להמשיך הלאה| פיקצר

מספר מילים: 843.
הערות: נכתב לפרויקט בבלוג של נוריאל בתפוז- "עוד קיץ אחד".
דיסקליימר: כל הזכויות לא שייכות לי, הכל של רולינג הגאונה, אני לא ארוויח מזה כסף.

נוויל לונגבוטום התחתן עם חנה אבוט. היו שלטים, הזמנות, הייתה אפילו כתבה בנביא היומי שנשאה את הכותרת הזאת. אבל משהו הרגיש שם כל כך לא נכון, גם עבור נוויל וגם עבור חנה.

נוויל נשך את קצהו של עט הנוצה שלו. זו הייתה התחלה ראויה, בהחלט. אפילו בבית הספר נוויל היה מתחתן עם חנה אבוט בקלות. הם היו מתאימים מאוד- שניהם היו ביישנים, שמנמנים ושלומיאלים, שניהם נאנחו באותה קולניות כשלא הצליחו לבצע כישוף העלמות אצל פרופסור מקגונגל, ושניהם העדיפו להישאר על האדמה, רחוק כמה שיותר מחבריהם על המטאטאים.
כן, חנה אבוט הייתה שידוך ראוי לנוויל עוד מימים ימימה.

חנה ונוויל מצאו מפלט זה בזרועות זו. מעטים ידעו שחנה ניהלה רומן בתקופת המלחמה עם ארני מקמילן, ומעטים יותר ידעו שהוא בגד בה עם סוזן בונז כאשר דודתה אמיליה נרצחה בדם קר.
נוויל פשוט אהב את הרמיוני גריינג'ר לאורך המלחמה, לפניה, וכן- גם לאחריה. נדמה היה שחייו בעצם נחלקו לשלוש תקופות: לאורך המלחמה, לפניה, ולאחריה.
אז נוויל של לפני המלחמה אהב את הרמיוני הנערה, זו שרקדה עם ויקטור קרום בנשף, תמיד אחזה ספרים ענקיים בידיה העדינות והקטנות ורצתה לשנות את גורלם של גמדוני בית.
נוויל של תקופת המלחמה אהב את הרמיוני הבלתי מושגת, שנמצאת רחוק כל כך ממנו שזה כואב. הרמיוני שלקחה על עצמה לנצח את הרשע, הרמיוני החזקה, הרמיוני המושלמת, והרי כל מי שרחוק ממך פתאום נדמה מושלם.
נוויל של אחרי המלחמה אהב את הרמיוני של רון. הרמיוני הבוגרת, הרמיוני היפה, הרמיוני שמצליחה לשנות את גורלם של גמדוני בית ושכתבותיה על חיות פלא מתפרסמות בזו אחר זו וזוכות לתגובות נלהבות בנביא היומי. נוויל של אחרי המלחמה אהב את הרמיוני השבורה, זו שרק אדם אחד יכול לתקן; וגם את הרמיוני מלאת החיים והמאושרת שיש לה ילדה חומת שיער וילד ג'ינג'י, וגם בעל אחד שנוויל פשוט לא הצליח לשנוא.
את זו האחרונה הוא אהב פחות.

זמן רב הוא התלבט האם למחוק את המשפט האחרון. לבסוף החליט להשאיר אותו במקומו. נוויל נשבע לעצמו שיוכל לאהוב את הרמיוני לעולם, אבל ככל שעברו השנים זה נדמה רחוק ובלתי מושג יותר ויותר. הוא התכנס בתוך עצמו ובתוך החממות של הוגוורטס, ואז חנה הגיעה.

חנה הייתה שבורה, שיערה הבלונדיני והארוך שנוויל זכר מתקופת בית הספר נגזר באכזריות והתכהה עם השנים. נוויל ידע שיוכל לאהוב אותה עוד מהמילה הראשונה שאמר בנוכחותה, אבל זו הייתה, מסתבר, משימה בלתי אפשרית; היו לו רגשות חזקים מדי לאותה הנערה, האישה- להרמיוני.
הם התחתנו בטקס צנוע, ונוויל הרגיש ששניהם לא אמורים להיות שם, אלא במקום אחר. הוא שאל את עצמו לראשונה מדוע חנה לא התאבדה במקום כשנודע לה על דבר מותו של ארני, ועל בגידתו. זה היה ברור שהיא הייתה צריכה להיות עם ארני עכשיו, והוא? נוויל לא ידע עם מי הוא היה רואה את עצמו.
הילדה הקטנה של רון והרמיוני שברה את הלב של נוויל ביום חתונתו. היא נופפה בידיה וצעקה מילים לא מובנות כשצעד לחופה. הוא הישיר אליה מבט והיא השתתקה, בדיוק כשהלב שלו נשבר.
אחרי חודש חנה אמרה לו בקול מותש שהיא בהריון, ונוויל הנהן. שניהם ידעו שזה לא נכון ולא אמיתי, אבל חנה ילדה תאומים יפהפיים אחרי תשעה חודשים.

נוויל שפשף את עיניו. בכי של תינוקת נשמע מלמטה; הבת הצעירה שלו, אליס. זה נשמע כאילו התאומים שברו משהו, כי חנה צעקה עליהם. הוא נאנח עמוקות וחזר לנשוך את קצה עט הנוצה שלו. מסיפור עליו ועל הרמיוני שנשבע שייתן לה ויספר לה מה שנשבע לספר לה בנערותם, הוא החל מספר את תולדותיו עם חנה.
לא פעם חנה סיפרה לילדים על מה שקרה כשנולדו; איך אבא והיא שיקמו את עצמם מתוך הרס החיים. נוויל הביט עליה בגאווה של אח לאחותו, ואפילו יותר- גם באהבה לא מועטה.

נוויל שאל אותה איזה אבא ואמא הם יהיו. חנה חייכה, פניה מזיעות, ואמרה לו שזה לא בדיוק הזמן. ואז ציר נוסף פקד אותה, וחיוכה הפך למעין עיוות של שפתיה. זו הייתה הפעם הראשונה שנוויל נישק אותה באמת, מתוך רצון אמיתי לנשק אותה, ורגש חדש בער בתוכו. נדמה היה לו שהוא מתאהב בחנה.
כשהילד הראשון יצא- בן זכר, וחנה חייכה באושר טהור- נוויל לא ידע את נפשו. הוא היה כל כך דומה לאימו וכל כך לא שייך לו, כאילו היא ילדה אותו לארני מקמילן. חנה נדמתה לא להבחין בכך מסיבה מסוימת, ואמרה שיש לו בדיוק את האף ואת השפתיים של נוויל. במבט שני- היא דווקא צדקה. הוא תהה איך היא מבחינה בפרטים הללו.
כשהילד השני יצא, וגם הוא בן זכר, הם היו דומים כל כך האחד לשני שנוויל התקשה להבדיל מי מהם יצא קודם, אבל מאוחר יותר חנה אמרה שארני יצא לפני פראנק, וזה סופי. הוא שאל איך היא יודעת, וחנה חייכה חיוך מסתורי ודקלמה לו שאימא תמיד יודעת.
כשארני הושיט אליו לראשונה את ידיו הקטנות בבקשה אילמת שירים אותו, נוויל התרחק בחשש. בפעם השנייה, כשפראנק עשה זאת, הוא היסס מעט לפני שביקש מחנה שתטפל בילד. בפעם השלישית התגבר על החשש ולקח את הילד בידיו.
זה היה הרגע בו הבין שזה המקום בו הוא צריך להיות.

הרמיוני של נוויל הייתה ילדה עם רעמת שיער חום מתולתל, שיניים בולטות וחוכמה ללא גבולות. הרמיוני של נוויל הייתה נערה יפה שפגשה בו על המדשאות ליד האגם הגדול וגרמה לליבו לשלש את קצב פעימותיו. נוויל עדיין רואה מדי יום את האגם אבל היא לא נמצאת על גדתו, כי הרמיוני של נוויל הייתה, ועכשיו היא הרמיוני של רון, ויש לה ילדים יפים כמעט כמו אלו של נוויל, ואולי הגיע הזמן להמשיך הלאה. זה מה שנוויל חשב לראשונה בגיל שלושים ואחת.