(ביי)אנקה

כל הזכויות שמורות לריק ריירדן.

-פאנפיק זה התרחש שנתיים וחצי לאחר שביאנקה בחרה להיוולד מחדש.

ניקו עמד ליד הדלת בביתם של הזוג הופמן שבוירג'ינה.

הוא בלע רוק.

האם זה הבית הנכון, או שאבא שלו טעה כשאמר לו שהיא נולדה מחדש למשפחה הזאת? יש רק דרך אחת לברר.

הוא דפק בדלת.

מר הופמן פתח את הדלת.

"אתה הבייביסיטר לליה?" שאל מר הופמן.

מה הופמן הוא איש בעל קרחת ועיניים חומות, שלבש חולצה מהודרת עם פפיון ומכנסיים שחורים.

"אממ..כן."

"יופי." אמר.

"טינה, הבייביסיטר הגיע!" צעק.

"יופי, אני באה!" נשמע קול נשי מעט צווחני מהבית.

גברת הופמן יצאה מהבית.

גברת הופמן היא אישה בעלת שיער חום ארוך ועיניים שחורות, שלבשה שמלה אדומה.

"או-" אמרה כשהביטה בו, אולי נבהלת מאיך שניקו נראה, מהחולצה עם ציור הגולגולת ומהעיניים השקועות.

"יופי. הנה, קח." היא הביאה לו דף.

"כתוב בו איך צריך לטפל בה." 

"בסדר. אני אעשה כל מה שצריך." השיב ניקו.

"יופי."

"בוא,דיוויד." קראה לבעלה והם הלכו.

ניקו נכנס לבית וסגר את הדלת.

כמעט מיד הוא שם לב לפעוטה.

היא הייתה בעלת שיער שחור חלק די קצר ועיניים כחולות, ונראתה בת שנתיים לכל היותר.

אך בפניה היה משהו שהזכיר לו את ביאנקה.

"היי ביאנ-אה, ליה, אני הבייביסיטר שלך, ניקו."

היא הסתכלה אליו.

"ני-קו." היא הושיטה את ידיה לעברו ונגעה בו.

"כן, זה ניקו."

הוא חייך אליה, והיא חייכה בחזרה.

"אממ, אוקיי, ליה, מה את רוצה לשחק?"

הפעוטה ספק הלכה ספק זחלה, לקחה משהו מן החדר שלה, והושיטה אותו אל ניקו.

"אץ וקסת" אמרה והשיטה לו חץ וקשת, עשויים פלסטיק שהיו די קטנים.

"הו-חץ וקשת." אמר ניקו.

"משחק..-מגניב." אמר.

היא כל כך הזכירה לו את ביאנקה, את מי שהייתה פעם.

"ההורים שלך מרשים לך לשחק בבית בחץ וקשת?" שאל אותה.

היא הנידה בראשה והצביעה לחצר.

"אה, את יכולה לשחק בחוץ?" שאל אותה.

היא הלכה לעבר החצר.

"אבל חושך בחוץ." אמר לה, כי היה נדמה לו שהוריה לו יהיו מרוצים אם בתם תשחק בחושך.

"אי אפשר." הודיע, ולקח ממנה את החץ וקשת.

הפעוטה התחילה לבכות.

"מה עושים אם היא בוכה??" אמר ניקן.

תינוקות הם כל כך מוזרים.

"אמ...מה דעתך שאתן לך לירות פעם אחת בבית?" שאל אותה.

הוא ניגב את הדמעות שלה והושיט לה את החץ והקשת.

"קדימה, תירי."

הפעוטה השחילה את החץ בחור שיש בקשת.

"אסרה." אמרה לו.

"עזרה? את רוצה עזרה?" שאל.

הפעוטה הנהנה במרץ.

הוא משך את חוט הפלסטיק, ושחרר.

החץ פגע בקיר.

"כל הכבוד!" אמר לתינוקת.

ליה/ביאנקה מחאה כפיים במרץ.

" עכשיו, במה עוד את רוצה לשחק?" שאל אותה.

היא הראתה לו כמה משחקי קופסה, והם שיחקו.

לאחר כמה זמן הוא הריח ריח נוראי.

הוא לא היה בטוח מה הוא מריח, עד שעיניו התרחבו באימה.

"או לא, לא לא, את לא עשית את זה." אמר לה.

"איך אני עושה את זה??" אמר בהיסטריה, בעוד הוא מתחיל להיחנק מהריח.

"תשכבי שנייה." ציווה עליה.

כשהפעוטה לא עשתה כמו שביקש הוא השכיב אותה, והוריד את החיתול.

"אוי ואבוי, או ואבוי-" אמר ניקו.

הוא לקח את החיתול.

"אוי זה ממש רעיל-אפילו זאוס בעצמו.."

הוא זרק את החיתול לזבל, ולקח חיתול חדש ששם אותו לליה.

הוא לא האמין שזאת אחותו, אותה אחות גדולה שגרמה לו להרגיש בטוח.

היא הייתה אחותו הגדולה, הוא היה אחיה הקטן, עכשיו התפקידים התחלפו.

הפעוטה היתה צוחקת כשהצחיק אותה והייתה מחייכת אליו.

היא הייתה מלאת שמחת חיים.

אחרי ששיחקו היא פיהקה, שמה את ראשה על כתפו ונרדמה.

הוא שם אותה בלול.

אחרי רבע שעה הדלת נפתחה, ומר וגברת הופמן הופיעו בדלת.

"הו, היא ישנה." התמוגגה גברת הופמן למראה בתה.

היא הושיטה לעבר ניקו שטר של חמישים דולר.

"קח, תשלום."

ניקו דחה את ההצעה.

"לא תודה,  אני לא רוצה תשלום?"

"בייביסטר טוב שלא דורש תשלום?" נדהמה גברת הופמן.

"אפשר שתבוא לשמור על ליהכל פעם שאנחנו יוצאים?" שאלה אותו.

"אממ...כן,ברור." אמר ניקו, מאושר מזה שיוכל לראות את אחותו שוב.

"הו נהדר!" קראה.

"נראה שהיא ממש נהנתה." אמר מר הופמן בעודו מסתכל על הצעצועים הפזורים בחדר.

"כן.." אמר ניקו.

"טוב, ביי." 

"ביי." קראו הזוג הופמן.

הוא הסס רגע, אך הלך ונשק למצחה של הפעוטה.

"נתראה...ביאנקה."