טובת הפרט

תודה לאלכס (The Girl Who Waited) שביטאה את הפיק...

אזהרה- מכיל סלאש

תהנו 3>
-
הקיץ של שנת 1900 התחיל מושלם עבור אלבוס פרסיבל וולפריק בריאן דמבלדור. כשהתחילה חופשת הקיץ, אלבוס לא העלה בדעתו שהחופש יהיה שונה כל כך מכל מה שהכיר - אך אז הוא פגש את גלרט, האחיין של בתחולדה השכנה.
קשה היה שלא להתאהב בנער בעל השער הבהיר והעיניים הירוקות; הוא היה הרבה יותר מבחור נאה - הוא היה מבריק, נחוש ושאפתן - הוא היה כמותו, בתוספת יופי שסנוור את אלבוס וגרם לו להתאהב בו מהיום שבו נפגשו, ולא עבר זמן רב עד שהחל לו סיפור אהבה. יחד הם רקמו חלומות גדולים שרק שני מוחות מבריקים כמו שלהם מסוגלים להפיק. אלבוס היה מאושר, מסנוור מאהבה ומהחלומות הנשגבים.
את מרבית הימים העבירו אלבוס וגלרט בדיבורים על עתיד טוב יותר, למען טובת הכלל. את הערבים מילאו בעיקר בבדיחות על המשפחה הכושלת של אלבוס; ובלילות הם חלמו על טובת הפרט - איש על רעהו, ליתר דיוק. החלום החוזר של אלבוס כלל אחוזה ענקית לשניהם, בו הם שקועים יחד באמבטיה עמוקה מלאה בגמול שיביא להם עולם הקסמים כתודה על מעשיהם.
החלום נשאר חלום, ואלבוס נאלץ להסתפק במקלחות משותפות, בדרך כלל בבית בגשוט שהיה שקט יותר מהבית שלו. לעתים, אחד מהם היה מטיל מספר כשפים איתנים על הדלת, וכשהם היו לגמרי לבד, הם היו מפשיטים זה את זה. המים החמים התערבבו עם המגע הנעים של הגוף. בימים בהם היו במצב רוח טוב יותר בשל התקדמות בתכנית שלהם, אלבוס היה מלטף את החזה המושלם של גלרט ומסבן אותו היטב, וגלרט בתורו היה מנשק כל פיסת עור חשופה בפלג גופו העליון של אלבוס. גלרט המציא כישוף פשוט שהיה מרחיק את הסבון מפיו ברגע שהחל. לאלבוס לקחו יומיים בדיוק עד שגילה את מילות הלחש, שכן גלרט היה מעולה בלחשים אילמים כמו בכל דבר אחר, והוא החל לחקות אותו. בימים עגומים יותר שכללו בדרך כלל ריב משפחתי עם אברפורת', אלבוס היה ממתין עד שהמים החמים לא ישאירו טיפת שיער יבשה, ואז היה מנשק את חברו. או אז גלרט היה מצחקק ולעתים גם אומר מילה או שתיים, אך אלבוס שתק תמיד - המים הסוו את הדמעות, אך הצרידות בגרון לעולם נשארת.
אלבוס וגלרט אהבו לישון ביחד - הם אהבו את המגע, גם אם ישנו עם מלוא פרטי הלבוש; הם אהבו להביט בשני ישן ויותר מכל, הם אהבו להתעורר זה לצד זה בבוקר. בפעמים הראשונות אלבוס היה מסוחרר מרוב אושר. הוא לעולם לא ישכח איך לבו פעם בעצמה כאשר שפתיהם נגעו זו בזו, כבר אז בשלמות שכזו, כאילו ידעו מאז ומעולם שהם נועדו להיות יחד. הוא לא ישכח את האימה שמילאה אותו בשעה שבה חשב לעצמו על מה שיקרה אם הוא טועה וגלרט רואה בו אך ורק שותף לתכניותיו; והוא לא ישכח את האושר שמילא אותו כשנוכח לדעת שאהבתם הדדית בהחלט. אף כוסות של בירצפת לוהטת לא ישוו לחמימות שפשטה בגופו בעת ההיא. בלילה שאחרי הנשיקה הראשונה שלהם, אלבוס הרגיש שניצח את העולם וכבר היה מוכן לעשות זאת בפעם השנייה.
למען טובת הכלל, תוך כדי הנאה של הפרט. אלבוס בהחלט האמין בזה.
העתיד היה אמור להיות זוהר ביותר עבור שניהם, לא היה אחד שלא ידע זאת; אבל אלבוס לא הסתפק בעתיד זוהר, הוא רצה עתיד איתו - הוא רצה שיקימו יחד משפחה בה לא יתבייש, משפחה שונה בתכלית ממשפחת דמבלדור שהתגוררה במכתש גודריק- משפחה חזקה, משפחה שולטת - בה קוסמים ומכשפות שולטים.
שום טוב לא נמשך לנצח - אלבוס הפיכח היה צריך לחזות זאת מראש, אולם האהבה כישפה את כולו ועיוורה את חושיו - ואריאנה שילמה את המחיר. אלבוס חזק, הכי חזק - הוא חזק בהרבה מגלרט, אולם לכל אחד קיימות מגרעותיו; גלרט חטא תמיד בחטא ההיבריס, ואילו אלבוס היה עיוור וחלש בכל הנוגע לאהבה. חלש כל כך, שהוא נלחם בגלרט על מנת לנטרל ולא על מנת להרוג - אם הוא היה נלחם על מנת להרוג הוא היה מצליח, ואריאנה הייתה בחיים. אבל הוא המסנוור מאהבה נותר שבור לב ובעל ידיים מגואלות בדם, דם אחותו הקטנה שהיה אמור להשגיח עליה, דמו שלו. באותו יום, הכל נחרב, המשפחה שלו התפרקה ולבו נשבר. הוא האשים בכך את עצמו - התאווה שלו לכוח ואהבתו העיוורת היו הסיבה לכל זה, והוא נשבע שלא יתאהב שוב ולא ירדוף אחר כוח לעולם.
מאז אותו יום נורא, אלבוס הרבה להסתודד לבדו בבית הקברות של מכתש גודריק. רגליו כבר שוטטו מאליהן לכיוון הקבר הקטן. הוא אף כבר הכיר את כל הקברים שבשורה ההיא, וידע בדיוק למי מתוכם עוד נותרו אהובים שחולפים לבקר ומי נשטפו ונשכחו מלב כל העולם. הקבר של אריאנה העיד על כך שנותרו לה אהובים - אלבוס בעצמו החליף את הפרחים בכל בוקר, ותמיד כאשר עשה זאת הבחין בפרחים חדשים - היה לו חשד ברור שגם אברפורת' הפך את הביקור כאן לחלק בלתי נפרד משגרת חייו.
היום, אלבוס התמהמה על הקבר - היום עברה שנה בדיוק מהרגע שבו דרכה כף רגלו של גלרט גרינדלוולד במכתש גודריק. שנה מקוללת, שנה בלתי נשכחת של סיוט אחד ארוך ומתמשך.
"אלבוס?" אלבוס זיהה את קולו של אחיו מרחוק; הוא קפץ. אחיו החיוור התקדם לעברו במבט שכולו תיעוב וידו הימנית גיששה אחר שרביטו.
"אברפורת'." הוא רצה להתיישר ולהילחם, לכל הפחות לתת לאחיו פרטיות וללכת, אולם קפא במקומו. עיניו נחו על שרביטו השלוף של אחיו, אך הוא לא שלף את שלו. לרגע אחד שני האחים הביטו זה בעיניו של זה, מנסים אולי לזהות משהו מהאח שהכירו. בדיוק כשאלבוס התכוון להתנצל, אברפורת' כרע ברך לצידו ושלח את ידו אל המצבה הדוממת.
אלבוס שתק לגמרי; הוא התבייש בעצמו, הרי הכל אשמתו, שניהם ידעו זאת. מגיע לו למות. אברפורת' התייפח על הקבר מבלי להביט באלבוס, ואלבוס מצידו נמנע מליצור קשר עין. הוא המתין שעה, שעתיים... בשלב מסוים כבר איבד תחושת זמן, אולם לא העז לקום וללכת.
"אב?" לחש לבסוף כאשר אחיו נדם לגמרי והביט הישר בו. הוא שתק אך נעץ בו מבט מיוסר שאמר הכל. "זאת אשמתי, אני מצטער."
הוא ציפה שאחיו יצעק, יטיח בו האשמות שבהחלט הגיעו לו, יקלל ויסלק אותו בקול חלול; אולם להפתעתו, הוא מצא את עצמו מביט בעיניים שהיו דומות כל כך לעיניו שלו, רק טובות יותר.
"אתה אוהב אותו?" אברפורת' שאל בקול חלול, מת לחלוטין. לא היה צורך לשאול למי הוא התכוון.
"אהבתי אותו." הוא בקושי מצא את המילים ועיניו התמלאו דמעות כשהעלה בעיני רוחו את דמות הנער שכה אהב. "אני שונא אותו עכשיו."
"ועם זאת, כבר כמעט שנה והוא עדיין חי... אם באמת היית שונא אותו, היית צד אותו וקוטל את חייו כמו שהחיים שלה - כמו שהוא..." הוא כנראה לא מצא את הכוח להמשיך. הלב של אלבוס בער בכאב עם כל מילה.
"אני לא אהפוך לרוצח בגללו," הוא אמר בקול את השקר שסיפר לעצמו בכל לילה כמעט. "הוא ברח והוא לא יחזור."
"ואם הוא יחזור?" מבטיהם שוב הצטלבו.
"אני אביס אותו בלי לחשוב פעמיים, אב. הוא תועבה, מפלצת, רוצח... אל תדאג, אביס אותו בלי לחשוב פעמיים, אני מבטיח לך."
אברפורת' לא האמין לו, אפילו לא קצת.

עברו שנים רבות מאז אותה הבטחה. בחלוף השנים, אלבוס ניסה להאמין שדרכו לא תצטלב לעולם עם זו של גרלט גרינדלוולד, אולם הגורל רצה אחרת; שרביט הגורל, מטה המוות, שרביט הבכור - אחת מאותן תאבות שגרמו לאסון ההוא להתרחש לפני שנים כמעט והמיטו אסון נוסף על העולם.
אלבוס קיים את ההבטחה שלו וניגש למלחמה מבלי לחשוב פעמיים, במטרה להרוג. הוא התעלם מכל אותם דברים מתוקים שגרינדלוולד הבוגר לחש באוזנו, ההתנצלויות ("הלוואי והיום ההוא לא היה קורה"), ההבטחות ("אני אעשה הכל כדי לגרום לך לאהוב אותי שוב"), הגעגועים ("לא עבר יום מבלי שחשבתי עליך, אל.") והגחמות ("אני חולם עלינו בלילות, איך אנחנו מתפשטים יחד"). הוא לא אווה לשמוע איך הוא יאהב אותו לנצח ואיך הוא מוכן לוותר על שרביט הבכור כאן ועכשיו בשבילו. הוא נשאר אדיש כאשר הניף דגל לבן מבלי להיאבק כלל ובקושי הניד שריר כשראה איך הסוהרסנים משליכים אותו לאזקבאן. הוא הזכיר לעצמו שגלרט נואש, ואדם אכזרי ונואש מסוגל לעשות הכל כדי לשרוד, כולל לשחק בלב שלו ללא רחם.
"מי עשה את זה? מי הרג אותה?" הוא לחש את השאלה שפקדה את חלומותיו בלילות כמעט באותה תדירות שבה הופיעה אריאנה.
"אני יכול להגיד לך את מה שאתה רוצה לשמוע, שזה הייתי אני. אבל האמת היא שאני לא יודע - זה בוודאי לא היה אחיך, הטיפש הזה חלש מדי בשביל זה, מה שמשאיר שתי אפשרויות... שנינו חזקים אל, אולי זה הייתי אני ובדיוק באותה סבירות זה היית אתה."
"להירקב בכלא, זה לא מחיר מספיק גבוה לשלם על מה שעשית." הוא אמר בעיקר לעצמו ונעץ מבט קפוא כקרח באיש שאהב. "נעשית קוסם אופל, בחרת בכוח על פני כל דבר אחר. יש דברים חזקים יותר מכוח, גלרט. אתה מכולם יודע זאת, שכן הצלחת בצורה מרשימה ביותר לשטות בי ושנינו יודעים שזה לא היה באמצעות כוח. אבל היום אני במגרש שלך, היום באתי לשחק בכוח כי מישהו חייב לעצור אחת ולתמיד את הזוועות שאתה מחולל, מפלצת."
גלרט השיב לו מבט פגוע כל כך, אך גם מזה הוא התעלם.
המבט ההוא היה הזיכרון החי האחרון של אלבוס מגלרט, אולם גלרט גרינדלוולד לא באמת נשכח מזיכרונו; הנחמה היחידה שהייתה לאלבוס הייתה הידיעה שהחיים הולכים וחולפים, וספרי ההיסטוריה מנציחים מכל זה רק את התבוסה של אחד מקוסמי האופל הגדולים בעולם בשנת 1945.