האתר והפורומים  ·   מדיה  ·   הספרים  ·   הדמויות  ·   הסרטים  ·   השחקנים  ·   שונות

ברוך הבא, אורח ( התחבר | הירשם )

0 חרמשים
פורומיםפאנפיקיםHPlanetהאנציקלופדיהמערכת הדו-קרבהוגסמיד
מממנים


שומר אחותי

פאנפיק שפורסם גם בפורום: מה היה קורה אילו קטניס אוורדין הייתה בן?



כותב: כינוי בעברית
הגולש כתב 72 פאנפיקים.
פרק מספר 1 - צפיות: 489
5 כוכבים (5) 1 דירגו
פרק:
דירוג הפאנפיק: G - זאנר: AU - שיפ: ג'ן - פורסם ב: 01.06.2018 - עודכן: -- המלץ! המלץ! ID : 9843
גופן: Verdana Arial Tahoma מרווח: + - גודל טקסט: + -
הפאנפיק ננטש

בס"ד

ויתור זכויות לסוזן קולינס. תכתבו בתגובות אם אתם רוצים שאמשיך את זה לעוד פרקים.


 

קוראים לי קטניס אוורדין. אני בן 16. מחוז 12 זה הבית שלי.
כשהייתי ילד קטן, אבא שלי היה לוקח אותי לטיול ביער מחוץ למחוז ושם הייתי צופה בו צד בעלי חיים שונים, ולאחר מכן מוכר אותם בכירה, שהיא מכרה פחם ישן שהפך להיות שוק שחור. אבא שלי נהרג בסופו של דבר בתאונת מכרה, יחד עם אבא של גייל, השותף שלי מאז. אני וגייל נוהגים לצוד יחד בכל הזדמנות; אני לוקח את הקשת והחיצים שלי, וגייל את הנשק שלו, ויחד אנחנו צדים בעלי חיים ומתחלקים בשלל.
אבל הבוקר \ה בוקר מיוחד, בוקר האסיף. האסיף הוא יום שבו שני בני נוער מכל מחוז בפאנם, בן ובת, ממוגרלים להשתתף במשחקי הרעב. אני בטוח ששמעתם עליהם, אין אדם בעולם שלא שמע על משחקי הרעב שמנהיג הקפיטול, או כך לפחות הוא גורם לנו לחשוב. סבתא פרימרוז, שנפטרה עוד לפני שאחותי הקרויה על שמה אפילו נולדה, נהגה לספר לי שלפני המשטר הטוטאליטארי של הקפיטול בפאנם, עיני העולם היו נשואות אלינו בהערצה, ולמדינות אפלות ומסתוריות כמו ברית המועצות, סין, צפון קוריאה או סוריה בפחד. אבל מאז שארצות הברית – המדינה שהייתה כאן לפנינו – נפלה ופאנם הוקמה, עיני העולם נשואות אלינו באותו פחד, וכולם מכירים את משחקי הרעב. אז אם אתם קוראים את זה ממקום אחר, כל מקום שהוא אינו פאנם, אתם בוודאי יודעים על מה אני מדבר.
אבל הסיפור הזה הוא לא סיפור היסטורי או פוליטי. הסיפור הזה קורה ביום האסיף. תמיד אני וגייל נאחזנו בתקווה בעובדה ששנינו בנים, כך ששנינו לא יכולים להיבחר למשחקים באותה השנה ולא נצטרך לחסל זה את זה. כך, אם מישהו מאיתנו יוגרל, השני יוכל לדאוג לשתי המשפחות שלנו. חששנו כמובן שישנה אפשרות ששנינו נוגרל בשנים נפרדות, אבל ביני ובין עצמי סיכמתי שאם גייל יוגרל בשנה האחרונה שבה שמו מוכנס לתוך הצנצנת האיומה עם כל הפתקים, אני אתנדב במקומו וכך הוא ישרוד בוודאות. השנה הייתה השנה האחרונה שבה גייל מתמודד, כי בשנה הבאה הוא כבר יישלח לעבודה במכרה, והתפללתי בכל ליבי שלא הוא ייבחר וגם לא אני.
כשאני שב הביתה מהכירה, אחותי פרים מקבלת אותי בחיבוק.
"תיזהרי לא ללכלך את בגדי האסיף שלך," אני אומר בחיוך. תמיד בימי אסיף היינו משתמשים בהומור כדי להפיג ולו במעט את המתח, והשנה זה האסיף הראשון של פרים. היא לובשת את שמלת האסיף הוורודה שאמא שלי לבשה כשהייתה בגילה, אבל אני די בטוח שכשאמא שלי לבשה אותה, השמלה לא השתרבבה מהחצאית כמו זנב של ברווז.
"אחלה זנב, ברווזונת," אני מעיר לה בצחוק.
פרים מגחכת. "לך תתארגן גם," היא אומרת לי. אני ניגש להתנקות מעט וללבוש את בגדי האסיף שהיו של אבא שלי בעבר, חולצה מכופתרת כחולה כהה עם מכנסי אלגנט בצבעי קשמיר. בקפיטול זו בוודאי נחשבת אופנה מתה, אבל אני אוהב את הבגדים האלה. יש להם את הריח של אבא שלי, ואני מרגיש שאני יכול לעמוד במקום וללבוש אותם לנצח. אבל אי אפשר לעמוד במקום, אמא מזרזת אותנו לצאת מהבית ואנחנו הולכים להיכל הצדק, היכן שטקס האסיך נערך בכל שנה.
מה שנורא במחוז 12 זה שהוא מקום קטן כל כך, שאני מכיר את רוב בני הנוער ונחמץ לי הלב לראות אנשים שנאי מכיר נרצחים בכל שנה. לעתים מדובר בתלמידים מבית הספר שאני פחות מחבב, אבל מעולם לא היו לי אויבים של ממש בקרב התלמידים כך שתמיד אני מזדעזע מול הטלוויזיה.
הטקס מתחיל. אפי טרינקט, נציגת הקפיטול שמנחה את הטקס, מנסה להקנות לטקס נופך משעשע, כאילו מדובר באירוע בידור ולא בהכרזה על נידונים למוות – המשמעות שהטקס הזה מקבל עבורנו, כי הפעם האחרונה בה המחוז שלנו ניצח במשחקי הרעב הייתה כשהיימיטץ' אברנת'י ניצח לפני 49 שנים. את המשחק שלו מעולם לא ראיתי בשידורים חוזרים בטלוויזיה, אבל אני מזהה אותו כי בכל שנה מחדש הוא מגיע שיכור לטקס, ובכל שנה מחדש הוא מדריך את המיועדים ממחוז 12 שבדרך כלל נהרגים במרחץ הדמים ביום הראשון. בטקס האסיף הזה היימיטץ' מתנהג כרגיל, עולה שיכור לבמה, מקיא על הפאה הוורודה של אפי וקורס על הרצפה. אוכפי שקט מובכים גוררים את הגוף המעולף שלו משם.
אפי מסדרת את הפאה שלה ולוקחת נשימה עמוקה. בתוך תוכה היא בוודאי יודעת שבמשדר סיכום האסיף, היא תהפוך לבדיחה של פאנם. אבל היא חייבת להמשיך בטקס כרגיל. לפני כמה שנים, היה מנחה טקס כלשהו שחרג במקצת מכללי הטקס, כי הוא נעצר להאזין לצעקת מחאה שנשמעה מכמה נערים בקהל. הנערים נורו במקום, ואותו מנחה טקס הוצא להורג בשידור חי מהקפיטול כמה ימים לאחר מכן. מתברר שגם אנשי הקפיטול אינם בטוחים, אבל אני נוטה להאמין שרובם אנשים תמימים שלא גורמים לבעיות.
אפי ניגשת לצנצנת עם הפתקים עליהם השמות של כל נערות מחוז 12. רוב השמות מופיעים ביותר מפתק אחד, משום שככל שאתה גדל יש לך יותר פתקים, ואתה יכול לקנות אסימונים שיעניקו לך מוצרי יסוד על בסיס חודשי בתמורה לעוד פתקים. שמי מוכנס כעשרים פעמים לצנצנת הבנים. שמו של גייל מוכנס כמעט חמישים פעמים.
"ליידיז פרסט," אומרת אפי במבטא הקפיטול המאולץ שלה ומוציאה פתק מצנצנת הבנות. אני מגניב מבט לעבר האזור בו עומדות בנות ה12 שמועמדות בפעם הראשונה, כמו פרים, אבל אני לא מצליח לאתר אותה בין ההמון. טוב, מה הסיכויים שהיא תיבחר?
מתברר שהסיכויים לא שווים יותר מדי, כי אפי מקריאה את השם "פרימרוז אוורדין".
אנחה נשמעת בקהל כשפרים מתקדמת בצעדים אמיצים לעבר הבמה, כי תמיד הקהל נאנח כשבני 12 נבחרים. כשאני רואה את זנב הברווז המבצבץ מהחצאית שלה אני נכנס לקהות חושים. לו רק היה משהו שיכולתי לעשות כדי שהיא לא תלך למשחקים האיומים האלה.
פרים עולה לבמה ואפי לחוצת את ידה. "פרימרוז אוורדין, המיועדת ממחוז 12. האם יש מתנדבות אמיצות שרוצות להחליף אותה?"
מתנדבות אמיצות? לא, אף אחד לא אמיץ במחוז 12. אני מרגיש שגורלה של פרים נחרץ. הלוואי שגייל או אני ניבחר עכשיו כדי שנוכל להגן עליה, אבל אפי מגרילה שם שנשמע כמו מאפה מזרח תיכוני, ונער בלונדיני שעמד לידי כל הטקס עם לסת מרובעת וריח של מאפים מתקדם לבמה. ואז אפי שואלת אם יש מתנדבים.
כל החושים שלי מתחדדים באחת. אני יכול להציל את פרים. זה בוודאי יעלה לי בחיי שלי, ולא יועיל הרבה אם שנינו נמות, אבל עדיף שאנסה להציל את פרים השנה מאשר שאצפה בה מתה ואז אשלח למותי בשנה הבאה.
במקום זה, אני מרים את ידי וצועק, "אני מתנדב!"
הנער שהוגרל נראה אסיר תודה, הקהל נראה מופתע. מעולם לא התנדב מישהו בטקס האסיף של מחוז 12 אלא רק במחוזות יקירי הקפיטול, כמו 1, 2 ו4.
אפי נראית מבולבלת. היא כנראה לא יודעת מה הפרוטוקול במקרה כזה, אז היא מסמנת לי לגשת לבמה.
אני משתדל לא להביט באמא שלי כשאני נעמד ליד אפי, ומנסה להישמע אמיץ כשהיא שואלת לשמי.
"קטניס," אני אומר, "אוורדין."
וכשאני מוסיף את שם המשפחה שלי, ההכרה והעצב ניכרים על פניהם של כל אחד ואחת מתושבי המחוז. כי היום נולדה האגדה על קטניס אוורדין, הנער שרצה להגן על אחותו הקטנה.

תגובות

וואו · 05.06.2018 · פורסם על ידי :drorey
וואו, וואו, וואו.
ו ו א ו.
אני מתה על משחקי הרעב, ועל משחקי הרעב ה-74 בפרט.
זה פשוט מדהים! המשך!

תמשיך · 10.07.2018 · פורסם על ידי :דרמיוני 3>
ממש אוהבת משחקי הרעב והפרק ממש טוב

Created By Tomer
eXTReMe Tracker

20% הנחה לגולשי HPortal בהרצאות וחוגי העשרה לחובבי הארי פוטר בתל אביב-יפו!



  ניקוד הבתים · תיעוד עריכת הנקודות · חדר הגביעים
גריפינדור הפלפאף רייבנקלו סלית'רין
גריפינדור הפלפאף רייבנקלו סלית
1944 2304 1770 717


פורטל הארי פוטר הישראלי קיצורי דרך
מיוחדים: הארי פוטר | כיסא פנוי | אודותינו | צור קשר | הפורומים | HPlanet - הסיור הווירטואלי | פאנפיקים | האנציקלופדיה
האנציקלופדיה: אלבוס דמבלדור | לונה לאבגוד | היער האסור | משרד הקסמים | חדר הנחיצות | גילדרוי לוקהרט | קווידיץ' | דראקו מאלפוי | אוכלי המוות | מצנפת המיון | סוורוס סנייפ | סדריק דיגורי | הוגסמיד | סמטת דיאגון | פוטרמור | הקרב על הוגוורטס
טיול לגאורגיה

עוצב על-ידי Design by JBStyle
© כל הזכויות שמורות ל-All rights reserved to HPortal
2020 - 2007