*ספוילרים לא מסומנים.



מקור:
קֶלֶן עומד רגע לפני הדו־קרב הראשון שלו בתור מכשף, שאחריו יגיע תורם של ארבעת המבחנים שיהפכו אותו למג של ממש. יש רק בעיה אחת: אין לו שום קסם. ואם לא יתגלו כוחותיו, חייו ייהרסו. הוא מתכוון לגייס את כל יכולותיו - ואלה לא יכולות של קוסם כי אם של רמאי. כי לרמות - קלן יודע. ככה לפחות שרד עד עכשיו.
אבל אז מגיעה לעיר אישה זרה, חריפה וחכמה, עם שלוש חפיסות קלפים. היא שייכת לסוג אחר של אנשים, הארגוסי, והיא תדחף את קלן לשאול את עצמו מי הוא ומה באמת קורה במקום שממנו הוא בא. המפגש איתה יגרום לו לצאת נגד הכול, כולל משפחתו והקהילה שלו. הוא ימצא עצמו רדוף, ויגלה שהאישה הקשה והבלתי צפויה היא התקווה היחידה שלו.
קֶלַע הכֶּשף הוא הראשון בסדרת פנטזיה חדשה ומסעירה, מותחת ומפתיעה, עתירת כשפים, קסמים, מבחני אומץ וגם רגעי פחד.

אישי:
לקלן יש בעיה: הוא לא טוב בכישוף. בקרב שבטי בני הז'אנט'פ, זו בעיה רצינית. אבל קלן מנסה להשתמש בטריקים ובאחיזת עיניים כדי להתחמק מכשלון במבחני המג שלו, וכמעט שעומד על סף מוות, כשאישה בשם פריוס פרפקס מצילה אותו. פריוס פרפקס היא חלק מהארגוסי, קבוצת נוודים מסתוריים בעלי פילוסופיה יוצאת דופן וחיבה עמוקה לקלפים. פריוס מציעה ללמד את קלן מהידע שלה, אבל לשם כך יהיה על קלן לבחור בחירות משמעותיות.



מראה חיצוני:
ורדה'לה הצעירה והמבוגרת כאחת מתוארות בצורה מאוד דומה. שתיהן יפהפיות, תמירות, נעות בזריזות ובחן, מיומנויות בלחימה, ושתיהן לובשות כמעט תמיד בגדי פשתן דקיקים בצבע חול, שמסתירים את כל גופן, כולל פניהן.

אישיות:
ורדה'לה מתנשאת מאוד. היא מבריקה ובקיאה במיומנויות רבות, מה"מוצלחות" שבאומני דרכי הארגוסים, אם דבר מסוג זה ניתן לכימות, והיא נוטה לבוז לכל מי שלא עומד ביכולתיה. יש לה תפיסת עולם צרה מאוד והיא מלגלגת בכל אדם שמתנגד לה. יש לה הבנה יוצאת דופן במערכות ובדינמיקות שבין בני אדם לאחרים ולעצמם, אף שנראה שהיא מתקשה להביא ידע זה לפועל על ידי כינון מערכת יחסים יציבה, או בוחרת שלא.
היא ניהלה מערכת יחסים רומנטית קצרה מאוד עם פריוס.

רקע:
היא מוצגת לראשונה ב"צל אפל", כשהיא מובילה את סנרה חזרה לביתה, לאחר שנשכרה על ידי אביה. היא מופיעה שוב פה ושם בסדרת "קלע הכשף" - בספר החמישי מצוין שהיא ביקרה בחצר המלוכה הדרומנית ואף דיברה עם המלכה על קלן, על אף שנרמז שאמירותיה לא היו דברי שבח, והיא מופיעה בהצצות בספר השישי, שם גם מאושר בפעם הראשונה שהיא ופריוס ניהלו מערכת יחסים בעלת אופי רומנטית בעברן. בספר "הצעקה האדומה", השני בספרי דרכי הארגוסים, סוף סוף מוצג סיפור הרקע שלה, והיא לוקחת תפקיד כדמות משמעותית מאוד.


ורדה'לה! החל מהספר השני של קלע הכשף היה ברור שיש לדמות הזאת סיפור רקע מעניין וארוך, ובמשך הרבה מאוד זמן דה קסטאל משך אותנו וזרק רמזים קלים פה ושם (העובדה שהיא לא רוצה לגלות את השם שלה, מערכת היחסים בינה לבין פריוס, ההתייחסות לצעקה האדומה), ואף פעם לא לגמרי סיפק אותנו כקוראים. בספר השני היא כמובן קיבלה את החלק הכי גדול, אבל היא גם קיבל תפקיד נכבד בספר השישי, שם אנחנו זוכים למין סגירה מספקת ויפה איתה ועם הדמות של פריוס - סגירה שעוד יותר מספקת בדיעבד, לאחר שקראתי כבר את הצעקה האדומה.
והצעקה את האדומה הוא ספר מדהים. הוא עוצמתי רגשית וחלק ומתואר בצורה מושלמת. הוא לא ספר אפי ולא ספר של פעם בדור, אבל יש בו משהו שפשוט מצליח כל כך, ושומר על רמה עקבית כל כך של הצלחה שהופכת אותו לכזה ספר טוב. ורד'הלה היא דמות מעניינת החל מהרגע הראשון, ובמהלך הקריאה שלי את "הצעקה האדומה" גיליתי עליה עוד רבדים שממש המתנתי להגעתם, ואכן לא אוכזבתי.
קצת התלבטתי האם אני רוצה בכלל לפרסם את הסיקור הזה עכשיו, כי בבירור עדיין לא קיבלנו מספיק על הדמות הזאת - היא ופריוס עוד צריכות ללמוד תחת אותו/אותה מאטרי, ומשהו אמור לקרות בינה לבין פריוס שיגרום לכעס שביניהן בתחילת קלע הכשף - אבל מאחר שגם ככה כבר פרסמתי סיקור על רייקס, ואני רוצה לפרסם גם אחד על פריוס, חשבתי לעצמי שלמה לא. היא באמת דמות שאני מאוד אוהבת, אחרי הכול.



← "... תן לעצמך זמן להחלים, ותוך כדי כך אולי תהיה לך הזדמנות לגבש תובנה חדשה."
מכשף הברזל, שנראה שהתאושש בינתיים, שאל, "ואיזו תובנה את חושבת שזאת תהיה, ארגוסית?"
"רק זה: שיש בעולם הזה דברים מסוכנים יותר מכשפים, רבי מג." היא הישירה מבט אל כל אחד מהגברים בתורו. גם ממקומי בחשכה, במרחק תריסר מטרים משם, נראתה לי השלווה שלה מבעיתה. בסופו של דבר אמרה, "אני, למשל."

← "שלום, אחות." אמרה הארגוסית האחרת.
"ילד?" שאלה פריוס.
"כן?"
"בקרב, אני חטפתי ממש חזק על הראש?"
"לא שאני ראיתי."
היא נאנחה. "ככה חשבתי. היי, ורדה'לה."

← היא הושיטה לי יד. "תעזור לי, ילד. אין טעם לדחות את זה."
משהו בהבעת פניה העמיד אותי על המשמר. "לדחות את מה?" שאלתי.
היא נאבקה להתיישב, ונרתעה מחמת הכאב. "אני צריכה לכסח את ורדה'לה."
"רגע - מה? את לא רצינית. היא עזרה להציל אותנו! חוץ מזה, יש לך שלוש צלעות שבורות. את כמעט מתת!"
"מה לעשות, החיים קצרים. צריך לעשות את הדברים החשובים כשעוד אפשר."

← "טוב לראות אותך שוב, ורדה'לה," אמרתי.
היא הסתובבה כדי לקחת את פריוס משטח המקדש, אבל ראיתי את ההתקשחות המסגירה של כתפיה. "אני דרך הקוצים והורדים. חציתי את היבשת לאורכה ולרוחבה, נלחמתי בדו קרב נגד חיילים ומגים, הצלתי כפרים ממגפות והרחקתי צבאות באמצעות הקלפים בחפיסה שלי בלבד. אתה, טייסן," היא אמרה והדגישה את המונח הארגוסי לתלמיד נחות, "תפנה אלי בכבוד הראוי."
"מה שתגידי, ורדה'לה."
גם זה מצא חן בעיני רייקס.

← "זאת הדרך שלי. דרכי תמיד היתה דרך הקוצים והורדים. לחפש את היפה בעולם, את העדין, ולהגן עליו בלא היסוס. בלא רחמים."

← "תפסיק לתלות בי עיני כלבלב כאלה, ילד," היא אמרה, והמשיכה לצלוע לעברי. "לא אמרתי לך כבר שאין טעם שתתחיל לחבב אותי? כלומר, אתה יפה והכול, אבל הטעם שלי נוטה לכיוון קצת אחר."
חלק מהאנשים צחקו, והמתח עזב לרגע את החדר. בזווית עיני הבחנתי בתנועה כמעט בלתי מורגשת בזווית פיה של ורדה'לה. חיוך, הפעם שונה מהאחרים שהיא חשפה בזהירות בעבר, ומכוון רק אל פריוס.
אבות קדמונים, חשבתי. הן היו זוג באיזשהו שלב?

← היא הרימה את ידה בינינו והחזיקה אותה שם, כשכף היד כלפי מעלה.
"מה את עושה?"
"שום דבר," היא השיבה. "זאת רק היד שלי. לא צריכה להיות לזה שום משמעות. את יכולה להניח עליה את היד שלך, אם את רוצה, ולהחליט בעצמך מה ההרגשה, בלי שישתמע שום דבר עלייך או עליי או על העולם סביבנו. זאת רק היד שלי, ורק היד שלך, אם את רוצה."
...
אבל בתור תשובה הרמתי את היד השנייה והצמדתי אצבע לשפתי התחתונה.
"אלה השפתיים שלי," אמרתי. "לא צריכה להיות לזה שום משמעות, אבל אם את רוצה לשים עליהן את שלך..."

← "את יודעת," החלה ורדה לומר - היא התעלמה מאנקת התחינה שביקשה ממנה לא לגרור אותנו בחזרה לעולם הצעקה האדומה ופסוקי הארגמן - "שבאף מקום בכל תורת הארגוסים אין מושג של חובה?"
"מרתק. מפעים. תשתקי."
הצחוק שלה לא עבר את שפתיה. הוא היה קיים רק לשבריר שניה, כרטט בבטנה שרק הגביר את נחישותי להישאר בדיוק כפי שאנחנו, כל זמן שצריך כדי לשמוע אותו שוב.
"ארגוסים אינם פועלים לעולם מתוך נאמנות או מחויבות," היא המשיכה. "אנחנו לא נשבעים שבועות נאמנות, לא נשבעים בכלל. קיימת רק הדרך שבחרנו. כל החלטה, כל פעולה, נקבעת על פי המסע שלנו. לא מפקדים עלינו גנרלים. לא כובלים אותנו חוזים. תמיד ולנצח קיימת רק דרכנו, כל עוד אנחנו בוחרים ללכת בה."
...
"ולאן מובילה 'דרך הקוצים והורדים'?" שאלתי, והבנתי באיחור שנפלתי למלכודת של ורדה.
שפתיה עברו על לחיי. לא היה אפשר אפילו לקרוא לזה נשיקה.
"'דרך הקוצים והורדים' היא לחפש את מה שמלא חיים ויפה בעולם, ולהגן עליו בכל מחיר. היא יוצאת מהאוהל הזה, יורדת בהר ומובילה למדבר. היא מתפתלת דרך סכנות נוראות ותובעת בחירות קשות."
הרגשתי איך ידה אוחזת בידי.
"את מוכנה ללכת איתי בדרכי לזמן מה, פריוס?"

← "ירישה פל. צריך להתחיל בימים שבהם נקראתי ירישה פל."
"שם מקסים," אמרתי, אם כי לא הייתי בטוחה אפילו שזה נכון. פשוט חשבתי שאני חייבת לומר משהו.
היא הסתכלה בי כאילו היא עומדת על החוף ואני עומדת על ספינה שתכף תפליג משם לעד.
"ירישה פל, כלומר 'הורגת ילדים'."

← "אולי אני אפתיע אותך."
"לא, פריוס, את לא יכולה. את תיפלי כאן, על הקרקע המקודשת הזאת, ואני אשאיר אותך ללקק את פצעיך ולצרוח עליי את שנאתך בקול רם כל כך עד שאולי אפילו אשמע אותו כשיגיע הרגע שבו המאטרי שלי תיקח ממני את הילד ותהרוג אותי בעוון מה שהיא ודאי רואה כבגידותיי הרבות בה. אז בבקשה תצרחי בקול רם, פריוס פרפקס. ברגעיי האחרונים, צליל קולך יקל את מותי, אפילו אם תאמרי רק שאת מתעבת אותי."
...
"שני דברים, ורדה'לה."
זוויות פיה התרוממו. היא נראתה כמעט אסירת תודה.
"תמשיכי."
"ראשית, אני מודה שאומנם אין לי ניסיון רב במערכות יחסים, אבל אין ספק שאת בת הזוג הגרועה ביותר בהיסטוריה של היבשת."

← ורדה ניסתה לנשק אותי פעם אחת. זה לא הלך. אולי הצעקה האדומה שינתה את שתינו, פגמה באותו חלק אנושי בנו שרצה להרגיש מגע של יד אחרת. אולי רק היינו זקוקות לזמן.