עשירה וענייה, עם סופי

[כינוי בעברית]

"איפה אני אשן פה? באמת שאת לא צריכה לנסות להפוך אותי למפונקת כמוך, אני יכולה להמשיך לחיות את החיים שלי." אמרתי. אני מרגישה כאילו שהיא סתם רוצה לנסות 'לשפר' אותי ואין לי כוח לזה.

[רונית השונית]

נעלבתי עד עמקי נשמתי.
"תשמעי, אני ניסיתי לעזור לך. אני רציתי חברה אמיתית ולא אחת מזויפת! ואת רק תוקפת אותי! אשמתי שנולדתי נסיכה? אשמתי?" דמעות זלגו מעיניי.
ברחתי מהחדר בסערה.

[כינוי בעברית]

גילגלתי עיניים. למה הילדה הזאת ככ מפונקת?! יצאתי אחריה וצעקתי לה "אני מצטערת!" ברחבי החלל, מנסה למצוא אותה.

[רונית השונית]

"על מה? אולי ברחוב זה תרבותי, אבל לא תרבותי לאמר לנסיכה שהיא מפונקת! על זה אני תובעת אותך." חייכתי במרירות.

[כינוי בעברית]

"מה?! לא היית צריכה לנסות להתחבר איתי אם הנימוס של הרחוב לא מספיק מנומס בשבילך!"

[רונית השונית]

"כן? עכשיו תראי מה זה לשרוד." חייכתי חיוך מרושע והלכתי לאבא.
הוא הסכים אתי שצריך לתבוע אותה, ובגלל שאין לה משפחה, היא תקבל שנה שלמה להשיג את החוב (20,000), שקבלה על קללות. אבא שלי הקצין הכול ודאג שזה לא יגיע לתקשורת, אבל עדיין. כבר יומיים אני בדיכאון.

[כינוי בעברית]

ניסיתי להשיג את הנסיכה שוב ושוב, אבל לא הצלחתי. אני לא שומרת שום כסף בצד, כל מה שאני משיגה אני קונה אוכל ודברים שאני צריכה.. איך אני אשיג עכשיו 20,000?!

[רונית השונית]

כל היום הזה אני הסתובבתי עם הרגשה של נקמה מתוקה שהצלחתי לעשות לאלכס. אני חושבת שזאת נקמה מעולה.

[כינוי בעברית]

ניסיתי לקבץ נדבות במשך כל היום אבל בגלל השמלה החדשה שהייתה לי אף אחד לא התייחס אליי ברצינות. אפילו לא הצלחתי להגיע לכמות הרגילה שנתנו לי ביום!

[רונית השונית]

"שמת קלמר? ומה עם כריך?" אבא שאל את המשרת.
המשרת ארגן לי את הדברים ליום הראשון ללימודים בתיכון החדש, "האקדמיה בורטאיה לנסיכים ונסיכות".
זה בית ספר פנימייה, כי ככה כל האקדמיות ליורשי עצר מעד 7 משפחות מלוכה כל ממלכה.
הנהג לקח אותי בלימוזינה אחרי שהסבל העמיס את המזוודה העמוסה שלי (ואחרי שההורים שלי הרעיפו עלי נשיקות וחיבוקים), עד שאחרי שעה וחצי הייתי שם. בעקרון התיכון הוא בגבול בין הממלכות שוויץ, צרפת, איטליה, ג'ייריה, סלובניה ואוסטריה. אה, יש כמה גם מגרמניה ופולין, אבל הם באים במטוס. עיר הבירה שלנו ממש ליד הגבול. והארמון ארבעה קילומטר מהגבול ממש.
יש שם בערך 200 נערים ונערות, מכל ממלכה בערך 25. מהממלכה שלנו יש שלושה בני דודים שלי, שתי בנות דודות, ועוד כמה שהם קרובי משפחה, אבל כולם גדולים ממני ולפחות שנת לימודים בתיכון הזה.
הנהג לוקח את החפצים שלי...

[כינוי בעברית]

היום הרווחה אוספת את כולם לפנימייה הקבועה- פנימיית בורטאיה לנערים בעייתיים. המקום היה נוראי לגמרי, מלא נערים ונערות שאין להם כוח לחוקים פוגשים צוות חינוכי שאכפת לו רק מהמשכורת שהוא מקבל בסוף החודש. אני כל כך לא סובלת את המקום שם. יש שם את הקיר הזה, הקיר שמפריד בין הפנימייה הזאת לבין משהו אחר, אבל כל כך אבטחו אותו כדי שלא נעבור.. שאף אחד מהילדים לא עבר עד עצם היום הזה. טוב- יותר נכון להגיד עד עצם האתמול ההוא בגלל שאני מתכננת לעבור היום את הקיר ולגלות מה יש שם ולמה כל כך הפחידו אותנו לגביו. ניסיתי ללכלך קצת את השמלה שלי כדי שלא יצחקו עליי ויקחו לי אותה, אבל מה שאני לא עושה היא נראת חדשה. ניזכרתי במדים של הפנימייה- לבנים יש חולצה ומכנסיים בצבע כחול מלוכלך ולבנות יש שמלות מיני קצרצרות באותו הצבע. הזדעזעתי. האוטובוס בא ועליתי עליו, בחוסר ברירה.

[רונית השונית]

ראיתי את הלימוזינה הלבנה של בת דודתי, מּיה.
"שלום," אמרתי לה אחרי שהנהג הואיל (ככה כותבים את זה?) לבוא אחריי.
"איך היה בנשף הגדול?" שאלה מיה.
"נחמד, רקדתי עם סניירו." אמרתי.
"תכנסי." הורתה מיה.
נכנסנו לבניין הלבן שנראה כמו חצי מן הארמון שמיה גרה בו (הארמון שלי גדול בהרבה כי אמא ואבא הם המלך והמלכה, אבל הארמון של מיה גם כן עצום בטירוף בטירוף בשביל פשוט עם שלי בבית נורמלי), ומיה הובילה אותי לדלפק שעמד בכניסה.
"מה השם שלך?" שאלה המזכירה בקול נעים. כנראה דאגו לכך שיהיה נעים לשמוע אותה ולא מפחיד או משהו.
"אנה מיניונט מממלכת ג'ייריה." אמרתי בגאווה.
המזכירה רשמה כמה דברים, ונתנה לי להכנס.
נכנסתי, ומיה הובילה אותי למסדרון.
"שלום, מדמאוזל, בואי אחריי שאוביל אותך לחדרך." אמר משרת במבטא צרפתי כבד.
הוא הוביל אותי לחדר שינה שחלקתי עם מישהי שהיה כתוב על שולחן הלילה שלה "גרטשן מממלכת אוסטריה".
על המיטה שלי היה כתוב "אנה מממלכת ג'ייריה", כמובן.

[כינוי בעברית]

כשהגענו, נגלה לפנינו הבניין המתקלף והמכוער. בחדר הישן שהיה שלי ושל עוד מישהו, נזרק על המיטה שלי מדים שנראו משומשים בהחלט. השותף שלי נכנס, נער שנראה קצת מפחיד אבל אני אתמודד איתו. לבשתי את המדים בשירותים המסריחים שלנו וניסיתי לגרום להם להיראות נורמלי עליי, אבל הם היו פשוט קצרים מידי ולא נוחים. טוב, נעבוד עם מה שיש.

[רונית השונית]

ראיתי על שולחן הלילה שלי גם 14 תלבושות בערך, כל אחת שונה.
היה מוצמד פתק שבו כתוב:
לנסיכה אנה,
שלום, אנו מקווים ששהותך כאן תהיה נעימה, ומצרפים 14 תלבושות בית ספר, שאותן בלבד תוכלי ללבוש ללימודים. כל יום תבחרי איזו אחת שתרצי. במידה ויש בעיה, תצלצלי בפעמון שבשידה שלך.
בתודה, צוות ההנהלה.

בחרתי תלבושת אחת שנראתה קצת כמו שמלת מלחים והייתה נוחה ביותר, לקחתי את התיק ללימודים, וראיתי את גרטשן גם נכנסת לחדר.
מה קורה עם האלכס הזאת באמת? חשבתי.

[כינוי בעברית]

יצאתי מהשירותים ואפילו לא ניסיתי לדבר עם השותף שלי וחיכיתי לשעות הצהריים.