תיכנסו למדף שלי ותלכו לכותרת ''לורנן ורוקנן'' אם אתם רוצים לקרוא עוד קטעים כאלה
אז... כן מתחילים

-------

ידיי החליקו על צלחת הזכוכית, וזו נפלה אל תוך הכיור. הרעש שהפיקה היה כל כך גדול, ששמתי את ידיי על אוזניי, שוכחת שהן מלאות בסבון. ''לעזאזל,'' מלמלתי. הורדתי אותן מאוזניי ושטפתי אותן מתחת לברז. לאחר שכל הסבון ירד, ניערתי את ידיי ופניתי אל המגבת. לפחות עכשיו אין לי נוצות מעצבנות שיתפסו סבון, חשבתי לעצמי. ואין אף אחד שיצחק על זה.
ופתאום, ללא כל אזהרה מוקדמת, הציף את ראשי רעש נוראי ומוכר. הוא הזכיר לי את הרגע בו ראיתי את עושה המצבות חורט על הקבר של בעלי את הכיתובים. איך נצמדתי אל אחותי, מייבבת. מאז הצליל הגבוה והצורם של צלצול הדלת הזכיר לי כל פעם מחדש את צליל חריטת האותיות על האבן.
כשלתי אל הספה האדומה שבסלון המרוהט שלי, ואחזתי חזק כל כך בֶּמסעדה עד ששמעתי צליל אשר בישר לי שתפר כל שהוא נקרע.
''אפשר להכנס,'' פלטתי, עוצמת את עיניי ומנסה לסלק מראשי כל מחשבה על הקבר. ופתאום הצלצול נפסק.
כאשר הרמתי את מבטי אל הדלת, ציפיתי לראות את החלבן, שלא חילק היום חלב, או את אחותי, שבאה לביקור כל כמה ימים מאז שאימנו מתה - אבל לא ציפיתי לראות אותו.
שיערו היה פרוע וסתור כאילו לא טיפח אותו כבר כמה ימים; בגדיו היו מלאים שאריות אוכל ורטבים; תיקו הירוק היה כבר משופשף ואיבד את צבעו - והוא נראה שתוי.
לרגע אחד פשוט בהינו אחד בשנייה. לא יכולתי לעכל את העובדה שהוא חזר. הוא חזר. הוא כאן. חי ונושם. בשר ודם.
השתררה שתיקה ארוכה שבמהלכה אף אחד מאיתנו לא זע. לבסוף פלטתי: ''א - אתה - ח - חשבתי שאתה אחותי.''
הוא לא ענה, רק הביט בי. אני זוכרת את המבט הזה טוב מאוד; ראיתי אותו הרבה כאשר הוא היה רק תינוק. זה היה מבט נוקב ורך, אוהב ואדיש. התגעגעתי אליו לא פעם.
''בוא תכנס,'' אמרתי והתקדמתי לעברו ברגליים רועדות. הוא נכנס ואני סגרתי את הדלת מאחוריו.''שב,'' אמרתי. ''אממ... רוצה משהו לשתות?''
''קפה,'' הוא ענה קצרות.
הלכתי לכיוון המטבח, מועדת כמה פעמים. כאשר הגעתי פתחתי ארון עשוי עץ מעל לכיור ושלפתי ממנו שקית של אבקת קפה. לאחר מכן שמתי אותה בכלי המיועד לכך, והרתחתי מים.
לאחר כמה דקות הפסיק הכלי לרתוח, ולאט לאט שפכתי את הקפה לשתי כוסות זכוכית קטנות. אחרי זה לקחתי מגש עץ גדול מארון נוסף שהיה למעלה, קערת עוגיות שוקולד-צ'יפ והתקדמתי חזרה אל הסלון.
''הנה,'' מלמלתי והנחתי את המגש על השולחן שבתוך מעגל הכורסאות.
דממה השתררה בזמן שהוא לקח כוס והחל לשתות. מבטי היה על השולחן, אך לאט לאט החל לגלוש לעבר תיקו. היה שם שלט משופשף וקרוע שהכריז: ''התיק של אנגרי''.
ברגע שראיתי את השלט, נזכרתי בכובע שתפרתי לו עם הכיתוב ''אנגרי כועס''. הוא לבש אותו כל הזמן. אפילו כשהוא ישן. אפילו כשבישלנו. הוא לא היה יכול להפרד ממנו. רק כאשר הלכנו לקמפינג על שפת אגם יום אחד והלכנו לישון, איבד אנגרי את כובעו ולא מצא אותו.
''אז מה... איך שם?'' שאלתי, בעיקר כדי להתנער מהזיכרון הרע. ''שם ב... בארץ... אתה יודע למה אני מתכוונת.'' לא יכולתי להביא את עצמי להגיד את שתי המילים האלו אחת אחרי השנייה.
אנגרי שתה בקולניות כמה שניות לפני שענה. ''אפשר להתעורר מתי שרוצים, לעשות מה שרוצים, אין שם הרבה אוכלוסייה... קל להשיג חֶברה...''
''יופי, יופי.'' אמרתי, והשתיקה המביכה חזרה.
''מה איתך?'' הוא שאל.
מאז שסבתא שלך מתה, אני מתראה יותר עם דודות שלך, קרובי משפחה אחרים וחברים, אז... אני בסדר.'' עניתי. ''אבל איך הצלחת לעבור את השומרים? אתה יודע טוב מאוד שאסור לך לחזור לכאן.''
''את לא שמחה שאני כאן?'' הוא שאל בקור.
''א - אני... כן, אני שמחה שאתה...'' גמגמתי, אבל הבנתי שלא משנה כבר מה אומר.
''בואי רק נאמר שיש לי עזרים,'' אנגרי אמר.
''איזה עזרים?'' שאלתי.
''מה אכפת לך?'' הוא שאל, ועיניו שידרו רק קור ואפלה. ''את לא שמחה שאני כאן.''
''אני כן שמחה שאתה כאן,'' הזעפתי פנים, ''רק הפתעת אותי, זה הכול.''
''הממ. כן, בטח.'' אמר אנגרי, אבל לא ידעתי אם הוא מאמין לי או לא.
''באמת!'' התעקשתי. אם היה דבר אחד שלא אהבתי, זה שלא חושבים שאני אומרת את האמת.
''באמת?'' פניו של אנגרי היו כעת חתומות. ''אני מופתע, הרי את זו שמסרת אותי ללורנן, שסילק אותי לארץ החופש.''
עצמתי עיניים לרגע לשמע שתי המילים. ואז פקחתי אותן. ''על מה אתה מדבר? למה שאני אמסור אותך ללורנן?''
''לא, כי את הגנת עליי ועל אבא כשהחיילים של לורנן פשטו על הבית והרגו את אבא.''
''נכון מאוד!'' אמרתי. ''מי אמר לך דברים אחרים?!''
''אני,'' נשמע קול צפצפני מאחורי הדלת וזו נפתחה. שם עמד - עיסיתי את רקתי ומצמצתי כמה פעמים בשביל לוודא שאני רואה נכון - לורנן.
''ל - לורנן...'' לחשתי. התכוננתי להשתחוות, כפי שנהוג, אך אז נזכרתי בכל מה שהוא עשה לבני משפחתי. הרג אותם; גרש אותם; והכל רק בגלל שרצינו להיות ביחד.
''תסתלק מהבית שלי.'' אמרתי והמילים זרמו מפי כמו מי שלגים קפואים.
''אין בעיה,'' הוא חייך חיוך לגלגני, ''הנה.'' לורנן צעד אחורה אל מפתן הדלת, ואני התקדמתי אליו וטרקתי לו את הדלת בפרצוף. פשוטו כמשמעו. צרחתו הייתה מספקת יותר מכל פיצוץ בלון.
''זו העזרה שלך?!'' צעקתי על אנגרי. ''בוגד?! רוצח?! היה עדיף כבר שתתחתן עם רוקנני!''
''כן, זו העזרה שלי,'' הוא אמר בשלווה. ''וצדקתי - את באמת לא שמחה שחזרתי.''
''תפסיק לומר את זה!'' צרחתי. ''פשוט תפסיק!''
''כל הזמן ששהיתי בארץ החופש'' - הוא הדגיש את שתי המילים האחרונות - ''חשבתי, למה שפשוט תשכב כאן עד שתמות, אנגרי? תעזור לחבריך. תעזור למי שלא נבחר. ולורנן ביקר באותו יום. אז הצעתי לו עסקה: הוא ישחרר את כל המשונים, את כל מי שלא נבחר שנולד למישהו לורמני, את כל מי שהוא בן אדם שלם'' - הוא הניד בראשו לעברי - ''את כולם.''
''ומה החלק שלך בעסקה?'' רשפתי.
''או,'' אנגרי צחק, ''את עוד תראי. עכשיו, ברשותך או בלי רשותך, אני אחזור לארץ החופש.'' ובמילים אלה הוא ניתר אל אדן החלון. ''או, ועוד דבר אחד - באמת חשבת שאיבדתי אותו?'' הוא זרק את כובעו האדום אל בין רגליי, וקפץ. כמה שניות לאחר מכן שמעתי צליל נחיתה על משהו רך.
הבטתי בכובע האדום. הוא היה קרוע, מלוכלך ופרום. הסתכלתי על הכיתוב שכל כך הצחיק את אנגרי פעם, ומלמלתי לעצמי, ''אנגרי באמת כועס.''