אוויר חם||נטע, סיפור בהמשכים.

אה, אני זוכרת את זה!
במעורפל אומנם, אבל אני זוכרת. זו נקודה לטובת הזכרון שלי. אני גאה בעצמי.
על כל פנים. פרק מצוין. פחות אהבתי את החלק האחרון - זה לא שהוא לא היה טוב, אני פשוט מרגישה שכבר הרבה זמן את מורחת את הדמות של קירייה ומפזרת לנו רמזים קלים פה ושם וקטעים קצרים שבהם היא לא לגמרי הגיבורה, ואף פעם לא ממש צוללת לתוך הדמות הזאת, ואנחנו כבר כמעט על סיום נאנו, ולמרות שברור שתמשיכי גם אחריו, זה עדיין משהו שציפית שיקרה יותר מוקדם. לא נורא, אבל לתשומת לבך.
החלק הראשון היה נהדר. במיוחד אהבתי את הדיאלוג בין קירייה ולדורלין - האופן שבו דורלין מספרת לה שהיא רוצה להיות מרפאה, עם המילים המחוברות, היה מאוד אמין. חלק האמצעי היה מקסים. ספציפית הייתי מורידה את החלק האחרון מהמשפט האחרון (הייתי משאירה אותו פשוט כ"מישהי אחרת להתמקד בה"), אבל אני מניחה שכך או כך זה עובד. והרומנטיקה בין פיצ'ר לבין דורלין בגרסה הזאת כל כך הרבה יותר מחזיקה! ו, באופן מפתיע, הרבה יותר מתוגברת דווקא מהצד של פיצ'ר הפעם. בסיפור המקורי דורלין היתה הדמות הבולטת, אבל כאן, למרות ששניהם מצוינים, דווקא פיצ'ר מקבל את אור הזרקורים, וזה נחמד כי הוא דמות כיפית שלא קיבלה מספיק מקום במקור.
מחכה להמשך.

תודה על התגובה :)
לא מבוטא
אבדה תקוותי מלכתוב פרק שיספק אותי מבחינת רמה
אבל מצד שני תקוותינו הייתה רק בתקופתו של נפתלי הרץ אימבר, נכון?
***

אוויר חם
פרק שמונה עשר
תכניות
1338 מילים

''רבותיי, גבירותיי, הבה נתחיל''. אמר שר הצבא מאודיר ועבר במבטו על כל הנוכחים.
''האם כוחות המודיעין הצליחו להשיג מידע כלשהו?'' חקרה המלכה נולנה, אצבעותיה טופפו בעצבנות על השולחן שלפניה. ניכר היה שהמתח לקראת המלחמה גבה ממנה מחיר משום שכעת לא היה יום שבו לא השתמשה באותן תנועות חוזרות ונשנות כדי להירגע. היא אפילו לא הייתה משוכנעת שזה עוזר.
''לא במיוחד, הוד מעלתך''. נאנח ראש חיל המרגלים, טרונז, ''שלחנו את הזרועות הארוכות שלנו אל כל סנטימטר רבוע באלת'גורה והסביבה, זה כאילו שהגבירה ואנשיה מעולם לא התקיימו''. עברו כבר יותר מחודש וחצי מאז שדורלין ופיצ'ר חזרו אל את'ר-גור אבל נראה כאילו הם לא התקדמו אפילו ביום אחד.
''אם תהיה התקפה ישירה -ותהיה- היא תבוא מכיוון מערב''. הציעה הקצינה אנדיאה ובחנה את המפה, ''הרי לפי הדיווחים של הגנרל גרנץ והנווטת פלאדוויק כוחותיה של הגבירה הגיעו אל סולניס -הכפר המערבי ביותר- ושכנעו את ראש הכפר לוותר על ריבונותו ועל נאמנותו לאלת'גורה. זה רק נשמע הגיוני שמשם יבואו כוחותיה של הגבירה''. אמרה הקצינה הבכירה אנדיאה.
''גם אני חשבתי על כך, גבירתי הקצינה, שלחתי לפני זמן מה -באישור הוד מעלתה, כמובן- את החיילים שבפיקודי לבצר את רצועת המדבר שמפרידה ביננו לבין תשובי סולניס''. אמר שר הצבא מאודיר.
''זה אומר שתושבי הכפר לכודים''. מלמל הגנרל גרנץ, ''זאת לא אשמתם שראש הכפר שלהם הוא מושחת ותאב בצע''.
''אולי אתה צודק, אבל נכון לרגע זה, ההיגיון אומר לא לבטוח בהם עד שיוכח אחרת''. התעקש שר הצבא.
''למעשה''. אמר הגנרל מארגון לפתע, ''אני חושב שהמערב הוא רק תחבולה וצבאה של הגבירה הולך לתקוף דווקא מהמזרח''.
''מה גורם לך לחשוב ככה?'' תהתה בזהירות הקצינה הבכירה אנדיאה.
''במשך שנים התעלמנו מפונטא-מיר, בצדק רב, האי נטוש זמן רב. אבל תראו-'' הוא הצביע על המפה הענקית, ''מבחינת הגודל אפשרי לאכלס את כל יצורי השממה האבודה ואפילו להתרווח באי. וחוץ מזה, הגנרל והנווטת דיווחו על כלא עתיק ומתפורר שהם שהו בו, יודעים מה היה בפונטא-מיר לפני שננטש? הארמון השרוף של ממלכת אלת'גורה המאוחדת. אם הם יצליחו לכבוש את אודית'ן ואלת'גורה ולאחד אותן, מה יהיה יותר סמלי מאשר לשלוט עליהם במהארמון המקורי?''
''אז אתה בעצם אומר שסולניס היה בעצם רק תכסיס''. אמרה אנדיאה וגבותיה התכווצו, ''זה... מחוכם...''
''זה מסביר את הלכלוך שדבק במגפי העור של הגנרל גרנץ''. אמרה לפתע הנסיכה קירייה כאילו הקיצה מהרהור ממושך. ''בהתחלה חשבתי שזה חול אבל שום חול לא היה מלכלך ככה ולאורך זמן כה רב...''
''זה אפר''. הבינה המלכה נולנה.
''שנערוך הצבעה?'' הציע מאודיר בעליצות, ''מי שחושב שצבאה של הגבירה נמצא בפונטא-מיר שירים את ידו''.
כולם הרימו את ידיהם. אפילו הוד מעלתה.
''בסדר, אם כך, נתחיל לתכנן!''
***
כל ברזל מיותר הופקע מבעליו, כל גבר חסון עד גיל חמישים ואפילו מעבר לכך, במקרים מסוימים, וכל אחד שידע לטפל בפצעים גויס למאמץ המשותף.
למלכה נולנה היו גם דאגות נוספות, דאגות מהסוג שאולי נשמע מטופש, עד שהוא מצטבר כמו שלג ביום חורפי ומתחילים לאבד עליו שליטה.
''הוד מעלתך, התחלת כבר לעבוד על נאום ניצחון?'' שאל אותה היועץ הראשי ארנוק בקולו החלקלק.
''חשבתי שצריך לנצח קודם בשביל נאום שכזה''. היא אמרה וגבותיה הבהירות התרוממו, נולנה ישבה במשרדה וניסתה לענות על כל מיני מכתבים ומסמכים שונים.
הוא נופף בידו כדי לסמן שזוטות מסוג זה לא מטרידות אותו. ''אני אקרא את התופרת לחדרך''. אמר. ארנוק ישב מולה, בכיסא המרופד קטיפה. היועץ הבכיר שלה הביט בה כמחכה לאישורה הסופי, נראה היה שהוא כבר חשב על הכול.
''חשבתי שכל התופרים גויסו''. מלמלה נולנה וצבטה את גשר אפה. עיניה צרבו משעות ארוכות של בהיה באותיות קטנות.
''זה בסדר, אפשר לדאוג לכך שהיא תשוחרר. תצטרכי שמלה לחגיגות הניצחון, מלכתי. חשבתי על לילך וכסף, כצבעי הדגל. בלי תכשיטים, כדי לכבד את הנופלים, כמובן. התופרת הראשית שלך, מאזה, חשבה על שמלה בעלת גזרה דקה עם שובל ארוך, כדי שתחמיא לך במיוחד''.
''אני לא ילדה קטנה''. היא אמרה בכעס לא אופייני לה.
''ברור שלא''. הוא אמר בעדינות, כאילו הוא נאלץ לרצות פעוט עקשן במיוחד, ''את אישה בוגרת. אישה בוגרת ויפה למדי, אני חייב לומר. הניצחון המסתמן שלנו מול צבאה של הגבירה יוכל לקדם הסכמים פוליטיים רבים, אפילו נישואין''.
לחייה הורידו, היא הרגישה את פתיתי השלג נהפכים למפולת מסוכנת, ''תפסיק להחליט על חיי, ארנוק''.
''הוד מעלתך''. הוא קד בהתחנחנות, ''אני בסך הכול עוזר לאינטרסים האישיים שלך''.
''זאת הייתה פקודה, תפסיק. להחליט. על. חיי''. היא סיננה בחדות מפתיעה, ''אני מלכה או מה?''
''כל מלך או מלכה צריכים ייעוץ, הוד מלכותך, תהיי הגיונית בבקשה''.
''כן, ייעוץ! אז תעשה את התפקיד שלך, לכל הרוחות, תייעץ. אל תחליט''. היא אמרה והרגישה שהזעם האצור שחשה במשך שנים יוצא מתוכה, ''וחוץ מזה, אני בכלל לא מבינה למה אתה מעוניין כל כך שאתחתן. אם אמצא גבר חזק שישלוט על הממלכה ביד רמה, אתה כבר לא תהיה רלוונטי''.
''כן, הוד מעלתך, אני מבין שאת מתוסכלת''. הוא אמר וקד בפניה בשנית. ''תעדכני אותי בבקשה אם תשני את דעתך, אני תמיד אהיה מוכן לייעץ לך בעת הצורך''.
נולנה הנהנה בנוקשות ונכנסה לחדרה. טורקת את הדלת חזק מכפי שראוי לאישה במעמדה לעשות. היא הסתובבה בחדר בעגלים, נאנחת בייאוש. זה היה הדבר הנכון לעשות אבל מתברר שהיא עדיין מבועתת מהצל של סמכות עצמית.
''תהיי מלכה, נולנה, תהיי מלכה''. היא לחשה לעצמה. ''את יכולה לעשות את זה''.
היא חייבת לעשות את זה.
למען אלת'גורה. למען עצמה.
***
''האם כולם מוכנים?'' שאלה הגבירה בקולה הסמכותי ביותר. היא לבשה שמלה בהירה, כמעט זוהרת על רקע הטירה השרופה למחצה. שפתיה האדומות כשושנים חייכו את החיוך היפה ביותר שיכלה להעניק ליצורים ברגע זה. על שיערה הונח נזר עדין עשוי זהב לבן, היא הייתה מוכנה להיות מלכה.
קולות ההסכמה נשמעו, הם היו מוכנים.
''ובכן, כדאי שנזוז מפונטא-מיר בהקדם האפשרי''. היא אמרה, ''''לכוחות האלת'גוריאנים יתלווה צבאו של המלך סווגראל, האלת'גוריאנים משוכנעים שאודית'רן הם בעלי בריתם. חבל שאני לא אהיה שם כדי לראות את ההפתעה על פניהם כשיגלו שזה ההפך הגמור. אנחנו נלך לאלת'גורה עצמה וניכנס בלי בעיות לארמון. מובן?''
''הגבירה, האם את משוכנעת במאת האחוזים שהם קנו את התכסיס?'' שאלה פיקסדל בקולה המזמזם.
''וגם אם לא, גם אם הם יפנו את כוחותיהם אל עבר סולניס, הניצחון עדיין מובטח. אינך חושבת?'' גבותיה הכהות של הגבירה התרוממו, ''והם ישאירו את הארמון בהגנה מינימלית''.
''חכם''. מלמל בקול נוגה אחד החרומפים, ''את חכמה יחסית''.
''תודה לך''. היא השיבה והפנתה אליו את חיוכה, ''שנצא לדרך, גבירותיי ורבותיי?''
כולם אישרו, השמיעו קולות הידד או הנהנו בחוזקה בראשיהם.
והם יצאו לדרך.
***
''הגנרל גרנץ, אשמח אם נדבר''. נשמע קולה של המלכה נולנה מאחוריו, היא מעולם לא קראה לו בשמו הפרטי בפומבי.
''כן, הוד מלכותך''. פיצ'ר הנהן, היא הטתה קלות את ראשה וסימנה לו ללכת אחריה. אל המשרד שלה.
''האם תוכל בבקשה להישאר בארמון?'' היא שאלה לפתע, עוד לפני שהספיק להתיישב בכיסאו. ''אני יודעת שזה לא ממש הגיוני, אתה הרי הלוחם הטוב ביותר שלי. אבל בכל זאת ארגיש קצת יותר מוגנת אם תחליט להישאר''. היא דברה במהירות, כאילו היא חוששת שיקטע את דבריה, דבר שמעולם לא קרה. ''אוף, זה נשמע כל כך אנוכי. זה אנוכי? אני לא רוצה להיות אנוכית, אני רק מדברת מדם לבי, מבין?''
''אני לא הלוחם הכי טוב שלך, הוד מעלתך''. הוא השיב, ''אפילו לא הפכתי לגנרל בזכות כישורים מיוחדים. אבא שלי סיפר לי את האמת. הכול בגלל הכסף שלו''.
''אין לי שום שמץ של מושג אם היו לשר הצבא מאודיר אינטרסים כאשר מינה אותך למשרת הגנרל, אבל אני יודעת מה אמרתי לך, ראיתי אותך לוקח פיקוד ברגעי משבר, צפיתי בך נלחם בחרב והבחנתי בכל פעם שהתאמצת במיוחד כדי לצלוח כל אתגר. פיצ'ר, אתה החייל הטוב ביותר שיכולתי לבקש לעצמי''. היא אמרה, ''זוכר את הפעם הראשונה בה נפגשנו? אני הייתי מלכה טרייה, עדיין בת שש עשרה, החלטתי לבקש מהמפקד לוינס להציג בפניי את החיילים המבטיחים ביותר שלו. הופתעתי שהוא הציג אותך בפניי, הרי רק התחלת להיות חייל, איך כבר הפכת למבטיח? שאלתי אותו על כך מאוחר יותר, לוינס אמר 'הוד מעלתך, כבר שלושים שנה אני אחראי על חיילים צעירים, פיצ'ר גנרל הוא אחד הטובים שבהם. יש בו נחישות שאני מעריץ'. עכשיו אני מבינה עד כמה הוא צדק''.
''תודה לך, הוד מלכותך''. הגנרל מלמל בפליאה, הוא מעולם לא חשב שישמע תשבחות שכאלה. ''אני מבטיח לא לאכזב אותך, או את המפקד לוינס, לצורך העניין''.
''האם בבקשה תסכים לשקול את הבקשה שלי?'' נולנה שאלה.
''נשבעתי אמונים לך ולכתר, הוד מלכותך''. הוא אמר ברצינות, ''ואם הכתר ואת תהיו מוגנים יותר כיוון שאהיה בארמון, אהיה בארמון''.
''תודה לך''. היא אמרה לו, ''אין לך מושג עד כמה זה משמעותי בשבילי''.
אוונדור אמר לה להקיף את עצמה בבני הברית הנאמנים ביותר שלה. פיצ'ר היה בן הברית הטוב ביותר שיכלה לבקש לעצמה.
עכשיו היא באמת הרגישה מוכנה.


***
מוזמנים להגיב כרצונכם :)

אוקי, גמרתי לפני אחת וחצי והבטחתי לך אז הנה.
למען האמת את הפרק האחרון היה יותר טוב מזה שלפניו, בנוגע לתכסיסים של הגבירה, עד כה זה היה יחסית צפוי ואני שונאת שקורים טוויסטים צפויים בעלילה, אז אם יהיו בנוגע לזה, או לכל דבר, תפתיעי אותי.
אני אוהבת את זה שהיא השאירה את הגנרל לידה, היא חכמה.
ואממ אם שני הצדדים מוכנים זה אומר שיהיה אקשן בקרוב?
טוב זה כבר לא ת"ב ואם אני אמשיך זה יהיה מלא מחשבות אמצע הלילה שלי.
אז זהו, אהבתי את זה. הם באמת מעניינים ואת בונה פה עלילה מעולה.

אוויר חם
פרק תשעה עשר
הם כאן
1858 מילים

בהתחלה הייתה דממה מתוחה, מן שקט שבא לפני הסערה. לאחר מכן החלו להישמע קולות, אלו היו זמזומים וצרחות חדות מכפי שגרון של עלף יוכל להגות, וצעקות קרב ובעיקר רעש עז, כאילו מישהו חובט בחומה בכוח.
מבט חטוף על עבר החלון הספיק להבהיר לאיאן גאווין שהיצורים המוזרים שעד כה ראה רק בתוך ספרי אגדה כמעט פורצים אל הארמון. מאות, לא- אלפים התגודדו סביב החומה.
''הוד מעלתך!'' הוא הזהיר וקולו נשמע חנוק, ''כדאי שנסתיר אותך''. היא נראתה משותקת מאימה, מבועתת לחלוטין. עיניה נראו גדולות מתמיד. הוא נשם אוויר וניסה להישמע רגוע ככל האפשר, ידו נחה על חרבו. ''הוד מעלתך- נולנה- הכל יהיה בסדר, אני מבטיח''. שקרן. איאן התעלם מכל כללי הטקס האפשריים ואחז בידה, הוא משך אותה בעדינות ככל שהתאפשר לו בזמן ריצה והוביל אותה אל המסתור הבטוח ביותר.
מתחת לכס המלכות.
היא מצמצה בעיניה ונראה שחזרה לעצמה, ''הם כאן''. היא התנשמה, ''הם כאן!''
באולם הכס היה רק חלון אחד, חד צדדי, ואף אחד מלבד שניהם לא היה בחדר באותו רגע. איאן ונולנה הזיזו שניהם ביחד את הכס, הוא היה כבד אבל אחרי מאמץ משותף הם הצליחו. המחבוא הסודי היה מעבר בין האולם לאורוות, שימושי בעת בריחה, אבל עכשיו בעיקר עדיף להתחבא.
''תישארי כאן, הוד מעלתך''. ביקש איאן.
נולנה קפאה במקומה. ''קירייה''. היא אמרה. ''אני לא יכולה להתחבא בזמן שהיא עדיין מסתובבת אי שם''.
''אני אביא אותה לכאן''. הבטיח בן האנוש. הוא שמח שאחותו כבר עזבה את את'ר-גור, אולי היא אפילו עזבה את אלת'גורה עצמה. טוב שהיא לא תהיה בכל הבלגן הזה.
''תודה לך''. לחשה המלכה העלפית, ''תודה רבה''.
הוא החזיר את הכס למקומו וסגר את הדלת, אף אחד לא יוכל לדעת שהמלכה נמצאת שם.
ברגע שיצא מהחדר המאובטח חזר לשמוע את הקולות, הם נשמעו קרובים מתמיד. אולי הוא הזה, אפילו נדמה היה לו שהקולות בקעו מתוך הקירות. האם ייתכן שהיצורים כבר הצליחו לחדור דרך החומות? הוא הרגיש כאב בליבו כשחשב על כל אותם חיילים שמקפחים את חייהם בהגנה על מולדתם.
הוא ראה המוני משרתים במעברים, חלקם היו מלאים פאניקה וניסו למצוא דרך להימלט. רובם, גם הזקנים שבהם, לקחו כלי נשק מאולתרים וכיוונו אותם אל עבר הדלת הראשית הסגורה. מוכנים להקריב את חייהם למען הארמון.
הוא חמק לספרייה ומצמץ בעיניו בניסיון לראות משהו מעבר לעלטה.
''הנסיכה קירייה''. הוא לחש.
התקרב אליו עלף נמוך קומה, בידו האחת ספר כבד בעלת כריכה מתכתית למראה ובידו השנייה מתקן משונה שכנראה נועד לכריכת ספרים. להגנה עצמית, ככל הנראה. אם הציוד הכביד עליו, הספרן לא הראה זאת.
''הנסיכה לא הגיעה לספרייה היום, חייל''. הוא אמר בטון רגיל, כאילו נושא השיחה זה הספר האחרון שהוא קרה.
''תודה לך''. אמר איאן ואחז בצידי גופו כדי לווסת את נשימתו המהירה, ''אתה יודע היכן היא יכולה להיות?''
''אני חושש שהיא עלולה לנסות להילחם בעצמה''. נאנח העלף המבוגר, ''אתה יודע, היא תמיד מלאת נחישות נוראית לעשות את מה שנכון... זה כל כך מעצבן''.
''אוי לא, רק לא זה''. נאנק בן האנוש וצבט את גשר אפו בעייפות, ''אסור שיקרה לה משהו''.
''אני אישאר כאן, המשימה שלי היא להגן על הספרים. אבל אל דאגה, אם היא תופיע אגן עליה גם במחיר שריפת הכרכים היקרים שלי או במחיר חיי''. נשבע הספרן.
''תודה לך''. הנהן בן שיחו, ''אלך לחפש אותה... להתראות''. הוסיף לאחר שנייה, מקווה שאכן ישובו להתראות.
***
קירייה לבשה את השמלה הנוחה ביותר שהיא מצאה בארון שלה, ככל הנראה משהו שהיה שייך למישהי אחרת במשפחתה משום שהיא מעולם לא לבשה אותה קודם. אולי זה היה של אמה, דודתה או סבתה.
''שלא תעזי לעשות את מה שאת חושבת לעשות כרגע''. אמרה לה לובה בטון נחרץ.
''האמת שחשבתי כרגע על לנשום, אבל אם את אומרת...'' חייכה הנסיכה בתמימות.
''קירייה...'' נאנחה המשרתת, ''אנחנו צריכות להחביא אותך איפשהו, את לא יכולה לצאת ולהסתכן!''
''כמו שעושים חיילים בני גילי?'' גבותיה של הוד רוממותה התרוממו, ''סלחי לי אבל אני חושבת שזכותי היא למות בהגנה על הארמון שלי בדיוק כמוהם''.
''אבל את הנסיכה, קירייה. אם את תמותי משהו באלת'גורה ימות איתך גם אם תוצאות המלחמה יהיו לטובתנו. אסור שיקרה לך משהו רע...''
קירייה נאנחה, ''לא רציתי להיות כל כך חשובה, לובה. בסדר, אלך להתחבא, זה יהיה המאמץ המלחמתי שלי''.
דפיקה נשמעה בדלת, ''הנסיכה קירייה?'' הייתה זו הקצינה הבכירה אנדיאה. ''המלכה ציוותה עליי לשמור על ביטחונך באופן אישי''.
הנסיכה פתחה את הדלת אך לא התיקה את מבטה מהעלפית שגידלה אותה, ''בואי איתי, לובה''. ביקשה.
''אני רק אאט אותך, נסיכתי''. סירבה לובה, ''אני רוצה שתהיי בסדר, אם נהיה ביחד הסיכויים שלך יפחתו''.
אנדיאה הנהנה, ''היא צודקת, הוד נסיכותך''. היא אחזה בידה של הנסיכה בחוזקה, לא נותנת לה לברוח. ''המלכה רוצה יותר מכל שתהיי בטוחה, היא אמרה לי את זה במפורש''.
''תשמרי על עצמך, לובה''. מלמלה הנסיכה והביטה בפנים המקומטות של המשרתת שלה, ''בשבילי''.
''כמובן, חביבתי''. הסכימה לובה כאילו היא מנחמת ילדה קטנה שבוכה על שריטה קטנה, היא נשקה למצחה של הנסיכה שלה, ''אני אהיה בסדר גמור. אם היצורים האלה יגיעו לכאן ויפגשו אותי, הם יתחרטו על היום שבו נולדו''.
''אני מאמינה לך''. ענתה קירייה אך המצוקה עדיין נשמעה בקולה.
הקצינה הבכירה אנדיאה לא אפשרה לקירייה להשתהות ומשכה אותה בחוזקה אל עבר המסדרון. ''איפה נמצאת נולנה?'' שאלה שחורת השיער.
''היא נמצאת בחדר הכס''. הבטיחה לה אנדיאה, ''מחכה לך''.
קירייה הנהנה, זה התאים לנולנה.
''הנה את!'' היא שמעה את המבטא המגוחך של איאן גאווין, ''הוד נסיכותך, חיפשתי אותך בכל מקום! הבטחתי למלכה נולנה שאביא אותך''.
''מצחיק שאתה אומר זאת, בן אנוש, זו בדיוק המשימה שאני קיבלתי''. אמרה אנדיאה בקרירות. ''ואני אהיה זו שתבצע אותה''.
איאן מצמץ אליה בבלבול, ''לפחות תתני לי ללוות את שתיכן, גבירתי הקצינה?''
אנדיאה נופפה בידה הפנויה, כאילו זוטות שכאלה לא מטריד אותה, ''אם זה יביא אותך על סיפוקך, גאווין''.
''אתה יודע מה המצב בחוץ?'' שאלה קירייה את איאן בשקט, ''האם החיילים והמשמר המלכותי מצליחים להחזיק מעמד?''
''אני לא יודע''. הוא הודה, ''אבל מקווה שכן''.
הם הגיעו אל חדר הכס שנראה נטוש לחלוטין. אנדיאה סימנה לאיאן במבטה להזיז את כס המהודר והוא מיהר לציית.
''איך את יודעת על המעבר-'' התחילה קירייה לשאול אבל אז הבינה שזו שאלה מטופשת ושתקה. ''נולנה?'' היא שאלה בהיסוס.
כעבור שניות ארוכות שנדמו כמו נצח יצאה משום ברוב הוד והדר ועם הרבה גרגירי אבק, המלכה נולנה בכבודה ובעצמה. ''קירייה!'' היא קראה בשמחה ורצה אל עבר בת דודתה, המלכה אחזה בעדינות בשתי ידיה בפניה הלבנות של קירייה שהיעדר האור נתן להן זיו רפאים. ''את בסדר, נכון?''
''אני בסדר''. הבטיחה לה הנסיכה, ''תודות לך, לקצינה הבכירה אנדיאה, לאיאן גאווין וללובה''.
''אוה, איזה יופי שגם את כאן, אנדיאה''. אמרה המלכה נולנה בעליזות, ''שאלתי את עצמי היכן את נמצאת''.
''סליחה על ההתפרצות לדברייך, הוד מעלתך. אבל מדוע שהקצינה הבכירה אנדיאה לא תהיה כאן? ביקשת בעצמך שהיא תהיה זו שתביא את הנסיכה קירייה לחדר הכס''. התערב איאן בקולו השקט.
מצחה של המלכה התקמט, כאילו ניסתה להיזכר מתי ביקשה דבר שכזה.
''הוד רוממותך, האם נוכל לדבר?'' שאלה הקצינה הבכירה בדחיפות, ''זה הכרחי''.
נולנה הנהנה וסימנה במבטה לאיאן ולקירייה להתרחק מעט כדי ששתיהן יוכלו לדבר בפרטיות. ''מה העניין, אנדיאה?''
''העניין הוא... שכבר הרבה זמן אני מודאגת מהיחס לנשים בממלכה''.
''אני לא חושבת שזה הזמן או המקום, אנדיאה-''
''למען האמת, נולנה. כן. הכול קשור לזה. לנשים אין שום יכולת מימוש עצמי, הן לא יכולות להיות מה שהן רוצות, זה קריטי!''
''את חיילת''. העירה המלכה, ''זה לא נחשב?''
''אני חיילת משום שאני גאונה, אחת בדורי. לעומת זאת תמצאי הרבה גברים ממוצעים. רוב החיילים, למעשה, ממוצעים. הדרך היחידה שאישה תוכל להגיע למקום שבו היא רוצה להיות, היא להיות יוצאת דופן. כדי שלא יוכלו לזלזל בה!''
''בסדר, אני אדבר על זה עם היועצים שלי, גבירתי הקצינה, נוכל לעשות משהו בעניין''. משכה המלכה בכתפיה.
''האמת היא, נולנה, שיש עוד דבר. קשור גם הוא לעניין הנשים. טכנית את לא אמורה להיות מלכה. אביך, פיאונלד המנוח היה צעיר מאחותו בשנתיים ובכל זאת קיבל את הכתר, למה? כי הוא גבר!''
''אז מה את רוצה, אנדיאה? שאוותר על הכתר שלי?'' תהתה נולנה, היא הייתה מאוד מופתעת מהכיוון שאליו הלכה השיחה.
''למען האמת, כן. זה בדיוק מה שאני רוצה שתעשי''. אמרה לה הקצינה הבכירה בעליזות, ''אבל לא מהסיבה השולית הזאת''.
''איאן- קירייה-''. קראה המלכה נולנה בקול צרוד ונסוגה לאחור, ''בואו בבקשה''.
''את לא רוצה לדעת?'' גיחכה אנדיאה, היא שלפה סכין וכיוונה אותה אל עבר גרונה של המלכה, ''היא תגרום לצדק. הכול יהיה כל כך הרבה יותר כשיורשת הכתר האמיתית תהיה המלכה. את הרי יודעת מהו חוסר צדק, נכון, חביבתי? את יודעת שאם יועצייך המסורים ידעו על... חוסר היכולת שלך להביא יורשים, הם יקחו ממך את הכתר, נכון? אל תשאלי אותי מאיפה אני יודעת, זו שאלה טיפשית. אני ראיתי במו עיניי את המתנקש ההוא דוקר אותך באזור הבטן התחתונה לאחר שחיסל את הורייך. החרטה היחידה שלי היא שלא השארתי אותך לדמם שם. לא היית רוצה שיהיה צדק? שתוכלי למלוך לא רק בזכות הרחם היקרה שלך? ברור שהיית רוצה, אבל את פחדנית מידי, נולנה. והיא... היא תעשה שינוי. היא היורשת האמיתית של הכתר, זה רק הוגן שתתני לה אותו''.
נולנה נשמה אוויר בחדות. במשך הרבה זמן היא הסתירה את הסוד הזה וחשבה שתמות במקום אם הוא יתגלה. אבל עכשיו... כל מה שהיא הרגישה הייתה רק הקלה מוזרה.
''היא?'' שאל איאן בשקט, ''את מתכוונת לגבירה בברדס, נכון? היא לא היורשת של הכתר, רק הנסיכה קירייה תירש את הכתר במקרה שחלילה המלכה הנוכחית תמות. את... בגדת במלכה שלך, בממלכה שלך, בשביל מטורפת''.
''מעולם לא נשבעתי לנולנה אמונים''. ביטלה הבוגדת את דבריו, ''נשבעתי לממלכה אמונים, נכון, ולכן אני עושה את מה שטוב לממלכה. וחוץ מזה, אתה גבר, אתה בחיים לא תבין. בקרמדון, בן אנוש, נשים אפילו לא רשאיות ללמוד לקרוא!''
''אני מסכים. זה עוול נוראי שחייבים לתקן אותו''. הניד בן האנוש בראשו, ''אבל לא בדרך הזאת. זו לא הדרך הנכונה''.
''את עזרת לגבירה כבר בהתחלה? דיווחת לה על כך שהצבא האלת'גוריאני מגיע לפונטא-מיר והברחת את הצבא שלה לאת'ר-גור?'' שאלה קירייה בדאגה.
אנדיאה חייכה חיוך רחב שנראה מטורף קצת, למען האמת. (כמו החיוך שלי, גליזה? באמת?) ''לא רק לאת'ר-גור, נסיכתי, לארמון עצמו. אלה שמחוץ לחומה הם רק... הסחת דעת...''
איאן כיוון אליה את חרבו במהירות, ''הם כאן? בתוך הארמון? החיילים של הגבירה?''
''יפה, בן אנוש, אתה לא כסיל לחלוטין''. אמרה אנדיאה, ''תשובה נכונה''.
''תהרוג אותה כבר''. ירקה קירייה בגועל, ''היא לא שווה את זה''.
''יש לי מילים אחרונות''. אמרה אנדיאה לפתע, ''אחריהן אהיה מוכנה למות בשלווה. לא משנה מי ינצח הערב, האור או האופל, אני רוצה שיזכרו אותי לא כבוגדת, אלא כאחת שהציתה את להבות המהפכה שישנו את העולם. אתם אולי חושבים שאני משוגעת, זה לגיטימי לחלוטין. אבל הצדק איתי ואני מאמינה בצדקת דרכי''. היא הפנתה את ראשה אל עבר איאן, ''יום יבוא ונשים ישלטו בגברים, ומה תגיד אז, איאן גאווין?''
היא קדה בחיוך ואז, למרבה ההפתעה, דקרה את עצמה.
פרכוסים אחרונים.
שיעול.
דם.
מוות.
(גליזה חושבת שזה הורס את המתח של סוף הפרק אבל אני רוצה ליידע אתכם שבמהלך הפגנות הנשים בעד שוויון זכויות, היו שהשתמשו בדמותה של אנדיאה כקדושה מעונה או דמות טרגית. משום שגם אם אנדיאה עצמה הייתה רעה או סתם דמות אפורה למדי, שום דבר לא יותר אפקטיבי מאישה שהתאבדה לאחר מונולוג על זכויות נשים, נכון? כלומר, אני לא חושבת ככה. אבל הפרופסור שלי להיסטוריה הייתה מאוהבת בדמותה הטרגית של הקצינה הבכירה. הייתם צריכים לשמוע איך היא הייתה מדברת עליה. בכל מקרה, למה אני חופרת? אוך, תתעלמו בבקשה מהפסקה הזו. אני עייפה.)
(המורה שלי טוענת שהייתי צריכה למחוק את הקטע עם אנדיאה משום שבכך אני, מה הציטוט? 'גורמת לכל מאבקיהן של הנשים להראות לא לגיטימיים'. מבחינתה גברים הם היחידים שראויים להיקרא נבלים. טוב, אני לא מסכימה איתה. מוזמנים לשלוח את הדעה האישית שלכם לכל כתובת שתרצו. ממילא לא יהיה לי מספיק זמן לקרוא את הכול, כך שזה לא ממש משנה לאן תשלחו את המכתבים.)
(אוקיי, מודילין. תתאפסי על עצמך. זה לא הזמן לשבור את הקיר הרביעי. עוד מעט מגיע החלק שחיכית לו כל כך הרבה זמן.)


***
מוזמנים להגיב
אבל אתם לא צריכים
כי זה פרק גרוע
לאב יו
ביי

למה גרוע?
בתחילת הפרק ציפיתי ליותר אקשן אבל חוץ מזה שאמרתי לך להפתיע אותי ושבט יהיה בהמשך, היה פה דרמה.
למרות שאולי את צודקת, הוא לא טוב כמו השאר, לא הכנסת אותי עד הסוף לאווירה והוא היה רגוע ומהיר מדי.
אבל זה שהוא פחות טוב לא אומר שהוא רע.
ואני מתה על ההערות האלה, פסקה שלמה שלהם? וואו.

משום מה חשבתי שהפרק הזה ארוך יותר, לא נורא, הוא לא האחרון.
מקווה שתאהבו אותו, אני בלחץ!!!
***

אוויר חם
פרק עשרים
היא כאן
1604 מילים

''אם אנדיאה ידעה על המעבר הסודי סביר להניח שגם הגבירה יודעת''. מלמלה הנסיכה שחורת השיער. ''אני לא מבינה, למה היה כל כך דחוף לה להביא אותנו דווקא לכאן? אתם חושבים שהיא סיכמה עם הגבירה בברדס להיפגש כאן?''
(כן. התשובה היא כן.)
''נו, נו, מי היה מאמין שניפגש שוב''. קול יחיד של צעדים נשמע, כאשר הדלת נפתחה בדממה. אישה בברדס הופיעה, היא פסעה מולם במלכותיות וקדה, ''אני מקווה שלא איחרתי''. הקול שלה היה מוכר עד כאב.
איאן גאווין נדרך עם חרבו, קירייה תלשה בידיים רועדות את הסכין המדמם מידיה המתות של הקצינה הבכירה הבוגדת. אבל זה היה שום דבר, באמת שום כלום, כי הגבירה הנידה את ידה, כמעט בעצלות, ולאולם הגדול הגיעו כמה מאות יצורים. כולם עמדו מאחוריה, כמו גלימה חיה וענקית. (גלימה חיה וענקית עם להבים, אני חייבת לציין.)
קירייה תהתה עד כמה רחבים המעברים הסודיים האלה ואיך זה שאף אחד מצוות הארמון לא הבחין בהם.
''נולנה''. אמרה הגבירה ועשתה סצינה מוגזמת שבה היא בוחנת את המלכה. ''לא השתנית במיוחד, עליי לומר''.
''מרגישה בנוח?'' זקרה המלכה את סטרה באדישות מופגנת, היא התאמנה הרבה על שליטה בטון הקול ובשפת הגוף, זו הפעם הראשונה שהיא באמת השתמשה בזה, ''זה לא יישאר ככה לאורך זמן, עליי לומר''.
''אוי, זה עצוב''. חייכה הגבירה, ''חשבתי שתשמחי, לא בכל יום יש איחוד משפחתי''.
איחוד משפחתי?
''אז, קירייה קטנה שלי...'' לחשה הגבירה, ''לא תרצי לתת לי חיבוק?''
המוח של קירייה זעק, או שאולי היה זה הלב? מה שבטוח, היא הייתה מבולבלת עד כאב. והקול הזה... היא זכרה אותו. כל נים מנימי נפשה הכיר אותו.
''את לקחת ממני הכול''. האשמה מפי הגבירה הופנתה שוב אל נולנה, ''את הרגת את המשפחה שלנו''.
המשפחה שלנו?
קירייה התנשמה בקול, נסוגה לאחור והרגישה איך לבה פועם. ''א-אנולי?''
הגבירה נעצרה במקומה, ''את כל כך פיקחת, חמודה''. אצבעותיה הבהירות הורידו באיטיות מייסרת את הברדס. שפעת תלתלים שחורים. שפתיים אדומות. עיניים בצבע טורקיז עז. ''כל כך חכמה''.
אנולי.
אנולי.
אנולי.
איך?
''את... את מתת''. ציינה נולנה את המובן מאיליו. (כהרגלה, מחובתי לומר.)
''האם אי פעם נמצאה הגופה האומללה שלי?'' דרשה אנולי, ''לא, באיזשהו שלב פשוט הפסקתם לחפש''.
''איך שרדת?'' דרשה קירייה לדעת.
''ווילברט הציל אותי. הוא... גאון. משהו לא ייאמן. הוא סיפר לי את הכול על הכול, הכול כולל הכול. הוא תמך בי בכל צעד, בכל תובנה. אני... אני יודעת שאת היא הכאוס, נולנה. אני יודעת שאת עוד תשמידי את העולם, כאשר כוחו לא יעמוד לו. יותר מכך, אני יודעת שאת מודעת לכך. יודעת שלא אכפת לך. כי את, נולנה, אנוכית, ומבחינתך שיישרף העולם אבל את תמשיכי לשבת על הכס שלך''.
כל זה... נשמע לא הגיוני בעליל.
גיבוב שטויות.
מלמול של מטורפת שיכורת כוח.
''את הוזה''. אמרה קירייה בקולה היציב ביותר, היא התקרבה אל אחותה הגדולה בהיסוס, ''תגידי לצבא שלך להניח את הנשק. הכול יהיה בסדר''.
אנולי אחזה בידה בכוח, עיניהן הזהות פגשו זו בזו, ''קירייה...'' התחננה הגבירה כשאחותה הצעירה הסבה את מבטה, ''תביטי בי. את יודעת שאני צודקת. את מאמינה לאחותך הגדולה, נכון? את יודעת שאני לא משוגעת, נולנה... הרגה את המשפחה שלנו, המסע המפוברק הזה לאודית'רן? בסך הכול ניסיון לחסל את מי שחשבה ליריביה הפוליטיים. אימא שלנו הייתה מאוד אהודה''.
''אנולי, די. את לא יכולה להמשיך עם השטויות האלה''. קירייה ניסתה להשתחרר.
הגבירה בברדס צחקה צחוק חד, פתאומי, ''באמת? באמת? זה מה שאת חושבת עליי? שאני סתם מדברת שטויות? קירייה, את כל זה עשיתי למענך, למה את לא מבינה? רציתי שהמפלצת הזו לא תסכן גם את חייך''.
''האחת שאת קוראת לה מפלצת היא המשפחה שלי''. סיננה קירייה, ''המפלצת היחידה היא זו שרוצה להרוג אותה''.
''אוי, מתוקה שלי, שטפו לך את המוח''. הנידה הגבירה בראשה ונאנחה, ''תראי, מתוקה, כשנולנה תמות הכול יהיה טוב יותר''. אנולי ליטפה את פניה של אחותה הצעירה באגודלה הפנוי, טון דיבורה היה רך להפליא, כאילו היא לוחשת מילות קסם שיפקחו את עיניה של אחותה.
''אם באמת אכפת לך ממני, אל תפגעי בה''. התחננה קירייה, ''נולנה היא המשפחה שלנו, אנולי''.
''המשפחה שלנו היא אלו שנולנה שלך הרגה!'' זעקה אנולי, ''אבא, אמא, מיידור''.
''אל. תגידי. השמות. שלהם''. סיננה אחותה הצעירה והצליחה לשחרר את ידה, ''את לא ראויה לזה''.
''נדבר על זה מאוחר יותר''. השיבה הגבירה באדישות מופגנת והניחה את ידה הימנית על לבה, ''לאחר הניצחון הוודאי''. כאבה לה העובדה שאחותה לא תומכת בה, אך קודם היא צריכה לשמור על קור רוח.
''את לא הולכת-'' פתחה קירייה אך מילותיה נקטעו על ידי אולסטור זקן שבאורח פלא הופיע בחדר.
''הו''. אמר אוונדור וסקר את החדר המלא מפה לפה, ''אני רואה שהתחלתם בלעדיי''.
''אוונדור''. סיננה אנולי בשאט נפש, היא ירקה בבוז, ''הוא והקללה המטופשת שלו''.
''שלום, גבירתי''. מעל גבו של האולסטור קפץ הגנרל גרנץ, ''אני משוכנע שכבר נפגשנו בעבר. למרבה המזל, הפעם יש עליי חרב''.
''אוי, פיצ'י, אני כל כך שמחה שאתה כאן''. חייכה הגבירה ונסוגה לאחור, ''תזמון מושלם, כרגיל. זוכר את חברתי, הפיה פיקסדל? היא רוצה לומר לך כמה מילים''.
הגנרל גרנץ נדרך על חרבו והביט בגבירה בריכוז, לידה ריחפה פייה ירוקת עור, ''שלום, כולם, קוראים לי פיקסדל''. היא צייצה. כולם הביטו בה מייד. ''לפני זמן מה הגנרל שלכם, הגנרל גרנץ, ונווטת המשימות דורלין פלאדוויק היו אצלנו בארמון של פונטא-מיר. דורלין פלאדוויק נאלצה לעבור את הסיוטים הגרועים ביותר שלה למגע דם פיות. אל תדאגו, זה לא באמת דם, רק נקטר שמכיל רכיב סודי. אני הכנתי אותו, אם תהיתם, אז הוא חייב להיות צמחוני. על מנת להציל אותה, היה מוכן הגנרל גרנץ לשתות מרק טעים. במרק היה דם פיות, מצחיק, נכון? יודעים מה קורה כשמדללים דם פיות במים חמים? הפיה שרקחה את הנקטר מסוגלת... להזדהות עם נשמתו של השותה, מקסים, נכון? לאחר מכן הצטרפתי אל שני האלת'גוריאנים ופקחתי את עיני על הגנרל גרנץ. מרגע שהבנתי את דפוסי התנהגותו והבנתי איך הוא מרגיש... יכולתי לשלוט בזה...''
פיצ'ר החוויר, חרבו נשמטה מידו, הוא נסוג לאחור.
פיקסדל חייכה חיוך שחשף שיניים מחודדות, ''מה נשמע, גנרל? החיים דבש? יופי. עכשיו תיכנע לגורל, תלכוד את נולנה''.
הגנרל החל לפרכס, הוא רעד ונפל על הרצפה. הוא נשרף בחיים, כך הייתה התחושה, הוא עומד למות.
''הוא מנסה להתנגד''. לחשה קירייה בהבנה. ''הוא מתנגד!''
אבל אז הפרכוסים הפסיקו, גופו רפה. הוא פקח את עיניו אך במקום העזות האפורה שבדרך כלל קרנה מהן, הן היו ריקות מהבעה. נשטפו מתודעתן.
''פיצ'ר!'' התחננה המלכה נולנה, ''אתה יכול להתנגד, אתה חזק!''
חיוך-לא-חיוך עלה על פניו של הגנרל בזמן שהוא הרים את חרבו. בזריזות מפתיעה. פיצ'ר -או מה שנותר ממנו- סגר סביב גרונה של מלכתו באמצעות החרב. תנועה לא זהירה וגרונה ישוסף.
''הגנרל!'' קרא איאן בקול, הגנרל לא הגיב, ''אני מקווה שתצליח להסתדר עם רגל אחת''. ובנימה זו, דקר את גרנץ ברגלו.
נהמה מיוסרת נשמעה מגרונו של העלף גבה הקומה. החרב נפלה מידו ובנס לא שיספה את גרונה המלכותי של הוד מעלתה. נולנה חמקה הצידה במגושמות. עיניו של הגנרל חסרות ההבעה התמקדו בבן האנוש. איאן הבין שהוא גרם לגנרל להתמקד בו. הו, מצוין. המצב לא יכול להשתפר.
''גרנץ!'' זעקה קירייה בזמן ששני החיילים, בן האנוש והעלף, נלחמו זה בזה. הגנרל דימם מרגלו השמאלית. ''אתה יותר חזק מדם הפיות ההוא, שנינו יודעים את זה. אתה חכם, מסור, אמיץ, אתה תמיד מוכן להקריב מעצמך בשביל אלו שאתה אוהב, נכון?''
***
''מעולם לא חשבתי על זה...'' מלמלה פיקסדל. ''מעולם לא חשבתי שאולי אני הרעה בסיפור''.
''אל תדברי שטויות''. נזפה בה הגבירה, ''נולנה היא הרעה בכל הסיפור הזה''.
''אבל שמעת את אחותך, הגבירה, הוא מוכן למות בשביל האנשים שהוא אוהב, זה לא מעיד שהוא טוב?'' תהתה הפיה.
''יש אנשים רעים שמוכנים להקריב דברים רבים לטובת אלו שהם אוהבים. זה לא הופך אותם לטובים''. אמרה אנולי בלעג.
''כמוך''. מלמלה פיקסדל בשקט.
''מה?'' שאלה העלפית, משוכנעת לא שמעה היטב.
''כמוך. את מוכנה להקריב אותנו, את החיילים מהצד השני שהכרת בעברך, את בת דודך נולנה, כדי להיות מלכה''. אמרה הפיה, ''אני מבינה. כל זה לא באמת למען קירייה, היא רק תירוץ. כל זה למענך. האדם שאת אוהבת יותר מכל. את מוכנה להקריב את כל העולם... למענך''.
''איך את מעזה לדבר ככה''. זעמה הגבירה בברדס, ''אני עושה את הכול למען עולם טוב יותר. ווילברט-''
''ווילברט לא כאן, נכון? דיברת עליו הרבה אבל מעולם לא ראינו אותו''. הזכירה לה ירוקת העור ומצחה התקמט, ''את טוענת שאת עושה את הכול למען עולם טוב יותר?'' גבותיה השקופות למחצה של הפיה התרוממו, ''אם כך...'' לחשה באוזנה של הגבירה, ''...תצטרכי להוכיח לי. תצטרכי להרוג אותה בעצמך''.
אנולי הביטה בטינה בפיקסדל, ''כך יהיה''. סיננה מבין שיניה.
***
''קירייה, חמודה שלי, רייה. אני עושה את כל זה למענך''. אמרה אנולי בקול רם וברכות מפחידה.
''אם אכפת לך ממני, אל תעשי את זה''. התחננה קירייה, ''נולנה היא המשפחה שלנו, אנולי''.
הגבירה חייכה בזחיחות, ''את לא מבינה דבר''. היא סימנה בידיה לאחת הטרוליות לאחוז חזק באחותה הצעירה. כדי שלא תוכל להתנגד. החלון החד-צדדי חשף שמיים תכולים ושמש זוהרת. זו הייתה מטרתו, שהשמש תאיר את כס המלכות בזריחתה. איזה יום יפה אחרון לפני החורף. שום דבר מאותו יופי נאיבי לא חדר לאולם הכס.
אנולי לקחה את חרב ארוכה מאחד הטרולים, נופפה בה בקלילות ודקרה את אוונדור שזז באיטיות לא אופיינית לו, ''נתחיל ממך''. היא לחשה באוזנו, ''נו, ספר לי, איך זה למות על ידי אחד מבני המשפחה שקיללת? האירוניה לא נפלאה?''
הוא חרחר, ''אנולי''. לחש בזמן שדם סמיך החל לזלוג מפיו, ''את לא מבינה... לכל כאוס... יש שני צדדים...'' הוא הביט בגבירה בברדס, ''יש לך את העיניים שלה... ידעת? היא הייתה הכאוס, זו אחת הסיבות שהיא סקרנה אותי כל כך. אבל היא גם הייתה האיזון, זו אחת הסיבות שאהבתי אותה''.
אלו היו מילותיו האחרונות של אוונדור מגאליס עלי האדמות, בן האנוש, האולסטור, חוקר השדים, כולם מתו בנשימה אחת אחרונה. הוא לא הפסיק להישיר את מבטו אל הרוצחת שלו, גם כאשר המאגיה ששימרה אותו במשך זמן כה רב החלה לעזוב את גופו. הוא התפורר, הפך לגוף המת שהיה אמור להיות כבר לפני הרבה זמן.
''אוונדור''. לחשה נולנה וקולה רעד. ''אוונדור''.
''דרמטי כל כך, נכון?'' שאלה הגבירה, הבעת פניה הייתה שילוב של שיעמום וגועל, ''טוב, איפה היינו?'' היא הצמידה אותה ללבה של המלכה. נולנה הבינה שזה הסוף. ''את תביני אותי יום אחד, חומד''. הבטיחה הגבירה אל אחותה מבלי להסיר את מבטה מבת דודה מלאת האימה. אלו הם הרגעים האחרונים בחייה של נולנה. מה לעשות? מה לעשות? מה לעשות?
קירייה הרגישה שהיא צריכה אוויר.
אוויר.



***
אזזזז
נאנו נגמר
חלף, עבר לו
הלך לבית עולמו (#אנדרדוס)
האם תרצו לפרגן בת''ב?

אבל למה ספוילרים?

הו. האם זו מחווה של כבוד לטעות שלי מהפרק הקודם? או שאולי זו טעות משלך ממ לא מה פתאום אני לא נרקיסיסטית לא זה לא יכול להיות

סיום מגניב! אני יודעת שזה לא הפרק האחרון האמיתי, אבל זה היה יכול להיות סיום מושלם - עם שם הס"פ בתוכו! אולי הסיום האמיתי יהיה אוויר חם?

על כל פנים:

הפרק הזה היה קצת מהיר. קרו בו הרבה מאוד ברים אחד אחר השני, ולמרות שהיה בהם הגיון ברור, לפעמים המהירות שבה הם הופיעו הרגישה קצת לא אמינה.
כשגילינו את הזהות של הגבירה בברדס רציתי לדפוק את הראש בשולחן, כי כבר ידעתי מה הקשר המשפחתי שלה לנולנה, אבל איכשהו לא עליתי על זה שהיא אנולי. וזה היה קליף האנגר מצוין! אני כבר ממש מחכה לראות לאיפה את יכולה לקחת את הסיפור מכאן, כי הפרק הזה מרגיש כולו כמו השיא, מהרגע הראשון לאחרון - אז איך תתעלי על עצמך?
המשך.

הפרק מוקדש למאדם קלישה כי היא ביקשה כל כל יפה שאעשה מתישהו פרק זה. אני יודעת שביטאת אותו, אבל תוכלי להעמיד פנים שזו קריאה ראשונה?
***

אוויר חם
פרק עשרים ואחד
קירייה
1301 מילים

פרק כב'- קירייה
קירייה הרגישה שהיא צריכה אוויר.
אוויר.
אוויר.
''תעזבי. את. נולנה!'' צרחה קירייה בכאב, ממצמצת בעיניה כדי לגרש מהן את דמעות הטירוף. ''תעזבי אותה, מפלצת!''
הנסיכה הנאבקת הרגישה שהיא מאבדת את עצמה, הופכת להיות משהו שהוא הרבה מעבר להבנה בת התמותה שלה. היא הייתה קירייה, אבל גם הרבה יותר מכך.
היא הייתה השמיים, כל הסערות כולן, היא הייתה האוויר והרוח. היא הייתה... עצמה.
היא התפוצצה.

***

''אני לא מבינה מה זה''. לחשה נערה צעירה בת שלוש עשרה אל אמה, שיערה השחור מפוזר על כתפיה ופניה מלאות ריכוז. היא בחנה את כפות ידיה שנראו כעטופות... באוויר מוצק?
''אני בטוחה שאין שום סיבה לדאגה, רייה, מתוקה''. אמרה לה אמה בחיוך עדין. באצבעותיה היא החליקה את קמטי הריכוז שנחרצו במצח בתה. שמלתה העשויה קטיפה ירוקה רשרשה מעט כשזזה במקומה.
''אבל זה כל כך... אני לא יודעת. מכעיס. הכוח הזה... הוא לא טוב, למה קיבלתי אותו?''
סיגולין נאנחה. ''יכולתי לכעוס כל כך הרבה פעמים בחיי... יכולתי לכעוס, לדוגמה, לאחר ששלושה הריונות שלי נפלו, בזה אחר זה. לכעוס... זה פשוט קל מדי, מבינה? הפתרון הנוח. אבל אם עדיין כועסת בחיים לא הייתי ממשיכה הלאה. הכעס היה הופך אותי לאדם מריר. ילדה מתוקה כמוך בחיים לא הייתה נולדת לאדם המריר שיכולתי להיות. את לא קאסינה, קירייה''. היא ליטפה את פניה של בתה באגודלה, ''ממש כשם שאינך אנולי או מיידור. את קירייה סיגולין סאנדורה. יצור מופלא ומקסים ונהדר וחד פעמי. אל תכעסי בגלל דברים שאינם בשליטתך. תעשי את המיטב שאת מסוגלת, חמודה, וזה יהיה הדבר המרהיב ביותר שהעולם שלנו ראה אי פעם''.
קירייה הנהנה. ''אני אשתדל, מבטיחה''.
''כשנחזור מהשליחות הדיפלומטית המשעממת ההיא באודית'רן, אבקש שנעבור דרך רכסי 'החגורה'. אומרים שחיים שם מלומדים שחוקרים מאגיה. אחד מהם יכול להתלוות אלינו וללמד אותך לשלוט בכוח שלך''. אמרה האם ונשקה למצח בתה, מותירה אחריה ניחוח קינמון. בקרוב היא, בעלה ושני ילדיה הגדולים יצטרכו לנסוע לאודית'רן. היא החליטה לנצל את ההזדמנות ולהפוך את החוויה המיותרת למשהו שלפחות יוכל לעזור לבתה.
''תודה, אימא''. חיוך רחב עלה על פניה של הנסיכה הצעירה. ''זה יהיה נפלא''.
הן מעולם לא התראו שנית.

***

''יום הולדת שמח, רייה!'' אמרה לה הנסיכה נולנה בחיוך. ''את ממש גדולה עכשיו!''
''אני באמת גדולה, נוני''. אישרה קירייה בחיוך רחב, על סנטרה זלג עסיס של פרי כלשהו. ''אני בת עשר!''
כל משפחתה היו במסיבה הנהדרת הזו: דודיה המלכותיים, הוריה, אחיה, בת דודה. כולם.
''תנשפי על הנרות כשתהיי מוכנה להביא משאלה''. אמר לה אביה, תאיוס, ופרע את שיערה.
קירייה צחקה, ''אבאל'ה, איזה מצחיק אתה. משאלות לא קיימות באמת''.
''איך תדעי אם לא תנסי?'' הוא אתגר אותה.
הילדה הביטה בעוגת הקינמון ובנרות שזהרו בעליצות, ''בסדר''. היא חייכה ונשפה על הנרות. ''ביקשתי שתמיד נהיה מאושרים ביחד. תמיד תמיד תמיד תמיד תמיד. לנצח נצחי נצחים''.

***

''צהריים טובים''. אמרה הנסיכה קירייה כשנכנסה לאולם האוכל, תחת זרועה היה ספר אגדות שאהבה במיוחד. ''המשפחה שלי אמורה לחזור בקרוב, נכון?''
המלכה נולנה הביטה בה, פניה חיוורות, ''קירייה...''
''מה?'' שאלה זו בהיסח דעת והביטה בצלי הבשר שעל השולחן בתיאבון רב. ''לא איחרתי לארוחה, נכון?''
''לא, לא, זה לא העניין. חמודה''.
''אני כבר בת שלוש עשרה, נונה, אם את קוראת לי חמודה סימן שמשהו חמור קרה''. אמרה קירייה בשעשוע ודחפה גזרים מבושלים לפיה. צמותיה הרפויות התנדנדו כשזזה.
''קירייה...'' המלכה נשמה אוויר, היא לא רצתה לעשות את זה. להיות זו שתסמל את השכול מבחינתה של קירייה לעולם ועד. אבל ארנוק אמר שזה חייב לבוא ממנה, אחרת בת דודתה לא תסלח לה. ''אני... לא רוצה לומר את זה, אבל אני חייבת. הם... לא יחזרו''.

***

נערה צעירה ישבה על כיסא בחדרה. שמלתה השחורה נדמית כמבגרת אותה פתאום, שיערה אסוף בנוקשות.
רוח קלילה נכנסה לחדר, דרך החלון הפתוח, כמנסה לעודד אותה.
''הכול בגללך''. לחשה הנסיכה לפתע, ''הכול בגללך, כוח מגעיל! רעידת האדמה ההיא שהרגה אותם? הכול בגלל שהחלטת להופיע פתאום ולשלוח את המשפחה שלי אל רכס ההרים המטומטם הזה!''
האוויר סער. היא סערה.
הכול היה אחד.
''אני שונאת אותך''. סיננה קירייה, ''אני שונאת את כל מה שעשית לי. אני אמצא דרך להיפטר ממך, אני נשבעת''.
(אוי, קירייה. את לא יודעת שאסור להישבע שתעשי משהו שלעולם לא תצליחי לעשות?)

***

''על מה את כותבת ביומן שלך?'' שאלה אנולי בשעשוע את אחותה הקטנה, ''על בנים?''
''מה פתאום!'' התרגזה קירייה והסמיקה במבוכה. ''למה שאני אעשה דבר שכזה?''
''טוב, את כל הזמן מביטה לצדדים בכפייתיות וממהרת להסתיר את התוכן כשמישהו מתקרב''.
''אני לא כותבת על בנים''. אמרה הנסיכה הצעירה בהדגשה. ''ממש לא''.
''ואני מניחה שהוד סודיותה לא מתכוונת לגלות לי מה היא כן רושמת?'' שאלה אנולי וגבותיה התרוממו.
''אני באמת לא מתכוונת לספר''. הנהנה קירייה ולפתה את היומן כמו אם שאוחזת בבנה. ''ושלא תעזי לנסות להציץ בו... זה לא יפה''.
''וואו, תירגעי, חמודה. אני בחיים לא אציץ ביומן שלך. פרטיות היא בין הדברים שאני הכי מקפידה עליהם. אם את לא מעוניינת לספר לאחותך המקסימה את סודותייך החשובים, אחותך בחיים לא תחדור את פרטיותך''.
''אה''. הרוגז על פניה של קירייה התפוגג. ''יופי''.
''אם את רוצה לשמור סודות כמו שצריך, רייה, את צריכה שיהיו לך שני יומנים. אחד, רשמי, שבו תכתבי דברים שוליים כמו מדידות לשמלות ובנים שאת דלוקה עליהם. את הסודי תוכלי להסוות כמשהו אחר, כספר אגדות, למשל, או כמחברת הרישומים שלך. ותוכלי להסתיר את הכתבים הסודיים שלך מתחת לשעווה''. אמרה אנולי וזקרה את אצבעה. ''מה את אומרת?''
אחותה הצעירה בהתה בה. ''השקעת בזה הרבה מחשבה, מה?''
''אף פעם אין לדעת מתי תצטרכי יומן סודי''. גיחכה הבוגרת מבין שתיהן וטלטלה את תלתליה.
''בסדר. תודה על הרעיון, אני אשתמש בו''.
''על לא דבר, חמודה. את תמיד מוזמנת לפנות אליי, אני תמיד שמחה לדבר איתך''. אמרה אנולי והביטה באש הדולקת באח.
''אני אזכור את זה. תודה. יש משהו שרצית לומר לי, לפני שהתחלנו לדבר על יומנים סודיים?''
אנולי הביטה בה בשובבות והזיזה את רעמת תלתליה כדי להדגיש את דבריה. ''נכון שהמלך סווגראל נראה טוב?''
''נו באמת. את לא באת לכאן בשביל לדבר איתי על המלך סווגראל, נכון?'' שאלה קירייה בחוסר אמון.
''החדרים שלנו נמצאים דלת מול דלת, זה לא שעברתי מסע מפרך רק בשביל לדבר איתך על כך. אני רק אומרת... אם אני אתחתן איתו, אני אהיה המלכה של אודית'רן!''
''אוי, לא... מסכנים התושבים של אודית'רן''. הנידה קירייה את ראשה, ''סווגראל בטח יחזיר אותך אלינו אחרי חודש, יגיד ששיגעת אותו''.
''היי!'' מחתה אנולי ודחפה את אחותה קלות. ''לא נכון. אני אהיה מקסימה!''
שתי האחיות החלו לצחקק ולתאר איך יראו חיי הנישואים של אנולי אם היא באמת תתחתן עם המלך האודית'רני.
הדלת נפתחה קלות לאחר כמה דקות, וראשו הבלונדיני של הנסיך מיידור הציץ, כנראה מתוך ניסיון לגלות מהו מקור הרעש. הבעת פניו הייתה מבולבלת משהבחין באנולי שעשתה חיקוי של עצמה בשמלת כלולות בזמן שהיא מנסה שלא יראו שהיא אכלה את כל עוגת החתונה. קירייה נראתה כאילו היא מפרכסת, והיא אחזה בבטנה הכואבת מרוב צחוק.
''אלוהים ישמור''. הניד מיידור את ראשו. ''בנות הן כל כך מוזרות''.

***

קירייה הביטה במחברת שקיבלה בחזרה מנולנה, אצבעותיה הלבנות מחזיקות בה בחוזקה. האש החמה שבקעה מהאח החלה להמס את השעווה שכיסתה את האותיות. קירייה לא נרתעה מהחום, או לא הראתה שום סימן שהיא נרתעת.
''האם אני משוגעת?''. נכתב שם, הדבר האחרון שהיא כתבה. ''אני מרגישה את השמיים, זרמי האוויר, את הסערות. בורכתי בכוח פנטסטי או שאני הוזה? האם אני הוזה?''
היא הביטה באותיות הצפופות במשך כמה שניות והשליכה את המחברת לאח, נותנת ללהבות ללחך את הדפים שפעם אהבה.
לא הייתה חרטה בליבה.
היא לא יכלה להרשות לעצמה להתחרט.

***

וזה כאב... כל כך כאב.
היו רגעים שבהם היא חשבה שהיא משתגעת.
היא בודדה את עצמה מהאחרים כי לא רצתה לפגוע בטעות בעוד אנשים, כמו במשפחתה הפרטית ששלחה אל מותם ברכסי החגורה.
היא נעלה את עצמה בחדרי חדרים, אל מול ספרים עבשים, בתקווה למצוא פתרון.
עם כל ברק בחוץ היא הרגישה את חושיה זועקים, כמתחננים בפניה שתצטרף אליו.
והיא סירבה. הכוח הזה... היא חייבת להיפטר ממנו לפני שעוד מישהו ייפגע.
זה כאב... כל כך כאב.
כאב אין סופי.
היא עדיין חיה?
האם לא עדיף כבר להתמסר לחיבוקו הנעים של המוות?
''קירייה?'' היא שמעה קול עדין שהפריע לה לשקוע בערפל הלבן שוב. האם זאת אמה שמדברת אליה? אם כן, היא חייבת להיות מתה.
והיא שומעת שוב. ''קירייה?''
והיד העדינה שאוחזת בידה, זו יד של אדם חי, לא?
הערפל כל כך חמים ונעים.
אבל היא צריכה לחיות, נכון?
היא צריכה לחיות.
היא תחיה.
היא חיה.


***
לכל מי שיקרא את הפרק בערב: חג שמח! אל תאכלו יותר מידי מטוגנים!

נ''ב, אתם לביביסטים או סופגיניסטים?

ההערות בסוגריים לא הוכנסו עד עכשיו בכלל אם לא בהקשר הומוריסטי (נכון?), אבל הבחירה כאן היתה מושלמת, עצובה, קצת אירונית, מצוין מצוין מצוין.


וואי נטע איך הקטע כתוב מדהים ובכלל ללא טעויות סחטיין


יאי!
המשכנו עם האוויר. שזו היתה בחירה נבונה, לדעתי. אני ממש מתעניינת לראות איך תתקדמי מכאן הלאה, כמו שכבר אמרתי (=כתבתי). אני מתארת לעצמי שאנחנו על סף סיום הספר הראשון? אבל כמו שזה נראה, את ממש לא קרובה לסיום, אז אני מניחה שנחיה ונראה.
שני דברים שאהבתי במיוחד בפרק הזה:
1) המעברים. אני ממש אוהבת פרקים שעשויים בצורה הזאת. אני יודעת שזו דעה יחסית יוצאת דופן, אבל אני חושבת שזה בדיוק האופן המושלם לכתוב פרק פלאשבק/שעוסק בבקסטורי של דמות מסוימת, ואם עושים את זה כמו שצריך, עם הבחירות הנכונות לפתיחה ולסגירה וניסוח מדויק ורעיונות תמתיים תואמים, זה יכול להביא לתגובה רגשית באמת מושלמת.
2) ירידות השורה. הפתיחה היתה מצוינת, וכך גם הסיום. גם ירידות שורה זו טכניקה שאני מאוד אוהבת, לכתוב ולקרוא, וזה משיק לנקודה הראשונה שלי. האופן שבו את מתייחסת למאבק של קירייה על חייה לעולם לא היה מתואר בצורה שלמה בפסקאות מסודרות, בשרשראות של קישורים סמנטיים לוגיים ישירים. בבחירה הזאת שלך את גם הצלחת לשמור על מתח, גם לא להיות חזרתית או מעייפת, במקביל לשימור האפקט הרגשי ותחושת הסיפוק המתלווים לחלק מהסוג הזה.


הערה קטנה קטנטנה שהיא בעצם טעות שלי?

היתה.

הו וואו, שני פרקים פשוט נהדרים.
האם אפשר לתאר בת"ב את כל מה שהרגשת באמת בזמן הקריאה?
אני אצטרך לבדוק את זה פעם, הניחוש שלי הוא לא.
יפיפה. מהמם. מדהים. מקסים. מרהיב. מצמרר.
אוקי, זה היה ת"ב ממש מוזר, סליחה נטע.
ובמקרה שלא הבנת- אהבתי.

נ.ב אין לביביסט. אין סופגניסט.כולנו יחד.

תודה על התגובות ותודה לקלישה שקראה את הפרק והציעה רעיונות לשיפור.
נ''ב, לא אמור להיות אשכול סיכום לנאנו?

***

אוויר חם
פרק עשרים ושניים
אחרי
1759 מילים

''אני שמחה לראות שסוף סוף התעוררת''. אמרה לה מישהי. נולנה. ''את בסדר?''
עיניה של קירייה נפתחו שתיהן בבת אחת, הן זזו בארבותיהן במהירות, כמו עיניה של חיה בכלוב.
בסדר?
בסדר.
הנסיכה שחורת השיער כחכחה בגרונה, ''אני חושבת שכן''.
היא הרגישה מוזר, האם היא חולה? קירייה בחנה את פרקי אצבעותיה וציפורניה והזיזה אותם תוך כדי הבחינה, הם הרגישו רגיל יחסית לאופן שבו היא הרגישה, אז כנראה שהאשם הוא לא אחד האברים שהיא מסוגלת לראות בלי מראה או סכין מנתחים. ברקע נולנה המשיכה לדבר, מילותיה היו כמו זמזום ברקע, הדבר היחיד שהיה קולני במוחה היו מחשבותיה שלה.
''איך את מרגישה?'' שאלה אותה בת דודה לבסוף והביטה בה בדאגה.
''כואב לי הראש, אני מניחה''. אמרה קירייה, היא הכירה את טעמן של המילים, אך הן היו מוזרות בפיה. כאילו היא צופה מהצד בגופה אומר אותן.
''ניצחנו''. סיפרה לה המלכה בעדינות, ואז הודתה בחצי פה, ''אבל אני בספק אם המלחמה הזו לא תביא עליה עוד אסונות בעתיד''.
''ומה... שלום האחרים?''
''הגנרל גרנץ חזר לעצמו, הרגל שלו משתפרת מיום ליום. אחותו של איאן גאווין קיבלה אישור להישאר באלת'גורה כל עוד בעלה מחפש אותה. התירוץ הרשמי הוא שזה כאות תודה על מעשי אחיה. אבל למעשה, ממילא היינו חייבים לתת לה להישאר. מתברר שהיא לא הספיקה לצאת מאת'ר-גור ובזמן שהיא וכל שאר התופרות התחבאו... התחילו לה גם צירים, נולדה בת. למקרה שתהית לעצמך. מלרוי נמיאס, המיילדת, הייתה שם. ביקשתי ממנה ללוות את אלנור ליתר בטחון, עד שזו תצא מאת'ר-גור, אך שתיהן פשוט ננעלו יחד כשהמצב התחיל. ואוונדור... הוא עם הישות עכשיו, במקום טוב יותר''. מלמלה המלכה ונאנחה, ''סוף כל כך נוראי לאדם כל כך טוב''.
''מה עם יצורי השממה האבודה ופונטא-מיר?''
''טוב, בפונטא-מיר חיכה לנו צבאו של המלך סווגראל. מתברר שהוא צידד בגבירה כבר מההתחלה. למרבה המזל, שר הצבא מארגון חושב שהוא זלזל בצבא שלנו ולא לקח את כל הכוחות שלו. נו מילא, כרגע הוא נח בקברו. מארגון הרג אותו. אני רק מקווה שזה לא אומר שאחותו, לוניסיה, תתנקם בנו. לאחר ש... אנולי מתה, הפיה ההיא, פיקסל -או איך שלא קראו לה- לקחה פיקוד על שאר היצורים, הם נכנעו ונסוגו. לוניסיה הוציאה צו שבו היא מאפשרת לכולם לקבל אזרחות אודית'רנית, אבל רובם, למרבה הפלא, החליטו לחזור לשממה האבודה''.
''שר הצבא מארגון? פספסתי משהו?''
''שר הצבא מאודיר מת''. טון דיבורה היה יציב אך ידיה רעדו קלות, ''הוא... נהרג במהלך מארב של אודית'רן''.
''גיבור מטופש שכמוהו''. מלמלה קירייה לאחר רגע של עיכול הדברים, ''הוא... היה בן שישים וחמש! הוא לא היה צריך ללכת להילחם. וגם... נולדו לו נכדים לפני כחצי שנה, לא? זה איום ונורא''.
נולנה הביטה בה ואז הנהנה בשקט. ''חשבתי לעשות אנדרטה לזכרו ולזכר כל המתים''.
''זה רעיון נהדר''. אמרה הנסיכה, ''יש פצועים?''
''בגוף ובנפש, קשה לי לומר מה יותר גרוע. אבל אני לא מפסיקה להתפלל''.
''ומה עם...'' קירייה נשכה את שפתיה, שונאת את עצמה על הדאגה, ''אנולי?''
''הפיצוץ שלך... הרג אותה...'' מלמלה נולנה לאחר היסוס קל.
''את משקרת, נכון?''
''אני לא... משקרת, קירייה''.
''יופי''. השיבה בת דודתה בחדות, ''היא לא הייתה אחותי מהרגע שבו ניסתה לפגוע בך''.
''זה היה... מאוד מרשים... מה שעשית שם, עם האוויר''. אמרה נולנה והסיטה את שיערה השחור של קירייה מעיניה. ''מתברר שסיפורי ילדים כן קיימים לפעמים''.
''כן...'' הנסיכה אמרה ברצינות תהומית ''את צודקת, צדקתי''.
''חבל שלא אמרת לי את זה בצורה ישירה יותר, חמודה, היינו יכולות לדבר על זה. יש... כל כך הרבה דברים שיכולנו לדבר עליהם. מרגיש כמו פספוס רציני, לא?''
קירייה הנהנה, שתיהן שתקו לרגע, ''אני מצטערת על... הרחם שלך, נונה. את... תהיי בסדר?''
''אני אהיה בסדר גמור, מבטיחה לך. סיימנו עם הסודות!''
''סיימנו עם הסודות''. אישרה קירייה.
נולנה חייכה את החיוך היפה ביותר שלה, ''כדאי שתנוחי קצת, קירייה. אבל אני אשמח שנדבר על הכול ברגע שתרגישי שאת מסוגלת''.
''בסדר מבחינתי''.
המלכה נשקה למצחה, ''אני אוהבת אותך, קירייה''.
''גם אני אוהבת אותך''.
והמלכה יצאה מהחדר.
''כשהוד מעלתה אמרה שתנוחי, הוד נסיכותך, היא התכוונה לזה. את חייבת להישאר במיטה''. אמרה לובה בקול עקשני והושיטה לנסיכה שלה משקה חם בריח רוזמרין. ''לא אכלת במשך יותר מיומיים, את חייבת לאכול ולנוח''.
קירייה של פעם הייתה מעירה משהו בנדון, לא? משהו בסגנון: 'לא חשבתי שאי פעם תבקשי שאישאר במיטה' ואז לובה כנראה הייתה אומרת, ''זו לא בקשה, קירייה. אני מכריחה אותך. וחוץ מזה, אל תתרגלי, ברגע שתחזרי לעצמך, אני אחזור להעיר אותך ברגע שהשמיים בחוץ בצבע תכלת'.
אבל זה היה כל כך מטופש, כל זה, שקירייה פשוט החליטה לא להעיר שום דבר. היא שתתה את המשקה הריחני וחשה בו מהדהד בקיבתה הריקה, היא הייתה רעבה. היא ביקשה מלובה אוכל, לא הרבה, רק משהו שישקיט קצת את בטנה ההומה.
לובה יצאה מהחדר, אולי גם תכננה להביא איתה מרפא שיבדוק את הוד נסיכותה. קירייה נשארה להיות עם מחשבותיה, היא תחזור לעצמה, כך הייתה משוכנעת, אבל היא רק צריכה עוד קצת זמן.
***
גנרל אחד, שר צבא ומלכה נכנסו למרפאה העמוסה מפה לפה. מיריל, המרפאת הוותיקה, פיקדה על המרפאים הזוטרים יותר כאילו הייתה מפקד בשדה קרב.
''קדימה, להזדרז, צריך לעצור את הדימום הזה, עצלנים כשכמותכם''.
''לכתוש את העלעלים על שיהיו אבקה. זו לא אבקה!''
''אף אחד פה לא יודע לחבוש כמו שצריך? -הו, יופי, מזל שפלאדוויק קיימת באמת''.
נחמדות לא הייתה המעלה המרכזית אצלה, אבל היא הייתה מעשית. זה כל מה שהמרפאה הייתה זקוקה ממנה.
הם הסתובבו, דיברו עם החיילים, עודדו. שר הצבא החדש מארגון טפח על שכמו של אחד מפקודיו. הגנרל גרנץ צלע, לא באופן חמור במיוחד, הודות לשריון שלבש בזמן שאיאן גאווין דקר אותו ברגל. מיריל בדקה אותו בסיום הקרב, אך הוא שילח אותה מהר מאוד, הרי יש חיילים שנמצאים במצב גרוע יותר.
''אני יכולה לרקוח לך משחה שתהפוך את זה לקצת פחות גרוע''. הוא שמע קול מוכר, מולו חייכה עלפית בצמה רפויה וחלוק מרפאים ירוק.
''תתחדשי על התפקיד החדש, המרפאת פלאדוויק''. הוא אמר, גבתו התרוממה קלות.
''תודה לך. מתברר שהתפקיד שלי במשמר המלכותי היה ממש חסר תועלת, כמו שחשדתי מההתחלה, מיריל ראתה שאני מכירה הרבה צמחי מרפא בזמן ששהיתי במרפאה והחליטה שמעכשיו אני כבר לא חיילת, נהדר, נכון? היא עבדה על אישורים ואחרי המלחמה החליטה לקבל אותי באופן מוחלט, לא משנה מה המפקדים שלי יאמרו''. אמרה דורלין באושר, ''אוי לא, אני מדברת יותר מידי. מצטערת, יש לי נטייה לברבר כשאני במצב רוח ממש ממש טוב. תתעלם מזה, בבקשה''. תוך כדי דיבור היא המשיכה בקיפול תחבושות, כתישת צמחים שונים ופיקוק של צנצנות שונות. נראה שהיא עושה את מה שנועדה לעשות.
''אני לא חושב שאת מדברת יותר מידי''. פיצ'ר אמר, ''וחוץ מזה, את תהיי מרפאת נהדרת''.
דורלין המשיכה לעבוד בשקט, מידי פעם הרימה אליו את מבטה וחייכה, לבסוף הגישה לו צנצנת קטנה. ''תמרח על הרגל מדי פעם, זה אמור לעזור. אם המצב מחמיר אתה חייב לבוא לביקורת במרפאה, שהצליעה לא תהפוך לזיהום או משהו בסגנון''.
''תודה רבה''. פיצ'ר אמר, ''יש עוד הוראות, גבירתי המרפאת?''
היא משכה בכתפיה, ''אני סומכת עליך שתעשה את הדבר הנכון. אתה יודע, לנוח, לא להגזים באימונים''.
הוא המשיך להביט בה עובדת, כמעט ושכח את הסיבה שלשמה בא בכלל למרפאה. דורלין הייתה כשרון טבעי, ויותר מכך, היא אהבה את מה שעשתה.
''הגנרל גרנץ, קדימה, יש עוד דברים שצריך לדון בהם בחדר האסיפות''. קרא אליו שר הצבא מארגון. יחסו של מארגון אליו השתפר פלאים מאז זה חזר מפונטא-מיר. מי יודע? אולי ריחם על עמיתו שכושף על ידי פיה בזמן שהוא היה זה שהרג את המלך סווגראל בכבודו ובעצמו, אולי התפקיד גרם לו להתבגר.
''רק שנייה''. ביקש הגנרל. זה כל מה שהוא צריך.
''אז, אממ, דורלין''. הוא אמר במהירות, לפני שייאבד את אומץ ליבו, תשומת לבה עברה אליו.
''כן?'' היא שאלה.
''תהיתי אם, אממ, אם...'' כחכח בגרונו במבוכה, ''תרצי ש... נדבר?''
''הו, בסדר, אני אשמח שנדבר''. היא אמרה בעליזות, ''כאילו, לא עכשיו ספציפית, אבל ביום החופשי הקרוב ביותר שלי אני אהיה פנויה לדבר ואשמח לדבר איתך, פיצ'ר. אוי, אני שוב מדברת יותר יותר מידי''.
''זה מוצא חן בעיניי, דורלין פלאדוויק''. הוא אמר ושוב חייך. ''אז... נדבר?''
''נדבר''. היא הבטיחה לו, ''עכשיו, קדימה, שלא תאחר לאסיפה הזאת, להתראות!''
''להתראות''.
המלכה חיכתה לו מחוץ למרפאה, ''אתה נראה מאושר, פיצ'ר''. ציינה.
''חדת אבחנה כתמיד, הוד מעלתך''.
''זה כל כך משמח לחשוב שלמרות הכיעור של המלחמה מצאת לעצמך משהו יפה כל כך להתמקד בו, אהבה''. היא אמרה, ''כמו הפרחים היפיפיים האלה שצומחים רק בשיא החורף, כשהכול דועך סביבם''.
''אוי לא, את מתחילה לדבר במטאפורות. כנראה המצב ממש חמור''. הוא הניד בראשו, ''וחוץ מזה, איך שאני מרגיש כלפי דורלין לא בהכרח משמעותו אהבה הדדית. אף אחד לא אמר מעולם שהיא מרגישה כלפיי את אותו הדבר''.
''היא כן, פיצ'ר''. אמרה המלכה בעליצות, ''היא כן. היא כן. היא כן. אוי, איזה יום מתוק!''
פיצ'ר הסתובב בפעם האחרונה אל המרפאה. המקום שבו נמצאה הרואהנה שלו.
''אולי את צודקת''. החליט, ''זה באמת יום מתוק''.
***
''לידה בחודש שביעי''. הנידה מיריל בראשה והביטה בשמי הלילה מחוץ לחלונה, ''נראה שעבר הריון לא פשוט על בת האנוש המסכנה הזו''. היא עשתה את הבדיקות האחרונות והושיטה את התינוקת לדודה. המצב היה מאוד מסובך, ואף אחד לא באמת ציפה שהא תמצא זמן לבוא לטפל גם ביולדת הטרייה בשעה שהמוני חיילים זקוקים לטיפולה. אבל מיריל תמיד הייתה מוכשרת במציאת זמן פנוי, גם כשכולם סביבה נמו בשלוה.
''אבל התינוקת תחייה, נכון?'' שאלה המיילדת, זה אמנם היה התחום שלה אך היא תמיד הרגישה שמיריל מבינה בזה יותר ממנה.
''שמעת איך היא צרחה, נמיאס. ליצור שמסוגל להשמיע כל כך הרבה רעש בדקות הראשונות שלו בעולם כנראה יש מספיק כוחות כדי להתמודד גם עם דברים מציקים כמו לידה חודשיים לפני הזמן''.
''והאימא?'' תהתה מלרוי נמיאס, היא אמנם התמחתה בלידות, אך למרות ניסיון רב השנים שלה ואולי בגללו, היא לא הצליחה שלא לדאוג בכל פעם מחדש, ''היא דוברת קרמדונית בלבד, לא יכולתי לדובב אותה באשר למצבה. היא תהיה בסדר?'' העלפית העיפה מבט מתוח אל עבר בת האנוש ששכבה במיטתה, רדומה, חסרת דאגות.
''אני משוכנעת שכן''. מיריל סירבה להיות מודאגת, ''ועל פי מה שהבנתי מההברות חסרות הפשר שבהם היא מדברת, היא כבר קראה לבתה בשם''.
''באמת? מה השם של התינוקת?''
''שם מגוחך, למען האמת. אימבר, או אמ-בר, או אמברלה. תמיד חשבתי שהטעם של בני אדם בשמות הוא מוזר''. מיריל מעולם לא הסתירה את מה שהיא חושבת. לא ממש הפריע לה לומר את דעתה על שמות בני אנוש בקול רם, בזמן שבן אנוש עומד מולה.
''אמבר''. אמר לה בנאלווית בן האנוש, איאן גאווין, קולו היה רך מאי פעם, ''שמה הוא אמבר גאווין. על שמה של אמנו המנוחה. תודה לכן שעזרתן לאחותי''. הוא אחז בתינוקת בת השבוע העטופה בשמיכות בעדינות מפתיעה, כל כך מעודן ואוהב היה מבטו כשחייך אל אחייניתו.
''יש סיבה שמשלמים לי''. אמרה המרפאת הראשית ביובש.
(אוי, מיריל. היא פשוט נהדרת.)
המיילדת נמיאס אמרה רק, ''איזו תינוקת יפיפייה''. ורכנה להביט באמבר.
עורה היה עוד קצת ורדרד וקמוט, על ראשה הייתה פלומה זעירה, שקופה למחצה, ועיניה היו סגורות. אף על פי כן, איאן יכול היה להרגיש שהיא תהיה דומה לאביה. המלך וויספר.
ומי יודע? אולי ברגעים אלה ממש הוא מקבל דיווח על לידת בתו ומתכנן כיצד להשיב אליו את יורשת העצר שלו.
לא, איאן, אל תחשוב על זה, הורה לעצמו. איך אפשר לחשוב על דברים מדכאים כאלה ביום שכזה. אתה דוד, איאן, כל המשפחה שלך נמצאת כאן איתך. הוא נשק לאצבעותיה הזעירות של אמבר הקטנה, הוא היה מאושר.


***
ובכן, מה אתם אומרים?

זה הפרק האחרון? זהו?
אמלה איזה פרק יפה.
סגרת קצוות, אבל גם השארת מעט פתוח להתפתחויות. זה מעולה.

נ.ב אמור להיות, לא ברור מה עם זה.
ואני ממש לא מרגיה טוב אז זה תב נורא.

יאי
אימל'ה
מהההה
איך?
תודה לקלישאה המהלכת שביטאה לי את הפרק :)
ותודה גם לי''ש המופלאה על התגובה :)

***

אוויר חם
פרק אחרון
סוף והתחלה
1510 מילים

תכונה מעניינת של הזמן, אם לא ידעתם, היא היכולת המופלאה שלו להמשיך בלי הפסקה גם כשנדמה שכל העולם עוצר מלכת. עבר חודש וחצי מאז הפלישה של יצורי השממה האבודה אל הארמון. הצבא האלת'גוריאני עוד ליקק את פצעיו, אך נדמה היה שהצלקות מתחילות להירפא. הייתה תחושה שאלת'גורה מעולם לא הייתה חזקה ונחושה יותר.
ראש הכפר של סולניס הודח והוכנס לכלא, בעוון בגידה ומעילה בכספי הארמון. הוד מעלתה שלחה כספים על מנת לפתח את כפרי הפריפריה של הממלכה, ואף ווידאה שהם מגיעים ליעדם ולא לכיסו של ראש הכפר החדש. למדנים נשלחו לכל קצוותיה של אלת'גורה כדי ללמד ילדים ומבוגרים לקרוא. הגנרל גרנץ הקים את המשמר האזרחי, בתחילה בסולניס ולאחר מכן באזורים נוספים: הפשיעה והסחר בעבדים ירדו בשלושים וחמישה אחוזים כבר בחודשיים הראשונים. ואגב הגנרל גרנץ, היו שמועות על טיב הקשר בינו לבין המרפאת פלאדוויק, אבל לא היה צריך להיות חכם גדול כדי להבין זאת. בסך הכול היית צריך לקום עם הזריחה כדי לראות את שניהם יושבים על יד שיח של פרחי אליש ושותקים. בסך הכול, נראה שהמצב לא יכול להשתפר.
והייתה גם את קירייה.
אתם מבינים, אחרי שטועמים את טעמם של סערה חופשית ושל שמיים פתוחים, קשה מאוד לחזור לכלוב של חיים חסרי משמעות בארמון.
והיא מצאה פתרון.
היה זה לילה עירום מעננים כשרוח קרה חדרה דרך החלון הפתוח, סחררה במעופה את הכילות הדקות, השקופות למחצה, של המיטה הכבדה שנחה במרכז החדר. הרוח יללה והעירה את המלכה שנמה במעמקי גבעת השמיכות.
''לא זכרתי שהשארתי את החלון פתוח''. היא מלמלה לעצמה לאחר כמה מצמוצים איטיים ופיהוקים לא מלכותיים. ''זה מוזר''.
נולנה קמה ממיטתה, זרועותיה חובקות את גופה העטוי כותונת שינה לבנה, דקיקה. מזג האוויר התקרר לאחרונה. היא הטתה את ראשה קלות ובחנה את החדר באורו הקלוש של הירח, הוא נראה כל כך רגוע בשעות הלילה. אולי היא צריכה להישאר ערה בשעות האלו, ולהתענג על השקט שכל כך חסר לה בשעות היום. אצבעותיה ליטפו את הווילונות הכבדים והיו מוכנות לסגור את החלון כשהיא שמעה מילה אחת והיחידה, ונעצרה במקומה.
''נולנה!''
הוד מעלתה הביטה במהירות אל מחוץ לחלונה, וראתה, למרבה התמהון, את דמותה של קירייה. היא נראתה כה זעירה, כששלוש קומות הפרידו בינהן, אך בכל זאת, כל פרט בה כאילו בהק באור הירח.
''קירייה?'' היא שאלה בבלבול, ''את לא אמורה לישון עכשיו?''
''רגע, תתרחקי מהחלון!''
ולפני שנולנה הספיקה לעכל את ההוראה של בת דודתה, קירייה החלה לרחף באוויר אל כיוון החלון. ריחוף היה אולי תואר מעט מוגזם. היא אמנם הצליחה לא ליפול בזמן שהאוויר נשא אותה, אבל ריחוף חינני זה לא היה. ממש לא.
''ובכן, שלום לך, הוד מלכותך''. אמרה קירייה וקדה ברגע שרגליה הנעולות בנעליים גבוהות ושחורות נאחזו בחלונה של נולנה והריחוף המביך הופסק. היא סקרה את סביבתה כשידיה על מותניה. ''זה לילה מקסים, אינך חושבת?''
''אכן זה כך, הוד נסיכותך''. הסכימה איתה נולנה. ''ללא שום צל של ספק. אבל לא באת לכאן באמצע הלילה כדי לדבר איתי על כמה שהלילה יפה, נכון?''
אנחה ארוכה נפלטה מפיה של קירייה, היא בחנה את ציפורניה כאילו הן אמורות לתת דין וחשבון במקומה, או אולי לגלות לה כיצד לפעול ומה בדיוק לומר. ''רציתי לכתוב מכתב, נונה. אני לא... ממש טובה עם מילים, לא כמוך, בכל אופן. אבל... הרגשתי שאני חייבת לך הסבר''.
''הסבר? על מה?''
עיני הטורקיז של המלכה נולנה בחנו את קירייה שלה במהירות. היא לבשה בגדים פשוטים ויעילים. שיערה נקלע לצמה מהירה ועל כתפה השמאלית היה תרמיל אחד גבשושי למראה.
''את עוזבת את הארמון''. ההבנה נחתה על זהובת השיער כרעם ביום בהיר. ''אבל... למה?''
''זה לא לנצח''. מלמלה קירייה במהירות. ''אני פשוט... רוצה להבין מי אני. אולי אפילו למצוא את האחרים. אני לא יכולה לעשות את זה בארמון. כי נוח ככל שיהיה, הוא כלוב, ואם אני רוצה ללמוד לעוף, אני צריכה להשתחרר ממנו!''
''קירייה - '' נולנה בהתה בעלפית שחורת השיער בהלם ובאלם, בזמן שזו פירטה בפניה את התכנית שלה:
''ואל תדאגי, אני גם אהיה בסדר מבחינה כלכלית. מתברר שההורים שלי השאירו אחריהם סכום שיספיק לי לכמה שנים, אם אדע לחסוך. ולקחתי מלבד ספר המאגיה גם את ספר האגדות שהבאת לי לפני כמה שנים, אני אקרא בו בכל פעם שאתגעגע אליך עד שהדפים שלו ינשרו - ''.
הנסיכה הביטה בבת דודה והשפילה את מבטה שוב אל ציפורניה. ''מה... את אומרת?''
במקום לשמוע תשובה ברורה, היא מצאה את עצמה בתוך חיבוק מלא רגש. ידיה של קירייה קפאו באוויר אך תוך רגעים ספורים חבקו את הוד מעלתה בחזרה. הן נשארו כך במשך זמן רב, מתנחמות זו מקיומה של האחרת וגם... נפרדות.
''יש לי שאלה אחת''. אמרה המלכה לבסוף. ''למה באמצע הלילה?''
''פחדתי שאור היום יביא איתו ספקות וחששות''. הסבירה הנסיכה לאחר מחשבה קלה. ''וזה באמת לילה מקסים, לא?''
''אכן כך''. הודתה המלכה. ''ללא שום צל של ספק''. היא נאנחה ושפתיה רעדו קלות. ''אני אתגעגע אלייך, רייה. תבואי לבקר אותי, נכון?''
''כמובן''.
''אני... אדאג שיכינו בשבילך עוגיות קינמון... אולי אפילו נכין בעצמינו מתישהו''.
''זה נשמע כמו רעיון נהדר''. הנהנה קירייה, ונעמדה על החלון כמו שחקנית על בימה, קדה בתיאטרליות והכריזה, ''היי שלום, נונה!''
''היי שלום, רייה!'' השיבה לה נונה וקדה בחזרה.
קירייה נשקה למצחה של בת דודתה לפרידה וריחפה בחזרה אל הקרקע. ברגע שעמדה שוב על אדמה מוצקה, נופפה לשלום.
נולנה עמדה שם, לאורו הקלוש של הירח, עיניה לחות מדמעות אך על שפתיה עומד חיוך מלא השלמה. איך אפשר בעצם להיפרד מאדם שבקושי זוכרים את החיים לפניו ויש תחושה שתמיד היה שם? ולכן, נולנה רק הטתה את ראשה והביטה בקרובת המשפחה האחרונה שלה מתרחקת, כפות ידיה מונחות על תליון הדמעה שצבעו כצבע עיניה, ואף על העצב שקינן בתוכה ואיים להתפרץ, היא הייתה מאושרת. נולנה עמדה שם במשך הרבה זמן, כשהרוח מלטפת את פניה ומנחמת אותה בקרירותה הנהדרת. היא ידעה שזה לא הסוף, ושלמעשה, זוהי רק ההתחלה.
(מי היה מאמין שיגיע יום שבו אשתמש בקלישאה כדי לחתום פרק כה משמעותי בתולדות ההיסטוריה? טוב נו, מי שזה מפריע לו מוזמן להתחפף. אני על שלוש שעות שינה ואני לא משנה את זה עכשיו!)

***

זריחה חיוורת האירה את שווקיה ואת רחובותיה הישנוניים של אודית'רן. לאט לאט, כמו פטריות אחרי גשם, האודית'רנים התעוררו והחלו בעבודת חייהם.
''עשבי מרפא!'' צעק רוכל. על ידו הייתה עגלה רתומה לפרד שהייתה מלאה בעשבים ריחניים יותר ופחות. ''מי רוצה עשבי מרפא?''
''בדים איכותיים! פשתן זול ואיכותי!'' הציע מוכר מהצד השני, ''כותנה וצמר נוחים לכל מטרה!''
''תכשיטים מכושפים!''. קראה זקנה בעלת דוכן, ''היישר מכבשניה של אמרלד!''
דמות נמוכת קומה בברדס אפור עקפה אותם בחוסר גינונים. קריאות דומות עלו מרחבי השוק אך הוא לא הקשיב להן. היה לו יעד אחד ברור ושום מוכר שמציע שמנים או כיכרות לחם שעורה יסיח את דעתו ויעכב אותו בדרכו.
לבסוף, כשהוא הגיע אל הארמון, השמש כבר זרחה בעוז. למה עיר הבירה האודית'רנית, אורוויגי, בנויה כמו מבוך? הוא תהה לעצמו בזמן שעיניו החיוורות סקרו את החומה המרשימה שהקיפה את בית המלוכה. זה לא יהווה שום מכשול. האתגר האמיתי יגיע לאחר שיעבור דרך החומות.
הוא נשם נשימה וחצה אותן כאילו היו אוויר.
לא ייאמן עד כמה מקום יכול להשתנות בשש מאות שנה. בפעם האחרונה שראה את הארמון של אודית'רן, הוא היה מבנה קטן ולא מרשים במיוחד שהתהדר בשושלת של מלך אחד. אבל כעת... הוא היה עצום בגודלו ובעל חן עוצר נשימה. ווילברט כפה על עצמו להפסיק להביט כמו תייר נלהב. יש לו משימה, ואם יתעכב יותר מידי, משמר הארמון יגיע, ובאמת שלא היה לו כוח להתמודד איתם.
רגליו פסעו בשביל שהוא היה משוכנע שיוביל אותו אל אזור הקבורה. הוא אכן לא טעה. כעבור כמה דקות של הליכה חסרת סבלנות, הוא הגיע לחלקה מלאת מציבות שטופלו בקפדנות כזו שהיה קשה לזהות את הוותיקות שביניהן על פי מצב המציבות בלבד, והיית צריך להעמיק בפסלים ובתחריטים שעיטרו כל חלקת אדמה. ווילברט מצא את החדשה מכולן, זו שהכריזה בצניעות:

המלך סווגראל היירון פאולקס החמישי
607-578

האודית'רנים נהגו לציין שנים על פי יסוד ממלכתם. מדהים שהוא, ווילברט האדיר, זקוק לעזרת ממלכה צעירה כמו אודית'רן. אך זמנים אומללים מאלצים גם חסרי שם כמוהו לפעול בצורה אומללה. הוא בחן את הפסל החדש שתיאר את דמותו הנאה של המלך המת באמצע קרב, פניו נחושות ונראות חיות כל כך שכמעט היה קשה לזכור שמדובר באבן ובהעתק בלבד של המקור.
''זה מה שיקרה לכולנו בסוף''. הוא שמע קול מאחוריו. ''כולנו נהפוך בסופו של דבר לתבליט מעל קבר שיכיל את השרידים המרקיבים שלנו''.
''הוד מלכותך''. אמר ווילברט וקד כדי להסוות את פליאתו על האופן שבו הצליחה להתגנב מבלי שיישמע אותו.
''אין צורך להיות רשמיים להחריד, ווילברט המכונה גם הגארווירגן, ממילא אהיה מלכה רק בגיל שש עשרה''. אמרה לו לוניסיה בקרירות. ''בסדר, מה אתה צריך?''
חסר השם הזדקף בעלבון שאותו הסתיר מאחורי יהירות מעושה, ''רוב תודות לך, הוד מלכותך, על שהסכמת להיפגש כאן''.
לוניסיה הביטה בו והנהנה. ''ובכן, עליי להודות, אני סקרנית להחריד. וכאשר קיבלתי את המכתב ממך החלטתי שיהיה רק הוגן לשמוע את מה שיש לך להציע''.
''ובכן, אני חושב שאני יודע מה את רוצה, הוד מלכותך. את רוצה את מה שגם אני רוצה; שהצדק ייושב עם אותם אלו שפגעו ביקרים לנו מכל''.
''אתה לא באמת מצפה ממני לפתוח עכשיו במלחמה עם ממלכת אלת'גורה, נכון?'' היא שאלה ושפתיה התעקלו בגיחוך עוקצני. ''אחרי כל מה שהמלחמה האחרונה עוללה, זה יהיה מעשה טירוף!''
''מלחמה זו הדרך הגסה ביותר לנקום''. הוא אמר ונופף בידו כדי לבטל את דבריה. ''אני מכיר דרכים אחרות, מעניינות בהרבה''.
גבותיה השחורות, הדקות, של לוניסיה התרוממו. ''אני מקשיבה''.
''ובכן, הוד מלכותך''. פתח ווילברט. הוא הביט בעלים המרחשים שגרמו לעצים הרבים להיראות כאילו אוחזת בהם שריפה. חסר השם רכן על האדמה הלחה ששתלו בה לפני זמן קצר פרחים בעלי עלי כותרת זהובים. אצבעו שירטטה דבר אחד ויחיד, תליון שצורתו כצורת דמעה.
ובפשטות, הוא אמר:
''בראשית היה כאוס''.


הסוף(?)

ובכן...
ובכן.
כן.
הפרק האחרון.
של אוויר חם(!).
אני יודעת שיש לי עוד שלושה ספרים לעבור, ואני כבר ממש מחכה לראות איך תרחיבי ותפתחי את העלילה הזאת - אני במיוחד מקווה שתשעני על בנייה מוקדמת ויסתבר שרמזים ששתלת מוקדם ירימו להנחתה בהמשך, אבל אני אסתפק בכל המשך מוצלח, במיוחד כזה שיכלול את הדמויות האחרות שסיפרת לי עליהן, שאני ממש מחכה לראות מופיעות ממש.
אבל לפרק הזה קודם, כמובן.
וזה היה פרק סיום יפהפה. היו לך כאן כמה דימויים נפלאים - החביב עלי הוא "פטריות אחרי גשם", אבל בכלל, כל בניית האווירה כאן - היה זה לילה ערום מעננים כשרוח קרה, העלים המרחשים, פרחים בעלי עלי כותרת זהובים - היה חלק כל כך חזק, וזה מאוד מרשים בהתחשב בעובדה שבעבר זה היה החסרון הכי גדול שלך. אני אישית הייתי שמחה להרבה, להרבה יותר מהתיאורים המעודנים ויפהפהים, כי הם פועלים עלי כל כך טוב וממש מכניסים אותים לסיפור.
גם רמת הקיטשיות בכלל לא הטרידה אותי! אפילו הייתי יכולה לוותר על ההערה בחלק הראשון. בכל הפרק הזה היה את העירוב המאוזן של סיום ופתיחה, כמו אוקסימורון, וכמו יצירות של ג'יימס ג'ויס, דו הקוטביות הזו איכשהו עבדה כל כך טוב ביחד, והצליחה לעבור על טווח רגשות שסיום חד משמעי, חד גווני, פשוט לא יצליח לספק.
לבסוף הערה ביקורתית קטנטנה - אני מקווה מאוד לראות שקירייה תתפתח ותשתנה בהמשך. קירייה היא אני חושבת השינוי היחיד שלא אהבתי בגרסא הנוכחית הזאת, והעדפתי את הגרסא המקורית. מאחר שכבר התכתבת איתי והבעת מודעות לחסרונות שלה, אני מניחה - או לפחות מקווה - שהיא עומדת לעבור התפתחות משמעותית בספרים הבאים.
(!)
מחכה להמשך!

אהה נטע פרק אחרון!
של סיפור- למה מרגיש לי שכל מילה שהיא לא תתאים פה?
טוב, נתחיל את הת"ב הזה שוב ונורמלי. מתנצלת שלקח ל כל כך הרבה זמן.
הפרק הזה ריתק אותי, למרות שעצרתי באמצע הקריאה שלו מהר מאוד חזרתי אליו שוב.
סוף כזה שקט, תיאורים מעולים, אווירה רגועה, ושם קורים הדברים הכי חשובים, הסגירה הזאת הייתה מעולה. כשקראתי הרגשתי כאילו זה באמת מתוך ספר פנטזיה מהספריה, רק שבספר כזה את את הסוגריים שלך שעכשיו אומנם היו יותר ישירים אבל באופן כללי אני מתה עליהם!
החלק האחרון צימרר אותי.
בסיפורים טובים, הסוף גורם לי לחייך, כשסיימתי לקרוא, למרות הצמרמורת, חייכתי חיוך רחב:)
נטע, תודה!