כשהמוות ברור לכולם||ריין

[the faceless old woman]

עבר חודש שלם מאז אנשים החלו לנעוץ בו מבטים לראשונה. הפעם זו הייתה ילדה קטנה. שיערה היה חום מקורזל והיא עמדה ליד אישה מבוגרת שנתן שיער שהייתה אמה.
"אדוני,הארנק שלך." היא התקרבה אליו, אמה צופה בהם במרחק מטרים בודדים. הילדה נראתהלא גדולה משמונה שנים, ממש כמו בנו הגדול. היא הושיטה לו בידיה הקטנות ארנק חום.
נתן חייך אל הקטנה בחום, הביט בעיניה הגדולות וניסה להראות התנצלות על פניו."תודה לך, אבל הארנק שלי לא נראה כך." אמר.
"אתה בטוח, אדוני?" הילדה הקטנה נפנפה בארנק.
"אני בטוח." נתן הוריד את תיקו מכתפיו והניח אותו על הריצפה. הוא פתח את הרוכסן והראה את תכולתו לילדה. היא הציצה פנימה בעוד חיפש את הארנק. נתן חייך בשקט כששמע את אמה של הילדה הצעירה מתקרבת ונוזפת בקטנה שאסור לחטט בדברים של אנשים אחרים והוציא את הארנק החוצה. "הנה." הוא הראה את ארנקו הכחול לילדה.
"הא,"הקטנה מלמלה והסתכלה על הארנק שבידה. היא הרימה את מבטה אל אמה שהסתכלה עליה בחיוך ואז החזירה אותו לנתן. "אבל רציתי להיות נחמדה אליך!"
החיוך שעל פניה של האמא נמחק בשנייה. "בואי, גילי, נמשיך לחפש למי שייך הארנק,אוקיי?" היא הבזיקה לעבר נתן חיוך קפוץ שפתיים ושילבה את ידה עם זו של ביתה. השתיים התרחקו ממנו במהירות. האמא נזפה בילדה בשקט בזמן שהקטנה לא הסיטה את מבטה מנתן. עצב ורחמים קרנו ממנה, מה שגרם לנתן כמעט לרחם על הקטנה בעצמו.
הוא הניד בראשו כדי להתפקס במשימה שהציב לעצמו ונכנס לסופר הגדול, מנסה לשכוח את התנהגותהם של הילדה ואמה. נתן פתח את הטלפון שלו, מקליד את הסיסמא וחיפש בגלרייה שלו תמונה בה צילם את המצרכים אותם רצה לקנות. נתן לקח מהמקררים את החלב והשמנת המתוקה והכניס אותם לעגלה אותה לקח מפתח הסופר.
המקום בו חפיסות השוקולד נמצאו נשכח ממוחו של נתן. הוא חיפש במדפים של המתוקים ושוב ליד המקררים. באנחה הוא הלך אל אחד מעובדי הצוות וביקש ממנו עזרה. נער שחום עם מבטא אמריקאי הוביל אותו אל המקום הנסתר בו נמצאו השוקולדים, (ממש ליד הקופות,) ולא הפסיק לשאול אותו לגבי איך עבר יומו.
נתן שיתף על איך שהוא דואג לאשתו. הוא סיפר לנער על איך שהיא החלה להראות חולה ועצובה בזמן האחרון ושהיא לא מסכימה לשתף אותו בדבר.
הנער נשך את שפתיו ונראה מצטער,למרות שכאשר נתן סיפר לו על תוכניותיו לאפות לה עוגה לאותו הערב תקווה ניבטה בעיניו של הנער.
"בהצלחה."הוא אמר. "תמהר הבייתה ותפתיע אותה כמה שיותר מוקדם."
נתן הנהן. פרץ מוטיבציה עבר בו לאחר דיברי העידוד של הנער. הוא הוסיף את השוקולד לעגלה שכבר הייתה מלאה במצרכים ותפס מקום באחד מהתורים לקופות.
הוא נשען על העגלה והסתכל על האנשים שמסביבו. כמה מהם נעצו בו מבטים והוא הטה את מבטו בשאלה. "הכל בסדר?" שאל והם כולם עברו להתעסק במשהו אחר.
נתן נכנע לשעמום רק אחרי חמש דקות, בהן התור לא זז במעט. הוא בחן את האנשים שסביבו ונעץ את מבטו  באוויר שמעל הכתפיים של כמה מהם עד שהאוויר השקוף הפך למספרים ירוקים שהתחלפו בכל שנייה. נתן לא אהב את העיסוק הזה, זה גרם לו להרגיש כאילו הוא פולש לחייהם האישיים. רק המחשבה על כך שזה אפשרי לחזות את רגעי מותם של האחרים צמררה את נתן. הוא העדיף שכולם יחיו בחוסר הידיעה.
ולמרות זאת הוא מצא את עצמו בודק את הזמן שנותר לקופאית, לאחד מעובדי הצוות ולכל אחד מאותם אנשים שהאריכו את התור מאחוריו. אחד מהם היה אדם זקן, בשנות השישים לחייו.
נתן פתח את תיקו והושיט לזקן ממתק שוקולד שקנה באותו הבוקר. "היי, אדוני,רוצה?" הזקן רק גיחך והניד בראשו. "עדיף שתשמור את זה לעצמך, אדם צעיר. אני יודע שלא נשאר לי הרבה זמן ואני לא צריך את הרחמים שלך." נתן מיהר להכניס את הממתק לתיקו. צחוק נפלט מפיו של הזקן. "אל תראה כה מבואס, הכל טוב. אני פשוט אף פעם לא הבנתי למה להיות נחמד רק כשמועד המוות מתקרב, ולא כל הזמן בכל רגע נתון."
נתן הנהן במבוכה. הוא אומנם הסכים עם הזקן, אבל מה שאמר פגע בנקודה רגישה. יצא לו להכיר בעבר אדם שלא חיבב במיוחד, אך הסכים להעמיד פנים שכן בגלל שזמנו אזל. למזלושל נתן התור התקדם ופונה מקום למצרכיו.
נתן הניח אותם על המשטח השחור שהתקדם לקופאית ולאחר שגמר הוציא את ארנקו.
נתן חיכה שהאישה שלפניו תסיים את תפנה את המקום בסבלנות ולאחר שעשתה זאת החל נתן להוציא שקיות ולהכניס בהן את המצרכים שעברו את הקופה.
הקופאית הצעירה נעצה בו מבטים בזמן ששילם לה באשראי והעמיס את השקיות על העגלה. הוא נופף אליה לשלום והיא הרימה את גבותיה המעוצבות בפליאה, מרימה את ידה לנפנוף עדין כעבור שנייה.
הטלפון של נתן רטט בזמן שעשה את דרכו אל מחוץ לסופר, חולף ליד המאבטח. הם הנהנו אחד לשני בשלום. נתן שלט בתנועתה של העגלה ביד אחת וביד השנייה פתח את הטלפון שהראה את שמהשל אישתו על הצג. הוא החליק את אגודלו לתחילת שיחה.
"היי,אלי." אמר נתן את כינויה של אישתו בזמן שחיוך התפשט על שפתייו.
"נתן."המילה היחידה נשמעה כמו התייפחות.
נתן התנשף ועצר מללכת. "אליסנדרה, הכל טוב? ספרי לי מה קורה." דאגה כנה לאישתו הציפה אותו.
"גם רועי פה, הוא רוצה לומר שלום." אליסנדרה לא ענתה לשאלתו. "תגיד שלום,רועי."
בנו שלנתן לא ענה מיד. "ה- היי אבא."השתק שהשתרר לאחר מכן על הקו הלחיץ אותו.
"רועי, אלי, למה התקשרתם? משהו קרה?" נתן המחיש את צעדיו ומיהר למכוניתו. הוא פתח את דלת המכונית והניח את השקיות במושב שליד הנהג. בינתיים שום תשובה לא נשמעה. "אלי." אמר באנחה. 
"נתן, אני אוהבת אותך." קולה של אישתו היה רך.
"אלי. אני אוהב אותך גם, אבל למה..?" נתן שאל בבלבול. שקט השתרר בצד השני של הקו. נתן הסתכל על המסך וקלט שהשיחה נותקה. הוא נאנח אבל בכל זאת חייך, מצפה לראות את תגובתה של אליסנדרה להפתעה שהוא עומד להכין לה. 
נתן החזיר את העגלה לסופר ונכנס למכונית. הוא הניע אותה ויצא מהחניה. התנועה הייתה קלה בשעה הזו ונתן העריך שלא יקח לו הרבה זמן להגיע הבייתה. 
המוזיקה בתחנת הרדיו הופרעה על ידי צפירות רבות שהגיעו מאחורי מכוניתו של נתן. הוא הציץ במראה וראה מכונית הנוסעת במהירות. בכביש עליו נסע המהירות המקסימלית לא הייתה יותר מחמישים קמ"ש, אבל נהג המכונית בוודאי ראה את גודל התנועה והחוסר בשוטרים והחליט להתפרע. הוא התפרץ לנתיבים ללא אזהרה מוקדמת וקיבל צפירות נוספות.  נתן החזיר את מבטו לכביש, לא מודאג מהמכונית המשתוללת. הוא היה בטוח שהנהג לא יסכן את חיי חבריו לכביש. 
למרות זאת כעבור שניות אחדות משהו התנגש באחורי מכוניתו. נתן היה עף קדימה לולא החגורה ולחץ בחוזקה על דוושת הברקס. מכוניתו עצרה בפתאומיות, מרוב משקל ומהירות כמעט מתהפכת. כריות האוויר התנפחו וחסמו לנתן את הדרך אל ההגה. הוא חילץ ללא מחשבה מוקדמת את ידיו וראשו התרסק על משענת המושב.  ראשו של נתן הסתחרר. צפירות נוספות נשמעו מבעד למעטה הבלבול שחש. 
עוד רעד של הרכב. כנראה שעוד מכונית פגעה בו. התאוצה של המכונית השנייה גרמה לשלו להסתחרר בכביש. נתן שם לב לאנשים עוצרים ויוצאים מהמכונית כדי לצפות במתרחש. התנועה נעצרה ברובה ונתנה מקום למכונית ההרוסה מקום.
נתן דפק את ראשו בחלון המכונית וידע שדם זולג מראשו. ההלם והכאב היו יותר מידי בשבילו. בשאריות אחרונות של כוח הוא הסתכל על תמונה שהייתה תלויה מתחת למראה, של משפחתו הקטנה. הוא ניסה לחייך, מה שלא צלח. ההתעלפות הגיעה אליו קודם.
...המוות בבית החולים לא איחר לבוא.


======
הרעיון הכללי לקוח מאיזה פוסט שראיתי (ונעלם. התכנון היה לקשר אותו לפה.)
"תתארו שיש עולם שבו אתה ואחרים יכולים לדעת מתי כל אחד עומד למות, חוץ מתאריך המוות שלך עצמך. ואז יום אחד,כולם מתחילים להתנהג אליך ממש ממש נחמד."
הרעיון הזה הציק לי. הייתי חייבת לכתוב על זה משהו.
אשמח לת"ב

[Farseer]

ואוו איזה רעיון מרתק! ממש אהבתי אותו וזה כל כך מלחיץ. ממש מעניין אותי איך זה היה משפיע על החברה.
עכשיו בנוגע לקטע. את כותבת ממש טובה, אפילו שקצת הכבדת עם תיאורים אבל הרגיש לי שקצת לא לחצת מספיק על הרעיון. אני ממליצה לך לתת איזה שהוא תיאור יותר ברור על איך אנשים רואים את תאריכים המוות ואת התגובות השונות (לא יכול להיות שכולם נחמדים. ומה אם הוא חולה? או מתכוון להתאבד? יש המון אופציות לאיך למות והיא מצפה שאנשים שונים יגיבו אחרת לזה שמישהו עומד למות. אולי ינסו למנוע את זה? יחגגו את הימים לפני? קשה לי להאמין שאף אחד לא אומר לך שאתה עומד למות, לא לכולם יש כל כך טאקט). בהקשר של הסיפור הזה - היא באמת נתנה לו לנסוע לסופר ביום שבוא הוא עומד למות?! נשמע לא פרקטי... הדברים אף פעם לא יגיעו אליה... למה היא לא ביקשה שישאר בבית?
עוד משהו - נניח היא יודעת מתי הוא עומד למות והיא טרחה להתקשר פני (ולא הזהירה אותו?) איך היא ידעה מתי להתקשר? כתבת שהוא מת בבית החולים, אז אני מעריכה שכמעט חצי שעה-שעה אחרי, איך היא ידעה להתקשר בזמן? השעה שהייתה אמורה להופיע כזמן המוות שלו היא מתי הוא מת, לא? ובשלב הזה הוא היה קטטוני בבית החולים...
בכל מקרה, אפילו שיש טיפה בעיות לוגיות עם הרעיון ממש אהבתי את הקטע ואני מחכה לקרוא דברים נוספים שלך
וזה באמת, באמת רעיון מגניב
תפתחי אותו!