קרדיט לוריאן על הדמות של רוי.
תודה לוריאן כי בלעדיה הקטע הזה לא היה קיים.
תודה וריאן!





למאושפזים בקומה הזאת היה תחביב לכתוב על קירות השירותים משפטים מרגיעים, כך גילה ארתור בביקור הראשון שלו בבית החולים. באותה הפעם הוא היה נסער מכדי להתייחס אליהם, אבל עכשיו הוא קרא אותם שוב ושוב ונשם נשימה ארוכה. ידיו היו רטובות משטיפה אינטנסיבית, שבעלן לא רוצה להכניס חיידקים לחדרים אך גם לא אהב את הריח של החומר המחטא. פניו היו גם כן רטובות, הן לא בשביל חיוטי אלא בשביל הרגשה רעננה יותר.
מה שלא קרה. ארתור עצם את עיניו והרגיש איך החשש שבליבו מתעצם, המשפטים שקרא לפני שניות בודדות נשמעו באוזניו. זו לא הייתה הפעם הראשונה שלו במקום הזה. גם לא השנייה או השלישית. אבל לא משנה כמה ניסה והרגיע את עצמו לפני, הוא תמיד נכנס לקומה הזאת מתוח כמו קפיץ.
רעש של דפיקה על הדלת וצעקה חסרת סבלנות ניער את ארתור והחזיר אותו למציאות. הוא ניגב את פניו בשרבולו ואת ידיו עם חתיכת נייר, ויצא אל המסדרון.
מטופלים דיברו אחד עם השני. שני רופאים חלפו ליד ארתור בריצה. הוא השפיל את מבטו, חלקית כדי שלא יצטרך שוב לראות את הפצופים שלמד לזהות, חלקית בגלל ש, טוב, הוא הרגיש נורא.
ארתור עבר בין מסדרונות בדרך שלמד לזכור בעל פה בדרך הקשה, ונעצר מול יעדו. דלת רגילה, בעל חדר רגיל, לא שונה כלל משאר הדלתות שהיו במסדרון. רק שמאחורי זו, ביגוד לשאר, נכח חברו הטוב ביותר של ארתור.
הוא שאף עוד נשימה עמוקה, ונכנס לחדר.

ארתור נכנס אל החדר, ומצא את עצמו עומד בפתח של חדר הומה אדם. דיבורים וצחקוקים נשמעו מכל עבר. תלמידים היו בקבוצות או בזוגות, חלקם ישבו על שולחנו, חלקם עמדו. לא נראה שמישהו שם לב אליו. למרות זאת הוא חייך. זה היה היום הראשון שלו בכיתה ו' בבית הספר החדש, והוא כבר ידע שהוא עומד לאהוב את המקום הזה.
ארתור כחכך בגרונו והתכוון להכריז בקול על המצאו בחדר ולהדחף לאיזו קבוצה, כשאחד מהילדים תפס את עיניו. הוא ישב לבדו, כמעט נעלם מן העין, והסתכל אל מחוץ לחלון כאילו זה הדבר המעניין ביותר בעולם. הוא לא התייחס כלל לחברי כיתתו. בלי לשים לב ארתור החל להתקדם לעברו.
כשהבין זאת הוא לא התחרט, אלא מיהר עוד יותר. הוא למד בבית עד השנה, ולא היו לו חברים. ההגיון אמר לו שעדיף חבר אחד מעניין מכמה משעממים. ארתור העיף מבט אל אחת מהקבוצות. חבריה צעקו אחד על השני.
ארתור נעצר מול הילד. הילד הסיט את מבטו מהחלון והחזיר לו מבט.
"אני יכול לשבת?" ארתור שאל. הילד שתק קצת ואז הנהן. ארתור הוריד את תיקו והניח אותו על הרצפה. מתיישב על הכיסא והתחיל לפרוק את ציודו.
"לא ראיתי אותך לפני." הילד חצי אמר חצי שאל.
"יום ראשון." ארתור ענה במרירות מוסוות. "יאי."
"וואו! אני חבר של הילד החדש!" השמחה של הילד גרמה לזוויות פיו של ארתור לעלות מעלה.
"חברים?"
חברו החדש של ארתור הנהן וארתור אחריו. שניהם חייכו מעט.
"אני ארתור." הוא אמר.
"רוי."
"היי רוי."

"היי רוי."
הוילונות הדקים התנופפו ברוח חלשה דרך החלון הפתוח. השידה שמתחתיה לא זזה, והמיטה נחה במרכז החדר. חזהו של רוי עלה וירד. זהו היה הסימן היחיד שמישהו חי נמצא במקום.
זר פרחים הונח על השידה. כנראה בזכות ליזי, אחותו של רוי, שהייתה היחידה לבקר את רוי מלבד ארתור עצמו. הם החלו לנבול והמים היו עכורים מעט. ארתור לקח את הכלי בהם הפרחים היו ויצא אל מחוץ לחדר, לא מתיחס לרוי מלבד כמה מבטים כדי לבדוק שהכל כשורה. כלומר, שהוא עדיין נושם.
ארתור חזר אל השירותים בקומה. אנשים בודדים נעצו מבטים בזר הפרחים שבידיו. לארתור לא היה אכפת.
ארתור נכנס אל חדר השירותים, נעל והוציא את הפרחים. הוא שפך את המים הישנים אל הכיור ומילא את הכלי בחדשים. ידיו התרטבו שוב ועיניו ננעצו במשפט שקרא כמה זמן מוקדם יותר שוב.
ארתור ניגב את ידיו, הפעם על המכנס, וחזר אל החדר של רוי. ארתור הניח את הכלי על השידה.
עכשיו הוא חיפש את הכיסא, שמתברר שהועף לצד השני של החדר ונטה על צידו. הוא שיער שליזי הייתה כאן קודם לכן. הילדה הזו לפעמים איבדה את העשתונות.
ארתור הרים את הכיסא וגרר אותו לליד המיטה של רוי. הוא התיישב עליו, והפנה את כל תשומת ליבו אל הנער השוכב.
"היי רוי." אמר ארתור במבוכה. הוא לא מצא היגיון בלדבר אל מישהו חסר הכרה, אך למרות זאת התקווה שרוי יענה, או לכל הפחות ישמע, האיצה בארתור. "אז... אני רואה ששום דבר לא השתנה מאז הפעם האחרונה שביקרתי כאן, שזה היה לפני... אהמ... אתמול."
ארתור הפסיק לדבר. זה היה חסר טעם בכל מקרה. גם אם רוי שומע, מה הוא יעשה עם המידע זה? כלום, למעשה. הוא ימשיך לשכב על המיטה בחוסר תזוזה.
ארתור בהה בקיר שמולו עד שנזכר במשהו. הוא השפיל את שרוולו ונתן מבט חטוף לשעון שלו. "הא," הודיע לרוי."ליזי אמורה להגיע עוד מעט."

ארתור הזיז את השמיכה ונכנס בין המזרנים. הוא התיישב ליד רוי, שהסתכל סביבו. פרי עמלם של השניים במשך חצי השעה האחרונה נראה לעין. ארתור היה גאה בעצמו. רוי היה מבולבל.
"למה עשינו את זה בכלל?" הוא שאל.
ארתור העביר מבט על המזרנים והשמיכות שהסתבכו סביבם יחדיו ויצרו מעין חדר קטן וחשוך. "כדי לישון בתוך מבצר!" הסביר בהתלהבות. הוא הרים את אגרופו מעלה בתנועת ניצחון והעיף אחת מהשמיכות ששימשה כתקרה.
"מגניב."
"כמו אבירים." ארתור זחל מהפתח הקטן החוצה.
"מגניב!"
ארתור גיחך ותפס מבחוץ את אחד מהקצות של השמיכה שהתמוטטה ומשך אותה בעדינות לעברו. מבטו היה נעוץ ברוי, שנשכב לאחור על המזרן שארתור השאיל לו.
רוי נראה עייף, הוא הבין בעודו לוקח קליפס ומסדר את השמיכה. עוד מהרגע בו ארתור פתח את הדלת מוקדם יותר באותו היום, ומצא את רוי עומד מהצד השני עם שק שינה ותיק על הגב וצעק "מסיבת פיג'מות!" ארתור הבין שמשהו לא בסדר.
גבו של רוי היה שפוף, שיערו פרוע ועיניו עם עיגולים מחוסר שינה. ארתור שם לב לכמה פצעים יבשים על הידיים של רוי כאשר זה השפיל את השרוולים.
"אתה לא נראה טוב." אמר לאחר כמה רגעים של חשיבה איך לנסח את מחשבותיו.
"מה?" רוי עקב אחרי ארתור שנכנס אל המבצר שלהם עם עיניו.
ארתור התיישב מול רוי והצביע על שפשןף בזרועו.
לאט לאט חיוכו של רוי גדל. "הלכתי מכות עם כמה ילדים."
"באמת?" ארתור נשען לפנים כמו נערה בת 12 שמספרים לה רכילות עסיסית. "ניצחת?"
"הם כיסחו לי את הצורה." חיוכו של רוי עדיין לא ירד.
"זו עדיין התחלה." ארתור חיפש כמה מילים מנחמות בראשו, אבל לא היה נראה שצריך. רוי היה נראה גאה. "למה הם הרביצו לך?" ארתור שאל לבסוף.
"אני מניח שיש לי פרצוף שדורש מכות." רוי משך בכתפיו, נראה שלם עם המילים האלו.
"הפרצוף שלך לא דורש אגרוף."
"תודה, כנראה."
ארתור הנהן. "תקרא לי פעם הבאה."

"אני קצת מודאג לגביה, היא בקושי ומוציאה מילה לידי." ארתור הסתכל על הקיר, מעדיף לראת את זה מאשר את הפרצוף הקפוא של רוי. "אני תוהה אם היא תמיד הייתה ככה, אבל אני לא זוכר. לא נפגשתי איתה הרבה לפני הזמן האחרון. תמיד נפגשנו אצלי."
ארתור העיף מבט אל רוי, לראות אם משהו בפניו השתנה. מה שלא קרה.
"לא שיש לי בעיה עם זה. הבית שלי הרבה יותר גדול והוא גם תמיד ריק. ומשעמם לבד. היה כיף שבאת."
חזהו של רוי עלה וירד.
"היינו עושים דברים מוזרים. זוכר את מסיבת הפיג'מות הראשונה עם המזרנים? היינו בני ארבע עשרה ולמרות זאת בנינו בית ממזרנים כמו ילדים בני חמש."
רוי לא זז.
"אני לא חושב שאי פעם עשית את זה לפני."
שום תגובה.
"אני..." ארתור נאנח. "אני פשוט אחכה עד מתי שליזי תגיע בדממה."

זה היה ערב קריר. צבעי השמיים החמים הוסתרו על ידי עננים אפורים שטיילו בשמיים. רוח קרה נשבה. רוי וארתור הלכו לכיוון גינת משחקים שהייתה נטושה בשעה הזו של הערב.
"תדבר."קולו של רוי העלים את השקט שמסביב.
"אני? תדבר אתה."
"אני תמיד מדבר!" רטן רוי. "הגיע הזמן שאתה תדבר."
"זה כי לך תמיד יש מה לומר. אני אף פעם לא יודע על מה." ארתור הוריד מבט מטה אלהאדמה הבוצית ובעט באבן.
"תמציא."
ארתור בעט בעוד כמה אבנים עד ששב ופתח את פיו. "בוא נשחק משחק. אני שואל שאלה עליך ומנסה לגלות עת התשובה." אחת מהאבנים נעלמה בדשא. "אני מתערב שאני יודע עליך הכל."
"הא, כן?" רוי נכנס אל הגינה ועבר בהליכה בין מתקנים.
"אתה מפקפק בזה?" ארתור הרים גבה.
"יאפ." רוי העביר אצבע על המגלשה. רטוב.
"אין מצב." ארתור שילב ידיים. "הצבע האהוב עליך זה ירוק."
"נכון."
"ואתה אוהב אריות." ארתור ציין. הוא עיקם את מבטו שראה שגם הנדנדות רטובות.
"גם נכון."
"זהו. אני יודע הכל עליך." ארתור התקדם אל רוי.
רוי הרים שתי אצבעות. "אלה שני דברים."
"אז?" השניים החלו ללכת אל הכניסה למקלט. הצורה המשולשת הבנויה מאבנים הייתה תקועה ליד גן המשחקים במשך שנים. ילדים תמיד עלו ושיחקו לידה. ארתור נשען עליה.
"הצבע האהוב עלייך הוא... כחול?" שאל רוי בזמן שתיפס על המקלט.
"נכון." אישר ארתור. רגליו חפרו בורות בין האבנים.
"וחתול." רוי אמר סתם ככה כאילו זה מסביר את הכל.
ארתור צחק. "מיאו."
"וואר." קולו של רוי הגיע ממעל ראשו של ארתור. הוא הסתובב והרים אליו מבט. חברו ישב על המשטח ההמישורי שמעל המקלט. רגליו השתלשלו מטה וידיו הושטו לאחור. פרצופו כוון מעלה, כאילו מנסה לחפש אחר כוכבים.
"רוי," ארתור לא רצה להפריע לרגע השליו הזה, אבל הוא היה מכורח. "רציתי לשאול בנוגע לאבא שלך."
והכל התערער.
רוי איבד שיווי משקל. ארתור שמע את ראשו של רוי נדפק בגג המקלט וראה את רגליו מונפות מעלה בעוד שאר גופו נופל בצידו השני של הכניסה. רעש חזק נשמע בעוד גופו של רוי פגע באבנים.
כעבור רגע ארתור התיישב ליד רוי. ברכיו כאבו כשפגשו באבנים החדות, אך לארתור לא היה אכפת. ידיו רעדו בזמן שהתקשר אל אמבולנס. שפתו רטטה.

הדלת נפתחה. "ליזי!" קרא ארתור בשמחה כאשר אחותו של חברו סגרה מאחוריה את הדלת. "טוב לראות אותך."
ארתור ציפה לאיזשהי הזדהות מצידה, אך היא, כמו תמיד, רק הנהנה לעברו ופנתה ישר אל רוי. מסתכלת על אחיה בסבל, כאב והאהדה שארתור לא הבין מעולם. "הבאתי בלונים." קולה הריק של ליזי הדהד בארתור. הוא מיהר לקחת אותם מידה.
"כמה זמן אתה פה?" היא שאלה.
"בערך חצי שעה. אולי קצת יותר." ענה ארתור בזמן שקשר את בלוני ההליום הצבעוניים אל מטתו של רוי. "יש עוגה?"
"אסור להכניס לפה עוגות. זה בית חולים. לא ידעת?"
"ברור שידעתי." ארתור גיחך קלות, מנסה להסתיר את מבוכתו. הוא פנה אל רוי. "מצטער שאין עוגה אחי."
ליזי הנהנה. "סליחה רוי." היא הניחה יד על ידו של רוי. "אבל הבאתי בלונים."
ארתור הסב את כל תשומת ליבו לקשירת חוט הבלונים למיטה, מה שהתברר כמשימה קשה יותר משחשב תחילה.
כשסיים ליזי כבר ישבה על הכיסא ומלמלה בשקט מילים שארתור לא שמע.
"אז?" שאל כשהפסיקה. "מוכנה?"
ליזי הנהנה ובתיאום מזעזע השניים החלו לשיר שירי יום הולדת. ארתור בקול וליזי בשקט, מאחלים כמה שיותר טוב לחתן יום ההולדת.
ארתור היה יכול להשבע שרוי חייך.
מה אפשר לומר, יש לו דמיון משוגע.