את||ריין

[the faceless old woman]

את השארת עליי
סימנים
לצערך
הם כמעט בלתי נראים
חתכים אדומים על עור בהיר
החלו להגליד
אין צורך לחסות אותם עכשיו בבגדים

את הדלקת בי
ניצוצות
של פחד מאנשים
וחרדות
אבל מהמדורה של פעם
נשארו רק גיצים
וגחלים מתקררות

את שינית לי
את הגוף
נהייתי שק של
עור ועצמות
לפחות חזר לי התאבון
כמו שצריך להיות

אני של עכשיו הוא הוכחה חיה
לזה שאת לא
שולטת עליי יותר
אני כבר כמה זמן
חופשי
למרות שאחרים מסתכלים עליי ורואים
ילד דיכאוני
שנינו יודעים את האמת
אני כבר לא כזה
כל מה שהם רואים
זה בסך הכל
צלקות קרב

[Billie Joe Armstrong]

אהבתי ממש.
זה מוציא את כל הפנימיות, הכי כואבת.
בלי להיכנס לפרטים, כנראה כתבת את זה על משהו אישי וזה ניכר בדימויים בהם בחרת להשתמש.
"חתכים אדומים על עור בהיר"
"מהמדורה של פעם
נשארו רק גיצים
וגחלים מתקררות"
"צלקות קרב"
דימויים שחלקם יכולים להיות חלק מהסיפור האמיתי, במקרים מסויימים.
בשיר את/ה מדבר/ת על כאב, עצום, שנגרם לך מקשר עם מישהו/י. קשר כלשהו, לא משנה איזה.
רואים את כל הכוויות, הכל פתוח כמו החתכים האדומים על העור הבהיר.
את/ה מסמןת את זה שהתגברת עליהם, מפאת הזמן או מפאת התחושה האישית שלך, בזה שאת/ה מצייןת שנשארו רק גיצים.
כל הסערה נרגעה, הגחלים מתקררים.
עברו הרבה שנים מאז, חווית חוויות נוספות.
המשכת הלאה.
אבל בעצם, תמיד כל המקרה הזה יישאר לך עמוק בלב, בעקבות השורה האחרונה
הרי כל מה שאנו חווים בחיים הופך להיות הסיפור שלנו.
שיר מצויין שכתבת, הלוואי ותמשיך/י כך :)