מעבר ל-||נטע, סיפור בהמשכים. לפעילות מוזה

⫷מעבר ל-הקדמה⫸

ריח טחב עמד באוויר, אישה צעירה שאפה אותו לקרבה. כבר שנים שאיש לא ביקר במקום הזה, היא קיוותה שמשימתה תיגמר מהר והיא תוכל להסתלק מהחדר המטריד. היא פסעה בשקט על רצפת העץ והקורות הישנות חרקו בתגובה. ''כמה טוב לראות אותך, אוליביה'' אמר מישהו מתוך הצללים, היא נזכרה שלהפחיד זאת אחד מהתכונות האהובות ביותר על זה המכונה אשף הצללים.
''אתה יודע בדיוק מה אני רוצה'' אמרה אוליביה בקוצר הרוח האופייני לה. ''זה נכון'' הקול רווה נחת כאילו מדובר בתלמידה שענתה על שאלה נכונה. ואז הוא יצא אל האור הקלוש. אוליביה נשכה את שפתה התחתונה כדי שלא תצרח מרוב בהלה, אבל מפלצות מחרידות היא כבר ראתה בעבר, למה אם כך החלק הפרימיטיבי במוח שלה- זה האחראי על הישרדות, מורה לה להסתלק מיד מן המקום? ''אני רוצה את יכולת הצפייה בעתיד'' היא אמרה בקול כדי שכבר לא תוכל להתחרט. אשף הצללים דשדש בין המדפים השונים של חנותו, עד שמצא קופסה לבנה, ''את יודעת מה המחיר, נכון?'' היה לו ניסיון מר עם אנשים שניסו לרמות אותו, אם כי רובם לא הספיקו להנות מהרמאות ליותר מחמש דקות. היא הנהנה, הזקן הורה לה לא לבקש יכולת כזאת, לא לבקש יכולת בכלל. הוא טען שחזקים ממנה השתגעו כתוצאה מכך. אוליביה זרקה לכיוונו ארנק ''אני מקווה שזה מספיק'' היא אמרה.
''הזמנים השתנו, המחירים השתנו'' אמר בעצלתיים האשף. ''איזה מחיר אתה רוצה?'' נדרכה אוליביה, וידה האוחזת בכת החרב כבר כאבה מרוב לחץ. הוא התקרב אליה כל כך שכעת הריחה את ריחו הבאוש. ''שום דבר חשוב'' הוא אמר, ''אני רק רוצה את השרשרת היפה שלך'' הסתמיות המכוונת של קולו הבהירה לה שהוא בהחלט יודע על חשיבות השרשרת. היא גוננה על השרשרת בכף ידה, ''אי אפשר, מצטערת, אתה אולי רוצה משהו אחר?'' היא חששה שאם תריח עוד קצת מהריח הנורא, היא תקיא. ''אם להיות כנה אוליביה, בהחלט יש משהו'' הוא אמר בקולו השומני.
''מהו הדבר?'' היא נדרכה, הייתה לה תחושה שהיא לא תאהב את מה שהיא תשמע. ''אני רוצה שתעבירי אותי לעולמך'' הוא אמר וליקק את שפתיו דמויות החשופית רק מהמחשבה על כך. עולמה של אוליביה מלא בכל כך הרבה אנשים... הוא כמובן לא תיכנן לאכול את כולם, אבל רק מהמחשבה על כך פיו נטף רוק.
''שום סיכוי'' פסקה אוליביה ויצאה מהחנות, היא תוותר על היכולת שתמיד קסמה לה, מי יודע אולי זה לטובה. מאחורי הדלת הסגורה נע אשף הצללים בחוסר נוחות, וחיוך רירי עלה על שפתיו. אולי אוליביה וויתרה על ראיית העתיד, אבל הגיבור הבא של משפחת רובינסון בוודאי יהיה פחות חכם. וכשזה יקרה, התענג האשף על המחשבה. השער בין העולמות ייפתח באופן סופי. ואז סוף העולם יגיע.






@תסלחו לי זה שם זמני, אם יש לכם רעיונות אני אשמח שתשלחו לי.
ת''ב?

מושלםםםםםםםםםםםםםםםםםם
באמת אין לי מה לומר
לקחת את הפעילות מעל ומעבר! מדהימה

וואו. מדהים!!!!
כבר ציינתי כאן כמה פעמים שאת מוכשרת ברמות מטורפות:)

הוו
נטע שיחקת אותה ממש.
זה אחלה קטע, הוא מעניין ומושך בדיוק כמו שצריך ועכשיו אני בהחלט מסוקרן לגבי ההמשך.
אין לי הערות לגבי הסיפור עצמו, הוא פשוט מושלם
כן יש לי הערה אחת כללית, וזה באמת העניין כשכדמות מדברת את צריכה לרדת שורה
לא חייב ויש פעמים שזה מחליק אבל כן יש כמה מקומות שבהם זה היה עוזר לרצף הקריאה
נגיד ככה

אבל תקשיבי שהסיפור מעולה, ממש. ושהשם שלו ממש מתאים, לפחות ככה מרגיש לי

⫷מעבר ל-פרק ראשון⫸

וונסה הייתה חולה, לא היה לה ספק בזה. הדבר הראשון המוזר שקרה לה באותו יום חמישי היה שגברת האדסון, המורה שלה להיסטוריה, חלתה. גברת האדסון הייתה מאותם אנשים ברי מזל שנראה שהם לא חולים לנצח.
''אני פרופסור אוזון'' הציג את עצמו אדם מבוגר למראה, ''אני מחליף את גברת האדסון בתפקידה עד שתחלים. איפה אתם בספר הלימוד? אה, כן, ז'אן דארק עמוד 65.''
ראשה של וונסה צנח, היא ניסתה להשאיר את עפעפיה מורמים אך ללא תועלת. זה לא יכול לקרות לה, שיעור היסטוריה היה השיעור האהוב עליה. אך בכל זאת היא נרדמה מהשיעור שנראה ארוך יותר מאי פעם. כאשר היא התעוררה לבסוף, הכיתה הייתה ריקה, היא חשה רגשות אשם על כך. אפילו המורה עזב את הכיתה. לפתע היא שמה לב לדבר שבירור לא היה שם מקודם. הייתה זו שרשרת מוזרה למדי. התליון שלה היה למעשה שעון מתכת. וונסה משכה בכתפיה, היא לא ראתה סיבה למה לא לענוד את השרשרת. היא על בטוח הונחה שם בשבילה, מישהו ששכח את יום הולדתה שהיה לפני חודשיים והחליט לתת מתנה עכשיו.
וונסה ישבה בקפיטריה, אין ספק שהיא חולה. או שזה החלום המוזר ביותר שחלמה מימיה, אולי חוץ מהחלום ההוא על רהיטים שהופכים לקניבלים. שדה ראייתה הוצף חורים שחורים, שצצו ונעלמו מידי פעם. התלמידים הארים התעלמו מקיומם ואפילו לא שמו לב אליהם. היא החליטה ללכת למרפאה ולבקש ללכת לבית.
למרבה בתרעומת פרופסור אוזון ניצב גם מאחורי שולחנה של האחות, הוא נראה נינוח למדי. ''אה, פרופסור? איפה האחות?'' שאלה וונסה בקול שקט.
''שלום וונסה'' הוא אמר בשלווה ''מיס הלני, האחות הלכה לקנות לעצמה ארוחת צהריים וביקשה ממני שאחליף אותה. מה קרה? את מרגישה לא טוב? עברתי כמה קורסם של עזרה ראשונה'' הוא אמר בקלילות.
וונסה צעדה לאחור, היא ידעה שמבחינה פיזית היא הרבה יותר חזקה ממנו. אך בכל זאת, היא ידעה שהוא מבין בדיוק מה היא רואה. ''לא תודה, אדוני, פרופסור.'' היא אמרה ''סתם, כואב לי הראש''. היא הסתובבה ופסעה לאחור, אבל מה שהוא אמר גרם לה לקפוא במקום:
''כאבי ראש, מה? ומה בעניין החורים השחורים?'' הוא שאל. ונעץ בה עיניים תכולות. ''שתדעי שלימדתי גם את סבתא שלך, היא הייתה התלמידה האהובה עליי. אבל כבר פיתחתי יכולת לגלות מתי היא משקרת, וצר לי לומר וונסה אבל זה תקף גם אלייך''
''הכרת את סבתא שלי?'' בעיניה של וונסה סבתה המנוחה הייתה אותה אישה בגילאי השישים שנראה כי לעולם לא נחה. היה מוזר לדמיין אותה בתור נערה בת גילה של וונסה. ''רגע, איך ידעת על עניין החורים השחורים?'' היא שאלה פתאום, איך זקן תמהוני שפגשה רק היום יודע על הדברים המוזרים שקורים לה פתאום. פרופסור אוזון לא ענה לה, למעשה נראה שהוא התאדה.
''העלמה ספנסר?'' שאלה האחות שחזרה באותו רגע עם כריך נקניק בידה. ''הכל טוב? את רוצה להתקשר לבית?'' וונסה פתחה בריצה מהירה, היא כבר לא תחזור לשיעור היום. היא ברחה.


ת''ב

אוקיי, רגע רגע רגע... מה קראתי עכשיו?!
זה כזה מגניב, ומדהים ומותח!
אני ממש מחכה לראות מה תכתבי בהמשך.
אולי אערוך בהמשך היום.

יווו יא מהממתתת
לא ידעתי שזה סיפור בהמשכיםםםם
איזה כיףףףף
מצפה לעוד פרקים!

אוקיי, סיפור ממש חמוד.
לא הבנתי מה קשר כל כך בין ההקדמה לפרק הראשון אבל אני מניחה שאבין בהמשך.
רעיון ממש יפה ויש לי הרגשה שזה הולך להיות סיפור מסובך ומפותל ומלא בעלילה!
יש כל מיני חלקים שלא כל כך הבנתי כמו:

איזה דברים מוזרים קרו?
היא התחילה להרגיש לא כל כך טוב?

הייתי שמחה לקצת יותר תיאור של השרשרת, אפילו של הילדה עצמה או של הפרופסור אוזון או אולי אפילו תיאור של גברת האדסון או של האחות...

למה היא ברחה? בגלל המורה?

אז כן, היו לי כמה הערות, הייתי שמחה עם היה ניסוח קצת שונה.
מקווה שלא נעלבת מכלום, מחכה לפרק הבא;)

יאא אני שמחה להסביר:
1הקשר בין ההקדמה לבין הפרק יתגלה בהמשך, אני מניחה שקראת על זה בכמה סיפורים
2 היא רואה חורים שחורים
3 וונסה פרופסור אוזון (שאגב הוא לא באמת פרופסור) וכל שאר הדמויות יתוארו בהמשך ברמיזה.
4. על זה :)
5 היא ברחה כי המורה משוגע כן (כבר אמרתי שהוא לא באמת מורה?)