צחוק / קלישה, שחר של עידן חדש

למי שלא מכיר, "שחר של עידן חדש" היא סדרת קטעים שאני כותבת כבר כמה זמן. כל קטע עומד בפני עצמו, אבל מומלץ לקרוא אותם לפי סדר. ההסבר לרעיון של הסדרה מופיע בקטע הראשון שפורסם בה - התלקחות. כל הקטעים מקושרים במדף שלי.
זה לא קטע חדש שכתבתי - השבוע האחרון היה ארוך ולא היה לי הרבה זמן לכתוב יצירה חדשה ל"שחר של". תכננתי לאלתר משהו מחר, ואז גיליתי, בשעה שמונה, שעברו שבועיים מאז הקטע האחרון. אז עברתי על הקטע כמה פעמים כדי לוודא שהרמה שלו מצדיקה את הפרסום החפוז הזה, והנה הוא מתפרסם! אני רוצה לציין שלא מדובר בקטע באיכות גרועה; זה אולי לא הקטע הכי חזק שלי, אבל אני דווקא די נהנתי מהקריאה המחודשת שלו.
הקטע בא מיבשת לא ידועה, ומסופר מנקודת מבטה של סנזיאנה.
מבוטא שטחית.

***

צחוק

[אורך: 507]

הדבר הראשון שסנזיאנה זוכרת הוא צחוק.
מתגלגל, בוקע מגופה בהפתעה, מרעיד אותה קלות. היה בו משהו פראי, בלתי מרוסן, חוסר עכבות שערער אותה לרגע. זו היתה הפעם הראשונה שהיא הרגישה שהיא לא שולטת בגוף שלה - וזו היתה תחושה נוראית ונפלאה בעת ובעונה אחת. זה היה קצת כמו להקיא – היא חשה אותו מתנחל בבטנה וממתין בדריכות עד לרגע המתאים, ואז פורץ החוצה, מבלי שהתבקש, ומאלץ אותה לטלטל את ראשה קדימה ואחורה ופשוט לצחוק.
זה היה חוסר השליטה הראשון שלה. לפני הפלישה, לפני המנוסה, לפני המוות. לפני כולם, היא צחקה. האנשים בכפר בהו בה בעיניים גדולות ומדואגות בתחילה, כשהייתה צוחקת כשלא נשאר מספיק אוכל, בעודה נשכבת על צידה ומועכת את בטנה בניסיון להעלים את תחושת הריקנות, או כשצעדה בדרכים מספיק זמן כדי שנעליה יבלו וכפות רגליה יעלו שלפוחיות. אחר כך, הם התחילו להביט בה בבלבול וקצת ברתיעה, כאילו היתה שיכורה או מעורפלת מעייפות. ואחר כך, הם כבר הביטו בה ברחמים, בחמלה, כאילו היתה נשא של מחלה סופנית שכבר כילתה אותה כמעט לגמרי. הם שאלו אותה למה היא צוחקת, אבל לה לא היה מה לענות. היא פשוט צחקה.
ואז היתה הפלישה – כששלהבות שצבען כצבע שיערה ריקדו במחנה, ופרסותיהם של סוסים לבנים – לבנים כמו שלג, לבנים כמו השמיים, לבנים כמו העור החיוור של גופות הוריה - הרעידו את האדמה. היא התחבאה מתחת להריסות ביתה, מכורבלת ככדור, ליבה הולם בעוצמה, ואז הגיע אזוב – חיבק אותה וניקה אותה ועזר לה לעלות על סוסה. היא התעלפה כמעט מיד. וכשהתעוררה, הכול הגיע מיד – הפחד והזעם וריח המוות, והיא צחקה. היא צחקה וצחקה, ללא הרף. היא ראתה את אזוב מביט בה ברתיעה, כמעט בפחד, היא ראתה בעיני רוחה את הלהבות מאכלות את מה שהיה פעם ביתה, הוריה – אבל הצחוק – הוא היה חוסר אונים כפי שהיא הרגישה, אבל למרות הכול, היא יכלה לכפות עליו להיפסק. והיא נעצרה – בסוף, בסוף, היא נעצרה. ואז היא כרעה על ארבע והקיאה את נשמתה אל מעבר לעצים.
הגוף שלה היה כל כך חלש, שסנזיאנה תהתה לעצמה האם בסופו של דבר היא פשוט תהפוך לצחוק, והוא יגדל ויבלע אותה.
אזוב לא דיבר על המחנה. הוא התנהג כאילו דבר לא קרה. הוא הדחיק הכול. סנזיאנה ראתה את זה. הוא היה המבוגר האחראי שלה, של כל אלה שנותרו, אחרי מות הוריהם – אבל הוא לא היה אחראי ולא היה מבוגר. הוא פחד מהמחשבה על המוות ולכן הוא התעלם ממנה. אבל סנזיאנה לא התעלמה ממנה – היא הרגישה אותה בכל גופה, דרך הצחוק, דרך הרעד. וכשהיא צחקה, היא גם בכתה, וכתפיה רעדו וגופה היטלטל, ובטנה כאבה וחיוך הפציע על פניה, אבל הצחוק היה שלה, השליטה היתה בידיה.
ובסוף, בסוף, כשהם הגיעו אל המרפאת, כשגופה כבר היה שבור מהבגידה של מי שהיתה היחידה שבטחה בה אי פעם, בסוף, כשלא נותר עוד דבר, כשהגוף שלה כבר לא היה הגוף שלה, כל מה שנותר ממנו היה קליפה חלולה, ואזוב כרע לצידה ולחש שהיא עומדת למות. היא צחקה, בפעם האחרונה. היא רצתה להגיד לאזוב שהיא מצטערת, רצתה להגיד לו שהיא אשמה, רצתה להגיד שלא הוגן שהוא יהיה עצוב, אבל היא לא הצליחה. כי במוות לא היה שליטה, אבל בצחוק כן. אז היא צחקה, והמוות סחף אותה עם הצחוק, עד שזה נדם.

טוב, אז כבר קראתי את הקטע הזה בעבר (או לפחות גרסה מוקדמת שלו). מדהים עד כמה קטעים שלך יכולים להדהים אותי גם בקריאה חוזרת.
עצוב.
ויפה.

טוב...