בשנה הבאה || משחק פורום, תרי"ג גרעינים ברימון - שנה טובה!

[Nico di Angelo]

בשנה הבאה נשב על המרפסת
ונספור ציפורים נודדות.
ילדים בחופשה ישחקו תופסת
בין הבית לבין השדות.

עוד תראה, עוד תראה
כמה טוב יהיה
בשנה, בשנה הבאה...

שלום לכם שוב, משתמשים, ושנה טובה! מי מאיתנו לא מכיר את השיר הנפלא הזה? מי מכם שלא (פויה!), הנה הלחן וקישור למילות השיר, בהן נתעסק:


מילות השיר

שיר נחמד, אבל מה אתה רוצה מאיתנו?

אה, זה בכלל לא קשה! אתם מבינים, אני רוצה שתשתתפו במשחק הפורום המגניב הזה. הרעיון מאוד פשוט - כל אחד מכם, המגיבים, צריך לקחת שורה או שתיים מהשיר ולכתוב קטע קצר באשכול הזה שקשור לשורות האלה. לדוגמא, אם אני לקחתי את השורות ״בשנה הבאה נשב על המרפסת / ונספור ציפורים נודדות״, אני אוכל לכתוב קטע שבו שני אנשים מבוגרים חושבים על איך תיראה השנה הבאה, והאם הם יספרו ציפורים נודדות כפי שנהגו לעשות כשהיו ילדים. הבנתם?

לא כל כך.

קרוב מספיק! אל תשכחו שכל מי שישתתף למעלה משלוש פעמים יקבל ממני 100 חרמשים! אל תשכחו - משחק הפורום נסגר בשבוע הבא, בתאריך 28.9! קדימה, להשתתף!

[Farseer]

רוחות רדומים ישאו אל אם הדרך
עיתונים ישנים וענן.

על אם הדרך המפרידה בין היער לישוב, בינות להעשבים הזוקרים ראשם הירוק, ישבה שלובת רגל פיה זעירה. כפות רגליה היחפות מתחפרות בקרקע המצפה לגשם וסנטרה העגול שעון על כף ידה. עיניה, מעיינות עמוקים של נצנוצי זהב מסתחררים, צופות בדרך.
היא צחקקה חרש, שולחת רוחות רכות ללטף את ההולכים ושבים, לספר להם על מקומות רחוקים. אבל איש לא עצר לשמוע את הסיפורים והפיה הקטנטונת מוזהבת העין התעצבה לליבה. האם אין עוד שומעים בקולות הרוח? האין מחכים יותר לסיפורה?
התעצבה אך לא אמרה נואש, נשבה הפיה את רוחותיה חזור ונשוב, חזק יותר. הביאו הרוחות בכנפיהן העצלות סיפורים רחוקים כתובים על נייר דקיק, עיתונים מסתחררים בין רגלי ההולכים. הביאו הרוחות בנשיפתן גם עננים, ענן ועוד ענן ועוד ענן.
וצנחה טיפה ראשונה והאנשים הרימו את ראשם וחייכו והפיה שמחה כי מקשיבים לרוחות שלה.


אמ, היה לי רעיון ואז זה קרה

[קטנטונת]

עוד תראה, עוד תראה
כמה טוב יהיה

"אתה עוד תבין," היא חייכה אלי. אם אחרים היו רואים אותה ככה, הם היו חושבים שהיא משוגעת. אבל אני יודע שהיא לא משוגעת. היא יכולה להסתכל אל עתידם של גיבורי העידן, במטרה להציל אותנו מהבור. הרוחות בחרו אותה כי הן ידעו שהיא לא תוותר. שהיא תחזק את כולם.
"את לא מפחדת?" שאלתי אותה בקול תמים. אם הוד מעלתו יגלה שהרוחות בחרו בה, הוא יערוף את ראשה, או גרוע מכך: הוא ישאב את כוחותיה.
"אני לא מפחדת," היא ענתה, "אתה עוד תראה שהכל יהיה בסדר עם הזמן." היא קירבה את ציפורניה לשיניה. על אף היותה בת שלושים שנה והסיכוי שלה למות קרב, היא לא פחדה להרוס לעצמה את הגוף.
"תוציאי אותן, זה לא טוב לך." אחזתי בעדינות בידה והורדתי אותה לאט. הסתכלתי בה לתוך עיני, והיא הסתכלה בי.
"תום, יש משהו שאני צריכה לספר לך." היא לקחה לגימה גדולה מהתה שחיממתי לה לא מזמן. אני רק הסתכלתי עליה בשאלה. "אני לא יכולה למות," הדמעות ירדו מעיניה. "אני לא יכולה למות, תום, אני לא יכולה!" היא צעקה ביאוש. ועזבה את האחיזה שלי. "תום, אתה שומע?!" היא אחזה בכתפי וניערה אותי חזק. "אני לא יכולה למות," היא נגעה במצח שלי עם המצח שלה, והיא נרגעה. היא שיחררה את ידיה ונתנה לדמעות לצנוח.
"זה... זה רע?" גימגמתי בפחד. אף פעם לא ראיתי אותה כזאת.
"אני צריכה לסיים עם זה, תום." היא בכתה. היא הוציאה את כל יאושה. "אבל אתה עוד תראה," היא החזיקה בידי המונחת ברפיון על השולחן חזק. "אתה עוד תראה כמה טוב יהיה."

[עוזול]

ילדים בחופשה ישחקו תופסת
בין הבית לבין השדות.

הרוח נשבה בפניי והפיגה את החום.
משחק התופסת המתמשך שלנו שימח אותנו,
אך גם חימם- בזה אין ספק.
הבית כבר נראה מרחוק, וגבעולי דשא צצו מתחת לרגלינו היגעות.
הגענו לשדות.

[פרינסס פוטר]

אנפה לבנה תפרוש באור כנפיים
והשמש תזרח בתוכן


התעוררתי בבהלה, שטופת זיעה. עוד סיוט.
התרוממתי באטיות לישיבה, עדיין מתנשפת בכבדות. ניסיתי לייצב את נשימותי, ואז קמתי מהמיטה באטיות.
הסתכלתי בשעון הקטן על השידה. ארבע לפנות בוקר. נאנחתי. שלוש שעות לפני שאני צריכה לקום.
נכנסתי במהירות לסריג חם, מכנסי ג'ינס ומגפונים. התעטפתי במעיל גדול, של אבא, ויצאתי לטייל קצת.
נתתי למחשבותיי לשוטט בין הבניינים המוארים קמעה באורות הצהובים של פנסי הרחוב, בין המכוניות הצופרות במרחק ובין הכוכבים והירח המנצנצים מעל.
הרחוב היה שקט. אבל הרחובות האחרים של העיר היו סואנים, וחיי הלילה עוד היו בשיאם.
נאנחתי שוב. כבר טיילתי כאן פעמים רבות כל כך, וכל פעם מאותה סיבה- הסיוטים.
טיילתי הרבה, ולאט לאט ראיתי את השמיים מחווירים במזרח ואת הרחוב השקט שמתמלא אט אט אנשים.
הבטתי למעלה, לשמיים.
השמש זרחה בעוז, גירשה את כל הפחד, הסיוטים, הצללים והאופל.
אנפה פרשה כנפיים והמריאה, תופסת את השמש בין זוויות גופה עטור הנוצות.
ומאז, סיוטים לא הבריחו אותי יותר לטיולים השקטים.

[A musician]

אנפה לבנה תפרוש באור כנפיים,
והשמש תזרח לתוכן.

(שם: האנפה הלבנה שלי)
היא יפה, כל כך יפה. ואני אוהב אותה.
הרוח נשבה בגלים שובבים, מתעקשת לבלגן לה את השיער. היא התקרבה לכיוון שלי, מתקרבת על החוף. היא שמה לב שאני מסתכל עליה אבל זה כבר רגיל בשבילה, אני מסתכל עליה תמיד. איך אפשר שלא?
היא לוקחת לה מגבת ומתיישבת לידי.
"חבל שלא נכנסת," היא אומרת לי, " הים היה מושלם היום."
"אני אכנס עוד מעט," אני מחייך אליה חיוך ענקי ומנסה להסתכל על הים , כשהרוח נכנסת לי אל תוך העיניים ומפריעה לי לראות.
היא קמה וסופגת את שיערה במגבת, מנענעת את ראשה מצד לצד כדי לזרז את תהליך הייבוש. היא פותחת את תיק החוף שלה ומוציאה בד לבן חצי שקוף כמעט לגמרי. היא עוטפת אותו על גופה ומסתכלת עליי.
"אז עכשיו תורך להכנס?" היא מחייכת חצי חיוך ומסתכלת עליי בשאלה, מסתירה לי אתם הים. שמש הצהריים הבהירה חודרת דרך הבד ומשווה לה מראה של ציפור. אני זוכר שראיתי ציפור לבנה יפיפייה פעם, שממש הזכירה לי אותה. זו הייתה אנפה לבנה.
אבל זה היה לפני שהיא הייתה שלי. כי עכשיו כשהיא איתי היא אפילו יותר דומה לציפור, חופשיה ומאושרת.

[Hot Chocolate]

כל הכבוד לכולכם על ההשתתפות, כתבתם קטעים מצוינים. ננעל ^^