בן הכוכבים|וריאן, סיפור בהמשכים, R כנראה

טוב אז בנוגע להערה שכתבת קודם רוונה - כן אני לדעת שזה היה פרק עם סוף רע, זאת הסיבה שאמרתי שהוא איכס לול.
בכל מקרה, פיציתי על כמות המילים המעטה בפרק הזה שהיה עם 1577 מילים לפני עריכה. תהנו.

פרק 7

הבית של ארצ'ר לא היה גדול במיוחד, אבל לא היה אפשר להגיד שהוא לא היה יפה. המראה שלו היה צנוע, אבל, בצורה כלשהי, עדיין מפואר. היו לו רק שלושה חדרים – חדר משפחה שהתחבר ביחד עם מטבחון, חדר שינה וחדר מקלחת. חדר המשפחה היה כנראה הגדול מבין השלושה, אבל ג'מי לא העז להיכנס לשאר החדרים בבית ולבדוק את זה.
הוא יוכל לעשות את זה כשארצ'ר ילך.
"אני חושב שכדאי שתנוחו פה לפחות יומיים," אמר ארצ'ר והסיט את הווילונות כדי שיסתרו מעיניהם את מה שקורה בחוץ – או יסתירו מעיני אנשים אחרים את מה שקורה בפנים. המחשבה בהחלט לא עזרה להרגשה של ג'מי. "בשביל שנוכל להצטייד למסע ונהיה מוכנים. המקדש לא כל כך קרוב לכאן."
"היית כבר פעם במקדש של אופיוקוס?" שאל ג'מי, ולא ניסה להסתיר את הנימה החשדנית בקולו.
ארצ'ר הביט בו בחיוך משועשע, ופעם נוספת ג'מי לא היה מסוגל להאמין שהוא לא היה באמת אישה. "למען האמת, כן. זאת הייתה מסורת של מגידי העתידות לעלות לשם פעם לשנה, כשהוא עוד היה כוכב."
ג'מי זכר שאופיוקוס סיפר לו דבר כזה פעם, והפנה את מבטו על הווילונות המקושטים. אם מגיד העתידות הרגיש שמשהו לא בסדר, הוא לא חקר אותו על זה.
"אתם יכולים לישון בחדר המשפחה," הוא המשיך מאיפה שג'מי קטע אותו. "אני אדאג להביא מחר אוכל ובגדים."
"ומה עם מפה?"
ארצ'ר חשק את שיניו למשמע הפעם השניה שג'מי תשאל אותו בחשדנוץת. "מפה אפשר להשיג גם מחרתיים. אל תדאג לגבי זה."
היה ברור למה ארצ'ר רוצה להשיג מפה רק בסוף. הוא רצה להשאיר אותם בכפר הזה ולהרוס את כל המשימה. בלי מפה ובלי מדריך, לא היה להם סיכוי להגיע ליעד שלהם.
"אם מישהו מכם ירצה משהו, אני אהיה בחדר שלי." אמר מגיד העתידות והלך אל חדרו, אבל רגע לפני שסגר את הדלת מאחוריו הוסיף, "בבקשה תדפקו בדלת לפני שאתם נכנסים."
היה ברור שהוא מסתיר מהם משהו.
הדלת נסגרה בנקישה קלה, והשאירה את שרלוט, ג'מי וקאלן בחדר המשפחה לבד, בדממה שהופרה רק כשקאלן נאנח באכזבה. "רציתי לבקש ממנו שיראה לנו את הצורה השמיימית שלו."
שרלוט גיחכה בחיבה, וג'מי הרגיש כאילו הוא נדחף למשהו שהוא לא היה אמור לראות. "אל תדאג, אתה עוד תראה את זה."
ג'מי נשך את שפתו בשביל למנוע מעצמו להגיד משהו רע על ארצ'ר. הוא לא היה יכול להסתכן בכך שישמע אותו. במקום זה הוא דחף את קאלן למטה מהספה ונשכב עליה. "אני על הספה. לילה טוב."
הוא שכב עם גבו אל שרלוט וקאלן, אבל היה יכול להרגיש את המבטים שנעצו בעורפו. אבל זה לא נמשך הרבה זמן, כי מהר מאוד הם חזרו לדבר בלחישות בשביל לא להפריע לו לישון.
ברור שזה רק הפריע לו יותר.
הוא הצליח להירדם רק אחרי שחבריו הפסיקו סוף סוף לדבר, אבל גם אז השינה שלו לא הייתה טובה, והופרעה למשמע טפיפת פרסות על פני השטח של רצפת העץ. ג'מי הציץ מעבר לכתפו, בעין חצי פתוחה, לראות מי פתח אותה, והצליח לראות זנב של יליד כוכבים נעלם מחוץ לדלת, שנסגרה אחריו.
ארצ'ר.
ג'מי קם במהירות ודילג מעל גופם של שרלוט וקאלן הישנים, ויצא החוצה בשקט. רק כשהיה בחוץ לבש את צורתו השמיימית, והסתכל סביב בחיפוש אחר ארצ'ר.
הוא לא ראה אותו בשום מקום.
השמיים היו שחורים, ולא היה שום סיכוי למצוא יליד כוכבים בחושך הזה. הוא כמעט התפתה להעיר את שרלוט בשביל שתשתמש באש שלה להאיר את המקום, אבל אז החליט שזה יהיה רעיון גרוע. לא רק שארצ'ר יגלה אותם מיד, שרלוט שוב פעם תקרא לו משוגע על כך שהוא חושד במגיד העתידות.
הוא נאנח והרים את מבטו לשמיים, מאתר כמעט מיד את קבוצת הכוכבים שלו – של הפטרונוס שלו – זוהרת בשמיים בגאווה. הוא חייך מהמראה. הוא היה בטוח שג'מיני יעמודו מאחוריו, לא משנה מה.
ובמחשבה זאת הוא נכנס חזרה פנימה, וסגר את הדלת.

•••

למרות שבהתחלה ג'מי לא הצליח לישון בכלל, אחרי המקרה באמצע הלילה הוא ישן טוב יותר מאי פעם. הוא התעורר רק אחר הצהריים, כשהשמש החלה לשקוע במזרח. ארצ'ר כבר חזר עם הציוד שהם היו צריכים – הכל חוץ ממפה, כמובן – והכין להם אוכל במטבח הקטן שהיה מחובר אל חדר המשפחה בו ג'מי ישן. שרלוט וקאלן ערכו את השולחן.
"התעוררת," ציין ארצ'ר בלי להסתכל אפילו לכיוונו, והקפיץ את השניים הנותרים. קאלן חייך בהקלה למראו. "חשבנו שמשהו קרה לך. לא היה אפשר להעיר אותך."
"ניסיתם להעיר אותי?"
"משהו כמו, בערך, עשרים פעמים," ענתה שרלוט וחזרה לסדר את השולחן.
קאלן הנהן בהסכמה. "אפילו ניסיתי לדפוק לך ספר בפנים. סליחה אם זה כואב."
ג'מי לא ענה על זה. הוא זכר שהוא חלם, אבל הוא לא זכר על מה. הוא לא ידע שהוא ישן חזק כל כך עד שלא הצליחו להעיר אותו. הוא היה כמעט בטוח שארצ'ר הוא זה שאחראי לשינה העמוקה שלו, למרות שידע ששום כוח של יליד כוכבים לא יכול לגרום לשינה. אולי הוא הצליח לדבר עם הכוכב הפטרונוס שלו ולסדר הכל.
ברור שאם הוא רק היה מצליח לזכור על מה חלם, הוא היה יכול גם להוכיח שזה היה ארצ'ר שאחראי על הכל.
"עוד מעט האוכל מוכן. אתה רעב?" שאל מגיד העתידות.
הוא לא היה יכול להגיד שהוא לא היה רעב.
באי רצון מובהק הוא התיישב ליד השולחן, והביט באוכל המגרה שארצ'ר סידר עליו. אז מה אם הוא יליד כוכבים מרושע שרק רוצה להכשיל אותם במסע שלהם? הוא עדיין יכול לבשל טוב.
שרלוט החלה לטרוף אפילו בלי להודות על האוכל, אבל קאלן מלמל מילות תודה לכיוונו של ארצ'ר, וגם אז חיכה רק עד שכולם כבר התחילו לאכול לפני שאכל גם כן. ג'מי הביט בשני חבריו, אבל אף אחד מהם לא הסתכל בחזרה עליו.
"אני רוצה ללכת מחר לשוק," הכריז לבסוף, וגרם לכל הסובבים להרים את עיניהם בהפתעה.
"מה?" שאל ארצ'ר.
"אני רוצה ללכת מחר לשוק," אמר ג'מי פעם נוספת, "לקנות את המפה."
ארצ'ר העביר את מבטו אל שרלוט וקאלן, שלא אמרו דבר, ואז הנהן. "בסדר גמור."
ג'מי בהחלט לא ציפה שהוא יסכים מהר כל כך. אבל זה לא היה מה שחשוב באותו הרגע. מחר הוא סוף סוף יוכל לקנות בעצמו את המפה, לוודא שהם לא יתעכבו שם עוד רגע אחד נוסף כמו שארצ'ר תכנן.
"אני אצטרף אלייך," החליטה שרלוט, והשניים העבירו את מבטיהם אל קאלן בציפייה.
קאלן, שהרגיש כנראה את המבטים הננעצים בו, גירד את עורפו במבוכה. "חשבתי שאשאר כאן, עם ארצ'ר."
ג'מי לא היה יכול להחליט אם הוא יותר חכם או יותר טיפש. אם הוא ישאר עם ארצ'ר הוא יוכל לוודא שהוא לא עושה שום דבר רע, אבל הוא גם יהיה חשוף לגמרי וחסר כוחות מול יליד כוכבים שהגיע כבר לשיא כוחותיו.
אבל לא הייתה אפשרות לשנות את דעתו. לפחות לא כשארצ'ר בסביבה.
הוא יצטרך לחכות לקוות לטוב.

•••

כשהם הגיעו לשוק למחרת בשעת הצהריים, שרלוט מיהרה אל דוכן קרוב שמכר סוגים רבים של בשר – סוגים שג'מי אפילו לא ידע שנועדו לאכילה. הוא נאלץ לגרור אותה משם בכוח לפני שתתחיל להזיל ריר על כל הסחורה, אבל זה היה דבר קשה כשהם היו מוקפים בדוכנים שמכרו פריטי מזון.
אם הם באמת יכלו לסמוך על המילים של ארצ'ר, הדוכן שהם חיפשו היה בערך באמצע הכפר. רחוק מספיק בשביל שג'מי יוכל לדבר עם שרלוט לפני שיגיעו לשם.
"שלשום בלילה ראיתי משהו." הוא אמר והביט בה במבט מלא משמעות.
"ראית מה?" שאלה שרלוט ואפילו לא הביטה לכיוונו.
"ראיתי יליד כוכבים יוצא מהבית. ככל הנראה ארצ'ר. אני אומר לך, הוא מתכנן משהו. אין שום סיבה אחרת שבגללה הוא יעקב אותנו כל כך הרבה זמן."
הפעם שרלוט כן הביטה בו, ועיניה התכווצו בכעס. "מה אתה מנסה להגיד? שהוא מנסה לאכול אותנו? זה מגוחך, ג'מי. איזו סיבה יש לו בכלל לשקר?"
"בשביל שלא נציל את אופיוקוס," הציע ג'מי במהירות.
"למה שהוא לא ירצה שנצליח?" שאלה שרלוט ואז נענעה את ראשה באנחה. "אתה חייב להפסיק עם תיאוריות הקונספירציה המטורפות שלך. קודם אופיוקוס, ועכשיו זה-"
"הסיבה היחידה שאנחנו נמצאים כאן זה בגלל שהאמנת לתיאורית הקונספירציה המטורפת שלי על אופיוקוס!"
"-אתה חייב להפסיק לחשוד בכולם. ראיתי איך אתה מסתכל על קאלן," היא הוסיפה במהירות לפני שהוא הספיק להתווכח. "אתה חושד אפילו בו, למרות שהוא לא עשה לך עדיין שום דבר רע."
"הוא גם לא עשה שום דבר טוב," התווכח ג'מי.
שרלוט גלגלה את עיניה. "באמת, אין לי כוח לזה עכשיו ג'מי. בוא פשוט נמצא את המפה ונסתלק מכאן."
כנראה שבכל זאת הייתה דרך להרחיק את שרלוט מהאוכל, כי אחרי הוויכוח הזה היא מיהרה לקנות את המפה ולצאת מהשוק בלי עוד עיכובים. במהלך כל הזמן הזה אף אחד מהשניים לא דיבר.
ברור שהיא לא יכולה להבין. כל מה שאכפת לה ממנו זה רק היא והאובססיות הטיפשיות שלה. היא תסרב לראות את האמת גם אם היא תבוא ותוריד לה את האף, כל עוד זה אומר להגן על ארצ'ר.
נראה שנשאר רק עוד אדם אחד שאפשר היה לדבר איתו על כך.

•••

ברגע שהגיעו חזרה אל הבית, ג'מי תפס מיד את ידו של קאלן ומשך אותו אל מחוץ לבית. הנער נראה מבולבל מההתנהגות הפתאומית, ומשך את ידו במהירות. "ג'מי?"
"אני צריך לדבר איתך על משהו," אמר ג'מי בחוסר סבלנות.
"לדבר... איתי?" קאלן נראה אפילו יותר מבולבל ממקודם. "חשבתי שאתה לא סובל אותי."
ג'מי מצמץ בהפתעה. "למה חשבת את זה?"
"אני לא יודע... תמיד התנהגת כאילו אני מפריע לך," מלמל קאלן וגירד את עורפו במבוכה, לא מסכים ליישר מבט אל עיניו של ג'מי. "על מה רצית לדבר, בכל אופן?"
"ארצ'ר. משהו חשוד בו, אתה לא חושב?"
"בארצ'ר?" קאלן הרהר בזה לרגע. "כן, יש סיכוי שאתה צודק."
"באמת?" ג'מי פער את עיניו. "אתה מאמין לי?"
"כאילו... זה מוזר שהוא פשוט הופיע בפתח הכפר כאילו הוא ידע שהוא ציפה לנו. למרות שכשחושבים על זה הוא בכל זאת מגיד עתידות."
"זה לא הכל! אתמול בלילה ראיתי אותו מתגנב החוצה מהבית-"
"מה?" קאלן הרים גבה בבלבול. "לא, הוא היה בפנים כל הלילה. אתה כנראה חלמת את זה. זוכר שלא הצלחנו להעיר אותך?"
"אבל..."
זה לא היה הגיוני. זה היה נראה אמיתי כל כך. קולות הפרסה על העץ, הזנב שנעלם החוצה, קבוצת הכוכבים של ג'מיני. לא היה סיכוי שזה היה בסך הכל חלום.
"תראה, אני מסכים שאולי צריך לפקוח עליו עין, אבל אין לנו ממש ברירה אחרת אבל לתת לו להצטרף אלינו," אמר קאלן, וניסה להישמע מפייס. "איך נגיע למקדש של אופיוקוס לבד, רק עם מפה? עדיף שיהיה לנו מדריך שהיה שם פעם ומכיר את האזור."
ג'מי לא ענה על כך. הוא לא היה יכול להכחיש שיש משהו בדבריו של קאלן. הוא רצה להתווכח, אבל לא יכל לסתור את הטענה.
אבל זה לא היה חשוב. הפעם, זה הספיק.
הפעם לפחות היה מישהו אחד שבאמת האמין לו.

הקפצה

הולי שיט זה ממש קצר הצילו תצילו אותי איכ
גם הסוף איכ
אופ אני להדרדר ככל שהחודש מתקדם :<

פרק 8

קאלן לא פקח עין על ארצ'ר בכלל.
הארבעה יצאו לדרך מיד על הבוקר. הפעם לא הייתה שום בעיה להעיר את ג'מי, והוא לא רצה לחכות שניה אחת מיותרת לאחר שהתעורר. הוא זירז את כל השאר עד שהיו מוכנים למסע, ורק חצי שעה אחרי הם כבר יצאו מהכפר.
נראה שג'מי היה היחיד ששמח מהרעיון הזה.
אבל מה שהיה הכי נורא היה המראה של קאלן, שנראה כאילו ניסה להתחבב על ארצ'ר, למרות שהבטיח לג'מי שהוא יפקח עליו עין. ג'מי היה בטוח שהוא היה איתו באותה הדעה, שארצ'ר היה מסוכן, אבל כנראה הוא טעה.
הוא ידע שהיה אסור לו להביא את הנער הזה אל המסע.
ארצ'ר הוביל אותם בצמוד אל היער, אבל לא נכנס פנימה. "יותר מסוכן ללכת בפנים," הוא הסביר. "כשאנחנו בחוץ, קשה לי להאמין שמשהו ינסה לתקוף אותנו."
"אז מפלצות באמת קיימות?" שאל קאלן את השאלה שג'מי לא הסכים לעצמו לשאול בקול.
"לא מפלצות. יש ביער חיות בר, והן לא ממש אוהבות כשבני אדם מפריעים להם. טריטוריה, אתם יודעים." מגיד העתידות הביט לתוך היער בהבעה מרוחקת. "אחד הילדים מבית היתומים שגדלתי בו, לפני שהפכתי למגיד עתידות, נכנס לשם פעם אחת ועדיין לא חזר."
הנימה הקודרת שבה סיפר את זה גרם לאזהרה שבסיפור להעיק על החבורה אפילו יותר. גם ג'מי – שלא הסכים לעצמו לסמוך על שום דבר שיוצא לארצ'ר מהפה – התרחק צעד אחד מהעצים.
"יש לכם הרבה ילידי כוכבים בכפר?" שאלה שרלוט בסקרנות.
"אנחנו חמישה. הכי צעירה בת שלושים. יצירה של ג'מיני," אמר ארצ'ר והסתובב להביט בג'מי. "אפשר להגיד שהיא אחותך."
ג'מי נחר בבוז והפנה את מבטו. הוא כמעט היה יכול להרגיש את האכזבה של ארצ'ר מהתגובה שלו.
"אתה הכי מבוגר?" שאלה שרלוט, ונצמדה אליו עד שידיהם התחככו.
"לא, יש אחד מבוגר יותר. של אקוואריוס."
עיניו של קאלן נצצו מהתרגשות. "היא הפטרונוס שלי!"
ארצ'ר חייך. "אבל אתה בן אדם, לא?"
קאלן כיווץ את אפו במורת רוח. "זה לא הופך אותי לפחות טוב מכם."
"אז איך אתה היית זה שהפך למגיד העתידות בסוף?" הפעם שרלוט ממש נמרחה על יליד הכוכבים. זה היה מגוחך, אבל אולי זה יוכל דווקא יעזור לג'מי.
"הוא לא יצר קשר עם אקוואריוס, אז אני הייתי הראשון שיצר קשר ונבחר," הסביר ארצ'ר.
שרלוט הביטה אחורה אל ג'מי במבט קר, כאילו היא מדמיינת עתיד בו הוא יהפוך למגיד עתידות במקומה. כאילו שזה באמת היה בשליטתו אם היא תיבחר או לא.
ג'מי כיווץ את אגרופיו לצידי גופו. ארצ'ר הזה באמת שטף לה את המוח, וקאלן היה הבא בתור.
אם המוח שלו לא נשטף כבר.
שרלוט המשיכה לשאול שאלות ללא הפסקה, אבל ג'מי כבר הפסיק להקשיב. הוא הביט ביער בריכוז, וכמעט חטף התקף לב כששמע קול קורא לו מבפנים. היה כמעט בלתי אפשרי להבין את המילים, אבל זה היה ללא צל של ספק קול של אישה. כמעט כאילו היא מבקשת ממנו עזרה...
"ג'מי?"
ג'מי התנער מהמחשבות שלו והופתע לראות את ארצ'ר הולך לצידו. זה היה בלתי אפשרי – רק לפני שניה שרלוט הייתה דבוקה אליו כמו בדבק.
"אתה צריך משהו?" הוא שאל בקור.
מגיד העתידות הידק את שפתיו. "חשבתי שנוכל לדבר קצת."
"נדבר על מה?"
"על מה אתה רוצה לדבר?" שאל ארצ'ר בתקווה.
ג'מי צמצם את עיניו בכעס. "אתה אולי נמצא כאן בשביל להכיר חברים חדשים, אבל אני כאן בשביל להציל את אופיוקוס, אז אין לי זמן לדבר איתך על סתם דברים. סליחה."
ארצ'ר קפץ מיד על ההזדמנות, "אתה גרת עם אופיוקוס, נכון? אז אתה מכיר אותו אישית?"
"זה חשוב עכשיו?"
"טוב, רק רציתי לדעת. אתה יודע, אחרי ששירתי אותו כל כך הרבה-"
"פשוט תעזוב אותי, בסדר?"
כנראה שהמבט שג'מי נעץ במגיד העתידות הפחיד אותו, כי הוא הרים את ידיו במהירות והלך חזרה אל שרלוט.
"אתה לא חושב שהיית קצת קשוח איתו?"
ג'מי הסתובב וראה את קאלן לצידו. "ומה איתך?" הוא ירה בחזרה, "חשבתי שאמרת שתפקח עליו עין."
"עשיתי את זה!" קאלן מיהר להתגונן. "אין בו שום דבר חשוד. הוא לגמרי בסדר."
"לגמרי בסדר, הא? אתה שם לב שהוא גונב את החברה שלך, נכון?" ג'מי עצר את עצמו בכוח כשראה את ההבעה ההמומה על פניו של הנער. "אתה שם לב איך היא נצמדת אליו כאילו הוא מה ששומר עליה בחיים, נכון?"
קאלן הפנה את מבטו אל שרלוט וארצ'ר ואז החזיר אל ג'מי. "אני לא מבין איך זה קשור לשיחה שלנו עכשיו."
"סתם, רציתי שתדע."
ג'מי לא היה צריך ללחוץ יותר. הוא שם לב לכאב בעיניו של קאלן כשהתבונן בחברה שלו ובמגיד העתידות. הסדק הראשון שיוביל אל ההתפרצות של הסכר.
אבל לפני שהספיק להגיד עוד דבר אחד, יללה מחרישת אוזניים עלתה מתוך היער וגרמה לכל החבורה לעצור במקום. כשג'מי הרים את מבטו אל ארצ'ר כדי לבדוק מה זה היה, הוא ראה שפניו חיוורים כמו נייר.
"זה רע," הוא מלמל.
"מה רע?" שאל ג'מי.
ארצ'ר הביט ביליד הכוכבים, ואז בשרלוט ובקאלן. "לא, שום דבר. אני בטוח שהכל יהיה בסדר."
וכמו על פי אות, ברגע שאמר את זה, תריסר זאבים שעטו מתוך היער ישר אל כיוונם.

הקפצה מקפצצת

אע סוף סוף טיוטה שארוכה יותר מ700 מילים

פרק 9

הזאבים הקיפו את הרביעייה בנהמות רמות שגרמו לעורו של ג'מי להצתמרר. היה נראה שבכל רגע עכשיו הלהקה תתקוף אותם. ג'מי מעולם לא דמיין שהוא ימות על ידי חבורה של זאבים.
איזה מוות נוראי זה יהיה.
ג'מי חשב על מה שארצ'ר אמר להם קודם לכן, שיש הרבה חיות בר ביער שיכולות לתקוף אותם. זאת כנראה הייתה הסיבה שהוא בחר ללכת לצד היער מההתחלה, חשב ג'מי במרירות. הוא לא היה יכול לעכב אותם בכפר לאחר שג'מי קנה את המפה בעצמו, אבל זה לא משנה כל עוד הוא יוכל לגרום להם למות בדרך למקדש.
וג'מי היה אידיוט מספיק בשביל לעקוב אחריו בצורה עיוורת.
לצידו, ארצ'ר שינה את צורתו ליליד כוכבים. כנראה בשביל שיוכל להשתמש בכוחות שלו כנגד הזאבים – או לפחות לעשות כאילו הוא עומד לעשות את זה. ג'מי היה כל כך עסוק בלחשוב על כמה מטומטם הוא היה שנתן למגיד העתידות להוביל אותם אל מלכודת, שהוא כמעט ולא שם לב למה שראה מול עיניו באותו הרגע.
כמעט.
פתאום היה הרבה יותר קל להאמין שארצ'ר היה גבר כל הזמן הזה. הוא בכלל לא היה נראה כמו האישה שאליה התחזה. שיערו – שהיה לבן, כמובן – היה פחות ארוך, אבל עדיין ארוך מספיק בשביל לגרום לג'מי לקנא, ועיניו הלבנות היו הרבה פחות מלוכסנות. קבוצת הכוכבים של קשת חזרה על עצמה שוב ושוב על עורו דמוי שמי הלילה, אבל זה לא היה הדבר שגרם לג'מי לעצור.
הקרניים שלו היו ענקיות.
זה היה ברור שהוא חי הרבה זמן – אלף שנים לפחות – אבל ג'מי עדיין נדהם לראות קרניים כאלו גדולות, ועל פי הבעת ההלם על פניה של שרלוט נראה שגם היא הייתה באותה דעה איתו.
נהמות הזאבים החזירו את השניים למציאות. ג'מי עמד לשנות את צורתו גם כן – לפחות ככה הוא יוכל להיות בטוח שיהיה להם סיכוי כלשהו לשרוד – אבל קפא במקומו כשאחד הזאבים התנער, ולפני שהספיק לקלוט מה קורה, התייצב מולם יליד כוכבים נוסף, על פי הכוכבים של עורו נראה שגם הוא היה היצירה של סאגיטריוס, בדיוק כמו ארצ'ר. הוא המשיך לעמוד על ארבע, כאילו הוא עדיין היה זאב, וחשף את שיניו בפניהם באיום.
הקרניים שלו היו אפילו גדולות יותר משל ארצ'ר.
"גם הוא יליד כוכבים?" שאל קאלן בהפתעה. "ילידי כוכבים יכולים להיות עוד משהו חוץ מבני אדם?"
"ילידי כוכבים מחקים את הצורה של היצור החי הראשון שנגע בהם," הסביר ארצ'ר מבלי להוריד את מבטו מיליד הכוכבים הזאבי. "זה לא תמיד חייב להיות בני אדם."
ג'מי ידע כבר שילידי כוכבים יכולים להגיע בכל הצורות, אבל עד עכשיו לא נקלטה אצלו העובדה שיליד כוכבים יכול לעטות את צורתו של בעל חיים. אופיוקוס הסביר לו על כך כבר כמה פעמים, אבל לראות את הדבר האמיתי פנים אל פנים...
יליד הכוכבים נהם אליהם באיום. נראה היה שחילופי הדברים הפחידו אותו. רק באתו הרגע הבין ג'מי שהוא כנראה לא מבין אותם בכלל.
"הוא לא יודע לדבר?" הוא שאל.
"אם הוא גדל עם זאבים, אין שום סיבה שהוא ידע. זאת כנראה הסיבה שהוא לא עומד על שתיים." ארצ'ר הביט על הזאב, ואז הרים את מבטו אל השמיים. "אני מניח שאם הוא פיתח כבר קשר עם סאגיטריוס, אני אוכל לבקש מהכוכב עזרה בתרגום."
"מה הסיכוי שהוא פיתח קשר?" שאל ג'מי בנחרת בוז.
"תשאל אותו איך קוראים לו!" הוסיף קאלן במהירות, וזכה במבטים נוזפים גם מצד ג'מי וגם מצד שרלוט, לא שזה הפריע לו בכלל.
ארצ'ר עצם את עיניו בריכוז, ולא הרבה אחרי זה יליד הכוכבים הזאבי ייבב בקול.
כנראה ארצ'ר באמת הצליח ליצור איתו קשר.
"אתה מצליח לשמוע אותו?" שאלה שרלוט בהתרגשות.
"הוא באמת יצר קשר עם הפטרונוס שלו?" שאל ג'מי בחוסר אמון.
"איך קוראים לו?" שאל קאלן בהתלהבות.
הילד הזה באמת היה חסר תקווה.
ארצ'ר סימן להם להיות בשקט בחוסר סבלנות. רק אחרי הדקה הכי ארוכה בחייו של ג'מי, הוא פנה אליהם. "מותר לי לספר לו על המסע?"
ג'מי התקשח מיד. "למה?"
"אולי הוא יוכל לעזור לנו," הסביר ארצ'ר. "אם הוא ידע למה באנו הנה, אולי הוא יוכל לעזור לנו לעבור את היער."
"תשכח מזה." ג'מי לא היה מוכן שעוד מישהו יגרר למסע הזה ויעקב אותם אפילו יותר. ממש כאילו כולם מנסים לרכב על התהילה שלו.
המחשבה הזאת גרמה לו לכווץ את אגרופיו לצידי גופו.
אחרי עוד כמה דקות של שיחה שקטה בין שני מגידי העתידות – אם לזאבים יש בכלל מגידי עתידות – ארצ'ר פקח שוב את עיניו. "הוא רוצה לעזור לנו לחצות את היער."
"באמת?" שאלה שרלוט בהתרגשות. "איך שכנעת אותו?"
"הוא הבין לבד שאנחנו מנסים לעזור לאופיוקוס. או שסאגיטריוס סיפר לו. הוא רוצה שנצליח להגיע למקדש מהר ככל האפשר."
היה ברור שהזאב לא הבין לבד כלום, וזה גם לא היה הכוכב שהלשין עליהם. ברור לגמרי שזה היה ארצ'ר, שלמרות שג'מי אסר עליו לספר ליליד הכוכבים הזה, הוא בכל זאת סיפר לו.
איזה מעיק הוא היה.
"איך קוראים לו?" שאל קאלן, שנראה שהוא כבר לא יכול להתאפק עוד.
"הוא זאב, קאלן," אמר ארצ'ר. "אין לו שם."
"הו," קאלן הזעיף את מבטו. "אני אקרא לו וולפי."
ובדיוק באותו הרגע וולפי שינה את צורתו חזרה ורץ אל תוך היער, כל הלהקה שלו רודפת אחריו.
ולארבעה לא הייתה עוד ברירה מלבד לעקוב אחריו.
איך ג'מי היה יכול לתת לארצ'ר להכניס אותם לבלגן הזה?

הקפצה

שבוע שלם בלי תגובות
א ו ו ץ '
יודעים מה? אין לי כוח לערוך. תתמודדו.

פרק 10

הזאבים הובילו את החבורה בתוך היער, ודאגו להרחיק את כל החיות שמסביב בנהמות רמות ואיומים. הם היו ממש כמו המשמר האישי שלהם.
בדיוק כמו שצריך. המחשבה העלתה בג'מי חיוך.
לרוע מזלו, ברגע הזה בדיוק ארצ'ר החליט פעם נוספת שהוא רוצה לנצל את המסע הזה בשביל להכיר חברים חדשים. "מה כל כך מצחיק?"
"שום דבר," ענה ג'מי, והחיוך נמחק מפניו בשניות. וואו, איזה הורס מסיבות.
"אז למה חייכת?"
"לא עניינך."
השניים המשיכו ללכת יחד בשתיקה. שרלוט וקאלן צעדו לפניהם. שרלוט ניסתה לתפוס את וולפי ולנסות לדבר איתו – ניסיון מטופש, הרי הוא לא ידע לדבר – וקאלן הלך אחריה במבט מושפל. ג'מי לא היה יכול שלא לחייך. הוא באמת מצליח להסיט את קאלן כנגד ארצ'ר בעזרת הקנאה שלו.
אם ג'מי קיווה שהשתיקה תגרום לארצ'ר לעזוב אותו, הוא טעה בענק. "אנחנו כנראה נגיע למקדש בעוד שבוע, עכשיו כשקיצרנו דרך היער. אולי אפילו פחות."
"נהדר," מלמל ג'מי ללא רצון.
"מה אתה מתכנן לעשות ברגע שתגיעו לשם?" שאל ארצ'ר בסקרנות.
ג'מי לא ענה. לא בגלל שהוא לא רצה לדבר איתו – למרות שזאת בהחלט הייתה סיבה גדולה – אלא בגלל שבאמת לא הייתה לו תשובה. גם אם הם יגיעו למקדש, איך הם באמת ידעו שזה המקום? איך הם יפטרו מהקולות בראשו של אופיוקוס אם זה כן המקום הנכון? המקדש הזה עמד שם במשך אלפי שנים, ולא היו שם רמזים על איך להעלים את הקול. למה שדווקא עכשיו כן יהיו?
ג'מי אף פעם לא חשב שהם באמת יצליחו להגיע למקדש הזה.
הוא סיכן את חבריו, הוא סיכן את עצמו, הוא אפילו סיכן עכשיו מגיד עתידות טיפש שיש מצב שצודק בכך שהוא מנסה לעצור אותם. אופיוקוס יהיה שבור מזה שג'מי ימות בלי אפילו לעזור לו. הוא יהיה שבור מזה שהוא הסיבה שג'מי יצא למסע הזה מלכתחילה.
בפעם הראשונה מאז החורשה ליד הכפר שלהם, ג'מי התחיל לתהות אם זה באמת היה רעיון טוב לצאת למסע הזה.
אבל הוא לא הספיק להתעמק במחשבות האלו יותר מדי, כי צרחה מקפיאת דם החזירה אותו חזרה אל המציאות.
זאת הייתה שרלוט.
הוא הרים את מבטו במהירות. היא כבר לא הלכה מולו, אבל הוא כן היה יכול לראות את תנוחות הקרב של הזאבים, ואת הפנים החיוורות של קאלן כשהוא הסתכל על...
ג'מי הפנה את ראשו והתסכל בזעזוע על הזאב שנשך את מותנה של שרלוט. הוא לא היה אחד הזאבים מהלהקה, לפחות ככה היה נדמה לג'מי, וכשראה את כל המבטים שננעצו בו הוא נהם באיום ונעץ את שיניו אפילו עמוק יותר בבשר.
שרלוט אפילו לא זזה.
לצידו של ג'מי, ארצ'ר שינה מיד את צורתו אל צורתו השמיימית, וג'מי עשה כמוהו. אולי הוא יוכל להעיף את הזאב ממנה לפני שיוכל לגרום עוד נזק. הוא מילא את ראותיו באוויר עד אפס מקום, אבל לפני שהספיק לנשוף את הכל ולהשתמש בכוח שלו, הוא שמע את קאלן.
"עצרו."
ג'מי שחרר את האוויר מראותיו כשראה את המקל שקאלן החזיק בידו. הוא לא ידע איפה הוא מצא מקל כזה חד – יש סיכוי שהוא סחב אותו איתו מאז שנכנסו ליער בלי שג'מי שם לב? – אבל הוא כיוון את החוד שלו לכיוון הזאב והתכונן להסתער.
"אתה אידיוט?!" צעק ארצ'ר באימה. "הוא יהרוג אותך! אתה לא יכול פשוט להילחם בו עם מקל!"
קאלן העיף בארצ'ר מבט מאיים אחד שגרם לו להשתתק, אבל בהחלט שלא לכעוס פחות. השניים צפו בשתיקה המומה כשקאלן הסתער לבסוף אל הזאב, מחזיק את המקל כמו חנית.
הוא בהחלט לא ידע איך להחזיק חנית.
"הוא ישפד אותה!" ג'מי שמע את ארצ'ר מתנשף מאחוריו בכעס.
אבל ג'מי רק צפה בשעשוע במחזה שמולו.
קאלן לא שיפד את שרלוט, למרות שהוא היה קרוב לעשות זאת. למזלו, הזאב עצר אותו לפני שהספיק בכך שזינק עליו בעצמו, ונשך את היד שהחזיקה במקל בכוח כזה שגרם לנער להצטעק מכאב.
ג'מי מעולם לא שמע צרחה חזקה כל כך.
"האידיוט הזה," סינן ארצ'ר והעלה את אגרופיו באש. ג'מי לא הצליח להחליט אם הוא תכנן לשרוף את הזאב או את קאלן.
אבל הוא גם לא זכה לתשובה, כי באותו רגע הזאב נפל מהנער בגלגול בעודו מתגושש עם זאב אחר – וולפי, כך ג'מי הבין לבסוף. וולפי נשך את רגלו של הזאב ונעץ את טפריו בבטנו בעוד הזאב ניסה לנשוך את צווארו, ואז שינה את צורתו ובמהירות כמעט לא טבעית שרף את הזאב.
כל זה נגמר בפחות מדקה.
הדם שזרם מבטנה של שרלוט ומידו של קאלן התערבב ביחד, כמו איזו גרסה חולנית לשבועת דם. ג'מי וארצ'ר מיהרו אליהם. ילידת הכוכבים עדיין הייתה מחוסרת הכרה, אבל קאלן היה חיוור מרוב כאב. חיוור יותר מבדרך כלל. כל נשימה שלו הייתה מלאה בכאב, וג'מי לא העז אפילו לנסות להסתכל על מצב היד שלו.
לפי המבט על פניהם של ארצ'ר ושל וולפי, זה ללא צל של ספק היה נוראי. ארצ'ר הרים את מבטו אל ג'מי, אבל אז סינן קללה וחזר לנסות לעצור את הדימום. "ג'מיני, הא?"
ג'מי לא טרח לענות. הוא ידע שהוא קיווה לכוחות ריפוי, מה שלא היה לא – וגם אם הוא היה יצירה של אחד מיסודות המים, הוא עדיין לא היה בוגר מספיק לקבל כוחות ריפוי.
הוא לא היה יכול להפסיק לחשוב על כך שהסיבה שכל זה קרה היה רק בגלל שהוא גרם לקאלן לקנא יותר מדי. אם קאלן לא היה מקנא בקשר בין שרלוט לארצ'ר, הוא לא היה קופץ על הזאב רק בשביל להוכיח שהוא טוב יותר. אם הוא לא היה קופץ על הזאב, הוא לא היה נפצע ככה.
אבל למרות כל הידיעה הזאת והתרוצצות של ארצ'ר מסביב בניסיון לרפא את הפצע, ג'מי חייך. הוא ידע שהוא השיג את המטרה שלו. קאלן לא יעצור עד שהוא ידאג שארצ'ר לא יהיה בסביבה יותר, וכך גם ג'מי.
אבל מסיבה לא ברורה, הקול בראש שלו לא נשמע יותר כמו הקול שלו.

רציתי לכתוב ת"ב, ואז לא היה לי כוח לכתוב ת"ב, ואז כן היה לי כוח לכתוב ת"ב, ואז נרדמתי. ככה זה היה כל השבוע, אופס. בכל מקרה, הינה אני כאן, וזה יהיה די קצר כי אני קצת קצרה בזמן, סליחה. :< אבל אולי אני אחזור ואוסיף כמה דברים כשיהיה לי קצת יותר זמן פנוי לזה.

פרק 7: רק משהו קטנטן בשביל הת"ב:

*חשדנות.

אז, וואו. בהחלט פרק שמגביר את כל החשד כלפי ארצ'ר וזה ממש ממש נהדר. אני לא ממש יודעת איך להסביר את זה, אבל יש משהו בסיפור הזה שהוא כל כך פשוט וקליל, אבל גם כל כך לא. הצילו, אני מגדירה דברים נורא, אני יודעת. :<
בכל מקרה, זה פרק ממש מגניב, ועדיין קצת מוזר לי שאת מצליחה לכתוב פרקים ארוכים על אירועים שלא נמשכים הרבה זמן, אופס.
טוב, ממש ממש סליחה על הקטנוניות, אבל אין מה לעשות, צריך להיות קטנוניים לאנשים שכותבים יפה מדי.

אז, האמת שנראה לי שזו שורה די מיותרת, כי עדיף לתת לקוראים להבין לבד שארצ'ר מסתיר מהם משהו, כי קודם כול, זה יותר נעים וזורם בקריאה, ושנית, זה עוזר לאווירה להיות יותר סיפורית ומותחת, לדעתי. אבל זה קטנוני בטירוף, אני יודעת. :<

יש עוד משהו קטן שהרגיש לי טיפה מוזר, והוא שג'מי מספר לקאלן מה קרה עם ארצ'ר. מההתרשמות הכללית שלי מג'מי ומהיחס שלו אל קאלן, אני מניחה שהוא היה מעדיף לא לספר לו, כי הוא לא ממש בוטח בו, וכנראה שהוא היה חושב שגם אם קאלן יידע, הוא לא יוכל לעשות שום דבר בקשר לזה. למרות שאחרי שקראתי את הפרקים שבאו אחרי הפרק הזה אני מבינה שהפרט הזה קצת משפיע על ההמשך, אבל לא באופן משמעותי במיוחד, אז אני כן חושבת שהיה אפשר לוותר עליו, או, לחלופין, להוסיף משהו אחר. אבל כמובן, רק בגדר המלצה. ^^


פרק 8: אוקיי, וואו. פתאום אני כבר מתחילה לחשוב שג'מי מתחיל להתנהג כמו הארי בספר החמישי. אבל זה עדיין לא מונע ממני להמשיך לאהוב אותו ולהפסיק לשנוא את קאלן, כמובן. כי הוא ג'מי, אין מה לעשות. חמוד קטן ועצבני.
פרק די קצר, כפי שכבר הזכרת, אז אין לי הרבה מה להגיד עליו. רק אציין שאני אוהבת את הדיאלוגים בסיפור, במיוחד בין ג'מי לקאלן, כי הם פשוט נורא מעניינים אותי, לא ממש יודעת למה. אולי פשוט בגלל שמעניין לראות איך הקשר שלהם מתפתח, וגם התקשורת ביניהם די חמודה.

רגע, מה. אני רוצה לדעת הכול. די, הצילו, למה להשאיר במתח כזה. :<

והסוף לא איכ! כן טיפה מוזר שבשנייה שקאלן אומר שהוא חושב שהכול יהיה טוב, זאבים מגיעים משום מקום, אבל זה מגניב וזה גם הבהיל אותי קצת, וזה אומר שעשית עבודה נהדרת כי אני לא נבהלת בקלות (נתעלם מזה שקראתי את הפרק בלילה בחדר חשוך, אבל עדיין). אה, וזה גם חשוב לפרקים שאחרי הפרק הזה, אז מצוין.

אין לי הרבה מה להגיד על פרקים 9 ו-10, סליחה. :< אני כן אגיד שהם ממש מצוינים, וישבתי מרותקת למסך מההתחלה עד לסוף של כל אחד מהם. באמת, אין רגע משעמם או דל בתוכן שלו, והכול כתוב ברמה גבוהה. פשוט תענוג לקרוא, אין לי מילים.
את יודעת מתי הנקודה המושלמת לסיים כל פרק, וזה פשוט נהדר, כי אחד הדברים הכי טריקיים זה לדעת מתי לסיים כך שכל מה שאת רוצה שהקוראים יידעו מהפרק יועבר להם, אבל להשאיר חלקים גדולים ללא תשובות.

אז, כבר אמרתי שזה יהיה קצר, סליחה. :< מצטערת אם פגעתי, ותמשיכי לכתוב, כי אם לא, אני... אני... אני אעשה לך משהו. כן! משהו! אויש, אני כל כך מאיימת.

אני הייתי לשמוח מדי בשביל לכתוב ובכל זאת סיימתי את הפרק, בבקשה אל תגידו לי שאתם מצפים שאני גם אערוך אותו.

פרק 11

ארצ'ר חילק לג'מי פקודות בעודו מנסה להשתלט על הדימום בידו של קאלן, שעדיין נאנק מכאבים. הפעם דווקא לג'מי לא הייתה בעיה להקשיב לארצ'ר.
הוא קרע את החולצה ספוגת הדם של שרלוט מעליה. במקרים אחרים הוא אולי היה מסמיק למראה עורה החשוף, אבל עכשיו לא היה זמן להתרכז בדברים כאלו. הוא בחן את פצע הנשיכה שהזאב השאיר על מותנה. הוא לא הצליח לראות את הפצע עצמו, הדם הסתיר אותו, אבל לא היה קשה להבין מה חומרת המצב. הוא הצמיד את החולצה אל בטנה ולחץ, ואז הפנה את מבטו להסתכל איך הולך עם קאלן.
ארצ'ר ישב לצידו של הנער בצורה השמיימית שלו ומלמל תפילות בעודו מנסה לטפל ביד הפצועה, כאילו הפטרונוס שלו יכול להקשיב ולהציל אותו.
ואולי הוא מדבר בכלל אל הפטרונוס של קאלן.
קאלן אמר שהוא נולד בחודש של אקוואריוס, והיא בהחלט יכולה לרפא אנשים. אם רק היה הקשר של הכוכבים אל בני התמותה חזק כמו הקשר שלהם אל ילידי הכוכבים...
ארצ'ר הניד בראשו שוב ושוב, ובסופו של דבר חבט בחזהו של קאלן בעוצמה שגרמה לו להצטווח מכאב. "אתה אידיוט! למה קפצת על הזאב ככה?!"
קאלן לא ענה. הוא לא היה צריך לענות. היה ברור כבר ששניהם יודעים מה התשובה בכל מקרה. ארצ'ר המשיך למלמל על כמה שהוא חושב שקאלן אידיוט, עד שלבסוף לקאלן נמאס לשמוע את זה. "אולי די כבר? זה באשמתך בכל מקרה!"
"איך זה באשמתי? איך זאת אשמתי שאתה אידיוט קנאי עם משאלת מוות?" תקף ארצ'ר בכעס.
הייתה לו נקודה, חשב ג'מי לעצמו. זאת לא הייתה אשמתו של ארצ'ר, זאת הייתה אשמתו של ג'מי.
ולמרות הכל, הוא היה עושה את זה שוב.
"אני לא יכול לעשות כלום," קבע ארצ'ר לבסוף ועזב את היד של קאלן. הוא הצליח לעצור את הדימום, אבל היד עדיין נראתה במצב נורא. יותר נורא מפצע הנשיכה של שרלוט, שעדיין שכבה מחוסרת הכרה לצידו של ג'מי.
"כלום?" שאל קאלן בקול שבור.
ארצ'ר לא ענה, והנער השפיל את מבטו אל ידו. הפעם הוא לא חיפש לזרוק האשמות על אף אחד. הוא היה נראה כל כך אבוד, שג'מי ריחם עליו.
הקול בראשו צעק עליו להפסיק, אבל הוא נטש את צידה של שרלוט והלך אליו. "קאלן?"
הוא הרים את בטו אל יליד הכוכבים בעיניים דומעות. היה נורא לראות אותו ככה. ג'מי תמיד ראה אותו בתור האוגר האופטימי של החבורה. עכשיו אפילו הלחיים שלו כבר לא נראו כמו של אוגר.
המסע הזה באמת שינה אותו.
"סליחה," אמר ג'מי, והתכווץ בכאב כשהקול בראשו צרח עליו להפסיק מיד. ממתי המצפון שלו כל כך אגרסיבי? "זאת אשמתי שאיבדת את היד שלך, וזאת אשמתי ששרלוט הותקפה. לא הייתי צריך לתת לכם לבוא איתי."
קאלן הביט בו כאילו הוא יצא מדעתו. "השתגעת? לא הייתי מתחרט על זה גם אם הייתי מקבל עוד עשר ידיים."
ג'מי חייך חיוך קלוש. "אתה בטח תהיה מגושם יותר מבדרך כלל עם עשר ידיים נוספות."
"כן, אתה כנראה צודק." קאלן גיחך.
השניים ישבו בשתיקה, והביטו לכל עבר חוץ מידו הפצועה של קאלן, הוא המראה של שרלוט מחוסרת ההכרה, שני מטר בלבד מהמקום בו היו. הזאבים התהלכו מסביבם בחוסר מעש. הם בטח רק חיכו שעוד מישהו יתקוף אותם. אולי ככה יהיה להם פחות משעמם לשבת ולחכות.
הם ישבו כך בערך דקה, ואז הם שמעו את שרלוט נאנקת מאחוריהם. השניים הסתובבו במהירות וראו אותה מנסה להתרומם לישיבה, אבל ארצ'ר דחף אותה חזרה לשכיבה במהירות. ג'מי היה מסוגל להרגיש את הכעס של קאלן קורן אל מתחת לעור שלו.
"אל תקומי עדיין. את עלולה לפתוח את הפצע."
ארצ'ר התעסק בבד החולצה שג'מי קשר קודם לכן בניסיון לחבוש את הפצע ולעצור את הדימום, והסתכל על פצע הנשיכה לפני שקשר את התחבושת המאולתרת בחזרה. שרלוט התכווצה בכאב כשהבד התהדק על הפצע.
קאלן הפנה את מבטו חזרה, וג'מי עשה כמוהו. "אתה בסדר?" הוא שאל.
"ברור שאני בסדר," ענה קאלן במרירות. הוא בבירור קינא בארצ'ר עכשיו. אפילו ג'מי התחיל לתהות אם מערכת היחסים בין שרלוט לארצ'ר הייתה רק שקר שהוא המציא בשביל להסיט את קאלן לצד שלו, או שזה באמת קורה.
אם הוא היה במקום הנער, הוא היה רוצח את ארצ'ר מיד.
"היד כואבת?"
שאלה טיפשית, כמובן. ברור שהיא כאבה. ג'מי לא העז אפילו להסתכל על הפצע עדיין. כזאת כמות של דם מפצע אחד ביד... והתגובה של ארצ'ר למראה בהחלט לא שיפרה את הרצון שלו להסתכל ולבדוק.
"מאוד," ענה קאלן, ושתק רגע לפני שהמשיך, "אני עדיין לא מאמין שאני לא אוכל להשתמש בה יותר לעולם."
"אני בטוח שכשאופיוקוס יחזור סוף סוף לשמיים, הוא יחזיר לך את היד כתגמול על שעזרת לו." ג'מי ניסה להישמע מעודד, ועל פי החיוך שעל פניו של קאלן, זה בהחלט עזר.
"אתה חושב?"
"ברור. אולי זאת תהיה אפילו אקוואריוס, כשהיא תבין סוף סוף כמה אתה עוזר לעולם."
קאלן השפיל את מבטו אל האדמה. "הייתי רוצה שיהיה לי קשר לאקוואריוס כמו הקשר שיש לילידי כוכבים עם הפטרונוס שלהם." הוא מלמל בעצב.
"ג'מיני הם הפטרונוס שלי, והם עדיין לא החליפו איתי אפילו משפט אחד."
קאלן חייך שוב, אבל הפעם החיוך היה מאולץ. "קראו לך ג'מי על שם ג'מיני, הא?"
"הם ולא אחרים. אני חושב שאופיוקוס העריץ אותם בסתר," אמר ג'מי בחיוך.
קאלן פתח את הפה להגיד עוד משהו, אבל לפני שהפסיק לדבר ארצ'ר קטע את שיחתם. "בואו נזוז, אם נצא מהיער יהיה פחות סביר שיתקפו אותנו."
קאלן הפסיק לחייך מיד. ג'מי הסתובב אל ארצ'ר וראה שהוא סוחב את שרלוט על גבו.
עד כאן והניסיון לא להזיק לפצע.
הזאבים, שכנראה היו מאושרים מכך שהם חזרו לעשות משהו, מיהרו להמשיך בדרך, והבנים נאלצו לרוץ בשביל להדביק את הקצב. אחרי לא הרבה זמן הם באמת יצאו סוף סוף מהיער, ולמזלם לא הייתה עוד תקרית עם חיית בר רעבה או כועסת.
ארצ'ר הניח את שרלוט על האדמה לפני שפנה לדבר פעם נוספת עם וולפי. קאלן מיהר לכרוע לצידה של ילידת הכוכבים, והשניים דיברו בקולות שקטים. היא כבר לא הסתכלה עליו באותה הערצה כמו פעם.
העיקר שהוא יותר טוב מג'יימס, הא?
ג'מי הרים את מבטו אל השמיים, ואיתר מיד את קבוצת הכוכבים שלו. זוג התאומים הנצחיים שמטיילים בשמיים. הם נראו יותר בוהקים מהרגיל.
הוא לא ידע למה, אבל זה הרגיש כמו סימן טוב.

הקפצה

לא. באלי. לערוך. די.

פרק 12

"וולפי לא יצטרף אלינו למקדש." לא היה קשה להבין שזה המצב כשהזאבים נכנסו חזרה אל היער בריצה ונעלמו במהירות בין העצים, אבל ארצ'ר בכל זאת הרגיש צורך לבשר להם את החדשות. "נצטרך להמשיך בעצמנו."
"אתה יודע את הדרך, נכון?" שאל ג'מי בניסיון לוודא. ברור, הייתה להם מפה, אבל לא הזיק גם ניסיון של מדריך, לא חשוב כמה לא אמין הוא היה.
ארצ'ר הנהן והרים את שרלוט שוב על גבו. הם הלכו הרבה מקדימה, כמובן שבשביל לדבר על דברים שג'מי וקאלן לא נועדו לשמוע, והשאירו את השניים מאחור.
ג'מי גלגל את עיניו. "איזה מתלהב." הוא אמר בזעף, אבל כששם לב שקאלן אפילו לא ניסה לחייך הוא זרק את העמדת הפנים. "על מה שרלוט ואתה דיברתם?"
"אני חושב שהיא כבר לא אוהבת אותי יותר," מלמל קאלן ושיחק באצבעותיו בעצבנות.
"בגלל ארצ'ר? אל תדאג, הוא לא יהיה מכשול לעוד הרבה זמן."
ג'מי לא הבין איך הוא ידע את זה.
זה היה נכון, כמובן. ברגע שהמסע יסתיים ארצ'ר יחזור לכפר שלו ויחזור להיות מגיד העתידות שלהם. אבל למה בכל זאת הייתה לא הרגשה שזה לא היה הסוף שציפה להם?
"מה אם שרלוט תחליט להישאר איתו בכפר?" שאל קאלן במרירות.
"ולוותר על ההזדמנות להיות מגדת עתידות? אין מצב," אמר יליד הכוכבים בגיחוך.
"אני חסר תועלת."
ברור שהוא עדיין היה מדוכדך בגלל היד. ג'מי רטן בתסכול. "חכה רגע, יש לי רעיון." הוא אמר וחתך את הבד מהחולצה של קאלן, שהצטעק בכעס.
"מה אתה עושה?"
הוא קרע יותר מדי. "פשוט חכה רגע." ג'מי לקח את ידו של הנער, ובפעם הראשונה הסתכל על הפצע באמת.
זה היה מחריד.
הוא ליפף את הבד מסביב ליד כמו תחבושת מאותרת. זה היה פתטי ומגושם, אבל זה היה הכי טוב שהוא יכל לעשות עכשיו. בשביל מה הם עצרו יומיים שלמים בכפר אם הם אפילו לא הביאו תחבושות למסע?
"הנה, ככה לא תצטרך להסתכל על זה כל הזמן," אמר ג'מי כשסיים.
קאלן הסתכל על הבד בשתיקה. היה ברור שהוא לא חשב כמו ג'מי, אבל הוא עדיין חייך לנוכח המחווה. "תודה."
"היי, קאלן, אתה יכול לעזור לי רגע?"
קאלן נשף במרירות למשמע קולו של ארצ'ר, אבל עדיין הלך אליו והשאיר את ג'מי לבד מאחור.
לא שזה היה להרבה זמן.
"היי," ארצ'ר חיכה לו אחרי שנתן לקאלן לסחוב את שרלוט. "חשבתי שאולי לא יזיק להם לדבר קצת, וגם לנו לא."
"באמת?" שאל ג'מי בגבה מורמת. "מה רצית?"
ארצ'ר נשך את שפתו התחתונה. "אתה באמת מכיר את אופיוקוס אישית, הא?"
לא יאמן, הוא נשמע כמו מעריצה. לא, גרוע יותר. הוא נשמע כמו שרלוט.
"כן, אני גרתי איתו. למה?"
"בטח נחמד כשיש לך קשר כזה קרוב עם כוכב."
"גם לך יש, לא? עם הפטרונוס שלך."
ארצ'ר בחן את יליד הכוכבים הצעיר מלמעלה עד למטה וחזרה. "בן כמה אתה?"
"מאתיים חמישים," ענה ג'מי, ולאחר היסוס קצר הוסיף, "נוצרתי ביום שבו אופיוקוס נפל. הוא אמר לי שג'מיני השאירו אותי שם בשביל שתהיה לו חברה."
"מצחיק איך אותה כמות של שנים יכולה להיות קצת או הרבה, תלוי איך מסתכלים על זה," אמר ארצ'ר בחיוך. "זה שנוצרת לפני מאתיים וחמישים שנים הופך אותך לצעיר, אבל מאתיים וחמישים שנים זה גם די הרבה זמן בלי הכוכב של האיזון."
אם הוא רצה לבקש ממנו חתימה, הוא היה פשוט צריך להגיד ישר.
"טוב, אם אתה מתכוון לשאול אותי שאלות על אופיוקוס, לי מגיע לשאול גם אותך שאלות." ג'מי אמר בניצחון. סוף סוף הוא יוכל לקבל ממנו תשובות.
"רק בתנאי שאוכל לשאול גם שאלות עלייך."
אם זה מה שיגרום לו לענות על השאלות שלו... "קבענו," החליט ג'מי. "איך הקשר שלך עם הפטרונוס שלך, אם זה לא אותו קשר כמו שלי ושל אופיוקוס?"
"אני לא יודע אם כל הכוכבים ככה, אבל סאגיטריוס לא ממש אוהב שיחות חולין," מצחיק לאור העובדה שנראה שארצ'ר לא יכול לחיות בלעדיהן, "הוא עונה לי רק כשזה מתאים לו. או כשהוא רוצה שאעשה בשבילו משהו."
ג'מי התפתה לשאול איזה דברים כוכבים צריכים לבקש שיעשו בשבילם, אבל זאת לא הייתה המטרה של השאלות האלו. הוא הנהן בהבנה, ותכנן כבר את השאלה הבאה שלו.
"אתה יודע הרבה גם על שאר הכוכבים, או רק על אופיוקוס?" שאל ארצ'ר.
"אני יודע על אופיוקוס בעיקר, אבל פעם הוא תמיד היה מספר לי על ג'מיני כל לילה לפני שהלכתי לישון, כמו סיפור לפני השינה. הוא לא היה יכול לחכות שאני אכיר אותם סוף סוף."
גוש נתקע בגרון של ג'מי כשנזכר בזה. אופיוקוס תמיד היה נראה כל כך מאושר כשדמיין את היום בו ג'מי יצור קשר עם הכוכבים שיצרו אותו, וג'מי הרס את העתיד הזה.
ההרגשה המוזרה שוב השתוללה לו בבטן. איך הוא ידע כבר עכשיו שזה לא עומד לקרות?
"איך זה לגור בבית יתומים?" הוא שאל בסוף. עוד שאלה קטנה לריכוך.
"אתה אף פעם לא גרת שם בעצמך, הא?" שאל ארצ'ר בגיחוך. "למען האמת נוצרתי לפני שקבעו שכל ילידי הכוכבים צריכים לחיות בבית יתומים. גרתי עם האישה שהביאה אותי מנקודת האיסוף. רק אחרי שהיא מתה עברתי לגור בבית היתומים." ארצ'ר נענע בראשו בעצב. "אני כבר לא זוכר איך היא הייתה."
זאת הסיבה שלא נותנים לילידי כוכבים לגור עם משפחה, הבין ג'מי. שרלוט, שכל חיה גדלה בבית היתומים, לא חשבה אף פעם על מה היה קורה אילו. היא מעולם לא הייתה עצובה לאבד מישהו כמו שג'מי, וגם ארצ'ר, היו.
"איך ידעת שאתה צריך ללכת למקדש של אופיוקוס?"
הפעם לקח לג'מי יותר זמן לענות. הוא לא היה יכול להגיד לו שהוא שמע את אופיוקוס משתגע כל יום ויום. הוא לא היה יכול לספר לו על הדברים שהכוכב מלמל בכל לילה בשנתו. הוא לא היה יכול לספר לו על בקבוקי התרופה הריקים שנחו בכל מקום בבית בגלל הזיכרון המדרדר של אופיוקוס.
הוא היה חייב לספר לו את זה. זאת הייתה הדרך היחידה.
"הקולות שאופיוקוס שמע אמרו לו ללכת לשם. הוא אמר לי." זה היה רק חלק מהאמת, כמובן, אבל עדיין האמת. "לאן הלכת באמצע הלילה, כשרק הגענו לכפר? ראיתי אותך יוצא מהבית."
ארצ'ר נראה מבולבל. "על מה אתה מדבר? כשיצאתי מהבית אתה כבר ישנת כמו מת."
"אל תשקר לי, ארצ'ר," אמר ג'מי בעצבנות. "אני ראיתי אותך יוצא באמצע הלילה. שינית צורה בשביל שלא אוכל לעקוב אחריך."
ארצ'ר הניד בראשו. "אני מצטער, ג'מי. זה מעולם לא קרה."
וכאן נגמר משחק השאלות שלהם. ארצ'ר מיהר להדביק את הקצב של קאלן והשאיר את ג'מי מאחור.
ג'מי לא יכל להאמין. הוא סיפר לו את כל הדברים שבנסיבות רגילות מעולם לא היה מספר לו, אבל הוא לא יכל לענות על שאלה אחת פשוטה. הוא באמת ניסה להרוג את שלושתם.
הוא היה חייב לעצור אותו לפני שיצליח לעשות את זה.
•••,
בשלושת הימים הבאים ג'מי נמנע לחלוטין מארצ'ר. הוא אפילו לא הסתכל עליו.
שרלוט כבר חזרה ללכת לבד. כנראה הפצע לא היה עמוק כמו שחשבו בכל זאת, כי היא התאוששה די מהר, אבל קאלן עדיין פחד לעזוב את הצד שלה למקרה שיקרה משהו.
ובסופו של דבר באמת קרה משהו, אבל לא מה שקאלן פחד ממנו.
שרלוט הביטה קדימה בעיניים פעורות, כאילו ראתה עכשיו את כל האלים מחכים רק לה. היא הצביעה אל המקום שאליו הסתכלה. "הגענו."
ושם, מאחורי דיונות של חול, עמד המקדש של אופיוקוס.
הם הצליחו.

הקפצה

אני מודה, זה הפרק שהכי חיכיתי לכתוב. פרק מושלם.

פרק 13

המקדש היה עצום.
עמודי התמיכה הענקיים שקידמו את פניהם היו מכוסים בתגליפי נחשים כל כך מפורטים שזה היה נראה כאילו העמודים עצמם זזים, והחלונות הציגו תבנית של אדם נושא נחש – קבוצת הכוכבים של אופיוקוס, נושא הנחש.
זה היה נראה מדהים.
"וואו," מלמלה שרלוט באותו הלם שכנראה הופיע על פניו של ג'מי עכשיו.
"בואו ניכנס פנימה," אמר ארצ'ר, והלך אל הכניסה לפני שהשאר הספיקו להגיב.
זה היה נראה כאילו אסור להיכנס לשם סתם ככה.
ארצ'ר כנראה שם לב לכך, והסתובב אליהם. "אתם לא צריכים לדאוג כל כך. חוץ מזה, זה מקדש בלי אל. שום דבר לא יוכל לקרות לכם. למרות ש..." הוא בחן את שרלוט וג'מי. "כדאי שתיכנסו עם הצורות השמיימיות שלכם."
ובמילים אלו הוא נעלם פנימה.
ג'מי ושרלוט החליפו מבטים לפני ששינו צורה ונכנסו אחריו לתוך המקדש.
הוא היה הרבה יותר עצום מבפנים.
המקום היה ריק ברובו, חוץ משולחן אבן שנח במרכז החדר, דבר שגרם לחלל להיראות אפילו גדול יותר ממה שהוא היה. האור שפרץ מהחלונות שטף את כל המקדש בצבע. רק כשקאלן הפנה את תשומת ליבו אל התקרה הוא ראה את הכוכבים המשתקפים משם. כנראה ככה השמיים נראו כשקבוצת הכוכבים של אופיוקוס עדיין הייתה בשמיים.
ג'מי הצטער על כך שמעולם לא יצא לו לראות את זה באמת.
"אתה יודע מה אתה מחפש?" שאל ארצ'ר את ג'מי וניער אותו מהמחשבות.
"חרב," אמר ג'מי מיד. למרות שלא היה לו מושג איך הוא ידע, הוא כן הצליח לראות תמונה שלה בראשו. "ארוכה, עם ניצב כחול."
"אבל כנראה שזה לא כאן, כי אין כאן כלום," אמרה שרלוט באנחה. זה השאיר להם את כל ההליכה אל נקודת האיסוף.
"יש כאן מרתף," ציין ארצ'ר בהבעה טרודה. "אולי זה יהיה שם."
קאלן שרק. "המקום הזה מלא בסודות."
מגיד העתידות הלך אל אחורי החדר ופתח דלת שהוסתרה ברצפה. השלושה התקרבו אליו והציצו פנימה. מדרגות שהובילו אל חלל חשוך.
ארצ'ר הנהן אליהם וקפץ פנימה, ולא הייתה להם ברירה אלא להמשיך אחריו.
אור הופיע בחושך כשארצ'ר הדליק את ידו, והשתמש באש בשביל להדליק את הלפיד הכי קרוב. "המרתף מסודר בצורת שעון חול," הסביר ארצ'ר בעודו מדגים עם הידיים. "נוכל להתפצל, וכל אחד ידליק את הלפידים שבצד שלו עד שניפגש בסוף."
"אני הולכת עם קאלן!" ולפני שמישהו מהם יכל להגיב, שרלוט תפסה בידו של חברה וגררה אותו אל תוך החושך.
זה לא היה מעליב.
"קדימה, בוא נזוז." ארצ'ר פנה אל הכיוון השני מהמסדרון ששרלוט וקאלן נכנסו בו, ומדי פעם הדליק את אחד הלפידים עם ידו. מעניין אם שרלוט מצליחה למצוא בכלל את הלפידים.
"למה אנחנו צריכים להדליק את כל הלפידים?" שאל ג'מי.
"אור," אמר ארצ'ר כאילו זה מובן מאליו. "יותר קל לחזור ככה, לא?"
איזו תשובה מאכזבת.
"למה היינו צריכים ללבוש את הצורה השמיימית שלנו?" שאל ג'מי במקום.
"אולי אין למקדש הזה כוכב, אבל זה בכל זאת לשקר במקדש. זה לא מכבד," ענה מגיד העתידות. "כנראה שאופיוקוס לא היה עושה לנו כלום על זה גם אם הוא היה בשמיים, במיוחד לא לך," הוא הוסיף, והאור מהלפיד שהדליק בדיוק האיר את הגיחוך על פניו, "אבל יש כוכבים שהיו משמידים אותך על המקום על זה. סאגיטריוס למשל."
פטרונוס מרושע ליליד כוכבים מרושע. נשמע מתאים.
אבל עדיין הייתה אמת בדבריו. להתחזות לבני אדם זה שקר, לא?
הם המשיכו ללכת כמה דקות בשתיקה, מתפלאים מדי פעם מהתצוגות השונות על הקירות. טוב, ג'מי התלהב, ארצ'ר כבר הכיר את הכל בעל פה מכל הביקורים שלו שם.
"איך אופיוקוס היה? כשהוא היה כוכב, אני מתכוון," שאל ג'מי בסופו של דבר. הוא לא העז לשאול את שרלוט על זה אף פעם. הוא לא רצה שתדע שהוא מקנא בה.
ארצ'ר שתק לדי הרבה זמן לפני שענה. "רב עוצמה." לג'מי היה קשה להאמין שהאדם המגושם שחי איתו כל הזמן הזה באמת היה רב עוצמה, אבל הוא נתן לארצ'ר להמשיך. "יותר רב עוצמה מכל שאר הכוכבים. הוא לא שמר על איזון רק בין הכוכבים, אלא גם על איזון בכל העולם כולו. הוא זה שהחליט מי יחיה ומי ימות, ובאיזו צורה." הוא עצר לרגע, כאילו משהו לא מסתדר לו. "אני לא יודע למה אנשים המשיכו למות אחרי שהוא נפל."
"אבל הוא זה שהמציא את סם האלמוות!" התערב ג'מי. זה כבר לא היה הגיוני. "הוא רצה לתת אותה לבני התמותה, לא?"
ארצ'ר הביט עליו זמן ממושך. "חשבתי שאתה יודע על הקולות, לא? זאת הייתה הסיבה שבאת לכאן מההתחלה." אם אופיוקוס היה שפוי, אין סיכוי שהוא היה אפילו חושב על שטות כזאת.
אם אופיוקוס היה שפוי.
עד עכשיו, אף אחד מעולם לא העז אפילו לרמוז שאופיוקוס היה לא שפוי. לפחות לא מול ג'מי. לשמוע אנשים שאומרים שהוא משוגע היה דבר אחד, אבל לא שפוי?
ציפורניו התחפרו בכפות ידי כשהוא איגרף את ידיו בכוח רב כל כך שהן התחילו לרעוד.
את שאר ההליכה הם עשו בשתיקה. בהתחלה ארצ'ר ניסה לפתוח שיחה עוד כמה פעמים, אבל אחרי שראה שג'מי לא עונה ויתר על זה. רק רחשי האש שעל הלפידים ועל ידו של ארצ'ר נשמעו, ומדי פעם גם הד של צחוק מהצד השני של המרתף. ג'מי הביט בארצ'ר מדליק עוד לפיד, ודמיין את האש מתפשטת על גופו עד שהוא נשרף לחלוטין.
רק שהוא לא היה נשרף, כי זאת הייתה האש שלו.
הלפיד האחרון נדלק.
השניים עמדו באמצע מסדרון ארוך, והקצה שלו עדיין היה חשוך – שרלוט וקאלן עוד לא הגיעו – אבל ג'מי בכל זאת עצר.
החרב הייתה תלויה על הקיר, ממש מול העיניים שלו.
הוא הושיט את ידו אל החרב, אבל ארצ'ר נראה מודאג. "לא עדיף שנחכה עד ששרלוט וקאלן יצטרפו אלינו?"
ג'מי התעלם ממנו והוריד את החרב מהקיר.
בהתחלה לא קרה כלום, אבל אז פניו של ארצ'ר אורו. "זה עבד!" הוא הצטעק בהתרגשות, וכמעט גרם לג'מי להפיל את החרב.
"מה עבד?" הוא שאל בבלבול כשהצליח להחזיר את האחיזה.
"החרב פעלה! סאגיטריוס אמר לי שאופיוקוס נרפא!"
ג'מי בהה בו במבט המום. לא היה סיכוי שזה נכון, הם עדיין לא סיימו. הם לא יכלו לסיים עכשיו.
"בוא נמצא את שרלוט וקאלן ונצא מפה! אני בטוח שברגע שנצא נוכל סוף סוף לראות שוב את נושא הנחש בשמיים!" ההתלהבות בקולו לא הייתה תלויה בספק, ועדיין...
לא יכול להיות שזה פשוט נגמר ככה.
תנשום עמוק.
וזה בדיוק מה שהוא עשה. יליד הכוכבים שאף עמוקות, ואז הוציא את כל האוויר באיטיות.
ואז התקרה התחילה להיסדק.
ארצ'ר הרים את מבטו מיד לסדק שנפער מעליו. עיניו נפערו, ואז הוא הפנה את מבטו אל ג'מי כלא מאמין.
גם ג'מי לא האמין.
"אנחנו חייבים לצאת מכאן, עכשיו!" הוא צעק והתחיל לרוץ, ג'מי מיד אחריו. אבל הם לא רצו יותר משני מטר לפני שארצ'ר נפל בחבטה על הרצפה. רגלו הסתבכה בצמחייה שג'מי אפילו לא שם לב שהייתה שם.
ארצ'ר ניסה לקרוע את הגבעולים מעליו, אבל האחיזה שלהם בו רק התהדקה. זה היה ממש כאילו הם מנסים להרוג אותו.
ממש כמו שג'מי רצה.
"ג'מי!" ארצ'ר הסתכל עליו בתחינה, וג'מי ידע מה הוא מבקש ממנו לעשות. הוא רצה שהוא יעצור את התקרה מליפול עם הכוחות שלו.
הוא היה יכול לעשות את זה. הוא היה יכול להרים את האבן באוויר עד שארצ'ר יצליח להשתחרר. הוא נשם עמוק והכין את עצמו לעשות זאת, אבל כשהתקרה בכל זאת קרסה על ארצ'ר הוא לא עשה כלום.
"ג'מי!"
התקרה התרסקה על מגיד העתידות בקול נפץ מחליא, וגרמה לג'מי לפלוט את כל האוויר ששמר בריאותיו בשביל לנסות להציל אותו. יד מלאה כוכבים בצבצה מבין ההריסות. היד של ארצ'ר.
ואז הצרחה של שרלוט החרידה את הדממה.

אוקיי, וואו. הכול פשוט יפה מדי, קשה לי לת"בב את זה. בפרק 11 השיחה בין קאלן לג'מי הייתה פשוט מצוינת, ונראה לי שאני מתחילה לאהוב קצת יותר קאלן (הצילו, וריאן, מה עשית. רציתי להמשיך לשנוא אותו). הו, היחסים בין ג'מי לשרלוט מתחילים להסתבך! זה מופלא.
ג'מי כזה מתוק כשהוא משתדל להיות נחמד אל קאלן, וקאלן גם מתוק כי הוא נורא תמים בדרך כלל. האמת שהשינוי הזה בין זה שג'מי לא ממש אוהב את קאלן, לזה שהוא יושב איתו ומעודד אותו, נראה לי קצת מוזר וטיפה קלישאתי, אבל בסך הכול, זה דווקא חמוד.
די, אני ממש אוהבת את הדמויות כאן. :<
פרק 12 הרגיש לי קצת מסורבל מדי, אין לי מושג למה. משום מה, כשקראתי אותו היה לי די קשה לעקוב אחרי מה שקורה שם, אבל כנראה שזו רק אני, אופס.
וואו, השיחה בין ג'מי לארצ'ר גם הייתה מעולה (איכשהו כל השיחות של ג'מי עם עוד מישהו טובות. ג'מי פשוט מקסים, כנראה).
למעשה, חשבתי שהם יגלו את המקדש רק יותר מאוחר, וזה הרגיש לי קצת מהר מדי, אבל אני מחכה לראות מה יקרה אחרי שהם, בעיקרון, כבר סיימו את המסע שלהם.
הו, ופרק 13 בהחלט לא פחות ממדהים.
כלומר, בהתחלה בטוחים שהם גילו את החרב והכול מקסים ונהדר, והם יכולים לחזור שלמים ובטוחים, אבל אז הכול מתחיל לקרוס. זה פשוט וואו. ומה שהכי טוב פה זה שהכול נשאר בסימן שאלה: למה הכול קורס, האם ארצ'ר ישרוד את זה... בכל מקרה, זה ממש ממש מקסים, ובהחלא אחד מהפרקים הכי טובים בסיפור הזה.

שכחת להוסיף מירכאות גם בסוף המשפט.

ממש מצטערת אם פגעתי, ושוב, יצא לי ת"ב קצר מדי, סליחה. :<

חשבתם שזה הסוף? האהאהאהאהא!
הו כן סיפור מצחיק:
אני: *לדבר עם אח שלי*
אמא שלי: ל כ ת ו ב
אני: .-.

פרק 14

שרלוט כיסתה את פיה בכפות ידיה ומיהרה לרכון לצד האבן שקברה מתחתיה את ארצ'ר. עווית כאב בפניה הראתה שהפצע שלה נפתח שוב, אבל היא לא התייחסה לכך יותר מדי. היא הייתה עסוקה מדי בגופה שמתחת להריסות.
היא הרימה את מבטה של ג'מי, שעדיין לא זז מאז שהתקרה קרסה, בעיניים מלאות דמעות. "מה בשם קסיופאה עשית?"
ג'מי לא הספיק אפילו לשאול מי זאת קסיופאה לפני שכל המבנה רעד שוב. "אנחנו חייבים לצאת מכאן!" הוא צעק במקום, וניסה למשוך את שרלוט משם, אבל היא ניערה את ידיו ממנה בכעס.
"שרלוט!" צעק קאלן בדחיפות. הפעם היא כן הקשיבה, וקמה בצעד כושל בעודם מתחילים לרוץ לאור הלפידים.
התקרה קרסה מעליהם, והאבק עיוור אותם כמעט לגמרי. "אנחנו לא נספיק," אמר קאלן, כאילו הוא משלים עם הגורל שלו למות, אבל לג'מי היו תוכניות אחרות. הוא שאף עמוק, מילא את ראותיו באוויר, ואז נשף הכל החוצה. האפר סביבם התפזר והם יכלו לראות שוב.
הוא חזר על הפעולה כמה פעמים נוספות, בהתחלה ניסה להגביר את מהירות ריצתם אבל כשהבין שזה לא עוזר ניסה לתמוך בתקרה כמיטב יכולתו. הניסיון שאב ממנו כמעט את כל הכוח שלו, אבל הוא המשיך בכל זאת עד שהם הצליחו לטפס חזרה במדרגות אל האולם הראשי.
המקום לא היה נראה טוב יותר. עמודי התמיכה הענקיים נסדקו ונראו כאילו הם עומדים ליפול בכל רגע. חתיכות גדולות מהרצפה קרסו על המרתף - התקרה שקרסה על ארצ'ר, בין היתר - והיה קשה מאוד לצאת משם בלי ליפול לאחד מהבורות בטעות.
ברגע שהם יצאו מהמקדש ג'מי הרפה את אחיזתו מהמבנה, והכל קרס.
הכל קרס על ארצ'ר.
"לא," מלמלה שרלוט בקול שבור והתקרבה אל ההריסות. "אנחנו לא יכולים להשאיר אותו שם בפנים, הוא ימות!"
ג'מי וקאלן לא זזו. שניהם ידעו שזה כבר מאוחר מדי.
ולמרות זאת, שרלוט סירבה להאמין לכך. היא ניסתה לחפור בהריסות בניסיון להגיע אליו, עד שקאלן תפס אותה בחיבוק וגרר אותה משם. "את לא יכולה להרים את זה. את פצועה."
"אז תוציא אותו אתה!" היא צעקה וניסתה להשתחרר מאחיזתו בפראות. "תעשה משהו במקום סתם לעמוד!" ואז היא הפנתה את מבטו אל ג'מי. בכל מאתיים וחמישים השנים שבהן הכיר אותה, הוא מעולם לא ראה שנאה כזאת בעיניים שלה. "אתה הרגת אותו."
"לא הרגתי אותו."
"יכול להציל אותו!"
"את לא היית שם אפילו. את לא יודעת."
אבל למרות חרדתו הרבה של ג'מי, הוא ידעה שהיא צודקת. הוא היה יכול לתמוך בתקרה עם הכוחות שלו עד שארצ'ר ישחרר את עצמו, בדיוק כמו שהוא עשה כשהם ברחו. הוא כמעט עשה את זה, אבל עצר בעצמו. משהו עצר בעדו מלעזור לו.
ולחרדתו הרבה יותר, הוא ידע שאם הייתה ניתנת לו עוד הזדמנות, הוא לא היה עושה שום דבר אחרת.
"אתה גרמת למקדש לקרוס, נכון?"
ג'מי וקאלן נעצו בה שניהם מבטים מופתעים. ג'מי לא האמין שהיא באמת האשימה אותו בהריסת המקדש. ועוד המקדש של אופיוקוס, לא סתם. כאילו לא הספיק לה להאשים אותו בכך שלא עזר לארצ'ר, היא הייתה חייבת להוסיף עוד האשמות.
"למה את חושבת שגרמתי למקדש לקרוס? למה שאעשה את זה בכלל?" הוא שאל בתוקפנות רבה יותר ממה שתכנן.
"למה שהמקדש יקרוס סתם ככה בלי שום סיבה? גם אני וגם ארצ'ר שולטים באש, אנחנו לא יכולים לגרום למקדש לקרוס סתם ככה. אבל אתה כן יכול."
המבט שנעצה ביליד הכוכבים הצעיר היה כל כך קפוא, שהיה קשה להאמין שעד לפני שבוע הם עוד היו החברים הכי טובים.
עד לפני שבוע, היא הייתה היחידה שהייתה לג'מי. היא ואופיוקוס.
בשבוע הזה היא הספיקה להחריב לו את כל החיים עם ההחלטות המטומטמות שלה, ועכשיו היא עוד מאשימה אותו במזל הרע שלהם.
באמת נמאס לו ממנה כבר.
"הצלחת למצוא את החרב לפחות?" שאל קאלן בניסיון להחזיר אותם לנושא.
ג'מי הנהן והציג בפניהם את החרב. קאלן פער את עיניו בתדהמה, אבל שרלוט לא נראתה מורשמת.
"איך ידעת בכלל שצריך את החרב הזאת? אפילו לא ידענו מה אנחנו מחפשים אתמול."
"אני פשוט... ידעתי." הוא ענה. הוא לא ידע להסביר לעצמו איך הוא ידע, בטח ובטח לא לשרלוט וקאלן. "אבל מה זה חשוב? העיקר שהשגנו אותה."
"או שכל זה היה רק הסחת דעת בשביל שתוכל להפיל את כל המקדש על ארצ'ר," ענתה שרלוט בכעס.
"נו באמת, הוא אפילו לא ידע איך המקדש בנוי כשהוא סיפר לנו על החרב," אמר קאלן בניסיון להגן על ג'מי, "ברור שהוא לא היה יכול לתכנן איך לקבור אותו מתחת להריסות."
שרלוט נחרה בבוז והפנתה את מבטה. עד כאן עם הניסיון להשלים איתה.
קאלן נאנח והביט אל השמיים, שכבר החשיכו בזמן שטיילו במרתף המקדש. הוא צמצם את עיניו כאילו הוא ראה מפלצת מעופפת, ואז פער אותן לרווחה. "יש שם משהו."
ג'מי הסתובב מהר לכיוון השמיים. באמת יש שם מפלצת מעופפת? אבל מה שראה לא היה מפלצת, אלא כוכבים.
הרבה יותר כוכבים מבדרך כלל.
"נושא הנחש," מלמלה שרלוט, שהביטה גם היא בשמיים. "זה נושא הנחש. הצלחנו!"
"רגע, באמת?" שאל קאלן בבלבול והפנה את מבטו אל ג'מי בבקשת תשובה. "זה באמת נגמר?"
ג'מי שתק לרגע ארוך. הוא זכר כמה ארצ'ר התרגש כשסאגיטריוס סיפר לו שאופיוקוס נרפא. מגיד העתידות בעצמו אמר לו שברגע שהם יצאו קבוצת הכוכבים של אופיוקוס כבר תתנוסס בשמיים.
אבל הוא ידע שזה לא הסוף, בדיוק כמו שהוא ידע שצריך לקחת את החרב.
"לא, הקולות עדיין לא אינם," אמר ג'מי לבסוף. "אנחנו הולכים לנקודת האיסוף."