צלילי הקסם // רוני, סיפור בהמשכים, דירוג PG

[Inevitable]

חלק ב'

במסע רע אתה הולך...
נפקחו עיניו של צליל וראו את החיות בנות הלוויה שלו מתנמנמות עליו, אחת על כל רגל.
"אהההה!" הוא צעק בבהלה, גירש אותן בנפנופי ידיים וקם לחטט בתכולת התרמיל, שהיה כבד מהרגיל כי ראשו של רונן נשען עליו. המשקל הוקל במהרה כשהחיפוש הנמרץ העיר את רונן וגרם לו להרים ראשו, אך צליל לא נתן ליבו לזה.
צליל מצא את אשר חיפש- צרור עשבים מעט יבשים. הוא לקח כמה מהם, שמם בפיו, לעסם, הסתכל בחיות הקטנות והמפוספסות כדי לראות שאינו נבהל, ונרגע.
במסע רע אתה הולך...
צליל נזכר בחלומו, בלי תחושת הרעה והפחד.
לא משנה מה הם אמרו, כי בחלום אמרו זאת, הוא אמר אל ליבו, במסע טוב אני הולך.
הוא נזכר בשודדים שניצלו מהם ביום האתמול, בחיות שעבר פחד מהן.
רגע, צליל אמר בליבו, העבר בו פחדתי היה רק לפני כמה רגעים.
הוא לא חשש אלא הוטרד- האם הצמחים פוגמים בשיפוטו?
צליל ניקה את מוחו וחשב באופן הגיוני, כחשיבה אשר אביו לימדו. איך יבדוק האם המסע רע הוא אם טוב? ימנה את הדברים הטובים והרעים.
הוא הולך אחר חיות המטילות עליו פחד. רע הדבר. הוא קיבל עשבים משככי פחד ללעוס אותם. טוב הדבר. הוא לא צריך להתאמן בנגינה. טוב הדבר. חטפוהו שודדים. רע הדבר. הם לעגו להמהומו. רע הדבר. הם לקחו את כלי מיתרו. רע הדבר. אחד השודדים הצילם. טוב הדבר. השינה על האדמה איננה נוחה. רע הדבר. רבות הרעות על הטובות.
צליל נאנח והסתכל על רונן שהסתכל עליו בחזרה, חבלי שינה עדיין בעיניו.
"עלינו לחזור לבתינו," אמר צליל לרונן כשהבחין במבטו.
רונן השמיע קול לא ברור בתשובה.
"עלינו לחזור לבתינו," חזר צליל בקול איטי ורם יותר, כי ראה שחברו עוד היה בין ערות ותנומה.
"חכה מעט, חבר," מלמל רונן, "הנח לי לעורר עצמי, לנגן את נגינת הבוקר, לאכול..."
צליל חיכה בלי סבלנות בזמן שרונן עשה את הדברים האלה. הוא עצמו היה ער מאוד, ולא נהג לנגן מיוחדות לבוקר, אלא רק להתאמן באותן נגינות כל היום, ולעיתים בלילה. הוא אכל מעט פירות יבשים ונתן אוכל לחיות.
כשרונן גמר לעשות מה שרצה והיה ער ורענן, הוא פנה לדבר אל צליל.
"לא עלינו לחזור לבתינו," הוא אמר ושילב ידיו.
"כן עלינו לחזור לבתינו," התעקש צליל ושילב גם הוא את ידיו.
"חבר, פחד נפל עליך וקלקל את חשיבתך," ענה רונן, "בדרך חשובה אנחנו הולכים."
"סילקתי פחד בלעיסת עשבים," ענה צליל, "ומשכלי אומר אני כי במסע רע אנחנו הולכים."
רונן הביט בצליל בחשדנות. "החלמת חלום רע?" הוא שאל.
צליל בעט בארץ. "לא משנה הדבר! עלינו לחזור אם חלום חלמתי ואם לא," הוא אמר.
"חבר, למה תיתן לחלום להפחידך?" שאל רונן.
"אין פחד ברוחי, כי עשבים לעסתי," חזר צליל על הדברים שאמר לפני כן בניסוח אחר, "אין הוא אלא דבר שכל טהור האומר לי לשוב על עקבותינו."
"לא בשמחה יקבלו את פנינו," הזהיר רונן, "ישנאוך הוריך, חבר, וישנאוני אחיותיי. אני אשמח לראות את פניהן והן לא את פני. נחזור רק כשקסם ישן יהיה בידינו להקסים בו את כולם."
צליל נאנח אנחה רוטנת. "אין אתה מבין! גם אם הורי ישליכוני לבור להתאמן שם בנגינה עד אחרון ימי, יהיה טוב הדבר מלהמשיך במסענו, כי לא נצא חיים ממנו."
דאגה נשקפה מעיני רונן. "אם ישליכוך לבור הוריך, טוב לך יותר שתישאר עמדי במסע. אני לא אשליכך," הוא אמר לצליל.
"גם אם לא תשליכני, מסע זה רע עד מאוד ואפול בו לבור מעצמי," התמרמר צליל, "תקע בקרנך והשיבנו לבתינו בריחוף."
"אם רצונך לשוב, לך ברגליך," ענה רונן בעצב, "אני אלך ואביא את הקסם הישן בעבורך."
צליל נאנח שוב והפנה את עורפו לרונן, אז התחיל ללכת בכיוון ששיער שביתו היה בו. הוא קיווה כי רונן יראה את טעותו ויבוא עמו.
צליל הספיק להתקדם רק מעט, והרגיש משהו נוגע ברגליו. היה זה אחד היצורים הקטנים, הכחולים וירוקים, שאחריהם הלכו בדרכם. צליל המשיך ללכת כאילו הדבר לא קרה. מדי פעם הוא הרגיש שוב את מגע היצור ברגליו, אך לא נתן ליבו לכך. אז בא היצור וטיפס עד פניו.
"רד מפני!" אמר צליל והושיט ידיו להוריד את היצור, אך היצור סבב את ראשו מהר ולא נתן לו לתפסו.
"רד מראשי!" קרא צליל ברוגז, "לא עוד בדרכך אלך."
היצור השמיע קול דק ומפציר.
צליל חדל מלנסות להוריד את היצור ושילב את ידיו, שרוי באפלה חלקית כי היצור כיסה מחצית פניו.
"לא אלך אחריך כי לא בדרך טובה אתה מוביל!" התעקש צליל.
היצור השמיע קול דק ונוזף.
"לא עזבתי את רונן, כי יראה שלא נכונים דבריו ויבוא אחרי!" התגונן צליל.
היצור השמיע קול דק ומתווכח.
"כן נכונים דברי!" התווכח צליל בתשובה. "עומד אני ומדבר עם חיה קטנה! לא אסכים לזאת."
הוא פסע בכיוון ששיער שבו עליו ללכת, עיוור חלקית. לא צעד ארבעה צעדים ונפל.
"איה!" התלונן צליל.
היצור הקטן צרח בבהלה ואז ירד מפניו הנפולות של צליל, התרחק על ארבע רגליים וחזר על שתיים והוא משמיע קול דק ושמח.
"מה..." מלמל צליל. כשהסתכל על היצור המתקרב אליו היה נדמה לו שהוא מחזיק משהו קטן וירוק. כשהיצור התקרב אליו עוד, ראה צליל שהוא החזיק בידו משהו קטן וירוק. היה זה החפץ הנוצץ מחלומו.
"הה," אמר צליל, לקח את החפץ וקם על רגליו.

הודעה זו נערכה ע"י חולמני ב Nov 25 2020, 10:38 AM

[Darth Hader]

הקפצה כדי שתוכלי להגיב.

[Inevitable]

פרק חמישי

חלק א'

אנשים ישבו יחד מתחת לענן, ניגנו והמהמו ועצמו עיניהם.
רק אחד מהם לא עשה את אלה, רק נתן לקטלטלו, ספסל שמו, אוכל ומשקה. היצור החום-אפור אכל ושתה בשמחה, והאיש הצטרף אל הנגינה והשירה של השאר.
האנשים ישבו וניגנו ושרו כמה שעות... ואז פקחו עיניהם יחדיו, בוהים בתדהמה.
"אור התעורר במרחק," אמר שהאיש שהאכיל את קטלטלו.
"האמת מה שפיך אומר?" ענה אחד האנשים, עוקץ כצרעה, "ואני חשבתי אל ליבי שכולנו הרגשנו קסם ופקחנו עינינו יחדיו כי מתאמנים אנחנו להעלות מופע פקיחת עיניים בראש החודש הבא בעיר הבירה."
"למה תצחק בלשונך?" שאלה אותו אישה מהמנגנים, "אור צעיר התעורר, ובהיר הוא מכולנו. עלינו לדון בדבר ולחשוב מה נעשה בו."
כולם הרימו את ידיהם, ואז פתחו את פיהם לדבר יחדיו, וכולם נשמעו יחדיו ולא היו מובנים דבריהם.
נשמעה תקיעת קרן רמה, ואדים ורודים עלו מכלי הניגון וירדו אל פיות המדברים, סגרום והשתיקום.
"אני אדבר ראשונה," אמרה האישה שתקעה וקיבלה מבטים זועפים. "אז אתם תדברו אחד אחרי השני, מימיני והלאה."
האנשים רצו להתווכח, אבל היו מושתקים ויכלו רק להזיז בכעס את ידיהם.
"אכן אור צעיר התעורר," אמרה האישה אשר תקעה בקרן, "אך נער הוא, ועד שלא יהיה לאיש לא מענייננו הדבר. נניחה לו." כשגמרה דבריה, תקעה תקיעה נוספת בקרנה ופיות כולם נפתחו, אדים ורודים יצאו מהם וחזרו בריחוף אל תוך הקרן.
האנשים מיד החלו להתווכח שוב ולדבר יחדיו, עד אשר האישה המנגנת בקרן הרימה את הקרן אל שפתיה באיום. אז כולם שתקו מלבד זה שישב לימינה, האיש בעל הקטלטל.
"אומר אני כי לא אור צעיר הוא, אלא אור בהיר ובוגר. נלכה אליו ונקרא אותו למלחמה," ייעץ האיש.
הבא שדיבר היה האיש בעל לשון הצרעה.
"אם אור בוגר הוא, כולנו אורות באים בימים, אורות שעוד מעט כבים," הוא אמר.
כולם הביטו בו וחיכו שיאמר גם דבר עצה, אך לא עשה זאת.
המשיכו האנשים לאמור כל אחד בתורו עצה ודיון, עד הדוברת האחרונה, היא האישה אשר שאלה את בעל לשון הצרעה למה יצחק בלשונו.
"אור שראינו בקסם כן צעיר הוא-" היא הסתכלה על האיש שליטף את קטלטלו- "אבל בהיר הוא יותר מכל אור שראינו בחלוף שנים. קסם גדול כזה לא נעזוב במנוחה-" היא הסתכלה על האישה שתקעה בקרן- "ולא נצחק לו." היא הסתכלה על האיש בעל לשון הצרעה. "שנים אנחנו יושבים ומנגנים, ושכחנו מי אנחנו. בא אור חדש, ואם הטובים שבקוסמי ארץ רון אנחנו..."
האישה עצרה במכוון, נותנת לכולם להנהן בהסכמה, וזה הדבר שעשו.
"...עלינו לשוב ולעשות כאשר עשינו בימי קדם," המשיכה האישה. "למראה אור חדש ובהיר, נלכה אחריו ונחפש אותו, וכשנמצאו נעשהו אחד משלנו... או שנהרגו."

הודעה זו נערכה ע"י חולמני ב Nov 25 2020, 22:20 PM

[Darth Hader]

מקפיץ כדי שתוכלי להמשיך.

[Inevitable]

חלק ב'

החפץ הירוק היה חלק ונעים למגע בידו של צליל והיה בו מעין זוהר. כשהסתכל בפני בחיה המפוסלים, הדבר העלה חיוך על פניו. צליל אחז את החפץ בשתי ידיים ועצם את עיניו.
בהתחלה ראה רק את אותו חושך בו צורות מעורפלות אשר תמיד רואים בעצימת עיניים, אבל אז החושך העמיק עד כי נעשה שחור, עד אשר התמלא באורות.
האור הראשון היה הקרוב ביותר לצליל, והיה בו מעט כחול, ובעיקר היה הוא לבן ועז ומסנוור. צליל חשב בליבו כי אורו של החפץ הוא.
האור השני שראה היה רחוק מרחק קצר, היה אדום הוא וזהוב ולא חזק כאור הקרוב. הוא התפתל כמרקד. צליל חשב בליבו כי אור קרן הנגינה של רונן הוא, על שום שדמה לאדים שעלו מן הקרן כרונן היה מנגן.
צליל המשיך לראות בעיניים עצומות, וראה במרחק קבוצת אורות צבעוניים קטנים, שזיהה כאורות חלילי השודדים. הוא הרחיב את מבטו עוד עד עיר מגוריו, שם ראה עשרות אורות, חלשים וחזקים, רוקדים ומתפתלים, בוערים ודועכים, מסתחררים וזזים ברחבי העיר בשלל צבעים עם קולות הנגינה. פלא המראה גרם לצליל לחייך. הוא ניסה להתבונן רחוק יותר.
רוצה אני לראות את כל ארץ רון.
הוא ראה אורות נוספים. הם היו מקובצים יחדיו, רחוק מהעיר ורחוק מהשודדים ורחוק מרונן ומצליל, אבל בהירים ויציבים היו האורות ומרגע שראה אותם צליל, לא רצה להסיט מבטו. אבל אז עברה כרעד הרגשה רעה בגופו, והוא פקח את עיניו.
צליל התנשם לרגע, והלך בחזרה אל רונן. לא עבר זמן רב לפני שמצאו.
היצור הקטן שהלך אחרי צליל התאחד עם זה שנשאר עם רונן, והשניים פטפטו יחדיו בקולות דקיקים.
"סלח לי," אמר צליל לרונן כשהשיגו, "כי עזבתיך. אתה צדקת בדבריך, ולא אני."
רונן טפח על כתף צליל. "חבר, היית חסר, אך לא נעלבתי מדבריך. מה הביאך בחזרה?"
"סימן כי במסע טוב אנחנו הולכים," ענה צליל והראה לרונן את החפץ דמוי האבן הירוקה.
"דמות פסל נאה של קטלטל היא," אמר רונן בחיוך והנהן בחוסר רצינות.
"לא, בדמות החיות היא! ראה," השיב צליל והצביע לעבר החיות הפרוותיות שהתרוצצו לצידם. רונן העביר את מבטו מהחיות אל החפץ הלוך וחזור.
"כן, דמות פסל נאה. מדוע סימן הוא?" שאל רונן לבסוף.
צליל מעט התאכזב מחוסר הרצינות של חברו.
"ראיתי אורות כשהחזקתי בזה ועצמתי עיני!" הוא סיפר לרונן, "בצבעי כלי הקסם של כל איש ואיש היו, וראיתים במקום השודדים ובעירנו ומעבר לה! כמו כוכבים מרקדים צבעוניים היו האורות." הוא נאנח בחיבה כשנזכר במראה.
עיני רונן נפקחו לרווחה.
"את אורות הקסם ראית? בלי נגן ובלי רינה? מעטים המנגנים עלי קסם היכולים לראותם. רק תיאורים שמעתי. קסם ראשון עשית!" רונן חיבק את חברו בהתלהבות, ואז תקע בקרנו תקיעה גדולה, וממנה יצאו אדים זהובים ואדומים שלא עשו דבר מלבד הסתחררות באוויר.
צליל חייך כשראה את שמחת חברו, אבל הרגיש כאילו לא אמת הדבר. החפץ עשה את הקסם, לא הוא. הוא לא פרט או נשף או המהם או הפעיל מאמץ כלשהו, הוא רק עצם עיניו ונלקח למקומות רחוקים. מלבד זאת...
"רונן...? היתה קבוצת אורות במרחק שעוררה בי הרגשה רעה כשראיתיה," צליל אמר לרונן כשראה שחברו הרצין.
"אה, הרגשה איננה הדבר אשר אנחנו צריכים עתה לחשוש בגללו," אמר רונן בנימה מודאגת והביט ברקיע.
צליל עקב אחרי מבטו, וראה את הדבר שגרם לחברו להרצין.
עננים אפורים וגדולים התקבצו מעליהם, והטילו צל שגרם לחיות הקטנות להיצמד לרגלי הנערים, שהיו מודאגים מכדי לסלקן.
"זוכר אתה קסם המסלק גשמים?" שאל רונן את צליל.
"לא! אינך זוכר?" ענה צליל, מעט לחוץ, "יש קסם שדה הגנה! היודע אתה לנגנו?"
"לא לתקיעה בקרן הקסם הוא!", ענה רונן, "עשה אותו אתה! בקסמך החדש!" הוא הסתכל על צליל במבט מעודד ומקווה.
צליל לקח נשימה קרירה, התרכז בחפץ הירוק, ועצם עיניו.
הוא ראה שוב את האורות הצבעוניים, אבל לא גרם לדבר אחר להופיע, ככל שניסה. הוא זכר את שיעור קסם ההגנה, אבל לא היה יכול אפילו לנסות לעשותו בלי כלי מיתר. הוא שמע קול רעם והרגיש את הטיפות הראשונות על אפו.
הוא ניסה שוב בכל כוחו, עד ששמע קול רינה ולא הרגיש עוד טיפות גשם.
צליל פקח את עיניו וראה סביבם כיפה גדולה שהפרידה בינם ובין הגשם, והיתה עשויה אדים בצבעי אדום וזהב.
רונן המהם בקול צלול והוציא מפיו אד אחד זהוב אחרון שהצטרף אל שאר הכיפה.
כשראה את צליל מסתכל בו, הוא חייך אליו כלא מאמין.
"ראית? עשיתי קסם ברינה בלי הקרן!" הוא התפעל.
"כישוריך הרשימוני," ענה צליל והתיישב. הוא עצם שוב עיניו והתרכז באורות הזוהרים סביבו. האור ליד רונן נראה בהיר וחזק יותר, אבל שאר האורות נותרו בלי שינוי כשצליל טייל ביניהם במבטו. ובמרחק עדיין היתה קבוצת האורות הצבעוניים שהעבירו בצליל הרגשה רעה, והיא נראתה מעט קרובה יותר.
הטוב מסענו או רע הוא?, צליל שאל עצמו. בין הכישורים החדשים והאיומים במרחק, צליל לא ידע את התשובה.

הודעה זו נערכה ע"י חולמני ב Nov 29 2020, 15:45 PM

[Darth Hader]

הקפצה!

[Inevitable]

פרק שישי

חלק א'

שני הנערים ישבו תחת כיפת הקסם הזהובה-אדומה שהטיפות החליקו על פניה וחיכו שהגשם ישכך.
רונן שיחק עם שני היצורים הקטנים והשעירים, בעוד צליל ישב ועיניו עצומות, וידיו אוחזות בחפץ הירוק.
אחד היצורים עזב את ידו של רונן והלך מרחק קצר עד שהגיע לרגליו של צליל, שפקח את עיניו השחורות.
משראה זאת רונן, הוא התקרב אל צליל והוריד ממנו את היצור הקטן, וניסה לסמן ליצור שלא יפריע.
צליל נאנח.
"לא משנה הדבר, רונן," הוא אמר ועבר לתנוחת ישיבה שונה, "מראה האורות דעך מלפני עיני עוד בטרם הופרעתי. מאבד אני את כישרוני החדש באותו יום בו מצאתיו."
הוא השפיל ראשו אל החפץ.
"לא מאבד אתה כישרון," ענה רונן, "רק מעט עייף אתה מלהמשיך ולקיים את הקסם, כמו שמתעייף אני מלהמשיך ולקיים את קסם ההגנה מהגשם. עלי להתאמץ שלא נירטב, אבל לא עליך, חבר. נוח לך."
צליל קימט מצחו.
"להמשיך ולקיים? ואני חשבתי כי הקסמים נחלקים לאלה אשר מתבטלים ברגע שחדל האדם מלנגנם או לנשוא קולו ברינה, ולאלה אשר קיימים מרגע נגינתם עד אשר קסם אחר בא לבטלם," שחזר צליל מהשיעורים שלמד, "איך מקיים אתה קסם רינה בלא רינה?"
רונן חייך.
"הנפלה עליך שינה בסוף השיעור?" הוא הקניט את צליל, "יש קסמים שתחילתם במנגינה וקיומם במאמץ, ויש קסמים כראשונים שהזכרת, שאחרי אימונים אפשר לעשותם ככאלה."
צליל הוסיף לקמט את מצחו.
"אבל לא נראה אתה כמתאמץ," הוא אמר, "פוקח אתה את עיניך ומדבר עמי ומשחק עם החיות."
רונן משך בכתפיו. "איש איש והתאמצותו," הוא ענה, "מתאמץ אני בלבי."
"המממ," ענה צליל ושאל עצמו אם הקסם שעשה עם החפץ הוא כקסמים אשר רונן סיפר לו עליהם.
"צריך אני דבר מתוק," רונן החליט וחיטט בתרמילו שלו. הוא הוציא משם צרור פירות יבשים, אכל חלק מהם, הציע חלק מהם לצליל ואת השאר הושיט לחיות. הארבעה אכלו את הפירות שאכן מתוקים היו, ואף מתוקים יותר ממה שצליל רצה, אבל הוא אכל ולא התלונן. הוא רק הסתכל בכיפת הקסם והסתכל בחפץ הירוק ושאל עצמו אם דומים השניים.
אחרי רגעים ארוכים של הסתכלות, צליל שם ליבו לשינוי: הגשם חדל מלטפטף על הכיפה.
"שכך הגשם, רונן," אמר צליל לחברו.
רונן קם על רגליו, והאדים הצבעוניים שיצרו את הכיפה נעלמו. הם שוב ראו את סביבתם, שהיתה רטובה מגשם מלבד העיגול בו עמדו.
"חיות טובות, הראו לנו את המשך הדרך," ביקש רונן משני היצורים. השניים זינקו ונגעו ברגליו של צליל, ואז יצאו קדימה לכיוון מסוים.
צליל לא זז. עברו רגעים ארוכים מאז ראה אותם, אבל לא היה לו ספק- הכיוון בו הלכו החיות היה לעבר האורות הזוהרים שיחד העבירו בצליל הרגשה רעה.
רונן פנה לאחור והיטה ראשו. "היש דבר שמדאיגך, חבר?" הוא שאל את צליל שעמד מאחור.
צליל היסס לרגע. "לא משנה הדבר," הוא שיקר והלך אחרי רונן והחיות.

הודעה זו נערכה ע"י חולמני ב Nov 29 2020, 17:26 PM

[Hot Chocolate]

הקפצה

[Inevitable]

חלק ב'

ככל שהתקדמו בעקבות החיות על האדמה הרטובה, ההרגשה הרעה גדלה בליבו של צליל ולא ידע מה פירושה.
הם הלכו גם אחרי רדת הערב, וכשהתעייפו מללכת נשכבו על הארץ, ולפני שישן, צליל לקח את החפץ הירוק ועצם עיניו כדי להסתכל באורות הזוהרים. הוא לא ראה דבר, ונרדם בלי שהצליח.
עם עלות השחר צליל התעורר, ושכח את חלומו.
רונן התעורר אחריו, ועצב נראה בפניו. נגינת הבוקר שלו היתה חלשה וקצרה מהרגיל, והוא אכל פחות.
בזמן שקם ולעס עשבים ואכל בעצמו, צליל ראה בעצב חברו.
"רונן, היש דבר שמעציבך?" הוא שאל אותו.
רונן נאנח. "על אחיותיי חלמתי," הוא הודה.
"רוצה אתה לראותן שוב?" הבין צליל. הוא עצמו ידע בשכלו כי צריך הוא לרצות לראות שוב את משפחתו שלו, אבל האמת היתה שאת אחיותיו המציקות של רונן רצה לראות יותר משרצה לראות את הוריו.
"כן," ענה רונן על שאלת צליל. הוא נאנח שוב. "אבל אחיותיי ישמחו לראות אותי חוזר עם קסם ישן ויפה. במסע טוב אנחנו הולכים, וצריכים אנחנו להמשיך ללכת."
צליל נזכר בתחושה הרעה שלו, אבל החליט שלא היתה זאת השעה הנכונה לדבר על זה שוב. הרגשתו של רונן היתה צריכה להיעשות טובה יותר ולא להרע.
הם יצאו לדרך בעקבות החיות, הולכים מרחק רב בקו ישר, וצליל המשיך להרגיש הרגשה רעה, ולא אמר על כך דבר. היום עבר בלי שקרה דבר מיוחד, ובסופו הנערים נעצרו ושכבו לישון.
בחלומו של צליל בלילה ההוא היו עוגות ופירות, נגינות ורינות, ודברים מטופשים שהעלו חיוך על פניו. אבל אז החלום התחלף, וצליל זכר את החלום אשר שכח, וראה אותו בשנית. את האורות הצבעוניים ראה, ומבטו התמקד על האורות שיחדיו העבירו בו הרגשה רעה- אחד ורוד, ושני אפרפר, ושלישי צהוב, ורביעי סגול, אבל שונה מהסגול של אבי צליל. היו שם אורות נוספים בקבוצה, וכולם היו בהירים ויציבים, וכולם נעו במהירות לכיוונם של צליל, רונן, ושתי החיות.
בבוקר הבא צליל רצה לשתף את רונן בהרגשתו, אבל זכר את מריבתם הקודמת שהיתה בגלל חלום, ולא רצה שיקרה דבר דומה. באותו בוקר בזמן אכילתם ובקומם ללכת הכבידה על צליל ההרגשה הרעה.
כמעט הקלה היה בעבורו המראה של האורות כשראם בעולם האמיתי מולו. כמעט.
לא יהיה מדויק להגיד כי ראה אורות- ראה הוא אדי קסם, שצבעיהם כצבעי האורות. אדי הקסם יצאו מכלי ניגון, שהחזיקו אותם אנשים, שיחד ריחפו בתנועה קלילה, חלקה, וחסרת קפיצות על גבי שטיח גדול.
"כלי רכב מעורר עניין," העיר רונן, והסתכל על חברו, שלא הגיב להערה. הוא נראה חולה.
השטיח הגדול נעצר מול הנערים, והאנשים ירדו ממנו ונעמדו מולם, אישה סגול שיער בראשם.
"שלום לך, אור בהיר וחדש," היא בירכה והסתכלה על צליל, "...וגם לך, נער שעומד לידו," היא הוסיפה לעבר רונן. "באנו ממרחק רב כי ראינו אותך," היא שוב דיברה ישירות אל צליל, "ורצינו שתהיה לאחד מאיתנו. אנחנו מאורות הארץ, הטובים שבקוסמי ארץ רון. כל אחד מאיתנו מתאמן להחליף את שליט הארץ, וגם אתה תוכל להחליפו אם תבוא עימנו."
רונן מחא כפיים, והסתכל על צליל. "שמעת? נפלא הקסם שעשית! אנשים אלה הם סוף דרך מסענו."
"ישליהרגשהלאטובהלגביזה," מלמל צליל בתשובה.
"צנוע אתה, נער," אמרה האישה סגולת השיער והנהנה בהבנה, "חושב אתה כי לא לך חיי מלך הארץ. אין אתה צריך לפרוט ראשון על הנבל הגדול ביותר. נאמן אותך במשך שנים, קסם אחרי קסם עד לאט לאט לעבר רצון ליבך. בוא עלה על השטיח, ונתחיל כשתהיה מוכן."
"אמרתי כי הרגשה אשר איננה טובה יש בליבי לגביכם," אמר צליל בקול רם, "והרגשה זאת היתה בליבי כבר מהלך כמה ימים."
רונן פנה אל צליל בשאלה. "מה? למה לא סיפרת לי-"
"לא רציתי!" קטע אותו צליל, והרגיש אשמה מיד אחר כך.
"אנשים אלה חלק ממסענו הם!" התווכח רונן בכעס, "החיות-" הוא הסתכל מטה אל רגליו, ואז הפנה את ראשו. צמד היצורים המפוספסים לא נראה בסביבה. "איה החיות?" הוא שאל, נבוך.
"לא באתי לראות שני נערים מפטפטים הבל!" רגז איש צהוב שיער מאלה שעמדו ליד השטיח. הוא פרט מנגינה מהירה שהעלתה אד צהוב שקשר יחדיו את רונן וצליל והרחיפם אל השטיח לפני שהספיקו להגיב.
האיש חייך ברוע ואמר: "עשינוהו אחד משלנו."

[Hot Chocolate]

הקפצה

[Inevitable]

פרק שביעי

חלק א'

אחד האנשים אשר ישבו על השטיח המעופף הסתכל בעצב על ציור של קטלטל. הקטלטל הביט בו בחזרה בעיניים מצוירות ודוממות. האיש נאנח, גלגל את הציור והכניסו לבגדו. אז הסתכל הוא בשני הנערים הכבולים בקסם, שדיברו ביניהם.
"צריך היית לספר לי על הרגשתך."
"צריך היית לאחוז בקרנך והיא היתה נשארת עמנו לחלצנו!"
"קשורות ידי! איך הייתי תוקע בקרני בלי להביא אותה אל שפתותי?"
"הייתי עוזר לך!"
"לא עזרת ולא סיפרת דבר!"
"אררררררר!"
הקול האחרון היה בין נהמה ואנקה.
שני הנערים רבו, ולא עזרו זה לזה.
האיש משך בכתפיו והצטרף לנגינת שאר האנשים שהרחיפו את השטיח בכלי קסמיהם.
צליל צפה באנשים המנגנים קסם סביבו, ונאנח. לא היתה להם את קרנו של רונן, לא היה להם את החפץ הירוק, ואף החיות הקטנות והמפוספסות נעלמו מעיניהם. צליל ראה אותן בעיני רוחו מתרוצצות בין הקוסמים החוטפים, מטפסות על פניהם ומציקות להם עד שהם משחררים את צליל ורונן מכליאה, אבל רק בעיני רוחו קרו הדברים, החיות לא היו עימם עוד.
צליל עצם עיניו, אבל בלי החפץ הירוק הוא לא ראה דבר.
הוא נאנח שוב ונזכר מה עשה כשהיה כלוא עם השודדים. רק המחשבה על צחוקם גרמה לפני צליל להתחמם.
אבל היה עליו לנסות שנית.
צליל עצם עיניו ולא נתן ליבו למה שהיה סביבו, לא לנגינת האנשים בכלים שונים יחדיו, ולא למשב הרוח על פניו, לא לגופו הקשור בחוסר נוחות אל גבו של חברו, לא לחיות שלא היו שם ולא למשפחתו. הוא נתן קולו בהמהום-רינה.
קולו זייף כתמיד, אבל צליל לא נתן ליבו לכך, ואף לא החוטפים, מלבד האיש צהוב השיער שהעיף מבט לאחור אל צליל, פתח פיו לדבר, סגר אותו בלי מילה, משך בכתפיו וחזר לעיסוקיו.
קולו של צליל עלה בחוסר תיאום עם המנגינה שסביבו, ורן לבדו.
אז קול נוסף הצטרף אליו, שר צלול וברור יותר.
נעלמו כבליהם של שני הנערים, וצליל פקח עיניו, חופשי ומחייך.
אז ראה הוא סביבו וסביב רונן כיפה של אדים קסומים בצבעי אדום וזהב.
חיוכו של צליל דעך, הבין הוא כי מפי רונן באה מנגינת הקסם, ולא מפיו.
האנשים הביטו בשני הנערים, והשטיח המעופף נעצר.

[Darth Hader]

מקפיץ D:

[Inevitable]

חלק ב'

רונן וצליל ישבו בלב השטיח בתוך כיפת הקסמים אשר רונן קסם.
צליל הסתכל בהתפעלות מקסם חברו, אבל גם בעצב. רונן הציל אותם, ולא הוא. פעם אחר פעם ניסה צליל לקסום קסם, ופעם אחר פעם כשל. רונן למד לקסום ברינה כדי לגונן על השניים מהגשם, ולא צליל. השודד חום השיער שחררם משאר השודדים, ולא הוא. רונן מצא עצה לשכך את פחדו של צליל מפני החיות, ולא הוא. רונן הרחיק בקסם את הנערים אשר צחקו לצליל, ולא הוא. החפץ הירוק הראה לצליל את האורות. עשור וזמרה, הורי צליל, אמרו לו שבחרו בו לבנם כי נובא עליו שקוסם גדול יהיה, אבל נראה כי הנביא טעה.
האנשים מאורות הארץ חדלו מלנגן את המנגינה המרחיפה את השטיח, פנו לעבר שני הנערים וניגנו מנגינה חדשה. אדי הקסם הצבעוניים שלהם עלו במהירות מן הכלים השונים, סבבו את האדים הזהובים והאדומים אשר הרכיבו את הכיפה, ותקפו אותם עד שנעלמו. שני הנערים נותרו חסרי מגן באמצע.
רונן פתח את פיו לשאת קול רינה, והאישה סגולת השיער החלה לנגן מנגינה משלה באותו זמן. אדים סגולים נכרכו סביב גופו של רונן וחסמו גם את פיו.
"לא אור בהיר כחברך אתה, והצלחת יותר ממנו," שיבחה האישה את רונן, "ניקחך לאחד משלנו."
רונן הביט בחזרה באישה. לא היה יכול הוא להשמיע קול, אבל הבעת פניו אמרה בשבילו כי לא מעוניין הוא בהצעה.
האישה משכה בכתפיה וניגנה מנגינה נוספת שכבלה גם את צליל, ואת קולו לקחה.
האיש צהוב השיער הסתכל על צליל.
"לא צריכה היתה האישה לקשור פיך כשעשתה," אמר האיש לנער, "אור בהיר וכבוי אתה. לא תוכל לנו גם אם נשחרר ידיך וניתן לך את כל כלי נגינתנו."
הוא צחק ברוע.
צליל רצה לבכות.
"מהי השעה?" שאל איש אפרפר שיער, אשר ציור של קטלטל על קלף היה מגולגל בבגדו.
אישה ורודת שיער הרימה ידה אל מול השמש כדי לראות את הצל המוטל ממנה על השטיח.
"שעה זו קרובה היא לבוקר וגם לצהריים," ענתה האישה ורודת השיער.
"שעה זו היא השעה להמשיך בדרך," הוסיף האיש צהוב השיער. "למה עצרנו?"
האנשים התיישבו במקומותיהם בשטיח וניגנו שוב יחדיו את המנגינה המרחיפה אותו, בלי לתת ליבם לצליל, שנשאר למחשבותיו.
רע יגרמו לי חוטפיי אם לא אמלט, חשב צליל, ואינני יכול להימלט. אינני יכול לזוז.
הוא ניסה בכל זאת להזיז רגליו וידיו, אבל כבלי הקסם הסגולים אחזו בו אחיזה כה חזקה עד כי לא היה יכול אף לא להתפתל במקומו. צליל ניסה להיאנח, ושפתותיו לא נפתחו.
אם יש בי אור בהיר וגדול, חשב צליל אל ליבו, ויש בי קסם חזק, אז יכול אני לגבור על כל קסם אחר.
אבל גם אם קוסם אני, חשב צליל, נלקח כלי מיתרי, וסגור פי מלשאת רינה.
הוא שוב רצה להיאנח.
אם קסם גדול ובהיר יש בי, העז צליל לחשוב, יכול אני לנגן קסם בראשי.
איש לא עשה זאת לפניו, אבל לשם שינוי צליל לא נתן לזה לעצרו.
הוא רן וניגן בראשו, ובראשו לא זייף. המנגינה בראש צליל צלולה היתה.
הדבר הבא שצליל הרגיש היה רעד באוויר, שבא מקולם של יצורים רבים הרצים על הארץ יחדיו. ממקומו על השטיח הוא לא היה יכול לראותם, אבל היו הם היצורים הקטנים והשעירים, והמפוספסים, והיו שם עשרות מהם. הם התקדמו ככתם כחול-ירוק לעבר השטיח, ואז קפצו עליו כאחד. כמה מהאנשים על השטיח איבדו יציבות ונפלו ממנו. היצורים לא הסתפקו בזאת, אלא התרוצצו בין הקוסמים החוטפים, טיפסו על פניהם והתנכלו להם. הם חטפו כלי נגינה מידיהם של האנשים וזרקו אותם בשמחה אל הארץ. השטיח נעצר.
האנשים לא ישבו חסרי אונים, ואלה מביניהם שנשארו עם כלים בידיהם ולא דממו מהפתעה השיבו מלחמה ליצורים, אבל קסמיהם תפס אך חלק מהיצורים, והשאר המשיכו להילחם. במיוחד התקיפו היצורים את האישה סגולת השיער, והיא התקיפה אותם בחזרה, ושלחה רבים מהם אל מחוץ לשטיח. אבל אחד מהם תלש את כלי נגינתה ממנה, והכניס זנבו לפיה כך שלא יכלה להמהם.
הכבלים הסגולים של צליל ורונן נעלמו, ואחד היצורים הושיט אל ידו של רונן קרן נגינה שנחטפה מאחד האנשים. תקיעה רמה נשמעה, וכל האנשים שנותרו נישאו הרחק מהשטיח על ידי אדים זהובים ואדומים. תקיעות נוספות נשמעו, והשטיח עם רונן, צליל, וכל היצורים התרחק בריחוף קופצני מעט לעבר הכיוון שרונן וצליל היו צריכים להתקדם בו במסעם.
צליל הרגיש הקלה, מעורבת בפחד קל מכל היצורים הקטנים סביבו, מעורב בתסכול. שוב הם ניצלו מסכנה, אבל היה זה בזכות החיות ובזכות רונן. לא בזכותו.

[Hot Chocolate]

הקפצה

[Inevitable]

פרק שמיני

חלק א'

בזמן הריחוף על השטיח, נעלם מגוף צליל העשב משכך הפחד, וכיוון שהיה מוקף בחיות הקטנות והמפוספסות, התעוררה בו בהלה שגרמה לו לצרוח בליבו, ואז בקול רם.
"אהההההההההההההההההההההה!"
רונן הנחית בחבטה את השטיח, מה שהביא לכך שהחיות קפצו בבהלה, וכמה מהן טיפסו על צליל.
"אההההההההההההההההההההההההההההההההההה!" הוא צעק ונופף בידיו כדי לסלק את היצורים.
"שונא אני-" התנשף צליל, "לרחף על שטיח-" הוא המשיך, "מוקף בחיות הקטנות!"
רונן הסתכל עליו בלי סבלנות. "אם יכול אני להרחיף בעצמי שטיח בתקיעות קרן, ושונא אני להלך גבוה," הוא ענה, "יכול אתה לשבת ליד חיות."
הם נחו לכמה רגעים, בלי לאכול, כי תרמילם לא היה עמם, ולא ראו עשבי מאכל בסביבה. לאחר מכן הם יצאו לדרך שוב, מורחפים עם תקיעות הקרן של רונן, שהיה עייף אבל המשיך בקסמו.
אחרי שעות מספר של ריחוף ומנוחה ללא שינוי מלבד הנוף המתחלף, התקרבו שני הנערים, עשרות החיות והשטיח אל יער ירוק. החיות הקטנות זינקו כאחת וירדו מן השטיח. הדבר הפתיע את רונן עד כי הפסיק לתקוע, והשטיח נחת באחת.
ברגע ששני הנערים פסעו אל מחוץ לשטיח, עשרות החיות פרצו בריצה אל תוך היער, התרוצצו על הקרקע וטיפסו על הענפים. אבל שתיים מהן חזרו בריצה אל שני הנערים, נגעו ברגליו של צליל שנרעד וצעק שוב, ורצו מעט קדימה לפני שנעצרו והסתכלו על הנערים בעיניים כתומות ומחכות.
"נראה כי רוצים הם שנבוא אל היער," אמר רונן לצליל.
צליל ידע זאת, אבל לא אהב זאת.
השניים פסעו אל תוך היער בקו ישר, פילסו דרכם במגושמות בין השיחים והענפים במקומות בהם החיות קיפצו בקלילות.
רונן נעצר, קטף עלים של צמח והושיט לצליל.
"משככי פחד עלים אלה?" שאל צליל.
"לא. רק אוכל הם," רונן ענה, ואכל כדי להדגים.
צליל אכל גם הוא, והשניים התקדמו עד ששתי החיות שאחריהם הלכו נעצרו בקרחת יער, וכך גם הנערים.
בקרחת היער עמד איש. עורו היה חום בהיר, שיערו ירקרק ועיניו שחורות. הוא לבש שמלה חומה ופשוטה מאוד. אבל לא אלה היו הדברים אשר גרמו לנערים להסתכל עליו.
האיש הושיט ידו, ופירות היער ריחפו אליו כפרפרים, סבו סביבו במעגלים על גבי אד קסם ירוק. לא נשא הוא כלי לנגן בו, ופיו לא נשא רינה.
צליל חייך בשמחה, מתקשה להאמין. הם הגיעו אל יעד המסע שלהם.
קסם ישן.