0 חרמשים
|
     
|
קפיצה לעמוד (2) [1] 2 קפיצה לעמוד 
|
|
His Dark Materials || אשכול הרשמה, אשכול הרשמה מחודש, מאושר
|
פורסם ב: Mar 12 2021, 13:40 PM
|
||||||
 Blink, and the years fall away like leaves  |
מזיו :) זה אשכול הרשמה מחודש, קיבלתי (שוב) אישור מזיו לחדש מ"ת זה נכתב על ידי חלי (Amy Santiago) ומיועד לשימוש בקהילת Hportal בלבד. המ"ת מבוסס על סדרת הספרים "חומריו האפלים" של הסופר פיליפ פורמון ועל סדרת הטלוויזיה שיצאה לאחר מכן באותו השם. לא צריך להכיר את הספרים והסדרה כדי להשתתף במ"ת, אבל אני מאד ממליצה. His Dark Materials האישה בעלת קוף הזהב ישבה על הכיסא המפואר בחוסר נוחות. זה לא שהכיסא היה באמת לא נוח, או שלא הייתה רגילה לכיסאות מפוארים, אלא העובדה כי שותפתה לפגישה איחרה לפגישה על אף שזו הייתה בביתה שלה. "סליחה על העיכוב, גברת קולטר," נשמע בסופו של דבר קול, וקוף הזהב של גברת קולטר חשף שיניים במחאה. למלכה אליזבת' לא היה דמון, ועל אף שכך אמור היה להיות הדבר, המראה עדיין עורר חלחלה בגברת קולטר והדמון שלה. "בואי ניפגש לעניין, גברתי המלכה. מתי שלב א' של התוכנית צפוי להתחיל?" שאלה בחדות והתיישרה על כיסאה. "אני מאמינה כי יהיה ניתן להתחיל בו כבר מחר, אם לא בשעות הקרובות." ענתה בשלווה המלכה. לאחר מכן השתררה שתיקה בחדר. כל אחת מן הנשים בחנה את השניה, כאילו ניסתה להחליט כמה מסוכנת תהיה כיריבה במקרה והתוכנית תשתבש. "ומה לגבי הצד שלך, גברת קולטר?" שאלה בסופו של דבר המלכה אליזבת', אשר נעצה את מבטה בקוף הזהב של גברת קולטר. "הצד שלי בתוכנית מוכן לפעולה כבר שנים רבות, גברתי המלכה. זו אינה הפעם הראשונה בה אנו מריצים את הניסוי הזה." אמרה גברת קולטר בשלווה. "אם כך, שיהיה לנו בהצלחה." חייכה המלכה חיוך קר, וגברת קולטר וקוף הזהב החזירו חיוך קר אף יותר. "בהחלט, שיהיה לנו בהצלחה." הסברים כלליים יש לי סוד לגלות לכם - קיים יותר מיקום אחד. למעשה, קיימים לפחות תשעה. רוב האנשים כלל לא מודעים לעובדה כי קיים יקום פרט ליקום שלהם, וגם מבין המעטים היודעים על כך, אף אחד לא יודע לחלוטין מה קיים בכל אחד מהיקומים המקבילים. בואו רק נגיד כי גן עדן וגיהנום הם בהחלט חלק מהם, אם כי לא בהכרח בצורה שאתם חושבים. העולמות אשר רלוונטים לסיפורנו הם כדור הארץ שלנו, וכדור הארץ המקביל - אשר נקרא גם הוא כדור הארץ, שכן תושבי כל אחד מיקומים מקבילים אלו לא מודעים לעובדה כי קיים יותר מכדור הארץ אחד. ישנם מספר הבדלים לא קטן בין כדור הארץ שלנו לכדור הארץ האחר, בין אם זה בטכנולוגיה, בתחבורה ואף בבני האדם עצמם. אבל רגע, זה כבר להמשך. השנה היא 2021 בכל העולמות. כדור הארץ שלנו הוא בדיוק כמו שאנו מכירים אותו, וגם כדור הארץ המקביל לא שונה במיוחד ממה מהפעם האחרונה בה צצו בעיות, עליהן אולי תשמעו ואולי לא תשמעו בעתיד. הניסוי הגדול עתיד לצאת לפועל בפעם השניה, אך הפעם גם הצד של כדור הארץ שלנו משתף פעולה. כדור הארץ המקביל השוני הגדול ביותר בכדור הארץ המקביל הוא הדמונים. הדמונים (dæmon, נקרא כדימון) הם ייצוג פיזי של נפש האדם בעולם המקביל, המוצג באמצעות בעל חיים, ופרט למקרים נדירים ביותר הם תמיד יהיו במין ההפוך מהמין הביולוגי של האדם (דמון בן לבת אדם ודמון בת לבן אדם). על פי האמונה, גם לבני אדם בעולמות המקבילים יש דמונים, אך הם בלתי נראים לאלו שאינם למדו את השיטה לראות אותם. עד גיל ההתבגרות, הדמונים יכולים לשנות צורה לכמעט כל חיה מסיבות רבות - על פי רגש, לצורך מסוים (לדוגמה, לראיית לילה) או סתם כך. ילד שהדמון שלו משתנה לעיתים תכופות ולחיות רבות נחשב לבעל אינטליגנציה גבוהה. בנוסף לכך דמונים יכולים להשתנות לחיות שלא פגשו מעולם ולחיות שלא בטוח שקיימות - למשל, דרקונים. כאשר האדם מגיע לבגרות מינית הם מתקבעים לבעל חיים מסוים - שמייצג במידה מסוימת את אופיו של האדם, אך יש ויכוח עד כמה. לדוגמה, למשרתים בדרך כלל יהיה דמון של כלב, אבל לא לכולם. לא ניתן לבחור את הצורה שהדמון יתקבע, ולא תמיד האדם מרוצה מצורת הדמון הסופית שלו. יש האומרים כי על אף שלא ניתן להחליט את צורת הדמון הסופית, ניתן להשפיע עליה - למשל, פעמים רבות ניתן לראות דמון שמתאים למקצוע של האדם שלו. על אף צורת בעל החיים שלהם, הם לא נחשבים לבעלי חיים "אמיתיים", ובעלי חיים אמיתיים יחושו רק בנוכחות האדם ולא בנוכחות של בעל חיים נוסף. דמונים חולקים מחשבות ורגשות עם בני האדם שלהם, והם יכולים לתקשר איתם באמצעות מילים וגם באמצעות המחשבות. הם חולמים את אותם החלומות שבני האדם שלהם חולמים, וניתן לפצוע אותם באופן בלתי הפיך. שני דברים חשובים ביותר לגבי הדמונים: הראשון, שאסור בתכלית האיסור לגעת בדמון של אדם אחר. דמונים יכולים להילחם ביניהם, אבל לגעת בדמון של אדם אחר זה טאבו. הדבר השני שחשוב לדעת הוא שדמונים ובני האדם שלהם לא יכולים להתרחק הרבה אחד מהשני, וממרחק מסוים ההפרדה גורמת לכאב פיזי של ממש. קבוצות אתניות ומשטרה בעולם המקביל בעולם המקביל הדת השולטת היא הנצרות, מבלי אף אפשרות להאמין בדת אחרת. מאז העביר האפיפיור ג'ון קלווין את מושב האפיפיורות לז'נווה, והקים את בית הדין המשמעתי של מועצת הכנסייה, השיגה הכנסייה שליטה מוחלטת על כל תחומי החיים. האפיפיורות עצמה, שהייתה הגוף השולט, בוטלה לאחר מותו של קלווין, ובמקומה צמח סבך של בתי דין, קולג'ים ומועצות, הידועים בכינויים הקיבוצי מגיסטריום. הארגונים הללו לא תמיד היו מאוחדים; לפעמים התעוררו ביניהם יריבויות עזות. קולג' הבישופים היה הגוף החזק ביותר במשך מרבית המאה שעברה, אבל בשנים האחרונות תפס בית הדין המשמעתי של מועצת הכנסייה את מקומו, בתור הגוף הפעיל והמרתיע ביותר מכל ארגוני הכנסייה. בית הדין המשמעתי למעשה פועל יחד עם הכנסייה ומטפל בענייני כפירה והיעדר אמונה. העולם המקביל דומה בנושא הזה לימי הביניים, פחות או יותר - הכנסייה פועלת ללא הפסקה במטרה להפוך את כולם לנוצרים אדוקים ולהעלים לחלוטין את סימני השאלה בנושא אמונה זו. אנשים אשר אינם מאמינים בדת ישלחו למחנות חינוך מחדש, ואף יסתכנו בהוצאה להורג. אנשים אשר ילשינו על אותם לא מאמינים יתוגמלו בהתאם. בעבר היו אתאיסטים או בעלי אמונה שונה מהנצרות, אך בשנת 2020 הקבוצה היחידה אשר מפגינה בפומבי את חוסר הסכמתה עם הכנסייה ודרכיה היא קבוצת הסוענים. המקום היחיד הנוסף בו ניתן ללמוד ולהעלות ספקות בקשר לכנסיה והנצרות הוא המוסדים להשכלה גבוהה, כלומר קולג'ים. הקולג'ים הם למעשה "מקלט אקדמאי" - העובדה כי הכל נעשה לשם הלמידה והמחקר מאפשרת למתוח את גבולות החוק. למרות זו, גם על הקולג'ים יש השגחה קפדנית, ויש גבול לדברי הכפירה או השאלות העולות לגבי הדת ושלטון הכנסיה אשר ניתן להביע תחת אותו המקלט. אין מוסדות להשכלה גבוהה שהם לא קולג'ים שפועלים תחת הכנסייה, ויש חלוקה לקולג'ים של נשים וקולג'ים של גברים. כל עבודה אקדמאית או פרויקט צריכה לעבור אישור של נציג מהמגיסטריום, אשר פעמים רבות יצנזרו כל חלק אשר עלול להעיד על היעדר אמונה או כפירה. הסוענים הסוענים הם קבוצה נודדת של מספר משפחות גדולות אשר מתניידים בסירות גדולות דרך תעלות, נהרות וימים בעיקר באזור אנגליה. לכל משפחה גדולה יש 'ראש משפחה', וראשי המשפחה הם מקבלי ההחלטות בנוגע לדרך הפעולה ועתיד הסוענים. הסוענים מתקיימים בעיקר ממכירה והחלפה של סחורה אותה הם מייצרים או מעבירים ממקום למקום, והם עובדים בעיקר בתחום הסירות שלהם - אם כי יש מספר סוענים העובדים חלקית על היבשה. על אף העובדה שסוענים הם כמעט תמיד סוחרים הוגנים והם בעלי קשרים עם מלומדים ואף מכשפות, הם עדיין נתפסים בצורה שלילית על ידי רוב, ורבים נוהגים לומר שהם פראיים, גנבים וחסרי תרבות. דבר נוסף שכדאי לדעת על סוענים הוא שילדיהם הם הדבר החשוב ביותר, והם נוהגים לפנק את הילדים בצורה מוגזמת גם אם לא מדובר בילד שלהם ספציפית. אני מציגה לכם את הסוענים כדי שתדעו שאתם יכולים לעשות דמויות מהקבוצה, שיהיה קצת גיוון. אם אתם רוצים לעשות דמות סועניה, תפנו אליי עם כל שאלה כדי שאוכל לפרט אל מעבר לפסקה הזאת. דברים נוספים שכדאי לדעת ⬤ יבשות ומדינות: היבשות דומות למדי ליבשות בעולם הרגיל. מבחינת מדינות וערים, חלק מהמקומות זהים לעולם שלנו (לדוגמה - אוקספורד ואנגליה בכלל קיימים גם שם) וחלקם מקבילים אליהם, לדוגמה - הערים טרטרי ומוסקבי מקבילות לערים בברית המועצות. ⬤ כוכבים וים: בעולם המקביל יש שטח רב יותר מהעולם שלנו אשר מכוסה בים. באשר לכוכבים, בעולם המקביל יודעים רק על שישה כוכבים כולל כדור הארץ, וגם הם יושבים בשביל החלב. ⬤ טכנולוגיה: הטכנולוגיה בעולם המקביל מתקדמת למדי, על אף שהיא בעלת מראה מיושן ואינה זמינה לרוב הגדול. חשמל נקרא בעולמם "ענבר" והוא משמש לתאורה ולמכשירים חשמליים כמו מחשבים לדוגמה, אך טלפונים ניידים וכדומה לא קיימים עדיין בעולם זה. דמיינו למעשה עולם הדומה מעט לתחילת המאה העשרים גם בתחום זה - ללא טלפונים וטלוויזיות, כמעט ללא מחשבים ובעל שימוש מצומצם בחשמל, בעיקר להאיר חדרים. שימוש בטכנולוגיה מתקדמת מזה ניתן לראות רק לצורכי למידה בקולג'. ⬤ תושבי העולם: בעולם המקביל יש את כל בעלי החיים שיש בעולם שלנו, אך יש מספר תושבים נוספים בנוסף לאלה שפירטתי. ראשית, ישנם בני האדם עם הדמונים עליהם הסברתי כבר לפני אכן. בנוסף, ישנן מכשפות - בנות אלמוות בעלות דמונים של ציפורים, היכולות להתרחק מרחק רב מהדמונים שלהן וגרות באזור המקביל לקוטב הצפוני שלנו. תושבים נוספים אותם יש להכיר הם דובים משוריינים - דובים עצומים למדי בעלי אגודלים מתפקדים הלבושים בשריון עבה על גופם. הם יכולים לדבר ובעלי יכולת שכלית הדומה למדי ליכולת של בני האדם. יש עוד כמה הפתעות, אבל את זה נשמור לאחר כך. ⬤ פרטים נוספים שכדאי לדעת: בעלי חיים בתור חיות מחמד לא נפוצים מהסיבה הפשוטה שלכולם גם ככה יש דמון. לעיתים מחזיקים בבתים חתולים, אבל זה רק בשביל משימות כמו תפיסת עכברים. התאריכים זהים לתאריכים בעולם שלנו, אבל לאפריל יש יום נוסף - השלושים ואחת באפריל. הצמחים והפרחים זהים למדי גם, פרט לפרח אזוב-הדם הידוע בתכונותיו המרפאות וסוגים מסוימים של בעלי אורן שנחשבים לבעלי יכולות קסומות. עוד דבר שחשוב לציין הוא העובדה שנשים מתלבשות בסגנון ישן יותר - לא תראו אישה לובשת מכנסיים לדוגמה, רק חצאיות או שמלות. מעמד האישה לא מתקדם כמו בעולם שלנו, ובואו נגיד שגם אם יש קולג'ים לנשים, הסיכוי שתראו עבודה מתפרסמת כשעליה חתומה אישה נמוכים ביותר. מוזמנים לכתוב לי אם אתם רוצים עוד פירוט :) רגע! מה איתנו?! מי אנחנו?! אם צודקים, לגמרי שכחתי מכם. אתם בני נוער, חלקכם מכדור הארץ וחלקכם מהעולם המקביל. אתם חיים את החיים שלכם פחות או יותר כרגיל, בלי יותר מידי ריגוש (או במקרה של כדור הארץ, הקורונה לקחה לכם את הריגוש המועט מהחיים). הדרכים של כולכם הולכות להיפגש, אך לכם עדיין אין מושג מדבר… חוקים ⬤ כל החוקים הגלובאליים תקפים באשכול ההרשמה ובאשכול המשחק. ⬤ חוק השליטה – בשלב המשחק תוכלו לשלוט אך ורק על הדמות שלכם, ועל הדמון שלה בהנחה שיש לה כזאת, אלא אם כן אמרתי אחרת. מי שיעבור על החוק לא יוכל להשתתף במשחק. ⬤ מה שאתם יודעים, הדמות לא בהכרח יודעת, וזה מאד קריטי במ"ת הזה. שימו לב בבקשה. ⬤ נא לא להגיב באשכול ההרשמה יותר מפעם אחת (אלא אם כן הטופס שלכם ממש ארוך ואתם צריכים עוד מקום). אם יש לכם שאלות או בקשות, תכתבו בבקשה הודעה פרטית. בבקשה, בבקשה אל תגיבו יותר מפעם אחת. ⬤ אם אתם לא פעילים, בבקשה תודיעו לי לפני. אחרת, אצטרך להרוג את הדמות שלכם או להשתלט עליה. ⬤ לא מקללים או מתנהגים לשחקן אחר בצורה לא מכבדת מחוץ למשחק. במשחק יש לכם קצת חופש, אבל אל תגזימו. טופס
שמורים העולם המקביל Danger magic, ליבי - קאניה מאנלה (Khanya Manla), 16. העולם שלנו Veronica Lodge, רומי - נורה קתלין "קייטי" ג'ונסון (Nora Kathleen Johnson), 17. רשומים העולם שלנו: מיס פרגרין, נטע - לורילי בראון (Lorelai Brown), 12. נייר סופג, סופי - נטע איילון, 13. קלישה - מיילי ג'ונסון (Miley Johnson), 14. רובין שרבטסקי, אריאל - ג'יין לוסי טרוורס (Jane Lucy Travers), 15. Jake Peralta, הדס - רייאן באווה (Raayan Bawa), 16. העולם המקביל: Princess of the Moon, לונה - אמילי סרבדור, 13. משוגעת, קס - אוֹרוֹרה דוֹיל (Aurora Doyle), 14. ㅂㅈㄷㄱ, נגה - אנה לנה ברלינר, 15. Cheryl Bombshell, אור - ג'ורג'יה ג'ונס (Georgia Jones), 16. Alex_Rain, אלכס - אנג'ל קרטר (Angle Carter), 17. . -------------------- --------- הארי פוטר - Hportal.co.il |
|||||
|
|
פורסם ב: Mar 12 2021, 15:18 PM
|
||
 מוגל |
שם+שם משתמש: שי-לי, הנסיכה חצויית הדם💔
שם הדמות: לונה גיל: 12 העולם בו הדמות שלי גרה: העולם המקביל מגדר: נקבה דמון: חתול מוצא: סקנדינביה מראה: יש לה שיער ארוך ובלונדיני, עיניים גדולות וירוקות, היא בדרך כלל לובשת חולצות ורודות, וחצאית שחורה עם דוגמאות של כוכבים. איפור: היא שמה צלליות בצבע תכלת, סומק ורוד בייבי, וליפסטיק ורוד. היא מאוד אוהבת כחול כהה, מעל החולצות היא בדרך כלל שמה סווטשרט שאמא שלה סרגה לה, כחול כהה עם משבצות כסופות. היא אוהבת להיות עם פזור, קוקו בלוף, קוקו נמוך, או צמה. היא אוהבת שנוח לה, ולא שהיא יפה, בגלל זה היא אף פעם לא עושה קוקו גבוה, כי זה לוחץ לה. בעולם המקביל שהיא חיה בו, נהוג לשים כתר של כוכב או ירח, אז יש לה כתר מוזהב, עם כוכבים קטנים עליו. יש לה ורד לבן מעל האוזן, היא מאמינה שזה נותן אושר, וחברות. בדרך כלל יש לה נעליים בצבע תכלת עם ציור של כוכב בצבע זהוב. יש לה שרשרת עם משושה סגול, היא מאמינה שהוא דוחה את מפלצות השמש, שגרות בעולם המקביל שלה. אופי: היא חברותית מאוד, בדרך כלל חסרת טאקט...(חחח) היא לא מתביישת להגיד את מה שהיא חושבת, היא תמיד עצמה, לא משתנה בגלל שאומרים לה, היא גם מאוד רגישה, וכואב לה לראות מישהו אחר סובל. אם מישהו יפגע בה, היא לא תגיב, אבל אם מישהו יפגע בחברים שלה, היא יכולה להבטיח שהוא יצטער על זה מאוד. היא לא אוהבת שאין צדק, ומתנהגים אל מישהו לא יפה בלי שהוא עשה כלום. היא אוהבת להיות מיוחדת, ולא כמו כולם. היא אוהבת להיות עצמה ולא לעשות מה שכל האחרים עושים. היא מאוד חכמה, אוהבת מאוד ללמוד, אבל לא מסוגלת לשבת שעתיים רצוף בלי לזוז. היא מטפלת ואוהבת בכל מי שסובל, או זקוק לעזרה, ולא תחשוב פעמיים אם לסכן את חייה בשביל מישהו אחר. היא מאמינה בכל מני אמונות תפלות, וחיות שטוענת שהן קיימות, שלבסוף, גילתה שהן אמתיות. היא אהבה במיוחד את המקצועות גילוי עתידות, טיפול בחיות פלא, ולחשים. רקע: לונה שייכת למשפחה של כוכבונסים, שבעולם המקביל הם חוקרים את החיה 'כוכינס' החיה על הכוכבים. לונה בניגוד לשאר משפחתה, רוצה ללמד אסטרונומיה כשהיא תהיה גדולה. אמה של לונה, סטאר, לא רצתה להיות כוכבנסית, היא רצתה להיות יצרנית טלסקופים, אבל אביה הכריח אותה לעבוד בעבודה שמשפחתה עבדה בה שנים, ולירוש את מקום : ראש הכוכבנסים הבין לאומים, שזו הדרגה הראשית בעבודה. אביה של לונה, מוניס, לעומת זאת, בא ממשפחה של לוחבים, שהמילה באה מהמילים: לוחמים, וכוכבים, שהתפקיד שלהם להגן מהשמלוחמים, (שמש, ולוחמים) שמאיימים על ארצם. מוניס עשה הכל בשביל להתקבל להיות כוכבניס, כי התעניין ביצורים על הירח. סבא וסבתא של לונה, (מצד אמא) האמינו שהדבר הכי חשוב בעולם הוא לחקור את היצורים על הירח. הם האמינו שאולי בלעדיהם לא היינו חיים בכלל. סבא וסבתא השניים של לונה, האמינו כי הדבר הכי חשוב הוא להגן על הבית, על הארץ, ועל הקרובים שלנו, כי הם הכי חשובים לנו. לונה לא התחברה לאף אחת מהדעות, היא האמינה שהכי חשוב ללמוד. סטטוס התקדמות: אני עושה הכל בבת אחת עוד שנייה גמרתי יאייייי צבע: תכלת בבקשה. הארות/הערות/ראיתם את הסדרה במקרה?: לא ראיתי את הסדרה. -------------------- .always
--------- הארי פוטר - Hportal.co.il |
|
|
|
|
פורסם ב: Mar 12 2021, 15:37 PM
|
||
 Memento mori |
שם + שם משתמש: נטע, מיס פרגרין.
שם הדמות:לורליי בראון||Lorelai Brown. גיל: 12. העולם בו הדמות שלכם גרה: שלנו. מגדר: נקבה. דמון:--. מוצא: אירלנדית. מראה: גוון העור שלה בהיר, מאוד בהיר. ביחד עם האפקט של השיער השחור נורא שלה, נוצר לה מראה של ערפדית. אמנם אין לה נמשים, אך לפעמים היא מציירת לה כאלו, כי היא ממש הייתה רוצה שיהיו לה כאלו. גם כשהיא מציירת, זה לא נראה טוב, מכיוון שהיא בהירה מאוד. הפנים שלה טיפה מוארכות, ויש לה סנטר מחודד. יש לה שתי גומות חן בשתי הלחיים, שמתגלות כשהיא מחייכת. האף שלה ממש קטן, כמו אף של בובה, והוא בעצם גם מעניק לה מראה בובתי טיפונת. השפתיים שלה גם הן בובתיות וקטנות. היא נוהגת למרוח עליהן אודם בגוון ורוד עתיק, מכיוון שהצבע האהוב עליה הוא ורוד. העיניים שלה בגודל ממוצע, לא גדולות ולא קטנות, אבל קצת קרובות מדי זו לזו, לדעתי. הן בצבע ירוק איזמגרד, מה שאומר שהן חזקות ובולטות, ומעניקות לה מראה שולט, הן הדבר הכי בולט בפנים שלה, מה שמושך את כל תשומת הלב אליהן. כשהיא מתאפרת היא שמה גם מסקרה, מכיוון שהיא ממש אוהבת כשהריסים שלה ארוכים ובולטים ומעניקים לעיניים שלה יותר בליטות. הגבות שלה שחורות כמו השיער שלה, והיא מרטת אותן עם פינצטה. השיער שלה שחור. אבל מה זה שחור? הוא שחור כמו.. כמו חור שחור. הוא שחור בצורה הכי גרועה (או טובה, מה שתחליטו) שיכולה להיות. הוא חלק מאוד, ויש לה פוני ברבי על המצח, בנוסף, הקצוות שלה מפוצלים, אבל היא עושה מחליק אז לא רואים את זה. הגובה שלה הוא 1.45, היא נמוכה, מאוד. אבל זה תקין באיזה שהוא אופן, הרי שני ההורים שלה נמוכים גם הם. היא רזה מאוד, ברמה של תת משקל. אבל זה לא התפתח ממקום של הפרעות אכילה, ככה היא בטבעיות, אז היא לא צריכה טיפול, למרות שיש הרבה שחושבים שהיא כן, הרי היא נראית דקה. היא לובשת רוב הזמן חצאיות, זה יכול להראות לכם מוזר, אבל זה יותר יפה בעינייה ממכנסיים, וזה מתאים לתלבושת בית הספר שלה. החצאיות שהיא לובשת הן לא ארוכות, זאת אומרת, חצאיות מידי או מיני בצבעים שונים או עם עיצובים שונים. לפעמים היא לובשת גם ג'ינסים, אבל רק אם באמת קורה משהו והיא לא יכולה ללבוש חצאית, כמו כשהיא הולכת לדיסנילנד. אין לה הרבה תכשיטים, אבל מה שכן יש לה אלו שרשרת, עם תליון פנינה בצבע תכלכל, שהיא קיבלה מתנה מאימא שלה לפני שנהרגה. היא שמה אותו עליה כל יום, כל היום. בנוסף, היא עונדת שעון יד, עם מחוגים. יש לו רצועה בצבע ורוד עתיק. היא לא מתאפרת הרבה, אבל גם אם כן, לא רואים את זה. היא שמה סומק ורדרד, כדי שיגרום לה להראות פחות ערפדית, למרות שזה לא כל כך עובד. היא כן שמה כל יום שפתון, והצבע שלו נע בין ורוד עתיק לאפרסק. לפעמים היא גם צלה צללית על העיניים, כאשר היא שמה, היא בצבע כסף או ברונזה, ולפעמים תכלכל עדין. אופי: היא נחמדה, אפילו מאוד, אבל זה מגביל. זאת אומרת שהיא נחמדה רק לאנשים שהיא מכירה. אז שתבינו, היא ממש אבל ממש לא אנטיפתית, היא פשוט חשדנית מאוד בקשר לזרים, כלומר, אם ילד בכיתה יאבד את שיעורי הבית שלו או ישכח לעשות אותם, היא יכולה לסכם לו אותם או אפילו לתת לו את כל הידע הכללי שצריך בשבילם. למרות זאת, אם אישה מבוגרת שעוברת במעבר חצייה וצריכה עזרה בלסחוב את השקיות שלה, היא מעדיפה לשמור מרחק, אלא אם כן האישה בסכנת חיים.אבל כן, גם אז היא לא מלווה את הזקנה עד לביתה אלא מעדיפה להתחמק בהזדמנות הראשונה שתינתן לה. היא אוהבת ללמוד, אבל רק דברים מסוימים, היסטוריה וספרות לדוגמא היא ממש תחרורתית במקצועות האלו, חשוב לה להיות הכי טובה ושאף אחד לא יעז לעקוף אותה. (חה ריילי אני אכתוב עם א'). אבל מתמטיקה וצרפתית היא שונאת. בעצם לא - היא מתעבת. היא לא חנונית, אבל היא גם לא מקובלת יותר מידי. בדרך כלל לא צוחקים על הספרים שיא קוראת או על דברים שהיא עושה ונחשבים חנונים. היא אוהבת לבשל מאוד, אבל אין לה כישרון בזה. היא תמיד מצליחה לשרוף דברים, כולל את המטבח עצמו עם כל הסירים, ואת האוכל כמובן, אם לא הבנתם את זה. היא פשוט גרועה בבישול ואפייה, נקודה. לאחרונה היא החליטה להפסיק להיות גרועה בזה, ולקחה החלטה להירשם לקורס בישול. למען האמת, השיעור הראשון אמור להיות ביום שני הבא, ממש בקרוב. מה שמביא אותי לדבר הבא על לורליי, תחושת הציפייה שלה. לורליי מצפה לדברים מאוד, עד רמת הקריזה. לדוגמא, פעם היא עשתה מבחן קבלה לקורס ספרות. במבחן היוט כל מיני שאלות מכמה סוגים, והיא חשבה שהלך לה טוב. אבל היא השתגעה. כל יום, היא הייתה חוזרת הבייתה מבית הספר, וישר הולכת למחשב, בשביל לבדוק אם הגיעו תוצאות. היא רפרשה את דף האימייל שלה הרבה מאוד פעמים במהלך השבועיים עד שהגיעו התשובות, שזה הרגיש לה כמו נצח. בסוף הגיעו התוצאות והיא הבינה שהיא התקבלה, אבל איך שהיא ציפתה לזה גרם לה להרגיש רע עם עצמה. מה שמביא אותי לדבר הבא. לורליי מתאכזבת בקלות. אם היא לא הייתה מתקבלת לקורס ההוא, לדוגמא, היא הייתה, ליטרלי, שוברת את המחשב לחתיכות, מה שמביא אותי לתחושת הכעס שלה. כשמעצבנים אותה היא צועקת ובגלל זה הקול שלה נשמע צרוד (מעצבנים אותה דיי הרבה). היא נמנעת מריבים מיותרים למרות שהיא חמת מזג יחסית, אבל יש לה עקרונות וכשצריך היא יודעת לדבר מול כיתה נגד החרמות או סתם מילים לא יפות. אין לה סדר יום קבוע כי היא די מפוזרת, אבל היא הייתה יכולה לשכוח גם את הראש שלה אם הוא לא היה מחובר אליה. תזכורות לא עוזרות, אפילו אם יש לה שעון מעורר בטלפון. היא אוהבת לראות טלוויזיה ולראות סרטים מצוירים של דיסני. היא גם יודעת את כל השירים בעל פה, והיא אוהבת גם לקרוא ספרים. מהסוג של מדע בדיוני ופנטסיה. והיא גם בבירור לא אוהבת סוג ספרים ריאליסטי או בלשי, זה פשוט יבש בעיניה. היא אוהבת להגזים כשהיא מדברת. זה אומר שהיא מדברת המון. כלומר, חופרת. אז כן, היא חופרת טיפה ולפעמים נמאס ממנה, אבל זה לא אומר שהיא לא מקסימה. [/color] רקע: לורליי נולדה בשנת 2009, באמצע החורף- ה24 במרץ. היא נולדה פגה, בת שמונה חודשים בלבד. היא נולדה בניתוח קיסרי ארוך, שהיה מסוכן מאוד, ובמהלכו גם היא וגם אימא שלה, אנדי, היו בסכנת חיים. בסופו של דבר שתיהן שרדו, אך לאחר הלידה שתיהן הועברו וטופלו במחלקת טיפול נמרץ. לורליי היא הילדה השלישית של הילדה השלישית (אמא שלה בת הזקונים, וגם היא) במשפחה שלה, מה שלפי כל מיני אמונות עתיקות מעניק לה יכולות של ראיית רוחות, היא לא גילתה את היכולת הזו, עדיין. למען האמת היא ילדה רגילה לגמריי, בלי כל מיני דברים ייחודיים עליה או באופי שלה, פשוט נורמלית. היא לא משתלבת בנוף, עד כמה שהיא נורמלית. גם אם היא נראית נורמלית, המראה שלה עדיין מייחד אותה מכחום, היא חיוורת בהגזמה. ואי אפשר להגיד שהיא נראית כמו כלום. היא הרבה יותר רזה מכולם, בנוסף. בשנים הראשונות של חייה היא חייה בצפון אירלנד, עם ההורים שלה. היא כן אינטליגנטית, אבל כמובן שגם לא הכי חכמה שאפשר. בתור ילדה היא תמיד אהבה לשחק יותר בבוסות או לראות סדרות, וזה גם הרגל שנשאר איתה גם היום, בהיותה בת 12. כם היום היא אוהבת מאוד לשחק בהרבעות ובובות, ולראות סדרות, גן אם הסדרות לפעמים יכולות להיות טיפה מתחת לגיל שלה, לדוגמא סדרות כמו הנסיכה סופיה. החיים שלה בתור תינוקת היו רגילים למדי, כל יום הייתה הולכת לגן בבוקר, משחקת ולומדת שם, ואז בסביבות חמש אחד ההורים היה לוקח אותה הביתה, שגרה רגילה. אבל יום אחד שני ההורים שלה נסעו לאמריקה בשביל עבודה והשאירו אותה ואת אחיה עם בת דודה שלה, לגמרי לבד. אבל בת דודה שלה בת 23 אז הם הסתדרו. אבל יום אחד בת הדודה שלה קיבלה שיחת טלפון. הייתה בעיה במטוס חזור של ההורים של לורליי והוא התפוצץ. שני ההורים שלה מתו. היא, האחים שלה ובת הדודה שלה עלו על טיסה ישירה לאוקספורד, לבית סבה וסבתה. מאז קבלת הבשורה לפני שנים, היא חייה עם הסבים לה, ולמען האמת, זה דווא די נחמד. לוריליי מסתדרת נהדר עם סבא וסבתא שלה שלפי טענתה, היא המועדפת עליהם . אבל עם אחיה הגדולים היא הרבה פחות מסתדרת. היא כל הזמן רבה עם אחותה הגדולה, מקס. למרות שבדרכ הן ממש רבות על שטויות, זו המערכת יחסים שלהן. מדי פעם היא גם רבה עם אחיה הבינוני, ג’קסון. אבל זה קורה רק לעיתים נדירות ובדרג הם נחמדים אחד לשני. לא חסר למשפחה שלה כסף, אבל היא תמיד נדרשת לחסוך כי ״אין לדעת מה יקרה.״ היא אומרת שזה די בזבוז של החיים, אבל בסופו של דבר היא מקשיבה לסבתה. כשהיא הייתה ילדה לפני שהוריה מתו היא הייתה יכולה לעשות הכל, אבל עכשיו סבא שלה בעיקר מצפה ממנה ליותר. בגן היא הייתה מהילדים שמחכים לשעת סיפור ושעת השינה והייתה לה חברה אחת בשם ליזה שבסופו של דבר לא המשיכה איתה לבית ספר, מה שהיה חבל. ליזה הייתה החברה הכי אובה שלה במשך כל השנה האחרונה, אבל היא שרדה. איך היה לה ביסודי? בכיתה אלף היא בודדה מהאלו שמציירים בהפסקה ולא היו לה חברים. אחרי זה בכיתות הבאות נהיו לה כמה ידידים והיא נהיתה כבר לא כזאת שקופה בכיתה. אחרי שפעם שכחו אותה בטיול שנתי ומצאו אותה בפארק המים רק יום למחרת זה גרם לה לחרדה רצינית מפני שכחה מה שגרם לרצון להיות בולטת יותר כדי שזה לא יקרה שנית. מכל החברים שלה יש לה את החבר הכי טוב שנקרא אלכס ובערך כשלורילי הייתה בכיתה ה' היא הבינה שהיא די מאוהבת בו הוא תמיד קרה לה לורי והתייחס אליה כרגיל ולמרות זאת היא המשיכה לקוות שמתישהוא בעתיד הקרוב זה ישתנה. כיום לורליי חיה בעו שר ואושר וממש מחכה שהמת יתחיל כי היא מחכה כבר ארבעה חודשים. סטטוס התקדמות:(סיימתי אופי ומראה, עובדת על הרקע. הצבע שאתם רוצים שאני אכתוב את הדמות שלכם:[/b] Pink הארות/הערות/ראיתם את הסדרה במקרה?: --------------------  כָּל עוֹד בַּלֵּבָב פְּנִימָה נֶפֶשׁ יְהוּדִי הוֹמִיָּה וּלְפַאֲתֵי מִזְרָח קָדִימָה עַיִן לְצִיּוֹן צוֹפִיָּה עוֹד לֹא אָבְדָה תִּקְוָתֵנוּ הַתִּקְוָה בַּת שְׁנוֹת אַלְפַּיִם לִהְיוֹת עַם חָפְשִׁי בְּאַרְצֵנוּ אֶרֶץ צִיּוֹן וִירוּשָׁלַיִם --------- הארי פוטר - Hportal.co.il |
|
|
|
|
פורסם ב: Mar 12 2021, 16:54 PM
|
||
 Let us find the dam snack bar |
שם + שם משתמש: אור, Cheryl Bombshell
שם הדמות: ג'ורג'יה ג'ונס (Georgia Jones) גיל: 16 העולם בו הדמות שלכם גרה: העולם המקביל מגדר: נקבה, סיסג'נדר דמון: לדמון של ג'ורג'יה קוראים מישל, זה אולי לא נשמע כמו שם של שועל אבל מישל הוא לא שועל רגיל... הוא שועל גדול בצבעים אדום בורדו ולבן, השועל הרבה יותר גדול משועל רגיל וכשהוא עומד שתי רגליים (דבר שהוא כמעט ולא עושה) הוא עובר את הגובה של ג'ורג'יה, יש לו זנב גדול ועבה והוא פרוותי מאוד, הוא לא אמיץ במיוחד ובדרך כלל הוא מנסה להתחמק מדברים מסוכנים. על אף שהדמון הוא הייצוג של הנפש של ג'ורג'יה היא והוא לא נוטים להסכים. יש לו שני צדדים עיקריים לפעמים הוא שקט ומופנם ולפעמים הוא דעתני ביותר ואפילו קצת חצוף. מוצא: היא הגיע מאזור אוסטרליה, עזבה לפני לא הרבה זמן מראה: לג'ורג'יה יש עור שזוף מאוד משעות רבות בשמש של אוסטרליה, יש לה אור חלק ורגיל יחסית, לא הכי חלק ונעים אבל גם לא מחוצ'קן ועם חטטים, יש לה פנים מעט עגלגלות אבל לא בצורה רצינית, יש לה לחיי המבורגר וסנטר מעט עגול, הפנים שלה מתעגלים יותר כשהיא מחייכת ויש לה שתי גומות בלחי ימין, יש לה אף קטן יחסית שהיא אוהבת לקמט הרבה. יש לה שפתיים יחסית גדולות, היא אוהבת לשים עליהן אודם ורוד כהה מעט שהיא טוענת שפשוט מדגיש קצת את הצבע המקורי של השפתיים שלה, אך זה לא נכון, יש לה שפתיים מאוד בהירות ומכיוון שהיא לא אוהבת את זה היא מכחישה את העובדה הזו ומקפידה לצבוע אותן. לג'ורג'יה יש הטרוכרומיה בעיניים, יש לה עיין אחת ירוקה ועיין אחת כחולה. לג'ורג'יה אין ריסם ארוכים במיוחד אך היא לרוב לא שמה עליהם מסקרה, היא מנסה לדאוג שהאיפור שלה יהיה עדין וטבעי כמה שיותר, ג'ורג'יה נוהגת למרות את הגבות שלה, היא משתדלת מאוד שהגבות שלה לא יהיו דקות מידי ולכן הרבה פעמים, על אף שהיא מסדרת אותן על בסיס קבוע, הגבות שלה נראות עבות יחסית, הן בצבע חום, כמו השיער שלה. יש לה שיער חום ארוך יחסית, עבה מאוד ויש לה יותר שיער מהממוצע, השיער שלה גלי אבל לא בצורה אחידה, כל קבוצה של שיער מסתלסלת מעט אחרת. לרוב הי אוספת אותו בצמה עבה וארוכה שכאשר היא רואה פרח יפה היא קולעת אותו לתוכה, בימים חמים היא מלפפת את הצמה ויוצרת גולגול בצורת אין סוף עם מראה כמעט מלכותי, כאשר הוא פזור השיער שלה מגיע לה עד הגב התחתון. ג'ורג'יה לא גבוהה במיוחד, היא בגובה מטר 63 והיא מרוצה מזה. כמו הפרצוף שלה גם הגוף שלה מעט עגלגל. המקצוע שמשפחתה עוסקת בו הוא בנייה ולכן ג'ורג'יה חזקה, אפשר לראות את זה עליה, בעיקר בשרירים של הידיים והכתפיים שלה. היא לובשת שמלות רגילות, השמלה האהובה עליה היא שמלה עם שרוולים נפוחים בצבע לילך עם סינר לילך בהיר שרקומות עליו חרציות קטנות ועלים. יש לה שרשרת אחת שהיא תמיד לובשת, החברה הכי טובה שלה הביאה לה אותה, רשום עליה את שמה, ג'ורג'יה ג'ונס, השרשרת תמיד עליה לא משנה איפה היא, לאן היא הולכת ומה היא הולכת לעשות. אופי: ג'ורג'יה היא בן אדם יחסית שמח, הרבה פעמי היא לא מראה את זה אבל היא לא משנה מצבי רוח במהירות, היא מחייכת הרבה ואם לא פגעתם בה היא לא תהיה עצובה, מצד שני היא מאוד רגישה וכשכן אומרים לה משהו היא יכולה להיפגע בקלות. הרגישות שלה גם באה לידי ביטוי באמפטיות שלה, היא מתחברת לרגשות של אחרים בקלות והיא תמיד מנסה להבין את הצד השני כשהיא מתווכחת, דבר שהיא עושה הרבה. יש לה דעות יחודיות והיא תמיד עומדת על שלה אז היא יכולה להתווכח שעות, היא לא נשברת ללחץ חברתי ולכן לא פעם היא מתווכחת עם קבוצה של אנשים. היא לא תמיד מנצחת, ממש לא, למעשה עם כמה שהיא מתווכחת עם אנשים, היא לא טובה בזה, אין לה רעיונות לסיבות למה היא צודקת, העמדה שלה לא חזקה מספיק ובכללי היא לא מלכת הדיבייט. אבל היא לא טיפשה, ממש לא, להפך, היא מאוד חכמה וערמומית, ממש כמו שועל. היא נקמנית ואם עשית לה משהו רע כדאי לך מאוד להיזהר כי היא מאמינה שכשנפגעים צריך להחזיר, ולהחזיר יותר חזק. היא לא מאוד חברותית, היא לא מנסה, או אפילו רוצה, להעמיק עם אנשים, לתת להם להיפתח כלפיה ולהיפתח כלפיהם מהסיבה הפשוטה, היא מפחדת להיקשר לאנשים אחרי מה שקרה עם ג'ניס. אבל ג'ורג'יה היא לא בן אדם רע, ממש לא, היא חבקנית גדולה ותמיד מתנחמת ומנחמת בחיבוק, החיבוקים שלה לא ארוכים במיוחד אבל ללא ספק אפקטיבים. החיבוקים שלה מגיעים עם מחמאה, היא רוצה לגרום לאנשים להרגיש טוב ולשמח, לא רק אותם אלא גם אותה, אבל בגלל שהיא לא מנסה להכיר מי האנשים באמת היא מחמיאה בעיקר על המראה החיצוני של אנשים. יש לה דמיון פרוע, היא לוקחת כל דבר "למקום האישי שלה" בראש שלה, היא אוהבת להעמיד פנים ולדמיין עולם אחר, אבל הדמיון שלה גורם לה להגזים, בעיקר כשהיא מספרת סיפורים. היא מאוד אוהבת לספר סיפורים, בעיקר רחילויות על אנשים אחרים, היא מספרת הכל בצורה מאוד מעניינת שמושכת הרבה מאוד אנשים להקשיב למה שהיא אומרת, העובדה שהיא מגזימה בהחלט עוזרת לזה אבל היות והסיפריםהם על אנשים אחרים, זה גורם להרבה אנשים לשנוא אותה. היא מספרת את הסיפורים בצורה מצחיקה, ובאופן כללי היא בן אדם מאוד מצחיק, היא מתנהגת מצחיק ואחד מסימני ההיכר שלה הוא הצחוק המאוד מדבק שלה. רקע: ג'ורג'יה נולדה למשפחה של בנאים עם עתיד להיות אישה בנאית ולעזור לאחיה עם החברת בנייה, היא הבת הצעירה ביותר, יש לה שבעה אחים גדולים, ג'ראלד, טום, סאם, דייויד, מקס, מייקל ושון. ההורים שלה, וויליאם ופרנצ'סקה, התגרשו כשהיא הייתה בת חודש, ג'ורג'יה נשארה עם אבא שלה אבל סאם מייקל ושון הלכו עם אמא שלה ובגלל זה ג'ורג'יה בקושי פגשה אותם. כשהיא הייתה קטנה, הדמון שלה השתנה פעם בשבוע-שבועיים והפך לחייה אחרת, פעם זה היה עכביש, פעם חד קרן, ופעם אחת אפילו דג. כשהיא הייתה בת 13 ושבוע הדמון שלה התקבע על מישל אם כי בהתחלה אביה חשב שהוא עוד עומד להשתנות. כשהייתה בגן חובה, הייתה לה חברה אחת, ג'ניס, הן היו J&G, החברות הכי טובות וגילו אחת לשניה הכל. פעם אחת בזמן שדיברו ג'ניס אמרה שהמשפחה שלה רק מעמידה פנים שהיא נוצרית אבל היא לא באמת נוצרית ואמרה לג'ורג'יה לא להגיד על זה כלום, אבל ג'ורג'יה סיפרה את זה לכנסייה, הם לקחו את ג'ניס והמשפחה שלה. ג'ורג'יה לא ידעה בדיוק למה היא נכנסת ולכן היא מאוד שמחה כשהיא והמשפחה שלה קיבלו את התגמול, הרבה הרבה כסף, אבל אחרי שהיא ראתה שג'ניס כבר לא באה לביה''ס, והיא שאלה את המורה איפה היא, שלא ידעה מה לענות לה, היא הבינה מה היא עשתה וניכנסה לדיכאון. היא לא הסכימה לצאת מהחדר שלה חודשיים ונאלצה להישאר כיתה, בכיתה החדשה הקניטו אותה על היותה גדולה בשנה אבל לקראת סוף השנה ג'ורג'יה מצאה חברה חדשה, והיא עשתה הכל בשביל לדאוג שהיא תישאר איתה. בכל פעם שהחברה עמדה לספר לה סוד היא סיפרה בדיחה. אבל זה הקשה עליה להפתח אם אחרים ולהיות עצמה, היא יצרה לעצמה תדמית של החברה הצינית שלא באמת אכפת לה ממה שקורה סביבה, דבר שהוא חלקית נכון, כי היא באמת בן אדם ציני אבל מאוד אכפת לה מהסובבים אותה ומהחברים שלה. היות ואביה היה צריך לגדל לבד חמישה ילדים הוא התקשה למצוא עבודה קבועה, כשג'ורג'יה חגגה 14 אביה סיפר לה שהוא קיבל עבודה משרה חלקית באוקספורד והוא יעזוב מחר בבוקר, אבל האחים שלה ישארו איתה פה וישמרו עליה. ג'ורג'יה לא הייתה קשורה לאביה בצורה מיוחדת אבל היא התחילה לבכות, הוא הבטיח לה שהוא יתקשר כל יום ושאולי אפילו יום אחד כולנו נעבור לגור שם. בשבועיים הראשונים ג'ורג'יה לא ענתה לשיחות שלו אבל ביום ה15 מקס אמר לה שאבא שלהם מאוד מתגעגע אלייה והוא מבין שהיא לא רוצה לדבר אבל הוא רק רוצה שתגידי לא היי, היא הסכימה בחוסר רצון אבל השיחה שלהם נמשכה יותר משלוש שעות, מאז הם דיברו כל יום, ואחרי שנה וחצי אביה סיפר לה שמנהל העבודה החליט לקבל אותו למשרה מלאה ושעכשיו גם היא והאחים שלה יוכלו לעבור לאוקספורד. אומנם גורג'יה מאוד התלהבה מהרעיון אבל האחים שלה לא ובסוף רק מקס, שהיה האח הכי צעיר ועדיין לא יכל לעזוב את הבית, והיא עברו לגור עם אביה. כשאביה ראה שרק שניהם באו הוא נפגע קצת אבל ניסה להסתיר את זה, אבל ג'ורג'יה ראתה. הם גרו בדירה די קטנה, עם חדר לג'ורג'יה, חדר לסאם, חדר עבודה+שינה לאביה, סלון קטן, שירותים אחד ומטבח שמכיל בתוכו פינת אוכל. לגור רק עם אביה ועם סאם קירב אותה אל שניהם, במיוחד לסאם והם התחילו לספר אחד לשני הכל, מאיך הולך בבית הספר החדש ועד הסודות האפלים ביותר שלהם, ובפעם הראשונה ג'ורג'יה דיברה עם מישהו על המקרה עם ג'ניס. ג'ורג'יה חשבה שסאם יתחיל לצעוק עליה או להאשים אותה, או לפחות להרצות לה שעה אבל במקום זה הוא חיבק אותה ואמר לה שהוא מבין אותה ועל כמה שהוא יודע שזה היה לה מאוד קשה לדבר על זה ושהוא גאה בה. אחרי שלושה חודשים סאם עזב את הבית, זה היה מאוד קשה לג'ורג'יה, וזה לא שינה לה כמה פעמים הוא אמר שהוא מצטער או כמה פעמים הוא הבטיח לבקר. סטטוס התקדמות: סיימתי הצבע שאתם רוצים שאני אכתוב את הדמות שלכם: OrangeRed הארות/הערות/ראיתם את הסדרה במקרה?: -------------------- היי, אני אור והשיר Good Old - Fashioned lover boy הוא השיר של wolfstar. ❤️ ❤️ לא אוהבת J.K Rowling כן אוהבת Marauders מוזיקה והרבה דברים אחרים. משפפת wolfstar מושבעת. The 70s. That's it, just the 70s. תשלחו ה''פ. אמממ... כן. t’s on America’s tortured brow That Mickey Mouse has grown up a cow --------- הארי פוטר - Hportal.co.il |
|
|
|
|
פורסם ב: Mar 12 2021, 17:15 PM
|
||
 “I am mental about you too” |
טריגרים:פגיעה מינית, אונס, פוטנציאל לגילוי עריות,אלימות.
שם + שם משתמש: אריאל,רובין שרבטסקי. שם הדמות: ג'יין לוסי טרוורס, Jane Lucy Travers. גיל: 15. העולם בו הדמות שלכם גרה: בעולם שלנו. מגדר: נקבה,בי. דמון: -- מוצא: אמריקאית. מראה: צבע העור שלה יחסית כהה, אבל לא בצבע חום-שחור, אם הייתי צריכה לתאר לכם משהו שהוא הכי דומה אליו, הייתי אומרת שארון מטבח פשוט בצבע עץ, לא יותר מזה. על הגב, הלחי הימנית,וברגל שמאל בירך האחורית, יש לה צלקות מהמכות שקיבלה בילדותה (יפורט ברקע). על הגב, הצלקות בצורת קו שמתמשך מאמצע עמוד השדרה, עד קו התחתון, היא בצבע לבן בהיר יחסית, ועם טיפה נפח. בלחי, תראו צלקת יחסית אדומה, שכמעט ולא תראו בכלל. בירך האחורית יש לה צלקת בסוג מתפתל, לבנה מאוד ונפוחה מאוד, אך מכיוון שהיא תמיד הולכת עם מכנסיים ארוכות, לא תדעו שהיא קיימת. כשהייתה בת 14, שיקרה למוכר בחנות הקעקועים שהיא בת 16, ויש לה קעקוע של פרפר על השוק. הקעקוע צבוע אדום-שחור, ונראה יחסית אפל. שנה לאחר מכן, הלכה למכון קעקועים אחר, וגם שם שיקרה לגבי גילה. לאחר הביקור במכון היא יצאה עם קעקוע של ורד נבול, בצבעי אדום שחור, ודמעה קטנה לידו. יש לה פירסינג "הליקס" באוזן ימין, הפירסינג נמצא יחסית גבוה באוזן, והעגיל בצבע כסף. יש לה גם נזם באף, לפעמים תתפסו אותה מתחרטת עליו, מכיוון שעשתה אותו רק בשביל לעצבן את אמה, אבל היא אוהבת אותו מאוד. הוא יחסית גדול, ובצבע זהב. צורת פניה עגלגלה,הייתי אומרת אפילו שמנה, לא מתוחה בכלל. יש לה שומן ילדות בלחיים,והוא זה שלרוב מעניק לה מראה עגלגל. האף שלה לא גדול במיוחד, אך גם לא קטן מאוד. היא לא אוהבת אותו, וחושבת שהוא קטן מדי בשביל הפרצוף שלה, אני לא בטוחה שהיא כל כך טועה.. השפתיים שלה הן החלק היחיד בה שהיא מחבבת. הן לא מיוחדות כמו שאר גופה. השפה העליונה קטנטנה, בצבע ורוד המיוחד, אבל זה לא שתראו את זה, הרי היא שמה עליה אודם שחור. השפה התחתונה בגודל ממוצע לגמרי, וגם היא נצבעת בשחור, באירועים מיוחדים היא תצבע בירוק מרקר, או כתום זוהר, בשביל הייחוד. אבל, בימים שהיא תרגיש כזכר,. עינייה בגודל בינוני,אבל האיפור הכבד יכול לגרום לכם לחשוב שהן ענקיות. הן בצבע כחול-תכלת עמוק. האיפור גורם לעפעפייה להראות כבדים במיוחד. יש לה ריסים דקים מאוד, בצבע ג'ינג'י כמו שערה, אבל גם אותן לא תוכלו לראות, המסקרה עליהם תסתיר לכם את האפשרות הזו. הגבות שלה גינג'יות גם הן, והן יחסית עבות מכיוון שאינה דואגת לטיפולן. השיער שלה זה אחד החלקים הפחות מטופחים אצלה. אורכו מגיע עד הכתפיים, קצוץ בצורה לא מסודרת, והוא דומה במרקמו לקש. השיער שלה גלי, אבל לא רואים את זה במיוחד, מכיוון שאינה נוהגת לסרק אותו. בדרך כלל השיער שלה פזור מאחורי הכתפיים,אבל במקרים כמו אירועים\שיעורי ספורט היא אוהבת לאסוף אותו לקוקו נמוך, לא מושקע במיוחד. מכיוון שהיא אינה מט]חת אותו, הגומיות היחידות שעולות על שערה, הן גומיות מסוג "סקראנצ'י", גומיות גדולות מאוד, עם עטיפת רטיפה\בד. כולן אצלה קטיפתיות בצבע שחור. הגובה שלה הוא 1.62, גובה ממוצע לגילה. ולמרות זאת, הסביבה שלה יותר גבוהה ממנה, והיא מרגישה רע עם הגובה שלה. בבטנה יש לה כרס קלה,שהיא ניסתה במשך חודשים להוריד, אך היא נשארה כמו שהיא, אז היא פשוט ויתרה. הירכיים שלה גדולות, כאשר היא לובשת מכנסיים צמודות, ג'ינסים לדוגמא, היא מדביקה מסקנטייפ עליהן, כדי שלא יראו את הגודל האמיתי שלהן. היא יחסית מלאה. בקצרה, היא לא הטיפוס המושלם. סגנון הלבוש שלה פשוט לגמרי,והוא פשוט משקף את האופי שלה. בדרך כלל תתפסו אותה לובשת חולצה שחורה עם כיתוב כלשהו, או עם ציטוט מתוך שיר שהיא אוהבת, ומכנס שחור. בדרך כלל טרנינג או טייץ. במקומות מכובדים, ככל הנראה תראו אותה עם שמלה שחורה קצרה, שמגיעה עד לברכיים. ובחגיגות יום הולדתה השנתיות, היא תמיד , אבל תמיד תלבש חצאית של המותג "זארה", שקנתה במהלך טיול, וחולצת בטן שכתוב עליה "Birthday Girl", שקיבלה במתנה מלי-אן ליום הולדתה ה12, ובכל פעם שהיא נהפכת קטנה עליה, היא קונה את אותה החולצה והחצאית במידות חדשות. בדרך כלל תראו אותה עם כובע גרב שחור,עם פסים עליו. ובדרך כלל תשמע מוזיקה עצובה באוזניות שהגיעו עם האייפון שלה. אופי: אם הייתי צריכה לתאר את ג׳יין במילה אחת, הייתי אומרת ביישנית. ג'יין היא אדם נורא מופנם, ולא צריך להכיר אותה בשביל לדעת את זה, מספיק שתסתכלו על יום בבית הספר שלה ותוכלו לראות את זה. ג׳יין לא הטיפוס החברותי במיוחד,אפילו בכלל לא, ומעטים החברים שכן יש לה. היא לא מסוג האנשים שתיזום קשרים וחברויות חדשות, אלא תחכה שאחרים יזמו בעצמם. למה? כי היא פשוט לא מסוגלת. היא לא יכולה ליזום שיחות, כי היא מתביישת, היא פשוט לא יכולה. יכול להיות שגם אם תצרו איתה קשר, או תנסו ליזום שיחה, היא לא תדבר איתכם. יכול להיות שהיא תתעלם, ויכול להיות שהיא תגיד לכם "לעוף מפה", אבל אתם צריכים לקחת את זה בחשבון, אם אתם רוצים להכיר אותה. ואפילו אם שברתם את כל המגננות והצלחתם להתחבר איתה,ייקח לה הרבה מאוד זמן לתת לכם ״להיכנס״ אליה. מה זאת אומרת? זאת אומרת שהיא לא תשתף אותכם בדברים אישיים, תיפגש איתכם יותר מדי, ויותר תרגישו כאילו היא סתם מכרה רחוקה. וזה כי היא פשוט לא יכולה לסמוך על אנשים. העבר שלה היה מאוד קשוח. היא איבדה אנשים, היא נאנסה והוכתה על ידי אדם שהיה אמור להיות קרוב אליה, וזה למה היא פשוט לא יכולה לסמוך על אנשים. בנוסף, היא לא אדם שמח, ממש לא. אם הייתי מבקשת מכם לראות אותה ולהגיד רושם ראשוני ממנה, יכול להיות שהייתם אומרים דכאונית, יכול להיות שהייתם אומרים עצובה, אבל לא הייתם אומרים דברים בסגנון 'מאושרת' ו'נחמדה'. אם הייתי צריכה להדגים מקום שבו האופי שלה מתבטא, הייתי הולכת על הפעם שבה היא הכירה את החברה הכי טובה שלה, לי-אן, בכתה א'. ג'יין לא הייתה שמחה באותו היום, האב החורג שלה אנס אותה בלילה הקודם, היא כבר הייתה מוכנה לבכות. היא ישבה לבדה על פינת ארגז החול, כשלי-אן הגיחה פתאום. לי-אן ניסתה להתחבר עם ג'יין, היה לה קשה שהיא נמצאת לבדה.לי-אן היא סוג האנשים ההפוך לחלוטין מג'יין, היא אדם שמח ופתוח, שסומך על אנשים במהירות רבה, ונפגע מזה לא פעם אחת, אך בואו נחזור לאותו היום. ג'יין המשיכה לדחות אותה, היא נהגה כך מגיל צעיר, בצורה של לדחות אנשים. לי-אן המשיכה להתעקש, ללא הפסקה. ג'יין ביקשה ממנה כמה פעמים שתעזוב אותה, אך לי-אן הבחינה שמשהו לא בסדר, וניסתה בכל הכוח לשכנע את ג'יין לקום מארגז החול, ולבוא ולשחק איתה בדשא. ג'יין התחילה להתעצבן, היא חשבה במוחה 'הילדה הזו ממש מעצבנת, שתעזוב אותי כבר!'. אבל לא, לי-אן לא ויתרה. עד כמה שזה הרגיז את ג'יין, היא זרמה איתה. ואמרה לה "נו טוב". ברגע הזה, ג'יין ידעה בתוך תוכה שהן יהיו חברות. ג'יין לא נחמדה. פשוט לא. היא יכולה לעבור במסדרון ותגידו לה "היי" או משהו בסגנון, והיא פשוט תתעלם מכם ותעבור בהמשך. זה יכול להתבטא גם במצבים כמו שהמורה אומרת לה "ג'יין, בואי בבקשה ללוח ותפתרי את התרגיל." אז ג'יין יכולה פשוט לא לענות לה. בין אם זה בגלל שהיא מתביישת או מפחדת להשפיל את עצמה בין חברי הכיתה, ובין אם היא פשוט לא רוצה. פעם אחת היא אפילו הגיעה למנהלת בגלל שהתעלמה למשך דקות ארוכות. אבל היא לא מתעלמת בגלל שהיא לא יודעת את התשובה, להפך. שהתחילה לגדול, הוריה שמו לב שהיא לא מתנהגת טוב בחברה. כשהייתה הולכת איתם לאירועים למינהם, ראו אותה יושבת מצד, לפעמים אפילו רועדת. כאשר ג'יין הייתה בת 11 הם החליטו ללכת לבדוק את זה. ג'יין נכנסה לחדר האבחון, וראתה את המאבחנת יושבת על כיסא לפניה. "שלום ג'יין," היא אמרה, "שבי בבקשה". ג'יין התקדמה, מפוחדת, אל עבר הכיסא. היא ראתה לפניה דף עם שאלות. ברעד והרבה פחד, ג'יין התיישבה על הכיסא. "אני רוצה שאת תיקחי כלי כתיבה, ותעני על השאלות בדף." אמרה המאבחנת. "אוקיי.." לחשה ג'יין, לקחה אליה עפרון והתחילה לענות על השאלות. היא חשבה שהן מוזרות. היו שם שאלות כמו 'סמנו מאחד עד חמש כמה אתם מפחדים או חרדים מהפעולות הבאות' ואז היו פעולות כמו 'לדבר בטלפון עם ילד מהכיתה' ולהציג מצגת בפני כל הכיתה'. בכמעט כל הסעיפים היא סימנה את החמש. לאחר כמה דקות, ג'יין לחשה "סיימתי.." "יופי חמודה, תצאי בבקשה החוצה לכמה דקות עד שאקרא לך חזרה פנימה." ג'יין חיכתה בחוץ במשך 5 דקות. "חמודה, תכנסי ותקראי להורים שלך גם בבקשה" ג'יין קראה להורים שלה שחיכו בינתיים בקפיטריה, והם נכנסו פנימה."אז, לאחר אבחון תוצאות המבחן, אני צריכה להגיד לכם שלג'יין יש חרדה חברתית.""מה זה אומר?" שאלה אימה. "זה אומר שיהיה לה קשה לפעמים עם אנשים, אפילו אם זה רק לדבר.", היא אמרה, ואז המשיכה, "אבל כמובן שיש דברים לטפל בזה, היא יכולה לקחת כדורים" "אוקיי," אמר אביה, "תודה רבה" הם יצאו מהחדר. ג'יין לא רצתה לקחת כדורים, אבל גם לא הוכרחה לקחת אותם, כך שבעצם נשארה עם החרדה עד היום. ואי אפשר להגיד שזה דבר טוב. באופן מוזר עוד לא הזכרתי את זה, אבל ג'יין מחוננת. עם כמה שהיא לא מחצינה את זה, או לא מטפחת את זה, היא יותר חכמה מכל ילדי כיתתה ביחד. אבל היא פשוט לא מזכירה את זה יותר מדי. יכול להיות שבמבחן של 100 מקסימום היא תקבל 110 בגלל שתכתוב עוד שאלות שיביאו לה בונוס. וזה לא שלהורים שלה אין מספיק כסף בשביל לטפח את זה, אלא זה שהיא פשוט לא רוצה את התדמית הזו. היא ממש מעדיפה, בצורה דרסטית את התדמית של הדיכאונית והעצובה, מאשר התדמית של הילדה המחוננת. מהסיבה הפשוטה שאם היא תציג את עצמה ככה, היא תקבל המון פוקוס. והיא פשוט לא רוצה אותו. היא רוצה להיות הילדה השקטה ללא החברים שיושבת בקצה הכיתה, ונכון להיום, זה מה שהיא. והיא מרוצה מזה. ג'יין כנה. פשוט כנה. ואין לי דרך אחרת להסביר את זה. יכול להיות שלין(חברה אחרת, יפורט עליה ברקע)תשאל אותה "מה דעתך על הנעליים\חולצה\ג'ינס\כל דבר החדשות שלי?" וג'יין פשוט תענה לה "מכוער". כן, היא פשוט יודעת להגיד את הגעה שלה ללא מעצורים. וגם מהסיבה הפשוטה שלא אכפת לה לפגוע באנשים. היא חושבת שמותר לה מפני שהיא נפגעה מאנשים אחרים, אז פשוט מותר לה. היא נפגעה מאדם שהיה קרוב אליה עד מאוד, אז כן, מותר לה לפגוע באחרים, וכך גם אני חושבת. הייתי אפילו אומרת שהיא כנה עד כדי חוסר טאקט. אז, ג'יין היא ביצ'. (משתמשת בסלנג.)כן, מודעת לזה שאני קצת סותרת את עצמי, אבל זה באמת נכון. לפעמים כשהתייחסו אליה באופן לא נעיםבכיתה, היא תעשה דברים קטנים, אבל גדולים מאוחר יותר, לא בפניהם. לדוגמא, כששון (ילד מהכיתה) פעם אחת קרא לה "פרה", היא התעלמה. אבל אחרי בהפסקה, כשנשארה לבדה בכיתה, היא שפכה לו דבק נוזלי על כל הציוד שלו. כן, מה ששמעתם. מכיוון שכשהיא לבדה, היא מסוגלת להתנהג כמו אחת מהילדות הכי רעות בעולם, ובחיים לא יבינו שזו היא. רקע: ג'יין נולדה בעיר ברקלי במדינת קליפורניה, הנמצאת בארצות הברית של אמריקה. היא נולדה להוריה, אנג'לה האריס ופיטר טרוורס. הם החליטו על השם ג'יין מכיוון שמשמעותו היא מתנת האל, וכך הם הרגישו שג'יין נולדה לעולם, כאילו הם קיבלו מתנה טובה ומתוקה מאלוהים. שמה השני הוא לוסי, ומשמעותו היא אור או זוהר. הם החליטו לקרוא לה בשם זה מכיוון שהם הרגישו שהיא הכניסה אור וזוהר למשפחתם, הרי ג'יין היא בתם הבכורה וביחד עם לידתה היא העניקה להם חוויות שונות. משפחתה גרה בבית פרטי, בעל ארבע קומות. משפחתה של ג'יין הייתה עשירה, וזה התבטא בחייה. בין אם במכונית והבית המפוארים, או השמלות היפות בילדותה, הייתם יכולים לראות את זה,מאוד. כאשר הייתה בת חצי שנה ג'יין התחילה ללכת. כן, מה ששמעתם. כמו שאמרתי באופי, ג'יין היא ילדה מחוננת, גם אם היא לא אוהבת להחצין את זה. בגיל 8 חודשים, ג'יין התחילה ללכת לפעוטון היוקרתי "סוויטקיד", בהנהלת הגננת לונה בל, גננת צעירה בתחילת הקריירה שלה.ג'יין הגיעה לגן והיה אפשר לראות את זה שהיא יותר חכמה משאר הילדים. איך? היא פשוט מלמלה יותר מהם, חלקם אפילו לא ידעו ללכת,והייתם אולי מגדירים אותה כחכמה של הגן. המשחק האהוב על ג'יין היה מגדל הקוביות, והיא אהבה לשחק אותו עם עדי, ילדה ממוצא ישראלי שהייתה איתה בגן. כן, בניגוד למראה והאופי, בפעוטון היא לא הייתה ביישנית, אלא שזה התחיל בסביבות גיל 5-6,מאד שאביה החרוג התחיל לאיים עליה ולהרוס אותה. אבל עד אז, היא הייתה הפוכה מזה לגמרי. היא ידעה להתחבר בדיוק לילדים הנכונים, ויכול להיות שאם היא הייתה נשארת כמו שהייתה, היא יכלה להיות הילדה המקובלת ביות בכל בית הספר. בפעוטון לימדו אותם דברים שג'יין קלטה בקלות וזה התחיל לשעמם אותה. ג'יין גדלה, ועברה מהפעוטון לגן הילדים, כשהייתה בת שנתיים. בגן הילדים ג'יין הייתה נראית שמחה וחברותית, אבל בבית זה היה הפוך. ג'יין חכמה, ולכן יכלה לראות את זה שמשהו לא בסדר בין ההורים שלה, היא חשבה שזה קשור למשהו שאחד מהם הסתיר מהשני והשני גילה. ולהגיד לכם את האמת? היא צדקה. אבא שלה חלה בסרטן והסתיר את זה מאמא שלה בגלל שלא רצתה שתדאג. כעבור כמה זמן הוא ידע שנשאר לו זמן ספור לחיות, ועדיין המשיך להסתיר את המחלה. יום אחד הם קיבלו מכתב הביתה מהרופא, וככה אמא שלה גילתה. מאז שהיא גילתה, הם לא הפסיקו לריב. אבא שלה התחיל ללכת לטיפולי כימו, וג'יין התחילה להבין שמשהו לא בסדר איתו. יום אחד היא שאלה אותו: "אבא, מה קורה איתך?" הוא לא ענה לה. יום אחד, כשג'יין הייתה כבר בת שלוש אבא שלה עבר הלאה. המשפחה שלה מצד האבא, שלא ראתה באופן קבוע, הגיעו אליהם הביתה. אמא שלה וכל המשפחה של אביה בכו במשך המון זמן, ורק ג'יין הסתכלה עליהם בתמיהה. "מה קורה להם? למה כולם בוכים?.." היא חשבה במוחה. היאט ניסתה לתפוס מה קורה שם, אבל היא פשוט לא הצליחה, היא לא הבינה למה אף אחד לא אומר לה. יום אחד, אמא שלה קמה והחליטה שהיא רוצה להתחיל מחדש. לשכוח מהעבר, חוץ מג'יין. בשביל לממש את המהלך הזה, היא החליטה לעבור לאוקספורד. בכסף שבעלה השאיר לה שמת, היא קנתה כרטיסי טיסה, ארזה את כל הציוד ההכרחי שלה, לקחה את ג'יין, ועלתה על טיסה לאנגליה. כשג'יין הייתה בת ארבע, אמא שלה יצאה עם בן זוג חדש,מייקל. במבט ראשון מייקל נראה כבן זוג המושלם, חתיך,, אכפתי ורגיש, ממש גבר החלומות. בהמשך התברר, שזה היה קצת הפוך. מייקל ואנג'לה היו הזוג המושלם, ה"פאוור קאפל". הם היו מאוהבים, ואמא שלה הייתה שמחה שוב. יום אחד, מייקל הגיע והשכיב את ג'יין לישון. היא ביקשה נשיקת לילה טוב, ומייקל בא לנשק אותה על על המצח, ואז ירד טיפה ונישק אותה על השפתיים. היא הופתעה, הוא עדיין הרגיש לה כמו זר. אבל ג'יין עוד לא הבינה מה הוא עושה, וחשבה שהוא בסך הכל מנסה להיות אבא טוב. אבל זה חזר על עצמו. מדי ערב מייקל היה מגיע לחדרה של ג'יין ונותן לה נשיקה ארוכה-ארוכה על פיה הדק. יום אחד, כשג'יין הייתה כבר בת חמש, הוא הגזים. הוא נתן לה את הנשיקה הקבועה שלה, ואז אמר לה "אני אעשה עוד משהו אחד, קטן, טוב?" ג'יין הנהנה. הוא התיישב ליד ג'יין ששכבה והתכסתה בשמיכה, מפוחדת. לאט-לאט, הוא התחיל להפשיט את ג'יין. בתחילה הוא הוריד את חולצת הפיג'מה שלה, הפיג'מה הורודה וחסרת הפגעים, והיא נשארה ללא חלק עליון. הוא הוריד את מכנסיה באיטיות, מלטף את גופה הדק והקטן. ג'יין נשארה עם תחתוניה בלבד, היה זה ליל קיץ אז היא לא גרבה גרביים. הוא הוריד את תחתוניה הקטנות יותר מהר מאת שאר בגדיה, כנראה לא הייתה לו יותר סבלנות. הוא התחיל מלנשק אותה על שפתיה, עבר לצווארה ונישק אותו הרבה, אפילו מצץ אותו טיפה, ולאט לאט, הוא ירד. כשהגיע לחזה שלה, הוא נגע בו טיפה, עם שתי אצבעותיו, כל אחת על פיטמה אחרת, ואז גם נישק כל פיטמה. הוא סובב את ידו על בטנה, אבל לא יותר מזה בפלג גופה עליון. ואז הוא הגיע לאזור איברה הפרטי. בתור תחילה הוא לקח את אחת מאצבעותיו ודחף אותה חזק אל תוך החור. אפשר להגיד שאחרי זה ג'יין לא הייתה בדיוק בתולה. (אני דוחפת פה רפרנס לג'יין דה וירג'ין כי אני צריכה משהו מצחיק כשאני כותבת את זה.) ג'יין רצתה לצרוח מרוב כאב, אבל הוא סימן לה לשתוק, היא הייתה חכמה בשביל להבין שהיא צריכה לסתום את הפה שלה. אחרי זה, הוא התחיל ללקק את איברה באובססיביות, ג'יין רצתה לבכות, אבל שתקה. היא החליטה להתעלם. אחרי זה, הוא הלביש אותה בפיג'מה שוב, עמד בדלת חדרה, ואמר "לילה טוב ג'יין," שלח לה נשיקה, והלך. למחרת, ג'יין התעוררה והרגישה מוזר. היא לא הבינה מה זה היה אתמול בלילה, ואם היא יכולה לספר לאימה. היא החליטה שלא תספר לאף אחד, גם אם זה יחזור. מאותו יום, מייקל חזר למיטתה של ג'יין בכל לילה ולילה. ובלילה אחת, אמר לה. "אם תספרי למישהו על מה שורה פה, אני אהרוג אותך במכות." מאותו הלילה, אישיותה של ג'יין השתנתה לחלוטין. היא הפכה להיות שקטה ומפוחדת, לא מתחברת עם אנשים חדשים, אדם שונה לגמרי. גם שנה לאחר מכן, כשג'יין כבר עזבה את הפעוטון. היא החלה ללכת לפריסקול (אני חושבת שזה הגיל המתאים?). בפריסקול, חברתה עדי לא היייתה איתה. והיא לא הייתה מסוגלת להיפתח לאנשים חדשים, מה שגרם למצב שבו היא הילדה הבודדה ביותר. הזמן עבר, וכחצי שנה לאחר מכן, במהלך האונס, מייקל החל להכות אותה. את הצלקות באזור הגב, קיבלה כאשר החליט לילה אחד, לקחת סכין, ולחתוך איתה באופן דק מאוד את גבה של ג'יין משני הצדדים. לאחר שחתך אותה, הוא הכה אאותה עם שתי רגליו, בבעיטות. "מה עשיתי?!" היא שאלה תוך כדי. "את סיפרת." ג'יין ידעה שהוא צודק. היא סיפרה לגננת. אבל הגננת הבטיחה לה שהיא לא תספר, היא הפרה את האמון של ג'יין, והיא לא תוכל לסמוך עליה יותר. כשג'יין קמה בבוקר, האזור החל להירפא, אבל הפצע עוד נשאר פתוח, בגב ובלב. לאחר הלילה ההוא הוא לא היכה אותה במשך הרבה זמן. אבל יום אחד, כשג'יין הייתה כבר בת 5, הוא חזר והיכה אותה שוב, הפעם באופן שונה. הוא לקח את ציפורניו, שהיו ארוכות מאוד, ושרט אותה בירך האחורית עד שנפתח שם פצע. שני הפצעים התאחו לגמרי רק כשג'יין כבר עלתה לכיתה א'. ג'יין החלה ללכת לבית הספר היסודי "הארט" שהיה באוקספורד. בתחילת השנה הזו, עוד כשהייתה בת חמש, היא החלה לעצב את סגנון הלבוש שלה. היא החלה ללבוש רק בגדים שחורים ולא ורודים, ורק נעליים בגורות ולא סנדלים. בכיתתה של ג'יין יש ילדה בשם איימי. איימי איך שתדמיינו כלבה מתנשאת, וכבר מכיתה א' הייתם יכולים לראות את זה. היא תמיד הלכה עם שתי בנות, רוז ואדל, מאחוריה, כאילו היא המלכה שלהן. בשלישי לנובמבר, איימי ערכה מסיבת יומהולדת. היא הזמינה את כל שכבת כיתות א' חוץ מג'יין. וג'יין נפגעה כל כך קשה, שהיא החליטה לנקום. בתור ילדה בכיתה א' היא לא בעמדה של כוח, אז לקח לה הרבה זמן לחשוב על תכנית שתוכל לעבוד. לבסוף, היא החליטה שהיא תנקום בדרך יצירתית במיוחד. באחד הימים, בשיעור לשון, ג'יין ביקשה לצאת לשירותים. אז כן, היא הלכה לשירותים, אבל לא בשביל מה שאתם חושבים. היא לקחה בתוך הבקבוק שלה מים מהאסלה, וחזרה לכיתה. לה ולאיימי היה את אותו הבקבוק, אז בהפסקת האוכל היא החליפה בין הבקבוקים שלהן. טוב, אתם יכולים לתאר לעצמכם מה הייתה תגובתה של איימי. היא לא ידעה מי עשה את זה, אבל היא כן ידעה שהיא נגעלה מאוד, ובתוך תוכה, היא נפגעה. הרי מי מעז לפגוע במלכה הבלתי מעורערת של הכיתה? ולכן הייתה לה רק אופציה אחד, ג'יין. מאותו היום, איימי החליטה שהיא וג'יין לא יהיו חברות לעולם. הן יהיו אויבות. איימי לא ידעה על איך שג'יין נפגעה ממייקל, ולכן לא הייתה לה בעיה לפגוע בה. ג'יין כבר לא הוכתה, אבל עדיין המשיכה להיאנס. חוץ מאיימי שהתנכלה לה בכל הזדמנות אפשרית, ג'יין חשבה שהיא תעבור את שש השנים הבאות בשלווה. המחשבה הזו לא החזיקה להרבה זמן. היא התפוגגה כאשר אנג'לה ומייקל הכריזו על אירוסיים, ב5.3. ג'יין רצתה לבכות מבפנים. היא ידעה שזה אומר שמייקל ימשיך לאנוס אותה ואולי גם להכות אותה למשך הרבה שנים. אבל היא גם הייתה מספיק חכמה בשביל לדעת שאסור לה לבכות ושהיא צריכה להיות שמחה בשביל אמא שלה, שכנראה אוהבת אותו. הם יצאו לחגוג את האירוסים במסעדה יוקרתית בשם "לה בונבון" וג'יין אכלה כתאוות נפשה. הייתי אומרת שברגע זה היא פיתחה את האכילה הרגשית שלה. באותו היום, כשהם חזרו מהמסעדה, היה זה הלילה הראשון מזה שנה וחצי, שבו מייקל לא התקרב אליה בשנתה או כשהייתה במיטתה. אז ג'יין פשוט בכתה. היא בכתה בשקט, רק עם דמעות, אבל היא בכתה. היא שחררה את כל מה שישב עליה במהלך הזמן הזה באמצעות הבכי. היא בכתב עד השעות הקטנות של הלילה. ולמחרת בבוקר, עינייה היו אדומות והיו לה עיגולים שחורים מתחת לעיניים. היא הגיעה כך לבית הספר ולא שמו לב במיוחד, ואם שמו לב, אז לא פנו אליה. לאחר הלילה הזה, מייקל חזר להיות רשע כרגיל. הוא חזר להגיע למיטתה בכל לילה ולילה. והשגרה החלה לחזור לעצמה. איימי התנכלה לה, מייקל אנס אותה, והיא המשיכה לעצב את האישיות שלה כילדה הבודדה. אבל היו שני אירועים שהיו משמעותים ביותר, היום בו היא פגשה את לי-אן, יום חתונתם של מייקל ואנג'לה. אני אתחיל עם החתונה, מכיוון שהאירוע הזה התקיים לפני. התאריך היה הרביעי ליוני, וג'יין לבשה שמלה לבנה קטנה, יפה מאוד, והייתה עם אמא שלה בחדר ההכנות של הכלה. היום היה יום חם, כך שהשרוולים של שתי השמלות היו קצרות.ג'יין הייתה השושבינה הראשית, ולצידה היו חברותיה של אימה, לוסי ואמילי. אמא של ג'יין התרגשה מאוד, ורק חייכה חיוך בלתי פוסק. ברגע החופה, ג'יין הלכה לצידה, ומייקל חייך אל שתיהן. ג'יין לא נשארה על הבמה, 1היא הלכה והתיישבה ליד סבתה מצד האמא. החתונה הייתה אירוע משמח במיוחד, לאחר החופה הייתה ארוחה מעולה, ואז היו הריקודים. חתונה נומלית בסך הכל. אבל באמצע האירוע, ג'יין הייתה חייבת ללכת לשירותים, היא כבר בת שש, היא יכולה ללכת לבד. מייקל חיכה לה בתוך התא. "מה אתה עושה פה?" היא שאלה. הוא לא ענה לה, רק התקרב אליה, והוריד את בגדיה. אחרי זה, הוא הרים את גופה הפצפון על כתיפו, ואז דחף את ראשה בשירותים. "זה ילמד אותך לא לספר, כלבה," אמר והוריד את המים. ג'יין החלה להיחנק, היא השתעלה בחוזקה, עד שהורדת המים נגמרה. היא יצאה מתוך האסלה, התעשתה, לבשה את שמלתה, ויצאה בחיוך בחזרה אל האולם. רק שהפעם ג'יין לא הבינה על מה הוא מדבר. היא לא סיפרה לאף אחד, אבל לאף אחד. היא חשבה שהוא רק מחפש תירוצים בשביל לפגוע בה. אבל היא לא יכלה להאמין בזה. הרי מעכשיו הוא כמו אבא שלה. היא קיוותה לעצמה שזה היה חד שפעמי.טוב, היא אפשר היה להגיד את זה. מייקל חזר לאנוס את ג'יין כל לילה, ואיימי המשיכה להציק לג'יין כל יום. סך הכל, החיים שלה היו מבאסים. עד יום אחד, לקראת סוף השנה, היום בו היא פגשה את לי-אן קופר. ג'יין לא הייתה שמחה באותו היום, האב החורג שלה אנס אותה בלילה הקודם, היא הייתה כל כך קרובה ללהזיל דמעה, נמאס לה מהשגרה הזו של אונס בלילה והצקה בבוקר. היא ישבה לבדה על פינת ארגז החול, כשלי-אן הגיחה פתאום. לי-אן ניסתה להתחבר עם ג'יין, היה לה קשה שהיא נמצאת לבדה. ג'יין המשיכה לדחות אותה, היא נהגה כך מגיל צעיר, בצורה של לדחות אנשים. לי-אן המשיכה להתעקש, ללא הפסקה. ג'יין ביקשה ממנה כמה פעמים שתעזוב אותה, אך לי-אן הבחינה שמשהו לא בסדר, וניסתה בכל הכוח לשכנע את ג'יין לקום מארגז החול, ולבוא ולשחק איתה בדשא. ג'יין התחילה להתעצבן, היא חשבה במוחה 'הילדה הזו ממש מעצבנת, שתעזוב אותי כבר!'. אבל לא, לי-אן לא ויתרה. עד כמה שזה הרגיז את ג'יין, היא זרמה איתה. ואמרה לה "נו טוב". שתיהן הלכו ושיחקו בדשא. ג'יין ראתה שלילדה הזו אכפת ממנה, וזה אמר בשבילה הרבה, אבל המון.מאותו רגע, ג'יין ידה שהן חברות, לעד. וזה היה נכון, ואפילו אני שמחה בשבילן, כי מערכת היחסים שלהן מאוד מיוחדת. לי-אן בדר"כ גוררת את ג'יין לאירועים ולמסיבות בזמן שג'יין רוצה להישאר בבית, וג'יין לוקחת את לי-אן לפארקים וקונצרטים בזמן שלי-אן רוצה ללכת למסיבה שאיימי ארגנה וג'יין לא הוזמנה אליה, אבל זו כבר בעיהב של גיל מאוחר יותר. בינתיים, לי-אן גרמה לג'יין להיות שמחה יותר. אומנם היא עדיין לא חזרה להיות האדם שהייתה בגיל צעיר יותר, אבל היא כבר יותר התפתחה, ובילתה המון עם לי-אן. יום אחד היא שאלה אותה "לי-אן? את מחשיבה אותי כחברה הכי טובה שלך?" לי-אן השתנקה. "כן, חד משמעית." לפי ההשתנקות ג'יין חשבה שהיא לא הייתה ככ בטוחה, אבל לי-אן? שקרנית? זה לא ייתכן. אז ג'יין האמינה לה, בלי חרטות. הזמן טס כמו ציפור, והגענו לכיתה ב'. יום הולדתה של ג'יין חל ב4.5, מה שאומר שהיא הייתה בת שש עד אמצע השנה. יום הולדתה של לי-אן חל בחודש אפריל, אז הן החליטו לחגוג יחד, אבל זה דברים לסוף השנה, בואו נחזור לתחילת. החומר בכיתה התחיל להסתבך, אבל ג'יין הייתה בין הבודדוים שהצליחו אותו ללא בעיה. שתי פעמים בשבוע, לי-אן הייתה באה אליה אחרי ביה"ס וג'יין הייתה מלמדת אותה. בזכותה גם לי-אן הבינה את החומר. וג'יין הייתה גאה בעצמה. במשך בוע, היא אמרה לעצמה שכאשר תהיה גדולה, היא תהיה מורה, כדי שתוכל לעזור לעוד הרבה ילדים להבין את החומר, אפשר להגיד שהחלום הזה לא החזיק הרבה זמן. בגיל הזה, אביה התחיל להתעלל בה יותר, להכאיב לה ברמות חדשות. וזה מה שגרם להדרדרות החרדה החברתית שלה. עד לכיתה ו', החיים שלה לא היו מעניינים במיוחד. היא ואיימי המשיכו להתנכל ולהציק אחת לשנייה, אבל לא פגעו גופנית אחת בשנייה, זה היה גבול. לעומת זאת, מבחינה רגשית, ג'יין הייתה בוכה בגללה, והרבה. וגם איימי, אבל איימי הסתירה את זה ככל שיכלה. מייקל המשיך להכאיב לג'יין, אפילו יותר, אבל היא כבר התרגלה, וזה המשיך. האירוע הגדול הבא, הגיע בכיתה ו', כאשר ללי-אן היה חבר. אלכס, ילד מהכיתה, היה מאוהב בלי-אן, ולי-אן, נחמדה כמותה, הסכימה כאשר הוא הציע לה לצאת. ג'יין קינאה, אבל שמרה אטת זה בסוד. בזמן הזה, אלכס גזל ממנה את לי-אן, חברתה היחידה. במקום לבלות עם ג'יין, היא בילתה עם אלכס, והרבה. יום אחד לי-אן יצאה לסרט עם אלכס, דרמה רומנטית. כשחזרה, היא באה לביתה של ג'יין. שתיהן ישבו על מיטתה. "התנשקנו!" היא צעקה לג'יין. ג'יין בהתה בה. "מה?" היא שאלה. "התנשקנו, כן!" היא מארה. אוי לא, היא מתאהבת בו. ג'יין חשבה. ג'יין ידעה, שאם הקשר הזה ימשך, לי-אן תתרחק ממנה, אבל בכל זאת, היא חברה שלה, היא לא יכולה להפריד בינה לבין החבר שלה. אז ג'יין החליטה, עם כל הפחד שבדבר, למצוא חברה חדשה. דבר שלא היה קל בשבילה. הרי בשנה הזו, החרדה שלה התפתחה יותר. בגלל זה היא אהבה להישאר רק עם לי-אן, היא הייתה חברה שלה, כבר שנים, היא הייתה שם בשבילה שלא היה אף אלחד אחר, והיא לא הייתה צריכה עוד מישהו אחד חוץ ממנה. ג'יין לא ידעה איך להתחבר לילדים חדשים, אז היא החליטה להיות לבד לזמן מה. אמא שלה שמה לב לזה. ערב אחד, ג'יין הלכה לישון מוקדם. היא שמעהא ת מייקל ואת אמה רבים. "צריך לשלוח אותה לאבחון!" אמה אמרה. "למה? היא בסדר גמור!" אמר מייקל. "לא, היא לא! היא בודדה לגמרי! פעם הייתה לה רק את לי-אן, אבל עכשיו גם אין לה אותה, זה בטח קשור לזה!" היא שמעה את מייקל נאנח. "אני לא מסכים לזה," הוא אמר, "היא בסדר גמור, ואני לא צריך איזו שרלטנית שתגיד לי שהיא לא." אנג'לה כעסה. "בסדר, אני לא שואלת אותך, אני אמא שלה ואני מחליטה, אני לוקחת אותה שבוע הבא לאבחון." ג''ין חייכה, היא ידעה שהיא יכולה לסמוך על אמא שלה שתציל אותה. וזה היה נכון, שבוע לאחר מכן, ג'יין הלכה עם מייקל ואנג'לה לאבחון, במרפאה. ג'יין נכנסה לחדר האבחון, וראתה את המאבחנת יושבת על כיסא לפניה. "שלום ג'יין," היא אמרה, "שבי בבקשה". ג'יין התקדמה, מפוחדת, אל עבר הכיסא. היא ראתה לפניה דף עם שאלות. ברעד והרבה פחד, ג'יין התיישבה על הכיסא. "אני רוצה שאת תיקחי כלי כתיבה, ותעני על השאלות בדף." אמרה המאבחנת. "אוקיי.." לחשה ג'יין, לקחה אליה עפרון והתחילה לענות על השאלות. היא חשבה שהן מוזרות. היו שם שאלות כמו 'סמנו מאחד עד חמש כמה אתם מפחדים או חרדים מהפעולות הבאות' ואז היו פעולות כמו 'לדבר בטלפון עם ילד מהכיתה' ולהציג מצגת בפני כל הכיתה'. בכמעט כל הסעיפים היא סימנה את החמש. לאחר כמה דקות, ג'יין לחשה "סיימתי.." "יופי חמודה, תצאי בבקשה החוצה לכמה דקות עד שאקרא לך חזרה פנימה." ג'יין חיכתה בחוץ במשך 5 דקות. "חמודה, תכנסי ותקראי להורים שלך גם בבקשה" ג'יין קראה להורים שלה שחיכו בינתיים בקפיטריה, והם נכנסו פנימה."אז, לאחר אבחון תוצאות המבחן, אני צריכה להגיד לכם שלג'יין יש חרדה חברתית.""מה זה אומר?" שאלה אימה. "זה אומר שיהיה לה קשה לפעמים עם אנשים, אפילו אם זה רק לדבר.", היא אמרה, ואז המשיכה, "אבל כמובן שיש דברים לטפל בזה, היא יכולה לקחת כדורים" "אוקיי," אמר אביה, "תודה רבה" הם יצאו מהחדר. הם חזרו הביתה. ברגע שחזרו, ג'יין אמרה "אני לא רוצה לקחת כדורים." אמג'לה פנתה אליה, היא התכופפה, עמדה מול ג'יין, ואמרה לה בגובה העיניים, "זה לטובתך, ג'ייני, את תרגישי יותר טוב ככה." ג'יין התחילה לבכות. "אבל אני לא רוצה, לא רוצה להיות עם כדורים!" ג'יין ברחה לחדר שלה, טרקה את הדלת, ופשוט בכתה, בכתה הרבה. ביום למחרת, היא הבינה שאם היא לא רוצה לקחת כדורים, היא צריכה למצוא חברות חדשות. בהפסקה, היא הלכה לילדה, קצת חנונית אם אפשר לומר, בשם לין. "היי" היא לחשה לה. "היי!" לין ענתה לה, היא הוציאה את ראשה מהספר שקראה, ספר בשם "ארץ האגדות." "רוצה להסתובב איתי בחוץ?" היא שאלה את לין. "בטח!" שתיהן הלכו, והסתובבו מסביב לבית הספר. הן דיברו, על הילדים בכיתה, על מעמדים חברתיים, וג'יין הרגשיה קצת מפוחדת בחברתה, למרות שהיא הייתה נראית נחמדה, היא פחדה שהיא תפגע בה, כמו אבא שלה, או תנטוש אותה לטובת מישהו אחר, כמו לי-אן. בזמן שהן ישבו על הנדנדות ודיברו, לין אמרה משהו שהפתיע את ג'יין. "היי," היא אמרה, "רוצה אולי לבוא אלי השבוע?" ג'יין הייתה מופתעת.מ האם היא באמת יכולה לסמוך עליה? היא לא, היא החליטה שהיא לא לוקחת את הסיכון הזה. "אני מצטערת, אבל אני לא יכולה השבוע." היא אמרה לה. "אוקיי, אולי בשבוע אחר כך?" שאלה לין. "לא, אני פשוט לא יכולה, מתנצלת, ובואי אנחנו מאחרות לשיעור של קייט." והן עלו לכיתה. עד מהרבה, הגיע חודש אפריל, וג'יין לא הייתה בטוחה אם היא ולי-אן עושות השנה את יום הולדתן ביחד. היא הלכה ללי-אן יום אחד הביתה. "לי-אן?" היא אמרה, בכניסה לחדרה של לי-אן, שהיה מלא בתמונות, שלה, שלה עם המשפחה שלה, שלה עם אלכס, ושלה עם ג'יין. המון תמונות שלה עם ג'יין. ג'יין חייכה. לי-אן רצה אליה וחיבקה אותה, זה היה חיבוק שבא מאהבה, חיבוק של געגוע. "אז זה אומר שאנחנו חוגגות ביחד השנה?" שאלה ג'יין, ושתיהן צחקו. שתיהן חגגו ביחד במסיבה במועדון, ובאותו היום, לי-אן הביאה לג'יין את סט הבגדים המפורסם, וג'יין הביאה ללי-אן תליון לב עם תמונה של שתיהן בתוכו, הכל היה טוב. ועכשיו הגיע תאריך יום ההולדת האמיתי של ג'יין, היא הייתה בת 12. עד סוף השנה, לא היה שום דבר מיוחד. ואז הגיע החופש הגדול. ג'יין עמדה לעלות לכיתה ז', והיא ישבה כל היום בחדר ולמדה בשביל להגיע צוכנה, מדי פעם היא ראתה פרק של בנות גילמור. ג'יין הייתה מוכנה לחטיבה, ואז הגיעה הפצצה. היא ולי-אן לא ילמדו באותה הכיתה. ג'יין שובצה לז'4, בעוד לי-אן שובצה לז'1. היא לא הייתה מוכנה לזה. ג'יין פנתה להנהלת בית הספר, ולאחר תחנונים רבים, הם אישרו לה לעבור כיתה, ג'יין עברה לכיתה ז'1, מה שהיה מזל. במהרה עברו שלושה חודשים, ונגמר החופש הגדול.למרבה הפלא, איימי הייתה איתה בכיתה, וגם לין, גיין שמחה. אבל בניגוד למה שציפתה, איימי השתנתה. ביום הראשון של הלימודים, היא פנתה אליה ואמרה "היי' ג'יין' אני ממש מתנצלת על איך שהתנהגתי אלייך,אני לא אהיה ככה יותר" ג'יין נאנחה אנחת שמחה, "תודה" היא לחשה לה. כל כיתה ז' עברה בשלום לגמרי, חוץ מכמה דברים קטנים. בסביבות פברואר, נהיה עומס בלימודים, וכמה בנות פנו אל ג'יין, ובקשו שהיא תלמד אותן את החומר, במקום להיכשל במבחנים, ג'יין הסכימה, והן הקימו קבוצת למידה. ביום ההולדת ה-13 של ג'יין ולי-אן, הן חגגו בביתה של לי-אן, במסיבת בריכה. ג'יין לא אהבה את המסיבות האלו, ולמרות שאלו היו המסיבות שלה, היא בדרכ ישבה בצד, ולא נהנתה, אלא רק כשכולם הלכו והיא ולי-אן נשארו לבד, נו טוב, גם המתנות היו שם. הגיע שוב החופש הגדול, וג'יין החליטה להזמין את לין אליה הביתה. היא ולין נפגשו אצלה בבית, ודיברו. הן דיברו על דברים עמוקים, על המעבר לחטיבה, וג'יין סיפרה לה שהיא לא אוהבת להתקרב לאנשים חדשים, והיא היחידה שהייתה אצלה בבית חוץ מלי-אן. לין נדהמה, אבל הסתירה את זה. בינתיים, מייקל החל להתענג מזה שגופה של ג'יין כבר גדול, והחל להשתמש בזה לטובתו. הוא ביקש ממנה לשתף פעולה איתו, לא בתור אונס. הוא ביקש ממנה לקיים איתו יחסי מין. ומה ג'יין כבר יכלה לעשות? אז היא "זרמה" איתו. למען האמת, ג'יין טיפה נהנתה מזה, אבל ברגע שנזכרה שזהו מייקל, היא נעצבה שוב. היא לא בכתה באותו הערב, לא. היא לימדה את עצמה להיות חזקה, וכך היא הייתה. באמת שאר השנה לא הייתה מיוחדת, וכך גם כל שנתה כתלמידה בת 14, בכיתה ח'. אבל בכיתה ט', החלו להשתנות דברים. היא החליטה שנמאס לה שמייקל מקיים איתה יחסי מין כל לילה, שנמאס לה להיות הילדה עם רק 2 חברות, היא החליטה שהיא לא רוצה יותר. אבל במקום לנסות להתאבד, ולהפסיק את זה, היא החליטה לנסות לשנות את החיים שלה. וזה מה שקרה. יום אחד, היא הלכה להתלונן בתחנת המשטרה. היא נכנסה לתחנת המשטרה, וביקשה להגיש תלונה. היא אמרה להם שזה נושא רגיש, והכניסו אותה לחדר החקירות. היא סיפרה לחוקרת הכל, אבל הכל. "... ואז הוא דחף את הראש שלי לשירותים והוריד את המים..." היא סיפרה לה על האונס שעברה בילדותה, ועל היום בו החליט שהוא רקוצה לקיים איתה יחסי מין, הכל על מייקל. והיו לה הוכחות. יום אחד, שמייקל לא שם לב, היא לקחה את הטלפון שלה וצילמה את כל התהליך, בלי ידיעתו. היא ידעה שהיא לא רוצה שמשהו יקרה לסרטון הזה, אבל היא הייתה חייבת. וראו אותו, עושה לה דברים נוראיים. עוד באותו היום מייקל נעצר, וג'יין ידעה שמתחיל להיות טוב. היא סיפרה גם לאמא שלה את הכל, על כל הסחפור ועל כל מה שקרה עד עכשיו. אמא שלה בכתה למשמע הדברים.. "הוא עשה את זה גם לי.." היא לחשה בבכי. הן שכבו לישון ביחד באותו היום. ביום למחרת, ג'יין ביקשה מאמא שלה לקבוע לה תור לפסיכולוגית, וזה מה שקרה. לפסיכולוגית קראו ג'ואנה, היא הייתה בריטית. ג'יין החלה ללכת לג'ואנה פעמיים בשבוע, וזה עזר ךה, באמת עזר לה. יום אחד, בבית הספר, ניגש אליה שון. "היי ג'יין," אמר, "רוצה לבוא איתי לארוחת ערב מתישהו?" ג'יין לא הצליחה להסתיר את חיוכה, "אממ.. כן, בטח!" אמרה. "אז מעולה, יום שלישי בשבע טוב לך?" היא הנהנה. "מעולה, אני אבוא לאסוף אותך אז. עוד באותו הערב ג'יין ושון התנשקו, כ'יין הבינה שהוא חמוד. ביום שלמחרת הודיעו לה שמייקל יכנס לכלא על כל מה שהוא עשה לה. היא שמחה, אבל עוד לא לגמרי. באותו היום היא הלכה וסיפרה ללי-אן על הכל, אבל הכל. לי-אן וג'יין התחבקו, ואז יצאו והלכו לקניון ביחד, כמו החברות הטובות שהן. לג'יין הייתה הרגשה שהכל יהיה טוב, אבל אף פעם אי אפשר לסמוך על הרגשה... סטטוס התקדמות: סייימתיייי!!!! כאשטדיחל צבע שאתם רוצים שאני אכתוב את הדמות שלכם: LightPink יהיה ממש נחמד. הארות/הערות/ראיתם את הסדרה במקרה?: >< הודעה זו נערכה ע"י רובין שרבטסקי ב May 8 2021, 15:57 PM -------------------- 💋
--------- הארי פוטר - Hportal.co.il |
|
|
|
|
פורסם ב: Mar 12 2021, 17:47 PM
|
||
 "Different doesn't mean wrong" |
שם + שם משתמש: רינג, הארנב הלברינג.
שם הדמות: אלכס (אלכסנדר) ז'קלין (Alex jzacleen). גיל: 12. העולם בו הדמות שלכם גרה: העולם המקביל. מגדר: רציתי לבחור נקבה אבל לבינתיים בעולם המקביל כולן נקבות, אז הדמות שלי תהיה זכר, סיסג'נדר. דמון: נקבה, אין צורה קבועה - הדמונית אוהבת להיות בעיקר בצורת חיה של גורת דובת נמלים (הגודל שלה הוא כגודל של חתול שמנמן), לדמונית קוראים ביילי - אך כולם קוראים לה בייל. מוצא: סועני (בדקתי שם שמתאים לסוענים באינטרנט ולכן בחרתי את אלכס @-@). נולד למשפחה סוענית שבאחד השיוטים שלה טבעה ולאחר מכן אומץ בידי אב הסוענים כבן לוויה (סוג של, הוא זה שעוזר לו עם הספינות והכל). לאחר סערה אחת כשהיה בן שש אב הסוענים נפצע ברגלו וקשה לו ללכת, לכן הוא השתכן באנגליה, אוקספורד ביחד עם אלכס ושם הם גרים עד היום כמשפחה ממוצעת (האבא, עוזרת, אלכס וכל הדמונים). מראה: אלכס בגובה די ממוצע לגילו, 1.37. אלכס נולד כמו כל סועני אחר, במהלך שיוט סוער בתא התחתון של הספינה. הוא נולד שחום ממש בגלל הגנים של הוריו, בעל עיניים כחולות עם גוון ירקרק ממש בהיר (לאביו היו עיניים חומות עם גן רצסיבי כחול ולאימו עיניים כחולות עם גן רצסיבי ירוק). עיניו בצל נראות בצבע "כחול פלדה" אך אם תסנוור את עיניו בפנס עיניו יראו יותר בגוון "כחול מלכותי". לעומת זאת, בשמש, הגוון הירוק שבעיניו מתבלט. סתם ככה כשהוא בשמש גוון עיניו הוא "ירוק ים בהיר" אך אם ירים את עיניו כלפי מעלה ויסתכל ישר לכיוון השמש, עיניו יראו בגוון "ירוק אביב בינוני". קישור לרשימת הצבעים. הפנים של אלכס בגודל ממוצע לגילו, עיניו גדולות, מה שמקנה לו מראה חמוד. אוזניו קצת בולטות ולא סימטריות ביחס לפרצופו. אפו קטן אך ממוקם כחצי סנטימטר מעל איפה שהיה אמור להיות ממוקם - מה שגורם לפרצופו להיראות טיפה מכווץ. שפתיו בינוניות וסדוקות מיובש השמש ויש לו לשון ארוכה שהוא מצליח להגיע איתה לאף. לאלכס יש שלוש צלקות בפנים. הצלקת הראשונה היא לא בדיוק צלקת, כשהיה בן שבוע נפל על כרית אך קצה ראשו בלט מן הכרית ונחבט ברצפה - למזלו רק האוזן פגעה והתעקמה, מה שמשווה את אי הסימטריות. הצלקת השנייה צמודה לגשר האף - פעם כשהיה בן שבע ורצה לעזור לבשל הוא התחיל לחתוך ירקות ללא השגחה והסכין נפלה על הרצפה לא בלי להשאיר מזכרת על אפו. הצלקת האחרונה היא בסנטר מגיל 11, כאשר נפל על סלע ופתח את סנטרו. למרות כל הצלקות, לאלכס אין טראומה מדם. כשאלכס נולד היו לו ריסים ארוכים ויפים אך בגלל מחלה אחת שחטף באחד השיוטים כל ריסיו נשרו (אלופציה אראטה קלה - נשרו לו הריסים אבל הצליחו לתת לו תרופה לפני שגם השיער והגבות שלו נשרו). לאלכס יש ידיים ורגליים באורך ממוצע, אך כפות רגליו וידיו קטנות - לא ממש קטנות, אך קטנות ככה שהוא צריך מידה וחצי בכפפות ובנעליים מתחת לילד בגיל 12 רגיל. כשהוריו נפטרו והוא הועבר לראש הסוענים, הראש לימד אותו איך לטפל בהמון דברים ולעומת זאת גם איך לסחוב דברים כבדים, ככה שאלכס גדל לתוך שרירים כמעט לא מורגשים אך ידיו רכות ועדינות מכל החבישות והטיפולים שעשה לילדים פצועים או מבוגרים שחלו. כשהיה בן שש והגיע לאוקספורד הדבר הראשון שראש הסוענים עשה הוא ללכת ולהשתיל לו ריסים מלאכותיים - מכיוון שכל הילדים השכנים צחקו על אלכס מה שפגע בו. הריסים עכשיו נראים בצורה נורמלית לגמרי (לא ארוכים מדי ולא קצרים מדי) אך אם מישהו יעיר/יצחק לו על הריסים הוא יפגע ולא ידבר עם האדם המדובר למשך בערך יום עד למחרת כשיחל יום חדש והוא ישכח מהמריבה. לאלכס גבות בינוניות שממוקמות בצורה מסודרת מעל עיניו. עיניו נמצאות במרווחים שווים בין פניו ולא רחוקות מדי או צמודות מדי. שיערו של אלכס הוא חום כהה שנראה שחור ומאוד פרוע. הוא האריך את השיער טיפה ככה שיש לו שיער קצת ארוך (ממש קצת) מה שמשווה לפניו צורה מעט מסורבלת מכיוון שהשיער שהתארך טיפה גלי אך מאוד מסורבל. אלכס לא מטפל בשיערו מה שגורם לשיערו להישאר מסורבל, אך משום מה שיערו אוהב אותו ולא מסתרבל ממש. לאלכס רגליים באורך ממוצע, מה שמשווה לו את הגובה הממוצע. כפות רגליו קטנות - כמו שכבר אמרנו - אך בבוהן של רגלו השמאלית הציפורן שבורה ולא צומחת מכיוון שכשהיה בן חמש הוא נתקע בקורה של אחת הספינות ולא הצליח להיחלץ. בסופו של דבר הצליחו לחלץ אותו על ידי משיכות עיקשות - אך הדבר גרם לפציעה ברקמות, ככה שהן לא יכולות להיבנות מחדש. מאותה הטראומה אלכס מקפיד לקצוץ את ציפורניו במחשבה שאם ציפורניו באותה העת היו גזוזות הדבר לא היה קורה (מה שלא היה משפיע, אך הוא לא ידע את זה). בזרת רגלו השמאלית יש צלקת קטנה מחתך מסמר שלא טופל היטב, כל שאר אצבעות ידיו ורגליו שלמות, יפות וגזוזות. בסופו של דבר, אם תסתכלו על אלכס תאמרו שהוא נראה נאה אך תעברו לפרצוף הבא כדי לחפש אחד נאה יותר. אופי: אלכס במבט חיצוני נראה כמו בן אדם נחמד - בן אדם שעוזר, שמשמח, שכיף להיות איתו. וזה אכן כך - אבל רק בגלל שלימדו אותו להיות כזה, הוא לא רוצה להיות האדם שמבקשים ממנו עזרה, הוא רוצה להיות האדם שמתבלט וכולם רוצים להיות כמוהו (מה שלא צולח לו כרגע). רקע: אלכס נולד לזוג סוענים רגיל ונחמד אך כשהיה בן שנה וחצי הם טבעו והוא עבר להיות בן לוויה של ראש הסוענים. ראש הסוענים (הבה ונקרא לו בשם קוד "ברניטו") גידל את אלכס בעזרת כוח יותר ממוח - משמע עבד איתו על פעולות גוף, ידיים, רגליים - גרם לו לזחול לצד השני של הספינה, גרם לו לעמוד על הרגליים בגיל מאוד מוקדם ועוד... - אבל פחות על השכל, ככה שלאלכס יש רמת משכל נמוכה לגילו (לא מאוד נמוכה אבל יחסית). השנים עברו ואלכס גדל והתחזק וכשהגיע לגיל שש ברניטו והוא רצו לעבור לאוקספורד שבאנגליה. הם התחילו לשוט מאוד בזהירות בנהר אך יום אחד הייתה סערה שהזיזה אותם ממסלולם. לאחר יומיים של תזוזה בנהר הגדול הם הגיעו לצפון אפריקה, שם בעזרת התושבים המקומיים הם עלו על הדרך חזרה והתחילו ללכת משם ברגל בחברת מספר תושבי מדבר אל עבר אנגליה (זו בדיוק הייתה עונת הסחורות ככה שהם השתלבו בשיירה של הסוחרים המדבריים). הם הלכו עם הסוחרים ובדרך למדו מושגים חדשים על תפירה, אריגה, ועוד המון... (ככה למשל ברניטו ידע לתפור לאלכס את הצלקות בעצמו במקום ללכת לבית החולים). לאחר חצי שנה של נדידה (בהן הם היו במספר ארצות וסחרו בסחורות - מה שלקח להם זמן) הם הגיעו לאוקספורד, שם השתכנו באחת הדירות הזולות אך העמידות שהיו. עד גיל שבע ושלושה חודשים אלכס לא ידע מה המשמעות המדויקת של המילה דמון - הוא ידע שיש איתו תמיד פרפר שהוא מרגיש אליו חיבור מיוחד, אך לא הבין עמוקות את משמעות הפירוש. עד שהסיברו לו על דמונים, הדמונית שלו התגוררה על ראשו בתור פרפר. בגיל שבע ושלושה חודשים ברניטו שאל את אלכס על הדמונית שלו, אך לאלכס לא היה מושג על מה הוא דיבר (שכן לא ידע מה זה דמון, הוא ידע רק על הפרפרית שהייתה איתו) - לכן הוא התחיל להסביר לו על כל הדברים ששכחו להסביר לו. לאחר ההסברים הדמונית התגלתה (דיברה איתו - עד אז היא לא תיקשרה איתו) אל אלכס והם נהיו החברים הכי טובים תוך מספר ימים - חווים הרפתקאות ונהנים. בגיל 11 הם גילו לראשונה על הקשר הפיזי ביניהם כאשר אלכס פתח את סנטרו. הדמונית - בייל - התעלפה מעוצמת הכאב משום שזו הייתה הפציעה הכי כואבת שהייתה לה עד היום. לאחר שברניטו תפר את פצעיו של אלכס מכיוון שלא הסכים לקחת אותו לבית חולים (בואו רק נאמר שהייתה לו חוויה רעה משם) הם תחילו להיזהר יותר במעשיהן כדי שכאב כזה לא יקרה שוב. (אני ממש מקווה שזכרתי נכון ופציעות גם עוברות בין שניהם ולא רק הזה שהם לא יכולים להתרחק הרבה אחד מהשני). במהלך השנה שעברה (מלשון לעבור, לא מלשון הקודמת) עד הגיעו לגיל 12, לא עברו על אלכס הרפתקאות מיוחדות חוץ ממטבע זעיר שמצא בתיוריו ברחובות אוקספורד, הוא היה בלימודים, עם חברים, עם הדמונית שלו וזהו בעיקר. סטטוס התקדמות: נשאר לי אופי? נראה לי. הצבע שאתם רוצים שאני אכתוב את הדמות שלכם: DodgerBlue שאף אחד אחר לא יגנוב לי את הצבעעעעעעעעע  הארות/הערות/ראיתם את הסדרה במקרה?: אוווו, נשמע מקסים. מקווה שיהיה לי זמן להיות פעיל הרבה ולא רק קצת :(. וקראתי את הספר הראשון והשני! -------------------- Ring 🌀 Quit 🌀 I wrote it for some reason 🌀 Credit to Idio  "Trying to forget someone you love is like trying remember someone you never met." (Yuu Otosaka, Charlotte) --------- הארי פוטר - Hportal.co.il |
|
|
|
|
פורסם ב: Mar 12 2021, 17:53 PM
|
||||
 קוסם מתקדם |
שם + שם משתמש: ליבי, בצד
שם הדמות: קאניה מאנלה// khanya manla (אור בהיר בשפת הזולו) גיל: 16 וחצי העולם בו הדמות שלכם גרה: העולם המקביל. מגדר: נקבה, בי-סקסואלית דמון: הדמון של קאניה הוא סמור אשר אורכו נע בין 12 ל-45 סנטימטר, אורך זנבו נע בין 22 ל-33 סנטימטר. גופו של הדמון הוא ארוך וגלילי, ורגליהם קצרות, צבע פרוותו היא לבנה חלקה ובוהקת נעימה ומדהימה, לפני שהוא התקבע על צורתו ומתי שהחל להפוך לדמון סמור קבוע הפרווה שלו הייתה אדומה ובצבעי אש. קוראים לדמון שלה שלג כמו צבע פרוותו אשר דומה למראה השלג בחורף. מוצא: דרום אפריקה. מראה: איך אני אתאר לכם את קאניה טוב אני פשוט אתחיל מהשיער שלה, השיער של קאניה הוא חום, אבל לא חום בהיר או כהה אלא חום שוקולדי כזה, הוא לא גלי יש לו יותר בקבוקים קטנים סילסולים תלתלים קטנים כאלה שכפי שאני חושבת אז אפשר לטבוע ביופיים אה והוא כארה ארוך, בדרך כלל את כל שיערה מקפידה קאניה לקלוע לצמות קטנות ומסודרות, העור שלה הוא חום וכמו שאתם הייתם חושבים אה זה בטח חום כהה כמו אצל אפריקאים רגילים, איפה הייתי? אה כן סיפרתי לכם על הגוון עור של קאניה, אז כמו שאמרתי הוא לא חום כהה אלא מעט יותר בהיר גם מהשיער שלה אבל טיפה אפילו לא הרבה רואים את ההבדל, עכשיו אני עוברת להסבר על העיניים שלה אז אין כל-כך הרבה מה לספר על העיניים שלה כי הם פשוט שחורות-חומות כמו של כל האפריקאים רק שכשחושבים על זה אפשר לראות בוהק כחול עובר בהם מתי שהיא מתכננת משהו או כשיש לה רעיון וכו׳. עכשיו אני אספר לכם על הגוף של קאניה אוקיי אתם מקשיבים? היא לא ממש מפותחת אבל יש לה קימורים יפים, כן, אין לה שדיים כל-כך גדולים והגוף שלה הוא בכלל רזה אך בואו אסביר לכם משהו היא לא רזה למדי הגוף שלה יש לו צורת של שעון חול קטן וטוב הרבה אוהבים את זה. בואו נסביר לכם על פניה של קאניה, היא נראת צעירה יותר מבת שש עשרה בגלל תווי פניה הילדותיים והמלאים בשטותיות, עורה חסר חטטים וחלק כמעט לגמרי, גבותיה בצורה טבעית לא עבות ולא דקות וגם לא חד-גבה, ריסיה חומים בהירים ומעט מעט ארוכים הם מאוד עדינים, שפתייה לא בשרניות אבל גם לא דקות פשוט בדיוק במידה הנכונה, הן גם בגודל בינוני-קטן ומתאימות לתווי פניה בדרך כלל היא מורחת על השפתיים שלה אודם ורוד חלש שנותן לשפתייה בוהק וחלקות. יש לה כמה צלקות בודדות על הפנים, אחת ליד הצוואר שלה מליד השפתיים יותר בצד שמאל ויורד משם לצוואר, את הצלקת לא הכי רואים אבל אלה שרואים אותה מתחילים להעליב אותה על כך, שתי צלקות נוספות הן, אחת שממוקמת על המצח ומוסתרת מתחת לשיער שלה ואחת נוספת שלצד הצלקת בצוואר (למטה בסוף הצלקת) גם את שתי הצלקות האלה לא הרבה מצליחים לראות אבל הן נוצרו מהיתעללות הוריה. הגובה של קאניה לא בדיוק גבוה היא יחסית נמוכה לגילה וגם זה אחד הדברים שגורמים לאנשים לרדת עליה. הידיים שלה לא קצרות אבל לא ארוכות ואצבעותיה קטנות קצרות ורזות, הרגליים שלה גם לא ארוכות וגם זה מה שדומה למה שאמרתי על הגובה שלה רגליה קצרות וחסרות בשומן הרבה אומרים לה שהיא רזה מדי אבל הם יודעים שהיא לא הכי רזה יש לה פשוט הרבה מחסורים. היא בדרך כלל לובשת שמלה ורודה וטורקיז'ית מבד עדין כי הוריה החליטו שהיא צריכה לפחות להיראות טוב אבל כשהם נותנים לה ללבוש את השמלה הירוקה כזית (לא זית כהה אלא בהיר יותר כמו הגבול בין ירוק ואפור). היא נועלת נעלי ספורט לבנות במידה ממש קטנה כמוה וגורבת גרביים אפורות-לבנות ולפעמים גם נעלי מגף שחרחרות בלנסטון. יש לה עליונית בכל הצבעים כי האחיות שלה גדלו ולא עלו עליהן יותר ובגלל שהיא היחידה שרוב הבגדים שלא עלו עליהן עלו עליה הן הביאו לה את זה. אופי: אני אתחיל מכך שאספר לכם שקאניה אוהבת להישטטות נכון זה דבר לא הכי טוב אבל זה מה שהיא אוהבת ולכל דבר יש סיבה והסיבה היא שקאניה חסרת ביטחון אני אסביר את זה ככה, הרבה אנשים בבית הספר התנהגו אליה ברשעות בגלל היותה שחומת עור, מה שהוריד את הביטחון העצמי הירוד שלה וגרם לה להשתמש בחוש ההומור שלה כדי להפוך אפילו במעט ליותר מקובלת בחברה. אבל כמובן שיש לה גם כמה תכונות טובות שהן זה שהיא חברותית ובזה אני מתכוונת לתומכת ועוזרת, היא מאוד מעדיפה לתמוך באנשים הנכונים כי אם זה יקרה אולי גם יום מהימים יתמכו הם בה. את האמת אף אחד לא מכיר את הצד הנחמד שלה אף על פי זה שהיא רוצה שיכירו אותו. קאניה יכולה להיות ממש נחמדה אבל במבט ראשון היא לא באמת נראת כזאת אבל כולם חוץ מהסוענים יכולים לקבל רושם מוטעה לגביה. (חוץ מהסוענים בגלל שהם אוהבים ילדים) נדבר קצת על החוכמה של קאניה זה לא שהיא טיפשה לגמרי זה יותר שהיא פשוט לא הכי מצליחה בלימודים נכון הציונים שלה בינוניים אבל היא לא חסרת טאקט וסנילית גמורה, היא קצת יותר מדי חושבת על זה שמה יחשבו ילדים אחרים אם היא תצליח בלימודים אוליי יחשבו שהיא חנונית וירדו עליה מי יודע, וגם קאניה לא הכי אוהבת ללמוד האומנם היא מנסה להיות קצת יותר מדי טפשה אבל היא טובה בתכנון אסטרטגיה יותר קל לה לחשב את המצב בראש ולעשות תוכנית שתעזור לה במועט. כדאי שתדעו שקאניה מקנאה בעננים, הם חופשיים כל-כך בלי הורים שמציקים ומורידים להם את הביטחון, לפעמים נוהגת קאניה להסתכל בהם שעות על גבי שעות. אם תראו אותה מסתובבת זה כי היא מחפשת סיבות לזה שתוכל להיות מחוץ לבית מנותקת מההורים וזה בכללי האופי שלה. היא לא אוהבת דברים ספציפיים ויש הרבה דברים שהיא לא אוהבת. רקע: אוקיי אני אתחיל עם היום שבו קאניה נולדה, היא נולדה ב-21 לדצמבר 2004 ביום הקצר ביותר בשנה בתחילתו בדיוק מתי שהזריחה עלתה והעירה את היום הקצר ביותר בשנה. אוליי תעדיפו לדעת למה קראו לה קאניה בכלל? בגלל שהיא נולדה בזריחה והאור הבהיר האיר את פניה אז החליטו שבגלל ששם המשפחה שלה פירושו בהיר אז יקראו לה קאניה שזה אור, ולכן שמה הוא קאניה מאנלה. קאניה הגיעה ללונדון כי להוריה היה חוסר נוחות בדרום אפריקה והחליטו שיהיה עדיף להם בלונדון. אבל עדיף שאתחיל עם הילדות של קאניה בדרום אפריקה לפני שאתחיל לספר לכם על חייה בלונדון. קאניה אף פעם לא חשה באי נוחות בדרום אפריקה היא הייתה שם רגילה נורמלית והיה לה טוב שם. מאז שהייתה ילדה קטנה אהבה להתרוצץ בכל מקום יחפה אך הוריה נזפו בה וטענו שזה לא מכבד הם היו מעוצבים עליה מאז ומתמיד בעוד שעל אחותיה הגדולות והקטנות היו אלו אשר קיבלו הכל. לא הראו רחמים כלפיה במשפחה במיוחד לא כשהייתה בת 5 ושברה את האגרטל האהוב על אמא שלה ביום ההוא היא חטפה מכות ועלבונות. חצי שנה לאחר מכן הוריה גילו שחלק מהאנשים נחרדים מהיתנהגותם אל קאניה כי איכשהו גילו על המתרחש בבית משפחת מאנלה. לאחר שרכשו כרטיסי מעבורת עלו על אונייה ללונדון היו חדרים מועטים באונייה אבל שמו את קאניה בתא קטן לבד. לא היה להם אכפת מהילדה הקטנה ומהפחדים שעלולים לקרות לה במקום בודד וקטן, בעוד שהדבר היחיד שאמרו לה לפני שהובילו אותה לתא היה "אם תפחדי תפחדי בשקט". כל הלילה ירדו לה הדמעות בעוד חששות מרובות ממלאות את ליבה בפחד "מתי נגיע? אני מפחדת" שאלה את עצמה. כעבור זמן ארוך באונייה הם הגיעו ללונדון המשפחה התמקמה שם וחשבו ששם יכולה להיות להם התחלה חדשה. יום ראשון בגן אחרי שבועיים שקאניה בלונדון הוריה החליטו לשלוח אותה לגן וכמובן שמההתחלה לא היה יכול להיות לה פשוט, 'מה אם לא יאהבו אותי?' חשבה שניה לפני שנכנסה לגן ואז היא נכנסה, כולם הסתכלו אליה כמו על איזה יצור משונה שמעולם לא ראו מההתחלה הרגישה כמו זרה בינהם. בזמנה בגן החלו העלבות קראו לה 'שחומה' 'מוזרה' ודברים דומים ברגע שעלתה לבית הספר החליטה שהיא צריכה לעשות משהו ואז היא החליטה לשחק את ליצנית הכיתה שכולם יצחקו עליה קאניה רק רצתה חברים. ככל שגדלה הבינו שהיא סתם עוד אחת אבל עדיין המשיכו להעליב אותה כמו אז ותמיד קאניה הזכירה לעצמה 'לא להתעצבן זה רק יתן להם קלפים נוספים לשחק בהם' במבחנים קיבלה מספיק טוב כי לא רצתה שמישהו שהיא חנונית גם אם היא הייתה טובה בדברים מסוימים היא מעולם לא הביאה את דעתה במילא אין לה חברים אז אין דבר שהיא יכולה להפסיד אבל היא יכולה להפסיד את הכבוד העצמי שלה וזה יהיה הדבר שימוטט אותה בחיים. בסופו של דבר כלום לא השתנה בחיים של קאניה חוץ מזה החבר היחיד שלה הוא הדמון. סטטוס התקדמות: שם, גיל, עולם, מגדר, מוצא, דמון, מראה, אופי, גמורים. רקע נראה שגמרתי. הצבע שאתם רוצים שאני אכתוב את הדמות שלכם: תפתיעי אותי. הארות/הערות/ראיתם את הסדרה במקרה?: הודעה זו נערכה ע"י Danger magic ב Jun 9 2021, 21:30 PM -------------------- ליבי 😼 13 😼 She/her
אני בחתימה של ליביייי אז ליבי קסומה קסומה והיא נחמדה כזאת והיא משרשרת מעולה והיא גםגםגם כזאת כזאת ליביאית כזאת וזה ממש נחמד :> אזזזזז אנשים תדברו עם ליביייי כי היא נחמדה ממששש3> --------- הארי פוטר - Hportal.co.il |
|||
|
|
|
פורסם ב: Mar 12 2021, 18:23 PM
|
||
 מה לא פורים היום? |
שם + שם משתמש: אם, SCARLET WITCH
שם הדמות: דבי קולטר (Debbie Coulter) גיל: 14 :) העולם בו הדמות שלכם גרה: כדור הארץ. שלנו. מגדר: נקבה, סיס. מוצא: כולכם גרים באוקספורד שבאנגליה אבל זה לא אומר שהדמות שלכם חייבת להיות בריטית. אם הדמות שלכם נולדה וגדלה במקום אחר, תארו ברקע את השלב שבו היא הגיעה לאוקספוד. אשכנזי- צ'כיה (אפרט בהמשך) מראה: כפות הרגליים של דבי צרות וארוכות, וכהות בכמה גוונים משאר עורה, מכיוון שהיא הולכת ללא נעליים בכל זמן המתאפשר לה. לא, לא בתור הצהרה אופנתית, אלא בתור פתרון צולע ביותר לציפורניים החודרניות שלה. כבר מאז היותה בת שתיים עשרה, החלו ציפורנייה לגדול אל תוך הבשר, מכאיבות לה בכל צעד וצעד. זמן מה היא הלכה עם מגפיים הגדולות עלייה בכמה מידות כדי להקל על הכאב בנעלית נעליים, אך לאחר שנפלה בגללן וקיבלה חבלות מכובדות במהלך ניסיון נואש לתפוס רכבת בזמן, עברה להשתמש ברגלייה היחפות בכל זמן בו זה התאפשר. אביה ניסה מספר פעמים לשכנע אותה ללכת לטיפול נוסף בציפורניים, אך היא ממשיכה לסרב בתוקף מכיוון שבפעם הראשונה שעברה את הטיפול שהיה אמור לגרום לציפורן לחדול לגדול אל תוך הבשר, היא חווה כאבים שתיארה כ"הרבה יותר מאמללים," מהכאבים הרגילים. הציפורניים הן לא הדבר היחיד המפריע ה ברגלייה, למעשה הן אחדות מרבים. דבי תמיד שנאה את כפות רגלייה, אך לא הסתירה אותן בהתמדה רבה כמו את גופה. היא שנאה את עקבה המסיבי והמחוספס שהיה תוצאה ישירה של הליכתה המרובה ללא נעליים, את כל האצבעות חסרות התועלת (לטענתה) האלו שלא הפסיקו להיפצע כשנתקלו ברהיטים, את אוסף הורידים הכחלחלים סגלגלים שבלטו דרך עורה כשמתחה את כפות רגלייה, את התחושה המעקצצת של נמלים המתרוצצות עליה שחשה כשרגלה נרדמה... הקרסוליים של דבי מעט שמנמנים, כי למרות שהיו לה ארבעה אימוני התעמלות קרקע בשבוע, זה טבעי לחלוטין. היא נהגה לקנא בשאר המתאמנות על גופן הדקיק והמחושל להפליא, אך על השומן שעטף רגלייה, (שככל הנראה נבא בעיקר מהסוכרים שהייתה צורכת על בסיס קבוע כדי להוריד מהלחצים שלה בזמן למידה) וגרם לה בושה וחוסר בטחון בכל פעם שלבשה מכנסי טייץ כשהתאמנה, פיצתה היכולת אותה שיפרה וחידדה במשך שנים- לקפל את גופה לצורות משונות. כן, דבי הייתי מה שמכנים "נערת גומי". היא הייתה מסוגלת להתקפל ולהכנס לתוך קופסאות קטנטנות על ידי עיקול אבריה בצורה מדהימה, ואף מבחילה לעיתים. פעולות כמו לגעת עם לשונה במרפקה היו פשוטות להפליא בשבילה, מה שעורר אצל חבריה התפעלות כשהיו צעירים יותר, אך דברים כמו סיבוב ידיה, מה שגרם לעצות שלה לבלוט, הגעילו את הסובבים אותה, כך שעם הזמן למדה מה לעשות כדי לקבל מחמאות ושבחים, ומה לא. היא לא ממש אוהבת לטפל בשיערות רגלייה, לכן היא מסירה אותן פעם בחודש חודשיים עם שוועה כדי להמנע מעיסוק שבועי איתן. הברכיים שלה מעט בולטות, אך לא מבחינים בכך יתר על המידה מכיוון שגם שם יש לא מעט שומן, על הברך הימנית שלה ניתן להבחין בשתי צלקות בצורת אליפסה, הנגרמו מכוויה מצערת שהייתה תוצאה ישירה של ניסיון אפיית עוגת פלסטלינה על תנור העצים בביתה. על ירכה השמאלית נמצאות מספר נקודות חן, בעוד על ירכה הימנית רק אחת, שלפעמים נראת כמו נקודת חן, לפעמים כמו יבלת ולפעמים כמו חצ'קון. היא נוטה לכיוון היבלת מכיוון שיש שיערה מציקה שלא משנה כמה היא תולשת אותה משם, גדלה מחדש. עוד שתי נקודות שומן שהיא לא ממש אוהבת, נמצאות בחלק הפנימי של ירכייה. בכיתה ז', היא שנאה את השומן שהצטבר שם כל כך עד שהייתה כורכת סרט דביק סביבה, והפסיקה בבושה ובחוסר רצון, רק לאחר שאחת מחברותיה שמה לב לכך ודיברה איתה. המותניים שלה רחבות למדי, אך דקות. היא מעדיפה ללבוש מכנסיים עם גומי גבוהה, מה שמעניק תחושה שהבטן שלה שטוחה יותר ממה שהיא באמת. חזה שטוח יותר משל רוב חברותיה. עוד משהו שבתחילת גיל ההתבגרות התביישה בו מעט, אך כיום היא בסדר איתו מכיוון שהוא מקל על ה"התקפלויות" שלה. מכיוון ש-שדה השמאלי קטן יותר משמעותית מהימני, היא נוהגת להוציא את המילוי של הגוזיות שלה רק מהצד הימני. לחצים. לדבי יש נטייה להלחץ בקלות (פירוט בהמשך), מה שגורם לכתפייה להיות מכווצות ומורמות לעיתים קרובות. סוף סוף, הגענו לחלק האהוב על דבי- נמשים! ייתכן בהחלט שכבר הבחנתם בעובדה הזאת- דבי לא ממש אוהבת את עצמה. היא מאוד חסרת בטחון בנוגע למראה החיצוני, אך את הנמשים המכסות את כתפייה (וגם פנייה, אבל לשם עוד לא הגענו) היא מאוד, ואני מדגישה, מאוד אוהבת. הם התמיד נראו לה משום מה כמו המוני כתמים זעירים של חמאת בוטנים. בקטע טוב. דבי מאוד אוהבת חמאת בוטנים. הצוואר שלה רגיל למדי, אין יותר מדי על מה להרחיב עליו, אולי למעט זה שהיא מאוד אוהבת עיסויי צוואר. היא כל כך אוהבת עיסויי צוואר, שכשהייתה קטנה הייתה נוהגת להעמיד פנים שהוא תפוס רק כדי שאימה תעסה אותו. סנטרה עגלגל וקהה, וזרועים עליו מספר פצעוני בגרות. שפתייה עבות ובשרניות, והיא מתצליחה לפתוח את פייה לגדלים מרשימים למדי, בעיקר כשהיא מהפקת. ערו שפתייה נוטה להתייבש, אבל אין לך כוח להשתמש בשפתון לחות, ובמקום זה היא נוהגת ללעוס את שפתייה, עד זוב דם לפעמים. היא מרכיבה גשר כבר כשנה, ובקרוב הטיפול אמור להסתיים והיא סוף סוף תוכל לשכוח ממנו. דבי מאוד אוהבת לאכול פופקורן וסוכריות גומי, מה שפוגע לעיתים קרובות בקשר, מה שמהווה עוד סיבה לכך שהיא מחכה שהוא ירד. כשהיא מחייכת נוצרות שתי גומות קטנות וחמודות, ולחייה עולות מעלה, מה שבתוספת שומן ילדות מעניק לה לחיי ארנב מתוקות. היא לא נוהגת לטפל את ב"שפם" שלה, אך בכל פעם שהמאריכים בדיבורים על שפמים (בעיקר של נשים) שמהלך שיחות היא מרגישה לא בנוח ופורקת (נו קליקים מהאצבעות יעני) ידיה\משחקת עם שיערה (כנ"ל לגבי שיחות על משקל גוף).החלק התחתון של אפה רחב, ממש בצורת אליפסה, והיא תמיד התגאתה בכך שהיא מסוגלת להרחיב נחירייה לגדלים יוצאי דופן. אז מהחלק התחתון של האף שלה עולה גשר האף בצורת חצי קונוס, כך שהוא מזכיר לפעמים אף של חזרזיר. העיניים שלה בצורת שקד, ארוכות יותר מרחבות. היא לא מתאפרת ביום יום, אך באירועים כמו חתונות וחגים היא אוהבת לשאול מאחותה הקטנה אייליינר ולהדגיש את העיניים בצבע האצות שלה. אם מתקרבים אלייה, ניתן להבחין סביב האישון עצמו במעט צבע צהוב, שבניגוד לירוק האצה המשתלט על רוב עינה, נראה כמו... אור שמש רך. הריסים שלה לא מאוד ארוכים, וגם יחסית בהירים. לא בלונדינים, פשוט גם לא שחורים. בצע... קרמל שרוף, שמשתלב נהדר עם השיער החום שלה. הוא מתולתל, אבל לא כבד, אלא אוורירי וקופצני, ונוטה לתפוס המון חשמל סטטי. כשהייתה קטנה היה לה פוני, אבל כשהתחילה להתאמן בהתעמלות קרקע הוא נכנס לעינייה כל הזמן אז היא החליטה להאריך אותו, וכדי שעד שייתארך הוא לא יפריע לה- היא סירקה אותו לאחור והשתמשה בקשת לשיער כדי להחזיק אותו במקום, וגם היום כשכבר אין לה פוני, היא עדיין ממשיכה לעטות קשתות לשיער, לרוב פשוט בצבעים ניטרלים בהירים כמו לבן או צהוב בהיר, ואת שאר השיער שמגיע לה בערך עד לשכמות, היא אוספת עם גומיות שחורות בקוקו נמוך רגיל (כשהתחילו לגדול לה פצעוני הבגרות על מצחה אחת מחברותיה סיפרה אותה ועשתה לה פוני כי היא התביישה בהם, אך עד מהרה הבינה שגם לכל השאר יש וזה לא כזה נורא אז היא חזרה לתספורת הרגילה שלה). כשהיא מתאמנת היא לובשת טרנינג\טייץ וחולצות צמודות, אבל ככה היא נוהגת להתלבש ביום יום: ג'ינסים בהירים בגיזרה מתרחבת מתחת לברכיים, אף פעם לא קורעים, נעלי ספורט או סניקרס נוחות וגרביים שמגיעות עד מעט אחרי הקרסול, גופיית ספגטי פשוטה מתחת לחולצה שתי מידות מעלייה- העיקר שלא יהיה צמוד, בלי תכשיטים, אולי מדי פעם שרשרת קלה ואת קשתות השיער שהרחבתי עליהן קודם... (יש מצב שאני אערוך אחר כך?) אופי: לפחות 15 שורות. כתבו על התכונות הטובות של הדמות שלכם וגם על הרעות. מה הדמות אוהבת ומה לא. כל דבר שילמד אותנו על האופי שלה ואיך היא מתנהגת. רקע: אם אתם בעולם המקביל, אל תשכחו לציין דברים משמעותיים כמו האם הדמות שלכם שייכת לסוענים או למשפחת מלומדים, היום שבו התקבע הדמון שלכם וכדומה. לפחות 20 שורות. סטטוס התקדמות: סיימתי: הכל חוץ מרקע ואופי. מראה גמור אבל אני כנראה אערוך כי עוד לא הספקתי לעבור עליו וחסרים לי כמה דברים... הצבע שאתם רוצים שאני אכתוב את הדמות שלכם: DarkRed הארות/הערות/ראיתם את הסדרה במקרה?: אע כן איזה נחמד זה שפתחת שוב, בפעם הקודמת לא היה לי זמן לשחק והיז דארק מטיריאלס ("המצפן הזהוב" הוא שם לא משהו ><) זו טרילוגיה מהממת, וגם הסדרה מן הסתם (דפני קין היא אחת מהשראות המשחק היותר גדולות שלי!). טוב, בהתחשב בזה שזה רק סעיף ההערות- לא בא לי לחפור לך יותר מדי במידה ואת קוראת את זה סתם כי אולי כתבתי פה משהו חשוב. ביי. D: הודעה זו נערכה ע"י SCARLET WITCH ב Apr 10 2021, 23:34 PM -------------------- אמ קיי, דארלינג ~ היא\את  --------- הארי פוטר - Hportal.co.il |
|
|
|
|
פורסם ב: Mar 12 2021, 21:25 PM
|
||
 בוגר הוגוורטס |
טריגרים: מוות, בריונות
שם + שם משתמש: הדס, ג'ייק הבלש הכי ילדותי במקוף 99 שם הדמות: רייאן (Rayaan), מבטאים RAY AAN, יש לו כמה משמעויות בהינדית: עשב ריחני, אווירה, גלקסיה, שערי גן עדן. שם משפחה: באווה (Bawa) גיל: 16 העולם בו הדמות שלכם גרה: העולם שלנו מגדר: זכר דמון: - מוצא: נולד בגואה, הודו. עבר לאוקספורד, אנגליה מראה: אם הייתם שואלים את רייאן מה מיוחד במראה שלו, הוא היה אומר ששום דבר. יש לו פה, אף, שתי עיניים ושיער. בדיוק כמו לכל ההודים. ולכל האנשים בעולם. אם תשאלו את אימא של רייאן, היא תגיד שהוא הילד הכי יפה ומיוחד בעולם. מי מהם צודק? אתן לכם להחליט. לרייאן ללא ספק יש מראה טיפוסי, ועם זאת פניו עדינות ומשדרות רוגע. נתחיל מהשיער- שהוא שיער שחור. כמה לא צפוי. לרייאן יש שיער שחור קצר, שהוא נוהג לגלח אותו מעט בקצוות, ולהשאיר את האמצע עם שיער ארוך יותר, מעין בלורית כזו. ונעבור לעיניים! איזה צבע יש לו??? תופים תופים... חום! וואי לא מפתיע בהתחשב במוצאו, אבל הייתי במתח! איך לתאר את החום של עיניו? רגיל כזה, די כהה, כזה שלא רואים ממש את האישונים. ריסיו די ארוכים ועלולים לגרום לו לעתים למראה עדין כזה, "נשי" יותר. הגבות שלו די עבות, ואם אימא שלו לא הייתה מכריחה אותו למרות שיערות, הגבות שלו היו מתמזגו זו בזו. לא לוקח הרבה זמן לשיערות באמצע לצמוח, והוא מעדיף לגרור את זה כמה שאפשר. עדיף להיות קצת חד גבה מלעבור תהליך כזה כואב. לפרוטוקול, אני לא בעד. האף שלו קטן וצר, וכך גם השפתיים שלו צרות ולא מלאות ממש. למראה הצר מצטרפות גם הפנים שלו, שהן יחסית רזות וצרות, עם לחיים רזת ולא מלאות. צבע עורו חום בהיר, יחסית בהיר בשביל הודים, כיאה לילד שבילדותו לא ספג כל כך הרבה שמש. אפשר להגיד שלקחו שוקולד חלב וערבבו עם איזה שתי חפיסות של שוקולד לבן.. ומה שיצא אני מרוצה. חוץ מהצנימות של פניו, הדבר הכי בולט בהן הן כמובן המשקפיים שלו. מגיל צעיר הוא התחיל להרכיב משקפיים. בהתחלה מרובעים ולא מאד מחמיאים לפניו, עד שעבר למשקפיים יותר מעוגלות שמחמיאות לפניו. המסגרת שלהן תמיד כחולה כהה או שחורה. סולידי שכזה. הגוף שלו ממשיך את המראה הצר של פניו- הוא דקיק ולא רחב כתפיים. הידיים והרגליים שלו דקיקות, מזכירות ענפים, וכך גם האצבעות שלו- דקיקות כמו ענפים קטנים. הבטן שלו די שטוחה, מעבר ל"פאוץ'" קטן, שנוצר בשל אכילה מרובה של נאן וצ'פאטי. רייאן הוא לא פאשניסטה ועולם האופנה בכלל לא מעניין אותו הוא מתלבש הכי פשוט והכי חנוני- בגדול מה שאימא שלו קונה לו. בלי ויכוח. הוא לובש חולצות פולו, בחמישים גוונים של אפור, קצת שחור, כחול כהה גם הולך ולפעמים אדום נועז. בבקשה אל תלבשו חולצות פולו בזמנכם הפנוי. רייאן לרוב הולך עם מכנסי ג'ינס, בצבעים הרגילים והמשעממים: כחול ככה, שחור, חום לפעמים אם יש. לסיום הוא ינעל נעלי ספורט או סניקרס בצבע... ירוק! חחח סתם, ברור ששחור. על צווארו הוא עונד שרשרת כסף שקיבל מסבתא שלו. התיליון של השרשרת הוא סמל האום- מנטרה מרכזית בדת ההינדית. זו בסך הכל שרשרת פשוטה, עם סמל מוכר, אבל בשביל רייאן היא הרבה יותר מזה. סבתא שלו נתנה לו אותו כשהיה קטן, והגדילה לו את השרשרת כשגדל. הוא לא הוריד אותה אף פעם, במיוחד לא אחרי שסבתו נפטרה. אופי: רייאן הוא פשוט ההגדרה ל"חנון", "ילד כאפות" ועוד כינויים מהסוג הזה. אנחנו לא מעודדים סטיגמות, כמובן, אבל רייאן פשוט נכנס למשבצת הזו. כבר מהרגע שנולד, הוא חונך לכך שלימודים הם הדבר החשוב ביותר וניצול טוב של הזמן הוא תמיד להיות פרודוקטיבי ולהעשיר את הידע. מהרגע שיכלו הוריו לימדו אותו בבית ושלחו אותו לחוגים שונים. רייאן מטבעו הוא סקרן מאד וצמא לידע, אז מבחינתו זו הייתה הנאה ולא סבל. רק שהגיע לגן הוא הבין שזו לא המציאות, והרבה ילדים "מבזבזים" את זמנם במשחקים. באיזשהו שלב גם רייאן קיווה וציפה לבזבז את זמנו במשחק חסר משמעות, אבל לאחר תקרית לא נעימה - בה בזמן משחק ילדים גרמו לו להיות תקוע בפח אשפה - הוא סילק את המחשבות הללו מהראש. רייאן ללא ספק ילד מאד מוכשר: הוא מנגן בסיטאר ומשחק שחמט, ויש לו ידע רחב בהמון תחומים, כמו אסטרונומיה, מתמטיקה, כימיה וביולוגיה. אפילו אמנות פלסטית וציור. אפשר להגיד גם שבית הספר בשבילו זה "קלי קלות". מכל התחומים הללו, התחומים הכי חזקים אצל רייאן הם מתמטיקה ומוזיקה. רייאן אוהב מאד מתמטיקה, הוא אוהב איך שכל המספרים פשוט מסתדרים, שכל הדרכים מובילות לאותו המקום. מאז ומתמיד הוא הסתדר עם משוואות ארוכות, פרבולות משונות וכו.. (הערה: הכותבת נכשלה בבגרות של חמש יחידות ומאז שסיימה בית ספר דאגה לשכוח מתמטיקה. אנא היעזרו בסבלנות). מעבר ללימודי המתמטיקה בבית הספר, רייאן השתתף בחוגי מתמטיקה שונים ואף למד בבית והרחיב את הידע שלו במקצוע. ככה גם מוזיקה מסתדרת לו בראש: גם היא בשבילו כמו משוואה מתמטית. כדי להגיע לצליל ולחבר מנגינה, צריך להיות מדויק ומרוכז.. כמו לפתור בעיה מתמטית. לא הכי הבנתי אותו, אבל בסדר. בגיל שלוש למד לנגן בפסנתר אצל השכנה, אבל לא התקדם מאד בלימודי הפסנתר כשהחל ללמוד לנגן על סיטאר. בסיטאר הוא מנגן מאז שהתחיל ללמוד בבית הספר ומאז לא הפסיק. בגואה היה חלק מתזמורת בית הספר, וכשעברו לאנגליה הצטרף לקונסרבטוריון השכונתי. הוא מנגן גם לעתים באירועים של קהילת ההודים האוקספורדים. רייאן גם טוב בשחמט, שגם החל לעסוק בו בבית הספר היסודי, אבל גם הוא ראה גמביט המלכה ונמאס לו מההתלהבות משמחט. ונחזור לרצינות: רייאן לא אוהב ענק של המשחק, אבל הוא נכנס לנבחרת והמשיך להתמיד בה רוב הזמן, בגלל הוריו שהכריחו אותו. מאז שעזב את הודו הוא הפסיק לשחק. בהמשך לתיאורו כ"חנון", כישוריו החברתיים של רייאן לוקים בחסר. הוא בקושי הצליח להשתלב בחברת בני גילו, במיוחד כשמדובר בבית הספר. החזות ה"חנונית" שלו והאופי השקט שלו, הפכו אותו ישר למטרה להצקות. עד שהוא הספיק לקלוט בחבורות הילדים מה קורה, מי נגד מי, מי אלו כל הילדים.. הוא ישר נדחס לאותה הפינה. הוא גדל להורים קשוחים, שאת הרגשות שלהם הם לא מראים. כך גם רייאן למד להיות, יותר להתעלם ולהיות "פוקר פייס", מאשר להגיב לסיטואציות. בתור ילד הוא היה יותר רגשן ובייכן, אבל עם הזמן הוא למד שבכי לא עוזר לו בבית. כל פעם שסיפר להוריו שמציקים לו, הם אמרו לו להתעלם. ככה הוא פיתח יותר קשיחות לגבי הבריונות שהייתה נגדו כל השנים. זה לא משנה מה הוא הרגיש בפנים, הוא המשיך בשלו והעביר את זה ממנו. אבל כמה אפשר להעביר את הכל מעל הראש? במיוחד כשאתה בפנים אתה בן אדם עם רגשות ונער בגיל ההתבגרות..רייאן בפנים הוא עדיין "בכיין", כשהוא לבד הוא תמיד יכול לבכות לכרית שלו. בלילות הוא תמיד חושב על כל מה שהוא מדחיק באותו היום, כל ההצקות ומקרים אחרים רעים שקרו. סבתא וסבא שלו היוו לו משענת, אך הוא תמיד ניסה לא לספר יותר מדי כדי לא לצער אותם. כשאיבד את סבא וסבתא שלו, הוא היה לבדו באבל, מאחר והוריו דאגו "להמשיך כרגיל". המשענת שכבר הייתה לו התפרקה והוא נשאר להכיל את הכל בעצמו. זה גרם לו להיות יותר סגור מכפי שכבר היה. רייאן הוא לא רק מאד סגור, אלא שגם הביטחון העצמי שלו נמוך. אף על פי שיש לו הרבה במה להתגאות, הוא מעדיף להשאיר את הכל בפנים. כשמדברים איתו הוא לרוב מגמגם, ממלמל, או מדבר חלש. הוא תמיד רוצה להיעלם, שלא יראו אותו, שלא יתייחסו אליו. הוא היה מעדיף להיות שקוף, אם היה אפשר. הוא לא מסוגל לדבר מול קהל, וגם לדבר עם אחרים קשה. הוא נכבה מפסיק בעבר, שכל פעם שדיבר, התשובות מילדים היו צחוקים והעלבות. אז הוא העדיף לא להיכנס לזה שוב. אפילו ממורים חשש מעט, למרות שהוא היה אהוב עליהם. תמיד החשש שמה שהוא יגיד יהיה טיפשי ויגרום לבוז כלפיו. הוא ילד יחיד להורים מאד לחוצים, אז הלחץ עליו להצליח בהכל מאד גדול. כשנכשל, זה תמיד היה ביג דיל, תמיד בה עם אכזבה ונזיפה. כשהצליח, שבחו אותו אך באותו העת דאגו להזכיר לו שיש עוד לאן לשאוף. זה לא פיתח אצל רייאן תחרותיות וביטחון עצמי כמו שהוריו חשבו שהוא עושים. להפך, רייאן פיתח ביטחון עצמי נמוך ולא היה מרוצה אף פעם מההישגים שלו. מעטות הפעמים שהוא היה מרוצה מעצמו, אבל היה משאיר את ההרגשה הזו עמוק בבטן ונותן לה לחלוף. הביקורת העצמית הקשה שלו גרמה לו תמיד להיות מבואס מעצמו, תמיד לחשוב שוב ושוב איך היה יכול להיות יותר טוב, אם זה במבחנים, בקונצרט, בתחרות.. כל מבחן או תחרות גרמו לו להילחץ מאד, וככה הוא אף פעם לא נהנה מכלום. כך שמבחנים נהיו פחד עצום שלו, לפני כל מבחן הוא לומד כמו מטורף, לא זז מהספר, ותמיד מגיב בבכי לפני המבחן ואחריו. התפקוד שלו היה רוב הזמן מעולה, אבל הפנים שלו התפרק. כפי שהוא חונך, כל מבחן חשוב, כל דבר שהוא עושה הכי חשוב בעולם.. הוא חייב תמיד להצליח, כדי להגיע להשכלה הכי גבוהה ולעבודה הכי טובה. אין טעויות בדרך. זו החשיבה שהוא תמיד הולך איתה ועסוק רק בה, במקום לחיות ולחוות. הציפיות המטורפות ממנו גרמו לו לקרוס בסופו של דבר, יחד עם המוות של הסבים שלו. כשהוריו התחילו להבין מה הכניסו לו לראש, זה כבר היה די מאוחר. לקח לרייאן זמן להיפתח אליהם, והחרדות שהכניסו בו עדיין נמצאות לו בראש. למרות שרייאן עבר ועובר המון הצקות וחוסר קבלה בחברת הילדים, הוא עדיין ילד טוב ולא נקמן. הוא מנסה מאד להאמין בטוב לב, במיוחד אצל מבוגרים, שהם תמיד יותר נחמדים אליו. הוא תמיד יענה בנימוס ויתנהג בכבוד, גם למבוגרים ואפילו לילדים שמדברים אליו בבוז. רייאן תמיד יעזור לזקנה לסחוב סלים, תמיד ייתן כמה מטבעות לקבצנים.. ואפילו תמיד יעזור לילדים בשיעורי הבית שלהם. סבא וסבתא שלו חינכו אותו לראות את כולם, וכך רייאן נוהג, גם אם זה לפעמים קצת על "אוטומט". הוא לעולם לא ישמור טינה, גם למי שהציק לו, רייאן פשוט מכבד את כולם כבני אדם ומקווה שיבוא יום שגם יסתכלו עליו ככה. או שהוא פשוט יסיים את בית הספר וימצא חברים טובים בחוץ. רקע: רייאן נולד בצפון גואה (המדינה הקטנה ביותר בהודו) בעיר הבירה פאנאג'י. שם גם גר עד ההגירה לבריטניה. הוא בן יחיד לשני הורים: ראג', רואה חשבון, ו-ודה, טבחית בבתי מלון. לימודים אצל הוריו הם הדבר החשוב ביותר- השכלה טובה היא זו שתעזור לך להתקדם בעולם. חשוב להם שרייאן יהיה תלמיד מצטיין בבית הספר, כדי להתקבל לאוניברסיטה טובה.. ולהצטיין גם שם, כמובן. כוונתם טובה, כי רצו להעניק לילד שלהם את מה שלא היה להם. שניהם הגיעו ממשפחות דלות אמצעים. אימו של רייאן עזבה את הלימודים בתיכון כדי לעזור בכלכלת המשפחה. היא חלמה להיות עורכת דין, אך לא שבה ללמוד והמשיכה בקריירה שלה כטבחית. אביו של רייאן סיים את לימודיו בתיכון והמשיך ללימודים גבוהים. הוא עבד בכמה חברות עד שרייאן נולד, ובכל משרה לא הצליח לקבל העלאה גדולה או להתקדם מספיק. כשרייאן נולד הוריו החליטו שאימו תישאר עמו בבית עד שיילך לגן. המשכורת שהביא אביו, ראג', לא הספיקה לכלכל את המשפחה. לכן בערבים אחד מההורים היו יוצאים לעבוד בעבודות מזדמנות. עוד לפני שהתחיל ללמוד בבית הספר היסודי, הוריו החליטו ללמד אותו בבית. זו גם הסיבה העיקרית שאימו נשארה איתו בבית. היא דאגה שבתור תינוק ישחק במשחקי חשיבה, שישמע מוזיקה קלסית.. מה לא.. וכשהיה בן שלוש היא התחילה ללמד אותו בבית חשבון ואנגלית. היא גם הייתה שולחת אותו ללמוד פסנתר אצל השכנה, בתמורה למאכלים שהייתה מבשלת לה. השנים הראשונות בחייו של רייאן היו הרגועות בחייו. בתור ילד הוא נהנה ללמוד בבית, לראות תכניות חינוכיות בטלוויזיה ולנגן בפסנתר. בגיל 4 התחיל ללכת לגן הילדים, שם הוא הצטיין בצביעה בתוך הקווים, בבניית מגדלים ובכל מיני משחקי כאלו שנועדו לפתח כישורים אצל הילדים. אך הוא לא הצטיין במיוחד ברכישת חברים. רייאן גילה מהר מאד שילדים בגילו לא מכירים את כל כוכבי הלכת במערכת השמש, שלא אכפת להם מי המציא את הטלפון ושהם מעדיפים לאכול את הנזלת שלהם על פני תרגילים בחשבון. יחד עם זאת, הוא היה צנום במיוחד, עם מבט מבולבל והתחיל להרכיב משקפיים באותה השנה. כל זה רק גרם לילדים להיטפל אליו ולהקניט אותו, במקום להתחבר אליו. עם זאת, היו לו כמה חברים סביב בני גילו - ילדים של השכנים ושל חברים של הוריו. רייאן הרבה פעמים לא שש ללכת לגן. ההורים שלו הבחינו בכך, אך לא הייתה להם ברירה אלא לשלוח אותו לגן. אימו חזרה לעבוד במשרה מלאה, ושני הוריו היו חוזרים אחר הצהריים. כך שסבתא של רייאן (אימא של אימא) הייתה לוקחת אותו מהגן, והוא היה נשאר אצלה עד שהוריו היו חוזרים מהעבודה. רייאן היה מאד מחובר לסבתא וסבא שלו מצדו אימו, סבתא לימדה אותו לבשל וסבא היה מלמד אותו על ארצות רחוקות. בערבים רייאן לרוב היה רק עם אחד ההורים, בזמן שהשני ממשיך לעבוד. בזמן הזה הם דאגו פחות לשחק איתו ויותר להמשיך ללמד אותו. ההורים שלו עבדו במרץ כדי לחסוך מספיק כסף כדי להכניס את רייאן לבית ספר פרטי. הם רצו שירכוש את ההשכלה הכי טובה כבר מכיתה א, ובתי ספר פרטיים בגואה (ובכלל בהודו) נחשבים מאד על פי הציבוריים. כמו כן, חסכו כסף בשביל לשלם על שיעורים פרטים וחוגים שתכננו לקחת אותם אליו בעתיד. שאר הכסף היה מכוון להגירה מגואה, תכנון שעוד היה אז בחיתוליו. כבר אז היו לרייאן דודים ובני דודים משלל הדרגות שגרו בבריטניה ובארה"ב. למרות שרייאן הגיע לבית ספר פרטי שנחשב לאחד הטובים בארץ ובן היקרים, אף אחד לא התחייב שהמחיר יהיה כולל חברים נורמליים לספסל הלימודים. רייאן היה טרף קל להצקות, החל מהמשקפיים שלו והמראה הצנום וממשיך באופי שלו: ידען גדול, אהוב על המורים, תמיד יש לו משהו חכם להגיד.. ובעיקר כזה שלא נלחם בחזרה במי שפוגע בו. תוך כמה ימים הוא הפך לקורבן של הכיתה: זה שתמיד מצחקקים עליו כשהוא מדבר בכיתה, זה ששמים לו רגל בכניסה לכיתה, זה שסתם מרביצים לו בהפסקה... בשביל רייאן זו הייתה השגרה, שהתחילה עוד בגן. הוא ניסה לשמור על ריכוז בלימודים שלו, כבר אז הוא ידע שזו ההצלחה שלו בעתיד ואסור לו לשפל. לעתים היה חוזר מבית הספר עם שפשופים או שריטות. במקום הבנה היה מקבל נזיפות שהוא מתרכז בשטויות במקום בלימודים. כשהיה מקבל את האומץ להגיד שהרביצו לו, התשובות שקיבל היו "תתרחק מהם", "תחזיר להם", "תתעלם מהם", "אל תתעסק בשטויות". אז הוא למד לאט לאט לשתוק ולא להגיד כלום, כי זה לא יעזור. מי שהיו קשובים הם סבא וסבתא שלו, שתמיד ניחמו אותו וניסו לעזור לו איך לדבר עם הילדים. העצות שלהם היו טובות, אבל רייאן לא היה מצליח למממש אותן. בכל פעם שניסה לדבר, הוא התחיל להזיע ולגמגם, וזה מיד גרר צחוקים. הוא מאד השתדל להישאר בכיתה בהפסקות וללכת הביתה ברגע שנגמר בית הספר (בכל מקרה הוא היה צריך למהר לחוגים, אבל אפשר לחטוף סטירה או שתיים לפני שיוצאים מהשער). אין חוג שרייאן לא היה בו במהלך בית הספר היסודי, חוץ מחוגי הספורט כמובן. הוא שיחק שחמט, הלך לחוגי אמנות (פיסול, יצירה, רישום), הלך ללימודי אנגלית, ניגן בתזמורת הבית ספרית בסיטאר (כלי הודי ממש נחמד, תמונה וקצת מידע). אפשר להגיד שחיי היסודי של רייאן הם שגרה אחת גדולה: ללכת ללימודים, לחטוף מכות, ללכת לחוגים, לחזור הביתה, ללכת לישון וחוזר חלילה. גם בסופי השבוע לא הייתה חופשה מלמידה. הוא היה צריך להתאמן בכלי הנגינה שלו ולשבת עם ההורים שלו ללמוד עוד דברים שהם רצו ללמד אותו. החלום שלו בתור ילד ביסודי היה לשחק. אפילו שיציקו לו, אבל הוא רצה לשחק איתם. הוא לא היה משחק בבית, בקושי יוצא לגני שעשועים ובטח שלא משתתף במשחקים בבית הספר. הפעמים היחידות ששיחק הוא בשיעורי ספורט, ולעתים הלך לגני שעשועים כשהיה אצל סבא וסבתא שלו. אבל החלום הזה נמוג לקראת סוף כיתה ה. חלי, הקשיבי, הנה סיפור. זה היה יום בהיר, היה חם יחסית לעונה. רייאן עזר למורה למדעים לסדר את כל החפצים ויוצא מהכיתה. הוא ידע שהוא הולך לחטוף כאפה, כי הוא לא הספיק לברוח בזמן. כשיצא מהבניין ראה שני ילדים מהשכבה מביטים בו. הם לא היו מאלו שהרביצו לו בדרך כלל, יכול להיות שאף פעם לא הרביצו לו. אחד מהם שאל אותו שאלה מוזרה, שלא שאלו אותו קודם: "רוצה לבוא איתנו לשחק?" אחרי שהיה מופתע על השאלה ההזויה, מיד הסכים. היה לו חוג שחמט, אבל הוא אפילו לא חשב על זה. כל מה שהוא רצה זה לשחק עם חברים. הם הלכו לפארק קרוב לבית הספר ושיחקו במלגשות ובנדנדות. הרבה ילדים מהשכבה שלו היו גם שם, והם אפילו היו נחמדים אליו. מוזר. חבל שלא חשבת למה, רייאן. לאחר ששיחקו הרבה וישבו לנוח, קרא להם לשחק בכדור הילד הכי בריון בשכבה. כן, גם לרייאן. רייאן מיד קם ובא, הוא חשב שהנה סוף סוף הם רוצים בחברתו. הם שיחקו מסירות, וכשאחד הילדים בא למסור לרייאן, הוא זרק את הכדור חזק מדי, ובדיעבד בדיוק רב, ישר לתוך פח אשפה גדול ופתוח (ממממ מעניין למה) שעמד לא רחוק מהם. "לא תפסת!" הוא צעק עליו. "לך ותחזיר את הכדור!" רייאן הנבוך רץ מיד אל הפח, טיפס עליו, שלח יד אל הכדור... הוא הרגיש דחיפה קלה ותוך שנייה כל כולו היה בתוך הפח. המכסה נסגר עליו וצחקוקים רמים נשמעו מבחוץ. כאן רייאן הבין שזו תרמית. הוא לא זוכר כמה זמן הוא ישב בחשיכה ובסירחון, אבל זה נראה לו כמה נצח. כשהם ירדו מהמסכה והלכו, רייאן חילץ את עצמו, נפל בחזקה על הקרקע, אבל הוא קם ורץ בכל הכוח. מאז הוא נשבע לעצמו שהוא לא מתקרב לגן שעשועים. והוא גם לא ישחק יותר במשחקים, אין בהם שום תועלת. הוא צריך ללמוד, רק ללמוד. נקודת האור בחייו של רייאן היו סבא וסבתא שלו. הם אלו שלא היו קשוחים אליו, והם תמיד היו קשובים. המקום הבטוח שלו היה בבית שלהם, והוא תמיד השתוקק להגיע לשם. בבית הוא לא היה בוכה, רק מדי פעם לפני השינה, את רוב הדמעות הוא היה שומר את לסבתא. היא תמיד הייתה מחבקת ומעודדת אותו, לא משנה מה קרה. הוא תמיד תהה למה הם לא ההורים שלו... חופשת הקיץ בין כיתה ו לכיתה ז הייתה אמורה להיות טובה. בכללי רייאן היה יותר משוחרר מלימודים בתקופה הזו- היו לו רק משימות לימודיות שההורים שלו נתנו לו. אבל הקיץ הזה היה אמור להיות הרבה יותר מהנה, כי סבא שלו רצה לקחת אותו לחודש לבקתה ליד הים, שם הם ידוגו, ישחו בים.. וגם להתבטל היה מקובל על רייאן. אבל החופשה לא קרתה. שבועיים לפני שהיו אמורים לצאת אליה, סבא שלו לקה בדום לב והניסיונות להחיות אותו לא צלחו. כך ביום אחד הקיץ של רייאן הפך מהקיץ הכי טוב לקיץ הכי רע שהיה לו. לבית הספר הוא הגיע עצוב ומיואש, הוא כל הזמן עסק באובדן של סבא שלו ובפחד שזה מה שיקרה גם לסבתא שלו. ההורים שלו התעשתו מהר, כך הם הציגו את זה בפני חוץ, ודחפו את רייאן להמשיך בחיים כאילו כלום לא קרה. אבל הוא לא הצליח. הוא הקשיב פחות בבית הספר, השקיע פחות בלימודים, לא הלך בקביעות לחוגים.. כל זה גרם להידרדרות בציונים- ולמריבות עם הוריו. הוא הפסיק ללכת לרוב החוגים שלו וללמוד בבית. לעתים היה הולך לשבת בספרייה או בגן משחקים לאחר בית הספר, כדי לעכב את החזרה שלו הביתה. קריאת ספרים גרמה לו לשכוח את מה שעובר עליו ולהיחשף לעולמות דמיוניים. לפני כן רייאן היה קורא בבית ספרי עיון בעיקר, כי אם כבר לקרוא ספר, כדאי שנשכיל ממנו. כשהתחילו להגיע איומים מבית הספר שיסלקו אותו, המריבה עם הוריו הגיעה לשיא, והם הושיבו אותו בכוח ללמוד. רייאן הצליח להעלות את הציונים שלו בצורה מספקת, הוא בעצמו חשש שיהיה ללא מסגרת לימודית. ואז ההורים שלו התחילו לשחרר ממנו, ממש לשחרר, באופן מאד מחשיד. יום חורפי אחד, הוא חזר הביתה אחרי התזמורת, ההורים שלו וסבתא שלו היו בבית והיה ריח של התבשיל האהוב עליו פאלאק פניר (למה זה רלוונטי השם? סתם כי אני הולכת להכין את זה בבית. נקווה שזה ייצא טעים). מדהו נראה לו מאד חשוד, זה לא קורא שכולם מתאספים, נחמדים אליו ושההורים שלו מבשלים בבית את התבשיל האהוב עליו. טוב עד עכשיו חזרתי על עצמי, נתקדם. רייאן התיישב בשולחן, והם הודיעו לו שבעוד חצי שנה הוא מהגרים ועוברים לבריטניה. הוא היה בשוק, זה בין ה'דברים האחרונים שהוא היה יכול לדמיין שיקראו. הוא רץ לחדר שלו, נעל אותו ורק בכה כל הלילה. לעבור לארץ חדשה זה מפחיד מאד, הוא צריך להשתמש בשפה חדשה, להתרגל לתרבות חדשה... הכל בבת האחת היה נראה כמו סוף החיים שלו. המריבות עם הוריו עברו לנשוא הזה, בו רייאן צועק שהוא לא יעבור איתם. אבל לילד צעיר אין באמת מה לעשות בנושא, וההכנות למעבר התחרשו כמתוכנן. הוריו הכריחו אותו לשוב לחוג האנגלית ולתרגל את האנגלית שלו. נקודת האור היחידה הייתה שסבתא עוברת איתם... עד שסבתא מתה. איזו תפנית בעלילה, הא חלי? חודש לפני המעבר, שכבר הרבה דברים היו מוכנים, סבתא של רייאן התמוטטה במטבח. כל המשפחה הייתה איתה, אך עד שהגיעה לבית החולים, כבר לא היה איך להציל אותה. כמו בפעם הקודם, הוריו של רייאן לא נתנו לעצמם ליפול, ובמהירות המשיכו בהכנות למעבר. הם דחו אותו רק בחודש. רייאן נשאר לבד להתמודד עם האבל הזה, ששוב הורידו אותו למטה. הוא היה מופנם מאד, ושוב התחיל להידרדר בציונים, אבל להורים שלו זה כבר לא הפריע. רייאן עזב את הודו קרובה לסוף שנת הלימודים. הם הגיעו לשכונה שקטה בעיר, לבניין דירות קצת ישן. ההורים שלו רק היו עסוקים בהתמקמות ובסידור הדירה, ופחות בבן שלהם ובמה שהוא מרגיש. רייאן לא יצא מהבית כמעט בהתחלה. הייתה לו חופשת קיץ שלמה לבלות, והוא היה לגמרי לבדו בארץ זרה. הוא הורשה לקרוא ספרים למטרת בידור, כשהמטרה הנעלה היא ללמוד אנגלית. תודה אבוש. זה היה רק הוא והעולם של הספרים. במהלך הקיץ אימו שמה לב שהוא בעצם לא יוצא מהבית, והכריחה אותו לצאת החוצה. רייאן הסתובב בחוץ לבדו, הוא לא היה מסוגל לגשת אל הילדים בגני המשחקים. האנגלית שלו טובה, אך הוא נלחץ בכל פעם שהוא מדבר, והכל נראה לו מאד שונה. כשכבר היה מנסה ומגיע לשחק בגני המשחקים, היה בורח כאשר ניסו לדבר איתו. הוא התקבל לבית ספר פרטי טוב בעיר והתחיל את כיתה ח'. תתפלאו, אבל רייאן השתלב יופי בבית הספר! הוא פרח, דיבר עם כולם, הציונים שלו היו גבוהים.. חח סתם לא. אלו היו החלומות שלו, המצב שלו נשאר כפי שהוא. היה לו קשה לדבר עם הילדים, גם כשהם ניסו, הוא תמיד מלמל ודיבר בלחץ. את הקצב הלימודי הוא הצליח לתפוס רוב הזמן, לפחות זה. כשחבריו לכיתה ראו שהוא לחוץ, מגמגם.. הם בעיקר הבינו כמה קל הוא להצקה. רייאן היה מועד בכניסה מרגל ששמו לו, מגלה בלוקר שלו כל מיני זבל, שומע צחקוקים מסביבו.. כמו בהודו, ממש הרגשה בבית. רייאן עשה מה שהוא תמיד היה עושה, מנסה להרחיק את עצמו רגשית מהסיטואציה. מדי פעם בריונים הגיעו וביקשו ממנו שיכין להם שיעורי בית, והוא פשוט היה מבצע. השנה הזו הייתה קשה גם להוריו, שניסו מאדש להשתלב, ונתקלו גם בקשיים. הקשיים שלהם גרמו להם לעצור לרגע ולעשות חושבים ולהסתכל מה קורה סביבם. זה קרה כמעט שנה אחרי שהם עברו. אז גם הם קלטו שרייאן ממש לא משתלב, מופנם מאד, מצוברח מאד. הוריו ניסו לדבר איתו, אבל לא הצליחו מיד, מן הסתם, לגרום לו להיפתח אליהם. הם החליטו לעטוף את עצמם בקהילה של הודים שהיגרו כמוהם. הם מצאו קהילה כזו, לא מאד רחוקה, ועברו לדירה באזור. כמו כן התחילו ללכת לפגישות של הקהילה וליצור חברים משם ולהזמין אותם הביתה. ככה הצליחו להכיר לרייאן חברים, ונהיו לו כמה חברים הודים. זה היה לו מאד נחמד, להיפגש מדי פעם אחר הצהריים עם חברים מאותה התרבות. הם גם דחפו אותו לדבר יותר אנגלתי ולצבור ביטחון. מצבו בבית הספר לא השתפר, אבל לפחות אחרי התיכון הייתה לו נחמה. גם המצב עם הוריו השתפר, והם ניסו להיות יותר פתוחים ותומכים, לא בהצלחה רבה, אבל ניסיון יפה. כעת רייאן עלה לתיכון, ממשיך באותו בית ספר שבו למד בחטיבה. הוא עדיין חנון רצח, והוא מחכה שהמ"ת יתחיל כי כבר משעמם לו. סטטוס התקדמות: סיימתיייייי הצבע שאתם רוצים שאני אכתוב את הדמות שלכם: Peru הארות/הערות/ראיתם את הסדרה במקרה?: הפעם זה חייב לצאת לפועל! הודעה זו נערכה ע"י Jake Peralta ב Jun 7 2021, 14:24 PM -------------------- הדס - הנהלת האתר ועוד הרבה תפקידים לשעבר אין חתימה, תרקדו. --------- הארי פוטר - Hportal.co.il |
|
|
|
|
פורסם ב: Mar 12 2021, 23:51 PM
|
||
|
Blink, and the years fall away like leaves |
שי לי - היי! אני חושבת שפספסת טיפה את הרעיון. אתם לא בוחרים את העולם המקביל שבו הדמויות גרות או יכולים להמציא עליו פרטים... נתתי מספיק מידע. המצאת פרטים שלא מתאימים או קשורים. אחרי שתערכי את הטופס כדי שיהיה רלוונטי למ"ת, אוכל לשמור לך. והערה קטנה נוספת- דמונים של ילדים בני 12 ככל הנראה ימשיכו להשתנות כל הזמן, כלומר, אין צורה קבועה לדמון שלך אם היא בת 12. אני מקווה מאד שאני לא מעליבה ואני בטוחה שתוכלי לכתוב טופס נהדר, אם את מסתבכת מוזמנת לדבר איתי בפרטי
נטע - קודם כל, בבקשה אל תעירי למשתמשים אחרים על הטפסים שלהם. ההתחלה של הטופס טובה, אבל אני צריכה לציין שאין מטוסים בעולם המקביל אלא ספינות אוויר - אז אם הדמות מהעולם המקביל תצטרכי לשנות. אם היא מהעולם שלנו אין בעיה. לגבי הטופס- התחלה טובה. אני ממליצה לך לקחת תכונות ספציפית מתוך מה שתיארת, לדוגמה, ולפרט עליהן עוד - להציג סיטואציות בהן הן מתבטאות לדוגמה. ככה הכתיבה תהיה יותר זורמת ומפורטת. ממליצה להסתכל בטפסים שהתקבלו למ"תים אחרים כדי להבין את הכיוון. ההתחלה לא רעה בכלל, אני רק נותנת טיפים :) ברגע שאדע מה השם של הדמות והעולם אוכל לשמור לך. רק הערה - הקוד לא עובד לך. תנסי לסדר שזה יראה כמו אצל האחרים, אם את מתקשה אוכל לעזור לך בפרטי אור - שמורה אריאל- התחלה מעןלה. כמובן שאפשר עוד לעבות את מה שכבר כתבת אבל זה נהדר בינתיים, מחכה לראות עוד :) שמורה רינג - שמור ליבי - התחלה טובה! רק, אני מבקשת שכן תסבירי איך יש לה מאפיינים שלא תואמים את המוצא שלה - העור הפחות כהה אני יכולה לקבל (לא לכל האפריקאים יש צבע עור כהה בהכרח, לחלק יהיה חום בהיר יותר וכדומה...) אבל יש את העניין של העיניים... הצעה שלי, את יכולה לעשות שאחד מההורים כהה עור והשני בהיר, וזה יסביר את זה. שמורה בינתיים :) אמ קיי - שמורה :) הדס - שמורה כמובן, חסר לך לא להתקדם הפעם -------------------- --------- הארי פוטר - Hportal.co.il |
|
|
|
|
פורסם ב: Mar 13 2021, 13:57 PM
|
||
 I'll keep my eyes down |
שם + שם משתמש: קס, משוגעת
שם הדמות: אוֹרוֹרה דוֹיל (Aurora Doyle). גיל: 14. העולם בו הדמות שלכם גרה: העולם המקביל. מגדר: נקבה סיסג'נדרית. דמון: לוס (Ljus). בדרך כלל נשאר בצורת נחש. מוצא: לא ידוע, אירופאי. מראה: אם הייתם אוספים את כל הילדים באוקספורד, מעמידים אותם בשורה ומסדרים אותם מה"מוזר" ביותר לרגיל ביותר, אורורה ללא ספק הייתה אי-שם במקומות הראשונים. בין אם זה השיער החום והלבן, העיניים שנראות קצת כמו ציור של ילד או צורת הפנים המוזרה - אורורה ללא ספק לא דומה לאף ילד אחר באוקספורד. אם תצליחו להתעלם מהבולטות יוצאות הדופן שלה, אורורה נראת נערית - היא אמנם לא גבוהה - 158 ס"מ - אבל בגופה יש יותר מדי קווים וזוויות בשביל להיות גוף של נערה ממוצעת בת גילה. הבגרות המינית והשינויים שמביאה איתה עוד לא הגיעו אליה, ושאריות שומן הילדות והעצמות נתמעים בשרירים, תוצאה של שנים של מסעות בכל רחבי הצפון - וגורמים לגופה להראות חזק ויציב, כפי שהוא באמת. עורה בהיר, באופן שעלול להדמות לצופה מהצד כחיוורות של נערה שלא יוצאת מספיק מביתה. ההפך הוא הנכון, כמובן - אורורה לא נמצאת מספיק בביתה, אם הייתם שואלים את מרבית מכריה. למרות העובדה שאורורה מבלה את מרבית זמנה בטיפוס על הרים וריצה ברוחות הטונדרה, עורה נותר חיוור, וכאשר אינה דואגת להגן עליו - אדום, מאור השמש ששורף אותה בכל פעם מחדש. גוונו הטבעי בהיר עוד יותר, ובתקופות הבודדות בחייה בהן לא יצאו כמעט מהבית נראתה חולנית, ורידיה נותנים לעורה גוון כמעט ירקרק. שיערה של אורורה יכול היה להיות חסר ייחודיות לחלוטין, אילו לא הסימן שלה. מרביתו רגיל לחלוטין - בצבע חום כהה ביותר, אך בהיר מספיק כדי שלא יהיה ספק שאינו שחור. הוא עבה אך דליל, חזק ויבש למדי. לעומת השיער הרגיל לחלוטין שעל מרבית ראשה, השיער הצומח משטח בן כ-7 סנטימטרים מרובעים בחלק הקדמי המרכזי של ראשה יוצא מגדר הרגיל - צבעו לבן לחלוטין, כל שערה ושערה. מכל שאר הבחינות הוא זהה לחלוטין לשאר שיערה - גם הוא עבה, דליל וחזק. השיער הלבן צומח בשטח שמוגדר, פחות או יותר, ע"י העיניים שלה - בין הקצה הפנימי של עין ימין לנקודה המקבילה בעין שמאל. השיער מגיע עד מעט מתחת לכתפיה - האורך המינימלי בו היא יכולה לאסוף אותו בזנב סוס גבוה על ראשה, ולא סנטימטר אחד יותר. האורך הקבוע נשמר תודות לדויל, שגוזר את שיערה במסירות לפני כל מסע אליו השניים יוצאים. אורורה עצמה לא בטוחה מה הייתה רוצה לעשות איתו - לעיתים קרובות הוא מפריע לה, ומהצד השני, היא נהנת עד מאד לסרק אותו ולמולל אותו בין אצבעותיה. בשעות היום הוא תמיד אסוף - כאשר היא חוקרת, אין שום סיבה שהשיער יפריע לה, אבל לא נדיר לראות אותה משחררת אותו בשעות הערב, כאשר היא יושבת עם אביה מול המפות או מחממת את עיניה במדורה. הפנים של אורורה גם הן קרובות להחריד ללהיות רגילות - אם הייתם מתעלמים מעיניה, לא היה קשה לדמיין שמדובר בפנים של ילדה רגילה לחלוטין. הן עגולות מעט, אחד החלקים הבודדים בגוף שלה שמסרב לאבד את השומן הלא-חיוני להישרדותה. עצמות הלסת והלחיים שלה לא בולטות באף אופן, ותורמות לאותו המראה הילדותי. שפתייה בהירות, מתאימות לצבע הבהיר המאפיין את שאר גופה. הן דקות יחסית, בעיקר התחתונה, ולא רחבות במיוחד, ולעיתים קרובות מלאות בסימני שיניים מנשיכת שפתיים. במצבן הטבעי, הן אינן מחייכות ואינן עצובות, סגורות או נשוכות בין שיניה. שיערה צומח מנקודה גבוהה יחסית בראשה, מצחה נראה מעט מאורך, ואפה מעט רחב מהמצופה, בעיקר בחלקו העליון, בין העיניים - אך לא באופן שבפני עצמו היה גורם לאף אחד להרים גבות. אוזניה קרובות יחסית לראשה, קטנות וסימטריות באופן מפתיע - עד למבנים הקטנים ביותר, אבל למיטב ידיעתה, אביה הוא האדם היחיד בעולם כולו ששם לב לכך. עיניה, לעומת זאת, הן ההפך הגמור מהנורמליות היחסית של מרבית פניה - ברגע שראית אותן, סביר להניח שלא תשכח אותן לעולם. בין אם מדובר בצורתן, מיקומן או צבען, עיניה של אורורה לא דומות לאף זוג עיניים אחר בעולם, או לכל הפחות בעולם אותו היא חקרה. הן גדולות באופן יחסי, עגולות, אך הרווח שבין עיניה לא הגיוני - הן תופסות רוחב רגיל מפניה, ובכל זאת נראה שהן רחוקות מדי אחת מהשניה - כל זאת מכיוון שהקצוות הפנימיים של עיניה מרוחקים מעט, ועיניה למעשה "קצרות" מהרגיל. בנוסף, הקצוות הפנימיים של עיניה מורמים מעט, אך השינוי האנטומיה הזעיר הזה אינו יוצא דופן במיוחד בפני עצמו, ובכל אופן מתגמד מול שאר האנטומיה המשונה של עיניה. עבורה, כמובן, לא מדובר בבעיה - היא ראתה את עצמה במראה מספיק פעמים בחייה, ועיניה עושות את העבודה החשובה ביותר: רואות כמו שצריך. באשר לצבען, עינה הימנית כחולה בהירה - כמו הקרח הכחול של הקרחונים הגדולים של הצפון, בהירה יותר משמי הקיץ ביום הכי בהיר בשנה. הכחול מוחלט - בלי ניצוץ בודד של ירוק, אפור או כל גוון אחר העולה על הדעת. עינה הירוקה - השמאלית - לא ייחודית באופן האופן. גם היא בהירה, והקיפה מכיל גוונים חומים בהירים שהולכים ונעלמים לכיוון האישון. ריסיה כהים, בצבע החום של שיערה, ודלילים יחסית. גבותיה דקות, לא מסודרות במיוחד, ושטוחות מאד ביחס לעיניה - כמעט כמו קו אופק חלקי שנמתח באמצע פניה. היא ממצמצת לעיתים קרובות, ותמיד נראה כאילו עפעפייה לא נפתחים ממש עד הסוף, אלא נותרים מעט סגורים על עיניה. באשר למבטה - נדמה שאורורה קיימת בשני מצבים בלבד: או שעיניה לא נחות לרגע, מנסות להבחין בכל שינוי בסביבה ברגע שהוא קורה, באופן שעלול לגרום לצופה מבחוץ לחשוב כי היא מפחדת ומחכה שמפלצת תקפוץ אליה מאחת הפינות, או שעיניה מקובעות על נקודה או נעות בעצלתיים, כמעט כאילו אינה צופה בדבר הקורה בעולם שבו היא מתקיימת, אלא בוהה בעולם אחר. שני המצבים, אם זאת, לא מייצגים שום דבר במיוחד - כאשר היא חושבת, מה שהיא עושה מרבית הזמן, עיניה עושות את אחד מהשניים בלי קשר למצבה באותו הרגע. בכל הנוגע לקשר עין, אורורה נמנעת ממנו במרבית המקרים - אבל המצבים בהם היא צריכה ליצור קשר עין מעטים ממילא. כפות ידיה ראויות לצוין - ציפורניה, בדומה לשיערה, גזורות תמיד לאורך קבוע - קצרות ככל האפשר בלי לגרום לאצבעותיה לכאוב. ציפורניים ארוכות מפריעות לטפס, עלולות להשבר, ומתלכלכות בקלות. מעבר לכך, על גב שתי כפות ידיה ניתן לראות שני גוונים של עור - אצבעותיה וכחצי מגב כף ידה, שניתן להגדיר ע"י שרטוט של קשת מקצה הזרת לבסיס האגודל, בגוון ורוד, בהיר ושקוף יותר משאר עורה. הקו המפריד בין שני האזורים אינו ישר, אלא נראה כמו קו חוף של ארץ דמיונית, מלא יציאות וכניסות. אותו שינוי הצבע אינו בולט באותו האופן בכפות ידיה, מתוקף כך שהן בהירות יותר בכל מקרה, ונדמה שהן הצבע הכהה יותר של מרבית גופה וגם הבהיר של אצבעותיה משתלבים איתו בצורה חלקה. כריות אצבעותיה מיובלות משימוש בעורות לא מלוטשים ועבודה גסה, ולא נדיר לראות חתכים וצלקות על ידיה, בעיקר על ידה השמאלית - עליה היא נוהגת, בילדותיות וחוסר אחריות, להחזיק פיסות עצים כאשר היא מגלפת בהן. וכאשר מדברים על צלקות, יש עליה מספיק - שנים של מסעות, נפילות, חבלות, וכמה מקרים לא נעימים עם חבלים השאירו אותה כמו מפה בעצמה - מרקם מוזר וגושי של עור שגורד באכזריות ע"י סלעים תועים במיקומים אקראיים על מרבית גופה, רשתות של קווים לבנים על ידיה - בעיקר באזור כפות הידיים, ועוד כתם סגול מעט באזור הקדמי של ירכה השמאלית מנפילה על גחלים. רגליה, מתחת למכנסיים, דחוסות בכל סוגי הצלקות האפשריות, אך יש צורך בבחינה מעמיקה וחודרנית ביותר בשביל לראות את כל אלו. סגנון לבושה זהה לשל אביה - מטרתו היחידה להיות פונקציונלי ונוח ככל היותר. בין אם מדובר בחולצה ארוכה או קצרה, הן בדרך כלל רחבות מספיק בשביל שלא תרגיש את הבד לוחץ על גופה, גם כאשר היא מזיעה והוא נדבק אליה, בצבע עמום בדרך כלל, ועם לכל הפחות כיס אחד. לעיתים קרובות החולצות קרועות או בלויות, ולעיתים קרובות מלוכלות לקראת הערב, אחרי יום ארוך. מכנסיה עשויים, ללא יוצא מן הכלל, מבד עבה וגס, לעיתים קרובות מאובק משימוש מרובה. הוא מלא בכיסים - על ירכיה, מעל ברכיה, על הצד האחורי של מכנסיה ובצד של שוקיה - מכנסיים ללא שמונה כיסים מתפקדים לכל הפחות אינם שימושיים לא לאורורה ולא לאביה. המעיל, אותם היא לובשת באופן תדיר ואוהבת בכל ליבה, פונקציונלי באותו האופן - מטרתם לא להראות את העושר הלא קיים של השניים, אלא להגן עליהם מהקור של הצפון. צידו הפנימי מרופד בפרווה אותה אוריה מחליף ומנקה בכל חורף, וצידו החיצוני אפור כהה ומקומט, גם הוא מלא בכיסים ושרוכים המאשרים לה להחזיק את כל החשוב לה עליה: סכין, מפה, מצפן קטן כסוף, חבל דיג וקרס, קופסת גפרורים ופיסת נייר עבה עליה כתוב שמה, שמו של דויל, וכתובתם באוקספורד. הדבר האחרון המיוחד באורורה הוא שלעיתים קרובות ניתן לראות קצוות זנב על פניה - לוס, שמבלה את מרבית זמנו בעולם כרוך סביב אוזנה, מלפף את זנבו החום מתחת לקו הלסת שלה, נגמר מעט מעל למפרק הלסת שלה. תפקידו בחיים של אורורה קריטי - והיא מרגישה כמעט ערומה כאשר היא לא מרגישה את הקשקשים הדקים והקרים על פניה. צבעו חום בדרך כלל, אך בהיר משמעותית מהגוון של עורה - הצבע שלו דומה לדבש כהה, וקשקשיו מופרדים בעורקים בהירים עוד יותר, זהובים. בשונה משאר הילדים, שהדמונים שלהם מסתובבים סביבם בלי הפסקה, לוס מעדיף שלא לזוז - המקום הטבעי והנוח שלו הוא צמוד אליה. אופי: כמו כל אדם אחר, מספיק לראו את אורורה בשביל להניח איך תנהג. במקרה של אורורה, כמובן, ההנחה הזו גדולה משמעותית מכל אדם אחר: הרי יש בדיוק שתי דרכים שבהן אמורה לנהוג ילדה שנראת כל-כך מוזר: או שתהיה השברירית ביותר, חסרת בטחון עצמי לחלוטין, או שתשא את המראה השונה שלה והייחודיות שלה בגאווה – עם בטחון עצמי שלא היה מבייש את האפיפיור וגאווה אינסופית בייחודיות שלה. המציאות, כמובן, כהרגלה, היא שונה: אורורה היא אף לא אחד מהם. הקשר שלה עם בני אדם בעולם החיצוני הוא מקרי בהחלט במרבית הימים. העולם שלה נע סביבה, סביב אביה, סביב לוס, הבודדים שעדיין חשובים לה, וכל חלקי העולם שאין הם צרבלום מפותח מספיק בשביל לנסות לדבר איתה. שנים שבהם היא נחשפה אף ורק למבוגרים הפכו את התקשורת שלה עם בני גילה לחסרת תועלת לחלוטין: חסרות לה היכולות החברתיות והפיזולוגית להבין טונציה, להבין את הקשרים החברתיים הנהוגים בין בני גילה. העובדה כי בילתה את מרבית חייה בלא לדבר ולא להקשיב הפכה אותה למנותקת. עם זאת, לא ניתן להסיק מהעובדה כי אורורה בוחרת שלא לדבר – בין אם מדובר בבחירה מודעת או מידיעה מעורפלת שסביר להניח שדבריה לא ילקחו ברצינות – שאינה יודעת דברים. את מרבית חייה, כאמור, בילתה עם מבוגרים ממנה: ימאים, חוקרים, מציירי מפות, מכשפות וכמובן אביה. מהם היא למדה את כל הדברים החשובים באמת, בעיניה בכל אופן: ידע. היא תוכל לומר לכם לאן נושבות הרוחות, או למצוא כמעט כל יעד במפה. היא תוכל לספר לכם בצורה מרתקת באופן מפתיע על היצורים – המוכרים והלא – שמסתתרים בעולם, על הדת והחשמל ועל השימוש בכוכבי השמיים לניווט. היא לא חולקת את הידע שלה אם לא מוצאת לנכון, דבר שעלול להראות מקרי ביותר עבור רוב האנשים הצופים מבחוץ, אך אורורה בוחרת מתי להשמיע את קולה בקפידה: כאשר היא יודעת דבר מה, וכאשר היא סבורה שמישהו עלול לשמוע. האופן שבו היא שופטת אם קולה ישמע מתגלה לעיתים קרובות כשגוי, ולכן קולה נשמע פחות ופחות עם כל חודש בו חיה בחברת אנשים. אם כך, ניתן להבין כי התנהלותה של אורורה בעולם יוצאת דופן לא רק בגלל מראהה, אלא גם בעקבות האופן הלא סוציאלי בו היא מתנהגת. כאשר הגיעו אל העיר ואביה הבין כי ההתנהגות הזו תפגע באורח חייה, החל ללמד אותה טיפין טיפין את כללי המשחק בעולם האמיתי: כאשר אדם קורא לה מספר פעמים – עדיף שתענה לו, אחרת עלול לאיים עליה באופן כזה או אחר. כאשר היא מבחינה שאדם מסתכל עליה והבעת פניו מחשידה – הפתרון המיטבי הוא להתרחק ולמצוא מקום בו היא מוקפת באנשים (עד כמה שהרעיון אינו מוצא חן בעיניה). כאשר אדם מעיר על מראהה, התנהגותה – עליה לא להגיב, מכיוון שהם אינם מבינים דבר עליה. הנקודה האחרונה היא חשובה: אורורה יודעת שאף אחד לא מבין אותה, איך מבינה היטב כי אנשים רבים מבינים דברים. לעיתים קרובות העובדה כי אינה מתערבת בשיח עלולה להתפס כמתנשאת, איך היא נובעת מרגש זה: במידה רבה, מדובר על כך שאינה חושבת שתוכל לתרום לשיחה או קולה ישמע, ובמידה קטנה יותר: באותו חשש שנטמע בה, גם אם במעט ולא במודע, מכל אותן הפעמים בה היא ואביה נזרקו מספינה, מפונדק או עבודה בעקבות העובדה כי היא – היא. עם כך, טיב היחסים שלה אורורה עם העולם מרוחק, כמעט כאילו היא מתקיימת בעולם אחר. השאלה שתעלה היא – מה טיב היחסים עם אורורה עם עצמה? התשובה לכך קלה בהרבה: אורורה נינוחה עם עצמה כפי שנאמר, אורורה בילתה את מרבית חייה עם רעש רקע, מלווה אך ורק בעצמה ובלוס – המשך ישיר שת עצמה, בכל המובנים כמעט. לכן, לא הייתה לה ברירה אלא להרגיש נינוחה עם עצמה. אי אפשר לומר שזכתה למודלינג של אהבה עצמית חסרת גבולות: דויל לא דיבר על כך איתה לעולם, ואילו היה נשאל לא היה יכול להעיד שאוהב את עצמו יותר מדי. עם זאת, אורורה היא החברה הכי טובה (והיחידה) של עצמה, ומגיל צעיר חונכה להתעלם מביקורותיהם של אחרים בכל הנוגע למי שהיא – הרי שברור לכולם כי אף אחד לא שופט את אורורה על הידע הגלום באותה ילדה בת 14, המסירות והסקרנות שלה, אלא על פי השיער הלבן במרכז ראשה ועיניה. ולכן, אורורה שלמה לחלוטין עם עצמה. אילו הייתה נשאלת אם הייתה משנה דבר מה בעצמה, הייתה מוצאת את השאלה מטרידה – הרי שאין הדבר אפשרי ממש. אם היו לוחצים עליה, הייתה מודה כי הייתה שמחה להיות מעט יותר גבוהה – יש דבר מה מביך בלהיות בת 14 ולא להיות מסוגלת להצטרף לחותרים בסירת סיור מכיוון שזרועותיה לא ארוכות מספיק. אורורה נמצאת עדיין באמצע שלב מוזר עם גופה – היא גדלה ומשתנה, והגוף שאותו למדה להכיר ועליו למדה לסמוך גם הוא משתנה. זוהי נקודה אחת המעלה בה אי נוחות (על אף התקווה כי תגבה, מחשבה הממלאת אותה בהתרגשות). השינויים בגופה משאירים אותה בנקודה לא נוחה, כי שינויים אינם אהובים עליה כלל, וגופה (יחד עם לוס ואביה) הוא אחד הדברים הבודדים שהיו יציבים בחייה. אורורה לא אוהבת שינויים: העולם דינמי מדי בשבילה, לעיתים קרובות. היא מודעת לעובדה כי החירשות שלה (גם אם אינה מוחלטת) משאירה אותה חשופה יותר ופגיעה יותר לעולם, הרי לוס גם הוא לא מודע להכל, וכי התקשורת בינהם, מהירה ככל שתהיה, לא מהירה כמו האינסטינקטים של אדם לבדו. ולכן שינויים לא אהובים עליה: היא אוהבת להיות במקום בו היא מכירה את הכל ואת כולם, היא אוהבת להיות במצבים חסרי הפתעות ככל האפשר – כי האמת היא שבמצבים אחרים, הפחד עלול לשתק אותה. אזהרת טריגר דיבור על מוות – הTLDR הוא שלאורורה יש התקפי פאניקה המוות מפחיד אותה, מפחיד אותה מאד. אחרי מותו של ג'ורדה הבינה את המשמעות האמיתי של מוות, את האובדן והכאב המלווה אותו – על אף העובדה כי מוות מהיר מדוב אינו מלווה בסבל נורא ואיום. אי הוודאות שבמקומות חדשים ומצבים חדשים מתקשרת במוחה לאי הוודאות של המסע האחרון עם ג'ורדה – הידים שבהם הניחה את ראשה על הכרית בלי לדעת אם תראה אותו בבוקר למחרת, ולעיתים מרגישה את המוות נושף בעורפה – היא מאבדת כל שליטה על גופה, מחשבותיה דוהרות במהירות שלא הייתה מביישת מכשפה בשמיים. אותם הרגעים באים וחולפים במהרה, בדרך כלל, ובלי שתדע מה גורם להם, אך מספר גורמים אכן מגדילים את תדירותם: מצבים חדשים, אנשים חדשים, מקומות חדשים. ברגע שתחושת הבטחון הכללית שלה נפגעת, היא עלולה להתדרדר בכל רגע. נגמר לאחר אותם התקפים אורורה נמצאת באחד המצבים החלשים ביותר שלה: היא מעורערת, מאד. היא לא מרוכזת בעולמה שלה, והעולם כולו מרגיש רעוע ולא אמיתי מעט. במובן מסוים היא מרגישה כאילו רצפת הספינה נעלמה מתחת לרגליה והשאירה אותה בנפילה אל המים שממשיכה לנצח. במצבים כאלה הדחף הראשוני הוא להתחבא מכל העולם כולו, למצוא את עצמה בסביבה שנוחה לה – וזה מה שתעשה בדרך כלל. כאשר הדבר בלתי אפשרי, היא הופכת להיות עוד פחות מחוברת למציאות, אדישה לחלוטין לכל הקורה סביבה עד שהזמן עובר או פתרון אחר נמצא למצבה. בכל שאר המובנים, אורורה לא מפחדת מדברים – אחרי שראתה רבים לפניה קופצים אל המים, קפצה אליהם – גם במחיר של כמעט-טביעה לא מוצלחת במיוחד. כאשר טיילה עם הWild Polar ורבות אחרות נגעה בכל בעלי החיים שפגשה בדרכה. אוכל שאינה מכירה אינו מפחיד אותה, אם ראתה את אביה אוכל אותה לפניו. היא תנסה לתפוס את החבל שעף ברגע האחרון מידיה, גם במחיר של נפילה למים, ותעלה על התרנים הכי גבוהים בידיעה כי היא עלולה לפול למותה. לא מדובר על אומץ ולעיתים פזיזות שנובעים מיחס מזלזל בחייה, אלא מתוך הוכחות אמפיריות (גם אם קלות ביותר) לכך שפעולה אינה מסוכנת, או בטחון מוחלט ביכולת שלה לבצע אותה בהצלחה – בשילוב עם סקרנות ורצון לעשות את אותם הדברים. כפי שנאמר, קשרים הם לא הצד החזק ביותר של אורורה. ובכל זאת, כאשר היא כן יוצרת אותם, כפי שעשתה לא פעם ולא פעמיים במסעותיה, הם מתחלקים לשני סוגים ברורים: קטגוריה אחת של אנשים עימם תתקשר בשמחה היא מורים – אנשים שמבחינתה יכולה ללמוד מהם דבר בר משמעות, אנשים שמתייחסים אליה בצורה שנעימה לה ולא פוגעת בה. אנשים כאלה יזכו לתשומת ליבה המלאה, ללוס שיתרגם עבורה כל מילה ומילה בשקיקה. היא תלמד מהם, תזנב אחריהם בשקט במשך כל ימי היכרותם ותעריך אותם עד מאד – וברגע שיפרדו, תזכור אותם בחיבה ותו לא. לקבוצה השניה משתייכים שני אנשים ודמון אחד: להם אין שם, ואלו אנשים אליהם היא מרגישה אהבה של ממש. אביה וג'ורדה זכו שניהם להכנס לאותה הקבוצה הייחודית, יחד עם לוס המחבר אותה למציאות הלא כל-כך אהובה עליה. אותם אנשים אמנם אם הזמן יפסיקו לראות את צלה מתגנב אחריהם במהלך היום, אך יזכו לשמוע אותה מדברת על יומה, יזכו לשמוע אותה חולקת את מחשבותיה ותחושותיה. עבור אלה תקריב את הכל, וכל רגע בלעדיהם מרגיש כמו גיהנום. ולכן, במציאות של היום, סכין קטן מסתובב בתוכה ולוחש לה על כך שג'ורדה לא יחזור לעולם, ושהעולם כולו גדל ועולמה שלה קטן. הקשר של אורורה עם אביה הוא ההדוק ביותר שנראה בעולם כולו, אם תשאלו את האדם הסביר המבין את טיב קשרם. בתור ילדה אורורה לא משה מעקביו, והיום היא מסתובב בלעדיו ברחבי המרחבים הבטוחים שלה. עם זאת, מוחה לעולם לא רחוק ממנו. הוא האדם אליו תפנה לעזרה, והבטחון שלה בדויל מוחלט. המחשבה על כך שהוא משקר לה או מסתיר ממנה דבר מה לא עולה במוחה, הרי שלא נתן לה מעולם סיבה לחשוב שעשה זאת. הכנות שזורה בקשר בין השניים, היעדר מוחלט של ביישנות, בושה או חשש. השניים, בהרבה מובנים, תלויים אחד בשני עד מאד. ייתכן שאותו הקשר העמוק הוא שהוביל לפן נוסף בהתייחסות של אורורה לסביבה: היא נוטה להאמין לדברים שנאמרים לה, לקחת אותם באופן הכי ישיר וברור האפשרי. אין ספק שהעובדה כי הטונים חומקים ממנה והיעדר הנסיון שלה תורמים לכך. נקודה זו, כמובן, היא פרצה שרק מחכה לרגע שמישהו יעבור בה, ואורורה ניצלה מאותו הניצול רק בגלל העובדה כי היא שקועה בעולמה, וגם כאשר מודעת לקורה סביבה – לא נוטה לייחס לו תשומת לב רבה. אורורה מחפשת מה ללמוד בכל רגע נתון – בין אם מדובר בתיקון תרנים, שחיה, או זיהוי הציפורים הטסות מעליהם בשמיים מהר מכפי שהאדם הסביר יוכל לעבד. היא תלמידה שקדנית, חרוצה וממוקדת מטרה: הלימודים מעניינים אותה וממלאים אותה גאווה, רגש שהיא מחבבת ביותר. אמנם את מוריה היא בוחרת בקפידה, אך כפי שנאמר – אלו מקבלים את כל תשומת ליבה ואת הערכתה הרבה. רבים מהם נכשלו על כך שלא הצליחו לתקשר עם הילדה ולהבין את הלך הרוח הייחודי והמוזר, העובדה שסביר להניח שלא תענה למרבית שאלותיהם וכך הלאה – אך אלו שהתמידו והיא לא וויתרה עליהם זכו לתלמידה מן הטובות ביותר. את הלימודים היא תפסיק עבור מספר מועט של דברים: אביה, כמובן, יזכה תמיד לקדימות לפני מרבית הדברים בעולם, לא אם מדובר על להיות תלויה על תורן עם חבל בפיה או פעולה בסגנון. הדבר השני הוא שחיה: היא נהנת ממנה עד מאד, מהמים העוטים אותה מכל הכיוונים, ומהעובדה כי מתחת למים כולם אותו הדבר. היא אוהבת את החיים שסביבה במים, את היכולת לעוף לכל הכיוונים כפי שרואה את לוס מעופף סביב ראשה לעיתים. הדבר השני הוא גילוף: האמנות שלה, אחד הדברים האהובים עליה בעולם כולו. את הגילוף היא למדה באחד ממסעותיה האחרונים, מאישה מבוגרת שאולי הייתה זוכה לאהבה שזכה לה ג'ורדה אילו לא הייתה מופיעה בחייה של אורורה באותו התזמון. הגילוף שואב את אורורה ומנקה את ראשה מהכל: השתיקה הממלאת את חייה ממילא מתלווה בדממה בראשה, בניתוק מוחלט מהמציאות. הדבר היחיד שעליו אורורה חושבת כאשר מחזיקה את הסכינים והעץ הוא הסכינים והעץ, וסביר להניח שהסשן לא יסתיים עד שמישהו יגע בה (פתרון רע), ידיה יכאבו (פתרון טוב) או שתרגיש בעצמה את הצורך לחזור אל העולם (גם כן, פתרון טוב). לאחר אותם התקפים קשים של אורורה, לעיתים קרובות תפנה אל השניים האחרונים: הדיבור והתקשורת במצבים אלה קשה עוד יותר מהרגיל עבורה, והמירב שתקבל מאביה יהיה לחיצת כתף ונשיקה על המצח, שהתרומה שלהם למצב המעורער קטנה למדי. ישנים דברים קטנים נוספים שאורורה אוהבת, דברים שגורמים לה להרגיש כאילו השמש מאירה עליה והעולם לא מסוכן בכלל. אחד מהם הוא חום, ובעיקר השמש: היא אמנם לא בריאה לה, אך התקופות הארוכות בצפון גרמו לה להעריך את אור השמש עד מאד. ריחות של פרחים גם הם גורמים לה לאותה התחושה, כמו גם גושי מלח וקרח, מפות וכל דבר הקשור לניווט. בעלי חיים לסוגיהם גם הם מקור לאותה תחושת שלווה ושמחה עילאית, וסביר להניח שהאדם הממוצע יראה אותה מחייכת חיוך רחב ומקווץ עיניים רק כאשר תפגוש את אלו. אורורה נוהגת לתכנן את חייה קדימה באופן מאד חלקי. נכון, עד היום לא היו לה הזדמנויות רבות לתכנן את חייה. היא עשתה מה שאביה אמר, אך בכל זאת: היא מרגישה בנוח כשהיא יודעת מה היא אמורה לעשות בעוד חודשים, בחורף הבא, בקיץ הבא. היא מבינה שכל אותן תוכניות גדולות עלולות להשתנות ברגע – והן השתנו בעבר, כמובן – אבל מצליחה לסגור את עצמה בבועה ילדותית-משהו שאומרת כי הכל יסתדר בסופו של דבר בדיוק כפי שתכננה. לעומת זאת, בטווח הקצר אורורה אינה האדם המאורגן במיוחד: היא לא הייתה צריכה לפתח את היכולת ליצור לעצמה לוח זמנים שלא קשור לגאות או הרוחות בים. היא יכולה לעזוב פחות או יותר כל משימה, בכל רגע נתון, עבור משימה שתהיה מעניינת יותר עבורה – והכל יסתדר בסופו של דבר, כך לפחות היא חושבת. עד היום היא לא נאלצה לגלות את הצד השלילי יותר של התנהגות זו, ותקוותו של דויל (ושלה, גם אם אינה יכולה לנסח זאת בבהירות) היא שאורח החיים שלה יהיה כזה, שלעולם לא תצטרך לדעת זאת. באופן דומה, האופטימיות העיוורת גורמת לטעויות להראות מינוריות: בין אם מדובר על טעויות קטנות, מילים שעלולות לפגוע ועוד. כל עוד אנשי צוות לא מוצאים את עצמם בשחייה לילית מפתיעה והיא לא הרסה את המפות הנדירות יותר של אביה, כל הטעויות חסרות משמעות. אם תרגיש מאד אשמה היא תתנצל, אבל לעיתים קרובות לא תטרח לעשות גם זאת. היא תנסה לתקן את הטעות כמיטב יכולתה: לשם העניין, תצייר את המפה מחדש, כפי שקרה במסע אחד בו שפכה יין על אחת ממפותיו של דויל, אבל לא מעבר לכך. ייסורים עצמיים על כך בוודאות לא תרגיש. נסכם ונאמר שבסופו של דבר, אורורה היא ילדה שמחה למדי. היא לא שמחה בצורה הסטנדרטית, היא לא מצהירה בפני כולם על שמחתה. להיפך – מרבית הזמן אנשים רואים אותה כאשר אינה נראת מאושרת במיוחד, בסביבתם. יש הרבה דברים שהייתה משנה עבור חייה אילו הייתה יכולה בשביל להפוך אותם למוצלחים יותר, כאלה שהיו מאפשרים לה באמת לבלות את יומה עם חיוך מלא שיניים וצחוק בעיניה – אבל האמונה התמימה עדיין שתוכל להגיע לאותם ימים בבוא הזמן מצליחה להפיג את הכאב שמרצף את חייה בהווה: ההתקפים, הרעש הבלתי נסבל וחסר המשמעות של העיר והאובדן. ביום שבו תוכל לעלות שוב על ספינה גדולה ולשוט לצפון, תוכל לחזור להיות הגרסה הטובה ביותר של עצמה. רקע: בליל חורף קר, אוּריה דוֹיל מצא את עצמו נע בכוחותיו האחרונים אל עבר גבעה עלומת שם, צפונה אפילו מקירונה - העיירה הקטנה בה השאיר את חפציו, מזחלתו ומזונו. כשיצא באותו הבוקר אל עבר הגבעה, שלא ראה באף אחת מהמפות שאסף בתשומת לב כה רבה, לא עלה בדעתו כי החורף יהיה כה קר ומזג האוויר ישתנה בפתאומיות שכזו. בכוחותיו האחרונים, המשיך דויל בן ה-24 לגרור את רגליו אל העבר הפסגה. דקות עברו וברכיו קרסו תחתיו, והוא הרגיש את הקור הופך לחום הנעים שעליו שמע בסיפורים של החוקרים אותם העריץ. מחשבותיו היו כה מעורפלות כששמע את הבכי, שבתחילה לא הבין מה הוא שומע - ובכל זאת, רגליו גררו אותו אל עבר הקול שנשמע דומה למשהו. בכוחות שלא ידע שיש לו, דויל גרר את עצמו אל עבר מקור הקול - וידו נסגרה על שמיכת הכותנה הדקה. אור הירח האיר את שמיכת המשבצות שמולו, והחום שהקרין הגוף ששכב עטוף בתוכה פיזר את הערפל שבראשו, חושף בפניו את התינוק שעל האדמה. אורורה, ששמה עדיין לא ניתן לה, שכבה על האדמה בשמיכת כותנה משובצת, כחולה ולבנה. אור הירח האיר את פניה, אותן הפנים שיזכו אותה באין-ספור מבטים לאורך חייה. הילדה שמולו לא נראתה כמו שילדות אמורות להראות - הפנים שלה נראו לו רחבות מדי, והיה נדמה לו שמשהו לא בסדר עם השיער שעל ראשה, אבל הדבר שמשך את תשומת ליבו יותר מכל היו העיניים - הן היו שונות, רחוקות, ומשהו בצורתן לא היה בדיוק כמו שאמור היה להיות. הדבר יוצא הדופן ביותר היה צבען. האחת הייתה ירוקה, והשניה - כחולה בהירה, בגוון שהזכיר לו באופן מפתיע את האורורה שהופיעה לסירוגין בשמיים. כשהוא הרים את ראשו, והשמיים זהרו בתכלת וירוק, וזמזום האורורה הקטין את העולם עד שכלל רק אותו, את הילדה שעל האדמה, ואת האורורה. הוא הרים אותה בעדינות, מצמיד את השמיכה והגוף החם-עדיין אל חזהו. הוא לא שאל את עצמו, באותו הרגע, איפה הדמון של הילדה. כל מה שהוא רצה הוא לקחת אותה למקום בטוח יותר - חם יותר. הוא איבד כל תחושת זמן, וכל מה שידע הוא שעליו להרים רגל ולהניח אותה לפניו, ואחר כך את השניה, ושאסור לידיים שלו לעזוב את פיסת החום שמצא בלילה הזה. הוא לא ראה לאן הוא הולך - מול עיניו רצדו העיניים והאורורה, צבען זהה לחלוטין. בבוקר למחרת מצא את עצמו שוכב למרגלות מזחלתו, הילדה הערה, השקטה ובעלת העיניים המשונות מסתכלת עליו. היא נראתה לו כבת מספר שבועות, חודש לכל היותר, אם כי הבנתו בצאצאים אנושיים הייתה לא גדולה במיוחד. הוא לא ידע כיצד איך לטפל בה, במה להאכיל אותה, איך להלביש אותה - הוא לא ידע עליה כלום. הוא שכב בין השמיכות העבות וחשב. הוא לא רצה ילדה - לא הייתה לו אישה, לא היה לו בית, ולא היה לו כסף. ובכל זאת, הידיעה שהילדה היא זו שהצילה אותו מקפיאה למוות גרמה לו להרגיש מחויבות עמוקה ליצור הקטן והייחודי. החיבור אותו הרגיש אליה היה יוצא דופן, רצון עז להגן עליה ולשמור עליה קרוב אליו. מעבר לכך, ככל שהסתכל עליה יותר היה בטוח יותר שהיא צריכה הגנה - העיניים שלה היו מוזרות, היא לא הגיבה כאשר דיבר אליה, וקצוות השיער שעל ראשה היו בצבעים שונים - המרכז לבן, ואילו כל השאר חום בהיר. לבסוף הגיע להחלטה - הוא יקח אותה חזרה אל קירונה, ויבקש עזרה. הוא עטף אותה בשמיכתה והשכיב אותה על השמיכות, והחל לאסוף את חפציו, מביט בה כל מספר רגעים על מנת לוודא שהיא לא יציר דמיונו. בעזרת חבל חזק ובדים שמצא בין חפציו הוא קשר מנשא שאפשר לו להחזיק את הילדה על חזהו בנוחות בזמן ההליכה, והוא צעד אל עבר קירונה, גורר מאחוריו את המזחלת שלו. הוא הגיע אל העיירה בשעות הערב - אמנם השמיים לא נראו שונים כלל, אך הבטן המקרקרת והשעון הגדול על קיר הפונדק העידו על כך. הוא השאיר את מזחלתו מחוץ לפונדק ופתח את הדלת - האור והחום שהפיצו בני האדם המתחממים על ידי אלכוהול ואש משכו אותו פנימה כמו עש. בעלת הבית ניגשה אליו בדלת, חיוכה נמוג כאשר ראתה את המנשא המוזר שעל חזהו. כאשר הוציא את הילדה מן המנשא והראה לה אותה, הבעת פניה התעוותה והיא נסוגה - העיניים המוזרות דוחות אותה, כמו רבים אחרים. כששאלה אותו בשיניים חשוקות מה זה הדבר שהביא איתו, תשובתו הייתה "אורורה". באותו הערב הוא סולק מן הפונדק, ומצא את עצמו נזרק לרחוב עם מעט חפציו. זו הייתה הפעם הראשונה, אך לא האחרונה, שנוכחותה של אורורה גרמה לאנשים לטרוק את הדלת בפניו, לזרוק את חפציו ואותו החוצה, או, במקרה אחד יוצא מן הכלל, לנסות לזרוק אותו ואת כל חפציו לאש. רעב ומפוחד, הוא גרר את רגליו למקום השני בו חשב שאולי יוכל לקבל עזרה - בית המכשפות. בשונה מהפונדק, בבית המכשפות דויל והילדה, אורורה, התקבלו בסקרנות אך בחום. שנים לאחר מכן, בתגובה לאמירה של אחד ממכריו, התחיל לתהות אם ייתכן שאורורה הייתה קשורה לאחת מהן, אך באותו הרגע לא חשב על דבר מלבד העובדה שהן נתנו לו מרק חם, ושהמכשפות לא חששו לגעת בילדה, וששמרו עליה בקו ראייתו גם כאשר שטפו אותה והאכילו אותה. כאשר רצו לקחת אותה מהחדר הוא קפץ ממקומו, מפיל את הכיסא לאחור - והן לא ניסו להרחיק אותו ממנה שנית. אחת המכשפות היא גם זו שמצאה את הדמון של אורורה - כאשר שטפה את ראשה, ראתה את הנחש הזעיר שליפף את עצמו מסביב לאוזנה. אליו הן דיברו בנימוס וריחוק, תוהות מה הוא עושה בקירונה ואיפה מצא את הילדה, ואל הילדה כאילו הייתה בובת משחק ומכשפה בוגרת לכל עניין ודבר, בו זמנית. כאשר התכונן לקחת אותה איתו ולצאת בחזרה אל הרחוב, הן טרקו את הדלת מול פניו והאם שבינהן ציינה ביובש שהתינוקת עוד לא יכולה לצאת לקור, ושאין לו מקום חם לשהות בו. וכך, מצא את עצמו עושה דבר שלא דמיין שיעשה בחייו - ישן בחדר האוכל של בית המכשפות, על שמיכותיו העבות ועם הילדה לצידו. את הימים הבאים העביר באותו האופן - יושב בחדר האוכל עם הילדה בין זרועותיו, מזיז אותה מצד לצד ובוחן כל חלק וחלק בפניה ובראשה. ככל שראה אותה יותר, אהב אותה יותר. השם, אורורה, התאים לה כמו כפפה ליד. היא הייתה באה והולכת, לפעמים איתו לפעמים בעולם שונה לחלוטין. עיניה החליפו את האורורה שכה אהב לראות בשמי הלילה, לפני שהיה הולך לישון, וכאשר התאמץ יכול היה לדמיין שהגרגור והנשימות שלה גם הן נשמעו כמו הרעש של האורורה, אם כי היה ברור לו כי מדובר בהגזמה פראית. בימים לאחר מכן לימדו אותו המכשפות איך לנהוג בילדה - איך להלביש אותה, לנקות אותה, להאכיל אותה ולדאוג לה. הן השאירו לו בגדים שיוכל להרחיב בלי מאמץ רב במיוחד ואבקה שתספיק לו לכל המסע בחזרה ללונדון. זו, בסופו של יום, הייתה מטרתו. המכשפות צדקו כאשר אמרו שהוא לא יוכל להיות עם הילדה בקור ברחוב, והוא שהה אצל המכשפות פרק זמן ארוך ממה שציפה - שמונה לילות שלמים. ביום התשיעי הוא אסף את הילד למנשא וארגן את תיקו מחדש - פרט למפותיו, ציודו היקר ביותר וכספו, הוא השאיר את דבריו אצל המכשפות, כתודה על העזרה שהעניקו לו. עם הילדה על חזהו והתיק על גבו, הוא יצא אל הרחוב שוב. הילדה, ערנית מכפי שהייתה כשהגיע איתה לקירונה בפעם הראשונה, גמעה את העיר המוארת באותן העיניים שנתנו לה את שמה. המסע ללונדון לקח זמן רב מכפי שתכנן - בפעם הראשונה שניסה לעלות על רכבת, נזרק ממנה אחרי כמה תחנות, כאשר הסדרן ראה את השיער המוזר של הילדה, והאירוע חזר פעם אחר פעם, בגלל עיניה, בגלל שיערה, או פשוט בגלל העובדה שדויל החזיק תינוקת בידיו, תינוקת שסימלה עבור רבים טרחה ורעש. בלילות מסוימים מצא את עצמו נודד מפונדק לפונדק בנסיון למצוא מקום שיהיה מוכן לארח תינוקת, ולפעמים כבר הגיע אל הדלפק כאשר אורח שיכור שם לב לעובדה שלילדה יש עין כחולה ועין ירוקה, ודויל שוב מצא את עצמו בחוץ. האבקה שהביאו לו את המכשפות החלה להגמר, ולילה אחד - דויל עצר. הוא לא ידע מה יחפש בלונדון; בסופו של יום, הוא היה לא יותר מבן של סייס שחלם להיות חוקר. הוא היה איש צעיר, בן 24, עם תינוקת בת לא יותר מכמה חודשים שהספיקה להקרא מפלצת, בת-שטן, מכשפה ונכה. הוא אמנם יכול היה להסתיר את ראשה בכובע - דבר מועיל לכל הדעות מכיוון שהחורף הביא איתו קור מסוכן, אך עיניה הסגירו אותה לכל אשר הלכו, והוא עייף. הנדודים שכה אהב עד שהפך להיות אב הפכו להיות קשים - והידיעה כי הוא נודד בין עיירה עייפה לעיירה מסכנה לא עודדו אותו כלל. הוא לא יכול היה לרוץ עם כלבים או לעזוב את הכל ולעלות על גבעה. אז הוא גמל בליבו ועצר. מהעיירה הקטנה בה שהה באותו הלילה הוא חזר לברי - עיר קטנה בה שהה ביום קודם לכן. מעט יותר מיושבת וקצת יותר עירונית, דויל החליט כי הסיכוי שימצא בה אבקה, בית ומעט פרנסה היה גבוה מספיק בשביל שישאר בה, והעדיף אותה על פני הערים הגדולות יותר, שהפכו להיות שנאתו - צפופות ומלוכלכות, מלאות באנשים שלטשו עיניים בילדה שלו. אורורה הגיעה לבית הראשון שלה כחודש אחרי הלילה בו היא ודויל הצילו אחד את השניה. היה זה בית קטן במרכז העיר, אותו שכר דויל עם שאריות כספו ותמורת אחד ממפותיו. לול לא היה לה, והיא ישנה כל לילה לצידו של אביה המאמץ, והלכה איתו לכל אשר הלך. בתחילה הם הלכו לפונדקים - שם הוא חיפש אדריכלים או שרטטים, כאלו שיוכל להרשימם עם יכולות השרטוט שרכש בלילות הארוכים בהם היה יושב תחת אור הנר ומעתיק מפות מספרים שגנב. לאחר מכן, כאשר אלו סירבו לו - הוא חיפש וטרינר, ופנה אל פאתי העיר והשדות. אחרי ימים שנדמו כמו נצח, הוא מצא אותו - וטרינר מבוגר ועייף ואיתו שוליה חלש ולא מיומן. השניים עמדו ליד סוסה שכרעה ללדת - המבוגר צועק על השולייה הצעיר, גוער בו על כך שהוא עושה את עבודותו לא כמו שצריך. אורורה עדיין הייתה על גבו, ובהחלטה של רגע פרם דויל את המנשא והניח אותה על הקרקע, מעיף לעברה מבט אחרון לפני שניגש אל הוטרינר ושולייתו, וביצע את עבודת היילוד בשקט ובדיוק. וכך דויל מצא את עבודתו הראשונה - השולייה של אותו וטרינר. כשלקח את אורורה בחזרה לזרועותיו, הוא ידע שמדובר היה במבחן גדול אף יותר מהסוסה שיילד. מבטו של הוטרינר עבר על אורורה בלי שהבעת פניו השתנתה, והוא שאל את דויל לשמה כאילו דבר בה לא שונה מאף ילדה אחרת. כאשר היה על ערש דווי, שאל אותו דויל האם הוטרד ממראה בתו - והוטרינר עיקם את פניו בחולשה ושאל על מה דויל מדבר. מאותו היום, דויל היה מתלווה לזקן, אורורה על גבו בכל אשר הלך בתחילה. כאשר היא מתכופך ומתחיל לטפל בחיות, היה נותן אותה לוטרינר או מניח אותה במרחק בטוח. השניים חבבו אחד את השני - ועם הזמן דויל הכיר גם את אשתו, שנהגה בדויל ובאורורה כמו בני משפחתה האמיתיים. לשניים לא היו ילדים, ולמשך השנים הבאות אימצו כהלכה למעשה את דויל ואורורה. החודשים הראשונים שלאחר מכן לא היו שונים בהרבה - קלרה, אשת הוטרינר המבוגרת, דאגה לכל צרכיה של אורורה. דויל עצמו נהג לשתוק כאשר ביקר בביתם, צופה בקלרה כאילו עמדה להפיל את בתו או לזרוק אותה אל האש שתמיד דלקה בביתם. קלוד, הוטרינר עצמו, לא התקרב אל הילדה יותר מדי - את מרבית זמנו הוא השקיע בעבודתו, באשתו או בישיבה אל מול העש, סיגר בידו. ההתפתחות המוטורית של אורורה הייתה תקינה לחלוטין - היא התגלגלה, ישבה, עמדה והלכה בדיוק כמו ילדה רגילה. אבל ההבדל ביכולות הקוגנטיביות שלה, כך סברו לכל הפחות, התבהר ככל שגדלה - לעיתים קרובות היא לא הגיבה לדיבור, היא לא דיברה לעצמה, ורעשים חזקים לא הטרידו אותה - על אף שאלו כן הגיבה, לעיתים, בבהלה ובבכי - הצליל היחיד שהפיקה בעצמה. כאשר הייתה בת שנה דויל כבר היה בטוח במצב - הילדה לא שומעת כמו שצריך, בכלל. לומר שהוא לא הוטרד כלל תהיה הגזמה, אבל החשש שלו היה מינורי לעומת זה של קלרה, ואפילו ביחס לוטרינר. השבועת הראשונים עם הילדה הבהירו לו שהיא תהיה שונה, והשלים עם כל קושי שהעולם הערים אליה - החירשות הייתה רק עוד מאפיין אחד, אחד מני רבים שהניח שיגלה בהמשך חייה. ובכל זאת, חוסר התקשורתיות של אורורה הוא זה שהוביל, בסופו של דבר, להיפרדות דרכיהם של הוטרינר ואשתו והדוילים. כאשר הייתה בת שלוש היא עדיין לא הוציאה מילה, ועדיין לא נראה היה ששמעה דבר מלבד הרעשים החזקים ביותר. היא רצה אחרי אביה, יציבה על רגליה יותר מכל ילדה אחרת בעיר, ושיחקה עם קלרה שהפכה למתוסכלת יותר ויותר עם כל יום. בסופו של דבר, באחד הימים, בלי גורם שדויל ידע עליו - הוטרינר הודיע לו על כך שהוא ואורורה צריכים לעזוב, שהגיע הזמן שהוא יפרוש מעבודתו ויעבור עם קלרה לכפר. דויל לא שאל מדוע - המציאות הציבה מולו עובדה, והוא האזין. העובדה כי כלל בעלי החוות והחיות ברחבי העיר הכירו אותו עזרה גם היא. רבים מהם, הוא הניח, לא ירצו להעסיק אותו ישירות - אלו שרק השלימו עם נוכחותו, ובעיקר נוכחותה של אורורה, כאשר סייע לוטרינר. באותו היום הוא ארז את דבריו, לא רבים, וכשידו הקטנה של אורורה בידו, השניים יצאו מהבית בו חיו בשלוש השנים האחרונות. קלרה לא יצאה לומר להם שלום, והוטרינר רק הפקיד בידיו ארנק, מלא עד להתפקע, והודה לו על עזרתו. לא ברור היה מי מהשניים חש יותר אי-נוחות על כך. את הלילה הראשון הם בילו בחוץ - דויל פרש שמיכה בפינת אחד השדות על גבולה החיצוני של העיר, והשניים הסתכלו על השמיים - רק הכוכבים הבהירים ביותר נראים כל-כך קרוב לעיר ואורותיה. מסיבה שלא הייתה ברורה לו - כך סיפר לה דויל פעם אחר פעם במהלך השנים - הוא התחיל לדבר איתה, מסביר לה על הכוכבים. מספר לה איך ניווט בעזרתם בצפון, איך נהג לשכב על גבו ולראות את העולם כולו. ובאותו היום שמע צליל שלא ציפה לשמוע לעולם - קול שלא הכיר, קול דקיק וחלש, הצלילים מעוותים ומובנים רק בקושי. "אורורה זה כוכב בשמיים?" שאל אותו הקול, בוקע ממש מהמקום בו אורורה הייתה אמורה להיות. לרגע בודד בלבד ליבו עצר ובהלה אחזה בו, ואז, בלי לסובב את ראשו, הוא ידע - זה היה קולה של בתו. אותה הבת שלא חשב שתדבר לעולם. אז הוא הסביר לה - סיפר לה בפעם הראשונה את הסיפור של התחלת חייה, של האורורה. היא אמנם בעצמה לא זכרה את אותו הלילה, אבל גם הוא היה אחד הסיפורים שסיפר לה פעם אחר פעם, בעיקר כששכבו על גבם והסתכלו על השמיים, כפי שעשו אינספור פעמים. שלוש השנים שבהן אורורה ליוותה את דויל לעבודתו עם הוטרינר עזרה לשניים להטמע, במידה מסוימת, בעיר. ואמנם, כאשר בבוקר חזרו השניים אל העיר, דויל מצא לו חדר באחד הפונדקים - למרות שאורורה, עם שיערה הלבן והפנים שאי אפשר היה לפספס, הסתכלה על בעל הפונדק בלי שמץ של בושה - רגש שרבים ינסו להנחיל לה בשנים הבאות. הם השאירו את דבריהם ופנו, שניהם יחד, כמו תמיד, לעבודה. אורורה המשיכה ללוות על דויל, הולכת מאחוריו ומסביבו - לפעמים רצה לבחון דבר שמצא חן בעיניה. השניים המשיכו לעבוד בשלווה, ואורורה הייתה שותקת. אחרי אותו הלילה, התחיל דויל להבחין בכל הדברים שהתעלם מהם עד כה - איך אמנם היא לא סובבה את ראשה לכל דיבור, אך לפעמים הייתה מסתכלת על פניו כשהיה מדבר, ובאופן מפתיע שקלרה נהגה לייחס ל"קריאת מחשבות" - הייתה מבצעת פעולות כאלו ואחרות כאשר ביקשו ממנה. עבור אורורה, היו אלו ימים רגועים. היא הייתה יושבת עם הדמון - עבורו עוד לא היה לו שם, כיוון שלא הרגישה צורך בכך, הרי שהיה היצור היחיד שאיתו תקשרה מלבד אביה ומשמעותו הייתה עוד לא ברורה לה לחלוטין - ומדברת איתו. הוא היה מספר לה מה אחרים אומרים בלי לומר מילה - והיא הייתה עונה לו, ומסתכלת על אביה בוחן את רגלו השבורה של סייח, מחסן כלבים, מיילד פרות ושולף קוצים. החיות היו מרתקות בעיניה - הן לא רצו ממנה שום דבר, וכשהיא הייתה לידן הדמון היה צופה בהן, מרפרף סביבן עם כנפיו ומנסה לגרום להן לרדוף אחריו - בעודן מתעלמות ממנו - ואורורה הייתה יושבת וצופה בו, לפעמים רצה איתו. היא נהנתה מהחיות, והן נהנו מחברתה. הם עברו מהפונדק לבית קטן, גם הוא בקצה העיר - לא דויל ולא אורורה חיבבו את הצפיפות של מרכז ברי. הם נהנו מלילות מלאי כוכבים, שיחות שרק ילדה בת שלוש, ארבע ולאחר מכן חמש ואביה יכולים לנהל. בלילות האלו השניים הכירו אחד את השני - ודויל גילה כמה הוא כבר יודע. באחד מהם היא סיפרה לו שהדמון - השפתיים שלה ביטאו את המילה בזהירות - שלה מדבר איתה, ורק איתה, וככה היא יודעת מה כולם אומרים, תמיד. הוא נתן לו את השם לוס - ירח, כי הירח תמיד נמצא, גם כשלא רואים אותו. הוא לימד אותה על הכוכבים ועל המפות, והראה לה את אלו שצבר מחדש עם השנים. בעיקר, היא שמעה את הסיפור על היום שבו נפגשו פעם אחר פעם. כשהייתה גדולה מספיק, התחיל ללמד אותה לקרוא את הכיתובים שעל המפות - לא רק להסביר לה על קו החוף או קוי הגובה, לצייר בדיו על בגדים וכיסאות בשביל להראות את פשר הציורים שעל המפות, אלא ללמד אותה לקרוא את שמות המקומות ממש - פה זו לונדון, ושם - אמסטרדם. אוקספורדשיר נמצאת ממערב, והים הגדול מערבה ממנה. הצפון נמצא בצפון, ושם נמצאים הדובים המשוריינים - וכשהייתה מנסה לקרוא את שמם הארוך בלי הצלחה, היה מציין בפניה כי בתור ילידת הצפון, מתפקידה להכיר אותם ולהיות חברתם. בבית הקטן - כך אורורה קראה לו כשהתבגרה - השניים חיו שלוש שנים. דויל היה בן 30 ואורורה הייתה בת פחות-או-יותר שש כאשר דויל ארז שוב את כל דבריו, ואורורה ארזה את דבריה אל התיק שקנה לה אביה מספר שבועות לפני כן. את הכסף שהרוויח בעבודתו כווטרינר השקיע בציוד למסע הבא שלהם. התוכנית הייתה ברורה, ואורורה לא יכלה לחכות - השניים יעזבו את ברי עם מעט הציוד הדרוש להם על גבם, ויסעו ללונדון. בלונדון הם ימצאו ספינה, ימצאו את דרכם אליה - בין אם בגלוי או בסוד - וינדדו חזרה אל הצפון, המקום שאליו אורורה באמת שייכת והמקום בו דויל באמת רוצה להיות. אורורה לא חששה כלל - העולם שלה, בכל מקרה, היה מורכב בעיקר מעצמה, אביה ולוס. היא ידעה שאת החיות תפגוש בכל מקום, ורצתה לראות את האורורה שעל שמה נקראה. ולכן, השניים צעדו עם ראשם מורם בגאון אל עבר תחנת הרכבת. המציאות, כמובן, הייתה מורכבת יותר. בעוד תושבי ברי התרגלו בשש השנים האחרונות לאורורה ודויל, ברי המזל שזכו להיות על הרכבת באותו היום לא ציפו לראות ילדה עם שיער לבן, פנים מוזרות ועיניים נוקבות עוברת לידם. אורורה ולוס, בתורם, לא תכננו לראות כל-כך הרבה אנשים. הסקרנות הטבעית המאפיינת את מרבית בני השש אחזה בה לרגע והיא רצה - התיק על גבה ולוס עף מעליה. ואז, קרה הדבר הטבעי ביותר, שקורה לכל ילד - היא נאבדה. דויל לא ידע איפה היא, והיא לא ידעה איפה אביה. היא לא זוכרת אם היא בכתה - היא זוכרת רק את תחושת המחנק הנוראה ואת האנשים שלא עשו דבר כשהחזה שלה עלה וירד, חסר תועלת לחלוטין - כאילו היכולת של תאי הדם בגופה לשחלף גזים תלויה במראהו של דויל. התקרית לא לקחה יותר ממספר דקות - אובייקטיבית, קשה היה לפספס את האנשים שנעצרו, כולם במרחק מספיק ממנה, את המבטים והלחשושים. פרק הזמן נראה לה כמו נצח, אבל היא מצאה את עצמה על ידיו של דויל, מספיק קטנה בשביל שעדיין יוכל לשאת אותה בלי להתלונן בפניה על כך שהוא ממש, ממש רוצה את הגב שלו. היד שלה ליפפה את שלו, ציפורניה נושכות בעורו - והוא לא שחרר. כששאלה אותו על כך כשהתבגרה, הודה שהיה בטוח שהיא נפלה אל פסי הרכבת, או גרוע מכך - שמישהו דחף אותה. השניים עלו על הרכבת, בסופו של דבר, ממשיכים אל לונדון, והפחד התחיל לפלס את דרכו בליבה של אורורה. הוא היה מוצדק, כמובן, אבל דבר מה היה חסר בו: לונדון עצמה. אמנם היא הייתה שונה לחלוטין מכל מה שאורורה ראתה עד אותו היום, אבל כשהרכבת התקרבה אל העיר האפורה, ארמונותיה, כנסיותיה, הבתים המתפוררים והאחוזות - או אז הבינה אורורה על מה דיבר דויל כשאמר שהיא וברי לא דומות כלל. כשהרכבת עברה על פני הבניינים פניה של אורורה היו צמודות לחלון - עיניה גומעות את האנשים, הבניינים, הדמונים. כשיצאו מהרכבת היא שחררה לרגע את ידו של דויל, מוכנה לרוץ אל עבר הכלוב בו ישבו ציפורים שלא נראו לה אמיתיות - אך לוס היסה במוחה וידו של דויל נסגרה על שלה לפני שהספיקה להתרחק. המסע לנמל על גדות התמזה היה רווי מראות ורעשים - חזקים מספיק בשביל לאורורה להרגיש שהאוזניים שלה מתפוצצות. ובעוד בתהחלה לוס התרוצץ סביבה - עכבר, נץ, נחש על ראשה, חתול ומה לא - לקראת שעות הערב הוא נח על צווארה, עייף כמעט כמו הילדה בת השש שנשאה אותו אל עבר האכסניה. המבטים שננעצו בהם לא פסקו לרגע, ואורורה ידעה שהם מסתכלים עליה - והתקשתה להבין מה כל-כך מיוחד בה. היא ידעה על עיניה השונות, אבל הן לא נראו לה שונות יותר מעורו האפור של הזקנים בפתחי הבתים, או שיערה הלבן, ארוך יותר מאורורה כולה, של גברת לבושה בשמלה שחורה לחלוטין שראתה באחד הרחובות, או האיש בלי העין שקפץ אל מול דויל והפחיד את השניים כהוגן. כאשר הגיעו לבסוף אל האכסניה, אורורה כבר ישנה - לטובתה, כנראה. דויל החזיק אותה על ראשו, כובע מעילה מסתיר את קצוות השיער הבהירה שבמרכז ראשה. כשהוא הפיל את המטבעות על דלפקו של בעל האכסניה ועלה אל אחד החדרים, אף אחד לא חשד במאומה. בבוקר למחרת אורורה התעוררה בלונדון. דויל היה כבר על הרגליים, פוסע בחדר כשהיא מסתכלת עליו, סטורת שיער והמומה מאי השקט שאביה הפגין בשעות הבוקר המוקדמות. נדמה היה שהוא לא הבחין שהיא עצמה התעוררה - ורק כשקפצה מהמיטה הוא הסב את מבטו אליה, מבחין בצלילים שהיא יצרה בעצמה ולא שמעה. הוא רכס את מעילה ככל האפשר, כיסה את ראשה בכובע והשניים יצאו אל עבר התמזה ואל אינספור הסירות שעליה. היא קראה את השמות שעל הסירות, אומרת אותן בלחישות שקטות שרק דויל שמע. עיניה נישאו אל הנהר הרחב, לא מסתירות את הסקרנות וחושפות בפני העולם הרחב כולו את התמימות שמילאה אותה - הרי שלהיות שונה בלונדון ולא להסתיר זאת הוא סממן ברור של תמימות. המבטים ננעצו בה, ודויל שמע אנשים מדברים, זזים - אורורה לא שמה לב לכך, אוזניה לא מתפקות מספיק בשביל לשמוע את הלחשושים שלא יועדו אליה, שנאמרו מתחת לשפנים, רעלות וזקנים, ועיניה ממוקדות בסירות הבאות וההולכות, כל אחת יפה יותר מהשניה. בסופו של דבר, הגיעו אל סוף הרציף בלי לעצור אף לא פעם אחת - דויל לא יכול היה להסית את עיניו מהניצוץ שבעיניה של אורורה, כך סיפר לה מאוחר יותר. הוא הוביל אותה לחצות אל הנהר, והשומרים על הגשר עצרו את השיניים, נועצים בה מבטים, מונעים מהם לעבור - על אף שלא הייתה סכנה בילדה בת שש, שונה ככל שתראה, ואביה הארוך והפרוע. את המילים שהחליפו השניים לא הבינו - אורורה לא שמעה דבר מלבד צחוקם, ושפתיהם זזו בצורות שהיא לא הכירה. לוס, מצידו, לא הצליח להפריד מילה ממילה בשפתם המוזרה - המבטא הלונדוני הכבד, כך גילו השניים מאוחר יותר. פניו של דויל האדימו, על אף ששאר גופו נשאר רפוי - ורק אורורה הבחינה באצבעותיו מתעוותות, כמעט נקמצות לאגרוף כששני השומרים כינו אותה צאצאית השטן ושאלו איך הכניס אותו למיטתו. ידו בסופו של דבר נסגרה על זו של אורורה, והיא נגררה אחריו חזרה אל הגדה ממנה הם באו, בעוד הוא מסנן מילים שלימד אותה לא להגיד אף פעם. הם עברו שלוש ספינות עד שדויל עצר, הביט אל שני הכיוונים, וגרר את הילדה אחריו אל סיפון ספינה חומה, חסרת ייחודיות, שמה כסוף ונקי על גבי הספינה המתפרקת - "björnen erövraren". הוא עדיין רעד מזעם כששני גברים עצרו את השניים, עיניהם כמובן נמשכות אל אורורה, רועדת לצידו, לוס נמיה בין רגליה. חילופי הדברים בין השניים היו ברורים יותר - כשאורורה ראתה את שפתיו של אביה זזות, הקשיבה ללוס. השניים שאלו עליה - לפני ששאלו איך מצא את עצמו על ספינתם. הוא אמר להם שזו ביתו, ושהוא וטרינר. ששמע בנמל כי הם מתכננים לנסוע לצפון, לצפות בדובים וללמוד איך להלחם בהם. השניים הנהנו, עדיין מבטים בילדה - אך ורק בילדה. אין להם צורך בוטרינר, הם אמרו, הם לא מתכננים לטפל באף חיה. דויל המשיך לדבר, והשניים המשיכו לבהות בה - ואורורה הסתכלה עליהם בחזרה, בוחנת את בגדיהם המלוכלכים ועורם השזוף והפצוע, הציורים על ידו של הגדול מבין השניים - ואל הספינה שמאחוריהם. היא רצתה לבחון אותה מכל כיוון, לראות איך המים זורמים מסביבה ולחוש את הספינה רועדת כשאנשים רצו אל כל הכיוונים, מסתערים על האויבים מסיפוריו של אביה. עיניה בחנו את התרנים, רבים מכפי שתוכל לספור, את המפרשים המעוטרים - ודויל תפס את ידה, והשניים ירדו מהספינה. הוא לא רעד הפעם - פשוט הסתכל עליה והמשיך ללכת, מושך אותה אחריו אל הנמל שעל התמזה. וכך הם המשיכו לעבור בין הספינות, ומחשבותיה של אורורה התערבבו אחת בשניה. אמנם עדיין היו שעות הבוקר, אבל אורורה כבר אז החלה להתעייף. השמש הקופחת על ראשיהם, הריצה ודויל שמשך אותה אחריו כולם עייפו אותה. אחרי שנזרקו מעוד ספינה, הפעם כמעט מיד, היא משכה בידו וביקשה לשבת לנוח ולאכול. הוא סירב, אמר שהוא רוצה למצוא ספינה להיות בה ושהרוחות כאלו שעוד מעט יתחילו הספינות לעזוב, והתחיל להתקדם אל ספינה נוספת. היא רצה אחריו, מותשת, וכאשר עלו אל סיפון הספינה הריק, התיישבה על יד המעקה, לוס החתול מתמתח על העץ לצידה. היא הורידה את דלדלה את רגליה מתחת למעקה, מסתכלת אל עבר התמזה והצד השני של הנהר. היא לא שמעה את האיש מגיע, אלא הרגישה את הרעד שרגליו העבירו בעץ. היא השאירה את ראשה על המעקה, הבינה שמישהו מתקרב אליה אך לא ידעה איך להגיב. הוא התיישב לצידה והיא הסתכלה אליו. לוס הסתובב במעגלים סביב הדמון של האיש, חתול פרא - גדול פי שניים לפחות מהחתול המרוט שלוס היה. קולו של האיש היה שקט - או לכל הפחות, שקט מכדי שתוכל לשמוע אותו. שפתיו נעו בצורה שלא הכירה, והפחד ממראהו נמהל בתסכול על כך שלא יכלה להבין את מה שאומר לה. היא הייתה עייפה ורעבה, היא רצתה לנוח והיא רצתה שדויל ימצא ספינה ויפסיק לגרור אותה אחריו. האיש המשיך לדבר, והיא המשיכה לשתוק. היא לא ידעה מה לעשות, או מה לומר - היא לא רצתה לדבר עם האיש שלא הכירה. היא לא דיברה עם אף אחד פרט לדויל, בסופו של דבר. האיש המשיך לדבר, והיא הסבה את מבטה וחזרה להסתכל לים. בסופו של דבר הרגישה את האיש הולך. ואף אחד לא בא לקחת אותה - גם לא דויל, ולא אף אדם אחר. וכך הם מצאו את עצמם על סיפון הWild Polar. היא נרדמה אחרי אותה "שיחה", אם ניתן לקרוא לה כך, והתעוררה כאשר דויל הניח מולה קערה מלאת דייסה מתוקה ואמר לה כי הם ישארו על הסירה, ואמר לה כי הייתה ילדה טובה. היא לא הייתה בטוחה למה התכוון, הרי שלא עשתה שום דבר, אבל לא שאלה - היא אכלה. רק אחרי ימים בים הבינה לבסוף למה התכוון - האיש שדיבר איתה התגלה כקפטן מויס, והוא שוכנע כי היא אינה יכולה להוות סכנה, והחליט שדויל ויכולותיו, "המוגבלות אמנם", יוכלו להועיל להם. אחרי אותו יום ראשון שבו בילתה את מרבית זמנה בישיבה באותה פינה עם לוס לצידה, היא יצאה לחופשי. במבט לאחור, הבינה כי ייתכן שמרבית אותם אנשי צוות עדיין תפסו אותה כרפת שכל באותם ימים ראשונים. היא רצה בספינה, הסתכלה על עבודתם בלי לומר מילה, לוס כרוך סביב צווארה, אוזנה, או עף מאחוריה בצורת שלו. היא אכלה עם דויל בדממה, לא יצרה קשר עין ועיינה במפות שנותרו פרושות על שולחנות בלי לבקש אישור מאדם. במסע מאוחר יותר עם מויס וצוותו גילתה כי הוא בחר את אנשי צוותו בכך שהעמיד אותם בפני אמונה תפלה "תפלה ביותר", וילדת זרע השטן לא נתפסה בעיניהם כשונה מילדה ככל הילדים - על אף שהתנהגותה המוזרה בהחלט גרמה לכמה מהם להרים גבות. היא אמנם לא למדה את שמותיהם באותם הימים, אבל כן למדה להכיר אותם בצורה הילדית שלה: היא ידעה מי הולך לאן, ומי ידחוף אותה לאחור כאשר תנסה להתקרב לתרנים. הימים עברו, והווילד פולאר עדיין היתה בים. באותו הערב דויל לקח עימו את המפות, פרש אותן על הדרגש התחתון בתא הזעיר שחלקו עם עוד ארבעה מאנשי הצוות, והראה לה את המסלול שיקחו: הווילד פולאר לא הסתפקה במסע פשוט לאיסלנד או שוודיה, אלא התכוונו לנסוע דרך נוביה זמבלה עד למזרח סיבריה. הוא הסביר לה שכמוהו, הם חוקרים. בשונה ממנו, הם חקרו מפלצות - הוא חקר רק את האדמה. היא שאלה אותו אם הם יפגשו מפלצות, והוא משך בכתפיו והציע שתשאל את אחד מצוות הספינה. היא רצתה למצוא את האחד שמבין הכי הרבה במפלצות, הרי שהיא ידעה שזו מה שהיא: שזה היה פשר המילה שלעיתים סיננו אותם אנשים שעוד לא ידעו מי היא. היא מצאה אותו ביום למחרת, איש צעיר וכהה עור שישב גם הוא עם רגליו מחוץ מתדלדלות מעבר לקצה הספינה, המעקה מחזיק מונע מהרוח לשלוח אותו לשחיה לא נעימה בים. היא ידעה שזה הוא, מכיוון שהחזיק ספר בידו וסכין בידו השניה, והדמון שלו לא נראה בשום מקום - לפיכך, או עף או במים. כאשר החליקה מתחת למעקה לצידו, הוא לא הרים את מבטו כלל. הוא שאל אותה לשמה, והיא ענתה לו. הוא לא נידב את שמו, ושאל מדוע היא באה לדבר איתו - הוא היה עסוק. היא שאלה אותו אילו מפלצות הם יראו בצפון, והוא סיפר לה על כולן. על הדובים אוכלי האדם, ועל האריות של הקוטב ועל עוד מפלצות שלא שמעה עליהן בחייה. כשבסופו של דבר קם, היא עקבה אחריו כמו צל ברחבי הספינה, מאזינה לדברים שאת רובם לא הבינה כלל. בסופו של דבר, כאשר נטרקה דלת אחד החדרים מול פניה, היא החליטה מה תעשה ביום למחרת. ג'ורדה היה מורה הראשון של אורורה - ראשון מני רבים. אותו המסע נמשך זמן רב - הם יצאו מלונדון באביב ויצאו מהמזרח בסוף הקיץ, והסתיים אכן במזרח סיבריה. הם עברו בערים רבות, ברובן המוחלט אורורה לא ירדה מן הספינה אלא נשארה עליה - לעיתים עם דויל, ולעיתים עם ג'ורדה. כאשר כן ירדה אל הערים, רצה בין האנשים הלא מוכרים, עם שפתם הלא מוכרת והרחובות שהפתיעו אותה בכל פעם מחדש. כאשר ירדו מן הספינה בסיבריה, הצטרפו אל שאר הצוות, ודויל ואורורה ציירו את המפות המדויקת ביותר עד אותו היום של אותה הפינה הנידחת של מזרח סיבריה. דויל שרטט אותן עם סרגליו, ואורורה צבעה אותם עם הדיו שבו השתמש ג'ורדה בשביל לצייר את מפלצותיו. הם לא ראו במסע זה מפלצות - אף לא אחת, מלבד אורורה, כמובן, והדיו התייבשה על המפות בצורות של עצים, נחלים, הרים ושבילים. כאשר העלו את חפציהם האחרונים אל הסירה בתום הקיץ והתכוננו לחזור אל לונדון, מקומם במסע הבא היה כבר מובטח - מסע שלא יתקיים עד לאביב הבא. הם חזרו ללונדון בחורף, ודויל נותר בלי מסע לחודשים המתקרבים. לא היה להם דבר בלונדון - לא בית, לא פונדק, ולא אדם שיוכל לקבל אותו ואת אורורה. לפיכך, מויס היה דרכם להשיג את מקומם על סירות נוספות - דויל היה מצייר מפות, מטפל בחיות וחותר במידת בצורך, ואורורה הייתה מתרוצצת על הספינה, שקועה בעולמה שלה - ולעיתים מצאה לעצמה בחור חמד כזה או אחר, צעיר או קשיש, שממנו למדה דבר מה. זו הפכה להיות שגרת חייהם של דויל ואורורה לשנים הבאות: באביב היו מברכים לשלום את צוות הווילד פולאר ועולים על ספינתם, שטים אל הצפון הרחוק - דויל משרטט, הצוות, ג'ורדה ואורורה תרים אחרי מפלצות, וכאשר החורף התחיל - היו עולים למסעות קטנים יותר וממלאים את זמנם, בורחים באופן כמעט בלתי מודע מהעיר שלא ידעו להכיל ולא ידעה להכיל אותם. באותו החורף הראשון היא הכירה מורה אחד בלבד: מבין ארבעת המסעות, בשלושה בילתה את זמנה בשתיקה מוחלטת, מלבד זמנה עם דויל. האחד שכן זכה בקולה היה רֶמי, קשיש צרפתי שנסע על ספינתם במסעם לצרפת. ממנו, אורורה למדה על הים - רמי הראה לה את הימים הכי גדולים ולימד אותה מאיפה מגיעות הרוחות, ואיך להיות ימאית טובה. כשגילה שהיא יודעת לקרוא את הכוכבים שבשמיים שיבח את אביה וצחק, וביקש כשכימות תקרא לכוכב על שמו. מסיבה כזו או אחרת, לאורורה בת השבע הרעיון לא נשמע רע בכלל. כשהאביב התחיל והשניים חזרו ממסעם האחרון, צוות הווילד פולאר כבר היו עסוקים בהכנות למסע לצפון. אורורה הייתה כבר בת שבע, והצוות קיבל אותם בברכה – דויל מצא את עצמו שקוע במפות החדשות שהביא מויס לקראת המסע הבא שלהם – הפעם, היו אמורים לנסוע עד קצה אפריקה. אורורה ראתה חיות שלא דמיינה מעולם: חיות כה גדולות שגרמו ללוס ליפול מצווארה. החיות הפחידו אותה, לפחות הגדולות מבינהן. לא היה לה ספק שהצפון מצא חן בעיני הרבה יותר, עם האורורה שלו והאגמים הקרים. הקיץ הגיע, ודויל ואורורה נסעו מסביב לאירופה - אורורה שתקה את מרבית המסע, כמו תמיד, צוחקת עם אביה ברגעים שקטים ומתבוננת באנשים שסביבה בערבוב של סקרנות וחשש. בסוף הקיץ הצטרפו לסוענים, שהחזירו אותם ללונדון תמורת כמה מפות. בשונה משאר הספינות, על ספינות הסוענים התרוצצו ילדים רבים - בני גילה של אורורה, גדולים ממני, קטנים ממנה. היא הייתה מוקפת בהם בפעם הראשונה, ילדה בת שמונה שלא הכירה ילדים אחרים. אמנם המסע ארך ימים בודדים, אך אורורה בילתה את רובו על קצה הסיפון, רחוק מכולם מלבד ילדים תועים שהבינו די מהר שעדיף להתרחק מהילדה. זו הייתה הפעם הראשונה בחייה בה אורורה רצתה לרדת מהספינה. כשחזרו ללונדון הווילד פולאר עמדה ברציף, אך הפלגתה לא הייתה צפויה להתחיל עוד שבועות רבים. בשבועות האלו אורורה ירדה לעיתים אל העיר - היא גדלה, אך העיר נראתה גדולה כתמיד. דויל לקח אותה לקנות בגדים, ציוד למסעות, קלפים חדשים למפות, מצפנים. הוא לקח אותה לספריות הקטנות שמצא בשיטוטיו, מראה לה את הספרים העתיקים שלא הייתה צפויה לראות שוב בחייה. הוא ניסה להראות לה את החלקים הטובים בעיר - הוא ידע כי היא יכולה להתנהל בה, בעזרתו של לוס, אך אורורה לא רצתה. על אף כל מאמציו, כשיצאו למסע הבא - אורורה לא יכלה להיות שמחה יותר. עוד מספר שנים עברו, כולן באותו האופן - בקיץ היו שטים על גבי הווילד פולאר, אורורה מתלהכת על הספינה, שואלת את שאלותיה בשקט: עם השנים, החלה לדבר עם אנשי צוות רבים יותר. היא לא הפכה להיות פחות יוצאת דופן, והדיבור לא היה קל יותר עבורה, אך היא החלה לסמוך על אנשי הצוות האחרים גם בקולה. בקיצים, היו מפליגים על ספינות שונות. באחד המסעות, לימד ימאי צעיר בשם חאבו את אורורה איך לשחות: הוא קפץ מהסיפון, שחה אחרי הסירה הנעה בעצלתיים בים. הגלים הכו בו ולרגע אורורה חשבה שהוא יטבע - אך ראשו חזר ובצבץ מהמים. כשעלה בחזרה על הספינה ראה אותה מסתכלת עליה, וביום למחרת זרק אותה למים העמוקים, במלוא מובן המילה. שנה לאחר מכן, לימד אותה קשיש בשם לונציו את רזי התפירה: היא הייתה באחד מפרצי הגדילה שלה, והבגדים החדשים שהשיג דויל רק בתום החורף האחרון היו קצרים עליה. היא נהגה לשבת ליד אותו הקשיש בארוחות - שניהם העדיפו את הפינה השקטה ביותר של הסיפון במקום את ההמולה. כאשר שאל אותה אם אמא שלה לימדה אותה לתפור, היא הייתה מבולבלת לרגע - ואמרה שלא. את שאר המסע היא בילתה, באופן בלתי רגיל בעליל, מתחת לסיפון: תופרת את בגדיה, מתכננת אותם מחדש כך שיתאימו לגופה הגדל. למסע שאחרי יום הולדתה האחד-עשר חזרו יום לפני היציאה המתוכננת: דויל ואורורה ירדו מן הספינה מלאת הסוסים ממצרים, חפציהם בידיהם ועיניהם תרות אחרי הווילד פולאר ברציף. אורורה התחזקה באותו הקיץ, שיערה ארך בפעם הראשונה, וכאשר רצה אל הספינה, אל ג'ורדה ואל ביתה האמיתי. כאשר עלו על הספינה, דבר מה היה שונה - לא שאורורה הבחינה בכך. דויל, לעומתה, הרגיש שדבר מה אינו כראוי. כאשר רצה אל תאו של ג'ורדה ודפקה על דלתו, הדלת לא נפתחה. היא דפקה עליה שוב, ושוב, ובסופו של דבר שמעה את העץ חורק מתחת לרגליו. כאשר פתח את הדלת, לרגע בודד חשבה שטעתה בדלת והגיעה לתא הלא נכון - ג'ורדה, החזק והבריא בדרך כלל, שתמיד ברך אותה בחיוך, נראה כבוי ועייף. הוא הסתכל עליה והחיוך שעלה על פניו היה כה חלוש, שלא הייתה בטוחה שראתה אותו באמת. הוא חיבק אותה ושמח לראותה. היא נראה חולה, היא ידעה מה המשמעות של המילה, כמובן. כך התחיל אותו המסע: מסע שהיא למדה לזכור היטב בשנים שבאו אחריו. לאורך כל אותו המסע, מצבו של ג'ורדה התדרדר. הוא היה משתעל כל הזמן – בתחילה מספר פעמים בכל שיחה, ולקראת סוף המסע היה נדיר שסיים משפט בלי להשתעל. הוא היה מתנצל בלי הפסקה, אורורה לא הבינה למה. הוא היה עייף, וגם כאשר עגנו לא יצא מהספינה אלא שלח את אורורה לרוץ בשבילו: לחפש דבר כזה או אחר, לכוון את שאר הצוות בשביל שיקנו לו את הגוון המדויק של האדום שהיה צריך. בכל פעם שהייתה יורדת מהספינה ומתרחקת ממנו הרגישה את ליבה פועם בחוזקה ואת הערפל בראשה. ובכל זאת, המסע לא נגמר. בכל פעם חזרה לספינה עם סיפורים על שפתיה ואוכל מתוק וחם שג'ורדה התקשה לאכול. היא לא ידעה מה יש לג'ורדה. אף אחד אחר גם לא ידע, למיטב ידיעתה. רופא הספינה ודויל ישבו ביחד שעות רבות, אך אף אחד מהם לא מצא פתרון טוב לשיעולו התמידי והעייפות של ג'ורדה. הוא היה חלוש ועייף, וכאשר נותרו שבועות ספורים לסוף המסע אורורה החלה לפחד באמת. מצבו לא השתפר, והקיץ כולו חלף. היא לא רצתה לרדת מהספינה כשג'ורדה עדיין חולה. היא שקעה בספרים של הרופא, אדם מריר שהסכים לידי הילדה המטופנות שלה לגעת בספרים רק מתוך הערכתו לאביה. גם בהם היא לא מצאה תשובה, כמובן, אבל הציורים שראתה בו היו מרתקים. השבועות האחרונים היו מלאים בפחד משתק כמעט, ואורורה לא משה מצידו, אפילו לא בשביל לראות את דויל. היא הייתה מביאה את האוכל שלהם לתאו – לעיתים קרובות היה עייף וחלש מכדי ללכת לחדר האוכל ההומה. היא רצתה ללמוד ממנו הכל, הייתה מלאה בדחיפות שלא ידעה להסביר – והוא לימד אותה את כל מה שידע. כשהגיעו בחזרה לנמל לונדון, ג'ורדה חייך ונפרד ממנה לשלום. היא, בתורה, לא הסכימה לעזוב אותו. היא נצמדה אליו כפי שאף פעם לא נצמדה לאף אדם, ידיה כרוכות סביב מותניו, הוא מנסה לא להשתעל ישירות עליה – גופו רועד עם כל שיעול. דויל דיבר איתה – עם לוס, היא לא הקשיבה למילה אחת שיצאה מפיו והוא היה מודע לעניין – וניסה לשכנע אותם לעזוב את ג'ורדה. בסופו של דבר, ידיו של ג'ורדה תפסו את ידיה. לא היה בהן כוח, אבל הסימן היה ברור. אורורה לא נהגה להמרות את פיהם של אנשים שהיו חשובים לה, וכאשר דויל גם הוא הניח את ידיו עליה, מושך בכתפיה בעדינות ומרחיק אותה מג'ורדה – היא עזבה. היא לא אמרה לו שלום, הפחד והכעס על שפתיה. היא קיוותה שבחורף הבא הוא יחזור להיות כמו שתמיד היה. הם בילו כמה ימים סוערים בלונדון לפני שעלו למסעם הבא. אורורה סירבה לצאת מהחדרה בפונדק, ובילתה את זמנה עם הספרים שנתן לה ג'ורדה במהלך השנים: מהדברים החשובים לה בעולם כולו. היא בעצמה לא ידעה לצייר, אבל ג'ורדה היה מוכשר. הוא השאיר לה ציורים רבים, כרוכים היטב. היא אהבה להסתכל עליהם עד מאד. בסופו של דבר, היא שככה. הסערות הקשות ביותר נרגעות ונגמרות, וכך גם אורורה. כשהם עלו על הספינה הבאה, אורורה הייתה מוכנה להסתער על כל משוט, מעקה ותורן שעמדו בדרכה, כמו תמיד. הפעם היו אמורים לנסוע להודו, ודויל היה אמור להיות הנווט השני והוטרינר בו-זמנית: התקדמות חדשה שחיכה לה זמן רב. המסע אכן היה ארוך, ומרביתו חסר משמעות. היא בילתה את כולו כמעט בשתיקה – לא היה בספינה אף אדם שעניין אותה, והיחיד שלעיתים נתנה לו את תשומת ליבה היה נער מלוכלך אחד שנהג לגנוב מהצוות פירות ולעשות איתם ג'אגלינג. כאשר הגיעו למאנגאלור, הכל השתנה. כמו בכל עיר נמל, חלק מהצוות ירד וחלק עלה. הדבר השונה הפעם מכל הפעמים הקודמות היה המכתב. היא ישבה בדרגש שלה, בתא המלוכלך בו ישנה עם אביה, כשדויל נכנס לחדר עם המכתב העבה. הם לא קיבלו מכתבים, לא היה למי לכתוב – לפחות למיטב ידיעתה. כשאביה התיישב על המיטה ראתה שהמכתב כבר פתוח, והבעת הפנים שלו אמרה לה הכל. ובכל זאת, היא ישבה בשקט בזמן שאמר לה את המילים. היא לא זוכרת אותן במדויק – דבר שגורם לה כאב יוצא דופן שלא נגמר עד היום הזה. ג'ורדה מת, המכתב אמר. את המכתב עצמו היא פתחה פעם אחת. מכתב קצר, מתוק, רועד שג'ורדה כתב לה נמצא בו, בין היתר. היא קראה אותו פעם אחת והיא הספיקה. מאותו היום הלכה כסהרורית. בעוד בעבר הייתה מתלהבת בספינה כמו הרוח – עפה ממקום למקום, מעיפה כובעים לעיתים, רק צעדיה נשמעים ואף לא מילה, אחרי המכתב הייתה כמו רוח רפאים, צל – שקטה כמו נמלה, מופיעה בהפתעה ובוהה סביבה בלי לראות דבר. היא בכתה בימים הראשונים, שכבה בדרגש ורעדה וחשבה על כך שלא תראה את ג'ורדה לעולם. אחרי זה הפכה להיות ריקה. ואז התחיל הפחד. היא הייתה מתעוררת באמצע הלילה, מזיעה כולה, כל פיה כואב משינייה שנקשו ונשכו. ימים ספורים לאחר הסיוט הראשון ג'ורדה שכנע את הקפטן לא לזרוק אותם ישר לים אלא לתת לאורורה לישון על הסיפון עד שהגיעו לעיר הנמל הבאה: הנווט השני לא עניין אף אחד אם הבת המפלצת-ממילא שלו הפריעה לכל הספינה לישון. בגואה הם ירדו מהספינה. שלושה ימים הם הסתובבו בנסיון למצוא ספינה להמשיך להפליג עליה – לפחות לאירופה. שינה טרופה ברחוב במקרה של דויל, בנסיון לשמור על הבת הסובלת שלו. ביום השלישי אנגליה הוכיחה את עצמה כמרכז העולם, כשמצאו ספינה קטנה של סוענים עוגנת בעיר הנמל. הם אספו אותם אליהם בשמחה, גם אם הרימו גבה למראה הילדה המלוכלכת ועיניה. אורורה לא שמה לב לכך, העולם היה רחוק מדי בשביל שתשים לב אליו בימים שכאלו. היא ישבה על הסיפון ברגליים שלובות, מסתכלת על המים, כשאחת הנשים אספה אותה בזרועותיה – הבהלה שאחזה בלוס ובאורורה העידה על כך שלא אמרה מילה. היא עזרה לאורורה לרחוץ את עצמה, גזרה את שיערה הארוך ומלוכלך ונתנה לה בגדים. הושיבה אותה להתייבש בשמש, אפשר לומר. אורורה לא אמרה לראמה אף לא מילה אחת במהלך מסעם בחזרה, אבל היא הקשיבה לה. היא כעסה שאוזניה לא שומעות בפעם הראשונה והאחרונה בחייה, כשראמה שרה שירים כשאורורה התעוררה באמצע הלילה ולוס לא היה יכול לעשות דבר חוץ מלנסות לגרום לה להרגיש את הקול שלה. אבל השירים שלא שמעה הם לא מה שראמה נתנה לה, אלא הגילוף. אחרי שאורורה הפסיקה לשבת ולבהות באוויר והחלה להסתכל על ראמה, ראתה היא מגלפת בחתיכות עצים. היא התחילה להסתכל על הספינה, כפי שהייתה אמורה לעשות מההתחלה – לראות את הגילופים היפייפיים שעיטרו כל פיסת עץ אפשרית בספינה. בתום שבועות המסע אורורה החזיקה את המפסלות והמחרטות ביציבות, נשאה את שלה בתיקה בלי לעזוב אותן לרגע. תיקה התנפח מרגע לרגע, אבל זה לא שינה לה. כשירדו מהספינה, היא הסתובבה לאחור לרגע אחד – חורטת את פניה של ראמה במחשבתה. המחשבה שרדפה אותה מיד הייתה שהיא כלום לעומת ג'ורדה. והיא ירדה מהספינה. הם שהו בלונדון ההומה שבה אורורה לא הכירה דבר שעות בודדות כשההתקף הראשון של אורורה הגיעה. היא חיכתה לדויל בזמן שקנה להם אוכל כשהגרון שלה נסגר לחלוטין, המחשבות שלה הפסיקו לזוז וברחו ממנה מהר מדי בו זמנית. כשדויל מצא אותה, היא נראתה שוב כמו רוח רפאים, והיא ספק נגררה ספק גרר את עצמה אל הפונדק בו שהו. דויל, בצדק משהו, פחד להעלות אותה על ספינה במצבה. היא הייתה ילדה בת שתיים-עשרה וחצי בשלב זה, והתוכנית הבאה הייתה לחזור לWild Polar. הרעיון נראה כמו הטעות הכי גדולה שיכול היה לעשות, אם רצה לשמור על ביתו. אורורה, מצידה, הכחישה את המחשבה לחלוטין. הרעיון נראה לה תמוה. היא לא הייתה בטוחה שיש Wild Polar בלי ג'ורדה, הרי כל מטרת הספינה הייתה לחקור את המפלצות שלו, לא? המחשבה על הספינה בלי ג'ורדה גרמה לראש שלה להסתחרר, ידיה מגלפות ביתר מרץ והעץ נשבר תחת ידיה. הWild Polar כבר הייתה על התמזה, ובאותו הלילה דויל דיבר עם מויס. הוא מסר לו את תנחומיו על ג'ורדה, ומויס נתן לו בתמורה את שמו של מכר באוקספורד. הוא דיבר איתו על דויל מספר שנים לפני כן, והמכר הביע עניין בלהזמין את דויל ואורורה לאוקספורד – להציע לדויל משרה בתור וטרינר בקולג'. דויל הסכים. כאשר הוא חזר באותו הלילה, אורורה עדיין ישנה. על אף שחייהם תמיד היו בתנועה, לא היה שינוי כה גדול באורח חייהם מאז שהייתה בת שש, ובלב כבד בבוקר למחרת סיפר לה על התוכנית. אורורה לא התנגדה, כפי שנאמר – המחשבה על הספינה בלי ג'ורדה הייתה בלתי נסבלת. דבריה כבר היו ארוזים כתמיד, והשניים עלו על רכבת לאוקספורד בבוקר למחרת. הם מצאו את דרכם לפוקס קולג', וכאשר התקרבו אל הבניין אורורה הרגישה שוב את גופה בוגד בה. היא לא נפלה או נעלמה מהעולם, אבל הדבר היה גרוע יותר: היא ראתה את הבעת הפנים של אביה משתנה מהפתעה לפחד שנראה גדול משלה, שגרם לה לתהות למה הוא לא מאבד את היכולת לשלוט בגוף שלו. הוא אחז בה עד שהגוף שלה חזר להיות שלה. הם נכנסו אל הקולג', לוו אל משרדו של אדון ושמו פיליפ קריי. האיש המבוגר והשמור היה חביב ביותר, הופתע מהמהירות בה הגיעו, ואורורה התעלמה מדבריו כאשר הציע לה לצאת לחצר. הם נשענו על החלון בזמן שאביה והאיש רקמו בינהם את ההסכם: הם ישארו שם בקיץ, ובחורף ידברו מחדש על ההמשך – האדון לא תכנן לגרום לשניים לשנות את הרגליהם לחלוטין. ודויל התחיל לעבוד. הם שוכנו באחד ממגדלי הקולג', בזוג חדרים קטנים ומאורגנים שנוקו תדיר. העובדה כי אורורה הייתה ילדה בת שתיים-עשרה הייתה מוזרה מספיק בעצמה, עוד לפני כך שהייתה אורורה. הוא היה "וטרינר" בדיוק שבועיים, עד אשר התחילו להגיע הצעירים השונים בקולג' ובסביבה לצפות בו עובד: אלו שאהבו את החיות, ואלו שאהבו להסתכל על אורורה שעזרה לו בכל מה שהיה צריך. הוא התחיל ללמד אותם, עונה לשאלותיהם כאשר אלו מצאו חן בעיניו והיה בהן ממש. עם הזמן אורורה הפסיקה לבוא. הם היו רבים מדי, ודויל נראה כל-כך מבוהל כאשר היה מתחיל התקף. בטווח החודשים הם פחתו, כאשר החלה להתרגל למקומה, אבל בטווח הקצר נדמה היה שהיא לא תשתפר לעולם. אז היא נותרה בפנים – היא לא מצאה לעצמה אף אחד שיכלה לאהוב, ולכן בילתה את מרבית ימיה עם ספרים מהספרייה. היא גילתה במהרה כי הספרנים לא חיבבו את נוכחותה, והיא לא חיבבה את נוכחותם, אז הייתה לוקחת את הספרים איתה. מהר מאד הידיעה על חירשותה התפשטה בקולג', והם הפסיקו לנסות להעיר לה על הספרים שלקחה. היא לא הייתה חסרת אחריות במעשיה: היא לא לקחה ספרים שידעה שאסור לקחת, ושמרה עליהם היטב, אז הם חיו עם העובדה כי לא ביקשה את רשותם. את הזמן שלא השקיעה בספרים, השקיעה בעצים. היא הייתה מנצלת את ימיה בשביל ללקט אותם, עצים לגלף. עם הזמן יצירותיה החלו להופיע במקומות בהם ישבה, כמו שביל פירורים: במגדל בו אהבה לשבת, ליד הארוות, בחדרה ובחדרו של דויל. רובו של הקולג' אכן היה עשוי סלעים, אבל כיסאות, אדני חלונות, קירות מסוימים – היא השאירה את חותמה בהיסח דעת, ואף אחד לא אמר דבר, כי היא לא שמעה. הקיץ הפך לחורף, ואורורה הייתה בת שלוש-עשרה, והם עדיין היו באוקספורד. היא בילתה את החורף מגלפת דגמים – היא גילפה את הקולג' בפיסות עץ קטנות שהודבקו אחת לשניה, ולאחר מכן בפיסות עץ גדולות. היא הסתכלה על הציורים ולאחר מכן ברחה אל השלג והקפור בשביל להסתכל על המקור. היא נהנתה, במובנים רבים. כשהדגם הוצב בספריה, התמלאה גאווה במעשה ידיה. ובקיץ, ההתקפים שלה פחתו. עדיין תדירים מדי לטעמו של כל אדם, ודויל בעיקר. הם תקפו אותה ברגעים הכי לא צפויים, כמו שדים מהעבר. על אף שנוכחותה הפכה להיות חלק מהקולג', היא עדיין הסתובבה בפוקס כמו רוח רפאים, לא כמו הרוח שהייתה פעם על הספינות. לעיתים היא חייכה, כאשר שכבה על הדשא עם ספר והשמש מעל ראשה. כאשר ראתה את דויל עם התלמידים שלו וכאשר קריי בא להחמיא לו באופן אישי על מפותיו המדויקות. כשרצה ליער להביא עצים לגלף בהם והגיעה חזרה לחדרה בשביל לגלות חתיכות עץ ממעריך מסתורי של עבודתה. בעיקר, כאשר צפתה במים הזורמים בנהר ודמיינה את עצמה מפקדת על ספינה – מצפן בידה ושיערה עף עם הרוח. סטטוס התקדמות: סיימתי. הצבע שאתם רוצים שאני אכתוב את הדמות שלכם: PowderBlue הארות/הערות/ראיתם את הסדרה במקרה?: -------------------- --------- הארי פוטר - Hportal.co.il |
|
|
|
|
פורסם ב: Mar 13 2021, 20:05 PM
|
||
 עובד משרד הקסמים |
שם + שם משתמש: סופי, אני בת 11 (רגע, לא היה צריך למלא גם את הגיל??????)
שם הדמות: נטע איילון גיל: 13 העולם בו הדמות שלכם גרה: העולם שלנו! מגדר: בת דמון: אני אמורה למלא את זה? אני מכדוא מוצא: בעיקרון הדמות נולדה בישראל (אהבה3>) מראה: אם תראו למישהו תמונה של נטע, סביר להניח שהוא ינסה להיזכר מי היא מזכירה לו. לנטע פשוט יש מראה כל כך רגיל ונפוץ. לא מאמינים לי? אספר לכם איך היא נראית. נתחיל מהשיער. הוא חום כהה, אבל לא נוטה לשחור או שטני אפילו קצת. הוא גלי ועבה. הוא היה ממש יפה כשנטע גידלה אותו הוא היה מהמם, אבל היא התעצבנה על השיער והחליטה לגזור אותו בעצמה כי לא הסכימו לספר אותה. אחרי זה יישרו לה את התספורת שהיא עשתה בעצמה. זה נראה עכשיו כמו מן תספורת פטרייה. הרבה אנשים מרימים גבה או מחמיאים שנראית מזויפת מאוד כשהם רואים בפעמים הראשונות את התספורת שלה. השיער שלה מעטר פנים יחסית בהירות. הן לא לבנות לחלוטין וגם לא שחורות. הן בהן שום דבר מיוחד, חוץ מהעיניים. העיניים של נטע שחורות. לא משנה כמה אומרים לה שהן לא שחורות אלא חומות כהות מאוד, העיניים שלה שחורות לדעתה. לדעתה העיניים שלה הן מהחלקים הכי יפים בפנים שלה. להסתכל עמוק לתוך העיניים שלה נראה כאילו מסתכלים על... כלום. כאילו יש שם חורים עמוקים מאוד וריקים. כשהיא מסתכלת במראה היא יכולה שעות לבהות בעיניים שלה. אבל העיניים שלה תמיד נראות עייפות וקצת שקועות בגלל שהיא כל היום במסכים. אם עד עכשיו תיארנו את החלק האהוב על נטע במראה שלה, עכשיו נספר על אחד החלקים השנואים עליה. האף שלה. האף שלה הוא גדול מאוד לדעתה, למרות שהוא לא עד כדי כך גדול. כשהיא נוגעת בו היא מרגישה שהוא שומני מאוד, למרות שהיא די בטוחה שזה פסיכולוגי. יש גם חלקים שהיא פשוט לא חושבת עליהם, כמו הציפורניים שלה, שאחותה כל הזמן אומרת שהן מושלמות ממש, מסיבה לא ידועה כלשהי. היא לא מורחת עליהן לק כי לדעתה זה טיפשי ונראה כמו משהו שאנשים יכולים להחשיב "נשי". היא לא אוהבת את זה. עוד חלק טיפשי לדעתה הוא הגבות, הריסים והשפתיים. הגבות והשפתיים שלה לא זוכים לטיפוח מיוחד. הם דקים יחסית, לא שזה אכפת לה. הריסים שלה לא ארוכים, אבל מזה כבר לא אכפת לה אפילו קצת. מבנה הגוף של נטע רזה לדעתה. זה לא משהו שאכפת לה ממנו יותר מדי, אבל לפעמים היא כן מתבאסת מהמידה שלה, למרות שהיא לא באמת טורחת לעלות על משקל כי המספרים האלה לא אומרים לה כלום. אבל אפילו שלדעתה הוא רזה, ילדים קטנים הרבה פעמים מעירים - בלי לדעת שזה די פוגע - שהיא ממש השמינה מהפעם האחרונה שראו אותה. עכשיו נדבר קצת על הלבוש שלה. נטע לובשת חולצות טריקו קצרות וחלקות (כל עונות השנה). היא לא מוכנה ללבוש שום חולצה אחרת. היא אוהבת שהחולצות שלה קצת יותר גדולות ממנה, כי זה נותן לה אפילו יותר אוויר ממה שחולצות מהסוג שהיא לובשת נותנות בדרך כלל. נטע לובשת מכנסיים קצרים בדרך כלל, ולרוב היא לובשת גם חצאית. לפחות נעליים היא מסכימה לתאם עם עונות השנה, כי את שאר הבגדים היא לובשת קצר כל העונות. אופי: נטע היא לא הבן אדם הכי כן בעולם. מצד אחד מאוד חשוב לה שיהיה שיוויון ושלא ישפטו לפי מראית עין, ומצד שני היא בעצמה עושה את זה. היחס שלה לאנשים לרוב נקבע לפי המראה שלהם.(לא יודעת אם מתאים לסעיף הזה או שלא האמת). היא מאוד בוגרת, וזה בעיקר בגלל הסקרנות הבלתי סופית שלה. אם היא נגיד תשמע ביטוי בספר ותגלה שזה מן סוג גזענות, היא תחקור על זה המון, לרוב בגלישה בסתר כי היא גם שואלת את האינטרנט שאלות לא מאוד לגילה ושיהיה מחשיד אם יגלו. נטע יחסית אנוכית, אבל היא לא עושה את זה בכוונה. היא פשוט מתעצלת להיות נחמדה, ואם מישהו נגיד יבקש ממנה למלא לו מים, היא פשוט תיתן לו ממה שנשאר מהכוס שלה ולא תחשוב שמשהו לא בסדר. אי אפשר לומר שהיא לא חכמה. נטע למדה כשהיא הייתה בישראל בתוכנית מחוננים, ובאופן כללי שיעורי הבית שלה נראים לה כמו משחק ילדים. אבל בחידות ובחשיבה מחוץ לקופסה... טוב, זה לא התחום שלה. היא חייבת דברים שיש עליהם הוכחות והם פשוטים ולעניין. היא לא אוהבת להתחיל לחפש פיתרון. אם זו התשובה, זו התשובה. כמו במתמטיקה נגיד. אין לה כוח להסתבך בלחשוב מחוץ לקופסה. היא לא פתוחה עד הסוף. יש לה הרבה סודות שהיא לא אומרת ואם היא כן אומרת זה ממש בכלליות ולא ממש מפרטת על מה שקרה לה במדויק. יש בה שאפתנות, אבל לאו דווקא בקטע רע. יש בשאפתנות הזו גם טוב לב. לדוגמה, אם היא תשמע על איזו מלחמת אזרחים שאף אחד לא מתערב בה בעולם, היא תתכנן כמה ימים תוכניות במחברת שלה על איך היא תציל את העולם כשתהיה גדולה. היא רוצה להיות ראש הממשלה, למרות שאין לה מושג בפוליטיקה. היא רק יודעת שהיא רוצה לשנות את העולם ולא מבינה שזה טיפה יותר מסובך ממה שזה נראה. נטע לא יכולה לומר שהיא מרגישה רגילה. היא תמיד תרגיש יותר חכמה, יותר בוגרת, יותר מבינה מכולם. היא כל הזמן מרגישה שכולם נחותים ממנה. היא כן חברותית, אבל זה לא אומר שיש לה חברים. היא פשוט "מפיצה" מן ענן של ביטחון עצמי והרגשה שהיא טובה יותר מכולם, וגם היא לא מאוד מתחברת לילדים שהיא מכירה, כי הם לא מספיק טובים בשבילה, לדעתה. נטע מתרגזת בקלות. אי אפשר לעצבן אותה והיא פשוט תתנהג כאילו לא קרה כלום. אם מישהו יעצבן אותה היא תעשה הכול כדי לפגוע בו, אבל לא בדרכים טיפשיות כמו להעליב אותו. היא תרקום תוכנית מתוחכמת. אבל אחרי כל התכונות הרעות שלה, אולי תחשבו שהיא סתם מגעילה, אבל רציתי לציין כמה תכונות טובות שלה. היא משקיעה בחברים שכן יש לה. אין לה הרבה, אבל אלה שכן הם הדבר הכי חשוב לה בעולם. היא דואגת לטפח את הקשר ביניהם. עוד משהו, מאוד חשוב לה שוויון. זאת אומרת, הומופוביה, גזענות, שוביניזם או כל דבר בסגנון פשוט ירתיחו אותה. עוד משהו עליה, היא בן אדם שהולך להתנדב וכאלה די הרבה. והיא עושה את זה באמת מנדיבות, לא מאף קטע לצאת צדיקה או משהו. היא גם סבלנית לילדים קטנים ולבעלי חיים ומסוגלת לטפל בהם שעות. זהו, הכרתם את נטע, והבנתם איזה אישיות מוזרה יש לה. רקע: נטע נולדה בעיר בת ים. היא גרה שם עד גיל 7. עד שהיא הייתה בת 4 היא גרה עם אחותה הגדולה, שירה, ואחותה הקטנה, נורית. בסביבות גיל 4 החליטו הוריהן לעבור לגור אצל אביה של אימא של נטע (שקוראים לה ימית). בבית גרה באותו זמן גם אחותה של ימית, אביב. היא לא ממש חיבבה ילדים, ונהגה לזרוק הערות עוקצניות אל נטע ואחיותיה, למרות שאל ימית ורפי בעלה התייחסה בסדר. אביב לא התאכזרה אל נטע ואחיותיה, אבל היא בעיקרון התנהגה אליהן כמו נערה מתבגרת או משהו. בבית הספר נטע לא הייתה ממש מקובלת, אבל כן היו לה חברים מהשכבה והכיתה והיא אהבה את בית הספר שלה. ימית ורפי החליטו לעבור דירה ליישוב בשם שדה מיכאל וגרו שם בערך שנה. גם שם נטע הייתה באותו מצב חברתי בערך. בגיל 10 של נטע הם החליטו לעבור לאנגליה בגלל העבודה של ימית, שהייתה רופאת ילדים. הם שכרו דירה נחמדה באוקספורד. כמה ימים אחר כך היא התחילה ללמוד בבית ספר שם. הבית ספר נראה נחמד בהתחלה, אבל מהר מאוד היא הבינה שלא כך. כשהיא נכנסה לכיתה בהתחלה כמה ילדים התלהבו מזה שיש ילדה חדשה, ואז היא התחילה לנסות לדבר איתם. היא לא הייתה טובה בכלל באנגלית, אבל היא ניסתה. הם לא הבינו אותה. אבל היא הצליחה לקשקש משהו במבטא שהיא ניסתה לעשות טיפה אמריקאי ואז נזכרה שהיא בכלל באנגליה. משהו על "מיי ניים נטע, איי פרום יזרעאל". הם לא ממש הבינו אותה. רבים מהם בכלל לא ידעו איפה זה ישראל. עד שילד אחד התחיל לקלל אותה. זה לפחות נשמע לה כמו קללות. הוא קילל את ישראל ואת היהודים. נטע עד עכשיו רק שמעה על אנטישמיות ולא יצא לה להיתקל בה, אבל היא הבינה מהר מאוד שזה לא נעים. כנראה שהילד ההוא היה מקובל, כי גם אלה שלא שמעו על ישראל התחילו ללעוג לה. לאט לאט בהפסקות התחילו כולם לצחוק עליה ולקלל אותה ואת המוצא שלה. הם החביאו את זה מהמורה. היא רצתה לומר להוריה, אבל הם היו מאוד עסוקים עם המעבר דירה והכול. הדבר הגיע לגבול כשיום אחד ילדה פשוט התחילה להרביץ לה. עד עכשיו בעיקר קיללו אותה ונהגו באלימות מילולית כלפיה, אבל עוד לא הרביצו לה. עוד כמה ילדים התחילו להרביץ לה. כשהיא הגיעה הביתה ההורים שלה ראו אותה עם בגדים קרועים ולכלוך על כולה. הם מיד התחילו לחקור אותה והיא סיפרה להם הכול. ההורים דיברו עם המנהלת והיא ריתקה את כל הכיתה לשבוע ואפילו סילקה כמה תלמידים. היא העבירה את נטע לכיתה אחרת. בכיתה האחרת נטע לא ציינה שהיא מישראל. אחרי כמה ימים, בדרך הביתה, פתאום מישהו שם לה רגל. היא נפלה ומישהו כיסה לה את העיניים בבד וקשר לה את הידיים. הם התחילו לדבר איתה. הם אמרו שהיא לא יכולה לסלק אותם מבית הספר בו הם לומדים שנים ולהתחמק מעונש. היא יהודית והיא צריכה להפסיק לבוא לבית הספר, אמרו. הם הרביצו לה חזק מאוד ושחררו אותה, רק אחרי שנשבעה לא לומר מילה לאף אחד ולומר למנהלת שהיא בעצם שיקרה על זה שהם התעללו בה. היא חזרה הביתה וכשהוריה שאלו למה היא שוב מלוכלכת היא אמרה שבגלל שהיא שיחקה כדורגל. הם התלהבו שהיא מצאה חברים. היא הלכה למנהלת יום אחר כך וסיפרה לה את ה"אמת". היא סולקה מבית הספר ולא הורשתה לצאת מהבית חוץ מלבית הספר החדש במשך חודש וחצי בגלל שהוריה מאוד כעסו עליה. בבית הספר החדש חשבו שהיא סנובית כי היא לא יכלה אף פעם להיפגש מחוץ ללימודים ולא סיפרה כלום על עצמה. לא היו לה חברים גם שם. במשך כל השנים הבאות היא סבלה מבדידות. היא טסה כמה פעמים בחופשות לישראל לבקר את המשפחה והחברים שהשאירו שם, אבל חוץ מזה היא הייתה די לבד. לא התייחסו אליה לא באופן שלילי ולא באופן חיובי. וזה כאב לה. סטטוס התקדמות: סיימתי את המראה כמעט, האופי גמור. הרקע בכתיבה הצבע שאתם רוצים שאני אכתוב את הדמות שלכם: פליז אל תבחרו כולכם גוונים של אותו הצבע לול הארות/הערות/ראיתם את הסדרה במקרה?:אני שולחת את הטופס לפני שהוא גמור כי אני מפחדת שלא יהיה לי מקום סליחה הודעה זו נערכה ע"י נייר סופג ב Apr 10 2021, 21:55 PM -------------------- SOPHIE - 14  ג ג  גג  ג גג ג --------- הארי פוטר - Hportal.co.il |
|
|
|
|
פורסם ב: Mar 13 2021, 22:20 PM
|
||
 פוטי מאוהב במגנונה |
*בטופס ישנם הרבה חלקים שמתבוססים על השערות ועל עובדות לא מהימנות לחלוטין. בנוסף, אני לא מומחית ל"מחוננות" ולשאר נושאים שמצוינים כאן, ולכן סביר שחלק ממה שכתבתי לא נכון. בכל מקרה, לא לקחת את הטופס כמקור מידע:)
שם + שם משתמש: קלישה שם הדמות: מיילי ג'ונסון || Miley Johnson גיל: 14. העולם בו הדמות שלכם גרה: העולם שלנו. מגדר: נקבה. דמון: מוצא: אוקספורד. מראה: המראה של מיילי עומד על גבול הטעם הטוב. זה לא שהיא נראית מוזנחת או משהו, היא פשוט... איך ננסח זאת בעדינות... מוזרה. וכשאני כותבת מוזרה, אני מתכוונת ממש־ממש מוזרה. ואם להגיד את האמת, המוזרות של מיילי היא מוזרות מאוד מסוימת. וכשאני אני אומרת מוזרות מאוד מסוימת, אני מתכוונת מזורות מאוד־מאוד מסוימת. וכשאני אומרת מאוד־מאוד מסוימת, אני מתכוונת - נו טוב, הבנתם את הנקודה. אז מיילי מוזרה. אכן כן, פשוט מוזרה, ואין דרך אחרת לתאר זאת. אבל איך מוזרה? מיילי אֶקְסְצֶנְטְרִית. לא, זה לא שם דינוזאר קדום, ואלה שחשבו שהתעטשתי יכולים לקחת את ה"לבריאות" שלהם בחזרה. אֶקְסְצֶנְטְרִיות היא סוג של התנהגות, או במילים אחרות, סוג מסוים של מוזרות. וכשאני אומרת סוג מסוים של מוזרות, אני מתכוונת סוג מאוד־מאוד - אוקי, לא צריך לצעוק, אני אמשיך, אני אמשיך! למה אתם כאלה נרגזים... בכל מקרה, חזרה לעניינו. אז מיילי היא אֶקְסְצֶנְטְרִית מא - אני ממשיכה, אני ממשיכה! מיילי אֶקְסְצֶנְטְרִית. זה ניכר בכל דבר בה: בלבוש, בהתנהגות, בצורת הדיבור... אבל אני אתמקד כמובן רק באופן שבו זה משפיע על המראה והלבוש של מיילי, כי הסעיף הזה הוא סעיף המראה, וכי נראה שהעורק במצח שלכם עומד להתפוצץ. אז את המראה של מיילי אפשר לחלק לשתי נושאים: "החלק המוזר" ו"החלק היפה". כי מה לעשות, שאין מה לעשות, שמיילי באמת יפה. אולי אם היא הייתה הולכת לסטיילסתית ומקבלת כמה עצות אופנה על בגדים אז היא יכלה להיראות לא רע. בשיער שלה היא מטפלת היטב וכך גם בעינייה ובשאר פניה, בכלליות, אבל משהו לגבי הבגדים פשוט לא תפס. זה מן הסתם קשור לעובדה שלמשפחה שלה כמעט אין גרוש, אבל לא בהכרח. והאמת שאי אפשר לדעת, כי פשוט אי אפשר לדמיין מציאות שבה מיילי ומשפחתה חיים עם כסף די והותר לכל מותרותיהם. אפילו מיילי, שהיא נערה אופטימית למדי, לא יכולה לדמיין מציאות כזו. עוני ומיילי זה פשוט עסקת חבילה. אז נתחיל בחלק היותר מטופח אצל מיילי - החלק הנורמלי. צבע עורה של מיילי הוא זית. ולא, זה לא אומר שיש לה צבע ירוק זית או שחור זית, וגם לא צבע של חרצן זיתים. הכוונה בצבע זית היא עור מאוד מאוד שזוף. מה, אתם חושבים שזה לא מתאים להשתמש בתיאור הזה לצבע שבכלל לא קשור לזית? טוב, ננסה למצוא מטאפורה... עור בצבע זית הוא עור שמזכיר בצבעו את צבע השמן זית, או בעצם כל דבר שהוזלף עליו שמן זית. בעצם, שכחו מזה. הנקודה היא שהעור של מיילי נראה כאילו רוקנו עליו פחית תרסיס שלמה של ספריי שיזוף. העור שלה חלק מאוד, אפילו יחסית למישהי שגדלה כל חייה עם כסף רב וקיבלה טיפולים קוסמטיקאים כבר מגיל אפס, או בשמה הרשמי, סאלי לוסון, שנואת נפשה של הבת הקטנה למשפחת ג'ונסון. אז עור חלק. ואני לא מתכוונת שאין לה נקודות חן וכתמי לידה. היא פשוט לא מאוד שעירה יחסית לשאר המתבגרות, ואין לה פצעי בגרות. יש לה הרבה נמשים, אבל הם טבעיים והיא נולדה אותם, אז אין קשר בן השניים. ומלבד הנמשים, שמכסים בעיקר את אפה ואת לחייה, יש לה גם שתי גומות חן קטנות וחמודות בלחיים, סימן ילדת הקוקיות האופייני. הפנים של מיילי לא מוארכות או עגלגלות באופן מיוחד, פשוט... פנים, אתם יודעים. מה שכן, יש לה עצמות לחיים גבוהות למדי, אבל זה מפצה באף שלה, שהוא קצת נוטה לכיוון אף סולד, אבל הוא קטן למדי. ואם אתם שואלים מה רע בעצמות לחיים גבוהות או באף סולד, התשובה היא שאת שתי אלה יש לסאלי לוסון. ומיילי לא רוצה שום דבר שיש לסאלי - גם אם זה משהו שהיא קיבלה באופן טבעי. ומה שנורא מכל, זה שלשתי הנערות, שדעתם של כולם היא שהן דומות זו לזו כשתי טיפות מים (באופי ובמראה), יש שפתיים דקות בובתיות. אך ההבדל בין השפתיים עצום; סאלי מורחת קונסילר ורוד, תוחמת עם עיפרון שפתיים ובכללי מטפחת אותם לרמת שלמות, בעוד מיילי פשוט... לא. הרי איך אפשר לצפות מנערה שכמעט ואין לה כסף לחבילת טושים לטפל בשפתיה, שזה אגב דבר מיותר לחלוטין בעיני בת ג'ונסון הצעירה? לא, אי אפשר לצפות. וזו אולי הסיבה שהיא כל כך שונאת את סאלי, שנולדה עם כסף רב וחיי מותרות מפוארים. וכשאדם מתעב אדם אחר, מן הסתם שאותו אדם ישנא אותו גם. וכעת נעבור לנקודה חשובה מאוד אצל מיילי, העיניים. אומרים שהעיניים הם החלון לנשמה: מיילי, בכל אופן, לא מאמינה בזה. עינייה של מיילי כחולות, ולא מדובר כאן בכחול המוכר יותר. מדובר בכחול כהה מאוד, כחול אפור, כמו ים בשעת סערה או פלדה שעמדה בחוץ בסופת שלגים (או דימויים אחרים, אני לא כזה טובה בדימויים). סביב העיניים, כדרכן של עיניים, יש ריסים חסרי ייחוד בעליל, ומעליהם גבות שגם הן לא מתאפיינות בשום פרט ייחודי. וכמובן החלק הכי חשוב (לבנות לפחות) - השיער. למיילי יש שיער חום. וכשאני כותבת חום, אני מתכוונת החום הכי נפוץ לנערות בעולם. אני מתכוונת החום יש לכל נערה שניה. אני מתכוונת החום - טוב, נראה לי שהבנתם. אז למיילי יש צבע שיער שמוצאים כמעט בכל מקום שיש בו בנות, כך שבאופן טבעי הייתם חושבים שדי קשה לזכור אותה; אחרי הכול, השיער הוא החלק הכי בולט בגוף. אבל אם כבר יש משהו בולט בשיער של מיילי, הוא מרקמו. השיער של מיילי גלי. ולא סתם גלי־חלק נפוץ כזה, אני מתכוונת גלי־מקורזל יפה, מהסוג שנשים באות למספרה ומשלמות אלפי שקלים כדי ששערן יהיה מסודר ככה. רק מה שטוב יותר, מדובר בשיער טבעי טבעי, אחד ממקורות הגאווה של מיילי. אז השיער של מיילי, גלי, חום וטבעי מגיע בערך עד חצי הדרך בין הכתפיים לישבן. ומדובר בשיער מאוד מאוד מלא, אפילו יחסית לאישה שמבוגרת ממנה בשבע שנים, עוד סיבה לגאוותה של מיילי על שערה. שיער יפה, ארוך ושופע, שהיא בהחלט אוהבת ולו יכלה (והיא אכן רוצה) לטפחו אולי יכלה להסתדר קצת בעסקי הפירסום, אבל היא לא יכולה. לכן היא משתדלת לטפל בשיער שלה עד כמה שהיא יכולה, שזה לא כזה הרבה. היא אוהבת לטחוב בו קשתות בד (יש לה שלוש שונות) או סרט לשיער. הגובה של מיילי הוא 1.59, די גבוה, למען האמת. ההיא עדיין בשלבי התבגרות, אז היא מניחה שהיא עוד תגדל אבל היא מקווה שלא יותר מדי - היא לא רוצה להיות מסוג הנשים שצריכות להתכופף כשהן עוברות בדלתות. מיילי התבגרה בגיל מבוגר יותר משאר בנות כיתתה, אבל מהר. יש לה חזה גדול והירכיים שלה שמנמנות (כפי שהיא נוהגת לציין מדי פעם באוזני אמה), אבל המותניים שלה די צרים באופן שמפצה על כך. מה שהיא כן אוהבת בגיל ההתבגרות הוא השומן שנוסף כאילו בדרך פלא לגופה, כי זה הפך אותה ליפה יותר מתמיד, בהתחשב בכך שבדרך כלל היא רזה כמו שרוך מתוך מחסור באוכל, ועכשיו היא מלאה יותר אך עדיין רזה באופן שגורם לחברותיה לקנא בה. יש לה שרירים מעוגלים למברה שמחתה, אבל כיוון שהיא מזעזעת בריקוד הפוטנציאל מתבזבז. עד כאן החלק הנורמלי, ואפילו היחסית יפה אצל מיילי. מכאן והלאה, הגיע הזמן להכיר את מיילי האֶקְסְצֶנְטְרִית. מה שהכי מייחד את מיילי הוא מן הסתם צורת הלבוש שלה, אם כי, כפי שכבר ציינתי, אם אולי היה למשפחתה של מיילי מעט יותר כסף, היא הייתה יכולה להראות שונה לגמרי. אבל בינתיים, מה לעשות, מיילי היא אסון אופנתי. חצאיות פריחוניות שמגיעות לרצפה, חולצות שגזורות בזגזג למטה ושמלות משובצות בגוונים מזעזעים של ורוד וכתום - כל אלה הם רק קצה הקרחון של המלתחה הקטנה למדי של מיילי. כל בגדיה, מבלי יוצא מן כלל הם יד שניה או שלישית, ולעיתים אף רבעית, ולכן טבעי שאולי לא יהיה לה הרבה בגדים יפים (במיוחד כי גם לבגדים מיד שניה אין לה הרבה כסף), אבל זה כבר מוגזם. נראה כאילו הבגדים היפים היחידים שלה הם שמלת ג'ינס עם צווארון פיטר פן וסט של חולצה לבנה משובצות בנקודות ורודות וכחולות יחד עם חצאית קצרה בצבע תכלת. אך בניגוד למה שרוב הבנות חושבות, זה לא שאין לה כלל חוש אופנה. למעשה, בבגדיה היחודיים היא מפגינה את אופייה. הבגדים הללו, שהיא בוחרת בקפידה מתוך המבחר המצומצם שבכולתה לקנות, הם למעשה דגל לדעותיה. מי שהסתכל בתשומת לב יכל לראות שאת החולצות השחורות לבשה רק כשהייתה מדוכדכת או נרגזת ואת הפירחוניות רק בימי ראשון. למיילי אין תכשיטים כלל, אבל שתי זוגות הנעליים שלה (ספורט ומגפיים) מספיק בולטים וצעקניים. מגפיים אדומות עצומות עם כוכבים ירוקים ונעלי ספורט כתומים־סגולים עליזים, שבהחלט מושכים מבטים ברחוב. אבל למיילי לא אכפת. היא יודעת שהיא נתפסת משונה בעיני אנשים אחרים, ושאחרים מרחמים עליה בגלל שהיא לא יכולה להרשות לעצמה דברים אחרים, אבל היא בטוחה שהיא היתה מתלבשת כך גם היא הייתה הנערה הכי עשירה בעולם. אופי: מיילי היא גאונה. היא מעולם לא עברה מבחן מנת משכל ואף אחד אף פעם לא נתן יותר מרמיזה בנוגע לכמות הIQ היחודית שלה, אבל אחרי הכול, כשילדה בת שש יושבת אל השולחן כל שבת בבוקר לבצע את הסודוקואים בעמוד החשיבה בעיתון, לא צריך להיות גאון כדי להבחין במוחה המבריק. בבית משפחת ג'ונסון הדבר מובן מאליו, ונחשב כדבר טבעי וחסר יחודיות, כי מיילי בלי ראשה החריף היא פשוט לא אותה מיילי. לפיכך איש לא הופתע כשמיילי בת השלושה וחצי דרשה מאמה לבוא לתעד במצלמת הווידיאו המיושנת שלה את הפאזל הראשון שהרכיבה (הוא אומנם הכיל שלושים חלקים, אבל עדיין, תנו לה קצת קרדיט), או שמיילי בת החמש (כמעט שש, למעשה) ניגשה בוקר אחד אל שולחן המטבח עם חוברת שורות וכלי כתיבה, והכריזה שהיא עומדת ללמד את עצמה קריאה וכתיבה. לכן היה זה עניין שבשגרה כשאותה הילדה בת השבע חזרה ערב אחד הביתה עם הספר "סוד הגן הנעלם", ועם ההכרזה שתסיים אותו עד סוף אותו שבוע. מיילי הראתה סימני "גאונות" כבר מגיל צעיר. בתחילה היא היתה אומנם תינוקת רגילה למדי (צווחנית, ייללנית ומאוד תובענית), אך עם הזמן גם עובדה זאת השתנתה. כשפעם אחת השאירה אמה את בתה בת השנה וחצי וחצי במשטח להחלפת חיתולים וברחה לעזור לשכנה, שכמעט והעלתה את ביתה באש בגלל סיבוך עם הכיריים, לא ניסתה הפעוטה לבלוע את קרע סרט הצילום שהפילה שם בריטני ג'ונסון מבעוד מועד, אלא רק לשחק בו בין אצבעותיה. כשהייתה בת שנתיים, בזמן שאוצר המילים של ידידיה הרכים הסתכם בעיקר ב"אני רוצה!" ו - "לא!", הפעוטה כבר הצליחה לחבר מילה למילה וליצור משפט שלם כמעט הגיוני. אם כי, כך לפחות אמה אומרת, רוב השיחות ביניהן נגעו לנושאים כגון "אני עשיתי קקי", או, "אני רוצה...". אומנם מעולם לא הוטל ספק במוחה המושחז של מיילי, אך אמה מעולם לא ניסתה לרשום אותה לחוגי מחוננים או לבית ספר מיוחד. היא אומנם קיבלה בהוקרת תודה את העובדה שבתה חכמה ובוגרת כל כך מגיל כל כך צעיר (שהרי אם לא היה כך וודאי הייתה מתקשה לגדל אותה עוד יותר), אך בכל הנוגע ללפרסם לעולם החיצוני את יכולותיה או לנסות לטפח ולמצות עד הסוף את כישוריה, לא טרחה אפילו לברר מידע. היא לא עשתה זאת מתוך רשעות או הזנחה, אלא בגלל כמות הכסף שהיתה נאלצת להשקיע לו עשתה כן, ושלא היתה מסוגלת להשיג גם לו עבדה במשמרות כפולות. בשנות חייה הראשונות אמה היתה בגרעון רציני, אפילו יחסית למשפחתה, ולכן הגיוני ואף סביר שבמשפחה שבה בקושי אפשר לממן זוג נעלים חדשות, לא יושקע כסף על תוכניות ללימוד למחוננים, שהיו מיותרות, על אף הפרי הטוב שיכלו להניב בעתיד. למען האמת, באותה תקופה רוב הצרכים המחייבים התמצו בכיכר לחם, במעט גבינה ובאספקת מים וחשמל סבירה לשבוע, כך שאפילו פריטים שאינם נחשבים מותרות לרוב, גם בעיני עניים מרודים, לא נרכשו לרוב בבית. כך קרה שאת מגפיה הישנים והשחוקים שנפתחו בסולייה (בגלל כישרונה המטריד של מיילי להשחיט כל בגד שלבוש לגופה, אפילו מבלי להבחין) נאלצה מיילי להדביק היטב בהרבה נייר דבק לפני צאתה מהבית במשך זמן רב מאוד. לכן, זמן לא רב לאחר מכן, כשכל שלושת זוגות גרביה נפלו מחבל התליה והושחטו עד היסוד על ידי שיח הוורדים הקוצני ששתלו האנשים שגרו באותו בית לפניהם, נאלצה מיילי לדדות במשך שבוע בתוך נעלי ספורט עטופות מגפים, בניסיון נואש וחסר תקווה לא להניח לקור לפגוע באף חלק מרגלה. אומנם זוג גרביים חדשות מצאו את דרכן למגירתה תוך זמן לא רב, אך הדבר גרם למיילי עוגמת נפש, וכווית קור בדרגה שניה מתחת לקרסול רגל ימין. אך אני לא כאן כדי לספר על מצוקת הכסף של משפחת ג'ונסון, או על חוסר האונים שליווה את מיילי כבר מגיל צעיר. לא, את הפרטים הללו אשמור לרקע, ובינתיים אחזור לנקודה בה פתחתי - הבינה של מיילי. הייתם חושבים, ככל הנראה, שהחוכמה של מיילי תשפיע רבות על אופיה ועל צורת התנהגותה, אך אין זה כך. הסיבה, מן הסתם, גלומה בתגובה הרגילה, על גבול אדישה, שקיבלה מיילי לשכלה בבית. כשאת גרה במקום שבו מתייחסים אל חוכמתך יוצאת הדופן כדבר טבעי וחסר יחוד, את עצמיך לא חושבת שהיא משהו מיוחד, ומניחה שלרוב הילדים בגילך מנת משכל דומה. למעשה, הפעם הראשונה שמיילי הבחינה שרמת הIQ שלה לא שגרתית היתה ביום הראשון בכיתה א', כשהמורה דרשה לבחון את הידיעות של כולם והיא היתה היחידה שהצביעה כשהמורה שאלה (בספקנות ובחוסר אמון) מי יודע את לוח הכפל של שלוש־עשרה, אבל זה כבר סיפור לזמן אחר. אומנם, במהלך כל ילדותה נזרקו סביבה רמיזות על מוחה המשוחז, אך מי באמת מאמין להוריו כשאלה אומרים ש"אתה חכם כל כך!". כתוצאה מכך, מיילי קיבלה את רמת המשכל הגבוהה שלה בשלווה ומעולם לא ניסתה להתגאות בפיקחותה; אחרי הכול, מבחינתה היה זה מובן מאליו ושגרתי לחלוטין, נוכח התגובה שקיבלה בביתה. היא עשויה להיתפס כיהירה ושחצנית, בגלל נטייתה לתקן אנשים ולהסביר בפירוט על טעותם. אין זה כך: כל שהיא רוצה הוא לחלוק את מאגר המידע הבלתי נדלא שלה עם אנשים רבים ככל האפשר, ואינה מבינה, בתמימותה, כמה מציקים התיקונים שלה לאחרים, וכמה רברבנית היא נשמעת כאשר מונה את הטעויות שלהם מולם. חבריה הטובים אומנם כבר מכירה אותה מספיק כדי להבין שהיא עושה זאת מתום לב וכלל לא מנסה לפגוע או להפגין את ידיעותיה, בעיקר כי היא נולדה עם רמת משכל גבוהה, לכן אין זה כלל מרשים בעיניה, שכן לא נאלצה כלל להתאמץ בכדי להשיגה. עם זאת, כאשר היא משקיעה בדבר מה ומצליחה ללמוד אותו לעומק, היא עשויה לדבר עליו זמן רב בלא הפסקה. ובכל זאת, מיילי עשויה להשתחצן ולהתרברב כמו כל אחד. נכון שלרוב היא מקפידה להיות שקטה ומתוקה, ולא להסתבך בצרות, אך אל מול אנשים שאליהם חשה חוסר חיבה בולט היא אינה מעניקה את התענוג הזה. כל אדם שנכח באחת מההתפרצויות של מיילי, היה משתכנע בקלות שההתנהגות השלווה והביישנית בכיתה אינה אלא העמדת פנים אחת גדולה. אומנם אין זו האמת המלאה, אך אי אפשר להתכחש לעובדה שבאמת, רוב התנהגותה וגינוניה של מיילי בכיתה, אל מול עיניה חמורות הסבר של המחנכת, היתה שונה בעליל מאופיה האמיתי. אפילו הוריה הופתעו לגלות כמה בקלות היא הסתדרה עם ההורים, כשהיא קוטפת לעצמה בלי מאמץ את תפקיד ה"חנונית השקטה". לא ברור למה מיילי מקפידה להיות כל כך שונה בכיתה. למען האמת, יש הרבה סיכויים שאפילו מיילי בעצמה לא בטוחה מדוע היא עושה כך; אך זה בהחלט קשור ליראתה של מיילי לאנשי הוראה ומבוגרים. למרות רמת המשכל הגבוהה ונטייתה של מיילי לקריאת ספרים ופתירת משחקי חשיבה, מעולם לא נתקלה בבריונות במהלך חייה. לא יותר מכל אחד אחר, בכל אופן. יש ילדים שבאופן קבוע עוברים חרמים וקטטות. מיילי היא לא מהסוג הזה. נכון שלפעמים איזה נער זורק לה מילה, אך אם מתעלמים, כפי שידעה מיילי היטב, זה לא יתפתח ליותר מזה. ונכון שהיא לא יודע מה במיומנויות חברותיות, אבל היא לא חסרת טאקט. היא הנערה השקטה שישבה לצידכם בהרצאה במדעים ועזרה לכם להשלים חומר תוך הערות מתובלות היטב. היא הילדה החביבה שעזרה לכם לאסוף את הספרים אחרי שהתיק שלכם נקרע, ושקעה איתכם בשיחה עמוקה על מוסכמות חברתיות, ולאחר שהצלצול קטע את שיחתכם לא טרחתם לדבר איתה שוב. היא השמרטפית החביבה שאחיכם הקטן הכי אוהב, שתמיד מתעניינת בשלומכם ובמצבכם אך מעולם לא נשאלה על שמה. כזו היא מיילי: קל להתחבר וקל לשכוח. אולי היא לא הנערה הכי פופלרית בכיתה, אך היא בהחלט הכי מפורסמת מבין השמרטפים. שמרטפות היא אחד הנושאים החביבים על מיילי. אין כאן צורך באופנה עכשווית או בקשרים חברותיים: הכול מבוסס על הידע והניסיון שצברה. והיא בהחלט צברה הרבה ניסיון. כבר מגיל שתים־עשרה החלה לבצע עבודות מזדמנות בשמרטפות. בהתחלה האמהות לא סמכו עליה והשגיחו עליה במהלך עבודתה, אך עם הזמן למדו להרפות ולאפשר לה להישאר עם ילדם לבד. נכון שהיו טעויות רבות בהתחלה (שהגדולה בהם הסתכמה בחיתול בסיר המרק של משפחת גרין), אבל למי אין טעויות? בסופו של דבר, היא למדה מהם והפנימה, אז למי אכפת? בילדים היא אכן טובה, אך כאשר היא עצבנית, טאקט הוא לא מבין התכונות השולטות שלה. היא אומנם לא צועקת או מתרגזת, אך ישנם דרכים להבחין בכך, בעיקר מבין חבריה הטובים שכבר מכירים אותה זמן רב ויודעים עליה יותר ממה שהיא יודעת על עצמה. למשל, מתאפיינת העצבנות, בדיבור הרגוז והנמהר. האם אי פעם פגשתם אנשים, שדיברו כל כך הרבה, עד שלמעשה לא הניחו לכם לדבר כלל? אם לא, מזל גדול נפל בחלקם. אם כן - כנראה שאתם יודעים לזהות את מיילי כשהיא עצבנית. כי, כשהנערה הזאת עצבנית, היא מדברת. להגדיר את מיילי שקטה זה חוסר דיוק. הנערה אומנם לא מדברת לרוב ויודעת להאזין, אך עם פחד הבמה והבישנות שלה, יש לה דעות מאוד נחרצות בנושאים רבים. אך כשתפגשו את מיילי בשעת כעס, ותראו את כל המחסומים נפרצים, לעולם לא תוכלו לכנותה יותר "שקטה". לדיבור הנחרץ והמהיר, בשילוב הצעדים מצד לצד והידיים המונפות ומונעות ממקום למקום במהירות מסחררת, בהחלט יש השפעה חזקה. המילים מתגלגלות בפיה כל כך מהר וכל כך הרבה, וניתזות בכזו עוצמה, שכמעט לא ניתן להבין דבר. זהממשלאנכונהואסתםמשקראנילאעשיתיאתזהאנישונאתאותו... בנוסף יש את התוכנה המשעשעת מעט אך עם זאת המאוד מרגיזה, של שאילת שאלות והשבה עליהן מיד. לא מדובר רק בשאלות הדגשה שגובלות בשאלות רטוריות, אלא גם ממש שאלות. "את אוהבת את המורה? זאת אומרת, נכון, היא מעצבנת כל כך! והיא גם כל הזמן מתקשרת לאמא בגלל שאין לי את הציוד הנדרש! אפשר לחשוב, גברת מופצצת בכסף! את מבינה אותי, נכון? כאילו, גם את שונאת אותה..." אם נחזור רגע לתכונות חיוביות יותר של העלמה ג'ונסון, מוצגת לפנינו התכונה הכי בולטת באישיות של מיילי. חיובית או לא - תשפטו אתם. מיילי היא נערה מהסוג שסופג ולא מגיב. היא שקטה, בכל נים ונים בגופה. היא מדברת בשקט, נעה בשקט, עונה לשאלות בשקט ומסבירה תרגילים באלגברה בשקט. נכון שיש לה דעות נחרצות כמעט על כל צעד ומעשה בחייה, אבל היא לא רואה טעם להכריז זאת לפני כל העולם. היא כל כך שקטה, כל כך משתלבת ברקע, שספק אם אפילו אדם אחד בכיתתה, למעט אותם חברים המעטים והמחנכת החביבה שלה, שאל אותה אי פעם מה דעתה. היא פשוט נראית שוחרת שלום כל כך, ניטרלית כל כך, שקשה שלא להתייחס אליה אל כאל נערה שפשוט תסכים עם כל דעותיך. היא לא אוהבת להתבלט כשהיא נמצאת בקרב אנשים שאינה מכירה. לרוב תעדיף לבחון אותם ולהתרשם מהם כדי להחליט איך להתייחס אליהם, לפני שתפצה בכלל את פיה. ובכלל, היא לא נראית כלל כמו בת זוג כל כך טובה לשיחה. עוד דוגמה לרושם מוטעה שניתן לקבל ממַרְאָה. היא הנערה הביישנית, זאת שיש לה פחד קהל וביטחון עצמי ירוד. הנערה השקטה שנעלמת תחת ספר גדול בתחילת כל הפסקה, שתמלט אם תנסו להציג אותה באור הזרקורים. זאת שאולי מאוד ורבלית, אך מעדיפה להתבטא בכתב מאשר בדיבור. היא לא רוצה שישימו לב אליה, שהיא תהיה חלק מרכזי בכיתה. היא מרגישה לא בנוח כשהיא באור הזרקורים. הכי בנוח היא מרגישה כשהיא מול המחשב, כותבת חמשיר קטן, סץם מתוך שעמום, או כשהיא יושבת אל השולחן בבית איגלסיאס. כשמוזיקה קלה מתנגנת ברקע מהמטבח והיא עצמה שקועה בתוך עלילת ספר חדש או תשבץ קשה במיוחד. אולי היא היתה מרכישה טוב יותר לו היא היתה פופולרית ומקובלת יותר בכיתה, אך התחליף, בתור הנערה האהובה החמודה והשקטה שכמעט אף פעם לא משחקת בהפסקה, בהחלט מספק אותה. לא פשוט לתאר את מיילי, כי כדי לעשות זאת צריך לקלף את כל שכבות ה"ילדה טובה ירושלים", עד ששמגיעים ליסוד. עם כל ה"מצוינים" וה"טוב מאודים" שלה, ועם ההתנהגות השקטה והעדינה שבהתחלה היתה רק מסכה ועם הזמן חלחלה פנימה. בעבר היא היתה לוחמת צדק. היא היתה דעתנית יותר, וכחנית יותר. היא היתה מדברת בלהט, היא היתה מתחברת עם כולם בעזרת האישיות הלומנית שלה. כיום היא אומנם מתחבבת מאוד על כולם, אך רק באמצעות האישיות ה"כובשת" שלה. וזה מעלה שאלה עיקרית. אם היא לא היתה משתדלת להיות נחמדה אל כולם, אילו היא היתה מתנהגת כמו עצמה, האם אנשים עדיין היו אוהבים אותה? רקע: אמה של מיילי, בריטני ווניה ג'ונסון, היתה ילדה יפה לכל הדעות. כבר מגיל שש נהגה לטפח את מראה ככל שהיה ניתן לה, החל בקליעת שערה הבהיר בצמות מוקפדות כל בוקר, וכלה במריחת לק ורוד על ציפורני ידיה העדינות. היא היתה מבלה שעות אל מול המראה שבחדר האמבטיה שלה, מברישה את שערה הרך ומנסה איפור וקרמים שגנבה מאמה שלה. בתור ילדה שגדלה ללא מחסור כלל, ועוד ממון די גדול אפילו, רוב זמנה הוקדש לנושאים שטחיים, כמו מראה החיצוני והאם התיק החדש שלה הוא של גוצ'י או אמריקן איגל, או שמא, חס וחלילה, של גאפ. היא נולדה כשהכוכבים מאירים עליה: היא היתה ילדה יפהפיה ומוכשרת מאוד בשלל נושאים שונים, והוריה נהגו בה ביד קלה והרשו לה לעשות ככל שתרצה. מעולם לא ידעה מחסור בשנות חייה הראשונות. אצלה לא היו הדברים שקיבלה מבוססים על צורך, אלא פשוט מתוך רצון. וכאשר רצתה משהו, קיבלה אותו. אין בכלל שאלה. אמה עבדה כמורה בבית ספר לצרפתית ואביה היה שקוע עמוק באיזה עסק משפחתי שהיא מעולם לא טרחה לשאול עליו. עניין אותה רק, לא נעים להגיד, או, בעצם, לכתוב, הכסף שהוא הביא הביתה. אם היתה ממשיכה לגדול ככה עוד מעט זמן, אפילו חודשים ספורים, אולי היתה מתקלקלת לגמרי. אך למזלה, או אולי, לרוע מזלה, חייה התהפכו מקצה לקצה מעט לאחר שחגגה ארבע־עשרה. זה לא קרה בהדרגתיות, מתפשט באיטיות כמו ששמעה. זה קרה במכה אחת. הופצה שמועה שאביה מעל בכספים, והוא הועמד למשפט. עד היום אינה יודעת האם השמועה אכן היתה נכונה, אם כי היא נשמעת לה נכונה, והאמת שגם לא אכפת לה. אחרי הכול, בין ובין כה ולאחר כמה שבועות של מיקוחים ושיחות עם עורכי דין נשלח אביה לכלא לשלושה שנות מאסר, והעסק המשפחתי נסגר. לא רק שאיבדה משפחתה את מקור הפרנסה העיקרי שלה, מה גם שאנשים מהעבודה של אביה באו והחלו לדרוש את כספם. והם לא היו אנשים נחמדים עם חיוך רחב ופנים עגלגלות, אלא אנשים נוקשים ומנותקים מרגש, לבושים חליפות וגסי רוח. במבט לאחור בריטני מניחה שהעסק של אביה היה בלתי חוקי, וכך רכש לעצמו עובדים כל כך... יוצאי דופן. אך בתקופתו, כל שידעה הוא שאין בידם כסף לשלם לאנשים הללו. לאחר ההון ששילמו לכתב התביעה, שלא לדבר על עורך הדין וכל הכרוך בו, לא נותר לה ולאמה כמעט כסף כלל. אז הן מכרו כל שיכלו. בגדים, חפצים, תמונות. לא עבר זמן רב עד שבית ג'ונסון נמכר בלמעלה משמונה אלף דולר, ובריטני ואמה עברו לבית קטן יותר, ברחוב שלא הכירו והיה קטן ומלוכלך בעיניהן. הן לא היו רגילות למצב של מחסור בכסף, והתקשו לחסוך באמצעים, ויצרו לוח עדיפויות שגוי לחלוטין. כבר לא היה עוד ברק בשערה השופע של בריטני, ועורה כבר לא היה ללא רבב. במקום זאת, הורגלה בעבודה קשה מנשוא, עזבה את בית ספרה והשקיעה את כל זמנה בהשגת כסף. לא עזרה גם השקיעה הפתאומית של אמה בדיכאון. כעת היתה המקור היחיד לפרנסה, ונאלצה לפרנס אותה ואת אמה המדוכאת, חצי מטורפת, עד שאביה יצא מהכלא. אבל הוא לא יצא. כי גם בכלא הוגשו נגדו כתבי אישום נוספים. קבלת שוחד, פתיחת עסק לא חוקי, גניבה והפרת אמונים. כל אלה ועוד גזלו מאביה שנים רבות מחייו, והוא כנראה עדיין בכלא כיום. אבל מי יודע? היא ניתקה איתו קשר לפני כל כך הרבה זמן שכבר לא כואב לה לחשוב על כך. אך באותם זמנים נואשים, יציאתו של אביה מהכלא נחשבה בעיניה קרן של תקווה, והיא ציפתה לכך בקוצר רוח. היא מעולם לא שגתה בהקיצות וחשבה שיוכלו לשוב לעושר הגדול שלהם בעבר, אך לפחות להשיג בית ואוכל ראוי. בגיל שבע־עשרה נפטרה אמה לאחר טיפולה הכושל. כאשר הגיעה נערה קטנה ועצובה לבית הקברן וביקשה להזמין קבר קטן עבור אמה, הסתקרנו חבריו ודרשו ממנו לברר עליה מידע. הם הזדעזעו תגלות שהיא חיה לבדה, ושוודאי תועף מביתה בקרוב כי כבר לא שילמה חודשים, כפי שאיים בעל הבית. תוך פחות מחודש כבר סודרה לבריטני מיטה ומקום מגורים בבית המחסה הקהילתי, יחד עם אלפי יתומים נוספים. היא שנאה את המקום. היא שנאה את האומנות ואת הילדים, אך נאלצה להישאר שם רק שנה, עד גיל שמונה־עשרה. לאחר מילוי אלפי טפסים, היא היתה חופשיה להחליט על עצמה. וההחלטה הראשונה שלה היתה לבקר את אביה בכלא. המפגש עם אביה הציף אותה ברגשות והזכיר לה את מה שידעה עוד קודם: אבא שלה הוא כבר לא האבא שהיא מכירה. היא אדם בוגד, תאב בצע, שמעל בכספים ובאמונים ופגע באנשים רבים מספור. זה היה היום שבו החליטה שלא תיצור קשר עם אביה שוב, ושלעולם לא תהיה כמוהו, לא משנה כמה רעבה תהיה וכמה קשה יהיה מצבה. מאוחר יותר היא הבינה כמה קשה לעמוד בהחלטה כשהיא גוועת מרעב מבלי יכולת להעניק לעצמה ולו פרוסת לחם אחת. היא החלה עובדת בעיתון מקומי. כותבת כתבות קצרות, לעיתים משמשת כצלמת או עוזרת בעריכה. העיתון היה קטן ולא רשמי, והקשרים בין העובדים המעטים היו ידידותיים וקרובים. אך תוך שנתיים בלבד נאלצה לעזוב העבודה שדרכה הרוויחה מעט מעט כל כך ולחפש עבודות יותר רווחיות. תוך המלצה של חבר פנתה לפקולטה למשפטים ולמדה עד להשגת תואר ראשון במשפטים, ואף התמחתה ועבדה בכל המרץ בניסיון להשיג עבודה קבועה שתניב פרים נאים לעמלה. למשך יותר משנה נשארה לא מועסקת ורווקה, לאחר החלטתה הנחושה שלא להינשא. נישואים בעיניה נחשבו חוסר אונים ואי חופש, ובעקבות הדיכאון של אמה גם קשר תלותי מדי. היא מעולם לא רצתה גם ילדים או בני זוג, שנחשבו בעיניה כביזבוז זמן שהיה יכול להיות מנוצל בדברים חיוניים יותר. את מיילי לקחה מתוך החלטה ספונטנית ומתוך תגובה רגשית חזקה לסיטואציה שהתרחשה, שעליה אפרט מאוחר יותר. וכעת נחזור לחיי המובטלות של בריטני ווניה ג'ונסון. כשנה וחצי לאחר סיום ההתמחות, בגיל עשרים וארבע, החלה לעבוד בחברה קטנה של עורכי דין, אחת היחידות שהסכימו לקבלה. העבודה מצאה חן בעיניה מאוד, והיא עשתה חיל באולמות בית המשפט. אומנם המשכורת לא היתה גדולה במיוחד, שלא לומר דלה, אך היא הספיקה לה להתפרנס ועוד להרשות לעצמה לרהט את ביתה הקטן בטוב טעם ולבנות מלתחה מעבר לבסיסית. חייה עברו לנתיב נוח יותר, והיא כבר לא הייתה נמצאת בחיים המעורערים של מובטלת חסרת משפחה שנאלצת לפרנס עצמה מעבודות צדדיות. בגיל עשרים ושש החלה להתנדב בבית המחסה שבו היא עצמה גדלה, והייתה אומנת חביבה ואהובה על כולם. היא עדיין דגלה בהחלטתה שלא להתחתן, אם כי שקלה לאמץ ילד בבוא העת. לא תינוק, כמובן; פעוטים סימלו בעיניה רק צרות, חיתולים מסריחים וצווחות תינוקות, אך אולי ילד בגיל חמש או שש, מישהו מחונך ומתוק שיחמם את ליבה בהערות תמימות. הרעיון בוטל עוד לפני שהספיק להתפתח, כיוון שמשכורתה של בריטני לא הייתה מספיקה לפרנס אותה וילד נוסף. אך הכול השתנה באותו יום גשום שבו נשמעה דפיקה על דלת בית המחסה בדיוק בשעת התורנות הלילית של בריטני, ופנימה מעדה אוקטוביה, מטפלת צעירה שעבדה גם היא בבית המחסה, ובידה צרור שמיכות. בצרור השמיכות, כפי שגילתה בריטני בבוא העת, הייתה מיילי הקטנה. אוקטוביה כשלה לעבר המטבח, הכינה לעצמה תה חזק ורק אז החלה לספר את סיפור היתומה המסכנה, שהוריה שניהם נפטרו מלוקומיה. הסיפור היה ממיס לב, ולא עבר זמן רב עד שבריטני מצאה עצמה בוכה בשקט ומערסלת את הפעוטה המסכנה בזרועותיה. ליבה נכמר על הקטנה שעדיין עוד לא חגגה שנה, ושעכשיו תיאלץ לשהות בבית המחסה לכל שארית חייה. הסיכוי שמשפחה כלשהי תאמץ אותה היה קלוש כל כך עד שלא היה כדאי לנטוע בליבה תקווה כלל. אך כאשר מתוך שינה הסתובבה התינוקת ואחזה בידה הקטנה באצבעה של בריטני, פיה נע מבלי להוציא מילה, כבר אז ידעה בריטני שהתינוקת עומדת להיות ביתה שלה, וכל החלטה נחושה קודמת קרסה נוכח הפעוטה המתוקה ואדומת הלחיים שכבשה את ליבה. התהליך לקח מספר חודשים של טפסים, ולאחר מכן, הגיע הרגע המיוחל, ומיילי הגיעה לראשונה לביתה של בריטני. בתור אמא לא מנוסה, הטעויות של בריטני היו רבות ובקנה מידה עצום, החל בשיחרורה להתרוצץ בחדר המדרגות ("למה הם חייבים להשאיר את בקבוקי החלב בחוץ!") וכלה בניסיונה לפתות אותה לשחק בבובת ברבי קטנה שאהבה בילדותה ("באמת שאני לא יודעת איך הנעל הזאת הגיעה לפה שלה."). אך הנורא מכול היה המחסור הקשה באוכל, ולדאבונה הרב של האם הטרייה התינוקת החלה מצטמקת אל מול עינייה. חלב האם כבר לא הספיק לה, ועם כול נסיונותיה של בריטני להשאיר לביתה ככל שיכלה מהאוכל, הפעוטה המשיכה לגווע ברעב אל מול עינייה מכוסות השקיות. בריטני החלה לעבוד בשתי עבודות נוספות, צדדיות, אחת בצילום עבור תוכנית מדע שלא הכירה, ושניה במילצור במסעדה בשם "קפה נוגה". חייה, שנראו לה בעבר כל כך טובים ובשלבי הצלחה, נראו לה כעת קשים ונוראיים. והיא התקשה להשיג כסך אפילו לצרכים הבסיסיים ביותר. מיילי היתה התינוקת הכי מלאת חיים שבריטני אי פעם הכירה (לא שהיא הכירה הרבה). כשרק הגיעה הביתה, היתה מתרוצצת ברחבי הבית על ברכיה, פותחת מגירות, מציצה תחת שולחנות, ומכסה בריר את כל בגדיה של בריטני. אך בהדרגה, הכול פסק. עורה של מיילי האפיר, לחייה איבדו את צבעם, והיא התקשתה לבצע תנועות כלשהן. אלה היו החודשים הכי נוראיים בחייה של בריטני. היא ראתה את תינוקתה דועכת ומתה מולה, ובכל זאת נאלצה כל בוקר לצאת מהבית, לעזוב את מיילי אצל השכנים ולעבוד עד מאוחר. כל כך מאוחר, שהיא נאלצה להעיר את השכנים וגם את מיילי כשחזרה, כדי שתוכל להניק אותה. אבל מיילי לא בכתה, ומבט אחד בפניה החיוורים והחלשים מבכי ניפץ את ליבה של בריטני. גם השכנים הבחינו במצבה הנורא של מיילי, וגם הם התחילו לחשוד, אבל לא בדיוק בדבר שהייתם מצפים. עם גופה השברירי וחסר הבשר הבשר ורגליה הדקיקות והחלושות, הרבתה מיילי להיפצע. פעם מדלת התנור, פעם מדלת הבית, פעם מדלת החדר, ופעם אחרת יוצאת דופן - מפינת שולחן הסלון הזעיר. אך בעוד כל מי שהכיר את בריטני היה מבין שכל אלה תוצאה של רעב וחולשה בגוף, שהרי כל עוד באיטני לא אוכלת היטב החלב שלה לא בריא ומזין, אנשים שאינם הכירו את בריטני היו עשויים לנטות דווקא לכיוון אחר. עינייה היו חלולות וגופה פצוע במקומות רבים, ולכן לא פלא שקלייד ואנני, זוג שכניה החביבים של בריטני, התקשרו למשטרה ערב אחד, בעוד בריטני עודה בעבודה, ודיווחו על התעללות. למרבה המזל או הצער, תלוי איך מסתכלים על זה, בריטני הגיעה הביתה מוקדם מהרגיל באותו יום. מוקדם מספיק לראות את הניידת שמהבהבת בכחול ואדום בחניה לבית ואת זוג השוטרים לבושי המדים הכחולים המדברים עם קלייד ואנני, שעירסלה בידה את מיילי, בכניסה לבית. תוך שניות הבחינו בה, ולא עבר זמן עש שהובלה לרכב באזיקים, ובאוזנייה דיקלמו את אזהרת מירנדה, שאומרת, בדיוק כמו בסרטים, שיש לה זכות לשמור על שתיקה, כל דבר שתאמר יוכל לשמש נגד כראיה בבית המשפט, שהיא יכולה לשכור עורך דין שינכוח בעת החקירה, ואם לא תוכל לשכור עורך דין בית המשפט ימנה עבורה אחד כזה. למרבה המזל, המשטרה לא נאלצה לחטט יותר מדי כי לקלוט שהאישומים לא נכונים. בריטני אומנם כבר לא היתה מואשמת עוד בהתעללות, אך כעת ריחפה צרה חדשה מעל חייה ואימה להתנפץ עליה ועל מיילי כמו גל. אם לא תשיג מספיק כסף לפרנס את מיילי באופן סביר, יקחו אותה ממנה. מיילי היתה אהבת חייה של בריטני, והיא סירבה להפנים את העובדה שיתכן מקרה שבו מיילי תילקח ממנה. אף אחד לא היה אוהב אותה כמוני, היתה אומרת לעצמה תמיד. אז היא שבה לעבוד במלוא המרץ, והפעם - בחברת עורכי דין מצליחה, בתקווה להרוויח כסף רב יותר משאר עבודותיה הצדדיות. והיא בהחלט הרוויחה יותר כסף, ושלב חדש בחייה נפתח. שלב שבו יכלה לקנות לה ולמיילי בגדים חדשים, ושיכלה לשלם כסף על שמטרפים, ושבו היה לה ולמיילי בית בעל יותר מארבע חדרים כולל המטבח, הסלון והשירותים. פתאום הכול נראה פשוט יותר. נכון שבריטני לא כל כך אהבה משפטים והעדיפה הרבה יותר צילום, אבל העדפה לא היתה גבוהה כל כך בסולם ההעדיפויות שלה באותה תקופה. להגיד שחייה השתנו מקצה לקצה זה הגזמה פראית, אך חייה השתפרו באופן כל כך משמעותי ומופלא שאפילו בריטני, שמעולם לא היתה אישה מאמינה, האמינה שמעורב כאן כוח עליון כלשהו. התחושה שהיא שבעה, שהיא לבושה בגדים עשויים בד איכותי, היתה זרה אליה. זה לא היה שינוי קיצוני מאוד, כאמור, אבל היה שינוי. ומכאן התנתבו חייהן של בריטני ושל מיילי לכיוון טוב בהרבה. עכשיו סלחו לי שאני עוזבת כאן את בריטני ומתחילה לכתוב קצת יותר על מיילי- כי בעצם הטופס הזה נועד לספר על החיים שלה, לא על החיים של אמא שלה. נראה לי. תנו לי שניה אחת לבדוק. חזרתי, רוב סליחות. מתברר שהטופס הוא באמת על מיילי. מה לעשות, נצטרך לעזוב את בריטני לזמן הקרוב ולחזור לרגע לילדתה הצעירה. עד כה תיארתי את שנות חייה הראשנות של מיילי מנקודת מבטה של בריטני ווניה ג'ונסון הענייה ובעלת סמר העבודה. אך לא עברתי אפילו לרגע על החיים מנקודת מבטה של מיילי - פשוט כי נראה לי קצת מסובך לתאר את נקודת מבטה של תינקות שרוב מחשבותיה מסתכמות ב"אני עייפה", "אני רוצה לאכול", ו"עשיתי קקי בחיתול". כמובן, לא באותו אופן מודע כמונו, אלא באותה דרך יחודית ומשונה שבה תינקות קולטים דברים. אך בעוד אצל וב הילדים הייתי צריכה לחכות בערך לגיל שבע כדי לתאר את נקודת מבטם על חייהם בצורה רלוונטית, אצל מיילי מספיק להתחיל בגיל חמש. מיומנות הקריאה והכתיבה של מיילי לא היתה שוטפת כמו דיבורה. היא היתה נאלצת לחזור על כל מילה לפחות פעמיים לפני שהפנימה, והיתה כותבת בכתב יד רועד ומקושקש. אך עם הזמן החלה מיילי להשתפשף במיומנות הכתיבה והקריאה. היא היתה יושבת כל יום במשך שעות מול אחד מספריה ורק קוראת. הקריאה בשבילה היתה מרתקת, חוויה יחודית שלא איבדה את המיץ גם לאחר אחת־עשרה שנה. הייתם חושבים לעצמכם שמודבר בחוויה משעממת ומשמימה, במיוחד בשביל ילדה קטנה כמו מיילי. אבל אתם חייבים להבין שמיילי לא היה הרבה מה לעשות חוץ מזה. אמה אהבה אותה אהבת נפש ועבדה הכי קשה שיכלה כדי לבנות לה חיים טובים ונעימים, אבל היא לא נכללה בחיים האלה. היא היתה עובדת מבוקר עד ערב, מגיעה אחרי שמיילי נרדמה והולכת לפני שהיא התעוררה. גם כשהיתה בבית היא לא באמת היתה בבית: היא תמיד היתה בשיחות טלפון מהעבודה או עסוקה בדבר אחר, ומיילי למדה עם הזמן שלא להפריע. גם כשהייתה נחה, בפעמים המעטות שזה קרה. היא ידעה כמה קשה אמה עובדת ולא רצתה להטריח אותה יותר ממה שהיא טורחת כבר עכשיו למענה. ובכל זאת, עמוק בפנים היא לפעמים הרגישה שהיתה מעדיפה לוותר על הכול, על הקריאה, והבובות, והמתנות הקטנות היפות לימי הולדת כל עוד אמה היתה מבלה איתה עוד קצת. כמו אמה של בתאני, בת השכנים, שהיתה יוצאת עם הוריה לג'ימבורי כל יום חמישי. או היתה רוצה שאולי, פעם אחת, תרים אותה אמא על הכתפים ותגיד לה, כמו שקלייד לפעמים עושה, "יש לי יום חופשי היום. אז מה דעתך, קטנטונת?" נלך לאכול גלידה?". ולפעמים היתה לה תחושה שקלייד ואנני, שבאופן מפתיע הפכו חברים קרובים של בריטני אחרי המקרה, הכירו אותה טוב יותר משאמה הכירה אותה. אולי זה מה שמשך אותה כל כך בכתיבה ובקריאה. כשהיא כתבה, היא יכלה להיות כל שרצתה. היא יכלה להיות גיבורה אמיצה שמגנה על חפים מפשע, או אביר אציל נפש שרוכב אל הסכנה כדי להציל את אהובותו. והיא יכלה להיות פיה או דרקון או חתול; כל מה שרצתה. והקריאה, הקריאה היתה נפלאה. היא יכלה להפליג למקומות שמעולם לא דמינה עליהם, להכיר אנשים ומנהגים שמעולם לא הכירה קודם. אך לא משנה עד כמה אהבה את הקריאה, את הכתיבה אהבה יותר. אולי זו העצמאות שבהיותה שבסיפור, או הידיעה מה יקרה לה: בחייה הכול היה מלא תהפוכות לא היתה לה כל דרך לדעת מה יקרה מחר. אבל בתור דמות היא ידעה הכול, ידעה למה לצפות. כל החלקים, הטובים והרעים, נכתבו על ידה ועל ידה בלבד. ואולי היה זה היכולת לקבל את כל מה שרצתה, חברים טובים והורים אוהבים. כן, לפעמים היה נדמה לה שאמה לא ממש אוהבת אותה. כך היתה מרגישה כשצעקה עליה כשעשתה טעות, או שלא באה ליום ההורים שנים אחר כך, בכיתה ב'. ונכון שכשגמרה את הסיפור הראשון שלה היא ליטפה אותה והחמיאה לה רבות, אפילו שיבחה אותה באוזני קלייד ואנני, אך למרות עצמאותה של מיילי היא הרגישה פעמים רבות שחוסר השתתפותה של אמה בחייה הורסים אותם. הכתיבה והקריאה הפכו להיות חלק קבוע בחייה. כל בוקר כשהיתה מתעוררת היא היתה מוציאה ספר או מחברת ומתחילה לכתוב או לקרוא. היא היתה מכינה לעצמה לבד ארוחת בוקר שכללה לרוב רק לחם וסלט (שנחתך, כמובן, בסכין חד פעמית), מקלחת את עצמה ולפעמים אפילו מציעה את מיטתה בעצמה. לעיתים קרובות היו קלייד ואנני מגיעים בערב כדי לשמור על מיילי ולהכין לה ארוחת ערב. חייה היו פשוטים ונוחים, בנויים מתבנית קבועה אחת. תוך זמן קצר השתפרה מיילי בכתיבה עד שהגיעה לרמה של תלמיד ממוצע בכיתה ג'. בשלב הזה כבר למדה את כל הספרים בבית בעל פה, לאחור ומכל דרך אפשרית, ומילאה כל מחבר שהניחה עליה את ידה באלפי רעיונות נפלאים וקסומים. עם הזמן החלה להשתעמם, והיתה זקוקה לגירוי כלשהו, לספר חדש ליהנות ממנו. זה זמן רב שלא חוותה את טעמו של ספר שלא נקרא על ידה פעמים מספר. כך קרה שערב אחד, פנתה אל אמה באותה בישנות האופיניית לילדים בני חמש וביקשה ממנה לקנות לה ספר. בריטני לא יכלה לסרב לבקשה, במיוחד לא לאור הפעמים המעטות שבהן ביקשה ממנה מיילי בקשות. לכן פנתה לחנות ספרים משומשים ולקחה את הספר העבה ביותר והזול ביותר שהצליחה למצוא – נשים קטנות. באותו יום לא ידעה מיילי את נפשה מרוב אושר. היא חיבקה את אמה והודתה לא שוב ושוב, ואז פתחה במלאכת קריאת הספר. כל יומה של מיילי הוקדש לקריאה, כך קרה שגמרה את הספר בתוך פחות משבועיים. וכשבוע לאחר מכן פנתה אל אמה כשאותה בקשה מרחפת על פיה. בריטני הסכימה שוב, פנתה לאותה חנות וקנתה ספר נוסף בשם, "האריה המכשפה וארון הבגדים". במהלך השבוע בו קראה מיילי את הסיפרו, היא התלוננה באוזני קלייד ואנני על הבעיה החדשה שנתקלה בה. אכן בעיה, הסכימו קלייד ואנני, אך הפתרון שלה נראה להם פשוט ומובן מאליו: שתפנה לספריה. ובכן, זה באמת מה שעשתה מיילי. כל בוקר לאחר הצעתה של אמה היתה חוצה את הכביש אל הספריה, אוחזת בידו של עובר אורח חביב שהסכים להעביר אותה את הכביש, ונכנסת פנימה לעולם קסום של ספרים. כל הספרנים והספרניות הכירו את הילדה החביבה והמתוקה שהיתה באה ומשאילה ספר מדי יום ביומו. כך התייצבה שוב שגרתה של מיילי וחייה נהפכו טובים מתמיד. מדי בוקר היתה מתעוררת ומכינה לעצמי ארוחות, כאמור, ופתוחה במלאכת הקריאה או הכתיבה. סדר היום המצוין היטב מאוד עם מיילי, שכן היא היתה חופשיה לבלות ולעשות על שיעלה על רוחה במהלך היום. עצמאות היא וודאי אחת התכונות הבולטות אצל מיילי. כשהיא היתה לבדה בביתה היא נהנתה מעצמאות ומחופשיות מוחלטות, חסרת גבולות וחוקים. חייה, למרות הקשיים עם הכסף ועם אמה, נראו כשצבועים בורוד בעיניה. על כל פנים, היא היתה בטוחה שהיא מאושרת הרבה יותר משאר הילדים בני גילה, עם הורים וחיים רגילים, שכל הזמן מתלוננים להוריהם על דברים קטנים ובוכים מכל משבר קטן. מיילי למדה להתגבר על מכשולים וללמוד מהם להאב, אם כי, אם להגיד את האמת, המכשולים שנתקלה בהם לא היו גדולים כל כך, כיאה לילדה בת חמש. אך הזמן חלף, ובשלב מסוים קלטה בריטני שבתה זקוקה למסגרת חינוכית. בריטני לא היתה אמא רעה או משהו – אבל כן, אפשר היה להגדיר אותה אמא מזניחה. לכן, כשקלטה שביתה זקוקה למסגרת חינוכית, היא כבר היתה צריכה לעלות לכיתה ג'. וזה באמת מה שהיא עשתה – אחרי מילוי מספר ארוך עד כדי התפעלות של טפסים. וכך קרה שמיילי, ילדה בת תשע לבושה שמלה שגדולה עליה במספר מידות, שערה קשור בזוג קוקיות קופצניות ונעליה הכבדות מטופפות על שביל הגישה בקצב עליז, הגיע לפתח בית ספרה, בית הספר היסודי האזורי של אוקספורד. זה היה משונה מאוד, בלשון המעטה. ללמוד בין עשרות ילדים דברים בסיסים כמו לכפול מספרים דו־ספרתיים ושמות עצם מוחשיים ומופשטים. הישיבה בכיסא בלי לנוע מול מורה מרצה היתה זרה למיילי, והיא הרגישה עצמה לא שייכת, שונה משאר הילדים. הם ידעו מה לעשות, הצביעו ושאלו שאלות, דיברו ביניהם והחליפו פתקים, בעוד מיילי, זרה בכיתה המשונה של ילדים שמנוסים ממנה בשלוש שנים, פשוט התכווצה בכיסאה והתפללה שהיום יגמר כבר. לפחות עד שבתחילת הפסקת האוכל, ואחרי שכולם, מלבד מיילי, הוציאו את קופסאות האוכל הצבעוניות שלהם (כי בריטני שכחה להכין לה אוכל), המורה הציגה את מיילי בפני כולם. על ים הפרצופים שלפניה היתה כל הבעה שניתן לדמיין, מסקרנות ידידותית ועד לזילזול ולעג, שנבע, כך למדה מיילי בעתיד, מבגדיה המשונים. כל העיניים הנעוצות בה גרמו לה להתכווץ עוד יותר בתוך המושב שלה, בתקווה שתהפך קטנה כל כך עד שא אחד מהם לא יראה אותה יותר. המורה אמרה לתלמידים להגיד למיילי שלום, והם עשו זאת במקהלה של קולות, שכל אחד מביע רגש שונה. ואז פנו הילדים לאוכל שלהם ולחבריהם, מפטפטים. ניכור כזה מיילי מעולם לא חשה. הם לא התנהגו אליה בעוינות מוצהרת, זה נכון, אבל כולם התעלמו ממנה כאילו היא סתם חפץ רקע, דיברו עם חבריהם וחלפו על פניה מבלי להפנות אליה מבט. אלא שאז שמעה צעדים, וכשהרימה את מבטה מהשולחן ראתה נערה חביבה למראה, שיערה השחור אסוף בקוקו בלוף ובעינייה הירוקות ניצוץ ילדותי שלא ראתה מיילי מעולם, ושלא חלף גם כשהתבגרה. היא הציגה את עצמה בתור מריאן, גררה אליה את כיסאה והתחילה לדבר איתה מבלי שמיילי תבין מה בכלל היא רוצה ממנה. אבל מריאן היתה כל כך חביבה וידידותית שתוך דקות ספורות היא חשה את עצמה גולשת לשיחה שוטפת עם מריאן. התברר שמריאן היא החברה כמעט של כל אחד בכיתה. הילדים, שראו את מריאן ומיילי מפטפטות בהתלהבות, התחילו לפנות אליה באיטיות, ביניהם אפילו אחד הבנים שנראה מאוד מזלזל כשהמורה הציגה את עצמה, ששמו התברר כאיאן. היא התחברה בקלות ובמהירות, אך עדיין לא חשה שהיא מסוגלת לדבר כל כך בקלות עם שאר הילדים, חוץ ממריאן, שהיתה פשוט כל כך נחמדה וחסרת שיפוטיות שהיה בלתי אפשרי שלא להתאהב בה. הילדים הסבירו לה איך בדיוק הולך הבית ספר, ומיילי למדה באטייות שעליה להצביע כשברצונה לדבר, ושהיא צריכה להביא מחברות וקלמר כדי לאחסן עפרונות וטושים יפים וזוהרים שטיפאני (אחת מחברותיה הטובות ביותר של מריאן) הראתה לה. כשההפסקה נגמרה, כבר הרגישה מיילי מנוסה יותר. השיעור היה שיעור מדעים, נושא שלא שמעה עליו מעולם קודם כשצוין כבדרך אגב באחד מספריה, ולפיכך נהנתה מאוד כשהאזינה לדברי המורה המרצה על מגנטיות ומשקעים. השיעור שלאחריו היה שוב לשון – שיעור משעמם עד מוות, לדעתה, שכן לה היה בו אפילו קצת אתגר בשבילה. את כל החומר הלימודי ידעה כבר מזמן, ולכן ניסתה להצביע כמה פעמים ולהוסיף. אולי, אם תעזור לילדים ללמוד דברים מעניינים, אולי הם יאוהבו אותה. הם לא אהבו את זה. מיילי לא הבינה מדוע הם שולחים אליה מבטים נרגזים כאלה בכל פעם שהצביעה. אפילו המורה נראתה מעט זעופה. בעתיד היא כבר הבינה שהיא גרמה לעצמה להיראות שחצנית ורברבנית, ומן הסתם כמו מישהי שהיא עצמה היתה רוצה להתרחק ממנה. אך באותו רגע היא לא קלטה מה הבעיה במעשה, לא עד שהצילצול שיחרר את הכיתה והיא רצה לביתה כשתרמילה הריק למחצה מקפץ על גבה. היה לה כל כך הרבה מה לספר לאמא, שלמרבה התדהמה, דווקא היתה בבית. היא סיפרה על הכול, על מריאן והילדים והמורה והשיעורים וזה שצריך להביא מחברות ואוכל. ובריטני ליטפה את שיערה בתנועה אימהית מגושמת ונתנה לה עצות של אמא לביתה, והבטיחה לה שתכין לה אוכל ותקנה לה מחברות וקלמר יפה עם טושים זוהרים, בדיוק כמו של טיפאני. אתם צריכים להבין שלמרות האינטלגנציה הגבוהה שלה, מיילי עדיין היתה ילדה, ילדה בת תשע רצתה שפשוט יאהבו אותה. אז היא עשתה כל מה שהיא יכלה דכי שזה יקרה - חילקה לילדים ממעט האוכל שבריטני נתנה בשקיות נייר חומות, נתנה להם להשתמש בטושים היפים שלה, ועזרה להם בשיעורים כל הזמן. אבל בשיעורים? היא פשוט שתקה כל הזמן, היא למדה מהיום הראשון שלה, והיא הבטיחה לעצמה שהיא לא תפצה עוד פה בשיעור, ויהי מה. מלבד זאת, היא היתה תלמידה מצוינת, בעלת מוח מבריק שהמחנכת ראתה מיד ולכן הציעה לשלוח אותה לתוכנית מחוננים. זה היה כחודשיים אחר שהתחילה את הבית ספר, והרעיון שתישלח לכיתה שבה ישנם תלמידים בדיוק כמוה ושבה מלמדים נושאים שיענינו ויאתגרו אותה, קרץ למיילי. היא עברה את המבחן בלי בעיות, וכך נקבע שפעם בשבוע, ביום שלישי, היא תצא לכיתת המחוננים שבקצה השני של העיר במקום לבית ספר הרגיל. זה לא היה שונה במיוחד – זה עדיין היה ברמה נמוכה מכדי שתאתגר אותה, והילדים לא היו שונים במיוחד מהילדים בכיתתה. אבל צורת הלימוד היתה שונה וחוויתית, מין הפסקה מהלימודים שמיילי, כמו כל תלמיד, למדה עד מהרה לשנוא. זה לא היה פשוט, ללמוד בבית ספר בין עשרות תלמידים. כמעט שלא היו למיילי חברים, למעט את מריאן וטיפאני. אף אחד לא רצה להיות החבר של הילדה החנונית מקצה הכיתה. מיילי גילתה מאוחר מדי שהמיומנויות החברתיות שלה לא מפותחות כלל. היא החסירה שלוש שנים שלמות בבית ספר, שלוש שנים בהם היתה צריכה ללמוד כיצד מתנהגים שם ואיך בכלל מתנהגים ילדים אחד אל השני, ועוד שנים שעברו עליה בקריאה ובכתיבה בעת שבכלל היו אמורים לעבור עליה בלמידת צבעי היסוד, בגן. גם מריאן לא היתה מושלמת, כמובן; היא היתה דרמטית ורגישה, ונטתה להגזים בסיפוריה ולהיפגע עמוקות מכל הערה קטנה. אך בשביל מיילי, שהתקשתה לנהל שיחה פשוטה אפילו עם טיפאני, היא נראתה כמודל החיקוי החברתי המושלם. הקלות שבה היא דיברה והתידדה עם אנשים עוררה בה קנאה פעמים רבות. אך עבר זמן, ומיילי התחילה להתידד גם היא, לאט לאט, עם שאר ילדי הכיתה. עם רג'ינה וג'נט וריימונד וקולין, שהפכו להיות חברים טובים שלה. באותו הזמן גם מריאן התפתחה, אך לכיוון שונה לחלוטין; היא נעשתה יותר ממורמרת ודרמטית עד שנהפכה עצבנית ומתוחה, ורוב חבריה התרחקו ממנה. גם מיילי התקשתה להישאר חברה שלה באותה התקופה. זה היה כבר בכיתה ו', לאחר קפיצה גדולה מאוד בזמן על כיתה ד' וה' ורוב כיתה ג' המשעממות. מיילי כבר היתה בת שתים־עשרה, נערה מתבגרת שמבלה את רוב זמנה בספריה, בכתיבה באתרי אינטרנט ובקריאת ספרים מופלאים. לאט לאט התפתחה קהילת מעריצים קטנה שקראה בשקיקה את כל סיפוריה, היתה מגיבה לה ומבקשת ומעירה, ועולם קטן התפתח למיילי בתוך המחשב הקטן. היא קראה וכתבה וחשה את עצמה משוחררת וחופשיה מתמיד. היא עדיין לא קיבלה טלפון ומריאן המשיכה להתנהג אליה בגסות מסוימת, אבל היא התרגלה לבית ספר ולמורים, והיא נהנתה במחוננים, ובאופן כללי חייה היו טובים מתמיד. והל המשיכו ככה גם בשתי השנים הבאות כי אני עייפה ואין לי כוח לתאר אותן. הסוף. סטטוס התקדמות: גמור. הצבע שאתם רוצים שאני אכתוב את הדמות שלכם: MediumOrchid הארות/הערות/ראיתם את הסדרה במקרה?: הודעה זו נערכה ע"י גורג הסקרן ב Jun 6 2021, 07:48 AM --------------------  For every mother who ever cursed God for her child dead in the road, for every father who ever cursed the man who sent him away from the factory with no job, for every child who was ever born to pain and asked why, this is the answer. Our lives are like these things I build. Sometimes they fall down for a reason, sometimes they fall down for no reason at all. - Stephen King, The Drawing of the Three, The Dark Tower. קלישה • כותבת • סטיבן קינג חתימת פרישה שלא תתחלף פעם ביומיים / המגדל האפל / קינגקילר כרוניקול / כל הבנות רוצות את בצלאל / פיראטים סגולים שעשויים מגבינה צהובה / שיכורה משוקו / לא קרקר, פתיבר / חלוקו הצמרירי של קרסטומנסי / סופי פסלטר / שומרת החתיכים האבודים / עיניים זה טעים / פיצת השנה / סופרת השנה / כל אחד רוצה להיות חתול צהוב / בעת שלוק פלולים כפושים / Sam She Is / לאן הברווזים הולכים כשהאגם קפוא / למה העורב דומה לשולחן הכתיבה / לעיתים בעיתות משבר נטיות הלב של עיגולים דיפוזיים הולכות מדחי אל דחי / מוזת הסיוטים / ג'ורג' הסקרן / גבינה בולגרית / סוויפטריות / כולם רוצחים בעיר הזאת / בנט בנט בנט / מוזיקה ולא מוסיקה / פיזיקה ולא פיסיקה / קורנפלקס לפני החלב / ניסים לארוחת הבוקר / 505 / אשנפוטל / סשה המהמה שס / כמו לאכול עוגה בחלום / אילו דקירה היתה ריקוד / האימה היא אלה בהירת שיער / Winter Is Coming / פטרוסינלה / בלי פאניקה / 42 / התיקון של תיאוריית הכאוס / רק פושטק עלוב בולע קטשופ קר / עדיין בטאית, אני חושבת / האיש בשחור נמלט לתוך המדבר, והאקדוחן בא בעקבותיו (sixseasonsandamovie#) --------- הארי פוטר - Hportal.co.il |
|
|
|
|
פורסם ב: Mar 13 2021, 22:24 PM
|
||
 קוסם מתקדם |
שם + שם משתמש: נגה, בצד.
שם הדמות: אדל אנה לנה ברלינר || Adele Anna Lena Berliner גיל: 15. העולם בו הדמות שלכם גרה: העולם המקביל. מגדר: נקבה. דמון: הדמון של אדל הוא זאב, זאב אפור וגדול, בעל עיניים צהובות זוהרות וכפות בהירות, לבנות-ורודות. זאב בעל פרווה מדובללת כהה, חזות תקיפה וציפורניים חדות. וכדי להשלים את הסט - גם שיניים עצומות משוננות. לא, לא מדובר בזאב הרע מסיפור "כיפה אדומה", וגם לא בזאב המפחיד שמככב בסיוטי הלילה שלכם. מדובר בדמון של אדל, אדל אנה לנה ברלינר. אותו זאב שהיא מלטפת ומטפלת בו כאילו היה גור כלבים עזוב. אותו זאב שצמוד אליה, כמו כל דמון בכדור הארץ, ומייבב בצורה מעוררת רחמים כשזו מתרחקת ממנו לכמה סנטימטרים. אותו זאב שיותר מכל עושה רושם של מלך זאבי הפרא, אך למעשה בפנים פחדן כמו עכבר ורך כמו פלסטלינה. כן, כן, מדובר באולריך, הדמון המפחיד של אדל. אולריך הוא זאב עם פרווה אפורה כהה, כפות עדינות ורכות, וזנב מלא שמכה בקרקע כזנב כלב. מוצא: היידלברג, אדן־וירטמברג, גרמניה. מראה: לאדל יש מראה מאד שברירי - כמו בובת חרסינה יקרה, או בעצם כמו דמות נסיכה מצוירת בסרט של דיסני. יש לה עור בהיר בצורה מוגזמת, כאילו נקטפה הישר מהאגדה "שילגיה". העור חלק כמעט כולו, חוץ משומה די גדולה שיש באיזור הצוואר, משהו בין הסנטר לצוואר. היא נוהגת למרוח על השומה כמויות של מייאקפ כדי להסתיר אותה. יש לה גומת חן בלחי שמאל, שמדגישה את לחייה כשהיא מחייכת. לאדל יש חיוך עדיין כזה, השפתים נמשכות כלפי מעלה ממש קצת, שרירי הפנים בכלל לא מאומצים. חיוך קטן ועדין כזה, אבל הוא שברירי בדיוק כמו כל מראה בגוף שלה. היא נוהגת לשים סומק בהיר, לא הרבה, אבל היא כן שמה. יש לה שפתיים דקיקות, בובתיות כאלה, מאד מאד קטנות, כאילו מישהו כווץ אותם כדי לדאוג שהאזור הזה בפנים לא יודגש. יש להן צבע אדמדם דובדבן, מין משהו בין אדום דם לאדום ורוד. אבל אדל תמיד מורחת על השפתים ליפסטוק רוד מסטיק, בהיר. כמו רוב הגוף שלה, לאדל יש אף קטן וחמוד. לא מודגש, לא גדול, לא סולד, קטן ועדין. יש עליו שתי נמשים קטנים, אבל כמעט לא שמים לב אליהם. לאדל יש עיניים בצבע ענבר, עמוק וכהה. דווקא החלק הזה בגוף נראה שונה; אומרים שהעיניים הם החלון לנשמה, ובכן, העיניים של אדל גדולות, עמוקות, וכהות עד כדי כך שצבעם כמעט מזכיר חום. היא לא שמה צלליות, אבל היא כן שמה מסקרה בריסים. יש לה שיער בצבע בלונד, משהו בין בלונד אפור לבלונד וניל, מזכיר מעט גם בלונד "קפוא". הצבע נראה כמעט לבן, לא מעט שאלו אותה אם צבעה ללבן. אדל אישית מאד אוהבת את הגוון הבהיר שלה, שמאד דומה לצבע העור שלה; אנשים נוהגים להגיד לה בצחוק שהיא נולדה בתוך קערת פודינג. השיער שלה גלי מתולתל וארוך, בערך עד גובה הישבן. היא אוספת אותו (בדרך כלל, אבל לפעמים אין לה כוח אז היא סתם מפזרת או עושה צמה) את השיער בתסרוקת חצי אסופה בעזרת צמה, מין שתי צמות משולבות שחוצות את שערה לרוחב, ושאר השיער מפוזר. המשקל שלה הוא 45, והגובה הוא מטר שישים ושתיים. יש לה גוף מאד מאד, כמו שכבר הזכרתי מספר פעמים, שברירי. מין גוף כזה עדין ודקיק, שנראה חלש כל כך בצורה כמעט בלתי מציאותית. למרות זאת, יש בו גם חן מסוים, מין משהו בגוף החלש הזה שמזכיר מעט שרירים של רקדנית. זה לא הדבר הראשון שתשימו לב אליו, אבל זה בהחלט מורגש. אדל לובשת בגדים פשוטים כל כך שזה הדבר האחרון שהעיניים שלכם ימשכו אליהם. היא אוהבת ללבוש שמלות פשוטות, לבנות, בצבע תכלת, אפור או ירוק בהיר, אבל היא הכי מעדיפה לבנות. בחורפים היא גם לובשת מעיל שלא עשוי פרווה, בצבע סגול, כפפות עבות בצבע תכלת, מחממי אוזנים לבנים ובדרך כלל גם מגפיים ורודים. באביב, בקיץ, ובדרך כלל גם בסתיו היא נועלת נעלי עקב שחורות, בינוניות. אין לאדל תכשיטים, ואין לה חורים באוזנים (או בשום מקום אחר בגוף). לסיכום, המראה השברירי של אדל מתחזק כלל שבוחנים אותה, וחוץ מזה היא מאד "לבנה". היא לא שמה איפור בכמות מוגזמת, אבל היא כן שמה קצת. הרושם של אדל יכול להיות מסתורי, בודד, שקט, מפוחד, לעיתים קרובות גם נעים, אך לפעמים מפחיד... אי אפשר לדעת, הרושם הראשוני אצלה שונה אצל כל אחד. אופי: אדל היא לוחמת צדק. היא לא נראית כזאת, היא נראית כמו אחת שתעדיף לשבת בצד בשקט ולא להפריע, אבל אחד הדברים הכי שנואים עליה בעולם זה אי צדק. אדל חושבת שלכל אחד בעולם מגיע אותו מגוון אפשרויות לאדם אחר. וזה לא הוגן שלמישהו יהיו פחות או יותר. היא הייתה מעדיפה שכל אחד בעולם היה מתחיל מאותה נקודה, ואז היו לו אותן אפשרויות, והוא יוכל להחליט איך החיים שלו יהיו. דווקא זה שצדק כל כך חשוב לה, היא בעייה מרכזית בה. הרי רוב האנשים יודעים שיש שלב שבו עוברים את הפס האדום, וצריך לשבת בצד בשקט ולתת לדברים להימשך כמו שהם. אדל לא מסכימה עם זה. היא תילחם עד הסוף, על כל שטות קטנה, בתנאי שבסוף יהיה צדק על פי דעתה. למרות שאדל לוחמת צדק, הדבר האחרון שאפשר להגיד עליה זה שהיא תמימה. זה לא שהיא עברה ממש הרבה בחיים, היא בסך הכול לא מאמינה באמירות הקיטשיות האלה שקובעות שיש טוב בכל אחד, ואפשר למצוא תמיד אור באפלה, ועוד בלה בלה בלה כאלה. אדל ככה כבר מגיל צעיר, היא לא יודעת מתי זה התחיל לה. אולי זה התחיל בגיל שמונה, שהיא התחילה לשמוע חדשות שהוריה סיפרו זה לזה, ושמעה על מאות פיגועים ומקרים דומים. אז כל פעם שהייתה שומעת דבר כזה היו הדמעות יורדות מעינייה, היא תמיד שאלה את הוריה על זה. השאלות גרמו להם אי נחת, אדל הבינה שהם לא רוצים שהיא תדע כמה רע יש בעולם, שיישאר לה התמימות הילדותית רק לעוד קצת זמן, וזה דווקא מה שהרס אותה. באותם לילות של השנה ההיא מוחה כל הזמן היה עוסק במחשבה למה יש אנשים רעים. היא הייתה מדברת על זה סביב השולחן, מתווכחת עם הוריה בדרך לכנסיה, והייתה משוחחת איתם על זה כשהיו עסוקים בעבודה. ואז נשבר להורים שלה, והם סיפרו לה, הם סיפרו לה הכול, כל מה שילדה קטנה עדיין לא אמורה לדעת. הלילות הראשוניים היו קשים, היא הייתה בוכה במיטה לתוך הכרית, אבל עם הזמן היא התחילה להתרגל לדברים כאלה. כשהיא הייתה שומעת על ילד שהרג את הסבים שלו, לדוגמא, היא התייחסה לזה כאילו זה משהו שקראה באחד מספריה. לא משהו מציאותי, הרי קורים דברים כאלה כל יום, איך אפשר שלא להתרגל? זה או לגלות את זה בדרך הקשה מאוחר מדי, או להתעלם, ליצור שכבת מגן סביבה. זה הכול היה רק ספר שהיא קוראת, היא הייתה מרגיעה את עצמה לפעמים כשעוד הייתה קטנה; בקרוב היא תתעורר מהחלום למציאות שהיא מכירה כל כך מקרוב, הזאת המאושרת והשמחה, עם האנשים הנחמדים וטובי הלב, אבל זה מעולם לא קרה. למען האמת, דווקא הספרים הם אלה שגרמו לה התרגשות. התיאורים המפורטים עד כאב של המוות של אחד הגיבורים היה גורם לה צביטה בלב, לפעמים אפילו הזילה דמעות; כמובן, רק כשאף אחד לא ראה. היא אהבה ספרי פנטזיה, מהסיבה הפשוטה שבהם יש פחות צרות. יש נבלים מרושעים שמנסים להשמיד את העולם, זה כן, אבל יש קסם, יש משהו מיוחד שמעלה חיוך על פניה כל פעם שהיא חושבת עליו. אז אדל נאטמה, סגרה עליה קירות. רק שהייתה שומעת על מישהו שקרוב לה, משפחה, חברים, הכומר מהכנסיה, רק אז הקירות היו נסדקים והרגש היה מחלחל פנימה. זה לא קורה הרבה, הייתה אומרת לה אמא, מה הסיכוי שזה יקרה לנו?, כך בדיוק אמרו האנשים שזה קרה להם, הייתה משיבה אדל ומחבקת את הכרית שלה. נימת הקול של אמה השתנתה והפכה לרכה יותר, אבל אדל, אמרה, אם אנחנו נדאג כל הזמן ממה שעלול לקרות, לא נוכל להנות ממה שיש כרגע, עד שגם הוא ילך ממנו. את ילדה קטנה, תהני מעכשיו. ואדל הייתה מהנהנת בשקט והייתה מתחילה לחלום... וכך אדל התפתחה לאחת שמאמינה בחד חלק, יש שחור, יש לבן, ויש בינהם. באנשים רעים לא גלום הטוב אי שם, וצריך רק לחפור עמוק כדי להוציא אותו, אבל אנשים טובים הם רק מעטפת של טוב שעוטפת את הרע בתוכם, ואם יחפרו עמוק בהחלט ימצאו אותו. כן, זו תפיסת עולם די עגומה לילדה קטנה, אבל זה לא מנע ממנה לשמוח, לחייך ולצחוק. זה גרם לה להצליח לסדר את הראש יותר טוב, ולהודות לאל (רק ביטוי, היא לא באמת האמינה באל עליון) על כך שיש לה חברות כל כך מושלמות, שמחות, מצחיקות ונחמדות. זה גרם לה ללמוד להגיד תודה, תודה מכל הלב על האנשים הטובים סביבה. תודה על מוכר הארטיקים ההוא שנתן לה ארטיק בגיל שבע למרות שלא היה לה כסף, תודה על חברתה הטובה הלגה שעזרה לה כשוורה המגעילה העליבה אותה, ותודה על אמא ואבא, שתמיד שמחים לדבר איתה. כן, אדל מאמינה בשחור ולבן, וזה דווקא מה שגרם לשתי הצדדים האלה להתחדד אצלה, לטוב או לרע. אדל מאד ישירה. מה זאת אומרת מאד ישירה? ממש חסרת טקט. אם חברה שלה שואלת אותה, התסרוקת שלי יפה? ברור שכל אחד היה אומר "כן" לא משנה מה, או מנסח בעדינות את דעתו אם זה ממש מכוער, אדל תגיד את האמת בפנים. לא, היא ממש מכוערת. אדל חיה בגישה של תגיד לו את זה בפנים, שילמד להסתדר. מבחינתה שהיא תיצור אגם מהדמעות שלה, תבנה מעליו גשר ותעבור את זה, היא בסך הכול עונה את האמת. לפעמים היא אומרת את האמת בלי שישאלו אותה. פתאום אומרת שהשמלה הזאת ממש ממש מכוערת, מה חשבת לעצמך שלבשת אותה? לא נדיר למצוא את אדל מטיחה למישהו את האמת בפנים ואז הולכת, כאילו כלום לא קרה. אפשר להסתכל על זה בתמימות, אפשר להסתכל על זה בדיוק ההפך, אבל הדבר שאין עליו הורהרין זה שאדל תמיד תגיד את האמת. היא כנה בצורה כמעט מפחידה. הרי אם שאלת משהו, רצית לדעת את התשובה, לא? אחרת למה שאלת בכלל? שלא תבינו לא נכון, אדל יודעת לשקר. שקר בא לה בטבעיות כמעט כמו האמת (אולי זה קשור לעובדה שהיא טובה במשחק), אבל לחברות שלה, אלה שהיא מכירה הכי מקרוב, להן היא תספר תמיד את האמת. היא לא מבינה שזה פוגע, בה זה לא פוגע. אם מישהו אומר לה שתלטנית, לדוגמא, אז היא תקשיב לזה. היא תיקח את זה ללב ותנסה לשפר את זה. למרות שלפעמים היא לא תאמין שזה נכון, היא תשתדל לנסות לשפר את זה. אבל אחרי הכול, אף אחד לא יכול לשנות את האופי של עצמו, נכון? אדל אוהבת אקשן. שוב, היא לא נראית כמו הטיפוס שאוהב אקשן, אבל קשה לה עם שגרת יום יום. בשבילה זה רק שיעמום מתמשך. היא אוהבת לצאת לטבע, לחפש מקומות חדשים, כמו ילדה קטנה והרפתקנית שמתרגשת מכל פרח, אדל אוהבת לצאת למסעות בטבע, ארוכים ומייגעים בעיני הוריה. הטבע הוא האיזור הטבעי של אדל. בטבע רק החזק שורד, אבל יש בעלי חיים שמשתפים פעולה. אדל אוהבת את הירוק, הכהה, הבהיר, והדהוי. היא אוהבת צבעים טרופים, זוהרים ומודגשים, אבל גם עדינים וכהים. היא אוהבת את הפרחים עם הריח הטוב, היא אוהבת לטפס על עצים כמו איזו ילדה קטנה. בשונה מביום יום הטבע מוציא מאדל את הטבע האמיתי שלה, גורם לה להיות נרגשת ומאושרת. אדל פשוט אוהבת אקשן. היא אוהבת שגרה של הרפתקאות, שבכל יום חדש קורה משהו חדש, מפתיע, מלהיב. אולי זה מה שדוחף אותה לפעמים להתגרות בילדות, רק כדי להוסיף איזה נתז צבע לציור היום שכולו אפור ומשעמם. אדל שואפת לשינויים, זה מה שגורם לה להרגיש שהיא חייה. אדל חיה על פי דעתה, היא חייבת סיכונים והתחדשויות. כמו שכבר אמרתי, אדל שונאת שגרת חיים לא משתנה. היא שונאת לקום בבוקר ולדעת שהיא תעשה את מה שהיא עשתה אתמול, ושילשום, ולפני שבוע, ולפני חודש... אצלה בכל יום חייב להיות משהו מלהיב, מרגש, מיוחד. היא תיקח סיכונים אם צריך, זה כיף, אלה החיים. לפעמים זה ישתלם לה, לפעמים היא תשאל את עצמה אחר כך למה היא עשתה את זה בכלל. אבל בדרך כלל היא תשכח את זה די מהר ותתמקד באיך לעשות את היום הבא כיף ומלהיב יותר. לידה לא יהיה אף רגע דל. אדל יכולה להפתיע. הכוונה היא בהתנהגות ובמילים. היא יכולה להסתכל חולמנית באוויר, בלי לזוז... ואז פתאום היא תקום ממקומה כל כך מהר שזה כמעט יגרום לך התקף לב, ותשאל אותך - בלי קשר לשום דבר - האם לפי דעתך טונה זה מגעיל, או כל שאלה מוזרה וחסרת כל קשר אחרת. זאת יכולה להיות שאלה אישית, פוגענית ומעליבה, וזאת יכולה להיות שאלה מוזרה על נושא שלא חשב עליו בכלל: כמו לדוגמא, למה הצבע האדום גורם לאנשים יותר לרצות לקנות. חוץ מזה הרבה פעמים היא סתם תוסיף איזשהו מידע, תציין פרט שהיא יודעת ואתה כנראה לא יודע. אולי זה נראה כאילו היא סתם מנסה להיראות חכמה, אבל בעקבות השאלות הרטרויות שלה אפשר בדרך כלל להבין שהיא רוצה לפתוח על זה דיון. אדל מאד פילוסופית (אני אפרט על זה עוד אחר כך קצת יותר), לפעמים היא פתאום תדבר על דברים פילוסופים לא קשורים לכלום. אדל אוהבת להרגיש שהיא עצמאית, שהיא לא תלויה בדבר. אם נראה לה שהיא תלויה במישהו או שמישהו בה היא תעדיף לנתק את הקשר מיד. התלות גורמת לה הרגשת מחנק, כאילו היא תקועה בחדר פיצפון בלי חלונות או דלתות, היא לא יכולה לצאת, היא חייבת להישאר במקומה ולא לזוז, אחרת היא תיפגע. היא שונאת להרגיש שהיא לא עצמאית, כלומר תלויה במישהו, אבל יותר מזה היא שונאת להרגיש תלויים בה. היא לא אוהבת להבטיח דברים, היא לא אוהבת להיות חייבת. יש לה מילה, וזאת גם אחת היא הסיבות שהיא לא אוהבת להבטיח. היא לא אוהבת שהיא חייבת לעשות משהו, היא אוהבת חופש, נפשי ופיזי. היא אוהבת שתהיה לה ההחלטה האם לעשות או לא, ואם לא יצליח לה, היא לא תהיה חייבת לנסות שוב. היא נוהגת להשיב בדרך לא מחייבת, אה- אה, נראה, אני אשתדל, ועוד כאלה. זאת הסיבה שהיא לא אוהבת שתלויים בה. זה כמו שהיא הבטיחה להם משהו, בלי יכולת להחליט האם היא באמת רוצה את זה. היא רוצה עצמאות, והיא מצפה מכולם להיות כמונה. למה שהלגה תתרגל שהיא עוזרת לה בשיעורים במקום ללמוד אצל מורה פרטית? היא לא הרכוש הפרטי שלה, מה אם לא בא לה? זה לא שהיא בהטיחה לה או משהו, זה היה רק חד פעמי! למרות שאדל משתדלת כמה שאפשר להתחמק מהבטחה, יש לה מילה. הבטיחה - תקיים. גם אם היא תיכשל, היא תחזור על כך שוב ושוב עד שהיא תצליח. אדל היא מסוג הילדים האלה שעלולים לדמיין איזשהו משהו, נניח משחק כיתתי, ואז להוציא את זה לפועל בצורה הכי טוב שאפשר. כן, יש לה פוטנציאל, היא פשוט לא אוהבת להוציא אותו. שהיא רוצה לעשות משהו, היא משקיעה בזה את כל כולה, ותהיו בטוחים שהיא תעשה את זה בצורה הכי טובה שהיא יכולה, גם אם תטעה אלפי פעמים. אדל מאד אוהבת עסקים. היא טובה בלהתמקח, לבחון את הפרטים הקטנים, בכללי היא יכולה להיות אשת עסקים טובה מאד, בשבילה זה כמו משחק. עסקים מרתקים אותה, בעצם, כל דבר שאין בו יציבות מרתק אותה, אבל עסקים במיוחד. כשהיא הייתה קטנה היא רצתה להיות עורכת דין, או שופטת, וחייבים להודות שגם בזה היא טובה. אבל חוסר היציבות, העצמאיות והתלות רק בה עצמה בעסקים היא כנראה מה שמלהיב אותה כל כך. וכשהיא מתלהבת... אז היא מחפשת ספרים בנושא, מידע, כל מה שאפשר. אדל היא ילדה מהסוג שמתכננת את מסלול חייה, אבל זה משתנה כל פעם. מתכננת את העבודה העתידנית, ואיך היא תעלה במדרגות לעבודה טובה, איך היא תתחיל בלעבוד כמזכירה ובסופו של דבר תפתח עסק... היא יודעת שהיא תשנה את דעתה אלף פעמים לפני שחלומותיה יהיו ניתנים למימוש, ושסביר שהיא תבחר במשלחת יד אחרת בכלל, אבל זה עדיין מהנה בעינייה לדמיין את העתיד שלא יהיה לה. היא לא כזה יציבה כשהיא רוצה לבחור באיזה צד היא, כי היא נוהגת לשקול את כל האפשרויות, החסרונות וההיתרונות, אבל כשהיא מתקבעת על משהו היא נשארת בו עד הסוף. נדירים הפעמים שהיא תחליף צד באמצע. אדל שמה לב לפרטים קטנים. בדרך כלל היא תראה את התמונה הגדולה, אבל זה לא יעניין אותה, היא תשאל ותחקור דווקא על הדברים הקטנים, כי הם בעצם הבסיס לדברים הגדולים. אי אפשר ללמוד הכול באמצעות העיקר, אם רוצים לבנות תמונת מצב צריך קודם כל לדעת את הדברים הקטנים, הם יעזרו לך להשלים ולהבין את הכול ככללו. היא רואה מאד טוב, יש לה ראייה חדה מאד. בדרך כלל בלילה האישונים שלה מתכווצים, כמו אישוני חתול, והיא רואה הרבה יותר טוב. היא אוהבת לילה, חושך, היא אוהבת פחד, היא צופה בסרטי אימה. היא אוהבת את הכוכבים המנצנצים מלמעלה, את הירח הכסוף, ואת האור היפה שלו. את השקיעה ואת הזריחה, את העננים והשמש, בכל הנוגע לשמים ולטבע היא יכולה לצפות שעות בלי להתייאש. כשהיא מרוכזת, היא מרוכזת. היא חושבת וחושבת, זה יכול להימשך שעות, היא מתרכזת ומנסה להבין את כל מה שסביבה. היא לא תיתן לדברים אחרים להפריע לה, שום דבר לא תסיח את דעתה. במיוחד בחידות, היא לא תעשה דבר עד שתגיע לתשובה. גם על זה אפשר להסתכל כטוב וכרע, כי יש פעמים שפשוט צריך להתייאש, אבל לעומת זאת יש פעמים שחושבים שזה מקרה שצריך להתייאש, אבל אפשר להגיע לתשובה. מה שלא תעשו, אל תחודו לאדל את החידה, מה נוצר קודם, הביצה או התרנגולת?.. אדל מאד רחבת אופקים, היא גם תמיד חושבת מחוץ לקופסא, אולי בצורה מוגזמת... זאת כנראה הסיבה שהיא כל כך אוהבת חידות. היא פתוחה לדעות וטענות למניהם, אבל היא מאד פנאטית, ודובקת באמונות ובדעות שלה. אדל עקשנית, על זה אין ויכוח. אדל עקשנית. אבל בשונה מהרבה מאד אנשים עקשנים שהיא מכירה, היא לא מתווכחת. אם לא מקשיבים לדעתה היא פשוט לא מנסה לשכנע. על טעם וריח אין להתווכח. היא לא מכריחה אף אחד לדבוק בדעותיה היא מכבדת את הדעות של האחרים, אבל זה לא אומר שהיא מסכימה איתם. בדרך כלל כשמנסים לשכנע אותה היא פשוט מתעלמת. לא מעניין אותה מה דעתם של אנשים אחרים, שיחשבו מה שיחשבו, העיקר שלא יערבו אותה בזה. לאדל יש דעה על כל דבר, בדרך כלל אם רק תציג לה נושא בצורה נכונה היא כבר תסביר מה עמדתה ותפרט ותתן דוגמאות. שוב, זה יותר כמו משחק בשבילה. היא נותנת דוגמאות, מגבשת עמדות, משכנעת אנשים - בשבילה זה כיף. דבר חשוב מאד לציין הוא שאדל לא מאמינה בנצרות, למרות שההורים שלה נוצרים אדוקים. כן, היא הולכת לכנסיה, וכן, היא מתפללת, אבל היא לא מאמינה בנצרות. היא לא מאמינה באל גדול, או בשילוש הקדוש, או במה שזה לא יהיה שההורים שלא מכניסים לה למוח, אפילו שהיא לא מדברת על זה. אדל מאמינה שנולדים, חיים, ומתים. לא מאמינה בתחיית המתים, בגילגול שני, בגן עדן וגיהנום, היא פשוט לא מאמינה בדברים כאלה. חיים זה חיים, וככה זה מסתכם אצלה. יאדל מאמינה שיש הזדמנות בכל מקרה. היא מאמינה בחצי הכוס המלאה. זה חשוב מאד. אפשר להגיד עליה שאולי אופטימית, אדל אישית לא לא חושבת שהיא אופטמית. מה שכן, היא לא חושבת שהיא פסימית. כן, לפעמים היא עוקצנית, סרקסטית, צינית וארסית, אבל היא מאמינה שיש טוב בכל מקרה. לא, לא שיש טוב בכל אדם, אבל בכל סוטאציה יש נקודת אור. יש את "חצי הכוס המלאה", ושכשחושבים על זה, קל למצוא אותה ממש כמו "חצי הכוס הריקה". חוש ההומור שלה מפותח מאד, אבל היא לא מספרת בדרך כלל בדיחות. יותר חידודי לשון, בדרך כלל ההומור שלה מתבטא דווקא כשהיא מדברת בציניות, סרקסטיות או עוקצנות. שמים לב לזה מיד, אני מניחה, שאדל עלולה לפגוע באנשים בלי לשים לב. במיוחד כשהיא רוצה, זאת פשוט צורת הדיבור שלה. כיסינו את רוב התכונות הטובות של אדל בינתיים (תתפלאו), כרגע כנראה הגיע הזמן לעבור לתכונות היותר "רעות". אדל מאד אדישה. לא, אל תעקמו את האף, אדישות זו תכונה רעה. היא אדישה למה שקורה סביבה, היא אדישה להתנהגות של ילדים, היא אדישה באופן כל כך מופגן ואי אפשר כמעט שלא לשים לב לזה. בדרך כלל היא דווקא מצליחה להבין לעומק רגשות של אנשים. היא מצליחה להבין, אך היא לא מדברת על זה. אדל בדרך כלל לא שמה לב לדברים שמשעמים אותה (כלומר, רוב הדברים), פשוט (כן, זה חופר)... אדישה אליהם. שינוי קיצוני יזכה לתשומת ליבה, אבל בדרך כלל לא לזמן רב. היא פשוט לא מתעניינת בכלל בנושאים שמעניינים אותה. ואני לא מתכוונת בצורה מנומסת של, אני פורשת לחדר, אלא דווקא, לא מעניין אותי, ועוד כגון זה. טוב, לפחות אפשר להבחין בקלות מה מעניין אותה ומה לא... אדל גסה ביודעי, לפעמים. זה כן לא קורה הרבה, אך ישנם פעמים בהם היא לא מתחשבת שדעתם של אחרים, מתעלמת ממה שחשוב לאנשים ועושה מה שבא לה. "לא דופקת חשבון" אפשר לקרוא לזה. מה שיותר סביר שיקרה זה שאדל תדבר בגסות. לפעמים קשה לה לדבר עם אנשים. להתייחס אליהם נכון. כלומר, היא מבינה איך להתייחס אליהם, אבל הדרך מהמוח לפה היא מאד ארוכה... חוץ מזה, יש הרבה משפטים שבמוח נשמעים לה מצוינים, וכשהיא אומרת אותם... לא כל כך. לאנשים יש נטיה להיפגע מהדברים שלה, וזה די חבל, כי אין לה כוונות רעות. פשוט לפעמים... הכול מסתבך אצלה. אדל לא יציבה. כלומר, כשהיא בוחרת דעה היא מתקבעת עליה, אני מדברת על מה שלפני. אתם מכירים את זה שאתם עייפים ואתם מדברים כמו מסוממים? אז לאדל זה קורה לפעמים. היא מדברת בצורה כל כך... טיפשית. ואז היא גם תתנהג בצורה לא יציבה. זה נכון... לא, בעצם לא. או שאולי כן? אני אחשוב על זה... בדרך כלל אחרי פעם כזאת, כשהיא שומעת איך היא דיברה או מה היא עשתה, היא לא יודעת איפה לקבור את עצמה מרוב מבוכה. עוד בעיה של אדל (היא ממש שופעת תכונות טובות) היא שהיא נוטה לחבב אנשים שמחבבים אותה. מה רע בזה? שבאופן די אוטמטי היא פוגעת באנשים שלא אוהבים אותה. אדל לא אוהבת אלימות. אולי זה קשור לזה צנומה ורזה לגילה, או בגלל גופה החלש והשברירי, אבל זו עובדה; כמעט ולא תראו את אדל משתמשת באלימות פיזית. זה יקרה רק במקרים מאד חריגים, וגם ככה סביר שאם זו תהיה קטטה היא תפסיד. מה שכן, לאדל יש מוח שפועל בכל רגע ומחפש נקודות תורפה של היריב. יש לה אסטרטגיה; לברוח או להישאר בצד עד שתלמד קצת על היריב, לא שאי פעם הסתבכה בקטטה. טוב, אני קצת סוטה מהנושא, אז נחזור להתחלה. אדל אומנם מתנהגת די מוזר כשהיא מחבבת מישהו, אבל כשהיא לא, היא יכולה להיות ממש פוגענית. לא, היא לא מקללת, אצלה זה גם מוגדר כאלימות, אבל גם מילים שהם לא קללות יכולות לפצוע את הלב כמו סכינים. למרות זאת, אדל נפגעת די מהר. אני מניחה שהסיבה לכך היא שהיא מאמינה הרבה מאד פעמים (פתייה, לעיתים), ואז היא נפגעת, איך אפשר לקורא לזה? ממש מעצמה. כן, כזאת היא אדל. אדל רגישה. נקודה. הכוונה היא לא תמיד בהתנהגות של אחרים אליה, אלא יותר זה שהיא נקשרת לדברים, כן. היא מסוג הילדות האלה שאוספות המון זבלך ולא רוצות להיפטר מממנו. קשה לה לזרוק, לאבד, כי לכל דבר אצלה יש ערך נוסטלגי. היא לא נקשרת לדברים במהירות מאותה הסיבה, אבל כן, מה שהיא נקשרת אליו קשה לה להיפטר ממנו. רקע: אמא של אדל (הילדה גרטשן ליכטנשטיין) נולדה למשפחת מלומדים בקלן שבגרמניה. הילדה דמתה מאד לאדל במראה. היה לה שיער בלונדיני מתולתל ועיניים בצבע שנע בין ענבר לבין לבין דבש. היו לה שלושה אחים: גוטליב, אחיה הגדול בן החמש עשרה (מדובר כאן על הילדה בת העשר), אלברט אחיה בן התשע, ופיטרה, אחותה בת השבע. חוץ מזה היה לה את אביה פרידריך, אבל אמא שלה (יוהנה) מתה כשילדה את פיטרה. אבא שלה היה סופר. אמא שלה הייתה (לפני שמתה) שופטת. בכל מקרה, הילדה גדלה וגדלה, בלה, בלה, בלה, הגיעה לגיל עשרים. היא יצאה לעולם, והתחלה להסתדר בעצמה. היא התקבלה לעבודה כפסיכולוגית קלינית, והצליחה מאד. היא עבדה כפסיכולוגית קלינית במשך שנתיים לפני שפגשה את אביה של אדל (אלפונס פטר ברלינר). זה היה מפגש אקראי, הוא מעד על הכיסא שלה בבית קפה, והיא עזרה לו לקום, ואז הוא התחיל לפלרטט איתה, והם יצאו יחד. הם יצאו לחמש דייטים לפני שהיא התאהבה בו. אבא של אדל היה אדם יפה תואר. היה לה לו שיער שטני חום, ועיניים כחולות. אלפונס היה מובטל באותה התקופה. הם יצאו עוד בערך חצי שנה, שזכורה להילדה ואלפונס כאחת התקופות המאושרות ביותר בחייהם. ואז אלפונס הפתיע את הילדה בהצעת נישואים. כמובן שהילדה הסכימה, והם התחתנו. הילדה גילתה שאלפונס גרוש רק שנה אחרי זה, אבל הם עדיין נשארו יחד. אלפונס והילדה החליטו שהם רוצים ילדה, ואחרי כחצי שנה סוף סוף נכנסה הילדה להיריון. היא ילדה את אדל, ולפני זה הם התווכחו זמן רב איך יקראו לה. אלפונס אמר שאדל זה שם של בן, ושאנה לנה זה שם מסורתי יותר ויפה יותר, אבל הילדה עמדה על שלה. בסופו של דבר ויתר לה אלפונס, בתנאי ששמה השני של אדל יהיה אנה לנה. אדל נולדה בעשרים ושתיים בדצמבר (2005), ואני מתארת לעצמי שלא ממש מפתיע שהיא מזל קשת, אבל האמת שמכיוון שנולדה ממש באמצע היום אפשר להגיד שהיא מזל גדי. בכל מקרה היא מעדיפה קשת. ברגע שאדל נולדה היא כאלו הביאה למשפחתה מזל. הם קנו בית והתחילו להשתקע, והכול היה באמת, כמו שאומרים, דבש. הזכרונות של אדל מאותו הבית הם הזכרונות הכי טובים. זה היה בית גדול. היה בו חדר להורים שלה, עם מיטה זוגית ירוקה, ארון גדול עשוי עץ מלא, מראה עם מסגרת יפה מגולפת, ווילונות ירוקים. היה שם גם חדר לה, עם מיטה בינונית בצבע סגול, שידה קטנה עם מנורה בעלת אהיל- כן, סגול, ארון יפה מעץ בהיר, כמה תמונות ועוד כמה דברים אישיים של אדל. ההורים של אדל אהבו שלכל חדר יש צבע מרכזי אחר. בהחלט מוזר, אבל ככה זה. הם גם מאד מאד אהבו עץ. ארונות מעץ. שידות מעץ, עץ, עץ, עץ. חוץ מזה היה להם מטבח מאד "אפור", סלון עם ספות לבנות ועוד כמה דברים רגילים, וחדר אורחים עם שולחן יפה. אדל אהבה את הבית הזה, שם היו כל זכרונות הילדות שלה. היו לה תמונות על הקירות, והם נהגו להכין הרבה אלבומי תמונות... כן, משפחה חמה. ואוהבת. אדל זוכרת שאמה הראתה לה תמונה של ביום לידתה. באותו היום הדמון שלה היה חתולה. חתולה שחורה ורזה. היא שכבה על גבה כמו כלב, והניעה את כפותיה כאילו רצתה שיגרדו אותה בבטנה. ולצידה- שוכבת אדל התינוקת- בדיוק באותה התנוחה. שוכבת על גבה, ידיה ורגלייה נעות באוויר. הדמון של אדל התקבע בגיל שלוש עשרה, ממש ביום הולדתה. באותה התקופה הדמון של אדל התחיל ללבוש צורות של כל מיני זאבים, ובאותו היום הוא התקבע על הזאב שלאדל יש כרגע. היא מאד קשורה אליו (כמו רוב האנשים). היא קראה לו אולריך, שפרושו כוח. אך בוא לא נקדים את המאוחר. אביה, כאמור, היה מובטל בתחילת חייה של אדל, ולפיכך טיפל בה ודאג לה, אך כשהגיעה לגיל שש נאלץ לשלוח אותה למסגרת חינוכית - כך קובע החוק בגרמניה. בכל מקרה הוא כבר התקבל לעבודה אצל מפה עשיה בתור אופר, אז גם ככה הוא לא יכל לדאוג לה יותר. אדל עדיין זוכרת את היום הראשון שלה בבית ספר. כולם נראו מפוחדים וחוששים, רק היא הייתה שקטה אבל מעט עליזה. היא תמיד רצתה להיות בבית ספר. היא זוכרת שהיא התנגשה בילדה קטנה עם שיער שחור, ואז עזרה לה לקום. הילדה נראתה מבוהלת, אך זה לא הדאיג את אדל. "קוראים לי אדל!" אמרה אדל בעליזות לאותה הילדה הקטנה. הילדה נראתה מהוססת אבל אמרה בקול שקט וביישני: "קוראים לי הלגה." אדל חייכה חיוך ילדותי. "רוצה להיות חברה שלי, הלגה?" "בסדר, אנחנו חברות." אמרה הלגה, ואותה חברות נשמרה לאורך שנים רבות מחיייה של אדל. באותו היום אדל פגשה את שאר הילדים בכיתה, אותם היא פחות חיבבה. כידוע אדל מאד מאד מאד כנה. זו בדיוק הסיבה שכשהיא פגשה את וורה בימה הראשון היא אמרה לה, "אותך אני לא אוהבת.", וזו גם בדיוק הסיבה שהיא מצאה את עצמה טבועה בבוץ ומלוכלכת כולה תוך מספר שניות, והלגה מתרוצצת סביבה כתרנגולת מבוהלת וצווחת בקולי קולות שאדל שברה את הגוף ועכשיו היא תמות, ולהלגה לא תהיה יותר חברה לעולם, והיא תהיה מנודה חברתית ותשנא את עצמה, ו- ו- ו- ווורה תקעה לה בלי מחשבה את עוגית שוקולד הצ'יפס שהייתה בידה לפיה, כדי להשתיק אותה. הלגה תוך שניה שכחה מאדל. מה לעשות? העוגיה הייתה טעימה. אדל התייחסה לזה בהנאה, היא צחקה והתפלשה בבוץ ובסופו של דבר קמה, מרתיעה את וורה וחברותיה הלקקניות לעתיד, מתילדה, לוטה והלן. כעבור כמה שניות התפנתה וורה לצעוק על הלגה המכרסמת את העוגייה, בקולי קולות, שהיא גנבה לה את העוגיה ועכשיו האבא השוטר שלה יבוא לתפוס אותה ולקחת אותה לכלא. הלגה פרצה בבכי בטענה שהיא צעירה והיא לא רוצה לבוא לכלא, ובעת שיללה בקולי קולות נפלה העוגיה מפיה, לאור עינייה הנדהמות של וורה. ומאותו היום וורה הייתה האויבת הנצחית של הלגה. קשה להאמין כמה ההתנהגות שלנו כצעירים גובה מאיתנו מחיר שנתבגר. בית הספר "Grysrugkwêkwêvoël" היה בית ספר מוזר למדי. הוא היה שילוב של טיפוסים שחצנים ומתנשאים, ילדים קטנים ומבוהלים, והיה מושא למקרי אלימות. אך כמו שאמרתי, אני מקדימה את המאוחר. אני פשוט קצת מתרגשת, סלחו לי. אני אחזור לאיפה שעצרנו- יומה הראשון של אדל בלימודים. אדל למדה בכיתה בעלת 20 נפשות, ועד שאספיק לפרט את שמותיהם אתם כבר תשכחו את כולם, אבל זה כל הכיף בזה. וורה, מתילדה, לוטה, הלן, הלגה, אדל, לוי, זלדה (אחחח... זלדה.), טלסה, ו... אורורה. מלבדן ישנם את הבנים: הוגו, צ'סלב, ורטר, מילוש, ולאר, אנדרה, תומאס, פריץ, תיאודור, ואדוארד. ואם אתם מתבלבלים- אל תדאגו. אדל הרגישה בדיוק כך בהתחלה. וכך אדל, ילדה בת שבע שברירית למראה, בעלת שיער בלונדיני כמעט לבן שגולש על גבה כמו גלידה נמסה, לבושת שמלה מבד פשוט בצבע תכלת וסרט לבן, אוחזת בידה Zuckertüte (חרוט ה"צוקרטוטה") ססגוני עשוי יד, נעמדה לה בכניסה לבית ספר והתכוננה ליום מלא סיעורים. היום בהחלט היה מסעיר, ומעניין ומרתק כל כך. אדל מעולם לא הייתה בסביבה של כל כך הרבה ילדים בו זמנית, וזה בהחלט היה שינוי לטובה. המחנכת שלהם, מיס היימן, הייתה חביבה והסבירה להם כל מה שהיו צריכים לדעת על בית הספר, כולל העובדה שהלימודים יתחילו רק ביום למחרת. לכן שוחררו שלוש שעות מוקדם מן המצופה, ולאדל עדיין לא יצא להכיר עוד חברים חדשים, למעט את הלגה. אך עם החלוף היום והיגע הלילה התחילו לנקר בליבה של אדל חששות; מה יקרה מחר? מה היא תעשה? אולי היא לא חכמה מספיק? למזלה השינה סחפה אותה אליה לפני שהספיקה לקבוע האם יש לספקות אלה בסיס. כשהגיעה לבית ספר יום למחרת, הראשונה שפגשה בשער - וזה בכלל לא שימח אותה - הייתה וורה, הילדה השחצנית שדחפה אותה לבוץ. היא נשענה על השער, למורת רוחו של השומר, ופיטפטה נינוחה עם לוטה ומתילדה. למזלה של אדל, שכלל לא ששה לשוחח איתה, הלגה הופיעה בריצה כמו משום מקום, ומשכה אותה פנימה. היא הסבירה לה שבית הספר מתחיל רק ב7:45, ושעד אז הן יכולות לשחק בחבל, ולא הפסיקה לפטפט בהתרגשות עד שהתחיל השיעור. השיעור הראשון שלהם היה שיעור לשון. הם התחילו ללמוד את אותיות האל"ף בי"ת. אחר כך היה להם שיעור אריתמטיקה, שהיה די משעמם, ואז היתה להם הפסקה. ברגע שצילצל הפעמון לתחילת ההפסקה ניגש ילד בלונדיני אל הלגה והציג עצמו: "היי, אני הוגו. רוצה לשחק איתי?" הלגה הציגה את עצמה ואת אדל והם הלכו לשחק יחד תופסת. תוך זמן קצר הצטרפו אליהם עוד שלושה ילדים: צ'סלב, ילד כחול עיניים ושובב, מילוש, חום שיער ושתקן, וטלסה, בעלת שיער שטני וחוש הומור מפותח. לצידם שיחקו שאר הבנים כדרוגל וקבוצת בנות קטנה, ובינהם וורה ומתלידה, שיחקו קלאס. הוגו היה ידידותי מאוד. הוא הציג את מילוש, שהיה קרוב משפחה רחוק שלו, ועזר לאדל לקום כשהיא נפלה ונשרטה בברך. הלגה היתה נוראית בתופסת. היא תמיד שכחה אחרי מי היא אמורה לרדוף והתעייפה תוך שניות ספורות, אבל מילוש, שהיה בקבוצה שלה, פיצה על כך ברגליו הזריזות ובמוחו האסטרטגי. היה נאראה שעברו אך שניות מעטות, וכבר נגמרה ההפסקה. כולם חזרו פנימה לשיעור נצרות ולטינית (אדל לא הבינה למה לעזאזל הם צריכים ללמוד לטינית, אבל שמרה על פה סגור). כשהלימודים נגמרו (בשעה 13:00), יצאה ילדה לבושה ירוק אל מחוץ לבית הספר והמתינה להוריה במשך שעה ארוכה. הלגה והוגו כבר הלכו מזמן, ורוב הילדים נסעו הביתה בהסעה, אבל ההורים של אדל אמרו לה לחכות עד שיגיעו. כעבור זמן רב הגיעה אמה לבית הספר. מתברר שלאביה היתה איזו בעיה עם העבודה החדשה והיא נאלצה לעזור ל, לכן התעכבה. היא הובילה אותה והן אכלו ארוחת צהרים לבד. השבועות הראשונות ללימודים היו שבועות די כיפיים, אם תשאלו את אדל. הילדים היו חביבים והמורות היו נפלאות, ותוך זמן רצר כבר ליכדה סביבה אדל קבוצה של ילדים ששיחקו תופסת ומחבואים בהפסקות. צ'סלב, הוגו, מילוש, תומאס, פריץ, טלסה לוי וזלדה נהנו מאוד יחד. הלגה היתה מגנט חברתי. היא הייתה מתוקה וחביבה וידעה להקשיב ולהבין אנשים. היה לה מבט כזה שכשהיא נועצת אותו בך זה נראה כאילו מה שאתה אומר זה הדבר הכי חשוב לה בעולם, וזה גורם לך להרגיש חשוב ומעניין. אפילו בלי להתכוון הלגה רקמה עוד חברויות, פגשה אנשים חדשים. כולם נשבו בקסם של מבטה הביישני והמתוק. כולם, כולם חוץ מוורה. וורה המשיכה לשנוא את הלגה שנאת נפש, בתור ילדה בת שש וגם בתור נערה בת ארבע עשרה. אבל וורה לא היתה טיפשה: היא ידעה אם תציק להלגה בלי שום סיבה מעט האהדה שרכשו כלפיה חברותיה תתנדף, אז היא המתינה לרגע משבר, לריב קטן כלשהו שיגרום לכל העסק להתפוצץ, ואז היא תוכל לחגוג על מה שנשאר. כבר תוך חצי שנה הספיקו כולם לרכוש מעמדים חברתיים, והכיתה התפצלה לשתי מחנות: הקבוצה של וורה והקבוצה של הלגה. וורה היתה "מלכת הכיתה" מבחינה חברתית, אבל הלגה היתה חברה כמעט של כולם בכיתה, דבר שגרם ליריבות עזה להירקם בינהם, מבלי שהלגה תחפוץ בדבר. הם היו רק בני שש, אחרי הכול, אבל עדיין כבר בנו מערכת מאוד ברורה של מעמדים חברתיים בכיתה. בעוד מתילדה היא המשנה לוורה, אדל היתה המשנה להלגה, וגם היא היתה ידידותית למדי ובעלת חברים רבים, אם כי היו מעטים שהתקשו להתחבר ע נערה כל כך כנה וחדה. ועדיין, אדל היתה תוססת חברתית, ובתור "המשנה" להלגה היא שנאה את וורה שנאה עזה, כתוצאה מהתחרותיות המפולגת שלה. שנים חלפו. פריץ קיבל משקפיים, אבא של אדל קיבל עבודה חדשה ברשת מלונות מפורסמת בשם "לאונרדו". כולם כבר היו בני תשע ועשר, בכיתה ד', ואז הגיע המשבר. זה לא קרה ביום אחד. לא היה פיצוץ אחד עצום, זה קרה בהדרגה. זה התחיל בכך שהלגה סיפרה, כבדרך אגב, שהוריה מעט רבים יותר לאחרונה, ששוחחו בנות הכיתה על הורים. ואחר היה להם איזה ריב גדול, כך אמרה הלגה שבועיים לאחר מכן. אבא שלה נסע לאיזה בית מלון. הוא יחזור בקרוב, הבטיחה לאדל. זה סתם ויכוח קטן, הכול יהיה בסדר. אבל לא היה בסדר. כעבור שבוע הופיעה הלגה שוב על מפתן ביתה, הפעם מעט מודאגת יותר, וסיפרה על ריב נוסף. צעקות, כך אמרה. צעקות כל הלילה. אבא שלה נסע שוב לבית מלון, הפעם לשבוע. אדל הרגיעה אותה באותם מילים מעודדות שאמרה לה הלגה לפני שבוע. זה רק ויכוח, אמרה לה, הוא יחזור והכול יהיה בסדר. אך כשהלגה הלכה ואדל התפנתה לחשוב על דברים אחרים התחילו לנקר בליבה חששות. מה אם באמת זה יותר מסתם ויכוח? צעקות כל הלילה? נסע לבית מלון לשבוע? זה לא נשמע טוב. אבל היא הרגיעה את עצמה בעובדה שלהוריה של הלגה תמיד היה קשר מצוין. ודאי סתם מעידה רגעית, הסבירה לעצמה ופנתה לישון. בפעם השלישית הלגה כבר היתה על סף דמעות. היא הזדחלה למיטתה של אדל דרך החלון באמצע הלילה, שם ישבה שעה ארוכה ובכתה. לקח לאדל זמן רב להוציא ממנה את מה שקרה: היה ריב נוסף, צעקות, בכי, ו... מכות. הפעם היה ברור לה ששום דבר לא יהיה בסדר, דבר לא יחזור לקדמותו. אבל היא עדיין ניסתה להרגיע את הלגה בחוסר הצלחה. הלגה נרדמה על מיטתה, בוכיה ועצובה. כעבור כשלוש שעות נשמעו דפיקות במפתן הדלת. היתה זו אמה של הלגה, פאוסטה, שדרושה לראות בתה. היא לקחה את הלגה בעודה ישנה לביתה, כאילו היתה תינוקת בת שנה. גם בבית הספר נעשתה הלגה מדוכאת יותר ויותר, לא שיחקה עם אף אחד בהפסקות והפסיקה בכלל להצביע בשיעורים. חבריה הניחו שזה סתם דיכאון קל וניסו לעודד אותה, אך איש לא הצליח. רק אדל ידעה מה באמת קרה. עברו שבועות. מריבות היו כבר חלק קבוע בשגרת חייה של הלגה, ואביה כבר לא ישן בבית דרך קבע. חבריה הקרובים ביותר של הלגה התחילו להתרחק ממנה. הלגה הפכה את פניה, והפכה מרירה ובודדה, מה שגרם לה להיות רק יותר מדוכאת. רק הוגו, צ'סלב, אורורה, וכמובן אדל, נשארו לידה לנחם אותה, למרות שאיש מבינהם (למעט את אדל) לא ידע על מה. ואז הגיע המשבר. הלגה היתה זוחלת אל מיטתה של אדל כל לילה שבו רבו הוריה דרך החלון כדי לשבת איתה ולספר לה, בקול חנוק מדמעות, מה קרה. היא היתה היחידה שבפניה פתחה את ליבה וחשפה רגשות. אולי, אילו חבריה הישנים של הלגה, שעזבו אותה, היו רואים את השיחות הליליות שלהם, הם היו חוזרים אליה ומעודדים אותה. אולי הגה לא היתה נשברת. אבל אפילו אמא של אדל לא ידעה על כך. היא הבחינה שביתה מחסירה שעות שינה ונעשית עייפה יותר ויותר אבל לא ידעה למה. זה היה יום שלישי. אדל הלכה לישון בשעה שש, בידיעה שהסיכויים אומרים שהלגה תבוא אליה הלילה, ואכן צדקה. בשעה אחת עשרה בלילה שמעה דפיקה בחלון חדרה. היא פקחה עיניים ואז פנתה אל החלון ופנתה אותו מבלי להשמיע צליל, מרוגלת בכך. הדבר הראשון שהבחינה בו היה שלהלגה היתה שריטה מדממת על המצח. עינייה של הלגה היו טרוטות ממחסור בשינה ונפוחות ואדומות כאילו בכתה שעות, אבל היא לא בכתה עכשיו. אדל נחפזה למשוך אותה פנימה ולסגור במהירות את החלון, שוכחת את כל כללי הזהירות. "מה לעזאזל קרה לך?" לחשה אדל בבהלה. "היה ריב נוסף." הפנים של הלגה היו קפואים. "הרבה צעקות." אדל ניענעה בראשה כלא מאמינה. "אבל איך נפצעת?" "אבא זרק - " הלגה בלעה רוק ועינייה התמלאו לפתע דמעות. " - הוא זרק כיסא על אמא - הוא פגע בי." היא הצביעה על המצח שלה. "הוא זרק כיסא?" הלגה הינהנה באיטיות. "נראה לי שהם עומדים להתגרש." 'נראה לך?' רצתה אדל לשאול, אבל ידעה שסרקסטיות רק תזיק במקרה כזה. במקום זה היא חיבקה את הלגה, שותקת. שתיהן נשארו שם שעה ארוכה, חבוקות. והפעם לא צילצל פעמון הדלת. בשבועות שלאחר מכן הפסיקה הלגה לבוא לאדל לחלוטין, והאמת שזה די הקל עליה. כעת יכלה ללכת לישון בשעות נורמליות ולא הייתה עייפה כל כך בבקרים. אבל בבי ספר נעשתה הלגה מרוחקת יותר ויותר, וכל פעם שאדל ניסיתה לדבר איתה היא התחמקה ממנה. בינתיים, אורורה וצ'סלב התראו איתה עוד פחות, כיוון שנמאס להם כבר ממצבי הרוח הזעפניים שלה. הם עדיין לא הצטרפו ל"מחנה של וורה" בפיצול, אבל הם בהחלט פחות הסתובבו עם הלגה. רק הוגו המשיך לדבר איתה. לידו היא נראתה יותר כמו הלגה של פעם: שמחה, עליזה עם ברק ילדותי בעיניים. הם היו מתלחששים פעמים כה רבות עד שלאדל היה נדמה שהלגה החליטה להחילף אותה בהוגו וסיפרה לו על הכול: על הריבים, הצעקות, הכיסא, והגירושין. היא לא ידעה האם הגירושין יצאו לפועל. למעשה, היא כבר לא ידעה כלום על הלגה. אבל לפעמים, כשהייתה רואה אותה צוחקת ממשהו שהוגו אמר, או מתלחששת איתו בעליזות, היא נאלצה ממש לשלוט בעצמה כדי לא לגשת אליהם ולבקש שהלגה תסלח לה, על מה שלא עשתה. רק חודשיים אחרי האירוע היא הבינה מה קרה. במהלך החודשיים כל חבריה הישנים של הלגה עברו אל וורה, שקיבלה אותם בזרועות פתוחות. וורה החלה לרדות בהלגה בלי חשבון, וחבריה של הלגה אומנם לא חשו הכי בנוח עם זה, אבל גם לא עשו דבר כדי לעצור את זה. אדל נעשתה מילדה תוססת חברתית למבודדת, חסרת כל חברים. יום אחד, בדרכה חזרה מהשירותים במהלך שיעור ספורט, היא שמעה את הלגה מצחקקת מאחוריה. היא הסתובבה וחיפשה אותה בזהירות, אך לא ראתה דבר. לבסוף הגיעה למסקנה שהא סתם דמיינה זאת ופנתה שוב לחזור לאולם הספורט, אבל אז שמעה את הלגה מצחקקת שוב. היא החליטה לחפש באחד ממקומות המחבוא שהיו שתיהן מתחבאות בו בכיתה ג', בזמנים הטובים ההם שהן עוד היו חברות. היא הידסה לשם על קצוות אצבעותיה והציצה. מה שהיא ראתה שם הדהים אותה לגמרי. הוגו והלגה ישבו שם אחד מול השני. והם התנשקו. אדל מעולם לא ראתה דבר כזה במציאות. לפעמים אמא שלה היתה נותנת נשיקה חפוזה על הלחי של אבא שלה או להפך, והיא ראתה כמה סדרות טלוויזיה שבהן היו דמויות שהתנשקו, אבל היא לא חשבה שזה אפשרי בגילם. זה ממש, ממש מוקדם. אבל הם עשו, והם נראו מאושרים יחד. וזה הסביר כיצד הלגה השתקמה כל כך מהר מאז הריב של הוריה. היה לה חבר. כל הזמן הזה, היה לה חבר. והחבר הזה היה הוגו. לצערה, אדל היתה כל כך בהלם שהיא לא שמה לב שהלגה מרימה את עינייה ו- מבחינה בה. לרגע אחד הן בהו אחת בשניה, ואז הלגה קמה על רגליה ואדל פתחה בריצה לכיוון אולם הספורט. מאחוריה היא שמעה את הלגה והוגו רצים ואת הלגה צועקת "חכי רגע! בבקשה אל תגלי לאף אחד!" כשהיא הגיעה לאולם הספורט היא היתה כל כך נדהמת עדיין שהיא אפילו לא שמה לב שהיא הפילה את התיק של הלגה ושפכה את כל המים במיימיה שלה על התיק של וורה. היא רצה לתוך האולם, ובאותו הרגע בדיוק נשמע הצילצול וכל התלמידים נהרו החוצה. ואז כולם נעצרו. אדל נדחפה קדימה כדי לראות מה עצר אותם, וראתה את וורה צועקת על הלגה, שהייתה אדומה מבושה. התיק שלה היה בינהם, רטוב לחלוטין, והמיימיה הריקה לחלוטין של הלגה בידה. אדל מיד הבינה מה קרה. הלגה כנראה הרימה את המיימיה שלה מתוך רפלקס מהרגע שראתה שהיא על הרצפה, ווורה חושבת שהיא שפכה את המים בכוונה על התיק שלה, יחד עם הוגו שעמד לידה, נבוך ונכלם. וורה הוכיחה את הלגה מול כולם, שנראו כועסים למדי. סוף סוף ההיתה להם סיבה טובה לשנוא את הלגה. היא ראתה את הלגה מתחננת אליה בעינייה לגלות להם שהיא שפכה את המיימיה בטעות, אבל אדל הסיטה את מבטה ולא אמרה דבר. ומאותו היום הייתה לוורה סיבה "מוצדקת" להתחיל בחרם על הלגה. לטענתה, זו מנסה להציק לה כבר מתחילת הלימודים, והיא גנבה לה את את האוכל במבפר הזדמנויות והשחיטה לה את המחברות. כל הילדים הסכימו איתהב והקשיבו לה בלי לחשוב, והחרימו את הלגה והוגו. אדל היתה במצב נורא. היא לא יכלה להפסיק לחשוב למה לא גילתה לכולם את האמת והצילה את הלגה מההשפלה ומהחרם. עברו מספר שבועות והחרם של עבר, ואחרי כמה זמן התחילה אדל להבין באיטיות למ היא לא גילתה את ההאמת לוורה. היא כעסה על הלגה. והיא כעסה עליה בגלל... בגלל... בגלל שגם היא הייתה מאוהבת בהוגו. הוא תמיד היה נחמד אליה ועזר לה, והיא גם אהבה אותו, מבלי להיות מודעת לזה. לכן היא כעסה על הלגה. כי הרגישה כאילו היא גנבה לה אותו. וכעת עמדה אדל במצב מסובך. היא לא יכלה לספר לוורה מה קרה, כי אז יחרימו גם אותה. היא הייתה בטוחה שוורה תמציא איזה סיפור מצוץ מהאצבע על זה שה עשו זאת בכוונה, וכולם יקנו את זה ואז גם אדל תוחרם. לא שהיא במצב טוב יותר: גם ככה לא היו לה כבר חברים בכלל. הילדה ואלפונס שמו לב שמשהו קורה לילדה שלהם. היא היתה פחות עלעיזה מהרגיל, פחות דיברה. היא היתה אוכלת את הארוחות מהר וממהרת לחדרה, טורקת את הדלת ונועלת אותה. אבל הם לא ידעו מה אוכל אותה. לפחות עד לאספת ההוריםמ שקוימה בערך חודש לאחר תחילת החרם. באספה סיפרה להם מיס היימן שהיא הבחינה שוורה ושאר ילדי הכיתה לא מדברים כלל עם הוגו, והלגה, ושהיא חושדת שמחרימים אותם. היא סיפרה להם על הקשר הטוב שהיה להלגה ולאדל ושיתפה אותם בהנחתה שלאדל קשה עם החרם של הלגה. ובכן, היא צדקה: בהחלט היה קשה לאדל עם החרם על הלגה, אבל מסיבות אחרות לגמרי. כיתה ד' היתה שנת הלימודים הכי נוראית שעברה על אדל. להלגה לפחות היה את הוגו לדבר איתו להתחנם בזרועו; לה לא היה אף אחד. ואז נשאר עד שבוע לפני סיום כיתה ד'. בגרמניה לאחר כיתה ד’, התלמידים מתחלקים על פי היכולות האקדמיות שלהם לשלושה בתי ספר שונים: Hauptschule, Realschule, Gymnasium. זו היתה קרן האור של אדל. היא ציפתה כל כך שיחלקו אותם, ואולי הפעם וורה לא תהיה איתם. אולי הכול יחזור לקדמותו. ואז, לילה אחד, בשעה אחת וחצי, היא שמעה דפיקות על חלונה. היה לה ברור שזוהי הלגה. היא חא ידעה מדוע או למה היא באה, אבל היא הייתה בטוחה שזוהי הלגה. היא זיהתה אצ הדפיקות העדינות, את הנקישות הקבועות על הזגוגית הדקיקה. היא קמה חרישית ופתחה בדממה את החלון, כמו שהייתה עושה פעם, לפני זמן רב כל כך. הלגה הזדחלה דרך החלון פניה רטובות וחלקלקות מדמעות, כמעט כמו באותם ימים. היא ישבה על מיטתה של אדל והתייפחה בשקט. לפתע נראה היה שכל מה שקרה נעלם. הן שוב היו שתי חברות טובות, מנחמות אחת את השניה בשעת משבר. לאט לאט, ביבבות, סיפרה הלגה לאדל מה קרה. ההורים שלה חתמו על מסמך הגירשוין הרשמי. זה נגמר. אבבל זה עוד לא היה הסוף. באותו יום ממש, הוגו נפרד מהלגה. מתברר שהוא רק רצה לגרום להלן, אחת מחבורת השפוטות של וורה, לקנא בו. והיא באמת קינאה. קינאה מאוד, למעשה. ולכן, כשהוגו, כמו הנסיך על הסוס הלבן זרק את הלגה ופנה אל הלן, זו כמובן מיד הסכימה. מתברר שלמרות גילם הצעיר הם היו עמוק בתוך סדרת רומנטיקה טיפשית. בהתחלה היה קשה לאדל להאמין שזה מה שהוגו עשה, אבל זה באמת היה נכון: היא ראתה ביום למחרת את הלן והוגו מסתובבים יחד. השבוע האחרון היה משונה וכואב מאוד בשביל הלגה, שלא באה לבית הספר עד ליום האחרון. אדל היתה יורה ברקים מעיניה כל פעם שראתה את הוגו, ואהבתה אליו התנדפה עאליו כלא היתה. בינתיים, אולריך, החל להשתנות יותר ויותר לדמויות של זאבים, כאילו להדגיש את כעסה של אדל. זאב ג'ינג'י בעל טפרים חדים, זאב שלג בעל עיניים נוצצות, זאב שחור גדול וזריז. גם הדמון של הלגה (פרונל), שלרוב התקבע על צורות מתוקות ועדינות, כמו ארנבים וחתולים, הפך יותר ויותר לדמויות של שועלים, עד שבסופו של דבר נשאר כמעט כל הזמן בדמות שועל קולפאו מתפנק וחמום מוח. הלגה אומנם עוד לא ידעה את זה, אך תוך שנה בלבד התקבע הדמון שלה בדמות זאב זה בדיוק. הלימודים נגמרו תוך זמן כל כך קצר, שנדמה היה שהעבירו את כל השוע האחרון ללימודים בהילוך מהיר. ולאחר מכן הן השתבצו לבתי הספר החדשים. קשריהן של אדל והלגה השתפרו פלא. בתוך תוכה הניחה אדל שהיא אמורה לכעוס על הלגה על כל מה שקרה, אך היא פשוט לא יכלה לעשות זאת אל מול הילדה השברירית והאומללה שהיתה פעם הילדה הכי פופולרית ומאושרת שהיא הכירה. אדל והלגה החזיקו אצבעות שיושבצו לאותו בית ספר, ולמרבה שמחתם אכן כך קרה: הן שובצו ל – Realschule. לא זאת בלבד, אלא שוורה וקהילת מעריצותיה הלקקניות עברו ל Gymnasium! הלגה ואדל היו מאושרות. הן ביררו לאן הלך כל אחד מהתלמידים האחרים בכיתה, וגילו את המידע הבא: אדל, הלגה, הוגו, צ'לסב, טלסה, לוי ותומאס, כולם הלכו לRealschule. בעוד לGymnasiuk עברו וורה, מתילדה, הלן, לוטה, ורטר, מילוש, ולאר, ואנדרה. ל Hauptschule, לעומת זאת, עברו רק זלדה, אורורה, פריץ, תיאודור, ואדוארד. השנה הבאה היתה נפלאה. הלגה חזרה להיות פופולרית ומצליחה חברתית, והפכה שוב חביבה וטובת לב. כל חבירה הישנים חזרו אליה, וגם כמה חברים חדשים. אדל היתה מאושרת גם היא, כמו שתמיד היתה כשהלגה היתה מאושרת, אם כי עדיין הרגישה צורך לגונן עליה. היא לא הרגישה משוחרת כמו שהרגישה בשנותיה הראשונות בבית הספר ב Realschule. היא היתה מתוחה ומעט מוטרדת כל הזמן, והוריה, אף ששמחו כי היא כבר אינה בדכיאון, הבחינו בכך וניסו לשים לב למה זה קורה. חייה החברתיים של הלגה היו נהדרים. היא הייתה משחקת ונהנת עם כולם, וכולם אהבו אותה. יום אחד הופיע בקבוצת הכדורסל ילד מהוסס וכחול עיניים שביקש בקול שקט ומבויש להצטרף למשחק שלהם. הלגה הסכימה מיד, אך אדל מעולם לא סלחה להוגו. הלגה והוגו חזרו לקשרים ההדוקים שלה פעם, ובסך הכול, לאדל היו חיים די נורמלים לילדה בכיתה ה'. וכך גם כיתה ו' חלפה ביעף. התחושה הכיתית היתה תמיד של אחוה וגיבוש, היא נהנתה בכל יום בבית הספר. ובילתה יותר מתמיד. אך עדיין היה את המתח באוויר, את התחושה שחשה כל יום מאז שהתחילה ללמוד ב Realschule. היא אהבה את הלגה, והיתה מוכנה לעשות הכול בשבילה. וזה שיחק דווקא לרעתה. הדמון של הלגה התקבע, והחיים של אדל שוב נראו רגלים. אביה המשיך להחליף עבודות במהירות מסחררת, והוריה של הלגה כבר סידרו לגמרי את כל עניין הגירושין ודאגו לטפל בה ולפנק אותה כלל הניתן. בסך הכול, הכול היה טוב. אך כשסוף סוף נראה היה שהכול עומד להסתדר, סוף סוף, הגיע הבשורה המרה מפי הוריה של אדל: הם עומדים לעבור למקודם חדש, בשם אוקספורד, הם עומדים להתחיל את כל חייהם מהתחלה. הימים הללו זכורים לאדל כימים הקשים בחייה. הפרידה מהלגה, פינוי הדירה, הנסיעה האין סופית... זה היה נורא. אך לבסוף, כמובטח, הם הגיעו לאוקספורד. אדל תיעבה את הכול מהרגע הראשון. האנשים, הבתים, הדמונים. הכול היה זר ומשונה. גם הבית והשפה והבית החדש – הכול שונה משהכירה. היא שנאה את זה. היא לפחות ידעה קצת אנגלית, אחרת לעולם לא היתה מצליחה להסתדר. אך בזכות האנגלית המסוימת שלה היא פגשה את אמריקה, נוודית חביבה בת גילה (שהוריה נוודים, למקרה שתהיתם. היא לא יתומה.), ששימשה כחברה הכי טובה החדשה שלה. לאט לאט התחילה אדל להתרגל למקום ולאנשים. היתה אפילו הקלה מסוימת בכך שהלגה כבר לא איתה עם כל האהבה שלה אליה, היא התחילה להרגיש לחץ רק מלהיות לידה. וכעת, כשפרק חדש בחייה נפתח, הכול היה טוב. סטטוס התקדמות: גמור. הצבע שאתם רוצים שאני אכתוב את הדמות שלכם: LightSeaGreen הארות/הערות/ראיתם את הסדרה במקרה?: אז אילתרתי את הסוף, יש מצב שאחר כך, כשיהיה לי זמן, אני אערוך את זה ואאריך את זה. בהצלחה לכולם! הודעה זו נערכה ע"י ㅂㅈㄷㄱ쇼ㅕㅑㅐㅔ ב May 21 2021, 15:52 PM -------------------- נגה ✦ כותבת ✦ משרשרת ✦ מוזר זה דרך החיים שלי ✦ שלחו ה"פ   גניבה היא פשע, כמובן, ודבר מאוד לא מנומס. אולם כמו רוב הדברים הלא־מנומסים - תחת נסיבות מסוימות זה בסדר. זה לא בסדר, לדוגמא, אם אתה נמצא במוזיאון ומחליט שציור מסוים ייראה טוב יותר בסלון שלך, אז אתה פשוט תולש אותו מהקיר ולוקח אותו. אבל, אם אתה מאוד, מאוד רעב, ואין לך שום דרך להרוויח כסף, זה לא נורא כל כך לתלוש את הציור מהקיר, לקחת אותו הביתה, ולאכול אותו. וכמובן, פריצות: יאיי איזה כיף לי, אני בחתימה החמדמדה של נגה! אז נגה מה אפשר להגיד? את חמדמדה כמו החתימה שלך, מהממת, מושלמת ועוד הרבה דברים טובים שאני מתעצלת לכתוב (: והכי חשוב; תקראו את הפאנפיקים שלה בקיצור נגה היא משהו - משהו, ביי ביי לכם, הייתי פה 🤘🏼 נגה, נגה, נגה. יש יותר מהממת ממך? אז שלהום לכם בני תמותה, חשוב שתדעו שנגה מוכשרת ברמות, יש לה פאנפיקים מדהימים אז רוצו מהר מהר לקרוא אותם, וממש ממש כיף לדבר איתה כי היא חכמה ומעניינת ברמות. וזה שהיא המשרשרת הטובה ביותר שאי פעם פגשת כבר הזכרתי? בקיצור, נגה היא מדהימה, ואי אפשר בלי נגה כי אז לא תהיה מי שתחלץ אותי ממבוכים עמוסי פאד- תאי צמחוני ודברים טעימים, ובטח יוכל אותי איזה דרקון בינתיים... אז אני אשאיר לך 3> ואלך לי, אז בביי חתימה חמדמדה של נגה! אזז שלום לעוד חתימה שאני נכנסת אליה בזמני הפנוי כי זה אחלה תחביב וזה מעביר אחלה את הזמן שאין לי בכל אופן עכשיו אני בחתימה של... נגה! אז נגה היא מדהימה והיא חמודה והיא נחמדה והיא גם פרופסרית אז תנו לה כבוד והיא מעניינת כזאת אז תמיד יש על מה לדבר איתה וקיצור אני מתה עליה והיא מושלמתתת אז יאלוש נגה כפרה אני לא יכולה לחפור כאן עד אינסוף אז אני אלך לי לא לפני שאני יכתוב את המשפט שכמו שאתם יודעים אני לא משאירה חתימות בלעדיו- תפוח אדמה זה מושלםם אז יאלוש חיים של סבתא שלך את אבל אני צריכה לגמור את הפריצה הזאת אז ביי נשמה הייתי כאן. --------- הארי פוטר - Hportal.co.il |
|
|
|
|
פורסם ב: Mar 14 2021, 09:54 AM
|
||
|
Blink, and the years fall away like leaves |
איך אתם משמחים אותי עם ההיענות למ"ת!!! שמורים :)
שימו לב שלכולכם יש שבועיים שמירה מהיום שהגבתם עם הטופס, ואם לא תראו התקדמות משמעותית השמירה תרד. -------------------- --------- הארי פוטר - Hportal.co.il |
|
|
|
1 משתמשים צופים באשכול זה (1 אורחים ו 0 משתמשים אנונימיים)
0 משתמשים:
 קפיצה לעמוד (2) [1] 2 קפיצה לעמוד
|
|
| ניקוד הבתים · תיעוד אכילת הפיצות · חדר הגביעים | |||||||
| גריפינדור | הפלפאף | רייבנקלו | סלית'רין | ||||
|
|||||||
|
|||||||
 |
קיצורי דרך מיוחדים: הארי פוטר | אודותינו | צור קשר | הפורומים | HPlanet - הסיור הווירטואלי | פאנפיקים | האנציקלופדיה האנציקלופדיה: אלבוס דמבלדור | לונה לאבגוד | היער האסור | הודעה לירין | משרד הקסמים | חדר הנחיצות | גילדרוי לוקהרט | קווידיץ' | דראקו מאלפוי | אוכלי המוות | מצנפת המיון | סוורוס סנייפ | סדריק דיגורי | הוגסמיד | סמטת דיאגון | פוטרמור | הקרב על הוגוורטס עוצב על-ידי Design by JBStyle © כל הזכויות שמורות ל-All rights reserved to HPortal 365 לפני הספירה - אבטיח |