⁙אבודים⁙||נטע⁙, סיפור בהמשכים

אהבתי את הפרק הזה! פרק מעולה.
אני ממש מחכה להמשך!

הוו ואוו נטע
חייב לציין שאהבתי את הפרק הזה ממש! הוא מתחיל בצורה מושכת וזורמת, ריספקט.
וואלה אין לי הערות לול

שמים שלוש נקודות ולא שתיים אבל הי ממש אהבתי את השומר הזה וזה מראה שאת מתמקדת גם בפרטים הקטנים, כמו שומרים וזה משהו שממש חשוב וכבוד על זה.

בתור שורת סיום זה פשוט מעולה! קטעת את הפרק בדיוק בנקודה ועם שורה ממש טובה, ממש שיחקת אותה.
אני לא אגיד לך להמשיך כי אני בטוחה שתעשי את זה >< אבל אני כן אשתדל לקרוא את הפרק הבא (:

הו וואו.
אני כבר מחכה לקרוא את הסיפור הזה המון זמן וכל פעם אני לא מספיקה בגלל כל מיני סיבות... עכשיו סוף סוף התיישבתי לקרוא את זה, והאמת שהתכוונתי לקרוא רק את הפרקים הראשונים כי מאוחר אבל פשוט לא הצלחתי להפסיק.
הסיפור טוב ממש, כתוב בצורה מעניינת ומותחת, ואת מוסיפה את הפרטים המדויקים שלא מכבידים על הקורא מצד אחד אבל גם יוצרים מתח מסוים שמסקרן וגורם לרצות להמשיך לקרוא.
הדמויות בנויות מעולה ואהבתי את סיפורי האהבה שהכנסת לסיפור. רואים ממש שחשבת על הפרטים הקטנים (למשל חוקי הממלכה) והתיאורים ממש מדויקים.
והכתיבה שלך גם באמת טובה, ומשתפרת לאורך הסיפור.
לגבי הפרק הזה - פרק מעולה ממש, ושני הפרקים האחרונים היו בעיני כמעט הכי טובים, והשארת אותי כל כך במתח!! אני ממש שמחה שקראתי סוף סוף את הסיפור הזההה
התחברתי ממש לאיאן דרך אגב. הוא דמות מעולה. וגם קירייה, היא מוסיפה ככ הרבה!!
בקיצור, מחכה כבר להמשך.

את כבר יודעת שאני מתה על הפרק הזה, אין מה להוסיף:)
רק רציתי לתקן את התיקון - אני די בטוחה יש שם שלוש נקודות, לא שתיים.

אומיגאד תודה רבה רבה על כל התגובות המדהימות האלו! וכמובן תודה לקלישה על הביטוא :)

⁙אבודים⁙
⁙פרק עשרים ושמונה⁙
627 מילים

בקשה שזה יעבוד, חשבה לעצמה נולנה. אולי הקנטאור הזקן לא אמר זאת בצורה מפורשת, אבל נולנה הרגישה כאילו בשאלתו לגבי קירייה מוטמנת ביקורת. האם בזמן האחרון היא הזניחה את בת דודתה? היא דפקה בדלת ומבלי לחכות לתשובה לחצה בעדינות על הידית ונכנסה פנימה.
''בוקר טוב, רייה,'' היא אמרה בחיוך והתיישבה ליד הנסיכה.
''מזמן לא קראת לי ככה,'' מילמלה קירייה בתגובה והתיישבה מול המלכה.
''הבאתי לך את עוגיות הגרנולה שאת כל כך אוהבת,'' אמרה נולנה בחיוך רחב. ''ואני רוצה שנדבר.''
''זה פשוט מרושע האופן שבו את מהצלת את החולשות שלי,'' אמרה קירייה בדרמטיות. ''אבל תודה, הן באמת העוגיות האהובות עליי.''
''הפתעה שניה,'' הכריזה נולנה והוציאה מכיסה מחברת מלאה ברישומים. קירייה הביטה בהפתעה במחברת והתחילה לדפדף בה במהירות.
''את רצית לזרוק אותה, אבל לא יכולתי לתת לזה לקרות,'' אמרה נולנה בחיוך ונופפה באצבעה בהאשמה. ''חבל היה לזרוק את הציורים היפים האלו.''
''רישומים, רישומי פחם. אף פעם לא הייתי בקטע של ציורים.'' תיקנה קירייה בלחישה. ''לא ראיתי את המחברת הזאת מאז גיל אחת עשרה.''
''זאת אני, נכון?'' שאלה נולנה את קירייה והעבירה את אצבעה על החד קרן שנולנה הצעירה רכבה עליו. ''אני זוכרת את היום הזה.''
קירייה גיחכה. ''בעמוד הבא יש גם את הרישום שמתאר את הנפילה.''
''שום דבר לא נסתר מעינייך, מה?'' הרימה נולנה גבה ודיפדפה כמה עמודים. ''והנה שלושתנו: אוואלין, את ואני. את יודעת? את ממש דומה לאוואלין,'' אוואלין הייתה אחותה הגדולה של קירייה שמתה כאשר הייתה בת 18 - גילה הנוכחי של קירייה.
''הלוואי,'' אמרה קירייה והנידה את ראשה. ''תמיד רציתי תלתלים כאלו, אבל נתקעתי עם שיער חלק אז צריך להסתדר.''
''את יפה גם בלי תלתלים, רייה, באמת,'' אמרה נולנה והמשיכה לדפדף. ''והנה וואורן, בחיי, אנחנו נראים כמעט זהים.'' וואורן גם הוא היה אחיה של קירייה ואילולא מת היה אמור להיות בגילה של נולנה. בניגוד לשתי אחיותיו הוא קיבל שיער בלונדיני.
קירייה צחקה לראשונה זה כמה שנים טובות. ''אולי,'' הא הודתה. ''אבל אתם ממש שונים באופי. את מאוד עדינה אבל בעלת בטחון עצמי. הוא אמנם עדין אבל ביישן.'' לפתע היא שמה לב שהיא דיברה עליו בלשון הווה והשפילה את מבטה.
נולנה נאנחה וליטפה את שיערה השחור כדיו של קירייה, השיער שבניגוד למנהגה של קירייה, היה פזור.
''אני מצטערת, לא רציתי להעציב אותך.'' היא ידעה שמשפחתה הייתה נושא רגיש לנסיכה וזה מילא אותה רגשות אשם.
קירייה הנידה את ראשה ולא אמרה דבר. היא המשיכה לדפדף עד שמצאה את מה שחיפשה. ''הנה כולנו בחוף הים. אני זוכרת שאוואלין לקחה לי את בובת חד הקרן באותו היום והתעצבנתי עליה. היא תמיד הייתה שתלטנית. זוכרת את הפעם שבה התגנבנו למטבח וניסינו לבשל?'' היא גיחכה. ''היא זאת שהציעה את הרעיון. אבל אני חייבת להודות שהרעיונות שלה בדרך כלל היו מוצלחים.''
נולנה צחקה כשנזכרה בפרטי האירוע. ''אם אני לא טועה עד היום הטבחים בטראומה מכך.''
אחרי בערך שעה של דיבורים והעלאת זכרונות נולנה קמה באנחה. ''היה כיף וממש לא בא לי ללכת,'' היא אמרה בכנות. ''אבל למישהי כאן יש ממלכה לנהל.''
''בהצלחה, הוד מלכותך.'' אמרה קירייה בסרקזם וקדה קידה עמוקה.
נולנה גילגלה את עינייה.
''מה שתגידי, גבירתי הנסיכה.'' היא צעדה לכיוון הדלת ואז נעצרה. ''קירייה, אני רק רוצה שתדעי שאכפת לי ממך, באמת. ומבחינתי אפשר לדבר כך כל יום.'' היא הביטה בתקווה בקירייה שרק הינהנה בתגובה. נולנה יצאה מהחדר ומחשבות טורדניות פלשו לראשה. מה היא לא עשתה בסדר?
קירייה מילמלה משהו לא ברור ולפתה בחוזקה את המחברת עד שאצבעותיה החיוורות טבעית הלבינו. היא העריכה את ניסיונה של נולנה, אבל לכל אחד יש סודות, וסודה של קירייה היה כבד יותר מיום ליום. במחברת הזאת יש יותר מסתם רישומים של ילדה שהמציאות כפתה עליה להתבגר. במחברת הזאת יש גם את עתידה של ממלכת אלתגורה וגם את חייה של נולנה עצמה. קירייה ידעה שאסור שאף אחד ישיג את המחברת הזאת ויפענח את הצפנים הטמונים בה. היא קירבה את המחברת לאח, לא נרתעת מהחום שהאש מקרינה. החום גרם לשעווה לְהִמֵּס ולסמנים הסודיים לבלוט ולזהור. החריטות התכולות נראו כמו רונות, וקירייה הביטה בהן במשך כמה שניות נוספות, ואז השליכה את המחברת לאש.

תגובות?

רק כרגע נזכרתי ששכחתי לכתוב לך את דעתי על הפרק הזה.
כרגיל, הוא היה פרק טוב, כי היתה בו קירייה. קירייה! כל פרק עם קירייה משתפר אוטומטית בכמה רמות.
עכשיו נעזוב את הסובייקטיביות שלי בנוגע לדמויות מסוימות, ונעבור לעלילה. בפרקים האחרונים לא היתה ממש התמקדות בדורלין ופיצ'ר, וכיוון שהם דמויות ראשיות לא פחות מנולנה (למעשה אפילו יותר, אם לשפוט על פי הדפים ראשונים), הייתי ממליצה לחזור לכתוב עליהם. הפרקים האחרונים היו פרקי מעבר בלבד, והם היו כמה כאלה ברציפות, אבל כעת הגיע הזמן כבר לחזור לקו העלילה הראשי, ובינתיים זה עדיין לא קרה. אני מקווה שבפרקים הבאים יהיה לפחות איזכור לדורלין ולפיצ'ר.

מסכימה ממש עם קלישה.
את כותבת בצורה מעניינת שגורמת לי להמשיך לקרוא (או לרצות להמשיך לקרוא, כי אין לי עכשיו מה לקרוא יותר). אני יודעת שהפרקים האחרונים היו סוג-של פרקי מעבר, ואני חושבת שכדאי לכתוב יותר פרקים ראשיים (למרות שאני יודעת שאין לי מושג מה קו העלילה שבנית ואני בטוחה שהפרקים האלו חשובים).
בקיצורר סיפור מדהים ואני מעריצה אותך שאת ממשיכה כי לי יש קצת בעיות מחויבות לספרים שאני כותבת והם תמיד נפסקים אחרי עשר פרקים בערך.
אז תמשיכי דחוף!!
נ.ב. אין על קירייה

תודה לאוואנס היקרה על הביטוא. ותודה לקלישה היקרה על הרעיון של הטראומה :)
---------------
⁙אבודים⁙
⁙פרק עשרים ותשעה⁙
463 מילים

צרחה מבוהלת נשמעה. דורלין שכבה במיטתה שבחדר המרפאה והתייפחה.
''אני כאן, דורלין," היא שמעה קול מרגיע לידה. ''מה קרה?''
''פ-פיצ'ר, היה לי חלום רע,'' היא השתנקה מבכי. "אני י- יודעת שזה מטופש."
''זה נורמלי לחלוטין,'' אמר פיצ'ר בקול שקול. ''האישה האיומה הזאת פגעה בנו, ברחנו מגובלינים ומראש כפר מטורלל לחלוטין.''
''א-איך אתה מצליח להישאר כל כך שלו?''
הוא משך בכתפיו. ''לא יודע, אבל אני חושב שההרפתקה שלנו חישלה בי משהו." מכיוון שלא שמע תגובה הוא הביט בחדר החשוך. לאורו הלבן של הירח שבקע מהחלון הקטן הוא ראה כוס זכוכית עם מים, ובתוכה נח פרח האליש המיובש למחצה שנתן לדורלין. הוא קם בזהירות והביא אותו.
''רוצה שנצא לנשום אוויר?'' הוא שאל ברכות וגישש באפלה עד שמצא את ידה של דורלין.
''ר-רעיון מעולה,'' היא השיבה בקול חלוש.
שניהם יצאו אל אוויר הלילה הקפוא וגמאו ממנו כאילו היה מזון לאחר צום ממושך. כעת, לאורו של הירח, יכל פיצ'ר לראות שדורלין נראית חולנית. פרצופה החיוור היה כחוש. במהלך ההרפתקה ששניהם עברו היא הייתה אישיות קורנת וחייכנית. משהו השתנה.
הוא הרפה בעדינות מידה והתבונן בה. ''דורלין,'' הוא שאל בדאגה ''איך את מרגישה?'' הוא רצה לחבק אותה חזק ולגונן עליה מפני כל העולם.
''א-אני לא יודעת'' היא השיבה וחיבקה את עצמה. ''אני פוחדת פיצ'ר. אני מרגישה מעורערת נפשית.''
''זה בסדר דורלין, זה...'' קולו דעך. הוא לא ידע מה לומר.
''י-יש לי זיכרונות שאני לא בטוחה שהם שלי, ושכחתי חלק ממה שעברנו בדרך,''
כעת פיצ'ר היה מודאג באמת. ''גם אני... עברנו משהו טראומתי, דורלין. זה בסדר.''
היא מיצמצה בעיניה ולא השיבה. הוא התיישב על האדמה ומבלי לומר דבר החל לחפור בזהירות. כאשר נוצר בור קטן שסיפק אותו, הגנרל הוציא את הפרח מהכוס והכניס אותו לבור.
דורלין הביטה בו והנהנה. היא כיסתה את הגבעול באדמה ושפכה את המים מהכוס.
שניהם שתקו למשך כמה דקות והביטו בפרח הכחול.
פיצ'ר היסס, הוא ידע מה הוא רוצה לומר אבל לא הצליח למצוא את המילים. ''דורלין, את מדהימה. אני מבטיח ש-'' הוא קילל את עצמו בליבו, ממתי קשה לו להביע את עצמו? ''אני מבטיח שאני לא אתן לאף אחד לפגוע בך.''
עיניים אפורות פגשו בעיניים ירוקות. היא הרכינה את ראשה בהכרת תודה. במשך כמה דקות נוספות הייתה שתיקה. הוא הושיט את ידו והיא שילבה אותה בידה. זה היה מעין הסכם חסר מילים, הסכם שרק לבבות פועמים יכולים להבין.
''ת-תודה רבה פיצ'ר,'' הקצינה לחשה. ''על הכל.''
''בשביל זה יש חברים, לא?'' הוא אמר בחיוך שהיה מעין קריאת תיגר.
דורלין החזירה חיוך. שניהם הלכו אחוזי ידיים לאורך הגנים. ''תראה,'' אמרה הקצינה בהתלהבות. היא משכה בזרועו של פיצ'ר והצביעה לכיוון השמיים. ''הזריחה! אני לא מאמינה שאנחנו רואים אותה!''
האור החלוש החל להאיר את העצים ואת רגבי האדמה שסביבם. לאורה של השמש המתעוררת משנתה ארמונה של ממלכת אלתגורה נראה מפואר עוד יותר מבדרך כלל.
''זה מדהים,'' אמר הגנרל. והוא לא התכוון לזריחה. מבטיהם שלו ושל דורלין הצטלבו. ''זה יפהפה,'' הוא לחש.
שניהם המשיכו לעמוד ולחייך ולשכוח לשעה קלה את צרות העולם.


אני אשמח לתגובות אנשים. זה לא עולה כסף.

וואו. זכיתי לקרוא את הפרק לפני בגלל שביטאתי, אבל אני רוצה בכל זאת להגיב כאן.
לא מפתיע בכלל שהכתיבה מדהימה, אבל הפרק הזה במיוחד היה כל כך מרגש ונוגע, איך שהם התמודדו ביחד עם הטראומה... שמחה ממש שהכנסת אצ הנושא הזה לסיפור, חשוב והגיוני מאוד.
מחכה להמשך כמובןןן

אהבתי את הקלישאה בסוף :)
קלילה ונחמדה כתמיד
קטע מאוד מקסים וכתיבה מקסימה כמובן
יפה לראות איך הם מתמודדים עם הטראומה D: