חלב גיבורים || תם, סיפור בהמשכים בערך, PG13

חֵלֶב גִּבּוֹרִים
או: כן זה גרסה מודרנית של דוד ויהונתן

ספתח ממני באהבה
אז לפני שבועיים בערך אמרתי לעצמי הממממ אולי אני אכתוב גרסה מודרנית לסיפור דוד ויהונתן. ואז התחלתי לכתוב אותו, וכתבתי את סצנת האפילוג, ועדיין לא החלטתי אם זה רעיון חכם לשים אותה פה בתור פרולוג, אבל נלך על זה. אז כן, זאת גרסה מודרנית לסיפור דוד ויהונתן! הם חיילים, דוד שמלאן קרצייה ויהונתן מתנהג בצורה הומוסקסואלית להפליא. עדיין לא החלטתי כמה חלקים יהיו לסיפור הזה, אבל בטוח לא יותר משישה ולא פחות משלושה, אז נתקדם ונראה. אזהרה מראש כולם! לא הולך להיות פה סוף שמח. תכעסו על הסופר המקראי או ווטאבר. שווה גם לציין שלא עשיתי פה proofreading יותר מדי אבל לילי עברה על זה ונתנה לי הערה או שתיים, ואני אציין שספציפית פה יהונתן מאוד דמות מושלמת בכוונה וחכו לחלקים הבאים. בנוסף! אשמח מאוד מאוד מאוד לת׳׳בים. טוב יאללה קחו

אזהרות תוכן - רשימה מתעדכנת
פתיח - קינה: מוות, אבל, כבד מאוד.
1. טירונות: אזכורים של גזענות, אזכורים של ביפוביה, התייחסות קלה להלם קרב.
2. סדיר: אזכורים של הומופוביה.

תוכן עניינים
[ספירת מילים כוללת: 7619]
פתיח - קינה. [מילים: 719]
1. טירונות. [מילים: 3638]
2. סדיר. [מילים: 3262]

פתיח - קינה.

דוד ישב בחדר שלו, והידיעה שלשם שינוי הוא נמצא בבית ולא בבסיס או מאחורי קו האויב לבדה הספיקה כדי לגרום לו לצמרמורת. הוא לא היה רגיל להיות בבית - בעצם, עברו שנתיים מאז שהוא בילה שם יותר משני לילות ברצף - ומשהו בחדר שלו הרגיש לו… מנותק. לא שלו. הפוסטרים על הקירות, הספרים על המדף, המדבקות על המחשב, הבגדים בארון והבלגן על הרצפה הרגישו לו כמו זיכרון עמום יותר מאשר מציאות. כאילו הוא איזה מלאך והחדר הזה הוא משהו שהוא ראה פעם, באיזו גיחה לעולם האנושי. הוא הניח שיש איזה הסבר פסיכולוגי למה שהוא חווה עכשיו - בטח יגידו לו שזה פוסט טראומה, או אפילו סתם מה שקורה לקרביים שחוזרים הביתה, אבל לא היה לו ממש אכפת. זה לא כאילו שיחות עם פסיכולוגים על הקשיים שלו יכולות להחזיר את יהונתן.

המחשבה עליו לבדה גורמת לו לעצום את העיניים בחוזקה. הוא לא היה בטוח אם הוא אי פעם יצליח לעכל את מה שקרה לו, אם הוא אי פעם יצליח להמשיך בחיים שלו ולהתגבר על העובדה שהוא נזל לו בין האצבעות ודוד בכלל לא שם לב. הוא זוכר במעומעם שהוא צעק על אחד הפסיכולוגים את זה לפני כמה ימים, משהו בסגנון של ״איך אני אמור לחשוב על עצמי כשבכלל לא הייתי שם כשהוא מת״. הפסיכולוג ההוא אמר לו משהו על ״תסמונת השורד האשם״ או שטות כזאת, שהוא מרגיש אחריות על המוות של יהונתן כי הוא היה המפקד שלו וכי הוא מרגיש אחריות על כל הפקודים שלו קצת יותר מדי, אבל דוד ידע שזה לא היה העניין. הוא הרגיש אשם על המוות של יהונתן כי הוא באמת היה אשם במוות של יהונתן. לא שהוא רוצה שמישהו ידע את כל הסיפור. זה סתם ימשוך תשומת לב מיותרת אליו ויגרום לו לעוד מבטים מרחמים, וזה בכנות הדבר האחרון שהוא רוצה. הדאגה בעיניים של מיכל מספיקה לו בשביל חיים שלמים.

הוא פתח את העיניים והכריח את עצמו לחשוב על משהו אחר. הוא שם לב, בימים האחרונים, שהוא לא יכול לחשוב על יהונתן בעיניים פתוחות. הוא לא היה בטוח למה, אבל כל פעם שהוא עלה לו במחשבות העיניים שלו נעצמו. אולי זה בגלל שהוא ידע שאם הוא יפתח את העיניים יהונתן לא יהיה שם. אולי זה בגלל שלפחות בתוך הראש שלו, יהונתן עדיין צוחק או מחייך או מסתכל על מטרה במבט המרוכז הזה שתמיד יש לו. בתוך הראש שלו יהונתן לא קבור בתוך האדמה, בתוך הראש שלו יהונתן לא שעון על עץ עם עיניים עצומות וכדור בחזה.

דוד פתח את העיניים שלו שוב, בכלל לא שם לב שהוא עצם אותן. הוא הסתכל סביבו - תנועה כל כך קטנה שדרשה ממנו כל כך הרבה מאמץ - ומצא, על השולחן ליד המיטה שלו, מחברת ועט. הוא לא זכר את עצמו מניח את המחברת והעט שם אחרי שהוא הגיע הביתה, אבל הוא לא זכר את עצמו עושה כמעט שום דבר בימים האחרונים, אז יכול להיות שאמא שלו פשוט הניחה אותם שם כשהיא פרקה את התיק שלו. הוא לא כתב, לא מאז שהם נכנסו לשטח אויב, לא מאז שכל דקת ערות הוא היה צריך להקדיש לבחינה ממושכת של השטח כדי לוודא שאף אחד לא עושה להם אמבוש. זה לא משנה. לשמור על החיים של החיילים שלו היה לו יותר חשוב מלכתוב שירה.

ועדיין, הוא מצא את עצמו מושיט את היד למחברת. דוד חשב שזה הגיוני שהיד שלו תרעד, או לפחות שיהיה בו איזשהו היסוס, אבל הוא פתח עמוד ריק והתחיל לכתוב כמו שהוא תמיד עשה. המחשבה הזאת גרמה לחצי חיוך מריר לעלות על השפתיים שלו - הוא כבר לא יוכל לעשות שום דבר כמו שהוא תמיד עשה, לא אחרי שהוא איבד את יהונתן ככה. אבל משהו בתנועה של העט על הדף, משהו במילים שנשפכו ממנו כמו דם מפצע פתוח - משהו מזה היה מוכר. משהו בזה הרגיש לו פחות כמו להיות בחדר שלא מרגיש שלו או לעצום עיניים כשהוא חושב על יהונתן. משהו בזה הרגיש לו כמו איך שהוא היה לפני.

אולי זה העניין, בעצם. אולי הוא צריך לנסות להיות מי שהוא היה לפני, אבל עם אותו משקל על הכתפיים. אולי הרעיון הוא לא לוותר על הזכרונות, או על הכאב, או על המראות שהוא בחיים לא יצליח לשכוח. אולי הרעיון הוא לשמור על כל אלה, ועדיין להיות דוד של לפני. זאת הייתה מחשבה טיפשית, לדעתו - אי אפשר לעשות את כל אלה ביחד. אבל אולי לחשוב שאפשר זה הצעד הראשון.

הוא חשב שזה קצת מצחיק, איך ששיר טיפשי שהוא כותב במחברת שלו עזר לו לסדר את המחשבות שלו יותר מפסיכולוגים. אולי הוא מפספס משהו. אולי הם מפספסים משהו. אולי הוא עושה טעות. אולי זאת הדרך לשיקום. ימים יגידו.

1. טירונות.

דוד היה מוכן לזרוק את עצמו מהאוטובוס הנוסע, רק שלא יצטרך לעבור את השטויות האלה.

כל הסיפור הזה נראה לו כמו בדיחה אחת גדולה. אתה מגיע לצו ראשון ומציין שאתה רוצה להתמיין לעיתון צבאי, אתה מתקשר כל הזמן להבין מתי המיונים, אתה מדבר עם מפקדים ושובר איתם דיסטנס עוד לפני שהכרתם כדי שיכתבו לך מכתבי המלצה, ואז מקבל שיבוץ סופי לקרבי רק בגלל שיש לך פרופיל 97. פשוט בדיחה. זה כאילו אלוהים החליט שיהיה מצחיק לראות מה קורה לדוד בן ישי עם חבורה של לאומנים מזיעים שיכולים לאכול אותו אם הם יהיו רעבים מדי. דוד אף פעם לא אהב בדיחות על חשבונו, אלא אם כן הן באמת מצחיקות, אבל הבדיחה הזאת עלתה לו על העצבים יותר מכל בדיחת ג׳ינג׳ים שהוא שמע.

הוא לא ישב לבד באוטובוס. לידו ישב בחור שרירי שדוד סירב להאמין שצעיר מגיל 30 שישן כמו תינוק ורייר על צד המושב. לדוד לא היה אכפת. לא ממש היה לו חשק לדבר עם הבחור הזה (שבאמת, נראה כמו מישהו שהגיע למילואים, אין מצב שהוא בן 18). במקום זה, הוא הסתכל מהחלון על הנוף המרשים של הנגב - חול, חול ועוד חול. במצבים אחרים הוא אהב את המדבר, באמת, אבל המצבים האחרים האלה כללו לילה רחוק מעיר שאפשר לראות בו את כל הכוכבים ומזג האוויר קריר ועושה צמרמורת. הוא פחות התלהב מהנגב כשהוא דחוס בתוך אוטובוס עם אנשים שהוא הולך לבלות איתם את שמונת החודשים הקרובים.

המחברת שלו והעט האהוב עליו היו מעוכים עמוק בתוך התיק לרגליו, ודוד שקל להוציא אותם לרגע ולכתוב. אם לא הר האדם המרייר לידו (דוד לא יכל שלא לתהות, עוד פעם, באיזה עולם הבחור הזה יכול להיות בן 18), הוא כנראה היה עושה את זה, אבל הייתה לו תחושה שתנועה לא נכונה תעיר את הגבר והוא לא תכנן ליצור לעצמו יריבויות עוד לפני שהם הגיעו לבסיס. אז הוא נשאר במקומו בלי לזוז יותר מדי, הסתכל החוצה מהחלון וניסה לחרוז בראש שלו במקום על הדף. בדרך כלל כשהוא יצר לעצמו את השירה בראש הוא זכר אותה מספיק זמן כדי להעלות על הכתב כשהייתה לו את ההזדמנות, והוא ידע שעכשיו הסיטואציה לא שונה כל כך.

הוא בדיוק ניסה למצוא חרוז מרשים לשורה ״בשמיים צייר עננים במכחול״ כשהאוטובוס בלם בפראיות. הבחור שלידו התעורר - משום מה הוא נראה פחות ופחות בן 18 ככל שדוד הסתכל עליו - ושניהם, כמו כל שאר הנוסעים באוטובוס, ניסו להסתכל ולהבין מה לעזאזל העיר את כולם מהנמנום לפני הבלגן המייגע שקוראים לו טירונות.

התשובה? עדר כבשים.

דוד לא היה בטוח שהוא ראה נכון, אבל כשמישהו צעק ״תצפרו כבר לכבשים הדפוקים האלה!״ הוא הבין שעיניו לא הטעו אותו. הוא גם הבין שהוא נמצא בחברת אנשים מטומטמים יותר ממה שהוא חשב, כי לא צריך הרבה נוירונים מתפקדים כדי לדעת שאם כבר, כבשים הן דפוקות ולא דפוקים. את המחשבה הזאת הוא שמר לעצמו, כמובן, ולא רק בגלל שהוא רצה להימנע מלקבל מכות. הוא הכיר אנשים מספיק כדי לדעת שלא כולם מתים על זה שמתקנים את הטעויות הלשוניות שלהם, גם אם זה אומר שהם ימשיכו לצאת מטומטמים.

מישהו שישב לבד באחד המושבים ליד קם והלך לקדמת האוטובוס, והבחור השרירי העייף ליד דוד לא פספס רגע וקפץ למושב הפנוי ברגע שהייתה לו הזדמנות. הוא נשכב על שני המושבים, עצם עיניים והתחיל לרייר שוב. דוד הודה בלב על זה שעכשיו אולי יהיה לו קצת שקט. הוא בדיוק התכופף להוציא את המחברת והעט שלו מהתיק כשהבחור שקם קודם מהמושב שלו לבד חזר למצוא הר אדם מרייר על איפה שהוא ישב לפני כמה רגעים. הוא שם לב למושב הפנוי ליד דוד, והחווה עליו בידו.

״אפשר לשבת?״ שאל. הקול שלו היה נעים יותר ממה שדוד ציפה. הוא נשמע כמעט נינוח.

דוד לא ממש רצה לשבת ליד אף אחד, אבל הנהן. ״כן, בטח.״ הבחור - נער, נער זאת מילה יותר נכונה למישהו בן 18 - התיישב לידו בחיוך.

״איך קוראים לך?״ שאל הנער, ודוד קלט באותו רגע שהוא יצטרך ללמוד להכיר את כל האנשים האלה מאפס.

״דוד,״ ענה, ואז הוסיף במחשבה שנייה, ״בן ישי. אתה?״

״יהונתן,״ השיב הנער, ולא הוסיף שם משפחה. דוד לא האשים אותו. הוא לא הכיר בנאדם טוב אחד שהיה גאה בשם המשפחה שלו. ״גם אותך הכבשים האלה העירו, או שלא ישנת מלכתחילה?״

״לא כל כך טיפוס של לישון בנסיעות,״ דוד הודה. הוא לא הוסיף, בדרך כלל אני מקפל ברכיים ונשען על החלון עם מחברת ומנסה להתעלם מזה שהעולם שונה ממה שכתוב לי בין הדפים. ״אתה?״

יהונתן משך בכתפיו. ״סתם לא הייתי עייף. ישנתי כמו בול עץ בלילה.״

זה הפתיע את דוד. הוא לא היה מצפה שמישהו מהטירונים באוטובוס הזה לא התהפך מצד לצד בלילה בנסיון להשתיק את המחשבות שרצות לו בראש בערב לפני הגיוס. ומצד שני, רוב הסיכויים שהטירונים באוטובוס הזה התנדבו להיות חיילים בחי׳׳ר, אז דוד הרשה לעצמו להטיל ספק בעובדה שבכלל יש להם ראש מספיק גדול כדי שירוצו בו מחשבות. ״מפתיע.״

יהונתן הנהן. ״כן, אה? מה יש להגיד. אני קצת רגיל לכל הקטע הזה של צבא. אתה חושב שהכבשים האלה יסיימו לעבור את הכביש בשלב כלשהו?״

דוד העיף מבט מהחלון. זה נראה כאילו יש להם עוד דקה או שתיים לחכות עד שרועה הצאן יעביר את כל הכבשים בבטחה לעבר השני של הכביש. ״יש פה הרבה כבשים ואיש אחד, יכול להיות שייקח להם קצת זמן.״ הוא ניסה למנוע מדעותיו על היחס לחברה הבדואית להשתחל לקול שלו. הייתה לו תחושה שאם ייקח לבחור עם הכבשים כמה שניות יותר ממה שנראה להם, יהיו כמה אנשים באוטובוס הזה שידרשו לקבל נשק ולאיים עליו למהר.

״נראה כמו עבודה לא פשוטה.״ זה היה משפט מלא. לא ציני. לא מעביר ביקורת. דוד הופתע כל כך לשמוע דבר כזה יוצא מהפה של חייל קרבי ישראלי, שהוא הוריד את העיניים מהכבשים בחלון והסתכל על יהונתן - שהסתכל לו ישר בעיניים בחזרה. דוד ציפה לאתגר, לפאנץ׳ ליין, לשמץ של אכזריות מיליטנטית להתגנב למבט של יהונתן, אבל בעיניים החומות שהסתכלו אליו חזרה לא היה כלום חוץ מכנות משונה. דוד היה מופתע לראות חייל קרבי שלא מסתכל על רועה צאן בדואי ולא חושב אוטומטית ׳חלאת אדם! גנב אדמות פרימיטיבי!׳, אבל כשהוא הסתכל בעיניים של יהונתן, הוא לא הבין למה חשב למצוא את האמונה הזאת אצל מישהו מהאוטובוס הזה.

דוד לא אהב את אי הנחת בתוכו. הוא חזר להסתכל על הכבשים.

---

היום היה פשוט אסון.

לא הייתה לדוד דרך אחרת להגדיר את מה שעבר עליהם. המפקד שלהם - שדוד כבר הספיק לשכוח את השם שלו, כי הם היו חייבים לקרוא לו ״המפקד״ - הריץ אותם מסביב לבסיס כל כך הרבה פעמים שדוד היה בטוח שאין מספרים כדי לתאר כמויות כאלה. הייתה לו בחילה. הוא היה צמא. הוא הרגיש שהוא צריך לנוח קצת בצל, גם אם פיזית הוא אמור להיות מסוגל לעשות את כל הדברים האלה. במקום זה הוא המשיך לעמוד בדום וקיווה שאף אחד לא יעשה עוד שטויות שלא ימצאו חן בעיני בן ה-19 עם משקפי השמש. הוא חשב שזה ממש בדיחה, כי האעלק מפקד שלהם היה גדול מהם בשנה מקסימום, אבל זה לא כאילו היה לו יותר מדי מה לעשות בנידון. כנראה שככה עובד הצבא. מי הוא שיבין בזה.

אחרי שהם סיימו לאכול ארוחת ערב והתחילו להתארגן לשינה, דוד ממש הרגיש את העיניים שלו נעצמות בזמן שהוא החליף לפיג׳מה. הוא תכנן ללכת ישר לישון - המוח שלו כבר התחיל לחשב כמה שעות הוא יספיק לישון לפני שיעירו אותם לעוד סיבוב ריצה - אלא שאז הוא שם לב שיהונתן מסתכל עליו. דוד החזיר את המבט, מנסה להעביר את השאלה דרך העיניים שלו, ויהונתן החווה בראשו ליציאה מהאוהל. דוד לא אהב את הרעיון כל כך, אבל טוב, אם הוא מתעקש, כמה דקות של שיחה לא יפגעו בקשרים החברתיים שלו.

החושך כאילו ריכך את הקצוות של יהונתן. דוד לא הצליח לחשוב על דרך אחרת לתאר את זה, תהה לעצמו אם בשפה אחרת ההסבר הזה יהיה הגיוני, אבל דעתו הוסחה מהדרך שמנורות הלילה והירח השתקפו בעיניים של יהונתן. אם זה נראה כאילו יש לו קצוות חדים במהלך היום הזה, הלילה הפך אותם לעגולים. כל קוץ שיכול להיות שהיה אצל יהונתן הפך כאילו לפלסטלינה. דוד חשב שזה טיפשי שהוא שם לב לדברים האלה.

״אז איך עבר היום?״ יהונתן שאל, מתיישב קרוב מספיק לכניסה לאוהל כדי שאף אחד לא יעיר להם ורחוק מספיק כדי שאף אחד בפנים לא ישמע. ״נראה לך כמו המקום בשבילך?״

אם כל מישהו אחר היה שואל את זה, דוד היה חושב שזה גס רוח. אבל לא הייתה שום כוונה להעליב או למתוח גבולות בקול של יהונתן. זאת הייתה שאלה כנה, אמיתית, לא כדי לגרום לדוד להרגיש שהוא נמצא במקום הזה בטעות. משהו בטון שלו גרם לדוד לחשוב שגם יהונתן לא בטוח שהוא רוצה להיות שם. אז הוא ענה, ״אין לי מושג למה שיבצו אותי לפה.״

הוא הופתע מהקלות של האמת על השפתיים שלו. הוא בילה את החודשים האחרונים ברחמים עצמיים ונסיונות שכנוע, בעמידה מול המראה וריבים שקטים עם הבבואה על זהות. הוא אפילו יותר הופתע כשיהונתן, במקום לשאול למה דוד חושב שהוא לא מתאים, שאל ״לאן רצית להשתבץ? אני מניח שלא חי׳׳ר.״

דוד הניד בראשו. ״רציתי לכתוב ב׳המחנה׳. קצת רחוק מהטירונות הזאת.״

יהונתן המהם. ״אתה כותב?״

״לפעמים. בערך. לא מאמרים לעיתון, אבל כן. בערך.״ דוד לא הבין למה מתחיל להיות לו חם. ״מה איתך? איך ההתרשמות מהמקום הזה?״

יהונתן הסתכל מסביבם, כאילו בוחר את התשובה שהוא רוצה לתת. ״לא יודע. בכלל לא רציתי להיות פה. אבא שלי התעקש למשוך בחוטים ולהשיג לי את המיון הזה, ואז הכריח אותי לבוא לכאן. אני לא בטוח שאני מת על הרעיון.״

העניין לא היה זר לדוד. הייתה נטייה לאנשים עם קשרים בצבא לעשות שמיניות באוויר כדי להשיג את המיונים הכי שווים לילדים שלהם. הוא רק הופתע שאבא של יהונתן התעקש שהוא ילך לקרבי אם יהונתן בכלל לא רצה. בדרך כלל העניין הפוך. ״הוא בטח חושב שאתה מתאים למה שקורה פה. אולי הוא חושב שאתה יכול להיות קצין או מפקד או משהו כזה.״ דוד לא היה בטוח אם זה מה שיהונתן היה צריך לשמוע באותו רגע, אבל לא היה לו רעיון למשהו אחר להגיד. הוא ממש לא מי שיהונתן צריך ללכת אליו אם הוא מחפש עצות להתמודדות עם אבות מוזרים. דוד הוא בהחלט לא הכתובת לזה.

במקום להעיף לו בוקס, יהונתן פשוט המהם. ״יכול להיות. אין לי מושג מה הוא חושב עליי.״

---

היום שאחרי עבר על דוד באותה קהות חושים של היום הראשון. הוא היה עייף ורעב והרגיש על סף העילפון רוב הזמן, אבל כל עוד המפקד שלהם הסתכל עליו במבט שדוד לא יכל לראות מעבר למשקפי השמש אבל היה בטוח שהוא לא חיוך, דוד היה חייב להישאר בדום. כשסוף סוף שחררו אותם לארוחת צהריים, יהונתן התיישב לידו. הפעם הם לא בזבזו יותר מדי זמן בדיבורים ואכלו כל עוד היה להם עוד זמן, אבל אחרי שדוד הרגיש מספיק שבע כדי לסיים את היום אבל לא יותר מדי מפוצץ כדי לקבל בחילה, הוא הרשה לעצמו לזרום עם השיחה שיהונתן ניסה לפתח.

״אני לא חושב שהייתי רעב ככה כבר הרבה זמן,״ הודה יהונתן, מכניס לפה עוד ביס מהשניצל שלו. דוד רצה ללכת לבקש עוד שניצל תירס, אבל הוא ידע שאחר כך הבטן שלו תתנקם בו.

״מותר להם בכלל להשאיר אותנו בתנאים כאלה כל כך הרבה?״ דוד שאל, למרות שהוא ידע שאין שום פואנטה לשאלה הזאת.

יהונתן משך בכתפיו. ״אין לי מושג. לא נראה לי שאכפת להם יותר מדי. אבא שלי אומר שהם יגררו אותנו בדיוק לנקודה הזאת לפני שאנחנו נשברים, כי עם הנקודה הזאת אנחנו צריכים ללמוד להתמודד.״

דוד לא אהב את קו המחשבה הזה, אבל הוא לא יכל שלא להודות שיהונתן צודק. זה הקטע עם קרביים - גוררים אותם לקצה גבול היכולת, כי ברגע האמת הם יצטרכו לעמוד מול סכנת חיים והם צריכים להיות מורגלים בשלמות כשהם בקצה גבול היכולת. המחשבה גרמה למשהו מוזר לרתוח בתוך דוד - לא בדיוק פחד, ולא בדיוק שנאה, אלא משהו באמצע. הוא שנא את זה שחבורה של בני 18 צריכים להיות בקו האש.

זה היה פשוט מגוחך. הוא רצה להגיד משהו, למצוא דרך להביע את התסכול, אבל יהונתן דיבר לפני שהוא הספיק לחשוב על מילים. ״אני, אה, הולך לדבר עם אבא שלי לכמה דקות. תכף חוזר.״

היה משהו קצת שונה ביהונתן עכשיו. דוד לא היה בטוח אם זה הטון או הייאוש בקמט הקל בגבות שלו, אבל הוא לא יכל לפספס את זה. הוא ישאל את יהונתן על זה אחר כך. זה בטח הרעיון הכי טוב. ״בטח, בהצלחה.״

יהונתן קם, טפח לדוד על הכתף וקרץ. ״אל תאכל לי את האוכל.״

זאת הייתה בדיחה, כמובן - כל ארוחה דוד לא הפסיק להתלונן על כמה הוא שונא את האוכל. הוא חייך ויהונתן הלך, המגפיים השחורים שלו נעלמים מאחורי הדלת העבה של חדר האוכל.

״כמה מזל לבנאדם אחד, אה?״ צחק מי שישב מול דוד. אופק? הוא לא היה בטוח. הם לא כל כך דיברו.

״הממ?״ דוד שאל, מכניס לפה עוד ביס מהאוכל שלו בתקווה שהוא לא ישים לב לטעם.

״יהונתן. יותר מזל משכל, אני אומר לך. בדוק סידרו אותו כדי להגיע לכאן, וזה בכלל לא נראה כאילו הוא ממש רוצה להיות פה.״

״אני לא ממש מבין מה אתה רוצה.״

״אבא שלו, נו, הקצין של כל הבסיס הזה בערך?״ אופק המשיך, ״בדוק הוא קמבן אותו. אני אומר לך, חבר שלי רצה להגיע לפה גם ובסוף אמרו לו שהוא לא מתאים. והוא הרבה יותר מתאים מהלפלף הזה.״

אם דוד לא היה מרוכז מדי בחלק הראשון של המשפט הוא כנראה היה מתווכח שיהונתן בכלל לא לפלף, אבל המחשבה לא הספיקה להגיע לראש שלו. ״לא ידעתי שאבא שלו...״

אופק נחר בצחוק. ״כן, טוב, עכשיו אתה יודע. זה למה הוא כל הזמן מספיק לדבר עם ההורים שלו. אני חושב שזה מה זה לא פייר שהוא פה ואנשים אחרים שרוצים לא יכולים.״

דוד נתן עוד ביס באוכל שלו. ״אתה יודע, להיות בסכנת מוות כל הזמן זה לא בדיוק הדבר הכי כיף בעולם. לא נראה לי שלמישהו מאיתנו יש יותר מדי מזל.״

---

דוד רצה להעלות את הנושא באותו ערב, אבל יהונתן התחיל לדבר על זה עוד לפניו. הם ישבו מחוץ לאוהל, בין חול ומנורות שדה מהבהבות, ודוד בדיוק התחיל להגיד שהוא מזהה בכוכבים את הדובה הגדולה כשיהונתן קטע אותו.

״אתה מכיר את זה שההורים שלך רוצים שתהיה משהו ואתה פשוט לא יכול להיות הדבר הזה בשבילם?״ הוא שאל, ולפני שדוד הספיק לענות לו, הוסיף, ״כי זה פשוט מחרפן. אבא שלי בטוח שהוא מכיר אותי, בטוח שהוא יודע בדיוק מה נכון בשבילי ומה אני צריך להיות ומי אני צריך להיות וזה פשוט לא נכון. הוא חושב שאני צריך להיות הוא, להמשיך את הדרך שלו או מה שזה לא יהיה, לצאת לקצונה ולחתום קבע ולבלות את כל החיים בחור באמצע שום מקום הזה כאילו להרוג זה הדבר הכי טוב שיכול לצאת ממני. מה אם אני לא רוצה לעשות את זה?״ הוא הסתכל על דוד במבט הזה שהיה שמור לרגעים האלה שהם ישבו בלילה מחוץ לאוהל, כאילו אם הוא יסתכל חזק מספיק הוא יצליח למצוא תשובה.

דוד שאף ונשף נשימה ארוכה. ״אני חושב שאנחנו לא יכולים להיות ההורים שלנו,״ אמר אחרי כמה שניות של מחשבה, ״אף אחד מאיתנו. לא אני, לא אתה, לא אף אחד. אנחנו יכולים רק לבחור להעמיד פנים שאנחנו ההורים שלנו. אתה יכול לבחור להעמיד פנים שאתה רוצה להיות תקוע באמצע המדבר כל החיים שלך ואתה יכול לבחור גם לא לעשות את זה. ואתה יודע מה?״ הוא הסתכל ליהונתן ישר בעיניים, וניסה לתעל את כל האנרגיות שלו למשפט האחד הזה. הוא חשב על התסכול של אופק בארוחת הצהריים. ״תעשה מה שפאקינג בא לך. החיים שלך הם שלך, לא של אבא שלך. את הבחירות שלו הוא עשה כבר. ואם אתה לא רוצה לבלות את החיים שלך מוקף במוות והרג וחול, אז אתה יודע מה, אתה לא חייב. אתה יכול לעשות מה שבא לך. לך תלמד לנגן, או תכנות, תלך להגשים כל חלום ילדות שאתה יכול לחשוב עליו. תעשה מה שנראה לך שיעשה אותך שמח. ולעזאזל עם מה שאבא שלך רוצה. מתי בפעם האחרונה פגשת מישהו שיכול להגיד שאבא שלו נתן עצות טובות?״

יהונתן צחק, אבל בלי הומור. ״אתה צריך לכתוב ספר מוטיבציה.״

דוד גלגל עיניים. ״אני חושב שאני אמשיך לכתוב שירה במקום.״ המשפט יצא ממנו לפני שהוא בכלל שם לב שהפה שלו נפתח, והרגע של השקט אחרי שהוא דיבר גרם לו להפסיק לנשום לרגע. הוא בדרך כלל לא סיפר לאנשים שהוא כותב שירה. לא בגלל שהוא לא רצה שהם ידעו - הוא כן קיווה שהוא יוכל להוציא אוסף יום אחד, גם אם תחת שם בדוי - אלא בגלל מה שאנשים בדרך כלל יחשבו עליו. החברה שלו מכיתה י׳ חשבה שזה אומר שהוא בקטע של בנים. זה היה נכון, כמובן, אבל זה גם לא אמר שהוא היה פחות בקטע שלה או שיש איזשהו קשר בין השניים. מאז השיחה הזאת שלהם הוא השתדל לא לפתוח את הנושא הזה סתם עם אנשים. בדרך כלל הוא פשוט ציין שהוא כותב. היו מספיק גברים שכתבו סיפורת שאף אחד לא הרים עליהם גבה, אבל היה משהו בשירה שגרם לכולם לחשוב דברים שלא תמיד היו נכונים.

״אז זה מה שאתה כותב,״ יהונתן אמר, ודוד הרגיש שהוא יכול לנשום שוב. זה היה אותו קול שהוא זכר מהאוטובוס - לא שיפוטי, לא מעביר ביקורת, רק מציין עובדה. ״האמת שמתאים לך.״

״מזתומרת?״

״מתאים לך. אני יכול לדמיין את זה. בטח יש לך שירים ממש יפים.״

זה גרם לדוד לחייך. ״אולי אני אתן לך לקרוא מתישהו. אם יצא לי משהו טוב מספיק.״

יהונתן הסתכל עליו ישר בעיניים. ״כל דבר הוא טוב מספיק.״

---

דוד לא חיכה יותר מדי לרגע שהוא יהיה כבר חייב להרים טלפון להורים שלו. לא רק בגלל שלא היה לו כוח לדבר איתם, אלא בגלל שעם כמה שהיה לו קשה בטירונות המקוללת הזאת, עבר הרבה זמן מאז שהוא הרגיש שיש משהו שמעניין אותו ככה והוא לא רצה להיזכר בחיים שהוא הגיע מהם. אבל הקץ הוא בלתי נמנע, ואחרי שבוע וחצי הוא ידע שהוא באמת כבר חייב להתקשר אליהם, אז אחרי ארוחת ערב הוא הלך להתקשר. הוא בקושי הספיק לשמוע צליל חיוג לפני שהוא שמע את הקול של אמא שלו.

״דוד! חמוד שלי, מה שלומך?״ אמרה אמא שלו מהקצה השני של הקו.

דוד גירד מעל הגבה שלו. ״אני בסדר, אמא. איך אצלכם?״

״אנחנו? אנחנו מתגעגעים אליך, ילד שלי! איך הצבא? יש לך מה לאכול? מצאת חברים? אתה מסתדר?״

״כן, האמת שלא עד כדי כך נורא פה. הרבה חול, אבל מתרגלים. יש כמה אנשים נחמדים. האוכל פה ממש לא מוצלח, אבל גם לזה מתרגלים.״ איכשהו, כל פעם שהוא דיבר עם ההורים שלו הוא נזכר למה הוא לא אוהב להיות בבית.

״ומה איתך? איך אתה מרגיש? הלם קרב?״ זאת הייתה אמורה להיות בדיחה ודוד ידע את זה, אבל הוא לא יכל שלא לחשוב על האפשרות שזה באמת יהיה משהו שיקרה לו.

״אני בסדר, האמת. היה ממש מוזר בהתחלה, אבל מתרגלים, ויש פה אנשים די טובים בסך הכל.״ הוא לא רצה להזכיר את יהונתן. גם ככה אמא שלו לא הפסיקה להציק על כל דבר שזז מאז שהוא יצא מהארון. הוא לא צריך גם את זה.

״אני ממש שמחה לשמוע, מתוק שלי. אבא לא לידי עכשיו, אתה רוצה שאני אמסור לו משהו?״

דוד הודה בלב למזל שלו. לא היה לו כוח לדבר עם אבא שלו עכשיו. ״רק שאני בחיים. ושאמרתי היי.״

״בטח, אהוב שלי, מה שתרצה. אני שמחה מאוד לשמוע את הקול שלך. אתה מסתדר שם? עם כל שאר הבנים?״

דוד עצם את העיניים וצבט את גשר האף שלו. יום אחד היא תפסיק להציק לו על הדברים האלה, וביום הזה הכל יהיה הרבה יותר פשוט. ״כן, אמא, הכל סבבה. איך אצלכם?״

״אה, אנחנו בסדר. הבית מרגיש ריק בלעדיך, אבל אנחנו מוצאים דרכים להעסיק את עצמנו. אתה יודע מתי אתה אמור לחזור הביתה? אם יש מתישהו כזה בכלל?״

״אממ, אמורים לשחרר אותנו לשבת שבוע הבא. אני חושב. לא בטוח.״ הוא לא ממש רצה לחשוב על זה.

״אז תוכל לעדכן? אני רוצה לדעת להתארגן מראש על אוכל בשבילך, שתוכל להתפנק כשאתה חוזר.״

״כן, בטח, אמא. אני אדבר איתך.״

---

יהונתן לא דיבר איתו. זה לא היה רגיל, במיוחד בהתחשב בזה שבשלב הזה היה כבר ברור שהם צמד, אבל דוד הרגיש שיש משהו לא בסדר. יהונתן לא דיבר עם אף אחד, לא רק עם דוד - מאז שהוא חזר משיחה עם אבא שלו הוא לא פתח את הפה חוץ מאשר לענות למפקדים. דוד נתן לו מרחב, אבל כשהוא לא יצא מהאוהל בערב לשיחה הקבועה שלהם כשכולם ישנים הוא ידע שכדאי שהוא יגיד משהו.

יהונתן לא ישן. הוא שכב על הצד, העיניים שלו פקוחות לגמרי, והיה ברור שהוא חושב. כשהוא שם לב לדוד, הוא נאנח בתסכול. ״עזוב אותי, באמא שלך, אין לי כוח לדבר עכשיו.״

דוד הרים ידיים, לקח את המחברת שלו מהתיק ויצא החוצה. האוויר הקריר של המדבר בלילה היה קליל על הפנים שלו, ולמרות האורות של הבסיס, היה אפשר לראות את הכוכבים. אם יהונתן לא רוצה לדבר אז שלא ידבר, ויעשה מה שבא לו - אם הוא רוצה לדבר, הוא יודע איפה דוד נמצא. לפני שהוא פתח את המחברת, דוד הכריח את עצמו לתת ליהונתן כמה דקות של הזדמנות. הוא ידע שאם יהונתן יצא מהאוהל ויראה את דוד עסוק במחברת הוא לא יגיד לו כלום, ובכנות, דוד רצה שהם ידברו.

הוא הסתכל על הכוכבים במקום לפתוח את המחברת. לפעמים הוא לא ידע מה ההבדל ביניהם - לכוכבים בשמיים ולמילים במחברת הייתה משמעות דומה מאוד עבורו - והשמיים הרחבים של המדבר רק חיזקו אצלו את התחושה ששירה היא השפה של הכוכבים שכבר התפוצצו בסופרנובה. הוא כמעט צחק מעצמו. היה נחמד לראות שלמרות המשמעת והמדים, הוא לא איבד מהפואטיות המתנשאת שלו.

ברגעים הפנויים הנדירים שהיו לדוד בטירונות הזאת - הרגעים האלה שאף אחד לא בוחן אותו ויהונתן עסוק במשהו שהוא לא להסתכל עליו כאילו הוא חתיכת פאזל שהוא לא בטוח איפה למקם - הוא השתדל לכתוב. מאז שהוא הגיע לחור הזה באמצע המדבר הוא הרגיש שהוא לא מצליח לכתוב כמו שצריך. המילים לא מסתדרות לו, הריח של החול מפריע לו לחשוב, והוא כבר ויתר על חריזה לגמרי. אז הוא השתמש בשירה בתור יומן, כמו שהוא עשה בחטיבה - תיעוד כרונולוגי של מי שהוא. הוא כתב על בית ועל שייכות, על נשק ועל מדבר אינסופי, ועל בן 18 עם מבט יותר מדי עמוק שהוא עדיין לא בטוח שהוא לחלוטין מבין.

בינו לבין עצמו, הוא לא היה בטוח אם כמות השירים שהוא כותב על יהונתן היא רגילה. כבר יצא לו לכתוב שירים על אנשים, על משפחה וחברים ובנות ובנים, אבל היה משהו באיך שהוא כותב על יהונתן שלא הרגיש לו מוכר. אולי אין לזה באמת משמעות, ואולי זאת בדיוק המשמעות. דוד לא רצה לחשוב על זה יותר מדי, אבל הוא לא יכל שלא לתהות על סימני השאלה שיהונתן השאיר אצלו. הוא היה רגיל לסימני שאלה, אבל לא לכאלה; היה רגיל לחוסר הבנה, אבל עד הגבול שאיכשהו נחצה עם יהונתן.

דוד היה בטוח ששמים לב לזה גם כשהוא כותב. היה לו מזל שאף אחד לא ידע על המחברת עמוק בתוך התיק שלו חוץ מיהונתן.

הודעה זו נערכה ע"י Nico di Angelo ב Sep 6 2020, 01:10 AM

אמאלה. אוך זה כזה יפה וואו אני מת על זה.
נתחיל מהעובדה שאני מאוהב בזה?? זה כל כך יפה ומסודר ומעניין ואני נשאב לתוך כל קטע שלך ברמות אבל כאילו בוא נתחיל בעובדה שלי אין ליטרלי מושג קלוש על צבא והקטע שלך לא רק העשיר לי את הידע אבל גם נתן לי את האשליה שאני אשכרה מבין!!! זה עד כמה שהקטע שלך קסום.
כרגע אני לא במצב של מספיק תאי מוח לאשכרה ת"ב אז זה ייערך! בינתיים אצביע על הדברים שהכי אהבתי!
איך שאתה מייצג את השיפ שלהם ואותם בכללי זה פשוט כזה מתוק ומקסים ויהונתן הוא תינוקי (בום) ואוך תמשיך עכשיו!!! דוד מיוצג באופן מהמם ואני מת על כל העלילה שאתה מציב שם ואיך שאתה כותב אותה ואוך אני מת על כל זה!!!
תמשיך בבקשה :)

טוב אז תבים זה לא הצד החזק שלי, אבל רציתי להגיד שזה כל כך כל כך יפה!
הכתיבה שלך נהדרת ומושכת, וכל כך מסודר ואסתטי, הרעיון מהמם והביצוע קסום עוד יותר. ממש אהבתי, ממש. מחכה להמשך!

טוב, תם, קודם כול אני רוצה לכתוב לך שהכתיבה שלך נהדרת! בגלל שזה מה שרצית. סתם, לא. הכתיבה שלך נהדרת, אפילו יותר מנהדרת.
יש לך כישרון כתיבה עצום, פשוט מטורף לגמרי, ואת.ה מנצל.ת אותו כמו שצריך.
התיאורים שלך מקסימים, אפילו יותר ממקסימים. תיאורי הרגשות מדויקים ומעוררי-השראה; תיאורי המקומות פשוט מופלאים ומפורטים להפליא - כל תיאור קטן כל-כך מדויק, נקי ומיוחד.
אני פשוט נפעמת מהכתיבה שלך כל פעם מחדש, וזה משהו שנדיר מאוד שקורה.
אני מרגישה שכל מילה כאן מתאימה, אין מילה שמתאימה יותר ממנה. הכול מתאים, ופשוט מרגיש כל-כך נכון.
זו חוכמה גדולה מאוד לדעת לבחור מילים בצורה כל-כך מצוינת.
המעברים בזמן ובמקום בפרק הזה לא תקועים, וזה משהו שדי קשה לעשות ואני קוראת המון קטעים בהם המעברים מכבידים, תוקעים ומשבשים את הקריאה הרציפה - למזלנו הרב, בפרק הזה זה לא כך, אז כל הכבוד!
תראה.י, אני ממש אוהבת את הדיאלוגים בקטעים שלך. הם כל כך יפים, באמת.
הם גם מותאמים לקטע ספרותי, ועם זאת הם מותאמים לשפה רגילה, שכולנו רגילים לדבר בה - בלי הרבה מילים גבוהות שבדרך כלל לא מוצאים מישהו שמשתמש בהן בשיחה יום-יומית, אך עדיין לא יותר מדי סלנג וכדומה.
טוב, זה תיאור די מוזר ולא מובן לדיאלוגים שאת.ה כותב.ת, אז בקיצור, אני אוהבת אותם.
אני כמעט בטוחה שהיו לי עוד דברים רבים לכתוב, אבל כנראה ששכחתי אותם במהלך הקריאה. בכל מקרה, הם היו רק דברים טובים. ^^
הסוף הוא סוף מעניין, ואני אסביר: מצד אחד, הוא סוגר את הפרק בצורה טובה שלא משאירה המון מקום למשהו נוסף, ומצד שני, הוא משאיר טעם של עוד, רצון לדעת עוד על דוד ועל החיים החדשים האלה, רצון לדעת עוד על הקשר של דוד ויהונתן, רצון להיות חלק מהתהליך המדהים הזה שעובר בסיפור...

המילים "נזל לו בין האצבעות" הן מילים מאוד מעניינות. הביטוי המיוחד הזה מעורר סקרנות מסוימת, אפילו תהייה על בחירת הביטוי הזה.
מאוד ייחודי, ונחמד שבחרת לשלב את זה. (:

הדימוי של המילים שנשפכו כמו דם מפצע פתוח הוא דימוי נהדר, פשוט מופלא. יש בו מן קסם כזה, ואירוניות כואבת (לנוכח המוות של יהונתן, אף-על-פי שברור שלדימוי הזה אין קשר לכך).

רוב הפעמים, כדי לתאר אדם כלשהו, צריך סיפור ארוך מאוד. לעיתים, לא די בסיפור ארוך. למעשה, לעיתים דבר לא מספיק כדי לתאר את האדם ולגרום לנו, הקוראים, להבין אותו עד היסוד. אבל כאן פסקה אחת הספיקה. הצלחת לתאר לקוראים את יהונתן בצורה פשוט מושלמת, לדעתי.
כמובן שכנראה שנגלה עליו פרטים נוספים בהמשך, אבל כרגע הפסקה הזאת העניקה לנו את כל המידע על יהונתן שאנחנו צריכים כרגע.
פשוט פסקה מושלמת. אין לי מילים.
ואם כבר מדברים על יהונתן, אז רציתי לציין שהוא דמות מאוד מורכבת לדעתי, ואני מצפה לראות מה תעשה.י איתו. (:

ועכשיו, אין לי הערות רציניות, והייתי צריכה להיות הכי קטנונית שאפשר כדי למצוא משהו להעיר עליו, וגם מה שמצאתי הוא ממש פעוט ושולי.

בהקשר הזה יש לכתוב "הכול" ולא "הכל".

שוב, הטעות הקטנה עם ה"הכול". שים.י לב: כאן הטעות מופיעה פעמיים.

זו טעות ממש שכיחה, אז הגיוני שטעית. מוזמן.ת לקרוא כאן אם זה מעניין אותך. (:


לסיכום, אני ממש מקווה שלא פגעתי, זו בהחלט לא הייתה כוונתי.
הכתיבה שלך מושלמת, ואני יותר ממקווה שלעולם לא תפסיק.י לכתוב.
אז כן, אני יותר מאשמח אם תמשיךי את הסיפור הזה במהירות האפשרית, או שאני אאלץ לאכול את עצמי.
ובהזדמנות זו, אני רק רוצה לציין שאני מאוהבת בכתיבה שלך, ואם אני לא טועה, קראתי כל קטע במדף שלך.
טוב, אני די מביכה את עצמי, אז להתראות, סיפור מדהים, והמשך הכי מהר שאת.ה יכול.ה. (:

מדהים!!!!!!!
המשך דחוף!!!

היי תם, רואה כמה הגיבו? אני מקווה שאתה מבינה שזה אומר משהו על הכתיבה שלך. (האממדהיםהאמ)
למרות שאנחנו יודעים כבר שהכתיבה שלך נהדרת אני מציין את זה שוב. כל אחת מהדמויות היא אדם בפני עצמו. רואים את האופי ואת האנושיות, זה נותן הרגשה שאני רואה על אדם אמיתי, עם חולשות, פחדים ועליות. יצרת אותם בצורה מעולה.
אהבתי גם את הליהוק שעשית לאלה שאנחנו מכירים מהסיפור התנ"כי. שאול בתור אדם בעל אמצעים? יהונתן בתור הבן שצריך להמשיך את דרכו? דוד כאדם שרק נכלא בטעות למשהו שהוא מעולם לא חשב שיקרה? מושלם.
אני מחכה להמשך. תמשיךי ככה :)

איפה הפרק השני?
חייב לקרוא

ביקשתם ולכן תקבלו!!!!!!!!!!! הנה החלק השני
כמה נוטס:
1. לא עבר בטא כי ליטרלי אחת בלילה. יכול להיות שאני אעבור על זה מחר או משהו נראה אם יהיה לי כוח בזמן שיעור תיאטרון. אני מקווה שאין פה חלק שאמור להיות באיטליקס ולא נמצא באיטליקס כי קצת עברתי על הכל עכשיו לוודא אבל באמת אחת בלילה אז אין לי איך להבטיח
2. הוספתי בהודעה הראשית רשימה מתעדכנת של אזהרות תוכן כי החל מהפרק הבא זה קצת הולך downhill. אזהרות התוכן לפרק הזה הן אזכורים של הומופוביה, שזה די מפתיע בהתחשב בזה שתכננתי שהפרק הזה יהיה קצת יותר כבד ממה שהוא יצא בסוף. לא נורא.
3. נקודות שמופיעות בפרק שדורשות הסבר אולי:
- טרזן: לא הדמות. יש מקום כזה על הירקון שיש בו חבל שקשור לאחד העצים שאפשר להיתלות עליו כמו טרזן וכזה לקפוץ לתוך המים. הרבה חברים שלי נמצאים שם וכאלה וחשבתי שהמקום מתאים לסיטואציה.
- ״יהיה בסדר,״ מלמל, והוא קיווה שיהונתן לא הכיר את הנאום הזה של רבין: יש לרבין נאום מפורסם שקוראים לו יהיה בסדר. הנאום המלא נמצא פה, והחלק הרלוונטי הוא הפסקה הזאת: ״לאחת הבעיות הכואבות שלנו יש שם, שם פרטי ושם משפחה – זהו צירוף שתי המילים "יהיה בסדר". צירוף המילים האלה, שרבים מאיתנו שומעים בחיים היום-יום של מדינת ישראל, הוא בלתי-נסבל. מאחורי שתי המילים האלה חבוי בדרך-כלל כל מה שלא "בסדר": יהירות ותחושת ביטחון עצמי מופרז, כוח ושררה, שאין להם מקום. ה"יהיה בסדר" מלווה אותנו כבר זמן רב, שנים, והוא סממן לאווירה הגובלת בחוסר אחריות ברבים מתחומי חיינו. ה"יהיה בסדר", אותה טפיחת כתף חברה'מנית, אותה קריצת עין, אותו "סמוך עלי", הוא סממן לחוסר סדר ומשמעת, למקצועיות שאיננה, לבטלנות שישנה. אווירת ה"חפיף" היא, לצערי הרב, נחלת ציבורים רבים בישראל, לאו דווקא בצה"ל. היא אוכלת בנו בכל פה. ואנחנו כבר למדנו בדרך הקשה והכואבת ש"יהיה בסדר" פירושו שהרבה מאוד לא "בסדר". השירות בצה"ל לקראת שנות האלפיים תובע מן המשרתים בו, מכם, מאותה חבורה שאתם שייכים אליה, שורה ארוכה-ארוכה של תכונות וכישורים אשר מייחדת אתכם מקבוצות רבות אחרות באוכלוסיה. היא הופכת אתכם לקבוצת איכות שמדינה שלמה ודואגת יכולה להשעין את ראשה על כתפיה, ולדעת שבטחונה נמצא בידיים הטובות ביותר.״
- מקווה שלא פספסתי כלום
4. חלקים לא קטנים מהפרק הזה הושפעו מהספר The Song Of Achilles שקראתי לפני איזה שבוע וחצי ואני ליטרלי לא אותו בנאדם יותר אז אם בא לכם למחוץ לעצמכם את כל שמחת החיים לכו תקראו את הספר הזה נראה לי מתוך חמשת שלבי האבל אני בשלב ההכחשה עדיין

יאללה תהנו!! כמו תמיד אני רוצה ת׳׳בים אז אם יש לכם כוח לת׳׳בב זה נהדר ואם לא סתם תגובה פשוט תעשה לי את היום 3>

2. סדיר.

השבת שדוד בילה בבית אחרי הטירונות עברה בדיוק כמו שהוא ציפה. אמא שהתעקשה שהוא יאכל ויאכל ויאכל ויאכל, אבא ששאל שאלות ולא הקשיב לתשובה, והרבה מאוד שעות שינה. בערך בשעה חמש ביום שבת הוא החליט שכבר נמאס לו. הוא ישן בערך 17 שעות רצוף ועוד אחרי זה ישן בצהריים, והוא לא ממש מצא משהו יותר מעניין לעשות בבית. אם הוא לא היה צריך להיות בבסיס מוקדם בבוקר מחר הוא היה יוצא עם חברים, אבל כל אחד מהם עסוק בדברים שלו ובכלל לא היה לו כוח אליהם. הוא תכנן להעביר את השעות שנשארו לו בבית בנסיון לכתוב מאחורי הדלת הסגורה של החדר שלו, אבל בדיוק כשהחליט לקום לקחת את המחברת הטלפון שלו רטט. הוא הסתכל ממי ההודעה, והופתע לראות שהיא מיהונתן. הם החליפו מספרים עוד ביום הראשון, אבל כמעט ולא יצא להם להשתמש בהם בזמן הטירונות (אחרי הכל, הם היו באותו הבסיס כל הזמן).

יהונתן כתב - ודוד, בלי לשים לב, קרא את ההודעה בקול שלו - תגיד, בא לך לעשות משהו עכשיו?

דוד חשב על זה לרגע. יהונתן לא גר רחוק - בערך חצי שעה נסיעה, וזאת לא שעה שיש יותר מדי פקקים - וזה לא כאילו היה לו משהו יותר מעניין לעשות עכשיו. הוא כתב הרבה בבסיס, ברגעים האלה לפני שהוא נרדם והספיק להכריח את עצמו לשרבט את המילים שמילאו לו את הראש כל היום. הוא יכול לזכור את מה שהוא רצה לכתוב היום ולכתוב את זה כשהוא בדרך לבסיס מחר. אז בלי לחשוב יותר מדי על השעה או על זה שהוא צריך לקום מוקדם מחר, הוא כתב ליהונתן בחזרה, אני זורם, מה בא לך?

כמה שניות, סימון ״יהונתן מקליד/ה״, ואז, יש לי רעיון. תשלח כתובת? אני אבוא לאסוף אותך

דוד שלח לו את הכתובת. הוא חשב שאם הוא היה אומר למי שהוא היה לפני הטירונות שהוא פשוט ישלח את הכתובת שלו לחייל קרבי שמסרב להגיד לו לאן הם ילכו כנראה שדוד של לפני כמה שבועות היה צוחק לו בפנים, אבל הוא התנחם במחשבה שדוד של לפני כמה שבועות פשוט לא הכיר את יהונתן. וחוץ מזה, מה כבר יכול לקרות?

דוד הניח שיקח קצת זמן עד שיהונתן יגיע, אז הוא נכנס לעשות מקלחת מהירה. הוא קצת התגעגע הביתה, גם אם הוא פחות התגעגע למשפחה שלו - השמפו שהוא רגיל אליו, העוצמה של הזרם, השטיח שתמיד איכשהו מלוכלך, המזרן שמתאים בדיוק לו. הוא אהב את התחושה הזאת של בית. הוא קיווה שהוא תמיד ירגיש ככה כשהוא נמצא שם.

כשהוא יצא מהמקלחת היה לו זמן ללכת לשתות כוס מים לפני שהטלפון שלו צלצל. יהונתן. דוד ענה, אמר שהוא כבר יורד, דחף לתיק את הארנק, האוזניות, תעודת הזהות והמפתחות שלו וצעק לאמא שלו שהוא יוצא. יהונתן קיבל אותו עם חיוך ומשקפי שמש, חולצה מכופתרת קצרה וג׳ינס אפור. דוד הרגיש קצת מטופש בטישירט והדגמ׳׳ח שלו, אבל אז הוא הזכיר לעצמו שזה יהונתן, אז באמת אין סיבה לעשות לעצמו רגשי.

״לאן הולכים?״ הוא שאל במקום, מנסה ממש חזק שדעתו לא תוסח מהכפתור הפתוח בחולצה של יהונתן בדיוק על הגבול שמושך את המבט.

יהונתן רק חייך. ״תחגור ותראה.״

---

כשהם חזרו לבסיס דוד הרגיש שהשמיים כבר לא סוגרים עליו. הוא עדיין שנא כל שנייה מהשהות שם, שנא את הנשק והביטויים והקללות והבדיחות שהצחיקו את כולם חוץ ממנו, אבל הוא בהחלט התרגל. הייתה לו תחושה שהוא גם תורם, ולא רק עומד בדום דומם בציפייה לפקודות. כמה מהבנים הפסיקו להשתמש במילה קוקסינל, ועוד אחד ביקש סליחה מהאקסית שלו על איך שהתנהג אליה אחרי שיחה צפופה עם דוד על פמיניזם. לאט לאט, הם הפכו לחבורה, הוא ויהונתן וכל שאר החיילים.

הוא היה יכול להתרגל לשגרה הזאת. הוא מצא לו חברים, והיו לו רגעים עם עצמו, וכל לילה הוא ויהונתן ישבו לדבר מחוץ לאוהל והוא הרגיש קצת יותר כמו עצמו. אולי ככה הוא יכול לעבור את השירות שלו. הוא לא היה זר להסתגלות - עם הורים שהתגרשו וחזרו פעמיים הוא ידע טוב מאוד להרגיל את עצמו לשינויים - והוא חשב שהוא יכול לעשות את זה. רק עוד קצת. עוד טיפה.

---

ערב אחד, כשהוא ויהונתן ישבו מחוץ לאוהל כרגיל, אחד הקצינים עבר באזור. למרות שהם ממש לא רצו, הם קמו ונמתחו לדום, והקצין רק הנהן אליהם מאחורי משקפי השמש שלו. ״בן ישי. יהונתן.״ כל הקצינים קראו ליהונתן בשמו. דוד ידע לנחש למה, אבל עדיין היה מופתע כל פעם מחדש. ״לא כדאי שתלכו לישון?״

הם בדיוק תכננו מה יעשו בפעם הבאה שהם יוכלו לצאת לשבת, ודוד קיווה בכל לבו שהקצין לא שמע את השיחה שלהם. ככל שעבר הזמן הוא הרגיש שיהונתן הוא יותר ויותר סוד שהוא צריך להחביא. הוא ידע שזה טיפשי, שיהונתן ילד גדול שיכול לדאוג לעצמו, שהם בסך הכל חברים, אחים לנשק, איך שלא יקראו לזה, אבל חוסר הנוחות כרסם בו כל פעם שמישהו הפריע להם לדבר. הוא הרגיש כאילו נכנסו למקלחת כשהוא נמצא שם והדבר היחיד שמפריד בינו לבין מי שנכנס זה הוילון.

״תכף, המפקד,״ יהונתן הבטיח, הקול שלו רגוע יותר משל כולם כשהם דיברו לקצינים. ״אנחנו רק מדברים.״

הקצין גיחך, אבל עזב אותם.

״איך אתה תמיד כל כך רגוע לידם?״ דוד שאל. ״כל הקצינים האלה, מפקדים, ווטאבר. איך הם לא גורמים לדום שלך להיות יותר זקוף ממה שדרוש?״

יהונתן משך בכתפיו. ״אני מכיר אותם. כל פעם שאבא שלי לא היה בבסיס הם היו אצלי בבית. חברים שלו, פקודים, הכל. אני מכיר את הסיפורים על כל אחד מהם. למי הגיע התפקיד, למי לא. מי רצה להישאר ומי בסוף נשאר. הם לא מפחידים אותי. הם סתם עוד אנשים.״

---

דוד ענה לטלפון ברגע שהוא התחיל לצלצל לו ביד. הוא היה בבית, מרפרף על האינטרנט בהיסח הדעת, מנסה להכריח את עצמו לשלוח הודעה ליהונתן כי ממש משעמם לו והוא יודע שהוא ירצה להיפגש. מסתבר שהוא בכלל לא היה צריך - יהונתן פשוט התקשר אליו.

״יש לך רבע שעה לשים בגד ים ולדחוף לתיק מגבת,״ יהונתן אמר ברגע שדוד ענה לשיחה, ״אני לוקח אותך לטרזן.״

דוד חייך. הוא ידע ששומעים את זה. ״זורם. אני אספיק אפילו בעשר דקות.״

יהונתן חיכה לו מחוץ לבית באוטו שלו כרגיל לבוש בטישירט צהובה פשוטה ובגד ים ורוד וירוק בדוגמת הוואי. משקפי השמש שלו - דוד הבין שזה הולך להיות דבר קבוע, כי כל פעם שהם נפגשו מחוץ לבסיס הם היו עליו - נתנו לפנים שלו מסגרת די מחמיאה. דוד נכנס לאוטו בחיוך, וקיווה ששום דבר לא ילך ממש נורא. כבר יצא לו לראות את יהונתן בלי חולצה, אבל זה קצת שונה. הוא קיווה שלא ישימו לב.

כבר ברגע שהם הגיעו ותפסו להם מקום נוח לשבת על הדשא של פארק הירקון, ממש ליד הנחל, יהונתן הוריד ישר חולצה והעיף את הכפכפים הכחולים שלו מהרגליים. דוד אולי קצת הסמיק וניסה ממש להסיט את המבט, אבל הוא היה בטוח שהאדימות בלחיים שלו יכולה לעבור בתור מה שקורה כשהאור שלו חשוף יותר מדי לשמש. וחוץ מזה, הוא בכלל לא בוהה. בכלל לא. ממש לא. אולי רק קצת, כשיהונתן לא מסתכל.

אם יהונתן שם לב, הוא לא הראה את זה. או שלא היה לו אכפת, הוסיף החלק הזה במוח של דוד שהוא כל הזמן ניסה להשתיק. דוד כבר היה רגיל להיות בקטע של סטרייטים מעצבנים - לפעמים הוא היה צוחק שזה הטעם שלו בגברים - אבל לא היה לו כוח לעבור שוב את התהליך של לשכנע את עצמו שיש סיכוי רק כדי להתאכזב שוב אחר כך. בכל מקרה, זה לא משנה. גם אם יהונתן יכול להיות בקטע שלו, הסיכויים הם ממש נמוכים שזה באמת הולך לקרות. לא שהוא לוקח ללב.

בשלב כלשהו יהונתן גרר אותו למים, ואחרי שהיה להם ברור שהם תכף צריכים לחזור, הם ישבו על העץ הגבוה מעל הנחל וסתם דיברו. על הכל ושום דבר, על חברים מהצבא, על דברים מבית הספר, סיפורים משפחתיים.

״איך זה שאתה תמיד מבין למה אני מתכוון?״ יהונתן שאל בחצי-צחוק, חיוך על השפתיים ועיניים רציניות.

״אני קורא לך את המחשבות,״ דוד ענה, וזה גרם ליהונתן לצחוק, ודוד היה צריך להזכיר לעצמו לא להישען קצת קדימה ולנשק אותו.

---

זאת הייתה השגרה שלהם עכשיו - את כל הזמן בבסיס הם בילו ביחד, ובסופי השבוע שהם היו בבית הם נפגשו לפחות לחלק מהזמן. דוד לא ידע אם שאר האנשים בבסיס שמו לב לזה שהם נראו יותר ויותר קרובים בשבועות האחרונים, אבל בכנות, גם לא היה לו ממש אכפת. היה להם טוב ביחד, באמת, הם הבינו אחד את השני והבינו את הבדיחות אחד של השני וידעו בדיוק מאיזה נושאים להימנע ומתי. ערב אחד דוד תהה לעצמו איך זה יכול להיות שהם נפגשו רק עכשיו, ולא שנים לפני זה. איך זה יכול להיות שיש מישהו שמכיר אותו כמו שהוא מכיר את עצמו תוך פחות משנה, איך יכול להיות שלקחו לו 19 שנים למצוא אותו. הוא קיווה שגם יהונתן חושב שיש שם משהו יותר גדול מהם. הוא חשב שכן. בדרך כלל הם הסכימו על דברים כאלה.

ערב שישי אחד, כשהם היו בבית, יהונתן החליט שהם יצאו לאיזה בר שהוא מכיר. דוד אף פעם לא היה טיפוס של אלכוהול - יותר מדי עשה לו בחילה, ופחות מדי עשה לו כאב ראש - אבל הוא אמר ליהונתן שזה רעיון נחמד. למה לא? אחרי הכל, הוא יכול פשוט לא לשתות, וכל עוד הוא יהיה עם יהונתן שום דבר לא באמת משנה. כשיהונתן הגיע לאסוף אותו, דוד אמר לאמא שלו שהוא הולך, וקיווה שהיא תפסיק להסתכל עליו ככה.

הבר עצמו היה נחמד. לא מקום גדול אבל גם לא מקום קטן, לא מעט מדי אנשים אבל גם לא יותר מדי, ואף אחד לא הציק להם. הברמנית - גבוהה ומתולתלת עם עיניים חומות ועור שחום - חייכה והביאה ליהונתן את הבירה שהוא ביקש ולדוד מיץ תפוחים בלי שום ביקורת. היא דיברה איתם קצת, שאלה איפה הם משרתים, וכשהם שאלו איך היא ידעה שהם חיילים, היא חייכה והצביעה על הראשים המגולחים שלהם. השיחה הייתה נעימה והמוזיקה לא חזקה מדי, וכשאחד הברמנים האחרים צעק לה ״עליזה! בואי לעזור!״ היא איחלה להם ערב נעים והמשיכה בעבודה שלה.

״היא נראית חמודה,״ אמר יהונתן, לוקח את השלוק השני של הערב מהבירה שלו.

״תבקש את המספר שלה,״ דוד צחק, אבל משהו בתוכו התקמט כמו נייר קרפ. ברור שזה מה שיהונתן יגיד. למה דוד הרשה לעצמו לחשוב אחרת?

בתגובה, יהונתן רק צחק. ״התכוונתי בשבילך. אתה יודע שבנות זה פחות הקטע שלי.״

דוד מצמץ בהפתעה. לקחו לו כמה שניות עד שהמוח שלו התארגן חזרה מהריסטארט שהוא נכנס אליו. הוא אמר בשקט, בקושי מובן על רקע המוזיקה, ״לא, האמת שלא ידעתי.״

יהונתן משך בכתפיו. ״עכשיו אתה יודע. מתכנן לבקש את המספר שלה?״

דוד הרגיש את עצמו מסמיק. ״פחות.״ הוא לא ידע איך להמשיך את המשפט הזה.

יהונתן המהם. כמה שניות של שקט. דוד, לשם שינוי, לא ידע מה הוא חושב. ״באמת חשבתי שאתה יודע,״ יהונתן אמר, ״למרות ש - אתה יודע מה, ממך לא ציפיתי.״

דוד לא הבין מה הוא רוצה.

״כאילו, כבר יצא לי לפגוש אנשים שניתקו קשר או סתם התחילו להתנהג מוזר אחרי שהם גילו, אבל אתה לא נראית לי כזה.״ הוא לקח נשימה עמוקה, ודוד ראה אכזבה בעיניים שלו. אולי זה מה שגרם לו לפתוח את הפה.

״לא, לא, אני בכלל לא -״

״- עזוב, זה פשוט לא היה רעיון טוב -״

״- יהונתן, חתיכת אידיוט, אני בי,״ דוד אמר, בקול קצת יותר רם ממה שהוא תכנן, ויהונתן השתתק. ״פשוט הופתעתי, זה הכל. אל תחשוב ש - באמת, זה לא משנה כלום.״

לקחו ליהונתן כמה שניות לארגן את המחשבות שלו, דוד ראה את זה, אבל ברגע שהוא הבין את הסיטואציה הוא התחיל לצחוק. דוד צחק גם, לא בטוח אם מההפתעה או מההקלה, וברגע הכל חזר למה שהם היו רגילים אליו.

״מישהו יודע?״ דוד שאל. הוא קיווה שיהונתן הבין את הכוונה של השאלה הזאת. זה צריך להיות סוד?

יהונתן משך בכתפיו. ״כולם בערך. אבא שלי עדיין חושב שזה יעבור לי, אבל זה לא סוד או משהו. יש לי דגל בחדר. אתה?״

״גם. בערך. לא יצא לי לציין את זה בצבא עדיין, אתה יודע, אבל אני אגיד למי שישאל.״ הוא לקח נשימה עמוקה. ״ההורים שלי בסדר עם זה. אמא שלי כל הזמן מנסה לשדך לי אנשים. היא חושבת שיש לי סיכוי יותר גדול להביא לה נכדים אם אני בי.״

יהונתן גיחך. ״ומה דעתך על זה?״

דוד הרים גבה. ״סתם מציק לפעמים, אבל בסדר. התרגלתי.״ הוא לא ממש התרגל, עדיין, אבל הוא ידע שיש לו זמן.

---

דוד לא מצא את יהונתן. הוא נראה ממש בסדר כשדוד נכנס להתקלח, והם אמרו שהם ישבו קצת לדבר, אבל דוד לא הצליח למצוא אותו כשהוא יצא מתחת לזרם המים הקרירים. הוא הסתובב קצת בבסיס לחפש אותו, אבל לא הצליח למצוא, ולקח לו קצת זמן להבין שיכול להיות שהוא פשוט מדבר עם אבא שלו. עדיין משהו הרגיש לו מוזר - יהונתן לא אהב לדבר עם אבא שלו, לא ממש, ובדרך כלל לפני השיחות שלהם הוא היה חסר מנוח וקופצני. הוא לא היה ככה קודם. דוד הוציא את המחברת שלו מהתיק, התיישב מחוץ לאוהל שלהם וחיכה שיהונתן יחזור.

הוא היה רחוק מספיק לא למשוך תשומת לב מאף אחד, אבל קרוב מספיק לראות אם יהונתן הגיע. הוא לא היה מרוצה מהכתיבה שלו בזמן האחרון - הוא הרגיש שהוא חוזר יותר מדי על אותו רעיון, אותו כיוון, אותה פואנטה, ולא היה לו כוח לשטויות של עצמו יותר. הוא קיווה שהקראש הטיפשי הזה יעבור לו כבר והוא יוכל לחזור לכתוב על הדברים שהוא רגיל לכתוב עליהם, כשהמוח שלו לא מלא במחשבות על חייל קרבי שרחוק שנות אור מכל דבר שדוד אי פעם הרשה לעצמו לחשוב על קרביים.

לעזאזל, הוא היה חייב למצוא דרך להתגבר על יהונתן. זה כבר הרגיש לו מביך.

הוא כמעט לא שם לב ליהונתן כשהוא עבר לידו, כמעט היה שקוע מדי בשיר שהוא ניסה לכתוב, אבל יהונתן לא הצליח לעבוד עליו. דוד זיהה אותו ברגע, כמו שמזהים חבר ילדות, כמו שהוא יכול להבדיל בין האנשים השונים בבית לפי קצב ההליכה. יהונתן הלך מהר, ובלי לראות את הפנים שלו דוד שם לב שהוא היה נסער. דוד ידע שהוא ראה אותו, וכנראה סתם לא רצה לדבר, אז הוא הסתכל עליו מתרחק בהליכה מהירה עד שנעלם מאחורי אחד המבנים.

דוד לא ידע כמה זמן עבר, אם שעה או שלוש, אבל זה היה מספיק זמן כדי להלחיץ אותו שמשהו לא בסדר עם יהונתן. הוא היה חוזר לאוהל אם הוא היה נרגע, או בא לדבר עם דוד אם הוא היה צריך מישהו לדבר איתו, אבל אף אחד מהשניים האלה לא קרה ודוד התחיל לדאוג. הוא לא רצה להציק, אז אמר לעצמו שסתם ילך לראות אם יהונתן בסדר, ואם הוא לא רוצה לדבר הוא יוכל פשוט ללכת חזרה. רק לראות שהוא לא מחכה שדוד יבוא. רק לראות שהוא לא צריך שמישהו יהיה איתו. הוא סגר את המחברת וקם.

כשהוא מצא את יהונתן, הוא הופתע לראות אותו עם עיניים נפוחות ודמעות על הלחיים. דוד לא שאל כלום, אבל יהונתן הנהן, ודוד הבין שזה בסדר לשבת לידו. אז זה מה שהוא עשה. יהונתן הניח את הראש שלו על הכתף של דוד, הגוף שלו קצת רועד מהרוח ואולי גם מהבכי, ודוד היסס לכמה שניות לפני שהניח את היד שלו מסביב ליהונתן בחצי-חיבוק.

״יהיה בסדר,״ מלמל, והוא קיווה שיהונתן לא הכיר את הנאום הזה של רבין.

---

יהונתן לא אמר לו מה היה העניין באותו ערב, ודוד לא שאל. לפעמים לא צריך לספר, ולפעמים לא צריך לשאול.

---

כשהם נפגשו בשבת החופשית הבאה שלהם, יהונתן רצה ללכת לים. דוד דווקא היה בעד - הוא אהב את הריח של מי המלח ואת התחושה של החול בין אצבעות הרגליים שלו. ובכל מקרה, הוא לא היה מתנגד להזדמנות לראות את יהונתן בלי חולצה.

זה לא היה יום מאוד חם או שמשי, ולא היו הרבה אנשים בחוף. הם נכנסו קצת למים והשפריצו אחד על השני עד שהיו לגמרי ספוגים, אכלו קצת פירות שאמא של דוד התעקשה שיקחו איתם, ועד שהם שמו לב לשעה, השמש כבר התחילה לשקוע. האור הכתמתם גרם ליהונתן להיראות כאילו הוא יצא מציור של ואן גוך.

״אין לי כוח לחזור הביתה,״ יהונתן אמר. הוא נשמע קצת פחות כמו עצמו. ״יש אצלנו בני דודים מקריית שמונה. אני לא סובל אותם.״

דוד אמר, בלי לחשוב יותר מדי, ״אתה יודע, אתה לא חייב.״

יהונתן הסתכל עליו. ״הממ?״

״אתה לא חייב לחזור הביתה. אתה יכול לבוא לישון אצלי היום. אתה יכול להגיד שתחזור בבוקר או משהו.״

יהונתן חשב על זה רגע והסתכל על השמש השוקעת. דוד ניצל את ההזדמנות להסתכל על העיניים שלו. ״זה רעיון. אמא שלי תכעס קצת, אבל אם אני אגיד לה שהיה מאוחר ולא רציתי לנהוג מאוחר מדי היא תקבל את זה. בטוח שזה לא יפריע?״

דוד הניד בראשו. ״לא, אין בעיה. יש לי מיטה גדולה, אז יש מקום. וזה לא יפריע לאף אחד.״

יהונתן הסתכל על דוד. היה לו חיוך על השפתיים. ״אז אני אבוא.״

דוד קיווה שהוא לא עושה טעות ענקית בזה, אבל כל הנסיעה חזרה הוא הרגיע את עצמו שהכל הולך להיות בסדר. אז מה אם הם הולכים לישון באותה מיטה. זה לא כאילו זה ממש שונה מלישון בשקי שינה כמו סרדינים. חוץ מזה, זה יהונתן. אם יש מישהו שדוד סומך עליו, זה הוא. הוא רק קיווה שהוא יכול לסמוך על עצמו. כשהם הגיעו אליו הביתה, דוד התעקש שיהונתן יתקלח קודם, ובינתיים התאמץ לגרום לחדר שלו להיראות קצת פחות כאילו התפוצצה בו פצצה. כשיהונתן יצא מהמקלחת דוד נכנס והזדרז כמה שיותר. הוא התקלח עם מים קרים, בעיקר כדי לנסות להרגיע את עצמו מהסיטואציה.

כשהוא יצא מהמקלחת בפיג׳מה שלו יהונתן שכב על המיטה והיה מרוכז באיזה משהו בטלפון. הוא היה עם חולצה של דוד, משהו ישן מהשנה היחידה שהוא היה בצופים, וזוג מכנסיים שהוא הביא לעצמו להחלפה מהים. דוד חשב לעצמו שהוא נראה ממש טוב. הוא נכנס מתחת לשמיכה לידו, נזהר להשאיר ביניהם רווח. כשהוא כיבה את האור הקטן שיש לו ליד המיטה, הוא נשאר ער הרבה מאוד זמן. הוא ניסה לא לזוז יותר מדי - הוא לא ידע אם יהונתן ער או לא, ולא רצה להפריע לו - אבל כנראה שהוא התהפך יותר מדי, כי בשלב כלשהו יהונתן שאל, ״בטוח שאני לא מפריע?״

ודוד, שאף פעם לא שיקר לו, אמר לו את האמת כמו תמיד. ״בכלל לא. לא התכוונתי להפריע לך.״

״אתה אף פעם לא מפריע לי, דוד,״ יהונתן אמר, ״לא משנה מה. סתם חשבתי.״

דוד התהפך והסתכל על יהונתן. הוא הצליח לזהות את תווי הפנים שלו בחושך. ״על?״

״עליך,״ הגיעה התשובה המהירה, כמעט כאילו יהונתן לא שם לב שהיא יצאה לו מהפה. דוד שכח איך נושמים לרגע. ״אם זה בסדר.״ היה איפוק בקול שלו. דוד קיווה שהוא לא מדמיין את כל העניין הזה, כי אם זה קורה באמת, יש לו תחושה שהוא יודע מה קורה פה.

״זה בסדר,״ דוד אמר, והוא לא ממש הצליח לראות, אבל הייתה לו תחושה שיהונתן חייך. ״ואני?״ הוא שאל. ״אני יכול לחשוב עליך?״

יהונתן המהם. ״מתי שרק תרצה.״

---

יהונתן לא חזר הביתה בבוקר שלאחר מכן. הם הכינו לעצמם סנדוויצ׳ים ויצאו למצוא מקום שקט לשבת בו. יהונתן התעקש שהם צריכים לדבר, ודוד ידע שהוא צודק אבל הוא גם קצת פחד מהשיחה הזאת. בסוף הם מצאו מקום בקצה של העיר, איפה שיש צמחייה שעדיין לא הספיקו לגדר, רחוק מספיק מבניינים אבל קרוב מספיק לעיר כדי לא לפחד מנחשים. לדוד לא היה תיאבון לסנדוויץ׳ שלו. הוא רק חיכה שיהונתן יתחיל לדבר.

״אז מה היה אתמול בלילה?״ יהונתן שאל בסוף, אחרי כמה דקות של שקט. ״ואל - בבקשה, בוא נדבר באמת.״

״לדבר באמת? יהונתן, אם להגיד את האמת, אני מסתכל עליך ואני שוכח איך לנשום.״ זה לא היה שקר. לא מחמאה מוגזמת. דוד חשב שהם מכירים מספיק זמן כדי שזה יירגע קצת, אבל נראה שהוא סתם ממציא לעצמו תירוצים. הוא לא רצה להסתכל על יהונתן עכשיו. במקום מסוים, הוא קצת פחד ממה שהוא ימצא בעיניים שלו.

״אבא שלי בטוח שאנחנו ביחד,״ יהונתן אמר, וזה כל כך רחוק ממה שדוד חשב לשמוע שהוא לא הספיק לעצור את עצמו מלהסתכל עליו בהפתעה. ״הוא לא אוהב את זה, זה ברור, אבל הוא בטוח שאנחנו ביחד. הוא אמר לי שאני לא יכול לעבוד עליו. שהוא רואה איך אני מסתכל עליך.״ יהונתן הסתכל לו ישר בעיניים. ״אני עדיין רוצה להבין למה זה הופך אותנו.״

דוד לא חשב שאי פעם רצו לו כל כך הרבה מחשבות בראש באותו זמן. נראה שלכולן יש מכנה משותף אחד - ״מה שאתה רוצה. זה הופך אותנו לכל מה שאתה רוצה. אני - רק תגיד מה אתה רוצה, ואני שלך. אז מה אם אני נשמע כמו קלישאה.״

יהונתן חייך, ולדוד הייתה תחושה שהם הולכים לעשות את הטעות הכי טובה שהם יכולים לעשות. ״איזה קטע,״ יהונתן אמר, והוא זז קרוב יותר לדוד, הניח יד על העורף שלו והצמיד את המצח שלו לשל דוד. ״אני בדרך כלל אוהב קלישאות.״

הודעה זו נערכה ע"י Nico di Angelo ב Sep 6 2020, 01:17 AM

זה הדבר הכי מקסים שקראתי בנצח האחרון בערך אוקיי למה זה לא קורה במציאות ):
ועכשיו ברצינות, זה מהמם. גם הפרק הראשון (שקראתי ואהבתי ממש אבל זה היה מאוחר מכדי להגיב עליו בלי להקפיץ), וגם זה. הכתיבה שלך זורמת ומעניינת (לא שמים לב שזה לא עבר ביטוא, אגב - הכתיבה שלך מספיק טובה כדי שלא באמת יהיה צורך בזה). החלק של היציאה מהארון מהמם ממש לדעתי, והרפרנס לנאום של רבין משתלב מצוין פה. אני לא יודעת אם אי פעם יצא לי לומר לך את זה, אבל אני ממש ממש אוהבת את הדימויים שלך - למשל, בקטע של "הוא הרגיש כאילו נכנסו למקלחת כשהוא נמצא שם והדבר היחיד שמפריד בינו לבין מי שנכנס זה הוילון." אלה סיטואציות שבחיים לא הייתי חושבת לקשר לסיטואציות אחרות, אבל בכתיבה שלך זה מרגיש פשוט כל כך טבעי ונכון וזה מהמם ממש.
נו, אין לי עוד מה לומר. ניסיתי למצוא הערות לשיפור אבל נכשלתי באופן מוחלט (כמו שאפשר לראות). זה מעולה ומהמם ואני מחכה להמשך (:

האמת שאני רציתי לכתוב תגובה בונה. באמת שרציתי.
אבל אני לא רואה שום בעיה או משהו לא תקין שעוד לא תיקנו (אני מדברת על הפתיח).
הכול פה כתוב כ"כ יפה ובשפה וביטויים שפשוט נעים לקרוא
אני רק רוצה שתמשיכ\י לכתוב
:)

הכי מושללם!!