"את אי-פעם האמנת שזה יקרה?" "טוב, אולי.", לי ולרוונה, שוב. הולך להיות כיף ^^

טוב, נתחיל מקבלת המכתב.
אני חושבת שכדאי שהכל יקרה במציאות הנוכחית - זאת אומרת, את עדיין התקבלת לאן שהתקבלת, אני עדיין הייתי בבידוד, עדיין התכתבנו שתינו. זה בסדר?
מכיוון שאנחנו כבר די מכירות אחת את השנייה, חשבתי שמיותר להכין טופס. ובעצם הדבר היחיד שאני לא יודעת זה איך את נראית. (את יכולה לשים תמונה של מישהי דומה לך, או פשוט לתאר. אם זה לא נוח לך - תמציאי.)
אז...

טוב, תתחילי.

מראה: עיניים ירוקות, שיער חום כהה ודי מתולתל, אוזניים קטנות (זה חשוב! יש לי אוזניים קטנות!), גובה ממוצע.
הערות/הארות/אני כזאת משקיענית שאפילו שמתי צבעים: התיאור שלי כללי מאוד כיוון שאני לא רוצה לחשוף הרבה.

מראה: עיניים כחולות כהות, שיער ג'ינג'י כהה, נמשים, גובה ממוצע, עגילים בצורת חישוק.
הערות/הארות/אני כזאת משקיענית שאפילו שמתי צבעים: זה בסדר גמור. בכל מקרה ביקשתי את זה למקרה שבו איאלץ לזהות אותך או משהו.

ו... בואי נתחיל.

אני מקיצה משנתי ומתבוננת בשעון. השעה מוקדמת, רק 6 בבוקר. אני תוהה מהו הגורם לכך שכבר עכשיו אני ערה, ולפתע אני שומעת דפיקות על חלוני. אני מתרוממת, מתקרבת אליו, ופותחת אותו לרווחה. שם, על אדן החלון, עומדת תנשמת מרהיבה. היא מתקרבת אליו ומושיטה לי את רגלה. אני לוקחת את הגליל שקשור לה לרגל, והיא עפה לדרכה.
אני מסתובבת, המומה. מה קרה כאן הרגע?

באותו יום תכננתי לישון עד מאוחר - אין יותר מדי מה לעשות כשאתה בבידוד - אך אני מוצאת את עצמי מתחבאת מתחת לכרית על מנת להשתיק את רעש התקתוק המעצבן שמתחיל לפתע.
"די..." אני מתלוננת, אך הרעש לא מפסיק, ולפתע אני מבחינה במקורו, תרתי משמע: ינשוף חום-מוזהב, שעומד על אדן החלון ליד המיטה שלי ודופק במלוא המרץ.
אני פותחת לו את התריס, המומה. מכתב נשמט ממקורו היישר לתוך ידי, ובסיומת זו, הוא מתרחק בנפנוף כנפיים. אני מביטה בשעון: 6:30 בבוקר. מה לעזאזל זה היה?

אני שומטת את המכתב על השידה שלי - אני אקרא בו אחר כך. אני ניגשת לשולחן העבודה ומסירה את עדשות המגע שלי (שמותאמות ללילה).
אני מתכוונת לצאת מהחדר ולהתארגן, אך הסקרנות חזקה מדי. אני פותחת את המעטפה בזהירות, ומתחילה לקרוא:
בית הספר הוגוורטס לכישוף ולקוסמות

מנהל: אלבוס דמבלדור
(מסדר מרלין, דרגה ראשונה, מכשף גדול, קסם ראשי, מאגוואמפ עליון, חבר איגוד הקוסמים הבינלאומי)

גברת רוונה היקרה,
אנו שמחים להודיעך שנשמר עבורך מקום בבית-הספר הוגוורטס לכישוף ולקוסמות.
מצורפת בזאת רשימת הספרים והציוד הנחוץ.
שנת הלימודים מתחילה ב-1 בספטמבר. אנא שלחי את ינשופך לא יאוחר מה-31 ביולי.

בכבוד רב,

מינרווה מקגונגל,
סגנית המנהל.

אני מפילה את המכתב והוא צונח על הרצפה ברכות. אני מכשפה? אני? אין מצב! אין דבר כזה! הדברים האלה לא קיימים. העולם של הארי פוטר לא קיים! זה לא הגיוני.
מישהו מוכן להסביר לי מה קורה כאן?!

אני לא מתאפקת וקורעת מיד את המעטפה. יכול להיות שזו טעות?

בית הספר הוגוורטס לכישוף ולקוסמות

מנהל: אלבוס דמבלדור
(מסדר מרלין, דרגה ראשונה, מכשף גדול, קסם ראשי, מאגוואמפ עליון, חבר איגוד הקוסמים הבינלאומי)

גברת אריאל היקרה,
אנו שמחים להודיע שנשמר עבורך מקום בבית-הספר הוגוורטס לכישוף ולקוסמות.
מצורפת בזאת רשימת הספרים והציוד הנחוץ.
שנת הלימודים מתחילה ב-1 בספטמבר. אנא שלחי את ינשופך לא יאוחר מה-31 ביולי.

בכבוד רב,

מינרווה מקגונגל,
סגנית המנהל.

אני עומדת בפה פעור למשך דקה, ואז מתחילה לצחוק ומביטה לכיוון המיטה השנייה בחדר. יעל, אחותי, ישנה שם שנת ישרים. אני קופצת עלייה בתוקפנות.
"מה?" היא ממלמלת בטשטוש.
"יפה מאוד!" אני אומרת, חצי צוחקת. "זה היה ממש טוב! לרגע האמנתי! אבל איך השגת ינשוף?"
יעל מביטה בי בבוז. "מפגרת אחת, את יודעת מה השעה? על איזה ינשוף את מדברת?"
"הינשוף, הינשוף!" אני מסבירה בקוצר רוח. "זה שהיה פה לפני רגע. את לא -?" החיוך נמחק מפניי.
יעל מנידה בראשה וחוזרת לישון, מותירה אותי מבולבלת לגמרי.

אני מגרדת בראשי בבלבול והולכת לחדר של אחותי. "את חושבת שזה -" אני מצביעה על המכתב - "מצחיק?"
"על מה את מדברת?" היא סוף סוף מרימה את ראשה מהדפים שעל שולחנה. אני מציצה מעט ורואה בעיות פתורות בחשבון דיפרנציאלי ואינטרגרלי. כמובן.
"על המכתב המטופש הזה!" אני מושיטה לה אותו. היא קוראת אותו בעיון ומעווה את פניה.
"זה לא הגיוני," היא אומרת. "קסם לא קיים מבחינה לוגית ופיזיקלית."
"בדיוק! אז למה זה נראה לך בסדר לשלוח לי את זה?"
"מה? אני לא יודעת על זה שום דבר. אם הייתי רוצה לעבוד עלייך, ואני לא רוצה, הייתי עושה משהו אחר. "
"אז מה זה?"
"אולי זה משהו מגעיל מצידם של אמא ואבא," היא משערת. "בואי נלך לשאול אותם."

אני נכנסת לחדר של אחיי.
שניהם ישנים. גם ההורים שלי ישנים.
אני עומדת ומביטה נדהמת במכתב. האם ייתכן שזה... אמיתי?
אך לבסוף, אני מחליטה לשכוח מהעניין. כנראה מתיחה שהגיעה ליעד הלא נכון, אני משכנעת את עצמי.

אנחנו יורדות למטבח ופוגשות שם את אבא שלנו. "בוקר טוב," הוא אומר וממשיך לשטוף כלים.
"בוקר טוב," אני אומרת בחוסר סבלנות. "אבא, תקרא את זה." אני מושיטה לו את המכתב. הוא מעווה את פרצופו ומסתכל עליי במבט מופתע.
"מאיפה קיבלת את זה?" הוא שואל.
"תנשמת," אני עונה. "היא דפקה על החלון שלי ונתנה לי את זה. זה קשור אליך, נכון?"
"לא, בכלל לא!" הוא מתגונן.
"אתה בטוח?"
"כן, לחלוטין. אנחנו צריכים לברר מה פשר המכתב הזה."

-----
אה, נזכרתי במשהו: את צריכה להיות בת 11 כדי שזה יהיה הגיוני. בקיצור, נעמיד פנים שאת בת 11, טוב?

כן, גם אני חשבתי על זה. אין שום בעיה. (:
גם אני נזכרתי במשהו: אם בעצם כל זה קורה עכשיו, דמבלדור כבר מת. אז מקגונגל יכולה להיות המנהלת.
---
גם כאשר אימי קוראת לי לארוחת הבוקר, המחשבה על המכתב לא משחררת ממני.
היא מבחינה בכך ושואלת, "הכל בסדר?"
לפני שאני מספיקה לענות, יעל מקדימה אותי: "אריאל קיבלה מקודם מכתב. מהוגוורטס."
"באמת?" אני רואה היטב שאימי מתאפקת לא לצחוק.
אחי הבכור, רועי, מוציא לפתע את ראשו מהניירת ומגחך, "שוב קראת יותר מדי הארי פוטר?"
"זה לא מצחיק," אני מסננת.
"כן, עוד מעט תגידי לי שהיה שם ינשוף," מצטרף גם אחי הצעיר, שי.
"זה היה באמת!" אני צועקת, וכוס המים של יעל מתנפצת לפתע. לרגע אני מרוצה, ומוכנה לראות את מבטיהם ההמומים של משפחתי, אך במקום זה אני מקבלת צחוק מוגבר.
"אריאל, תראי! הקול שלך מסוגל לשבור זכוכיות!"

אני מהנהנת ומושכת בידה של אחותי (להלן, ניוטון הצעירה). אנחנו נכנסות לחדרה והיא סוגרת את הדלת.
"ובכן, ברור לשתינו שקסם נוגד את כל חוקי המדע, ולפיכך המכתב הזה חסר משמעות. עכשיו, יש עוד כמה שאלות שמטרידות אותי:
1. מי שלח את המכתב?
2. למה הוא שלח את המכתב?
3. איך הוא שלח את המכתב?
וכמובן, יש עוד, אך הן החשובות ביותר. יש משהו מסתורי נוסף: ציפורים תמיד חוזרות רק למקום שבו הן בקעו מן הביצה. זהו שריד אבולוציוני, ובביתנו לא בקעה מן הביצה אף תנשמת; מה שאומר שהתנשמת לא הייתה צריכה לחזור דווקא לכאן. לדעתי, יש לבדוק את העניין," היא אומרת במהירות האופיינית לה.

רגע, רגע: וואו, יש לך אחות מגניבה!
---
אני חוזרת לחדר בכעס וטורקת את הדלת, ואז לוקחת את המכתב ומביטה בו שנית.
"יש הוגוורטס. אני יודעת שיש," כרגע אני כבר על סף בכי.
ואז נופל עליי הפתרון - איך לא חשבתי על זה קודם? רוונה תדע מה לעשות.
אני נכנסת לפורטל במהירות, ושולחת לרוונה ינשוף המתויג: "דחוףףף"
אני יושבת ומחכה לתשובה ממנה.
כעבור שעה: היא עוד לא עונה.

מאוד. (:

-----
"הבעיה היא שכרגע, עם המידע שיש לנו ועם הכלים שיש לנו, אנחנו לא יכולות לענות או לקבל תשובות על אף אחת מהשאלות," אני אומרת ומתחילה לכסוס את הציפורניים שלי. ניוטון (היא אמרה לי לא לחשוף את שמה [אוי, עשיתי את זה בטעות, אבל ערכתי. עכשיו היא ניוטון/ניוטון הצעירה]) מתיישבת ליד שולחן העבודה שלה ומביטה בדפים. "את רוצה להמשיך לעבוד עליהם, נכון? זה בסדר, אני יכולה להמשיך מכאן בעצמי. תודה על העזרה!" לפני שהיא מספיקה להשיב, אני יוצאת מחדרה ועוברת לצד השני, לחדר שלי. אני לוקחת מהמדף את הספר "הארי פוטר ואבן החכמים", ומתחילה לעיין בו. אני מגיעה לחלק שבו הארי קורא את המכתב, ורואה שהמכתב שלי זהה לגמרי מלבד השם.
אולי זו לא בדיחה? כלומר, למה שמישהו יעשה את זה? ואם כן, מי עשה את זה? אולי פשוט... זה אמיתי? אני חושבת בעודי מביטה במילים על הדף. אני מחליטה לשמור את זה לעצמי, הרי אני לא רוצה שיחשבו שאני לא נורמלית. כדאי שאני אסתיר את המחשבות האלו מאחותי; היא תלעג לי. אני מחליטה להיכנס לפורטל; אולי יהיה שם משהו.
אני פותחת את המחשב, נכנסת לאתר, מזינה את הסיסמה ולפתע אני רואה שיש לי ינשוף. אני נכנסת לתיבה, ורואה הודעה שהכותרת שלה היא "דחוףףף".

אני יושבת בקוצר רוח ומחכה שרוונה תענה לי. היא לא מחוברת, אבל זה לא אכפת לי.
בעודי מרעננת את הדף בפעם ה-700, הבטן שלי מתחילה לקרקר במחאה, אז אני חומקת למטבח ומביאה צלחת לחדר, למרות שאסור.
תעני, תעני... אני דוחקת ברוונה במחשבותיי.
סוף-סוף, אחרי שעה וחצי, היא מחזירה תשובה.

---
אה, בכל מקרה יש סיכוי סביר שלא ראיתי את השם שלה, אז זה בסדר. (:
עכשיו תביימי את התשובה שאת כותבת לי, נעשה כזה התכתבות בשרשור במקום בינשופים.