אהבה, כסף ונקמה.

[The equal opportunity kr]

אהבה, כסף ונקמה. 4200809, או שפמנון.

R

שיפ: רוקי והיילי, גיל וסנדרה.


''רוקי, ארוחת בוקר!'' קראה אמו של רוקי מהמטבח.
''עוד מעט, אמא,'' ענה רוקי בתשובה, אבל הוא רק התחפר עמוק יותר בתוך השמיכה. הוא לא היה
יכול שלא לחשוב על הלילה הקודם. הוא סוף סוף הזמין את אותה לדייט. והיא ענתה בחיוב! הוא חייב
להתכונן, הוא החליט. ובשביל זה צריך לקום מהמיטה. אוקיי, 3, 2, 1, גו! אאררררר... בום! הוא נפל
מהמיטה! רוקי קם לאט לאט, ונעזר במיטה. הפיתוי לזרוק את עצמו עליה היה קשה מנשוא. אבל הוא
חייב להתגבר. הוא התחיל לבחור בגדים. למרות שזה מוגזם, ''לבחור בגדים''. הוא פשוט לוקח מה
שיש. מפהק וכפוף, הוא הלך לשטוף פנים. אחרי שהתארגן לבוקר וירד למטבח, הוא מצא את אמו
מבשלת מרק בצל. ''נו...'' היא חייכה.
''נו מה?'' שאל רוקי.
''עשית את זה? הזמנת אותה...?''
רוקי הרגיש שהוא מסמיק. לבסוף אמר, ''אוקיי, כן, היא אמרה כן!''
''יאאיייייייייייי!'' צרחה האמא, ומרוב התרגשות לא השגיחה על המרק, שהחל לנזול.
''אמא, המרק!'' אמר רוקי.
''או, כן... סליחה.'' היא אמרה, אבל אבל עדיין חייכה בהתרגשות פרועה. ''אתה רוצה שאעזור לך
לבחור בגדים? שאסיע אותך?''
''נו, אמא, אני לא צריך עזרה, את מכירה אותי.'' נאנח רוקי. נמאס לו שכל פעם, בדברים חשובים,
היא מציעה לעזור לו. לא שזה היה אכפת לו אם הדברים החשובים היו שלה, אבל הוא מכיר יותר טוב
ממנה את האנשים בבית הספר (כי לרוב הדברים החשובים זה בבית הספר. משחקים נגד בתי ספר
אחרים, משחקים בתוך בית הספר, טקסים, חלוקת תעודות, וכו'), ובואו נודה באמת, אף תלמיד
בכיתה ז' לא רוצה להרוס את המוניטין שלו, אם כבר יש לו מוניטין גבוה. יש ילדים, כמוני, (כותב
הפאנפיק) שמשהו בהם פשוט גרם להם להיות הילד המוזר עם המוניטין הגבוה; יש ילדים, שיש להם
מוניטין גבוה, אבל מעליבים אותם כל הזמן! חלק זה בצחוק, וחלק לא; יש ילדים, שיש להם מוניטין
גבוה אבל הם נחמדים רוב הזמן; ויש ילדים עם המוניטין הנמוך, שמתחברים לילדים עם המוניטין
הנמוך. ושימו לב: מוניטין נמוך זה לא הרוס! הילדים עם המוניטין ההרוס אלה ילדים שמעליבים אותם
כל הזמן.
''הכל מוכן, רוקי?'' שאלה אמו. רוקי הנהן, והם נכנסו לאוטו. היה הרבה מה לראות מחוץ לאוטו.
נראה היה שהאביב בדיוק הגיע. ציפורים צייצו, העצים פרחו, ובדיוק כשהגיע לבית הספר, ראה רוקי
משהו שלכד את עינו. בן ובת מתנשקים; והבת נראתה ממש מוכרת!








ה*אני לא יודע איך בדיוק לקרוא לזה* הראשון שלי כאן! אשמח לתגובות.

[Marlene McKinnon]

אווווווווווו
ממש אהבתי!
מזדהה עם הקטע של האמא(:
ממש ממש יפה
יש המשך או שזה פרק אחד?

[The equal opportunity kr]

יש המשך, ברור שיש המשך!:) הנה הוא:


מה?! הבוגדת הזו, מסריחה, איך היא מעזה לעשות לו את זה?! אבל אז הבן והבת התנתקו, ורוקי
נוכח לדעת שזו בכל זאת לא היא. הוא שקע במושבו בהקלה, וכאשר יצא מהאוטו הוא ספק הלך ספק
דילג במעלה המדרגות המובילות אל בניין בית הספר. ''הי, רוק!'' נשמעה צעקה, וגיל, חברו הטוב
של רוקי, הופיע. גיל היה ההפך הגמור מרוקי. היה לו שיער בלונדיני ארוך, שהגיע עד לכתפיו,
ונמשים על כל הפרצוף. לרוקי היה שיער שחור וקצר, ואף ארוך.
''אז מה, ראית שבייגן הפסידו למחרון?'' שאל גיל.
''באמת?'' התעניין רוקי. ''מה היה במשחק?''
''אז ככה,'' פתח גיל, אבל הופרע באמצע.
''רוקי?'' זו הייתה המורה לתיאטרון, גברת ביריס. ''אני צריכה שתבוא איתי, בבקשה.'' גיל נתן מבט
תמה ברוקי, שמשך בכתפיו. גברת ביריס הובילה אותו בין שורות של תלמידים משחקים, קוראים,
אוכלים, סתם מתעסקים בלוקר או בוהים לחלל האוויר. הם הלכו עד שהגיעו לאולם ההצגות. ''רוקי,
שב,'' הורתה גברת ביריס, ורוקי התיישב. ''עכשיו, אני שמחה להגיד לך שבחרנו בך לפקד על
התפאורה השנה!''
''יופי!'' רוקי התלהב. ''מתי מתחילים?''
''חכה, עדיין לא מסרתי את כל הפרטים!'' נזפה גברת ביריס. ''אתה תהיה מנהל התפאורה, יחד עם
ריד שביליץ!''
האולם התפוצץ. מה הוא עשה שזה מגיע לו? ריד שביליץ... העינויים עברו לנגד עיניו. ריד זורק עליו
רגבי אדמה. מחטיף לו אגרוף בפה.סתם מקלל בלי שרוקי מבין למה... אבל עכשיו רוקי החליט לראות
החיובי שבדבר: הוא יוכל להחזיר לו כפל כפליים... בדמיונו ראה את עצמו מפיל ''בטעות'' דלי של
צבע על ריד... ''בטעות'' לדרוך על היד והרגל...
''רוקי?'' שאלה גברת ביריס. ''אתה בסדר?''
''מה?'' שאל רוקי בבלבול. ''אה, כן... כן, אני בסדר...'' הוא יצא מהאולם. נרגש לספר לגיל על
ההזדמנות שנפלה בחיקו, הוא לא שם לב לשעה. רק כאשר ראה שאין איש במסדרונות, הבין
שהשיעורים התחילו. הוא מיהר לאסוף את הציוד לשיעור הראשון, ותוך כדי כך עיניו נתקלו בארון
שלה. היה עליו לב גדול, ובתוכו ראשי התיבות:

ה '' ר
+
ר '' נ
רוקי הרגיש... בעצם, הוא לא הרגיש דבר מלבד האושר. מדלג באמת הוא פנה לשיעורו הראשון,

כשחיוך גדול נסוך על פניו.









אהבתם, נכון? אם כן, אתם מכירים את הנוהל אשמח לתגובות,:) ואם לא, תכתבו, כדי שאוכל לשפר להבא.

[Marlene McKinnon]

אוווו
נשמע מעניין
מחכה להמשך!!

[אני רוב הזמן נשאר אני]

וואו, נשמע יפה!

[The equal opportunity kr]

פרק 3
יום הדייט.

רוקי ציפה שהשבועות הקרובים שיעביר ביחד עם ריד יהיו רעים, אבל הוא לא חשב שהם יהיו כאלה
נוראיים. כל פעם שעשה אפילו את הפשלה הקטנה שבקטנות, ריד צחק עליו. היה קשה לו לסחוב
עמוד תאורה - ריד צחק עליו. אפילו מתי ששאל את מתיו אם הוא יכול לעור לו לקחת כמה דליים של
צבע – נשמע צחוקו המעצבן של ריד. יתר על כן, מועד הדייט הלך והתקרב, עד שרוקי לא שם לב
וכבר הגיע יום שלישי, יום הדייט. הפעם הוא לא לקח את מה שיש על הערמה, אלא התלבש בבגדים
שלדעתו החמיאו לו. החולצה הייתה לבנה עם כיתוב ''אתה רואה טוב?'' וציור של לטאה ענקית (לא
דינוזאור) עם משקפיים שמורכבים מפייטים שמחליפים צבעים, מכנסיים קצרים שחורים פשוטים, ואת
הנעליים הרגילות שלו. הוא הלך לבית הספר (לאמא שלו היה תקר בגלגל) בהרגשה מצוינת. אפילו
העובדה שהיה לו היום חזרה עם ריד – הרי חזרות זה מתי שריד מעליב אותו הכי הרבה – לא
הצליחה להעיב על מצב רוחו. הוא נכנס לבית הספר בשמחה, ורק כאשר גיל שאל אותו מה כל כך
משמח, הוא אמר לו. ''מה?!'' קרא גיל בעיניים קרועות. ''למה לא סיפרת לי?!''
רוקי משך בכתפיו. ''לא רציתי לעשות עין הרע,'' הוא אמר, ומייד רץ לכיוון שיעורו הראשון, שלמרבה
שמחתו לא למד עם ריד אבל כן למד איתה. ''כולם, להוציא מחברות,'' אמר המורה, מר שטולבינס,
כשהפעמון צילצל. ''פתחו במשימת שיעורי הבית האחרונה, והקריאו לי את התרגילים...''
''אז... אתה מוכן?'' לחש קול באוזנו. רוקי הסתובב במהירות, ומצא את עצמו מולה. הוא חייך ונרגע.
''ברור שאני מוכן, מה את חושבת?'' ענה לה. היא חייכה. אבל בדיוק אז מר שטולבינס שאל, ''ובכן,
היילי, התואילי בטובך להקריא לנו את תרגיל מספר 13?'' היילי לא נבהלה, אלא חייכה חיוך אחרון
אל רוקי וחזרה למחברת. זה אחד מהדברים הכי גדולים שרוקי אהב בה. היא לא נבהלת בקלות;
להפך, כמעט אי אפשר להפתיע אותה.
בהמשך היום הייתה החזרה. אמנם ריד צחק כל כך הרבה עד שנאלץ לשכב על הרצפה, אבל רוקי
התעודד מזה שריד כמעט לא עזר, ועם קצת מזל, הוא יפוטר מתפקידו בעוד זמן קצר.
''אוקיי, כולם, החזרה הסתיימה,'' קראה גברת ביריס. רוקי לקח את התיק שלו, וטס מאולם
התיאטרון. יש לו רק עוד שיעור אחד ושעה עד הדייט עם היילי; הרבה זמן, לטעמו. השיעור האחרון
היה באומנות. הם נדרשו לבנות מגדל רב קומות מקופסאות קרטון, ובכל קומה לעשות דלת אחת
ולפחות שני חלונות. אבל רוקי היה כל כך לא מרוכז, עד שהפיל את הבניין שלו שוב ושוב. הסיבה
לחוסר הריכוז הייתה בחיוכים שהוא והיילי שלחו כל הזמן אחד לשני. לבסוף, כאשר נשמע הצלצול
האחרון והארוך מכולם, רוקי יצא לחצר. כל עץ, אבן וחרק קראו אליו..

[Marlene McKinnon]

מאוד יפה!
מחכה להמשך

[The equal opportunity kr]

פרק 4
השתגעתי?


''תודה, תודה!'' קרא רוקי בעקבות קריאותיהם המרובות של החרקים, העצים, והאבנים. אבל כעבור
שנייה נעמד דום. העצים... קוראים אליו? והאבנים? מה...? רוקי ניער את ראשו. אלו בטח רק הזיות.
כן... הרעשים פסקו, והוא התחיל לרוץ הביתה. ''הי, דוקטור דוליטל!'' נשמע קול. רוקי הסתובב, וראה
את אדון וויליאמס מנופף לו מהמרפסת שלו. רוקי אף פעם לא הבין למה הוא קורא לו דוקטור דוליטל.
''בהצלחה!'' צעק וויליאמס, ורוקי נופף לסימן שהבין. פתאום חלף לידו אוטו, והוא הספיק לראות את
הנהג. זו הייתה אמא שלו, אבל לא היה נראה שהיא הבחינה בו. לא היה לו מושג למה היא נוסעת
לבית הספר. הרי היא בפירוש אמרה לו לא לחכות לה, כי יכול להיות שמי שבא לתקן את התקר
בגלגל יאחר. אבל לא נורא, המקום שבו יבקרו הוא והיילי לא רחוק... רבע שעה ברגל...
כאשר הגיע הביתה, רוקי מיהר להכניס משהו קטן לפה, לבדוק שבגדיו לא מלוכלכים, לשטוף פנים,
ולארוז את החלק שלו בפיקניק. הוא יצא בשעה ארבע, כדי שיוכל להספיק לארגן את המקום.


----------------------------------------------------------------------------------------------------------------


המקום שבחר רוקי היה יפיפה. הדשא היה ירוק, מטופח ונעים, העצים ליבלבו, והחלקה שבה הניח
את סל הפיקניק ואת המפה הייתה מוקפת פרחים.
היילי הגיעה בשעה ארבע ועשרים. גם היא הביאה איתה סל קטן. היא התחילה להוציא ממנו את
המאכלים השונים, ולסדר אותם על המפה.
''מקום יפה,'' אמרה היילי אחרי שסיימו לסדר את המאכלים והתיישבו על הדשא.
''כן,'' אמר רוקי, ''כשהייתי קטן יותר הייתי בא לכאן אם הייתי מתעצבן על ההורים. בכל זאת, אני
מאוד אוהב טבע, את יודעת.''
''באמת?'' התעניינה היילי. ''וחיות – אתה גם אוהב?''
רוקי הביט בה בהשתאות. ''אוהב? מה יש לא לאהוב? את יודעת, שבגינה שלי יש מלא דבורים,
שאני ממש מיודד איתם? ז'תומרת, אני לא יודע אם לקרוא לזה מיודד, אבל אני פשוט יודע שהם לא
יתקפו אותי כשאני עובר לידם, או כשהם מרחפים כמה סנטימטרים מהפרצוף שלי.''
''יפה,'' אמרה היילי בהתפעלות. ''הלוואי שלי היו כאלה חברים. אבל יש לי רק כלב.''
רוקי נאנח. ''הלוואי שלי היה כלב. פעם היה לי, אבל היא מתה.''
''אוי לא!'' אמרה היילי. ''מה קרה?''
''היא מתה מזקנה. אבא שלי אמר שהיום האחרון שלה היה מלא ייסורים. כל הזמן ייללה, והכל...''
הוא טבל לחמניה בחומוס. ''אני ממש רוצה עוד כלב, או חתול, אפילו חיה קטנה, שאוכל להחזיק, אבל
ההורים שלי לא מרשים.''
''יש לי גם תוכי. אני אוכל להראות אותו לך, בהזדמנות,'' אמרה היילי.
רוקי הנהן. השתררה שתיקה ארוכה. לאט לאט הפכו השמיים לאדומים – ורדרדים.
''אה, אני הכי אוהב את השעה הזאת. המקום הזה נראה אפילו יותר יפה עכשיו,'' הוא אמר, ונשכב
על הדשא. גם היילי עשתה כך. ''אתה יודע, פעם הייתי באה למקום דומה לזה, בשעה הזאת, עם
ההורים שלי ואח שלי,'' היא אמרה בשקט. ''היינו באים שעה לפני בין הערביים, ועושים שם פיקניק,
ומשחקים... ואז כששעת הדימדומים הייתה מגיעה, היינו נשכבים על הדשא ומסתכלים על השמיים.
לפעמים הבאנו שק שינה לישון שם... תלוי, אם היה מחר בית ספר או לא...''
רוקי שתק. ''ואוו, זה בטח הייתה תקופה מאושרת,'' הוא אמר לבסוף.
''כן,'' השיבה היילי, ''לפעמים אני מתגעגעת לימים ההם... היה לי הרבה יותר כיף שם מאשר
בחטיבה... אבל, אתה יודע, לפעמים אני מרגישה כאילו אני שוב שם... אבל איתך...''
וכאילו זה תוכנן מראש, כאילו היא התאמנה שעות רבות מול ראי בשביל הקטע הזה, היילי התגלגלה
ונישקה אותו. ורוקי ההמום לא ידע מאיפה זה נפל עליו; אבל כעבור שנייה הוא עלה איתה לתנוחת
ישיבה, מנשק אותה בחזרה בכל כוחו. ורוקי חיבק אותה חזק, והבטיח לעצמו שלעולם לא יעזוב
אותה. אבל אז שניהם ניתקו, ונשכבו זה ליד זו על הדשא. ''אני אוהב אותך, היילי,'' לחש רוקי.
''אני אוהבת אותך, רוקי,'' לחשה היילי בחזרה, ורוקי חיבק אותה.


----------------------------------------------------------------------------------------------------------------


זהו! (הערת הסופר: גם אני מת על טבע וחיות)

[Marlene McKinnon]

וואו!
זה יפה מאוד, אבל לדעתי זה קרה קצת מהר מדי. זתומרת, לומר "אני אוהב.ת אותך" כל כך מהר זה לא מאוד הגיוני....
אבל החלטה שלך(:

[abm]

וואו!

[The equal opportunity kr]

פרק 5.
ביקור.


''ונירקי ממחרון עם הכדור... מוסר לדני... הוא בועט... ומחטיא!''
''לאאאאאאאא!'' צעקו גיל ורוקי, וגיל הלם בחמת זעם בשולחן העץ.
''לפחות יש לנו את הגול הראשון,'' אמר רוקי. ''זה 1 – 0 לנו,''
''באמת נראה לך שמחרון יחזיקו מעמד עד סוף המשחק עם גול אחד?'' כעס גיל. ''תאמין לי, הם
יעופו עכשיו מהטבלה.''
רוקי נאנח. ''אתה כנראה צודק,'' הוא אמר בעגמומיות.
נשמעה דפיקה על הדלת. ''יבוא!'' קראה אמו של רוקי.
רוקי שמע רעש של דלת נפתחת ונסגרת. אפילו ממקומם בחדרו של רוקי, עם הרעש של הטלוויזיה,
הוא יכול היה לשמוע את מי שדיבר. ''רוקי כאן?'' ליבו של רוקי קפץ לגרון. זו הולכת להיות הפעם
הראשונה שיפגוש את היילי מאז הדייט. למרות שבהתחשב בזה שהדייט היה רק אתמול, זה לא היה
כל כך מפתיע...
''היי רוקי, היי גיל,'' היילי הופיעה בדלת חדר השינה שלו.
''היי היילי,'' אמר גיל בחוסר ריכוז. הוא עדיין היה עם הפרצוף כולו בתוך המחשב.
''אז... רוצה לטייל?'' שאל רוקי. היילי חייכה.
''בסדר,'' היא אמרה.
''יש לי רעיון,'' הוא אמר בהפתעה. ''רוצה ללכת לאדון וויליאמס? זה זקן ממש נחמד, הוא גר רק שני
רחובות מפה.''
''או!'' רוקי ראה שהיא מופתעת. ''אוקיי.''


דינג דונג! רוקי צלצל בפעמון ביתו של וויליאמס. ''רק רגע!'' נשמעה צעקה. הדלת נפתחה, ובפתח
עמד איש זקן, עם אף מחודד, שיער לבן קצר, וידיים מלאות כתמי זיקנה. ''נורשק!'' קרא מר וויליאמס,
ותפס את רוקי בחיבוק. ''ואת וודאי... היילי! אני זוכר נכון?'' שאל אחרי שהרפה מרוקי.
היילי הנהנה.
''או, לכבוד הוא לי, לכבוד... בואו תיכנסו...
''אז מה שלומך, נורשק?'' שאל אדון וויליאמס, בשעה שחילק לכולם תה קינמון ודבש.
''בסדר, מה שלומך?'' ענה רוקי.
''או, למזלי, טוב. אתה לא תאמין, אבל הדוקטור אמר שאני חייב לנוח מהעבודה. למה? שרת זה
החיים שלי, אני רוקד עם המגב. או שתיתן לי חופשה ואמות מאוחר יותר עם חיים עצובים, או
שתשאיר אותי שם ואמות מוקדם יותר עם חיים שמחים.''
רוקי לא הופתע ממה שנאמר עכשיו. בזמן האחרון הרבה מר וויליאמס לדבר על מוות. זה כנראה לא
אמור להפתיע, הרי הוא בן 85 כבר. אבל רוקי תמיד התרוקן מעט מן השמחה שהייתה בו כל פעם
ששמע את מר וויליאמס מדבר על המוות של עצמו. הוא פשוט לא היה יכול לדמיין את חייו בלעדיו.
''אאאאאפצ'י!'' התעטשה היילי.
''גזונטהייט!'' אמר וויליאמס. רוקי, שהבחין במבט המבולבל על פניה של היילי הסביר לה,
"'גזונטהייט' זה 'לבריאות' בגרמנית,'' הוא אמר. ''מר וויליאמס גר שם לפני שעלה ארצה.''
''אהה,'' הסכים וויליאמס, והמשיך לדבר. אף על פי שרוקי ראה את תנועות הפה שלו, הוא לא שמע
את המילים. הוא תהה בפחד, אם עכשיו אלו הרגעים האחרונים של וויליאמס. אבל אז קלט שהוא לא
שומע את וויליאמס ועוד דברים רבים אחרים. רעש האדים בקומקום כבה לפתע; צמרות העצים
השתתקו; הוא אפילו ניסה להזיז את כיסאו, אבל הוא לא שמע כלום. רוקי הרגיש שהוא נופל. רעש
אחר, מוזר, מילא את אוזניו. פתאום העצים הרעישו. וכך גם הכיסאות. והחרקים. כל דבר חי שהיה
בבית דיבר אליו. בהתחלה הוא לא הצליח להבין מה הם אמרו, אבל אז, לאט לאט, באותה מהירות
שבה הרגיש שהוא מאבד את ההכרה, הוא התחיל להבין אותם. בשארית כוחותיו, הוא עוד התאמץ
להישאר עם אדון וויליאמס והיילי. פתאום הם הבינו מה קורה. שניהם ירדו על הברכיים, והביטו
בפליאה ברוקי. ופתאום, כמו עיוור שפקח לראשונה את עיניו, הוא הבין בבהירות ובצליליות את
הקולות: ''רוקי... הצל אותנו... רוקי... רוקי נורשק... הצל אותנו...''


==============================================================


מצטער שלקח כל כך הרבה זמן לפרק, אני פשוט כותב שני סיפורים ברצף. הנה קישור לשני. הוא נעול, אבל אנסה לפתוח אותו.
https://hportal.co.il/index.php?showtopic=161576

[Marlene McKinnon]

ממש יפה!
האנטרים קצת מפריעים לקרוא, אבל חוצמזה מאוד יפה.

[Masaru Daimon]

וואו
קטע ממש יפה
מדבר עליי

[The equal opportunity kr]

פרק 6.
בבית החולים.


...''לא, אני לא אעזוב אותו! את יכולה לתת לו את התרופות גם כשאני לידו! איך זה מפריע? אה?
אה?''
''תקשיבי, ילדה, הוא צריך לנוח. אסור לו לדבר כל כך הרבה עכשיו. את יכולה לחזור בעוד 10 דקות,
בסדר?''
רוקי שמע את הקולות ואת המילים, אבל היה ישנוני מכדי להבין אותם. לאט לאט הוא פקח את עיניו.
הן היו מלאות כל כך בקורי שינה, עד שרוקי תהה אם אי פעם יצליח לפתוח אותן. לבסוף, אחרי
מאמצים מרובים, הוא הצליח לראות את הדוברות: היילי ואחות. לצידם עמדו מר וויליאמס ואמא של
רוקי. שני האחרונים נראו ממש מודאגים, וכלל לא ניסו לעצור את קרב הצעקות שהתחולל בין היילי
והאחות. ''אני - לא – הולכת!'' צעקה היילי, ורקעה ברגלה.
''אוהו, את כן!'' אמרה האחות. ''את הולכת ברגע זה, או שאקרא למאבטחים!'' באותו רגע נכנס רופא
לחדר, וניגש ישר אל רוקי. ''אה, התעוררת!'' אמר בנימה עניינית. ''הנה, קח את התרופות האלו. אם
יבואו לכאן חברים שלך, תגיד להם שהרופא אמר שכרגע רק המשפחה והחברה או החבר יכולים
להיות איתך.'' רוקי בלע את הכדור. הוא סימן באצבעותיו לרופא שהבין, והאחרון עזב את החדר.
הכדור היה חלקלק ומחוספס בו בזמן. רוקי בלע אותו בקושי רב. ועדיין, קרב הצעקות מולו עדיין
נמשך. ''את אחות גרועה! אפילו הרופא שהיה כאן לפני רגע, אמר שאני יכולה להישאר כאן!''
''אוקיי, זהו זה!'' האחות התחילה לדחוף את היילי לכיוון היציאה. ובעוד היילי מנסה להשתחרר
מאחיזתה ההדוקה של האחות, היא הביטה ברוקי. עיניה נפערו באושר, וחיוך התפשט על פרצופה.
''רוקי!'' בבת אחת היא השתחררה מאחיזתה של האחות, רצה אל רוקי, ונישקה אותו חזק. לאחר
שניתקו, היילי התיישבה על המיטה. כעת גם מר וויליאמס ואמא של רוקי הגיעו, וניכר שהוקל להם.
''מה קרה לי?'' שאל רוקי. ''שמעתי כל מיני קולות, מהכיסאות, התחתיות לסירים, ו – '' אבל הוא
הפסיק ברגע שראה את המבט שנעצה בו אמו. היא אמנם הייתה חיוורת עדיין, אבל נראה היה שהיא
מתחילה לשוב למצב הרוח הרגיל שלה. אבל, כמו כל ילד עם טיפת נורמליות, גם את רוקי סיקרן
הדבר. למה אמו סימנה לו שישתוק? איך הוא שמע את הקולות? ואיך זה מרגיש, לעזאזל, להתעלף?
בפעם האחרונה שהוא עשה את זה הוא היה מרוכז מידי בקולות, ולא הרגיש כמעט כלום. במקום
לחפור יותר, הוא הביט סביב. זה היה חדר קטן, עם חלון מעל המיטה. שרר שם ריח לא כל כך נעים
של בית חולים. ליד מיטתו עמדה ערמת מתנות קטנה. ''כמה זמן הייתי מעולף?'' פנה רוקי אל כולם.
''בערך יומיים.'' ענה מר וויליאמס. זו הייתה הפעם הראשונה שדיבר מאז שרוקי התעורר. ''ואז
נרדמת לעוד יום.'' וויליאמס נשם עמוק ואז המשיך. ''הדאגת אותנו נורא.''
השתררה דממה. רוקי בעיקר בשביל להפר אותה, הציע לפתוח איתו את המתנות. היילי, אדון
וויליאמס, ואמא של רוקי נענו בהתלהבות. רוקי קיבל קופסת סוכריות, עץ שגולף בחתיכת עץ, חתול
מעץ, שני ספרים חדשים, ומשחק קופסה. המתנות עברו מאחד לשני, וכולם אהבו אותן. כאשר הגיע
תורו של רוקי להחזיק בחתול, זה קרה שוב: לועו של החתול נפתח, ציפורניו נשלפו ושרטו את רוקי,
והוא זינק ישר אל תוך העץ אשר היה על הכוננית. ''אווווווווו!'' צעק רוקי.
''מה קרה?'' שאלו כולם בדאגה.
''הח – תו – ה – החתול – העץ – לא ראיתם?''
''על מה אתה מדבר?'' שאלה היילי. ''החתול היה אצלך בידיים כל הזמן,'' היא אמרה, ורוקי נוכח
לדעת שהיא צודקת; החתול היה בידיו, עם פה סגור, ציפורניים בפנים, ללא רוח חיים. אבל רוקי היה
מוכן להישבע שהוא זז לפני רגע. ''אני פשוט אלך לישון,'' מלמל רוקי. מר וויליאמס ואמו עזבו, אבל
היילי נשארה. הם לא דיברו. כאשר רוקי הביט בזרועותיו, הוא ראה את סימני השריטה. אבל
כשהתכסה בשמיכה עד לקצת יותר מצווארו, הוא ראה את החתול, שהניח על הכוננית ליד העץ,
שולף את ציפורניו בחיוך רשע. ''אה, כן?'' לחש רוקי, כדי שהיילי לא תשמע. ''נראה אותך.'' ופתאום
חיוכו של החתול הפך לנעים ושמח, ציפורניו חזרו למקומם, ולאט לאט הוא חזר לתנוחה הרגילה שלו.
רוקי הרגיש כאילו כל זה קרה רק במאית שנייה. ''הא,'' הוא אמר לעצמו, ותכף נרדם.


----------------------------------------------------------------------------------------------------------------


אם הגעתם לכאן, סימן שאהבתם את הקריאה שלי! אם אתם רוצים עוד פרקים, תצלצלו בפעמון, תירשמו לערוץ, תנו סאב, ו... סתם בצחוק, אבל יכול להיות שאפתח בעתיד ערוץ ביוטיוב, שמוקדש חלקו כולו להארי פוטר! אז בינתיים תהנו, תגיבו, ותירשמו! סליחה, אל תרשמו תבדקו כל יום אם יוצא פרק חדש! ני לא יודע מה קורא לי היום!

[Marlene McKinnon]

הממממ
נראה מעניין
ואהבתי!
מחכה להמשך