טיפים לאפיון דמויות - מאמר

[לונגה]

מזמן לא ראיתי שמפרסמים פה מאמרים, אני מקווה שזה עוד משהו שעושים וזה לא ספאם בטעות.
זה משהו שכתבתי די מזמן, אבל אני לא מוצאת אותו בפורום, אז כנראה שלא פרסמתי אותו או שהוא נמחק. בכל אופן, מקווה שהטיפים יהיו מועילים (:

טיפים לאפיון דמויות

מרכיב עיקרי בכתיבת פאנפיקים ובכתיבה בכלל היא בניית דמויות. מיותר לציין את מהותה ותפקידה של בניית הדמויות בכתיבה - הדמות היא לב הסיפור.
לפעמים אנחנו נתקלים בקשיים בכתיבת הדמות שלנו. במחשבה יש לנו דמות נפלאה, אבל אנחנו לא מצליחים להעלות אותה על הנייר בצורה הנכונה, כך שהקוראים יבינו אותה כמו שאנחנו רואים אותה. לפעמים אנחנו נסחפים ולא מצליחים לכתוב אותה באופן עקבי, ואנחנו מאבדים בה שליטה. זה תקף גם לגבי דמויות מקוריות וגם לגבי דמויות שאולות מפאנדומים, אותן אנחנו רוצים להציג באור מסוים.
על מנת להקל על הסבר האופן בו אני רואה את תהליך בניית הדמות, בחרתי לדבר על כמה קריטריונים מרכזיים ביותר המשפיעים על הבנייה:


אופי

תכונות האופי המרכזיות והבסיסיות צריכות להיות הדבר הראשון שנקבע על ידי הכותב כאשר הוא יוצר דמות. אין צורך להיכנס להסברים פסיכולוגיים מה הוא בדיוק האופי האנושי, או לקבוע מדוע הדמות מתנהגת כך. צריך פשוט להחליט: כאשר הקורא פוגש את הדמות בפעם הראשונה, באיזו דרך או תופס אותה? האם הדמות עדינה או נוקשה? עליזה או רצינית? סבלנית או זעפנית?

התנהגות

האופי של הדמות לא בהכרח חייב להשליך על ההתנהגות שלה. ייתכן מאד שהדמות מתנהגת לא בהתאם לנטיותיה, בשל מחויבות, רצון לעשות רושם או להסתיר משהו. ההתנהגות בדרך כלל תבוא לידי ביטוי באינטראקציה של הדמות עם דמויות אחרות, בעוד האופי האמיתי יבוא לידי ביטוי בינה לבין עצמה.

רקע

אף דמות לא פשוט צצה משום מקום. לכל דמות, כמו לכל אדם, יש סיפור. הסיפור לא חייב להיות טרגי או דרמתי במיוחד – הוא יכול להיות סיפור חיים משעמם ושיגרתי לחלוטין – אבל כך או כך, אסור לזלזל בחשיבות שלו. העבר של הדמות וסיפור החיים שלה הם היסודות עליהם התפתחו האופי וההתנהגות שלה. כמעט כל דבר שהדמות עושה או רוצה נובע מניסיון העבר שלה. שוב, אין צורך לכתוב סיפור מפורט על כל דמות ודמות, אך כאשר הדמות ניצבת מול מצב בו לסיפור הרקע שלה יש השפעה, עליו להיות שם.

מניעים

מדוע סנייפ חוזר ומציל את חיו של הארי, למרות שהוא שונא אותו? למה פיטר פיטגרו מתחבא בדמות עכברוש אצל משפחת וויזלי? למה נרקיסה מאלפוי מחליטה לעזור להארי להביס את וולדמורט? כל החלטה של הדמות נובעת ממניע פנימי, אשר נובע מניסיון העבר שלה ומהאופי שלה. כמו בדוגמא של סנייפ, לעיתים המניע סותר את ההתנהגות. אבל כשדמות מבצעת פשע, או מחליטה החלטה כל שהיא בכלל, על הכותב והקורא להבין שיש מאחורי הפעולות שלה מניע.
הדמות רוצה להתנקם בדמות אחרת, או לעזור לה. היא שואפת להגיע להישגים, להגן על אדם קרוב, להשיג משרה, לראות את העולם, או סתם רוצה שיעזבו אותה לנפשה. לכל אדם ולכל דמות יש שאיפות, רצונות וחלומות אשר מניעים אותם בחייהם.

חיבור/ניתוק

במובן של ניתוק וחיבור של הכותב לדמות.
מצד אחד, על הכותב להפריד את עצמו מהדמות – כאשר הדמות חושבת מחשבה או מחליטה החלטה, היא צריכה לפעול לפי השקפת עולמה, ולא לפי השקפת עולמו של הכותב. הדמות יכולה לעשות מעשים טיפשיים מאד, או רעים מאד, או לעשות טעויות איומות, והכותב צריך לאפשר לה לעשות אותם, כי זה מה שהיא הייתה עושה.
מצד שני, צריך גם להיות חיבור מסוים בין הכותב לדמות. ברובד כל שהוא, הכותב צריך להזדהות עם הדמות על מנת לכתוב את התנהגותה באופן אמין.
זה עשוי להיות קצת מבלבל. אפשר להציג את זה ככה: כאשר כותב מתחיל כותב סיפור, הוא חושב, "אם הדמות הייתה אני, מה היא הייתה עושה?", וכך הוא לא כותב דמות חדשה, אלא את עצמו. לעומת זאת, כאשר כותב מנוסה כותב סיפור, הוא שואל את עצמו, "אם אני הייתי הדמות, מה הייתי עושה?", וכך הוא כותב דמות שונה ממנו אשר מביעה רגשות ומחשבות עצמאיות, שעשוית להיות מנוגדות לדעותיו של הכותב בקיצוניות. הן מובעות דרך מסננת תפיסת המצב שלו – זאת אומרת, שאם היה עליו להציג טיעון אובייקטיבי אשר נוגד את דעותיו, זה הטיעון שהוא היה מציג.


*מספר דרכים חיצוניות שיכולות לעזור באפיון הדמות:

שם

השם הוא תעודת הזהות הראשונית של הדמות. סופרים מקדישים מחשבה רבה לשמות שהם נותנים לדמויות שלהם. משמעות השם או האסוציאציות שהוא מעלה משפיעות על הדרך בה הקוראים רואים את הדמות.
- אצל רולינג אנחנו פוגשים את רמוס לופין. רמוס היה אחד מזוג התיאומים שגודלו על ידי זאבה במיתולוגיה הרומית. ויותר מכך, לופין הוא קיצור של המילה הלטינית 'לופוס'- זאב. שם הדמות הוא רמז מתרים גדול מאד לגילוי המפתיע שרמוס הוא אדם זאב בסוף הספר השלישי. כמו כן, סיריוס הוא 'כוכב הכלב' באסטרונומיה, וסיריוס בלק הוא אנימגוס אשר מסוגל להמיר את צורתו לכלב. ספרי הארי פוטר גדושים בדוגמאות מהסוג הזה.
- לא חייבים להרחיק לכת עד כדי חיפוש במיתולוגיות ובאסטרולוגיה אחר שם מתאים לדמות. מספיק לבחור שם המתקשר לפן מרכזי בחייה של הדמות - זה יעשה חלק גדול מעבודת האפיון.
לדוגמא, אני מעוניינת ליצור דמות OC טהורת דם, נאמר ממשפחת מאלפוי. אני לא אקרא לה בשם כמו קייסי, אמילי או קייט מאלפוי. אולי אני אקרא לה אורסולה, אופליה, ליאנדרה - שמות שהולמים אישה טהורת דם, לנוכח שמות קאנוניים כמו נרקיסה, בלטריקס, אנדרומדה, וולבורגה.
- דרך נוספת לאפיון דמות באמצעות שם היא נתינת שם שמתאים לתכונה מרכזית של הדמות, או מציג אותה על דרך השלילה. למשל, אם אני אצור דמות בעלת שמחת חיים רבה, אוכל לקרוא לה ג'וי (מאנגלית: Joy. שמחה). או ההפך - אוכל לתת את השם דווקא לדמות שלא מוצאת אושר בחייה, כדי להדגיש את האומללות שלה.

מראה

למה חשוב לתאר את המראה של הדמות? רוב האנשים יגידו: כדי שנדע איך לדמיין את הדמות. אבל זו לא הסיבה היחידה.
אפשר להשתמש במראה על מנת להדגיש מאפיינים חזקים של הדמות. לא רק האם היא יפה או מכוערת, אלא מגוון שלם של תכונות שיכולות להתבטא במראה: זעפן, פחדן, חכם, ערמומי, אדיב, רגזן. עניים קטנות וקרובות זו לזו יכולות להעיד על טיפשות, או על ערמומיות. מצח גבוה ורחב יכול להעיד על חוכמה. חיוך בולט יכול להעיד על טוב לב. קמט במצח יכול להעיד על זעפנות.
כמו כן, הבגדים של הדמות מאפיינים אותה: האם היא מתלבשת בהידור או ברשלנות? האם היא מטופחת או מוזנחת? ועוד.

דיאלוג

אמצעי זה שימושי במיוחד פאנפיק קצר. דו שיח, אפילו קצר למדי, של הדמות עם דמות אחרת מלא הזדמנויות להציג את הדמות. צורת הדיבור שלה, המשלב הלשוני שלה, שפת הגוף שלה, הרגשות שהיא מביאה בזמן השיחה – כל אלה משפיעים מאד על הדרך בה הקורא תופס את הדמות.
דמות שתדבר במשלב לשוני גבוה תיתפס כבעלת חינוך והשכלה - לכן אדם פשוט או חסר חינוך ידבר בצורה סלאנגית יותר. אדם שהשיחה מביאה אותו לדמעות הוא רגשן, אדם שמציג קרירות הוא אדיש. אפשר לדעת האם הדמות בטוחה בעצמה, מהססת, נוטה לכעוס או רגועה מטבעה.

חלומות

חלומות הם תוצר של תת המודע, לכן תיאור חלום קצר של דמות יכול לעזור מאד להבהיר את הטבע האמיתי שלה. אפשר לעשות זאת בצורה ישירה (דמות חולמת על דמות אחרת שהיא אוהבת, או על האויב שלה, או על אירוע טראומתי ומשמעותי בחייה. לדוגמא, הארי חולם על האור הירוק ועל בית הקברות) או בדרך המתוחכמת יותר, העקיפה, באמצעות סמלים ואסוציאציות.
לדוגמא: בספר החמישי, בלילה הראשון של הארי בכיכר גימולד מספר 12, הוא חולם על רגליים רבות המתרוצצות במסדרון מחוץ לחדרו ועל האגריד שאומר שהיום הם ילמדו על הנשק (עליו חברי המסדר דיברו). מהחלום הזה אפשר ללמוד על החרדה בה הארי נתון.

*לסיום, שתי נקודות הקשורות להצגת הדמות:

שיתוף

אז בנינו דמות, עם כל המרכיבים הנחוצים. זה טוב ויפה. עכשיו מגיע אתגר נוסף – איך נעביר לקורא את כל המידע הנחוץ על הדמות? זה עניין מסובך, במיוחד כשמדובר בפיקצר, שצריך להיות קולע ולא נותן מקום לתיאור מפורט של הדמות.
טעות נפוצה בפאנפיקים ארוכים היא ניסיון לדחוס את כל המידע על הדמות ממש בהתחלה. הכותב פותח את הפרק הראשון בהצגת הדמות, שמה, גילה, המראה שלה, ואז מתחיל לספר על חבריה ועל עברה.
כולנו מכירים את הדפוס הזה, וכולנו מבינים שהוא שגוי. הקורא הגיע על מנת לקרוא סיפור, לא את הביוגרפיה של הדמות. וגם אם הביוגרפיה מעניינת אותו, אם הכותב ממלא את הפרק הראשון בכל מה שיש לדעת על הדמות כתיבת ההתפתחות שלה תצטרך להגיע מייד בפרק השני או השלישי, בשלב בו הכותב צריך לעסוק ביצירת בסיס איתן לעלילה ולא בנושא פיתוח הדמות.
בפאנפיק ארוך, הרעיון הוא לפזר את המידע לאורך הפרקים. כמובן שהמידע החיוני יותר יופיע מוקדם יותר, והמידע החיוני פחות, ביחד עם הסודות האפלים (אי אפשר להזניח אותם), יגיע קצת מאוחר יותר.
לאלו שמתקשים לדעת מתי מתאים להכניס שביב מידע, אפשר תמיד לפעול בשיטת האסוציאציות. הדמות מסתכלת במראה – זה תיאור המראה שלה. הדמות פוגשת חבר – זה הזמן לספר על החברים. היא פוגשת את משפחתה, הולכת לחדר המועדון, לשיעור, נשאלת שאלה בנושא מסוים – כנ"ל.
פיקצר הוא נושא בעייתי קצת יותר. המידע על הדמות חייב להיות מתומצת מאד, ולהיות מוכנס באופן חלק במקביל לעלילה. זה הזמן להשתמש בדיאלוגים ובחלומות קצרים.
חשוב לזכור שלפעמים חייבים להתפשר ולהשמיט חלקים מאופייה של הדמות אשר לא בהכרח חיוניים לסיפור, על מנת שלא להיסחף עם התיאורים.

התפתחות

הדמות נבנתה והוצגה, אבל זה לא הסוף של העבודה איתה. דמויות ספרותיות, כמו בני אדם, משתנות עם הזמן. הן בוחרות דרך חדשה עקב אירועים משמעותיים שעברו, מגיעות לתובנות אחרי מריבות, או פשוט מתבגרות. על הכותב לקחת בחשבון שעל מנת שהדמות תהיה מציאותית, היא חייבת לעבור התפתחות פנימית כל שהיא במהלך הסיפור, ועל ההתפתחות הזאת להיות חלק משמעותי. אחרי הכל, הדמות היא לב הסיפור.



- לסיכום, אנחנו רואים שבניית דמות היא לא עבודה פשוטה במיוחד. אך אפשר להתעודד לנוכח המחשבה שהדמויות שאנו בונים הן יצורים פשוטים בהרבה מאיתנו (:

[Masha Rostova]

ואו. מאמר מדהים, נגה. מביך אותי שיצא לי לקרוא אותו רק עכשיו.

אני זוכרת שקראתי בעבר על כך שרולינג השקיעה המון המון זמן ומחשבה על השמות והמטאפורות שהיא נתנה לדמויות בספר ועל הפרטים הכי קטנים. כמו העובדה שסיריוס (כלב ביוונית) בדיוק כמו האנימאגוס שלו, הוא נאמן ומסור. האייל של ג'יימס הוא סוג של מנהיג הלהקה, בעל חי אצילי מאד, אבל ששם מסוגל בלי התראה להיות תוקפני ואכזר (בדיוק כמו ג'יימס). פיטר פטיגרו היה עכברוש, שזה די מתאים. באנגלית עכברוש- rat- הוא כינוי גנאי לאדם שמלשין.

אני מאד אוהבת את העניין של נתינת שם לדמות על פי האופי שלה. בפאנפיק שרק התחלתי לכתוב, "אקדחו של צ'כוב", דמות "הקורבן" בתיק הרצח הוא "ברט" שזה קיצור של "הומברט". הומברט הוא דמות משנה בסיפור אגדה ידוע מאד, וכמו הומברט בסיפור האגדה, "ברט" חי חיים מאד דומים ועשה מעשים מאד דומים, וממנו קיבלתי השראה. אני לא אספר יותר מזה כי זה ספוילרים לסיפור שלי _*חיוך מרושע*)

בקיצור, מאמר מעולה, העלה לי לראש כל מיני דברים שלא חשבתי עליהם לפני כן. אם יש לך זמן ויכולת לכתוב, הייתי סקרנית לדעת על איך אפשר למצוא כלים לכתיבת פיק טוב של זאנר הומור. אני די גרועה בזה.

תודה על המאמר, שוב.