אבודים ביער || נתנאל ונטע, סיפור בהמשכים.

[Sam I am]

נוווו המשךךךך

[The equal opportunity kr]

''החרב שלך משוחררת,'' אמרתי. ''להתראות. ואל תסתכל עליי ככה.'' הוא התחיל ללכת באומללות. הייתי עצובה אבל ידעתי שהצלתי אותו מהשורה מהנבואה על ידידות לא טובה בכלל. פתאום, אני לא יודעת מה גרם לו לעשות את זה, הוא הסתובב לכיוון שלי וצעק בכל הכוח: ''אנבל! אנבל!''
''מקס?'' הופתעתי. ''מקס! בבקשה אל תלך אחרי!'' אבל הוא רץ לכיווני. "עזוב אותי," צעקתי. "פשוט תעזוב אותי."
הוא האט את קצב ההליכה שלו. ''אני לא רוצה שתיפגע או שתיקשר אליי מקס,'' התחננתי. ''בבקשה.'' הוא נראה חושש. אולי נתפסתי על ידי מפלצת? הוא חזר לרוץ. ''מקס,'' התחננתי, ''תקשיב לי. אני חוששת שתיפגע או שתיקשר אליי,'' אמרתי שוב. ''אל תחזור אליי, ובתמורה אני - אממ - אגלה לך את הנבואה.'' הוא עצר וראה את פניי.
''באמת?'' הוא שאל.
''באמת,'' הבטחתי לו והתחלתי לדקלם את הנבואה:
''נסיכת המפלצות
שליטת העמקים
יורשת היערות
את ליבה תקריב
חבורתה תכזיב
וסופה יהיה רע ומר
אם לא תמצא את המחר''
הוא הסתכל בי בפה פעור. ''עכשיו לך בבקשה.''
''אני לא יכול. 'חבורתה תכזיב'. אני לא חבורה, אני חבר. אני לא אאכזב אותך.''
''תקשיב מקס, סיפרתי לך ובעיקרון זה חבורתה תכזיב,'' אמרתי. ''בבקשה לך.'' היתה שתיקה קצרה.
''לא,'' הוא אמר, ולא האמנתי שהוא אומר את זה.
''ומה עם משפחתך?'' ניסיתי את הקש האחרון. הוא לקח נשימה עמוקה ובקול כמעט חלול מרגש הוא אמר: ''אני... אין לי משפחה.''
''אתה - יתום?'' ריחמתי עליו. אני יודעת בדיוק מה ההרגשה. ''לא בדיוק,'' המילים נפלטו לו מהפה. ''אמא מתה בתאונה בעבודה, ואבא עזב לתמיד. אז עברתי לפנימייה ליתומים.''
''אני - ממש מצטערת,'' אמרתי. ''מכירה את ההרגשה.''
''אז אני יכול לבוא איתך?'' הוא שאל בתקווה. ''אני לא רוצה לחזור לבית היתומים לעולם, לא משנה באיזה מחיר.''
חיבקתי אותו בגמלוניות. פתאום הסמקתי ונרתעתי לאחור. אמרתי, ''בסדר, מקס. אבל תזכור שאנחנו לא הולכים ללונה פארק.''
''כן המפקד!'' הוא הצדיע, מובך גם הוא. למרות מה שאמרתי שמחתי שמקס(י) נשאר. לא טוב לאדם להיות לבדו.
''ואם באים אנשים אסור לנו להגיד שאנחנו מממלכת לילו,'' אמרתי.
''למה?'' הוא תהה.
''אתה זוכר את הנבואה?'' אמרתי בניסיון לעורר את הזיכרון שלו.
''אהה,'' הוא אמר. ''טוב, באמת קל לשכוח.''
''בוא נגיד שבגלל לילו,'' אמרתי בקדרות, ''המפלצות מחפשות אחריי ואני יתומה.'' אמרתי, מנסה לשכוח מהחלק הראשון.
''אני מצטער,'' הוא אמר בכנות.
''תודה,'' אמרתי בחיוך. ''איך הרגל שלך?''
''מוזר,'' אמר. ''היא בכלל לא כואבת יותר. למעשה, היא יותר טובה מהרגל האחרת.'' הוא הניף את הרגל ובעט בעץ קרוב. המוני עלים ירדו ממנו, והשורשים שלו קצת חרקו. ''ואוו,'' הוא לחש והביט ברגל שלו. חייכתי. אני לא מצליחה לחשוב על קסם יותר מסוכן מזה, אבל זה שווה את זה. ''רגע...'' הוא נעץ בי מבט חושד.
''אני לא יודעת על מה אתה חושב,'' הכחשתי בחיוך שובב.
''את עשית בקסם שהרגל שלי תהיה חזקה יותר!'' הוא קרא.
''מבטיחה שלא,'' אמרתי. מה שהוא לא יודע זה שהעברתי אנרגיה מהרגל שלי לשלו.
''אז איך היא כל כך חזקה פתאום?'' הוא שאל.
''אני רופאה טובה,'' התחמקתי. ''טוב, ארוחת צהריים.'' הוצאתי את התותים שנשארו מארוחת הבוקר, וחילקתי אותם בין שנינו. פתאום דחפתי את כולם לערימה של מקסי. ''אני לא מרגישה כל כך טוב,'' חייכתי חיוך קלוש. הוא הביט בי בהשתאות. ''קחי,'' הוא אמר ודחף לכיווני את המנה שלי. ''את זקוקה לכוח. מי יודע באילו מפלצות נתקל היום.''
''אני לא רעבה,'' אמרתי ברצינות גמורה. ''חוץ מזה אתה זה שהציל אותי ממפלצת.''
''ואת זאת שהצלת אותי מהפצע,'' הוא המשיך בעקשנות. פתאום תקפה אותי סחרחורת. ''אני לא מרגישה טוב - תאכל הכל,'' התעקשתי. הוא הביט בי בחוסר אונים והתחיל לאכול. ''הכל טוב,'' הרמתי מבט. ''ואנחנו בקרוב נגיע.''
''נגיע לאן?'' הוא שאל אותי.
''מגיעים למו- ליעד שלי,'' אמרתי.
''אוקי'' הוא השיב וחזר לאכול.
''אני חייבת תחפושת,'' אמרתי בעיניים עצומות.
''מה?''
''מה ששמעת רו - מקסי. אסור שיזהו אותי,'' אמרתי במהירות.
''למה?'' הוא שאל, ומייד התחרט. ''סליחה, לפעמים יש לי יציאות של חטטן. את לא חייבת לענות.''
''לא, הכל טוב,'' אמרתי. ''אתה מוזמן לשאול מה שבא לך.'' הוא חייך חיוך קטן.
''אוקיי,'' הוא אמר.
''אז לענות על השאלה? תקשיב או יותר טוב - תסתכל.'' אמרתי וזרקתי לעברו את התיק שלי, המלא בנכסי היחיד. הוא הציץ לתוך התיק ולא האמין למראה עיניו...

המשך יבוא...

[wifeyyy]

מתי ההמשך? זה ממש טובב.

[Sam I am]

יאייי תודהה אומיגאדדד באמת נראה לי שצריך להמשיךךך

[The equal opportunity kr]

''כתר ירח,'' היא אמרה בשקט. ''השורה הראשונה בנבואה.''
הוצאתי את הכתר בזהירות מן התיק, ובהיתי בו לאור הירח. ''זה אכן מה שאתה חושב,'' אן אמרה בקדרות. ''אז אסור שיזהו אותי למרות שעברו 7 שנים מאז..'' החזרתי את הכתר לתיק.
''אתה רוצה לעזור לי, מקס?'' היא הסתכלה עליי.
''בטח!'' אמרתי. ''בכל הזדמנות!''
''תודה רבה,'' היא אמרה. ''אז ממה נתחיל?''
''לא'דע,'' אמרתי ולקחתי עוד תות. ''את ביקשת עזרה, לא?'' הסתכלתי עליה. היא ניסתה לצבוע לעצמה את השפתיים במיץ של התות.
''אני דומה לעצמי?''
גיחכתי. ''כמו שתי טיפות מים,'' אמרתי והלכתי לחפש עלים. חזרתי עם עלים. מלא עלים. שיספיקו לכל בית היתומים שלי למשך שנה שלמה. ''הנה,'' אמרתי, ושפכתי לאדמה את כל העלים. התחלתי להדביק אותם בעזרת המיץ של התותים על פניה של אן. ''הבוץ לא מסתיר?'' היא שאלה בחשש. ''כי הם יחשבו שעלים זה משונה.''
''הבוץ לא מסתיר, מצטער,'' אמרתי. ''אבל פשוט תגידי להם שאת... שאת... שהתחתנו וזה סמל החתונה מהמקום שאנחנו באים, וצריך לשים אותו 24 שעות.''
הסמקתי כשאמרתי את זה. מאוד. ''גם אני אשים עלים.'' שמחתי על התירוץ להפנות גב לאן. ''אממ, אנחנו ילדים,'' היא הסמיקה. ''זה ישמע להם אמין?''
''נגיד שאנחנו מבוגרים ננסים,'' אמרתי, עדיין עם גב אל אנבל.
''עברו 7 שנים מאז,'' היא אמרה, נבוכה. ''הם יזהו אותי על בטוח.''
''ממש לא, אל תדאגי,'' אמרתי, למרות שלא ידעתי על מי היא מדברת.
כעת אן נכנסה לבור השינה שלה. ''מי ראשון במשמרת?''
''אני אהיה,'' אמרתי לה. ''הגיע הזמן לבחון את הרגל שלי.'' קרצתי לה.
''תודה מקס. אין עליך,'' היא פיהקה ועצמה את עיניה. משום מה הרגשתי חמימות בלתי מוסברת כששמעתי אותה אומרת 'אין עליך'. רגע, יכול להיות שאני -? לא, אין מצב. לא, אני לא. אני כן? אני לא. אני כן! לא, אני לא! אאוווווווווווווור! אני לא יודע! מה אם היא לא? מה אם אני סתם אעשה לעצמי בושות?! יואוווווווו!


~~~

אנבל התעוררה ונראתה בהלם.
''מה קרה?'' שאלתי, למראה הבעת הבהלה על הפנים שלה.
''שום דבר,'' היא ניסתה לחייך.
''יופי,'' אמרתי, ''כי אנחנו צריכים להתחיל לצאת.''
''אני לא יכולה לחכות,'' היא אמרה בציניות.
''ומהר,'' התעלמתי ממנה. ''רואה את העקבות כאן?'' הלכתי מרחק מסוים והראיתי לה. ''זה אומר שמפלצת עברה כאן.''
''מקסי,'' היא אמרה. ''למה לא הערת אותי למשמרת?''
הסמקתי טיפטיפונת. ''היית נראית עייפה...'' תירצתי.
''זה לא תירוץ,'' היא אמרה בעצבנות. '' את חושב שאתה לא צריך ללכת לישון?''
''הסתדרתי טוב לגמרי,'' הרגעתי אותה. לפחות ניסיתי. ''אני אשן במשמרת הבאה.''
נראה שהיא קצת נרגעה. ''טוב הולכים לבי - לממלכת לילו.''
גיחכתי קצת. ''לילו? מה זה השם הזה?''
''זה קיצור של לילונסטריה,'' היא אמרה ברוגז. ''כתר הירח שייך לשם.''
''אוווווו...'' זה היה מוזר. אן נראתה יותר עצבנית אחרי השינה. ''וכפי שהבנת צריך להציל אותם כי משפחת המלוכה- מתו.''
''מתו?'' שאלתי. ''אז מי החליף אותם?''
''המפלצות,'' היא אמרה בקדרות. ''כולם מתו. מהמלך והמלכה עד לנסיכה. זה היה לפני 7 שנים בערך.''
פתאום הכול התחבר לי. ''את הנסיכה?!'' היא סתמה את פיה בידה כאילו אמרה משהו לא בסדר. ''כן.''
''ואוו...'' רק הסתכלתי בה בעיניים פעורות.

המשך יבוא...

[Sam I am]

וזה תמיד מעצבן אותי שאין יותר מידי מגיבים
אההה אבל פרק טוב מותר לי להחמיא לעצמי נכון?

[wifeyyy]

אני תמיד מגיבה. אמנם קצת הרבה זמן אחרי שזה פורסם, אבל אני קוראת.
זה פרק מהמם! מחכה להמשך:)

[The equal opportunity kr]

הראש שלי כאב יותר מידי בתחילת הבוקר. ''זה בסדר מקס. זה לא פתאום שאני אהיה הנסיכה שלך או משהו... ואתה לא צריך להסתכל עליי ככה.'' הוא סגר את הפה שלו כשקלט שהוא עדיין פתוח. ''אגב,'' התקרבתי אליו בתקווה. ''אם אנחנו מגלים את סודותינו... תוכל לומר לי בבקשה מה עלה בגורל קסיפאה?''
''קסיפאה?'' שאל בבלבול.
''כשהיית פצוע,'' הסמקתי. ''מילמלת משהו על האומנת שלי.''
''האומנת שלך?''
''האומנת שלי,'' אמרתי. ''שמה קסיפאה. הזכרת אותה.''
''אני לא זוכר שום קסיפאה...'' אמרתי בסקרנות.
''לא משנה,'' אמרתי. התאכזבתי לגלות שהוא לא יודע מי זו. ''אני מצטער,'' הוא אמר לנוכח הבעת פניי. ''אבל בואי פשוט נגיע קודם לממלכה, בסדר? אחרי זה נוכל לדאוג לקסיפאה.''
''טוב,'' אמרתי והתחלתי לארוז את הדברים.
''אני מוכן,'' הוא אמר אחרי כמה דקות.
''הכל בסדר, אן?'' הוא שאל בהיסוס.
"לא, הכל טוב," חייכתי.
''אוקיי...'' הוא מילמל בטון שנשמע כאילו הוא עדיין חושד במשהו.
חזרתי לארוז. פתאום קלטתי שאנחנו קרובים יותר מידי אחד לשנייה.
עצרתי פתאום. "מקס," אמרתי, "תגיד את האמת."
''האמת לגבי מה?'' הוא שאל בדאגה.
"למה אתה רוצה לבוא איתי," אמרתי. "זו התאבדות."
''כי...'' הוא היסס לרגע, כאילו מיליון מחשבות עולות לו לראש. ''אנחנו חברים, וזה מה שחברים עושים, לא? עוזרים זה לזה.'' התחלתי להירגע לשמע התשובה. ממש לא הייתי צריכה לחשוד בו.
''כן, מקסי. אנחנו חברים ותמיד נעזור זה לזה.''
הוא חייך חלושות. ''יאללה, יוצאים?''
''קדימה'' חייכתי בחזרה. הלכנו לאט, מכובד המשא. היה מעיק אז התחלתי לרומם את האווירה בדיבורים. ''אז ספר לי קצת על עצמך,'' אמרתי.
''טוב...'' הוא הרהר. ''אני אוהב להיות מוזר, לזמר לעצמי שירים, ספורט...''
''מעניין,'' אמרתי. ''להיות מוזר...''
''בגלל זה אין לי חברים, אבל זה לא מזיז לי.'' הא אמר באדישות. ''לא מזיז לך?'' שאלתי. פתאום קצת הסמקתי. ''גם אתה הידיד הראשון שלי.''
הוא חייך קלות. ''גם את הראשונה שלי.''
---------------------------------------מקסי------------------------------
''גם את הראשונה שלי,'' אמרתי.
ואני מאוהב דווקא בך, הידידה הראשונה שלי. לא שזה לא דבר טוב, כן? פשוט מפתיע... חשבתי. ''מה אתה מתכוון לעשות אם-'' היא אמרה, מעט בעילגות. ''אני מתכוונת כשנשרוד?''
''אממ...'' הרהרתי. ''תלוי מה את מתכוונת לעשות.''
''בהנחה שאני אשרוד - שזה בערך אחוז אחד - '' היא אמרה, מהורהרת, ''תרצה לגור אצל דודה שלי?''
''באמת?'' הבטתי בה, מופתע. ''בטח!''
''היא קשוחה מאוד,'' היא הזהירה. ''אבל ככה לא תהיה בבית היתומים.''
''אני מעדיף כל מקום על פני בית היתומים.'' אמרתי. היא חייכה בהקלה. בהדרגתיות, כמו כפור שמתפשט על חלון בחורף, חייכתי אליה בחזרה. ''טוב, את רוב הדרך עברנו. מכאן תקרא לי בבקשה אליזבת.''
''למה?'' שאלתי, מבולבל. ''אהה!'' הבנתי. ''זה השם שלך שם! מצטער, פשוט לפעמים קשה לי לקלוט מהר.''
''אה, הכל טוב,'' היא משכה בכתפיה.
פתאום שמעתי פסיעות כבדות מאחורי.

המשך יבוא...

[Sam I am]

אווו חמדמדים יאיי
אנבל מקסי הם כל כך מקסימים
מתי נעשה את סצנת ה- @#*?

[The equal opportunity kr]

זה היה איש מבוגר. הוא נעץ בנו מבט שואל.
''מ - מי אתה?'' גמגמתי.
''אני ג'ון פלאגור,'' הוא אמר. ''ואתם?''
''מקסי ואנבל,'' לחשתי.
אן מרפקה אותי. אך למזלנו ג'ון היה כבד שמיעה. ''מה אמרת?'' הוא שאל.
''שיט שכחתי,'' מלמלתי אל אנבל כך שג'ון לא ישמע. ''מקסי ואליזבת','' אמרתי.
''אהה הבנתי,'' הוא מילמל. ''שמות יפים. אבל מה אתם עושים ביער החשוך?''
בלעתי רוק. ''התעוררנו כאן בלי שום סיבה או ידיעה למה.''
הוא משך בכתפיו הגדולות. ''תרצו להתארח בחווה שלנו?'' ולפני שהספקתי לומר משהו, אן הסכימה.
''למה הסכמת?'' שאלתי בלחישה את אן כשהלכנו אחרי ג'ון. ''אנחנו לא מכירים אותם אפילו!''
''החווה נמצאת בממלכת לילו,'' היא לחשה. ''וחוץ מזה אני מכירה אותם.''
''אז מי אלה?'' לחשתי.
''הם היו פעם הטבחים. אתה יודע... בארמון,'' היא לחשה והסמיקה.
''אווו!'' הבנתי. ''אז למה לא אמרת להם שאת הנסיכה?''
אן משכה בכתפיה. ''תמיד טובה זהירות,'' היא הסמיקה שוב.
נראה לי יש לה בעיה בלחיים. היא מסמיקה כל הזמן.
''תעלו לטרקטור,'' אמר ג'ון.
''זה בסדר,'' אן אמרה לי. ''חוץ מזה אני לא ממש נסיכה.''
התעצבנתי. הכול התחיל להיות לא מובן. ''את מוכנה להסביר לי קצת יותר בפירוט על זה?!''
''אני לא הנסיכה עכשיו,'' היא הסבירה. ''אתה לא צריך לכעוס. אין מלוכה.''
''אוקיי,'' רטנתי. הקפיצות של הטרקטור עצבנו אותי.
''אתה בסדר?'' היא שאלה.
''כן, כן, הכול בסדר, אני פשוט מודאג.''
''אה יופי. כלומר לא שאתה דואג! שאתה בסדר,'' היא תקנה את עצמה.
''הבנתי, אל תדאגי,'' הצחוק שחרר קצת מן המתח שלי.
הנופים היו מדהימים, ממש.
''תאר לעצמך מה היה לפני המלחמה'' היא לחשה לי, וכנראה שכחה שלא הייתי במלחמה הזו ואני לא יודע עליה כלום.
''איזו מלחמה?'' הרגשתי כמו טיפש בן שמונים שהולך לכיתה א'.
לא משנה,'' אמרתי ועצמתי את עיניי.
''אני עייף,'' פיהקתי. הנחתי את ראשי על אן ושקעתי בשינה.
התעוררתי בדיוק כשהגענו. ''בוקר,'' מלמלתי.
''בוקר טוב ישנוני,'' אמרה לי אן. ''הגענו.''
''לאן?'' שאלתי בישנוניות. עברו כמה שניות עד שנזכרתי בכל המאורעות.
''לחווה,'' אמרתי. ''נשארתי ערה כל הלילה אז אנחנו מקוזזים.''
קמתי לתנוחת ישיבה. הופתעתי שאן לא התנגדה לזה ששמתי את הראש שלי עליה.
''טוב. מצאתי משהו בכיס שלך לארוחת בוקר,'' אן הוציאה משהו חום עם ציור של פרה. ''חטיף שוקולד.''
''אהה...'' תהיתי איך זה הגיע לשם. ''את יכולה לאכול את זה, זה מאוד טעים. לא ידעתי בכלל שזה בכיס שלי.''
''אף פעם לא טעמתי,'' אן נדה בראשה. ''חוץ מזה אני לא רוצה אם אתה לא אוכל.''
''קדימה,'' חייכתי. ''תאכלי. זה מאוד מאוד טעים.''
הבטתי בחשדנות בריבועים החומים. ''אני לא אוכלת עד שאתה לא.''
''טוב, בסדר,'' נכנעתי. לקחתי ריבוע קטן והכנסתי לפה. ''רואה?'' חייכתי שוב. ''אין מה לפחד.''
אן טעמה. ואז הגיע ג'ון וגם הוא לא הבין מה אנחנו אוכלים.
''טעים מאוד'' הודתה אן. ''מה אתם אוכלים?'' ג'ון הרים גבה.
''שוקולד,'' עניתי.
''מה זה שוקולד?'' הוא שאל. ''בכל אופן, כדאי שתאכלו בבית שלי דייסה ודברים כאלו ולא... שוקולד.''
עדיין לא כל כך אהבתי את ג'ון.
''אנחנו נשמח, תודה,'' אמרה אן בנימוס ונעצה בי מבט חודר.
''כ - כן, אנחנו נשמח,'' העליתי חיוך מאולץ על שפתיי. אבל נראה לי שאן עדיין חושדת בי.
''נהדר,'' אמר ג'ון בעליזות. ''אשתי אוהבת לארח והיא בדיוק אפתה עוגיות חמאה.''
''עוגיות חמאה?!'' קפצתי. ''אתה יודע כמה אני מת עליהן?!''
אן חייכה.
''אמיליה תראי! יש לנו אורחים! גם את זואי, תבואי.'' הוא קרא בחיוך.
''מי זאת זואי?'' שאלתי בבלבול, אבל הכל התבהר כשכלבה קטנה רצה אליי. ''את זואי?!'' שאלתי בתדהמה, אבל זואי כבר קפצה עליי והתחילה ללקק אותי.
''כן, זאת זואי,'' אישר ג'ון. ''זאת זואי...''


המשך יבוא...

[Sam I am]

יאיי המשכת
רציתי לעשות את זה בעצמי אבל נהייתי עצלנית
אז תודה

[harrypotter111]

אעע זה מהמםם
אמאלה זה כתוב מעולה ממש!! אהבתי גם את הרעיון של זה.
יש איזה אפשרות להירשם לסיפור? ><
מחכה כבר להמשךך