טליה, אורורה "רורי" לומנט, אומנות.
"לקחתי שוקו, זה מספיק" אני עונה לה ופותחת את הדלת כשהמזוודה בידי השמאלית, טרולי זה דבר גאוני.
אנחנו יוצאות אל החדר מדרגות, זה באמת הרגע שהייתי שמחה למעלית ולא להוריד מזוודה חמש קומות עם צרחות השכנים מעליי הרבה יותר מדי מוקדם. אני מתחילה בלהרים את המזוודה במדרגות ומצליחה קומה אחת עד שהקפל בשטיח שהופיע משום מקום מפיל אותי על הרצפה ואת המזוודה שלי במשך כל גרם המדרגות.
"שקט! זה עוד בוקר!" אני שומעת מהשכנה הזקנה ורואה מעליי פרצוף מלא קמטים עם שיער ג'ינג'י מתולתל, מלפפונים על הפוני ומסכת פנים, אין דרך טובה יותר להתחיל את היום.
"היי.." אני אומרת בשקט וממשיכה לרדת עם הצעקות מהשכנה בקומה הרביעית ועוד כמה שכנים נכנסים להמולה, איזה בוקר מדהים מלא בצעקות.
אחרי שגרמתי לכמה שכנים לא להביא לנו יותר דברים ולשנוא אותי הגעתי לאוטו ושמתי את המזוודה בגמלוניות בתא המטען והתקדמתי אל המושב הקדמי.

הסתובבתי באזור. הוא היה נראה כמו תפאורה של סרט, הדשא והצמחים לבלבו, האוויר היה צלול והיה המון מרחב לזוז. עמדתי להיכנס לבחון את הבניין עד שהבחנתי בשלט שעליו כתוב:"כל התלמידים החדשים, נא לרשום עצמכם במשרד הקבלה." עקבתי אחר החץ הנלווה והתקדמתי, שמחה ונרגשת, לכיוון המשרד.

חלי, ליבי לוי, ספורט.
אני מחייכ.ת בהיסח דעת כשהם עונים כמעט יחד, ומעיפ.ה מבט מהיר מאמצע הכנת האוכל כשאבא נכנס לשירותים. אני מקווה שהוא יסיים במהרה, הוא יודע שאני שונא.ת שדברים מתעכבים. הכל צריך להיות על פי הלוז.
אני מתיישב.ת בשולחן עם האוכל ומתחיל.ה לאכול בלי לחכות רגע. אני גם רעב.ה במיוחד, וגם מפחד.ת שאם אני לא אוכל מהר, אני לא אספיק לאכול לפני שצריך לצאת. אני בדיוק נותנ.ת ביס גדול ללחם עם האבוקדו כשאמא מדברת.
"איך את מרגישה?" היא שואלת, ואני מושכת בכתפיים. היא כמעט תמיד פונה אליי בנקבה, אפילו שהיא משתדלת. באנגלית זה הרבה יותר קל - they / them זה לשון פניה נוחה לעומת העברית, שהכל עם מגדר. אבל אמא משתדלת, אז אני לא כועסת. לפעמים היא מנסה להשתמש בלשון זכר, אבל זה לא קורה הרבה ונראה שזה מוזר. אני מבינה את זה- היא רגילה לפנות בנקבה. אני בטוח.ה שאם הייתי מבקש.ת, היא הייתה פונה אליי בזכר. אבל כיוון שאני יודע.ת שהיא משתדלת והיא בכל זאת ננסה לעיתים לפנות בזכר, אני לא מעיר.ה יותר מידי.
"אני קצת בלחץ," אני מודה. "את חושבת שיהיו שם עוד אנשים שמחליקים על הקרח? מה אם יגידו לי שזה לא ספורט אמיתי?"
הטענה שהחלקה על הקרח היא לא ספורט זו אחת הטענות המעצבנות ביותר בעיני, והיא חוזרת על עצמה הרבה. נראה אתכם עושים קפיצה משולשת, ואז נדבר על מה ספורט ומה לא.
"אני בטוח שאני אסתדר, פשוט... זה מרגש וקצת מלחיץ, זה הכל," אני מסביר.ה.

וואו אני בדיליי נא לתזכר אותי באופן תמידיייי
~~~

אחרי שאני מרגישה מאורגנת מספיק מבחינת רושם ראשוני אני הולכת לאכול.
כשאני נכנסת למטבח אני מתלבטת מה לאכול. כל הלחץ לא עושה לי טוב. לרוב האנשים הלחץ גורם לבחילה - אבל לי לחץ והתרגשות רק גורמים לרעב, אין פלא שאני מרגישה שיכולתי לאכול פיל.
בסופו של דבר אני יודעת שזה רק יזיק לי בהמשך היום ומכינה רק סנדוויץ' עם חביתה (המון עבודה - אל תשאלו).
כשאני הופכת את החביתה צד במחבת אני שומעת את צליל הדלת של החדר של ההורים שלי נפתחת.
"בוקר טוב," אני שומעת מאחורי את קולה של אימי.
אני מסתובבת, מחייכת לעברה, וחוזרת לחביתה כדי לוודא שהיא לא נשרפת.
~~
הידד זה חביב נראה לי

שקד, מיקה שלו, אומנות.
הצפצוף של השעון המעורר מפסיק, ואחרי כמה שניות אני שומעת את אמא צועקת לבדוק אם התעוררתי. אני צועקת לה בחזרה קצת יותר חזק, מקווה שזה מספיק כדי שהיא תשמע אותי ולא אצטרך להתחיל קרב צעקות ולהעיר את כל מי שעדיין לא התעורר, וחוזרת לקערת הקורנפלקס. הידיעה שאמא התעוררה גורמת לי לאבד את שמץ התיאבון שעוד נשאר לי, אז אני מפנה את מה שנשאר בקערה ומתחילה להסתובב במטבח בחוסר שקט. לא חשבתי שאני אלחץ כל כך מהמעבר, זה משהו שמאוד רציתי שיקרה מהרגע שבו התחלתי לחשוב על הרעיון של הפנימיה, אבל אני מתחילה להתחרט על זה שאכלתי משהו בבוקר כי אני מרגישה את הבטן שלי מתהפכת.
אחרי כמה דקות אמא יוצאת מהחדר. "את מוכנה?" היא שואלת, ואני מהנהנת בלי להוציא מילה, מתקדמת אל הדלת והמזוודות שעומדות לידה.

טליה, אורורה "רורי" לומנט, אומנות.
"הו, הנה את" אמא שלך אמרה כשנכנסת לאוטו, יושבת כבר בפנים.
"מה?!" אמרת בעצבנות "את רצינית? עוד שניה השכנים פתחו עלי במלחמה".
היא צחקה למול הפרצוף הכועס שלך "סתם, אני צוחקת" היא אמרה "אל תהיה לחוצה, אני בטוחה שהולך להיות לך מדהים". היא הניעה את האוטו והתחילה לנסוע, "חצי שעה" הוויז הכריז, ואת שמחת שהנסיעה לא ארוכה מדי.

רינג, סיין איינה רוז, ספורט.
"בוקר טוב" את עונה בחזרה "מה קורה?". "בסדר" אמא שלך עונה לך, הגיע הזמן לצאת, את מוכנה?"
"כן" את עונה, חצי מסתכלת על ההורים וחצי על החביתה "אני רק מסיימת להכין ואקח את הכריך לדרך".
בזמן שאת משתדלת לא לשרוף את המטבח, את שמה לחם במיקרו ומסיימת להכין את הסנדוויץ'. את שמה אותו בתוך עטיפה כדי שיהיה לך נוח לאכול אותו בדרך, ובנתיים רואה כבר את ההורים יושבים בשולחן.
"עוד פעם השיחה?" שאלת, רק מחכה ללכת.
"לא משהו ארוך" אבא אמר "כבר נפרדנו כמו שצריך אתמול, רק רוצים להזכיר לך להינות מהדרך וכמובן להתרחק מצרות ומאנשים שמביאים צרות".
"בסדר, בסדר" את אומרת, מנסה לסיים את השיחה מהר ולצאת.

חלי, ליבי לוי, ספורט.
"אני יכולה להבין אותך" אמך אמרה בחיוך "אבל אלה החיים, אנחנו לא נגיע לשום מקום אם נישאר באיזור הנוחות שלנו. אני בטוחה שלא רק שיראו איזה ספורט מדהים זה החלקה על הקרח, אלא גם שתצליחי להדים שם את כולם".
היא ניגשה לחבק אותך ואת חייכת כמה שיכולת, מנסה לבלוע את חתיכה הלחם שעוד הייתה לך בפה. ההורים יכולים להיות לפעמים רגשנים, את יכולה להבין את זה, אבל אולי זה הספורט שגרם לך להיות מאוד מפוקסת ומדוייקת, ולא תמיד רגשנית כמוהם.
"נצא?" אבא שלך אמר, נכנס לסלון.

אוריאן, אנבת' צ'ייס, אומנות.
OOG: אוריאן שימי לב רק שאת לא עוברת על חוק השליטה, את לא יכולה לקבוע מה הולך מסביב אלא אם כן זה תואר על ידי (לדוגמה, השלט שקבעת שקיים).
IG: התקדמת לאט לאט לעבר הבניין הגדול שעמד איתן בסוף השביל הארוך. המקום הלהיב אותך כל כך ביופיו שלא שמת לב שעדיין כמעט ואין תלמידים שהגיעו. את ניגשת לכניסה לבניין ונכנסת לחדר הראשון, והוא נראה מטורף יותר מבחוץ - בלונים, סרטים וכיבוד בכל מקום, נראה היה שרק חיכו לכם שתגיעו. את מסתכלת מסביב, ורואה שלושה דוכנים שעליהם כתוב "ספורט", "אומנות", "מוזיקה", ומבינה לאן עלייך ללכת.

שקד, מיקה שלו, אומנות.
את מסתכלת שוב על המזווה "לקחתי הכל?" את חושבת לעצמך "כן, לקחתי הכל", הלחץ קצת מציק לך, אבל את מנסה לווסת אותו למקומות טובים.
"יאללה, בואי נצא" אמא אמרה ולקחה את המזוודה שלך בחיוך. יצאתן לחצר ונכנסתן לרכב, ובזמן שאמא התארגנה שמת וויז, להבין כמה זמן ייקח לכן. "45 דקות?" אמרת בייאוש "אין לי כוח לנסיעות ארוכות, חשבתי שהמקום הזה קרוב". "הוא יחסית קרוב" אמא שלך אמרה "אבל אנחנו יוצאות בדיוק בפקקים, ביום רגיל היה לוקח לנו רבע שעה פחות".

[QUOTE=Happier Than Ever,Sep 15 2022, 14:03 PM]

אוריאן, אנבת' צ'ייס, אומנות.
OOG: אוריאן שימי לב רק שאת לא עוברת על חוק השליטה, את לא יכולה לקבוע מה הולך מסביב אלא אם כן זה תואר על ידי (לדוגמה, השלט שקבעת שקיים).
IG: התקדמת לאט לאט לעבר הבניין הגדול שעמד איתן בסוף השביל הארוך. המקום הלהיב אותך כל כך ביופיו שלא שמת לב שעדיין כמעט ואין תלמידים שהגיעו. את ניגשת לכניסה לבניין ונכנסת לחדר הראשון, והוא נראה מטורף יותר מבחוץ - בלונים, סרטים וכיבוד בכל מקום, נראה היה שרק חיכו לכם שתגיעו. את מסתכלת מסביב, ורואה שלושה דוכנים שעליהם כתוב "ספורט", "אומנות", "מוזיקה", ומבינה לאן עלייך ללכת.


אוריאן, אנבת' צ'ייס, אומנות.
אני מתקדמת לכיוון הדוכן של אומנות ובדרך חוטפת כמה חטיפים משולחן הכיבוד. אני מרגישה כאילו אני הולכת להתפקע מהתרגשות,
כל כך הרבה זמן חיכיתי לרגע הזה ועכשיו שאני כאן זה מרגיש פנטסטי, כמעט טוב מכדי להיות אמיתי. בכל צעד שאני צועדת הלב שלי מגביר את המהירות, ואיכשהו אני יודעת שאני הולכת להנות כאן.

טליה, אורורה "רורי" לומנט, אומנות.
"מתרגשת?" אמי שאלה והתחילה לנסוע, כמובן בלי לוודא אם שמתי חגורה עדיין או שלא.
"אם לא הייתי מתרגשת לא הייתי פותחת במלחמת עולם עם השכנים." אמרתי בעודי משחקת עם התחנות ברדיו בניסיון להגיע לשיר שאני אוהבת. תחנה אחרי תחנה ועדיין לא מצאתי משהו טוב, רק חדשות, גמלים צמאים ופודקאסט על נייר טואלט מתירס או משהו בסגנון. אחרי יותר מדי תחנות נזכרתי שיש לי טלפון עם ספוטיפיי פרימיום ואיירפודס שקיבלתי ליום הולדת, נו טוב תמיד הייתי טובה בלבזבז זמן.
חיברתי את האיירפודס לטלפון, מוזיקת רוק בפול ווליום שתהרוס לי את האוזניים אם היא לא הרסה עדיין הנה אני באה! אה וגם לפנימייה, כן גם לשם.
שיר אקראי התחיל להתנגן מהפלייליסט שלי לנסיעות, אחת ההחלטות הכי טובות שלי ליצור את הפלייליסט הזה. רעש חלש נשמע מבעד למוזיקה, אמא שלי כנראה או ציפור. עצרתי את המוזיקה והסתובבתי אליה בהבעת שאלה.

חלי, ליבי לוי, ספורט.
"אני יכולה להבין אותך," אמא אומרת בחיוך. "אבל אלה החיים, אנחנו לא נגיע לשום מקום אם נישאר באיזור הנוחות שלנו. אני בטוחה שלא רק שיראו איזה ספורט מדהים זה החלקה על הקרח, אלא גם שתצליחי להדהים שם את כולם."
אני מחייכ.ת. אמא תמיד יודעת מה לומר כדי לעודד אותי, ואני כבר מרגיש.ה יותר טוב. היא צודקת- אם אשאר במקום בחיים לא אתקדם, ואם יש מישהו שצריך להיות זה שמביא את ענף ההחלקה על הקרח לישראל זו אני. קיימים כמובן עוד מתחרים תחת ישראל, אבל אני אהיה הטוב.ה ביותר. זה ההבדל.
היא ניגשת לחבק אותי ואני מנסה לחייך תוך כדי לעיסה של לחם. היא כל כך רגשנית! אני מבינ.ה את זה, אבל זו ללא ספק לא תכונה שירשתי מהם. כנראה זה בגלל הספורט, או אולי עניין של גנים? קיים ויכוח מתמיד על כמה הגנטיקה משפיעה על מי שאנחנו לעומת הסביבה. אני רוצה להאמין שסך הכל ההורים שלי גידלו אותי בצורה דומה לאיך שהם חונכו, אך יש דברים שעדיין שונים בנינו.
"נצא?" אבא נזכר לחזור מהשירותים. אני מהנהנ.ת, ממהרת לשים את כל הכלים בכיור ולמלמל התנצלות על זה שאני לא מספיק.ה לשטוף אותם. הייתי אומר.ת שאני אישה את זה אחר כך, אבל... אין אחר כך.
פתאום זה מכה בי שאני לא חוזר.ת הביתה בסוף היום, ומתחשק לי גם להיות רגשנ.ית ולדמוע.
אבל לא. אין זמן לזה. אז אני מסתדר.ת, מיישר.ת את הבגדים ויוצא.ת מהבית אל המכונית.

טליה, אורורה "רורי" לומנט, אומנות.
"מה אמרת?" שאלת אותה, מורידה את האוזנייה מאוזן שמאל.
"הגענו" היא אמרה, ואת בפליאה הסתכלת מחוץ לחלון הרכב. היא צדקה, אין לך ממש מושג איך הזמן עבר כל כך מהר, את דיי בטוחה שלא נרדמת, אבל איכשהו השער הגדול שמוביל לפנימייה ניצב מולכם.
"את צריכה עזרה עם המזוודה?" היא שאלה, ואת מיהרת לענות שאין צורך. נתת לה חיבוק אחרון בתוך האוטו תוך כדי שאת מרגישה כמה איברים פנימיים נמחצים ויצאת מהרכב. התקדמת לעבר השער, חוזה במראה המדהים של המקום שאליו את נכנסת עכשיו.

חלי, ליבי לוי, ספורט.
שמת את המזוודה במושב האחורי ונכנסת לרכב, יושבת ליד אבא. הוא בנתיים כבר הניע את האוטו ורק חיכה לאישור שלך לצאת. "כמה זמן הוויז כותב שיקח לנו להגיע?" הוא שאל, ואת בבדיקה מהירה שהדרך לא מאוד ארוכה. כשהתחלתם לנסוע, הרעיון שהחיים שלך ישתנו מהיום רק התחיל לחלחל לך לראש, את הרגשת כבר מזמן שבטח תקלטי שאת לא חיה בבית רק משהו כמו חודש אחרי שבאמת הכל יתחיל, גם כי בטח תההי שקועה בספורט כל כך שלא יעניין אותך דברים אחרים, וגם כי שינויים לא תמיד היה הדבר שהרתיע אותך, אבל משום מה ההבנה הזו שתחיי לבד, ויותר מדי שאלות שעולות לך לראש שמות בספק את האדישות שכל כך אהבת שתמיד הייתה לך.
"הגענו" אבא אמר, ואת מופתעת הסתכלת מבעד לחלון, רואה את שער הכניסה והרבה נערים ונערות שעוברים דרכו.

אוריאן, אנבת' צ'ייס, אומנות.
את מגיעה לדוכן של אומנות ועומדת בתור הקצר שמכיל רק בחורה אחת. אפילו שהגעת מוקדם מאוד, את שמחה שלא תצטרכי לעמוד בתורים מתישים בתור הראשון ועוד עם המזוודה הענקית שלך. התקדמת לראש התור ובטעות המזוודה שלך נגעה בנערה שעמדה שם. "אוי סליחה" אמרת במהירות, והזזת את המזוודה לכיוונך.
הבחורה הסתובבה אלייך וחייכה "הכל בסדר" היא אמרה "לא הרגשתי כלום. חוץ מזה, טוב לראות שיש עוד מישהי שהגיעה ככה מוקדם" היא חייכה ואת גיחחת אליה בחזרה.

טליה, אורורה "רורי" לומנט, אומנות.
החזקתי את המזוודה בידי הימנית כשעוד המוזיקה מתנגנת באוזנייה הימנית שלי. הפסקתי את המוזיקה והורדתי את האוזנייה, למרות שמוזיקה זה נחמד אני הולכת לאומנות.
התחלתי לקלוט שהעובדה שאני כאן, הולכת בשביל, מוכיחה את זה שאני לא אראה את המשפחה שלי, לא ביום-יום אלא רק בחופשות. כמה חופשות האמת יש? כאלו שחוזרים בהן הביתה. אני צריכה לברר את זה ולשנן את התאריכים.
התקדמתי בשביל הארוך, מנסה לקלוט כמה שיותר מראות ודברים ובתקווה גם לזכור את הדרך, זה גם יהיה טוב. הגעתי אל הבניין הגדול שהיה בסוף השביל ונכנסתי אליו, מצפה לפרצוף זועם נוסף על זה שאיחרתי כמו תמיד. התחלתי לשחק עם הצמיד בצבעים של דגל הלסביות שלי, הרגל שפיתחתי עם השנים, יחד עם לסובב את הטבעת שיש לי, או סתם לשחק עם האבן שבה, אחלה מתנה אחרונה אבא, בלי פתק אפילו, רק את הטבעת.
נכנסתי בצעדים זהירים והתחרטתי על זה שאין לי מוזיקה באוזניים, שירים של AC/DC יכלו להתאים מאוד עכשיו, או סתם להגיד "כן?" באדישות. הסתכלתי מסביב, מצפה לראות מדפים מזהב טהור או קירות מלאים בגרפיטי, אלו האופציות היחידות בפנימייה.

חלי, ליבי לוי, ספורט.
אני מכניס.ה את המזוודה למושב האחורי ונכנס.ת לרכב. אני מרגיש.ה תחושה לא נעימה בלב- אותה תחושה שאני מרגיש.ה אחרי שאני מסיימ.ת הופעה שנפלתי בה באחת הקפיצות. תחושת חרטה כזאת, משהו שאומר לי שיכולתי לעשות דברים אחרת אבל פיספסתי את ההזדמנות.
אני מתחיל.ה לתהות האם אני מתחרטת על בראון. עוד לא התמקמת.י במדינה כמו שצריך, אז פנימיה? רחוק מההורים? אבל בסופו של יום, אני רגיל.ה להיות רחוק.ה מהם. הם לא יכולים להגיע לכל תחרות, והיו תחרויות בחו"ל שזה היה רק אני והמאמנת שלי.
"כמה זמן הוויז אומר שיקח לנו להגיע?" אבא שואל, ואני בודק.ת ומבחינ.ה שלא הרבה זמן.
כשהרכב מתניע, אני שוקע.ת במחשבות.
אני לא חוזר.ת הביתה בסוף היום, וגם ביום שאחריו לא. מהיכרותי על עצמי, בטח יקח לי לפחות חודש לעכל את השינוי הזה החיים שלי באמת- אני אהיה עסוק.ה כלכך בספורט, ששום דבר אחר לא יעניין אותי. שינויים הם גם לא דבר שמדאיג אותי יותר מידי, אבל המחשבה שאני אשאר לבד... עם ההורים רחוקים בבית...
אני לא אוהב.ת את המחשבות האלה. עד עכשיו לא דאגת.י, אז למה אני נזכר.ת לדאוג עכשיו? אני מרגישה מלאת ספק, כמו שאני מרגיש.ה ברגעים הקטנים האלה שאני מחליט.ה לשנות במעט את התרגיל שלי תוך כדי תנועה כדי שיתאים לסיטואציה שנוצרה באותה הופעה ספציפית, ואני מפחד.ת שזה יגמר בהורדה משמעותית יותר.
אני נושמ.ת עמוק. אני מכיר.ה את עצמי, ואני לא מפחד.ת. אני מתעקש.ת שלא לפחד. במקום זה אני מנסה לחשוב על דברים אחרים- המוזיקה לתרגיל הקצר החדש שלי, לדוגמה. מאז שהוסיפו את האפשרות למילים הכוללים שירים בתרגיל החלקה על הקרח אני מנסה לחשוב על זה הרבה יותר לעומק. אני והמאמנת חשבנו על כמה אפשרויות, אבל עדיין לא נסגרנו מה הולך בצורה הטובה ביותר לתרגיל.
"הגענו," אבא מכריז, ואני מתעורר.ת מהחלומות שלי. בדיוק חשבתי על אפשרות מספר שתיים מתוך שלוש שהתלבטנו לשיר של התרגיל. אני מסתכל.ת, ורואה הרבה נערים ונערות שעוברים דרכו.
באופן אוטומטי, אני מחפש.ת אנשים שנראים *כמוני*. זאת אומרת, כהים. זו סריקה כזאת שאני עושה בכל מקום. אם במקום אין מספיק אנשים כהי עור, סימן שהוא לא בהכרח מקבל אנשים כמונו. זו המציאות.
אבל כאן זה לא אמריקה, אני מזכירה לעצמי. דברים כאן אחרת.
"אני מניחה שאני אלך לבד להירשם במזכירות? זה מה שאני צריכה לעשות עכשיו?" אני שואל.ת, קצת מבולבל.ת. שקעתי כלכך במחשבות ששכחתי מה אמרו לנו לגבי היום הראשון. אני נזכר.ת רק לאחר רגע שאני צריכ.ה לצאת מהמכונית בכלל.

אוריאן, אנבת' צ'ייס, אומנות.
איזה כיף שיש עוד מישהי כמוני שמקדימה, חשבתי שאני אהיה היחידה שאהיה בבניין. הפנתי את ראשי לכיוונה בחיוך קל והושטתי את ידי ללחיצה "היי, קוראים לי אנבת', איך קוראים לך?" שאלתי

שקד, מיקה שלו, אומנות.
אני מסתכלת על המזוודות עוד פעם אחת, מנסה להיזכר אם באמת לקחתי הכל ולא שכחתי שום דבר. אמורים לחזור הביתה בקרוב בכל מקרה, אבל אני לא רוצה להגיע לשם ולגלות ששכחתי משהו ממש חשוב כמו המברשת שיניים. אני מנסה לשכנע את עצמי שבאמת לקחתי הכל, נושמת כמה נשימות עמוקות כדי להרגיע את הלחץ שמתחיל לחלחל בי.
"יאללה, בואי נצא," אמא אומרת ולוקחת את המזוודה הגדולה. אני לוקחת את שאר הדברים שלי ומעיפה מבט קצר בבית לפני שאני יוצאת לחצר ונכנסת לאוטו. אמא מסדרת את המזוודות בבגאז' אז אני בינתיים מכוונת את הוויז, מכינה את עצמי למה שהולך להופיע על המסך - אני גרה בחור בצפון, לכל מקום ייקח זמן להגיע, אבל אני עדיין מתבאסת קצת כשהצג מודיע על הזמן. "45 דקות? אין לי כוח לנסיעות ארוכות, חשבתי שהמקום הזה קרוב". בעיקר מדאיגה אותי המחשבה שלא תמיד אמא או אבא יוכלו לקחת אותי ולפעמים אצטרך להגיע בתחבורה ציבורית, ואז הזמן הזה יהיה ארוך פי כמה.
"הוא יחסית קרוב," אמא עונה ואני מסתכלת עליה קצת בספק. "אבל אנחנו יוצאות בדיוק בפקקים, ביום רגיל היה לוקח לנו רבע שעה פחות."
"נו, טוב, לפחות זה עוד זמן לישון," אני עונה וחוגרת חגורה בזמן שאמא מתניעה את הרכב ומתחילה לנסוע. אמא מדליקה את הרדיו ואני מניחה את הראש על החלון, עוצמת עיניים ופותחת אותן כדי לבהות בשדות של הקיבוץ והקיבוצים ליד לסירוגין.