אני שוקע. האוזניים שלי מלאות בצמר גפן, והברכיים שלי רועדות ואני מרגיש איך האוויר פשוט לא קיים יותר, כאילו כל נשימה רק גורמת לי להתמלא בעוד מים, להשתנק עוד יותר. אני לא רואה מה קורה סביבי - העולם רועד. במקום מסוים, רחוק מאד, אני מקלל בראשי - או בקול? - את דומי על כך שלקח ממני את העוגן היחיד שהיה לי לעולם הזה.
המחשבות דוהרות אחת אחרי השניה. התמונות שאני רואה לעיתים, החלומות שאני חולם. אני הולך להיות אחד מהם, האנשים שמחליטים מי יחיה ומי ימות. ימות. מוות. איזה מן רעיון מוזר זה, בעולם שבו אף אחד לא צריך למות. ניצוץ של כעס מופיע, שורף אותי מבפנים ומכובה ע"י המים שעדיין גורמים לי להשתנק.
אני הולך להיות רחוק מהם, הם הולכים להיות קרוב לבית. בבית שבו אף אחד לא יטריד אותם, אני מקווה, אני רוצה לקוות... אבל כשאני אלך, מי יגן עליהם? אני אהיה לא שונה ממנו. אני רוצה לצעוק אבל העולם כל-כך גדול, ואני כל-כך טובע.
"...אתה רוצה שנעזוב אותך לבד?" הקול של וויליס חודר את המחשבות שלא מפסיקות לרוץ. לא לבד, אני לא רוצה להיות לבד. אני רוצה להיות ביחד איתם, לתמיד.
"לא- לא, לא לבד," אני אומר, לא בטוח אם הקול שלי נשמע בכלל. הגרון שלי מתכווץ.

בכמה שניות שהסתכלתי על פרפרים שציירתי על השולחן, סווי עובר מהתקף חרדה שקט להתקף חרדה קצת יותר נראה.
עכשיו אין לי התלבטות, ולפני שאני חושבת על זה יותר מידי אני קמה ומחבקת אותו. בהתחלה חלש, אבל אחרי שהמוח שלי תופס את הקצב של המעשים שלי אני פחות או יותר מועכת אותו.
אני רוצה לומר עוד דברים, אבל אני לא בטוחה שצריך. קראתי פעם, במאגר מידע שמצאתי בנושא ביום שבו תהיתי אם אני עלולה לחלות מלא לתת לאף אחד לגעת בי (הייתי קטנה, טוב?), שחיבוקים כאלה מרגיעים בחרדה. בזמנו לא האמנתי לזה כי הכלל הראשון שלי הוא לא לגעת בכלום, אבל עכשיו זה נראה כמו הזדמנות לבדוק את זה.
דומי מסתכל עליי ועל סווי בזמן שהוא מחזיק את רוגה כאילו הוא בעצמו האחראי לדאוג ששום דבר לא יקרה לפעוט, ואני רק מחבקת את סווי כאילו יש לי את הכוח לגרום לעולם להפסיק להישבר.

אני משתנק, מנסה לנשום, תופס את קצוות השרוולים שלי ואז את וויליס שפתאום נמצאת בכל מקום. אני לא יכול לנשום.
אני לא בטוח אם הזמן זז, או שהזמן עוצר, או שאני פשוט טועה לחלוטין. הגוף שלי זז בצורה שהוא לא אמור לזוז בה - דברים שאני בטוח שלמדתי עליהם, ריאות מתרפאות לאט, גרון מתרפא מהר - הכל מרגיש לא מתואם ואני מקווה לרגע שוב המציאות תחמוק ממני לחלוטין ולא אהיה מודע עד כמעט כאב למה שקורה בי. בסוף, הכל מפסיק. אני מרגיש את התחושה המשכרת משהו של הננייטס בדם שלי, מפזרים את מה שלא יהיה בהם ומפזרים את כל השאר יחד איתם. את כל... מה שזה היה.
אני מרגיש שוב את הברכיים שלי רועדות, משחרר את הידיים שלי ונותן להן ליפול לצידי.
"מה אני הולך לעשות," אני לוחש, אני מנסה לצעוד אחורה, מעביר את מבטי מוויליס - קרובה להחריד - לדומי ורוגה, שמתפתל בזרועותיו. כבר מתרחק.

אני פחות או יותר מתמקדת בלהחזיק את סווי במקום בזמן שהוא עובר את התקף החרדה \ פאניקה \ היסטריה \ העולם חרב עליי שלו, ומרימה את הראש רק כאשר הוא מדבר.
"טוב, אני חושבת שמתוך כבוד צריך להסכים. לא?" אני שואלת. אין לי מושג איך זה עובד, כי מעולם לא חשבתי לרגע שאני אהיה אדם שיבחרו להיות חרמש. אבל סווי... זה כל כך אירוני שאולי זה מה שהיה צריך לקרות.
"זה לא אומר בהכרח שככה יראו החיים שלך. אתה יכול לנסות, ו... אולי לא תצליח להפוך לחרמש... ואולי תראה שזה כן בשבילך-" אני ממשיכה אבל נעצרת באמצע. איזה אמירה מטומטמת, וויליס.
"אני מבטיחה שאנחנו נשמור עליהם. על רוגה וכולם. ואנחנו נמצא דרך שתוכל עדיין להיות איתם בקשר, טוב? אנחנו נמצא פיתרון, אתה לא עוזב אותם." אני ממשיכה.
"אין חוק שאומר שלחרמשים אסור להיות בקשר עם המשפחה שלהם, אז לשוליות?" אני ממשיכה. באמת אין חוק כזה, בדקתי פעם. הם בוחרים לא לחיות עם המשפחה שלהם כנראה כי זה... טוב, מוזר מידי או משהו.
"בוא נתחיל מללכת הביתה." אני קובעת אחרי שתיקה קצרה, ומסתכלת מסביב.

אני מעביר את המבטים שלי בין דומי - רוגה, רוגה הקטן שעליו - לוויליס, מחפש תשובה בעיניים שמסתכלות עליי, וזזות כאשר אנחנו נפגשים.
'אני בלגן, אני בלגן מוחלט. אני רוצה לצעוק על עצמי, ולצעוק על החרמש. איך הדברים התדרדרו כל-כך מהר?' המחשבות רצות, והקול של וויליס חודר אותן בסופו של דבר. הידיים שלי עדיין רועדות כשהיא אומרת את הדברים הנוראיים - להסכים? לנסות?
"...ואולי תרא שזה כן בשבילך-" היא נקטעת רגע לפני שאני משחרר אותה. אני מרגישה את השרירים שלי מתכווצים, מוכן לקטוע אותה, כשהיא קוטעת את עצמה. הידיים שלי שוב רועדות, מפסיקות, רועדות שוב. אני מעביר את המבט שלי בינה לבין דומי - ורוגה.
"אני מבטיחה שאנחנו נשמר עליהם. על רוגה וכולם..." המילים של וויליס נבלעות בצחוק שמתחיל לבעבע בתוך הריאות שלי, חוסם את המילים והצעקה שרוצים לצאת ממני. לשמור עליהם, לשמור עליהם. זה הדבר היחיד שנשבעתי לעשות אחריו. זה התפקיד שלי, לא של וויליס, לא של דומי, לא של רוגה.
העיניים שלי שוב על רוגה, כמו בדבק. מילים חסרות משמעות עפות באוויר, על משפחות וחוקים, מילים שאין להן משמעות כי הכל כל-כך לא נכון.
"בוא נתחיל מללכת הביתה," היא אומרת לבסוף, ודומי ממלמל משהו בתגובה. העיניים שלי עדיין על רוגה, כשאני משחרר את עצמי בעדינות מהידיים של וויליס וצועד לכיוונו.
אני מושיט את הידיים שלי לדומי, והוא מעביר לי את רוגה בעדינות שאני מעריך. אני מצמיד אותו אליי, מסתכל על הפעוט שלא בוכה, הכי מוצלח מאיתנו. שעכשיו יצטרך לגדול- אני קוטע את המחשבות, מצמיד אותו אליי ומניח את ראשו על כתפי.
"בואו נלך הביתה," אני לוקח. אני מעיף מבט בדברים שלי. רוגה בידיים שלי, ואני לא רוצה לשחרר אותו, אף פעם. אין להם יותר מדי משמעות, אם מחר בבוקר אני הולך להיות... להיות במקום אחר.
"בואו נלך," אני אומר שוב. אני מחזיק את הראש של רוגה עליי, מצמיד את הגוף שלו אליי כשאני יוצא מהכיתה, דומי לידי וויליס מאחוריי.

אני הולכת - גוררת את הרגליים שלי, יותר נכון - אחרי סווי, דומי ורוגה, מחזיקה את כל התיקים שנשכחו מאחור והדברים שאף אחד אחר לא חושב כרגע לסחוב אבל צריך לקחת הביתה. בדרך כלל אני האחת שהולכת מקדימה, אם אפשר לקרוא לזה ללכת בכלל. מדלגת, מקפצת, מה שתרצו. בדרך כלל זו אני. אבל עכשיו השתיקה כל כך כבדה שאני מרגישה שהיא שוקלת יותר ממני, והגרון שלי מרגיש כאילו מישהו ממלא אותו בצמר גפן יותר ויותר מרגע לרגע.
אני מזהה את התחושות, כמובן. איך הט'אנדרהד קורא לזה? חרדה, התקפי חרדה. או איך שאני בוחרת לקרוא לזה, להרגיש כאילו נפלת מבניין לתוך הים ואז טבעת רק כדי לגלות שהכל התרחש בראש שלך.
אבל אני לא יכולה עכשיו. לא *עכשיו*. בבית אני יכולה. בבית אני אסתובב ואני אנסה להכניס יותר אוויר ממה שהריאות שלי מסוגלות לקלוט ואני כנראה אבכה ומאבל תחשוב שמשהו ממש רע קרה והיא תהיה צודקת, היא תהיה צודקת כי משהו נורא קרה.
אני מצטערת, אני יודעת שזה נורא אנוכי, אבל המחשבה של מה יקרה *לי* כשסווי ילך להיות חרמש זוחלת לתוך הראש שלי. על אף הדברים שלוחשות כמה בנות בכיתה כשהן חושבות שאני לא שומעת, סווי הוא לא פרויקט הרווחה שלי אן האדם שאני מחפשת להציל כאילו זה יתקן את עצמי. סווי הוא חבר שלי, והעולם בלעדיו מרגיש חסר צבע כמו הבגדים שאני לובשת.
אני עוברת להסתכל על המדרכה למקרה שהעיניים שלי יחליטו לבגוד בי. יחד עם התחושה של הצמר גפן בגרון, אני מרגישה גם את התחושה הלא נעימה של דמעות דופקות בדלת ומבקשות לצאת. לא, אתן לא יוצאות. לא עכשיו. אחר כך. סבלנות זה חשוב, וגם אתן תלמדו.

אני מצמיד את רוגה אליי, משפיל את המבט שלי, והולך. אני שומע את הצעדים שלי דומי ו-וויליס מאחורי, היא גוררת רגליים והוא רוקע בהן. אני רוצה לצעוק. אני רוצה לצעוק כל-כך חזק שהעולם כולו ישמע, ושכל מי שתרם אפילו במעט לעובדה שאני- שיקחו ממני עוד משהו, ישלם.
אבל הדבר היחיד שאני יכול לצרוח עליו הוא החרמשה. ואם אני אצעק עליה, אולי היא תלקט אותי. ואת כל השאר גם. הם כאלה, נכון? הם לא מבינים שהם עושים לי רק רע. שהיו צריכים ללקט אותו ואז הכל היה בסדר, הרבה יותר מוקדם.
אני מבין כשאני בוכה רק שהשיער של רוגה מתחיל להרטיב את הסנטר שלי.
אני יוצא משער בית הספר כשדומי מניח יד על הכתף שלי, ואני מסתובב - מושך את הרגעים עד שאצטרך להכיר בעובדה שהמציאות שאני נמצא בה היא, ובכן, המציאות.
"סוו, אתה רוצה שאני אביא את הבנים?" הוא שואל, הקול שלו שקט ויבש וחלש ועצוב. כמו שהקול שלי אמור להיות. אם היה לי קול. הנשימה נעצרת בתוכי ואני מרגיש את המילים נתקעות בגרון שלי. הדמעות מציפות את העיניים שלי שוב כשרוגה מתפתל בידיים שלי ואני עדיין לא עונה.

"אני אביא אותם." אני קובעת, מנסה כמה שיותר להישמע כאילו אני לא הולכת לבכות.
"אני יכול ג-" דומי מתחיל, אבל אני קוטעת אותו, "זה בסדר, תישארי עם סווי."
אולי זה מה שסווי צריך, לדבר עם דומי לבד. אני יודעת שאני חברה טובה, אין לי ספק בכלל, אבל לפעמים... לפעמים אני יכולה להיות יותר מידי.
אולי אם אני אשאר עם סווי הוא ירגיש שהוא חייב להגיד משהו, או להיות חזק, ואני לא רוצה בזה. אז אני הולכת לפני שמישהו יספיק להתנגד, להביא את הבנים בעצמי.
אני נותנת לדמעות להשתחרר רק כשאני במרחק בטוח. אני בוכה בלי קול - נדרש כל הכוח שעוד נשאר בי כדי לא להשמיע קול - ועד שאני מגיעה ליעד הדמעות נרגעות קצת. למזלי יש לי נייר בתיק, אז אני מנגבת את העיניים והפנים ומקווה שאני לא נראית כאילו בכיתי הרגע.
את שאר הפעולות אני עושה על אוטומט. הולכת, קוראת למי שצריך, הולכת חזרה. אני לא מבינה שחזרתי לסווי ודומי עם הבנים עד שאני קולטת שחזרתי למקום שהתחלנו ממנו.

אני לא מספיק לענות כשוויליס הולכת, ואני לא בטוחה אם מה שאני מרגיש הוא הקלה או עצב, או שבר. אני מקבע את העיניים שלי על הראש של רוגה ונושם עמוק כשדומי מניח יד על הכתף שלי.
"אני אדאג להם," הוא אומר. אני שומע את הרטט בקול שלו ואת הדמעות העצורות, ורק לרגע מסוגל להעריך את העובדה שהוא מנסה להיות חזק בשבילי. למרות שאני זה שאמור להיות חזק. זה אני, אותי בחרו, כי אני חזק? כי אני צודק? כי הכל כל-כך גרוע ויש לי כל-כך הרבה מה לאבד, שאין שום סיכוי שבעולם שאני לא אעשה את הדבר שמצופה ממני לעשות?
"אני רוצה לדאוג להם," אני מטעים את המילה הראשונה. אני. "אני צריך לדאוג להם," אני מתקן. כי רק אני והט'אנדרהאד יודעים לדאוג להם, אף אחד אחר לא הצליח. בעולם מושלם לא מושלמים. היינו הכי טובים שהיינו יכולים להיות.
"אני לא רוצה ללכת, דומי, אני לא רוצה ללכת, אני לא יכול לעזוב אותם, כולם עוזבים אותם," המילים נשפכות ממני כמו נהר. "אני לא יכול ללכת, אני לא יכול לאבד אותם ו- אני לא יכול, הם צריכים אותי," הדמעות מתחילות שוב לזלוג על הפנים שלי. אני מתחיל לשמוע את הבנים מרחוק, את ססיליוס וברוטוס מדברים על אוכל ואת ההמולה שתמיד, תמיד מלווה את כולם בכל מקום. אני תוהה מה וויליס אמרה להם. אני לא רוצה לדעת.

אני נעצרת בערך יחד עם הבנים, כשגם אני וגם הם מבחינים שסווי (שוב) בוכה.
"מה קרה?" ססיליוס שואל בטון מודאג, ואני מזיזה את העיניים מצד לצד בניסיון להחליט על התשובה הטובה ביותר. לא אמרתי להם כלום לגבי החרמש, כמובן. לא יכולתי.
חוץ מזה, זה לא התפקיד שלי. זה התפקיד של סווי, לספר להם איך שהוא רוצה ובצורה שהוא רוצה.
אני קולטת פתאום שהדבר היחיד שאני רוצה לעשות זה לדבר עם מאבל. מאבל תדע מה לעשות, וגם אם היא לא תדע, היא תדע איך לגרום לדברים להפסיק להרגיש... נוראיים כל כך, לא נכונים כל כך.
"סווי, הכל בסדר?" אחד מהם שואל, אני לא באמת מספיק בקשב כדי להבין של מי הקול. אני עוברת להסתכל על דומי, שגם נראה כאילו הוא רוצה להתחיל לבכות.
כל הסיטואציה הזאת נוראית ולא נכונה ואין שום דבר שיעזור לה, אין. אני עוברת להסתכל על המדרכה, וכדי להסיח את דעתי, מתחילה לחשוב על כל הדברים שהייתי מציירת עליה. זה דווקא עובד.