The Hunger Games | 10.5, לקלישה ולי

[Onishi Sumi]

:)

שם:
גיל:
מחוז:
מראה:
אופי:
רקע:
כלי נשק בהם היא יודעת להשתמש:
הערות הארות הצעות ותלונות:

[קלישה מהלכת]

שם: אן ג'ונס (או איי.ג'יי).
גיל: 16.
מחוז: 11.
מראה: איי.ג'יי נאה.
יופי הוא דבר שניתן לויכוח ומודל היופי הקפיטוליסטי משתנה ללא הרף, נכון, אבל באיי.ג'יי יש משהו… מסולף היא אולי המילה הנכונה. אותה תכונה, שהופכת את פניה לסימטרים בצורה מושלמת ורכים וחלקים למראה, שבאופן כלשהו גורמת לנמשים המפוזרים באקראיות על פרצופה להשתלב בו בצורה מדויקת, שהופך אותה לנאה. לא יפה, לא מושכת, רק נאה. האיזון המדויק הזה הופך אותה לאדם לא מכוער, וייתכן שלנערה לא יוצאת דופן במיוחד, לולא כמה תכונות חצוניות אחרות, מובהקות יותר, שמונעות ממנה להשתלב בסביבה, לפחות במחוזה.
רוב האנשים במחוז אחת עשרה נראים פחות או יותר אותו הדבר. אותם שיער ועיניים חומים אך באופן כלשהו מעט חסרי צבע, אותו עור שנע בין שזוף לכהה. לא מדובר במחוז צבעוני במיוחד. איי.ג'יי מאוד יוצאת דופן במובן הזה. עורה בהיר - היא לא חיוורת, אבל ישנו הבדל די בולט בינה לבין שאר משפחתה. אותו הבדל מתבטא גם בצבע השיער - שהרי צבע שיערם של שאר משפחתה של איי.ג'יי הוא אותו חום בשינוי קל בגוונים. לאיי.ג'יי יש שיער בלונדיני, חלק ורפוי. כשהיא צריכה לטפס היא אוספת בפקעת והיא גוזרת אותו פעם בחצי שנה, עם מספרי היצירה של אחותה הקטנה. באופן כללי איי.ג'יי איננה אדם בעל עור ושיער בהירים בצורה יוצאת דופן, אבל לעומת משפחתה - ומחוזה - היא אכן כזאת.
ואולי זה המקום להזכיר שאיי.ג'יי מאומצת. היא אינה יודעת מי הם הוריה הביולוגים, אם כי יש להניח שהם חלקו את אותה חזות חיצונית יוצאת דופן. כשאיי.ג'יי נמצאת עם כל משפחתה מדובר במראה משונה שמוביל למבטים מוזרים לעיתים. כמובן, סביר להניח שמראה כזה יכול רק להועיל במשחקים.
אופי: אישיותה של איי.ג'יי מורכבת מניגודים. היא לא אדם שכל כך פשוט להתמודד איתו, למען האמת, וזו אולי אחת הסיבה שמשפחתה חשובה לה כל כך - היא לא נולדה לתוכה; הוריה ואחיה בחרו בה, עם כל מורכבותה ובעיותיה ובחרו לגדל אותה ולאהוב אותה, וזה דבר שתמיד ממלא אותה בתחושה משולבת של שלווה מוזרה ואשמה שאי אפשר להעלים.
איי.ג'יי לא מאוד חכמה בנושאים "אוניברסלים" היא טובה במתמטיקה ונתונים, אכן, לא יכולת שקיבלה מלידה אלא שרכשה לאחר שנים של סיכומי התפוקה מהמטעים כל יום. היא לא מסוגלת לחשב תרגילים מורכבים תוך שניות, היא לא יכולה לפתור משוואות נדירות ומאמצות מוח, וכל זאת נובע מהעובדה שבאופן טבעי איי.ג'יי לא מתמטיקאית. אבל החיים אילצו אותה לכך, וצורת החשיבה שלה הפכה להיות מתמטית ומסודרת יותר ויותר לאורך שנים - לטוב ולרע. היא טובה במציאות דפוסים וסדר בסדרות מספרים - או, לצורך העניין, סדרת גניבות אקראיות שהתרחשו ברבעים שונים של מטעים שונים - ובבחינת האפשרוית שיכולות לענות על בעיה זאת (כמובן, תוך חלוקה והעדפת האפשרויות הסבירות ביותר קודם, בשלב זה בצורה טבעית ואינסטנקטיבית יותר ממודעת).
אם כבר, החוכמה האמיית של איי.ג'יי היא חוכמת רחוב. אבל לפני שאפרט על כך, אצטרך להבהיר עובדה רלוונטית מאוד לגבי איי.ג'יי: היא גנבת.
כן, היא והמשפחה שלה עובדת במטעים והיא עצמה אחראית על סיכומי החישובים - תוספת של מספר פרוטות - וכן, הם לא עניים מרודים, לא חיים ברחובות מבלי כלום. וכן, היא יודעת טוב מאוד שרוב האנשים שהיא גונבת מהם סובלים ממצב דומה לשלהם, אולי אפילו גרוע מהם.
אבל בכנות, לא אכפת לה. זה יכול להישמע אכזרי או לא מוסרי ואולי זה באמת המצב, אבל כשאיי.ג'יי צריכה לבחור האם להיות מוסרית או לעזור למשפחתה לא לגווע ברעב, אז היא תבחר באפשרות השניה. כן, גם אם מצבם טוב לאחרונה. החיים במטעים קיצוניים ומשתנים ללא הרף. היא גונבת כי זו אולי הדרך היחידה לסייע למשפחתה, הדרך היחידה לשרוד. היא אומנם במטעים, אבל פחות שעות משאר משפחתה. היא האחראית על המסחר בשוק. הוריה אומנם לא מודים בקול שהיא גונבת, אבל העובדה שהיא מנויה על התפקיד הזה דרך קבע היא מין דרך שלהם להודות בלי קול; אנחנו בוחרים להציל את עצמנו באנוכיות וייתכן שדנים אחרים למצב גרוע בהרבה. אולי זו לא הברירה האחרונה שיש לנו, אבל אולי, זו כן.
ומסיבה זו, איי.ג'יי למדה לקרוא אנשים. המתמטיקה עזרה לה עם זה לא מעט, למען האמת; נכון שלכל אדם יש שפת גוף שונה ביותר ממובן אחד, אבל יש דברים אונברסליים, קבועים כמעט אצל כל האנשים. ומעבר לכך, יש פרמטרים קבועים שאיי.ג'יי לימדה את עצמה ושכללה בהדרגתיות עם השנים כיצד ללמוד אנשים. בסופו של דבר מדובר בחוש לא בהכרח מודע - כמו ההסתכלות המתמטית שלה - בגלל שהיא משתמשת בו ללא הרף ולעיתים מבלי הבחנה.
וזה דבר מעניין. כי אף על פי שאיי.ג'יי יודעת לחוש אווירה, לזהות מה האנשים מולה חושבים ומרגישים, בדיוק מה הם רוצים ממנה, היא עדיין לא יודעת לעשות זאת. כמו משוואה מתמטית מעצבנת במיוחד, היא יודעת את התשובה אבל לא יודעת את הדרך. היא מזהה בקלות מה הצפיות של אנשים ממנה, מה הם חושבים ומרגישים, זה לא העניין - העניין הוא איך לספק את הדרישות האלה. כאן איי.ג'יי נכשלת.
עוד אחת מהסתירות הרבות באופייה של איי.ג'יי; מצד אחד היא יכולה להיות מבולגנת ופרועה והיא תמיד מלוכלכת כמו ילדת רחוב, אבל מצד שני היא גם מעט פרפקציוניסטית בנושאים מסוימים. בחישובים של תיעודי התפוקה שלה, לדוגמא. אחת הסיבות לכך שהיא עובדת בכך בשנים האחרונות בקביעות היא שהיא - ובכן, די מושלמת בנושא. היא מחשבת בזהירות, חלק אחר חלק, ותמיד חוזרת ובודקת האם עשתה זאת כראוי. זו הדרך שבה למדה לטפס - יש שמאמינים שבדרים מהסוג הזה באים באופן טבעי. איי.ג'יי מאמינה שאם הם כבר מגיעים באופן טבעי, למה לא ללמד את הגוף שלה לעשות אותם מושלם באופן טבעי? למה לא לתקן כל טעות קטנה שמופיעה לפני שהספיקה להתקדם, רק כדי להרגיל את עצמה למודל הזה של שלמות? בדרך כלל יש לה חוש בריא שמזכיר לה מתי יש לה האפשרות לעשות זאת ומתי לא. אבל בכל הנוגע ל"תקשורת" החוש נעלם. איי.ג'יי פשוט מתקשה עם אנשים כי לוקח לה יותר מדי זמן להגיב לאמרות שלהם. קשה לה לנהל שיחות עם אנשים - ובפרט עם אנשים שאינה מכירה - כיוון שכשאומרים כל משפט, היא זקוקה לזמן רב מהרגיל כדי לנסח תשובה ראויה. זה לא רק עניין של פרפקציוניזם - היא פשוט לא מצליחה להפיק תשובה ראויה ברמה הבסיסית ביותר מבלי לתת למוח שלה זמן לעבד את הנאמר. היא הרגילה את עצמה לענות לאנשים רק לאחר שהייה קלה, מה שמוביל לעיתים קרובות לאמרות משונות וחסרות הגיון ממנה - היא זקוקה לזמן הזה. כל האנשים זקוקים לזמן לעבד את האמרה לפני שיוכלו להגיב עליה - פשוט איי.ג'יי זקוקה ליותר זמן. זה, ועוד מספר גינוים כללים שלה עשויים להרתיע אנשים. לא שזה דבר שלילי - איי.ג'יי איננה מחפשת ליצור חברים. היא לא זקוקה לזה; היא זקוקה למשפחה שלה, המשפחה שמבינה אותה, שמכירה אותה, עם כל הבעיות והדפיקות שלה, ואוהבת אותה ומבינה אותה ומשלימה איתה ואותה. לאנשים שיודעים לתת לה להמתין לפני שהיא עונה להם מבלי לחשוש, שיודעים איך המוח שלה פועל, שיודעים איך להיות איתה פשוט - פשוט בצורה הנכונה. וזה הכול.
רקע: איי.ג'יי גדלה בבית המחסה של מחוז אחת עשרה עד גיל שבע. במבט לאחור, היא לא זוכרת משם הרבה, לא דברים ממשיים, זכרונות מעשיים יותר מהבזקי תמונות מטושטשים, היא יותר זוכרת תחושות. 
לא היה לה טוב בבית המחסה. כיום כשהיא רואה ילדים מבית המחסה עוברים ברחוב היא תמיד משפילה את עיניה - היא רואה את החבורות ואת היאוש. וייתכן שהיא היתה כך בעבר, ואולי הוריה לקחו אותה לפני שזה קרה לה. אבל למען האמת, רוב מה שהיא זוכרת היא מעין אדישות קודרת, קהות רגשית מוחלטת לסביבתה.
לא היה לה טוב בבית המחסה. ואז באו הוריה. קייטלין ואד. הם היו צעירים באותה התקופה, והיו להם שני ילדים, סארי ואוסקר, תאומים - והם בחרו לאמץ. איי.ג'יי עדיין לא בטוחה מדוע. היא חושבת שאולי המצפון שלהם לא הניח להם - לעיתים קרובות הם עבדו בצמוד לילדים מבית המחסה.
אימוץ הוא מעשה מאוד טיפשי במחוזות אם אין לך משכורת גבוהה בצורה יוצאת דופן. אבל הם רצו ילדה, והם חישבו הכול. הילדה תתחיל לעבוד במטעים איתם החל מהרגע שבו יאמצו אותה, והם הוסיפו לשעות העבודה שלהם. ואחת הסיבות שאיי.ג'יי אוהבת את הרויה כל כך היא בדיוק זאת - היא יודעת שאם היא היתה במצבם היא לעולם לא היתה מגיבה כמותם.
הם בחרו באיי.ג'יי. אן, כעת אן ג'ונס. היא התחילה לעבוד. והם חיו. אוסקר וסארי היו בני ארבע כשאיי.ג'יי אומצה - קטנים ממנה בשלוש שנים. הם התחילו לעבוד כשהיתה בת עשר. הם התפרנסו. הם חיו.
כעת זו אולי העת לציין שאת השם איי.ג'יי קיבלה אן בבית המחסה. כשחבריה שמעו ששפחת ג'ונס עומדת לאמץ אותה, הם קנטרו אותה וקראו לה איי.ג'יי. היא שמרה אותו, היא לא משוכנעת למה. היא לא יודעת את הסיבות להרבה מעשים שלה. 
היא התחילה לכייס בגיל תשע. 
כממובן שתפסו אותה כמה פעמים - לא אוכפי שקט, אלא המכויסים. הם ניסו לרדוף אחריה, לזהות את פניה - אך ללא הצלחה. איי.ג'יי היתה מהירה ובעלת חשיבה מהירה - ולאחר זמן מה - גם אצבעות זריזות. היא ידעה לגנוב. היא התרגלה לזה. היא לפעמים הגניבה קצת אוכל מהקטיף הביתה, כשמצבם היה גרוע במיוחד, אבל בדרך כלל גנבה משאר האנשים במחוז. זו היתה הברירה הטובה ביותר שלה, או לפחות אחת מהן. 
בשלב מסוים - לא ברור מתי - איי.ג'יי ונערה בשם ברטניס הפכו די קשורות. הן הכירו מבית המחסה. ברטניס אומצה באותה שנה שבה איי.ג'יי אומצה, כמה חודשים אחריה, ואף שמעולם לא דיברה על משפחתה המאמצת היה ברור שמצבה לא היה טוב. בכל אסיף היא נאלצה להכניס עשרות פתקים הנושאים את שמה אל הכדור.
והן התיידדו. והעניין לגבי איי.ג'יי הוא שהיא יתומה - היא לא נולדה לתוך משפחה, המשפחה שלה בחרה בה. וכך קרה שברטניס הפכה להיות באופן כלשהו לחלק ממשפחתה. היא היתה צעירה ממנה בשנתיים, ואף שהיתה חכמה ולעיתים נחושה יותר ממנה, השיים שהעמיסו עליה חייה בגיל כה הובילו אותה לרצון לפורקן. הן היו נפגשות לפעמים בלילות וברטניס היתה בוכה ואיי.ג'יי פשוט היתה מארחת לה חברה, מבלי לדבר. ברטניס לא דיברה על משפחתה או על קשייה, ואיי.ג'יי לא שאלה, אבל היא היתה זקוקה לה, ושתיהן ידעו זאת. 
ככל שעבר הזמן, הן הפכו להיות הדבר הזה - אחיות מבחירה. איי.ג'יי גוננה על ברטניס וברטניס הרגישה בטוחה שבמחיצתה. לפעמים, כשלא היה לה מה לכול, משפחתה של איי.ג'יי אירחה אותה.
כלי נשק בהם היא יודעת להשתמש: עדיין אין.
הערות הארות הצעות ותלונות: בהצלחה לנו!
וגם: יאי! ג'והאנה מייסון!

[Onishi Sumi]

שם: דפנה (דפני) ג'ייד
גיל: 15
מחוז: 7
מראה: דפני היא הגירסא הפחות מוצלחת של אחותה התאומה. אני מצטערת, אין דרך לייפות את האמת הזו. אם אחותה התאומה לא הייתה קיימת, סביר להניח שאנשים לא היו חושבים יותר מידי על המראה של דפני, שכן בעיקרון היא כמעט רגילה להחריד - אם מוציאים את העיניים שלה, בכל אופן. אבל מתוקף העובדה שדפני הגיעה בסט, אי אפשר שלא לשים לב שהיא הפחות מוצלחת. בין אם זה הפנים החדות יותר, העיניים השונות שלה, השיער שאיך שהוא נראה הרבה פחות מוצלח על אף שהוא כמעט זהה לחלוטין, הגוף המעט רזה מידי ובעל מראה "גברי" במעט.
השיער של דפני הוא רגיל למדי. חום כהה יחסית, כזה שהוא לא שחור אבל הוא גם לא בדיוק חום בהיר שאפשר לראות בעצים הרבים שנמצאים במחוז. אחותה התאומה של דפני, סופי, אומרת שצבע השיער שלהן הוא לא מיוחד בעליל שכן בערך לכל אדם שלישי במחוז שבע יש שיער חום, אבל דפני אוהבת למדי את הגוון שלו - החום הכהה מזכיר לה את העצים הזקנים והמבוגרים שיש ביער, והיא אוהבת את זה. בכל מקרה, השיער החום-כהה של דפני הוא גלי מתולתל, כזה שנראה כאילו הוא היה מתולתל פעם אבל סירקו אותו יותר מידי פעמים? ככה בערך. האמת שהוא תמיד היה גלי שכזה ולא מתולתל, אבל זה לא משנה. פעם, לפני שדפני למדה לעשות לעצמה צמה או צמות, היא הייתה נראית פחות או יותר כמו ילדת רחוב עם השיער המבולגן שלה. אבל בסביבות גיל 12 היא למדה לאסוף לעצמה את השיער, ועכשיו היא אוספת את השיער החום-כהה שלה בצמות הדוקות שמתחילות ממש למעלה בראש ועד הכתפיים שלה בערך. השיער שלה מגיע בעיקרון עד השכמות בערך, אבל היא לא מפזרת אותו כמעט אף פעם ולכן רוב הזמן הוא נראה קצר יותר ממה שהוא באמת.
הפרצוף של דפני נראה כמו של ילדה שלא אוכלת מספיק, שזה מוזר כי היא דווקא אוכלת לא רע ביחס לרוב האנשים במדינת פאנם. אולי זה העובדה שהיא עוסקת כל כך הרבה בטיפוס עצים ובריצות, אבל כולה רזה מאד, ורואים את זה גם בפנים. הפנים שלה חדות, עם לחיים קצת שקועות, מצח קצת יותר מידי גבוהה בעיניה ואף מעט מידי יותר יפה לטעמה. הבעיה האמיתית היא, האמת, העיניים שלה - או יותר נכון, העובדה שהן לא תואמות. לרוב האנשים במחוז שבע יש עיניים חומות (באמת, חברים, לקחתם קצת רחוק מידי את הקטע של העצים), אבל לא לדפני. זאת אומרת... יש לה עין אחת חומה. לדפני יש הטרוכומיה בעיניים, והעין השמאלית שלה חומה בעוד העין הימנית שלה כחולה-ירקרקה שכזאת, משהו בין צבע הים ביום הכי יפה שלו לצבע הדשא הטרי שהיה באחת הזירות פעם של המשחקים כשהיא הייתה צעירה יותר. הרבה אנשים היו הורגים (תרתי משמע? אולי) בשביל העין הירקרקה-כחולה שלה, והיא באמת יפה למדי, אבל דפני אישית הייתה הורגת כדי לקבל את העין החומה השניה שיש לכל אדם אחר במחוז הזה. כי העיניים האלה מבליטות אותה, והופכות אותה לשונה, והופכות אותה לבהחלט לא אחותה התאומה. בכל מקרה, שאר הפנים של דפני באמת רגילות למדי. יש לה מעט נמשים שמופיעים בקיץ כשיש שמש, יש לה שפתיים יבשות מעט כי היא לא מפסיקה לנשוך אותן ולקלף אותן, ויש לה רוב הזמן הבעה רצינית ו \ או זועפת למדי.
הגוף של דפני גם הוא לא מאד מרשים מיוחד. היא מפותחת הרבה פחות מאחותה, היא בגובה רגיל למדי ורזה קצת יותר מידי. שוב, כנראה בגלל שהיא עושה כל כך הרבה ספורט, כי אחותה הלא ספורטאית בעליל בכלל לא נראית כאילו חסר לה אוכל. דפני שרירית ביותר משעות של טיפוס, ריצה ועוד כל מיני סוגים של ספורט שיצא לה לעשות (מהאנשים המוזרים האלה שעושים ספורט כתחביב), והיא בדרך כלל מתלבשת בבגדים הפשוטים ביותר - כדי שלא יקרעו או יהרסו כשהיא מטפסת על העצים. כמובן שבדרך כלל הם בכל זאת מתלכלכים ונקרעים, ולכן רוב הבגדים שלה במצב מרופט למדי והיא נראית, שוב, כמו ילדה שגדלה ברחוב.
אופי: זה מאד עצוב לומר, אבל דפני היא האדם שלא יתגעגעו אליו במשפחה שלה. בעוד שאחותה התאומה היא עדינה, נעימה ורגישה, דפני היא הילדה שרבה מכות עם ילדים בבית הספר, מבלה את השעות הפנויות שלה בלטפס על העצבים בחורשה ובאופן כללי לא בדיוק מי שתירצו להתחבר אליה. היא מה שתקראו לו "ילדת פרא" או "ילדה חסרת גבולות", כמו שהמבוגרים במחוז אוהבים כל כך לומר. ילדה שאי אפשר להשתלט עליה ועושה מה שבא לה. כן, היא מסכימה עם מי שאומר זאת. היא רגילה להיות הילדה הלא אהובה, היא מודעת טוב מאד לעובדה שאמא שלה אולי לא תהיה כל כך עצובה אם היא תלך למשחקים ולא תחזור. כאילו, זה יכאב לה יום יומיים או אפילו חודש, אבל היא דיי בטוחה שהיא תוכל להתאושש מזה.
לא מפתיע לשמוע שהדבר שהיא הכי אוהבת בעולם פרט לאחותה (באופן מפתיע) זה היער. כשהיא ביער, היא מרגישה חופשיה - היא יכולה לטפס על העצים, לעזור לאבא שלה בעבודה אם הוא מרשה (וככה למדה להשתמש בגרזן) ולהיות מאושרת באמת. היא לא מאד אוהבת לימודים וגם לא מאד טובה בזה, והציונים שלה נמוכים למדי. העובדה שהיא נוטה להפריע כי אין לה כוח לשבת על הכיסא יותר מחמש דקות כמובן משפיעה, והיא חוזרת לא מעט פעמים הביתה עם פתק להורים.
דפני היא אדם מאד ציני, ומאד לא חברותי. היא לא מחפשת חברים. היא לא צריכה חברים. יש לה את אחותה ואת היער, וזה מספיק מבחינתה. זה לא שלחלוטין אין לה חברים, אבל היא לא מחשיבה אותם למאד קרובים. זאת אומרת, הם לא האנשים שהיא תצפה שיבואו להיפרד ממנה אם היא נבחרת למשחקים לדוגמה. הם לא עד כדי כך קרובים. זה הוא ככל הנראה תוצאה של העובדה שהיא לא הייתה אהובה במיוחד בבית, מעולם, וקיבלה רק ביקורות מכל אדם בוגר שפגשה בחיה. באופן לא מפתיע, היא מלאה בשנאה וכעס, ורובו על הקפיטול. על החיים שהם גרמו שיהיו לה, וזו הסיבה שהיא בדרך כלל כל כך לא נחמדה. הרי, מה שווה להיות נחמדה או להיקשר למישהו בעולם הזה אם כולם עלולים למות יום אחד במשחקים? עדיף להרחיק את עצמה. ככה שלא, דפני היא בהחלט לא אדם חביב ונעים לסובבים. בנוסף, היא מאד עצמאית - היא מאמינה שהיא יכולה לעשות מה שהיא רוצה בכוחות עצמה בלבד, והיא לא תחפש שיעזרו לה. בחיי היום יום זה מתבטא בעיקר בזה שהיא לא מוכנה לקבל עזרה בלימודים אם היא מסתבכת (מה שמוביל לציונים הגרועים), אבל זה גם אומר שמאד סביר שבמשחקי הרעב היא לא כל כך תמהר להצטרף לחבורה או לעבוד עם עוד אנשים.
דפני ספורטיבית מאד, ומוכשרת למדי בכל מה שהוא לא לימודים - בדברים שהיא קוראת להם "כישורים שבאמת צריך לחיים". היא טובה מאד בשימוש בגרזן כיוון שהיא בילתה לא מעט זמן בהסתכלות על האנשים העובדים במחוז שבע ואפילו עזרה לאבא שלה לא מעט, היא מטפסת על עצים נהדר ויכולה לנוע בהם בקלות יחסית, היא רצה מאד מהר, שוחה טוב, ובעיקרון, גם אם היא אדם לא משהו היא יכולה מאד להתאים למשחקי הרעב מהבחינה הספורטיבית. בחורה שיש לה סיכוי, באופן מפתיע.
דפני אומנם נשמעת כמו אדם לא משהו (וזה מה שהיא מצפה שתחשבו עליה), אבל יש לה גם כמה תכונות טובות. קודם כל, היא מאד נאמנה, כמו שאפשר לנחש כשמבינים שהיא התנדבה להחליף את אחותה במשחקים. אין לה הרבה אנשים שהיא נאמנה אליהם, אבל אם היא נאמנה היא נאמנה. היא תהיה מסוגלת למות בשביל אחותה, תרתי משמע במקרה שלנו. סביר להניח שאם תתחבר למישהו במשחקים, היא גם מאד תהיה נאמנה גם לו ולא תמהר כל כך להרוג אותו אם הם ישארו אחרונים במשחק. בנוסף, היא אומנם לא מוצלחת בלימודים אבל היא לא טיפשה בכלל - היא יודעת להסתכל על סיטואציה ולהבין איך היא צריכה לנהוג, היא תדע להתנהל עם אוכל כדי שלא תישאר רעבה, היא יודעת איפה להתחבא ולא תיפול לכל פח שתנסו לשים לה. דפני גם יודעת לדבר לא רע, ויודעת לשכנע שהיא צודקת כשהיא צריכה. היא אסטרטיבית. היא יודעת לגרום לך להאמין לך, וזה יכול לשחק לטובתה במשחקים. לא סתם אחותה אומרת שהיא תמיד צודקת, אפילו ששתיהן יודעות שלפעמים היא גם טועה.
רקע: המשפחה של דפני היא משפחה רגילה למדי. אבא שעובד בכריתת עצים כמו רוב הגברים במחוז, אמא שמנהלת חנות קטנה של מוצרים יפים המגולפים מעץ. כאילו יש לאנשים זמן או כסף לדברים יפים, אבל בסדר. בכל מקרה, דפני נולדה במחוז שבע, שלוש דקות לאחר אחותה התאומה סופיה - סופי. מהרגע שנולדה היה ברור כי היא הולכת להיות שונה, לא היה ניתן להכחיש זאת כשהסתכלו על העיניים הלא זהות שלה. ובכל זאת, בתור תינוקת היא הייתה רגילה למדי - לא עשתה יותר מידי רעש, לא עשתה פחות מידי רעש, הכניסה דברים לפה כמו כל תינוק ומה לא. אבל ככל שהיא גדלה, התחילו לראות את ההבדלים.
בעוד אחותה סופי אהבה לשבת עם אימה ולהסתכל עליה מגלפת סוס מעץ או דג, דפני אהבה לרוץ בחוץ ולשחק עם אבא שלה או לבוא איתו לעבודה. כשהבנות היו צריכות ללכת לגן, דפני בכתה שהיא רוצה ללכת להיות עם אבא. ואז בפועל זה מה שהיא עשתה, פשוט לקחה את הרגליים שלה והלכה לחורשה בה עבדו כל הגברים של מחוז שבע. אבא שלה ממש כעס כשהוא גילה, כמובן, אבל זה לא מנע מדפני להמשיך לעשות את זה כל הזמן. אז כך היה - דפני בילתה יותר זמן בחורשה עם הגברים של המחוז ואבא שלה (או סתם שיחקה וטיפסה על העצים) מאשר בגן, ההורים והגננת לא היו מרוצים ודפני המשיכה לעשות מה שמתחשק לה.
בבית הספר המצב לא היה שונה במיוחד. דפני הבינה מאד מהר שהיא 1) לא אוהבת ללמוד ו2) לא מסוגלת לשבת על הכיסא יותר משתי דקות בלי לרצות לקום, לברוח החוצה ולרוץ. הבעיה היא שמבית הספר לא היה לה כל כך קל להתחמק כמו הגן, ככה שחוסר הסבלנות שלה למקום הלימוד הפך להיות הפרעות - וככה היא הפכה להיות ילדה לא אהובה במיוחד. למה את לא כמו אחותך, דפני? למה את חייבת להפריע? תראי כמה סופי עדינה ונחמדה, ותראי אותך. למה את לא יכולה להיות כמוה? כן, אלה היו הדברים שדפני שמעה יום יום, בין אם זה מאמא שלה ובין אם זה מהמורה שלא בדיוק הייתה המורה של השנה.
דפני לא זוכרת את השלב המדויק בו היא התחילה להשתמש בגרזן. יכול להיות שהיא אמרה לאבא שלה שהיא רוצה ושיכנעה אותו, יכול להיות שזה היה כי היא כבר הייתה גדולה מספיק להחזיק אחד. אבל בשלב מסוים, אפשר לומר בסביבות גיל תשע או עשר, דפני התחילה פחות או יותר *לעבוד* יחד עם אבא שלה - להשתמש בגרזן גם היא כדי לכרות את העצים וכאלה. אבא שלה דווקא אהב לראות כמה הילדה נהנית מזה, וזה היה עדיף מלראות אותה מטפסת על העצים ומשתוללת ביער בלי השגחה, ובאיזה שהוא מקום הוא ידע שזה יעזור לה במשחקי הרעב אם היא תיבחר במקרה, אז הוא ודפני פשוט סיכמו שלא מספרים לאמא. טוב, זה עבד.
וככה עברו החיים על דפני עד האסיף. היא כבר בת חמש עשרה, והיא חשבה שאולי, רק אולי, היא מצליחה להתחמק מזה. אולי היא מצליחה לעבור את השלב הזה מבלי להיבחר למשחקים. והיא הצליחה, טכנית. כי השם שקראו באסיף היה סופיה ג'ייד, ולא דפנה ג'ייד. לא לקח לדפני יותר מידי זמן לעשות את החישוב המהיר שאחותה לא תשרוד את המשחקים ושהיא לא מוכנה להמשיך לחיות בלי אחותה, ולכן כשנשאלו אם יש מתנדבים היא התנדבה בלי לחשוב פעמים. סופי אפילו לא בכתה - היא הבינה כמו דפני שזה יקרה כאשר הקריאו את השם שלה. לא נורא, לאף אחד לא ישנה אם דפני תמות במשחקים במילא פרט לה.
כלי נשק בהם היא יודעת להשתמש: היא מומחית מאד בשימוש בגרזן, והיא יכולה להסתדר יחסית סביר עם סכינים
הערות הארות הצעות ותלונות: זה כתוב זוועה אבל לא ידעתי אם להיכנס למוד של "אני כותבת טופס למ"ת!!!" או פשוט להיות קלילה יותר וככה יצא.
היא גם נשמעת יותר מידי קטניס מהטופס הזה אבל זה לא הכיוון שהתכוונתי בכלל לול סתם כתבתי לא טוב

[קלישה מהלכת]

כשאני מתעוררת, השמש עוד לא עלתה לחלוטין בשמיים. כתמי דם פורחים בשמי הזריחה הכתומים וצובעים את הקרון בצהוב חיוור. המחזה עוצר נשימה.
אני ממצמצת בניסיון לסלק ממני את שאריות חלומות הלילה וההבנה איפה אני מחלחלת לתוכי באיטיות. הרכבת מטרטרת ומזמזמת מסביבי ועל פני החלון חולפים במהירות נופים במערבולת של ירוק וחום. אני משלשלת את רגלי מהמיטה ומתישבת על המזרן הרך, מסתגלת לאור הפתאומי. רצפת מתכת קפואה צורבת תחת רגלי. אני מוחקת בראשי עוד יום בטבלת היאוש שמסמנת את הימים עד לתחילת המשחקים. עוד יום לפני שאצעד למותי המרשים אל מול עיניהם הצופות של מאות אנשים צמאי דם. אבסורדי כל כך.
אני מתרוממת ומתמתחת, מתלבשת בדממה אל מול החלון הפתוח. איש עדיין אינו ער ברכבת ונגיע לקפיטול רק בעוד שעות רבות, כך שאין לי סיבה לחשוש שיראו אותי. אני לובשת את אותם הבגדים שלבשתי כשהייתי בקטיף הבוקר עם ברטניס - מחוות התרסה חסרת תועלת כנגדה. הקטיף נראה רחוק שנות אור מעכשיו, כשהמשחקים נראים קרובים מתמיד. אני יודעת בביטחון שאני לא אנצח, ולעזאזל עם הסיכויים שאולי יהיו ואולי לא יהיו לצידי.
אני מתקלחת בזריזות במקלחון שצמוד לקרון החדר שלי - עוד פינוק שהתחלתי להתרגל אליו - וממהרת למטה במדרגות. לפי צבע השמיים נראה שהשעה בערך שש, ואני מופתעת לראות למטה את דורותי לוגמת מכוס קפה. היא מרימה אלי מבט ועיניה קורצות אלי באותו מבט יחודי ומלא קסם שלמדתי להתאים לה. נותני החסות בטח התמגנטו אליה תוך שניות כשהיא השתתפה במשחקים.
היא מסמנת לי לשבת לצידה ומושיטה לי צלחת.
"את מוזמנת להתכבד מהמזנון."
"תודה," אני אומרת בשקט ומתכבדת מאוכל הקפיטול העשיר שעדיין לא התרגלתי אליו, וכנראה לא אתרגל אליו לעולם. או לפחות מה שנשאר מלעולם בשבילי. עדיין לא גיבשתי דעה על דורותי. כשהיא שיחקה, הייתי בת שבע ואני כמעט ולא זוכרת כלום. בינתיים אני פשוט מעדיפה להתייחס אליה בנימוס ובחשדנות. כבדהו וחשדהו.
"וכשתגמרי, אממ, לקחת אוכל" - אני מרגישה את פני מסמיקות - "תוכלי בבקשה לשבת לידי? אני רוצה לדבר איתך קצת."

[Onishi Sumi]

אני מתעוררת מחלום רע, שבו סופי נבחרת ואני לא מספיקה להתנדב לפני שלוקחים אותה. החלום הזה לא ישן לי - אני רגילה אליו עוד לפני שזה הפך למציאות. ובכל זאת, אני מתעוררת בקפיצה, מסתבכת במצעי המיטה וכמעט נופלת על הרצפה.
בוקר טוב, מה שנקרא.
כיוון שאני לא רואה איך אוכל לחזור לישון, אני מנסה להתאפס על עצמי. סופי בבית, והיא בסדר גמור. סביר להניח שכבר נגמרו לה הדמעות, ועכשיו היא פשוט יושבת ומסתכלת על החלק שלי במיטה. אמא בטח אומרת לה ללכת לבית הספר ושלבכות עליי לא יעזור. אבא בטח יצא לעבודה מוקדם, כדי לא לחשוב.
אחרי שאני מרגישה מספיק עירנית, אני קמה למקלחת. אני בהחלט לא רוצה להתלבש בשמלה שלבשתי לאסיף - השמלה היחידה שלי, שאמא שלי הייתה צריכה פחות או יותר להכריח אותי להיכנס אליה - ולכן אני עוברת להסתכל בארון. האפשרויות לא נגמרות, אבל בסופו של דבר אני מתפשרת על מכנס וחולצה פשוטים. משהו שהייתי לוקחת לרוץ איתו ביער ולטפס על העצים.
אני לא מאד מופתעת לראות את ג'והאנה מייסון יושבת כבר ליד השולחן כשאני מגיעה. חלק בי פחד שהיא מהמנצחים השתיינים, אבל מהר מאד הבנתי שזה לא השיטה המועדפת עליה לבריחה מהמציאות. היא לא טורחת להרים את הראש מארוחת הבוקר שלה, ואני לא מאשימה אותה - למה להיקשר אליי אם לא הוכחתי שלא אמות על חמש הדקות הראשונות?
"בוקר טוב," אני אומרת, כי נראה לי שכדאי להיות מנומסת למי שאולי תוכל להציל את הישבן שלי ברגע האמת. היא רוטנת משהו בתגובה, אז אני מרשה לעצמי להתיישב מול השולחן ולנסות להחליט מה מכל הטוב הזה יהיה ארוחת הבוקר שלי.
מה אני אמורה לומר עכשיו? להציג את הכישורים שלי? לדבר על מזג האוויר? קשה לי להבין אם היא במצב רוח לדבר בשעה הזו של הבוקר.
במקום להחליט, אני נועצת את המזלג שלי בביצה שעל הצלחת שלי. אין ספק שהאוכל הוא הבונוס היחיד כאן.

[קלישה מהלכת]

אני מהנהנת בגבי אליה ושומטת את כף ההגשה בחזרה לקערת הסלט. אני חוזרת אל השולחן ומתישבת לצד דורותי. עיניה מבזיקות אלי במבט לא ברור, כמו שאר הדברים לגביה. היא ממתינה בנימוס שאני אסיים להתנפל על האוכל ורק אז מתחילה.
"בקרוב נגיע לקפיטול, מה שאומר שבקרוב יתחילו להציג אותך לקהל. בהתחלה יפגישו עם הסטייליסטים שלך ש - אממ, יטפלו בך עד כמה שאפשר - " היא סורקת את גופי ואני מצטמררת מהמחשבה על איך סטייליסטים מהקפיטול יטפלו בי. טוב, לפחות אני נראית גם ככה לא רע אז לא יצטרכו לשנות יותר מדי בחזות החיצונית. אולי חוץ מהשיער על הגוף. ואולי גם השיער קצת מלוכלך. וגם הציפורניים. והשיניים. ואולי גם קצת הפנים. אולי בעצם באמת יהיה להם הרבה מה לשנות. - "ואז, יפגישו אותך עם שאר המתמודדים. אחר כך יתנו לך להתאמן קצת, להתכונן למשחקים, ואז יבחנו את היכולות שלך. יתנו לך ציון מאחד ועד שתים עשרה, כמו שאת בטח יודעת, ולאחר מכן יהיה את הראיון. ואז יתחילו המשחקים." עיניה סורקות אותי כמו נתח בשר עסיסי, ומשתהות על השיער הבהיר שלי ועל הנמשים שמנקדים את פני. "בתור התחלה, אני חושבת שכדי שנקבע מה תהיה התדמית שלך, כיוון שכמובן המראה שלך מאוד ישפיע על התדמית שלך. תוכלי לבקש מהסטייליסטים, אם תרצי, שיגרמו לך להיראות כמו היית רוצה שאנשי הקפיטול יראו אותך. הם לא בהכרח יסכימו, אבל רוב הסיכויים שכן,"
אני מביטה דוממת בדורותי ומצפה שתגיע לנקודה שלה.
"עכשיו, רציתי לשאול אותך, את רוצה לבצע את ההדרכה שלך עם סקוט או בלעדיו?"
"אני חושבת שאיתו," אני אומרת.
היא מהנהנת. "אם כך, בואי נחכה עד שהוא יבוא לארוחת בוקר לפני שנמשיך לעבוד על כל העניין."
אבל אנחנו לא צריכות לחכות הרבה זמן, כי תוך שניות נשמעים צעדים במדרגות וסקוט סנוובולד מתפרץ לקרון.

[Onishi Sumi]

"את יודעת להשתמש בנשק?" ג'והאנה פותרת את הבעיה בשבילי. אני ממשיכה להתעסק בביצה שלי בלי לאכול אותה באמת, ולא מסתכלת עליה. מה קרה, דפני? פתאום את פחדנית?
"אני יודעת להשתמש בגרזן טוב. אני גם רצה מהר, ומטפסת על עצים טוב. אני חזקה. אני יודעת גם להשתמש בסכין קצת." אני ממלמלת, מכריחה את עצמי להיראות כאילו לא עשיתי משהו לא בסדר. אמא העירה לי כל כך הרבה על הטיפוס והפראיות שבי, ופתאום זה הופך להיות משהו לטובתי.
"אולי האסטרטגיה שלך צריכה להיות להצטרף לקרייריסטים." היא מציינת ביובש, ואני ממצמצת.
אני לא רוצה להצטרף לקרייריסטים. ראיתי אותם, הם חבורה של מכונות הרג. לקחת חלק בזה? אני לא רוצה להרוג יותר ממה שאצטרך.
את באמת חושבת שתוכלי לחזור הביתה בלי להרוג, דפני ג'ייד?
"אולי." אני אומרת, כי אין לי שום דבר אחר לומר, ודוחפת ביצה הרוסה למדי לפה.
"צריך להחליט על התדמית שלך. את לא נראית כמו הטיפוס המחייך והשמח, אז זה יורד מהפרק. מאיימת אולי?" היא מסתכלת עליי כאילו היא רק עכשיו שמה לה שאני אדם אמיתי ולא רק שם שעלה בגורל.
"אני לא נראית מאיימת," אני מציינת לאט.

[קלישה מהלכת]

אחד הדברים היחידים שלא אפשר להגיד על סקוט הוא שהוא דומה לאחותו. בעוד ברטניס מתאפיינת בשיער חום, עור שחום ובאופן כללי בכל קלישאה שמשויכת למחוז שלנו, סקוט נראה יותר כמו קרייריסט בתחילת דרכו. עור חולני ושיערו כהה באופן כמעט בלתי טבעי. למעשה, לא פעם תהיתי מה בדיוק הקשר המשפחתי בין השניים. אולי אחים חורגים, אני מהרהרת עכשיו, כשאני מביטה בנער ירוק העיניים מתיישב לצידנו בדממה. הוא רק בן שתים־עשרה, והייתי עשויה לרחם עליו לולא אחותו. אבל בהתחשב בנסיבות קצת קשה לי להתפלל לשלומו, במיוחד בהתחשב בעובדה שהוא עומד לנסות להרוג אותי.
"דיברתן עלי?" הוא שואל ישירות. לולא היה מדובר באדם שאני צריכה להרוג, אולי היה משעשע אותי המשפט הזה, במיוחד בגלל הילדותיות שבה הוא נוסח. אבל אולי גם אני הייתי מגיבה ככה אם הייתי שומעת את דורותי וסקוט מדברים עלי.
"כן. בדיוק אמרתי שאני רוצה להדריך את שניכם בנוגע להגעה לקפיטול," דורותי נעצרת לרגע ומאפשרת לו להגיב, אך הוא לא אומר דבר. "כבר יש לכם רעיון מה אתם רוצים שתהיה התדמית שלכם?"
שנינו מנענעים בראשנו.
"אם כך, תנסו את מה שאומר לכם עכשיו. סקוט, תנסה להיות מאיים. התדמית הזאת מאוד תתאים לך." חד וחלק. היא לא כל כך טיפשה, דורותי הזאת. "אן, תנסי להיות המסתורית. תשארי קרת רוח ותתחמקי מכל השאלות של סיזר פליקרמן. זה בדרך כלל מושך בקלות נותני חסות."

[Onishi Sumi]

"למה אני לא יכולה להעמיד פנים שאני מסכנה כמו שאת עשית?" אני מוצאת את עצמי שואלת. אני אומנם לא יודעת אם אני טובה בלהעמיד פנים שאני מסכנה, אבל אם זה יעבוד אני מוכנה לנסות.
"כי כבר ראו את הטריק הזה ממחוז שבע," ג'והאנה מציינת, ואני נאלצת להסכים איתה.
"אני אשווק את עצמי כחכמה. כאסטרטגית. אחת שצריך לחכות לה," אני קובעת אחרי מחשבה קצרה, "ואז בהתחלה של המשחקים אני אחטוף משהו ואברח לעצים, או שאני באמת אצטרף לקרייריסטים."
ג'והאנה בוחנת אותי, ואז מהנהנת. אני מופתעת, לא חשבתי שהיא תאהב את הרעיון.
"זה כיוון. צריך לראות מה ייצא ממך אחרי שהסטייליסטים יטפלו בך, ואיך יהיו האימונים." היא קובעת, ואז הנבחר הבן מהמחוז נכנס. אני חייבת להודות שלרגע לוקח לי זמן להיזכר איך קוראים לו, ואז אני נזכרת. מייקל. הוא בן 17 - היה כל כך קרוב להתחמק מזה לנצח.
הוא לא הטיפוס המנצח. הוא נראה כאילו הוא לא אכל מספיק אף יום בחייו, ויש לו הבעה תמידית כאילו הוא הולך לבכות. אני פשוט מקווה שמישהו יהרוג אןתו לפני שאני אצטרך לעשות את זה.

[קלישה מהלכת]

סקוט מעיף לעברי מבט מלא ספקנות.
"עכשיו, בנוגע לאופן ההתנהלות שלכם באימונים," ממשיכה דורותי, תוך התעלמות מוחלטת מהבעות פנינו. "תצטרכו לשקול בזהירות כל צעד שלכם. סקוט, אתה תצטרך להפגין הישגים מרשימים במהלך כל האימונים. תשקיע את כל הכוח שלך. תנסה לחבור לקרייריסטים, תנסה להפגין כוח. אן, אל תחשפי את נקודות החוזק שלך. אחרי שתתנסי קצת בכלי הנשק ובתחנות השונות תשתדלי להתמקד דווקא בחלקים בהם את לא טובה. ככה לא רק שתשתפשפי בהם, אלא שגם לא תחשפי את היתרונות שלך. תנסי למשוך לעצמך כמה שפחות תשומת לב. אני מניחה שזה לא יהיה קשה עם המראה שלך." אני מוצאת את עצמי מהנהנת מולה, ומתילה לקלוט סוף סוף איך יתכן שהנערה המנומסת והרגועה הזאת ניצחה במשחקים. היא אסטרטגית. "אחר כך יבחנו אתכם ביכולות שלכם. אן, את צריכה במיוחד להשתדל להגיע להשגים גבוהים. מעל לשמונה, הייתי אומרת. זה מאוד חשוב, כי בינתיים לא נראה שאת מאוד פופולרית בין נותני החסות."
בטח, כי אין לי קעקועים או צלקות על הידיים.
"סקוט, גם אתה תצטרך להקפיד להגיע לתוצאה גבוהה, אבל זה לא חשוב כמו אן. כבר עכשיו אתה יחסית פופולרי בין אנשי הקפיטול, למרות שאתה רק בן שתים־עשרה. ואחרי זה יהיה את הראיון, שעליו נעבוד בהמשך. יש שאלות?"
היא מציגה את הכול כמו משימה במדעים שצריך להגיש בבית ספר, כאילו היא לא קולטת שלא סתם משחק משעשע, שאם נפסיד לא נחזור הביתה.
"כן," אומר סקוט. "איך בדיוק אנחנו אמורים להתייחס אחד לשניה?"
"בניכור, הייתי אומרת. התדמית שלך לא מתאימה לזאת שתתחבר עם מישהי כמו אן, או לפחות התדמית שלה." בחיי שזה עניין יותר מסובך משחשבתי.
"עוד משהו?"
שנינו לא עונים.
"יופי. נגיע לקפיטול עוד בערך ארבע שעות, בינתיים אתם יכולים לעשות מה שאתם רוצים." דורותי קמה. "אם תצטרכו אותי, אני בחדר שלי."

[Onishi Sumi]

"באימונים תדאגי להרשים את הקרייריסטים. אם את באמת טובה כמו שאת אומרת, הם ירצו אותך, אבל אני מקווה בשבילך שאת גם מהירה כמו שאת אומרת כי אם לא תצטרפי אליהם את תהיי המטרה הראשונה שלהם," ג'והאנה קובעת, ואני מהנהנת במרץ. מייקל מתיישב ליד השולחן ומתחיל לטרוף את האוכל, מה שבהחלט מאשר לי את המחשבה שהוא לא אכל מספיק אי פעם בחייו.
אני לא אומרת שום דבר נוסף, כי אין לי. במקום זה, אני עוברת לבהות מחוץ לחלון של הרכבת. אני חושבת שהיא עומדת להתקרב לקפיטול, ואני תוהה אם אני אמורה להתקרב לחלון, לנפנף, לעשות משהו.
אני מחליטה להמשיך לאכול במקום זה.
"מה לגביי?" מייקל שואל בפה מלא באוכל. ג'והאנה מסתכלת עליו כאילו הוא משהו שנדבק לה לנעל, ואני לא יכולה להאשים אותה.
"מה אתה יכול לעשות?" היא שואלת בשיעמום, והוא מושך בכתפיים בתנועה לא מחייבת.
יופי, זה יהיה פשוט כיף.
"אני אשמח שתאמני אותנו בנפרד." אני קובעת בקרירות. אני מעדיפה שיקשרו ביני לבינו כמה שפחות, אם כמה שלא נעים להודות בזה.

[קלישה מהלכת]

היא פורשת לחדרה ומשאירה דממה מתוחה באוויר. אני לא יודעת אם סקוט מודע לכך שאחותו הסיבה לכך שאני כאן, אבל לשנינו ברור שלא נוכל להיות חברים, עד כמה שניתן לפתח קשרי ידידות במהלך המשחקים.
סקוט קם ופונה אל המזנון, וכמוני לא עוצר מעצמו לערום על צלחתו ערמה של מטעמים. אני מתארת לעצמי שכל מתמודד ממחוז מתחת לארבע מתפעל מהאוכל כאן.
למשך כמה דקות יש רק שתיקה שקולות קרקוש המזלגות והסכינים מפרה, ואז אני קמה. אני שוקלת להודיע שאני פורשת לחדר, אבל נו, טוב, אחרי הכול לא אמורים להיות לנו קשרים. אז במקום זה אני יוצאת מהקרון בהליכה יהירה להפליא. במקום לפנות לחדר אני עושה עיקוף ונעצרת בקרון סלון קטן, יושבת לצד שולחן קפה ומביטה בנופים שמתחלפים בחלון ומנסה להתמקד במחשבות שמתחלפות במוחי. בקרוב נגיע לקפיטול, ואז יתחיל המשחק האמיתי. אני אפגוש את כל המתמודדים, אני אתאמן, אני אעשה כל שאוכל כדי לוודא שאמות בין האחרונים, או לפחות שסקוט ימות לפני. אני לא עומדת לתת לאחיה של ברטניס סנוובולד לנצח במשחקים. אני פשוט לא יכולה. גם אם אני לא זאת שתהרוג אותו, אני רוצה שתשלם. וכעת, כשאין לי מה להפסיד, אני יכולה להיות חופשיה לחלוטין.
אני לא יודעת כמה זמן ישבתי שם וחשבתי. אבל לפתע אני שומעת קולות חלושים מרחוק. אני מתרוממת ומציצה בחלון, והנה זה, בדיוק כמובטח: הקפיטול.
הכול נראה מטורף וקריקטורי כל כך. אלפי צבעים חדים מתערבבים, פרצופים משונים ובגדים מוגזמים. הכול סוריאלסטי ומוגזם.
ההמון מריע וצועק, זורק עלינו דברים לא ברורים בצבעי ירוק ואדום. ואז מישהו מבחין בי, והיא מצביע עלי וכולם מפנים אלי מבט וצועקים. אני לא יודעת מה, ואני לא רוצה לדעת. שאגות פראיות ממלאות את אוזני מהחלון. האנשים האלה עומדים לראות את מותי. האנשים האלה עומדים לראות את מותי וליהנות מכך. ואני לא אתן להם כל רגע נוסף לצפות בי כל עוד זה תלוי בי.
אני מתנתקת מהחלון וחוזרת אל הקרון שלי בהליכה מהירה, צעקות אנשי הקפיטול מהדהדות באוזני כל הדרך, וכשאני מגיעה, אני קורסת במיטה ונרדמת.

[Onishi Sumi]

כשהקפיטול מופיע מבעד לחלון, אני לא יכולה לעצור את עצמי ומתקרבת. אני יודעת איך האנשים האלה נראים, כמובן. האישה שמנחה את טקס האסיף שלנו היא דוגמה מצוינת לכך. אבל בכל זאת, לראות את כל האנשים האלה, שנראים כמו תחפושות מהלכות, מהמם אותי.
אז אני בוהה בהם, בהתחלה קצת בשוק, ואז מבינה שאני צריכה להציג תדמית מסוימת. אז אני מחייכת בביטחון, ומסתכלת עליהם. הם זורקים ורדים, וצועקים, ואני מרשה לעצמה להינות מהרגע. אז מה אם הם מהמרים ממש ברגעים אלה על כמות הזמן שנשארה לי לחיות.
"הם בטח אוהבים את העיניים שלך," מייקל מציין מאחורי, ואני משתדלת לא להגיב בהבעה שתערער את הביטחון שאני מציגה.
הוא צודק. העיניים שלי אולי נחשבות במחוז 7 לדבר רע ומקולל, אולי נחשבות במשפחה שלי לדגש שאני לא סופי, אבל פה זה מתאים. מיוחד. הופך אותי לקצת יותר דומה להם, וקצת פחות דומה למתמודדים.
אולי לשם שינוי זה יכול לשחק לטובתי.

[קלישה מהלכת]

בחלומותי מככבים אלפי מיועדים עם גרזנים וסטייליסטים עם מזרקים כחולים שיורים בי כדורי עופרת ולפתע הופכים לברטניס, שצועקת עלי שלעולם לא אהיה חזקה כמו דורותי, ופתאום גם אמא שם, והיא מחבקת אוכף שקט ומסננת באוזניו שהיא שונאת אותי ושמחה שמתי... הכול מתערבל ומתערבב, פיסות חלומות מתחברים יחד ויוצרים תרכובת לא הגיונית. אני מתעוררת בעיניים פותחות לרווחה ובלב דופק בחוזקה, ורואה שכבר נעצרנו. עוד כמה שניות מרסל יבוא לדפוק בדלת כדי להזכיר לי "סצ'ריך להיפגס עם הסטייליסטים עכביו". אני מנערת את שערי הפרוע משינה ולוגמת כמעט את כל בקבוק המים שמונח על שידתי. לבסוף אני משפריצה את מה שנשאר על פני כדי לנקות את הזיעה הדביקה, וכבר שומעת את הדפיקה בדלת ואת הצעקה של מרסל. אני מחליפה בגדים במהירות בחדר השירותים ויוצאת במהירות.
סקוט ודורותי כבר מחכים לי למטה. סקוט נראה מעט רגוז כשהוא רואה אותי, ואני מניחה שחיכה לי זמן רב. רק ההשערה הזאת ממלאת אותי שביעות רצון ושמחה על הסיוטים שמנעו ממני להתעורר. אבל השמחה לא מחזיקה מעמד למשך זמן רב, כי כבר דורותי מוציאה אותנו החוצה ומובילה אותנו ברחבי הקפיטול כדי לפגוש את הסטייליסטים שלנו.

[Onishi Sumi]

הסטייליסטים שלי מתים עליי.
"תראו את העיניים האלה! משגעת! נולדת ככה? יש את זה לעוד מישהי במשפחה?"
"את שרירית, עם קצת תזונה נכונה נוכל לעשות ממך משהו מדהים! כל כך הרבה פוטנציאל!"
"תראו את השיער הזה! כל כך הרבה דרכים לעצב אותו!"
הם מתלהבים הרבה יותר מידי ממני בהתחשב בעובדה שאני רגילה למדי. אולי זה כי בדרך כלל המועמדים משבע כולם בעלי שיער ועיניים חומות כמו של העצים, ולכן העין השונה שלי גורמת להם לחשוב שיש להם עם מה לעבוד.
שיהיה. אני לא טורחת להגיב, גם לא כשהם תולשים ממני שיערות. אני מקווה שלא ילבישו אותנו כמו עצים, למרות שאני יודעת שזה מה שיקרה - הסטייליסטית מלבישה אותנו כמו עצים כבר אין ספור שנים. אני מקווה שאני אוכל להיות עץ יפה לפחות, ברוש או משהו.
הם מפטפטים על כל מיני שטויות, אז אני מנסה להתעלם מהכאב של התלישות ולחשוב על דברים אחרים. סופי בטח בבית הספר עכשיו, ובטח כולם מסתכלים עליה כאילו היא מסכנה. זה קצת אירוני, כי היא זאת שניצלה ממוות כשהחלפתי אותה. אבל אף אחד בבית הספר לא באמת אוהב אותי, אז זה לא מעניין אותם ממש.