The Hunger Games | 10.5, לקלישה ולי

[Onishi Sumi]

אני הולכת למרכז האימונים ברגע שאני מרגישה מלאה, אבל לא מלאה מידי. אני לא רוצה להתאמץ ואז להקיא, אחרי הכל.
אני לא טורחת לחכות למייקל, בעיקר כדי להבהיר לו שאני לא רוצה שהוא יסתובב קרוב אליי באימונים. השבע על החולצות שלנו הוא הקשר היחיד, ושישאר כך.
אני מקשיבה בחצי אוזן לאישה שפותחת את האימונים, ולפני שהיא מסיימת את המשפט האחרון שלה אני כבר הולכת לעמדה של הגרזנים. הבחור לא נראה מופתע מאד לראות אותי, ואני מניחה שזה בגלל השבע. רובנו נולדים עם גרזן ביד.
"אני לא צריכה הסברים, אפשר להתחיל," אני קובעת, והוא לא מתנגד. אני מתחילה להתאמן על הגרזן, ומופתעת בכמה מקלילות אני מצליחה לפגוע במטרות, שלא לדבר על זה שגם בקרב פנים מול פנים אני מצליחה דיי מהר להפיל את הבחור שאחראי על העמדה עם הגרזן מכוון לגרון שלו. משהו בי רוצה לדקור אותו, אבל יש לי הרגשה שהם לא יחבבו את זה במיוחד.
אני מחייכת כשאני רואה שהעיניים עליי, ולא מופתעת כשהזוג ממחוז 2 מחליט להצטרף לעמדה. אני מתנהגת כאילו אני לא שמה לב לעובדה שהם שם, בעיקר כי הייתי רוצה שלא לשים לב לעובדה שהם שם.
"את טובה." הבחור מציין על אף שאני לא מתייחסת אליו, ואני מחייכת. "אני יודעת."
"אני חושב שאת יכולה להתאים אלינו. את יודעת, מחוז 2, 4, 1," הוא ממשיך, ואני נעצרת, מרימה את הראש שלי.
אני לא רוצה להיות איתם, אבל אני גם לא רוצה לסרב ישר.
"אני אחשוב על זה," אני קובעת, בתקווה שאני לא מעצבנת אותו. זה בטח יעצבן אןתו.
הוא נראה לא מרוצה, אבל כנראה שהכישורים שלי מספיקים כדי שהוא יבחר להנהן ולא לריב איתי. לפני שאני אעשה טעות שעלולה לעלות לי בחיים שלי במשחק, אני עוברת לעמדת הטיפוס.
גם בזה אני טובה. אני מתחילה לטפס, ובדיוק תלויה בין שמיים וארץ כשאני שמה לב לנערה ממחוז 11. ידעתי שהיא לא טיפשה כמו שהיא נראית! היא אפילו טובה למדי. חלק בי רוצה להציע לה ברית- עם היכולת שלי בקרב פנים מול פנים והיכולת שלה להגיע למטרות רחוקות יןתר, אולי זה יכול לעבוד.
אני לא בטוחה איך אני רוצה לפנות אליה אם בכלל, אז אני חוזרת להתעסק בטיפוס. אני לא באמת חושבת על מה שאני עושה, או על העובדה שהרגליים שלי לא נגעו ברצפה כבר רבע שעה לפחות. זה מרגיש כמו הבית, אם כי בבית אני מגיעה לגבהים יותר גבוהים.
אחרי שהחלטתי שגם כאן השווצתי מספיק (מה לעשות, זה מה שאני עושה) אני מחליטה להתחיל לעבוד על כישורים שאני אזדקק להם, כמו הדלקת אש או הסוואה. לכן, אני הולכת לעמדה של הבחור שמלמד כישורים הישרדותיים כמו להדליק אש, ונראה כאילו הוא בשוק שמישהו חשב על העמדה שלו.
"לא מאד פופולרי, הא?" אני שואלת בשעה שהוא מסתדר כדי להתחיל להסביר לי את ההוראות.
"לא. רוב המועמדים עסוקים בחשוב איך ישרדו אם יתקלו במועמד אחר, ןלא איך יתמודדו עם הקור או החרקים." הוא מסביר, ואני מחייכת. אני לא כזאת.

[קלישה מהלכת]

בתחנת השלכת סכינים אני מיד דואגת להיראות גרועה במהרגיל – כי אני באמת גרועה מהרגיל בזה. תמיד חשבתי לעצמי שהשלכת סכינים, חץ וקשת ורובה זה בערך אותו דבר – אבל מתברר שלא, כי אני כמעט תמיד מחטיאה את המטרות. אבל זה נותן לי זמן לסרוק את סביבתי בזמן שהמפקד על התחנה מנסה בלי הצלחה יתרה למצוא את כל הסכינים שהתעופפו בחדר והלחזיר אותן לכאן.
הנערה ממחוז ארבע שדחפה אותי קודם עוקבת בעיניה אחר שיחה שמתנהלת בין מחוז אחד לשבע כשבידה פגיון משוננת. לא נרה שהוא מרוצה ממה שהיא אומרת, אבל הוא פשוט מהנהן ודי ברור למה. כישורי הלחימה בגרזן שלה היו פשוט מדהימים. ואז היא פונה אל תחנת הטיפוס ומתחילה לטפס בקלילות כאילו היא הולכת על קרקע מוצקה. אולי השנה יש סיכוי למחוז שבע.
אני פונה להביט בנער ממחוז שמונה, שמצליח די טוב בתחנת הסוואה. הוא מדבר עם בת זוגתו בנעימים כאילו הם מכירים מאז גיל אפס, ואז אני חושבת שאולי זה נכון. לשניהם יש עיניים חומות ושיער שחור, וגם תווי פניהם דומים. זה בטח מזעזע, להיכנס למשחקים עם אחיך.
בזה אני מהרהרת בעוד נער נעמד לידי בתחנה גם הוא. הוא מרים סכין אחת ומשליך אותה בקלילות בדיוק למטרה. הוא מיד עובר למטרה הבאה, מרים סכין נוספת ומשליך אותה בעוצמה רבה.
אני כמעט שומעת את הקול של דורותי בראשי, תצרי בריתות! היא פוקדת עלי. אז אני מבליגה על הכבוד העצמי שלי ופשוט ממתינה עד להזדמנות. והיא בהחלט מופיעה, כשהוא מיידה זוג סכינים למטרה ואחת מחטיאה ופוגעת בקירות המרוככים של חדר האימונים וחוזרת אלי כמו בבומרנג. אני מספיקה לתפוס אותה ומחזירה לו אותה.
"מצטער," הוא מתנצל ונראה נבוך ויש לי תחושה שאני יכול לכרות איתו ברית, דווקא. לפחות אני יודעת שהוא לא קרייריסט ולא מטומטם. לפחות אני חושבת

[Onishi Sumi]

אני מנסה להדליק אש משהו כמו שתי דקות לפני ששני המועמדים משלוש מופיעים לידי. הם נראים אפילו יותר רזים וקטנים ממה שהם היו כשראיתי אותם על המרכבות, ואני קצת מפחדת שהם בני 12 או 13. למרות ששוב, אני בת 15 אחרי הכל, ואין הבדל גדול.
"דפנה, נכון?" אני דיי בשוק שהבת זוכרת את השם שלי, ומרימה את הראש. היא מחייכת חיוך מתוק שהיה נותן לה נותני חסות אם היא לא הייתה כל כך שברירית ונראת כחסרת סיכוי.
"נכון, אני מופתעת שזכרת," אני מציינת, וחוזרת לנסות להתרכז בלהדליק אש. אני חושבת שאני מצליחה טיפה, האמת. נדמה לי שראיתי ניצוצות.
"אנחנו זוכרים אותך בגלל שהתנדבת בשביל אחותך," הבן מסביר, ואני נושכת את פנים הלחי בלי להתכוון בכלל. סופי. קיוויתי למשוך תשומת לב של נותני חסות אם כבר, ולא של מועמדים אחרים.
"לא יכולתי לחשוב עליה כאן." אני אומרת לחלל האוויר, והרגע המרגש נקטע כשאני מצליחה להדליק אש. אולי יש לי סיכוי לא למות מקור במשחקים עצמם, שזה משהו.
"ומה לגביכם? אני חייבת להודות שאני לא זוכרת את השם שלכם," אני מודה בלחש, והשניים מחליפים מבט.
"אני קלאוס, וזו אמילי," הבן אומר בשעה שאני שוב מנסה להתחיל להדליק אש. הפעם זה פחות עובד- אולי הפעם הקודמת הייתה נס או משהו כזה.
"אתם ממחוז 3, לא? אתם בטח חכמים," אני מציינת, "אתם נראים חכמים."
זה כנראה מעורר להם את הביטחון, כי הבן - קלאוס - מתחיל לדבר על כל הדברים שהוא מבין בחשמל, והבת מצטרפת עם ההמצאות האחרונות שלה. אני יכולה להישבע ששניהם בני 13 במקרה הטוב, ואני בטוחה שהם היו חברים טובים לפני שהם נבחרו.
מכיוון שאני לא יודעת כל כך איך להמשיך את השיחה, אני נותנת להם לדבר, ובלב מחליטה שאם הם ישרדו את היום הראשון הייתי רוצה להיות איתם בברית.
זה בהחלט לא יביא לך נותני חסות, דפני, קול קטן בראש שלי אומר. אבל אולי אם אני אצליח לקחת גם את הנערה ממחוז 11 - שכרגע מדברת עם בחור ממחוז שאני לא מזהה - יהיה לנו סיכוי. הכישורים שלי, הכישורים שלה והשכל של שני הנערים ממחוז שלוש.
הבעיה היא, שמחוז 3 הם טרף קל. הם צועקים חולשה. וזה גורם לי לחשוב שאני לא בטוחה שאני רוצה להיות בברית איתם.
אולי תנסי קודם לדבר עם הנערה מ-11, ואם תצליחי לכרות איתה ברית תחליטו יחד על אנשים נוספים, אני חושבת, כל זה בזמן שהנערים משלוש ממשיכים לקשקש - ספק איתי או אחד עם השניה - על כל הדברים שהם יודעים לעשות עם אלקטרוניקה.

[קלישה מהלכת]

"אני אייברי. מחוז חמש." הוא מוסיף בעודו מרים שוב את הסכין ומשליך אותה בכל עוצמה ועם זאת בדייקנות מדהימה לעבר המטרה הבאה.
מחוז חמש, תעשיית חשמל. לא פלא שהוא כל כך דייקן ועדין, אלו בטח התכונות הכי חשובות לעבודתו.
דעתי מוסחת לשניה כשהוא מרים זוג סכינים נוסף ומשליך אותם באותה תנועה מחושבת ובאותה הבעת ריכוז. אני די בטוחה שרוב המיועדים ממחוז חמש לא היו מגיעים לרמה שלו - משהו בדייקנות ובטבעיות שבה הוא משליך את הסכינים שוב ושוב בקלות שכזו, נוסך בי את הרושם שהוא מתאמן עם סכינים מאז גיל חמש. אבל זה לא יכול להיות הגיוני, כמובן.
"אני איי.ג'יי, מחוז - "
"אחת־עשרה, אני יודע. את אחת משתי המתנדבות, נכון?"
שתי המתנדבות?
"כן, בדיוק." אני מרימה סכין ומנסה בלי הצלחה מרובה להשליכה למטרה די קרובה. צל גיחוך עולה על פניו כשאני מגיעה לעיגול החיצוני של המטרה. אבל הסכין מספקת לי תעסוקה, ובזמן שהוא מרים סכין חדשה ושואל אותי מי היתה הנערה שהתנדבתי במקומה, אני מנסה לחשוב מי המתנדבת השניה. יכול להיות שהם מתכוונים לאחת הקרייריסטיות, כמובן, אבל לרוב כשאומרים "מתנדב" לא מתכוונים לקרייריסטים. אם היו מתכוונים לקרייריסטים זה היה ארבע מתנדבות.
מה שאומר שהיתה עוד מתנדבת חוץ ממני.
"היא היתה חברה שלי," אני עונה בתשובה לשאלתו של אייברי, כשאני קולטת שהוא עוד ממתין לתשובה.
"חברה?" הוא מרים גבה בהפתעה.
נקודה טובה, אני אומרת בליבי, אבל במקום זה מושכת בכתפי ואומרת, "היא היתה חברה טובה שלי."
אני מנצלת את השתיקה שמשתררת כשהוא משליך עוד סכין ושואלת אותו מי המיועדת השניה. כעת אני מצטערת שלא צפיתי בטקס יותר בקפידה, הפסקתי איפשהו באיזור מחוז שש. בקושי חצי. כל היתה לי ברירה, באותו לילה העדפתי פשוט להתכרבל בשמיכה לכדור קטן ולהירדם בתקווה שכשאני יתעורר יתברר שהכול הוא רק חלום רע. לא היה לי כל כך חשק לסקור את האנשים שאחד מהם עתיד להרוג אותי בעתיד.
"לא ידעת?" הוא שואל. "הנערה ממחוז שבע. דפנה ג'ייד."
אני מעיפה שוב מבט לעבר מחוז שבע. כעת היא נמצאת בתחנת הדלקת אש ומדברת עם שני המיודעים ממחוז שלוש, שניים תמהוניים למראה שנראה כחברים טובים, ממש כמו המיועדים ממחוז שמונה. אז היא התנדבה? במקום מי?
"במקום מי?"
"אני די בטוח שזאת היתה אחותה. היא היתה מאוד דומה לה." אייברי מעיף אלי מבט בערך בפעם הראשונה. "לא צפית בטקס?"
"לא עד הסוף. זה היה יום ארוך." אני אומרת בקצרה.
הוא מושך בכתפיו כאילו זה לא ממש מעניין אותו.
"אני מניח. יש לך שני אחים, נכון?"
"כן, איך אתה יודע?" אני שואלת בלי יותר מדי סקרנות בקולי. כעת הוא נראה לי פשוט קצת חטטן.
"אחיך הקטן צעק כשהתנדבת במקום הנערה ההיא, בריטני, נכון?"
"ברטניס." אני מתקנת בקרירות.

[Onishi Sumi]

בשלב מסוים אני מתנתקת מהשיחה של מחוז שלוש - שאני חושבת ששכחו איפה הם נמצאים - ופשוט מתרכזת בלנסות להדליק אש כמו שצריך. אני לא טובה בזה יותר מידי, אבל אני חושבת שאם אקדיש לזהת תשומת לב באימונים אולי יש לי סיכוי לא למות מקור ביום הראשון של המשחק.
אלא אם כן הזירה תהיה מדבר, אני חושבת, ואז אני חושבת לעצמי שאין מצב שזה יקרה. הקפיטול רוצים שעשועים, ולכן כמעט תמיד הזירה דומה פחות או יותר ליער גדול - יתרון עבורי. בשנים שבהם הם עשו זירה קפואה לחלוטין או זירה מדברית היה משעמם וכולם מתו מהר.
משעמם לקפיטול, זאת אומרת. במחוזות בעיקר שמחו שזה נגמר כמה שיותר מהר.
אחרי שאני מחליטה שניסיתי מספיק להיום, אני מחליטה ללכת אל העמדה של הסכינים, איפה שמחוז 11 נמצאת. הבחור שהיא דיברה איתה כבר הלך, אלוהים יודע לאן, אז אני חושבת שזו ההזדמנות שלי.
בהתחלה אני רק מנסה לזרוק כמה סכינים בלי להתייחס אליה יותר מידי, וכשהם מצליחים במקרה הטוב לפגוע ברגל של הבובה ובמקרה הרע ליפול באמצע הדרך, אני מגחכת לעצמי.
"אין ספק שזה לא הכישרון שלי," אני ממלמלת, ועוברת להסתכל על הנערה ממחוז 11, בוחנת את תגובתה.
אין לי שמץ של מושג איך אני אמורה לנסות לעשות איתה ברית. זאת אומרת, הקרייריסטים מחפשים אותי ולא אני אותם, אז פה לא הייתי צריכה לעשות יותר מידי. הנערים ממחוז 3 כנראה ימותו ביום הראשון, ואם אני אבחר לקחת אותם איתי זה רק יעכב אותי. במילים אחרות, זה או מחוז 11 או להתחיל לחשוב להסתדר לגמרי לבד.
או להתפשר על הקרייריסטים, כמובן, שאני מניחה שזה יכול להיות טוב עד לשלב הזה שנצטרך לפנות אחד נגד השניה. אני לא בטוחה שאוכל לנצח אותם.

[קלישה מהלכת]

הוא מבחין במבט שלי פתאום ומסמיק.
"מצטער, אני לא ממש טוב עם אנשים ש – זאת אומרת, את יודעת.... מיועדים." הוא מסיים בחוסר רצון.
"אתה מיועד." אני מעירה.
"טוב, אני גם לא לגמרי יודע להסתדר עם עצמי," הוא מודה ומצליח להוציא ממני חיוך. "אני מניח שהנערה הזאת, ברטניס, היתה מאוד חשובה לך?" הוא ממשיך.
אני שוקלת לשניה לספר לו אבל פוסלת את האפשרות מיד ובמקום זה מחליטה לשחק את האחת שהתנדבה מטוב ליבה לעזור לחברה המסכנה שלה, מה שנכון במידה מסוימת. אני מהנהנת כשמבטי מושפל, ומרימה את ראשי רק כשאייברי ממלמל משהו לא ברור ונעלם לתחנה אחרת. הוא לפחות נראה נורמלי. בינתיים.
אני מתחילה להשתפר קצת בסכינים, בעיקר שמדובר במטרות עגולות. בבובות... קצת פחות.
יופי, אז אני מסוגלת לפגוע בפירות אבל לא בבני אדם. פשוט נפלא.
אני שומעת צעדים ומסובבת את ראשי כדי לראות את הנערה ממחוז שבע נעמדת לידי ומתחילה לנסות את כוחה בהשלכת הסכינים. אני מחליטה להתעלם ממנה בינתיים, כי לא ברור לי איך אני אמורה להתייחס אליה, במיוחד אחרי שאייברי סיפרה לי שהיא התנדבה במקום אחותה. היא לא נשמעת לי מסוג האנשים שינצחו בזירה, וכרגע זה הדבר היחיד שאני לוקחת בחשבון בשיקולים שלי.
היא לא כל כך טובה, אבל גם אני לא, אז אין לי זכות לשפוט אותה, אני מניחה. אבל לפחות היא מצליחה לפגוע בבובות לפעמים. בפעם האחרונה שניסיתי כמעט הורדתי למדריך את היד כשניסיתי לפגוע בלב של הבובה.
הוא עזב ואחרי כמה דקות הופיע אדם אחר, שכנראה יהיה מעתה המדריך של התחנה.
"אין ספק שזה לא הכישרון שלי," ממלמלת הנערה ממחוז 7 לפתע. אני דובקת בהחלטתי להתעלם ממנה כל עוד היא לא פונה אלי ישירות, ומשתדלת לא לשנות את הבעת פני. יכול להיות שהיא בכלל רק דיברה לעצמה.

[Onishi Sumi]

הבחורה מ-11 לא מסתכלת עליי, ואני לא מופתעת. אני מניחה שאני לא מרשימה במיוחד. אני יודעת שהיא הסתכלה עליי קודם כשטיפסתי והתאמנתי עם הגרזן, ואני מניחה שזה כנראה לא היה מרשים מספיק. מצד שני, זה הרשים את הקרייריסטים.
אני מתחילה לחשוב שכדאי לי להצטרף אליהם וזהו. ואם כן, אני צריכה להחליט מהר. זה יחזיק אותי יחסית הרבה זמן במשחק, עד שנצטרך להיות אחד נגד השניה. ואז מה? הם יודעים את כל הצדדים החזקים שלי. אני אאלץ להילחם בהם פנים מול פנים, ואומנם אני טובה אבל אין סיכוי מולם בכל זאת.
אולי אני אעבוד לבד וזהו. אלחם במרחץ הדמים כדי לקחת את מה שאני צריכה ואז אסתלק משם.
אני מנסה לפגוע בכמה מטרות הרבה יותר קרובות, והפעם אני פחות מפספסת. זה כנראה בגלל שהן קרובות יותר. בכל זאת, אני לא טובה במיוחד. אני שוקלת לעבור לנסות להילחם בקרב פנים מול פנים עם סכין - אני טובה יותר עם גרזן, אבל הוא כלי גדול וכבד ואני יכולה למצוא את עצמי בסיטואציה שאני לא יכולה להסתובב איתו.
"יש אפשרות להתאמן בקרב פנים מול פנים עם הסכין?" אני שואלת את המדריך, שמחייך ומהנהן. אני לא רואה על מה הרבה יש לחייך כשמדברים על קרב כדי שאדע להרוג יותר טוב, אז אני לא ממש מחזירה חיוך.
אני לא בדיוק טובה גם בזה. אומנם בחלק הפיזי של להתחמק ממתקפה, לנסות להתקיף וכדומה אני בסדר - אבל אני לא מצליחה באמת לצאת מהקרב כשידי על העליונה.
אני רושמת לעצמי לנסות להמשיך לשפר את זה, יחד עם הכישורים הבסיסיים.

[קלישה מהלכת]

כנראה שהיא באמת דיברה לעצמה, כי היא לא ממשיכה לפנות אלי או לנסות להתידד איתי עוד. אנחנו ממשיכות עוד כמה דקות להתאמן בתחנה בשתיקה, שתינו בלי כישרון בולט, בשעה שקולות הנערים המתאמנים והמדברים ביניהם ממלאים את החדר וסביבנו נרקמות בריתות ויריביות. הקרייריסטים מאוגדים ביחד, מדברים ביניהם בעודם מתנסים בשימוש בגרזן בתחנה שמחוז 7 עברה בה קודם. סקוט, למרבה הפליאה, נמצא בתחנת צבעי הסוואה, ועל פניו הבעת רוגע משונה בעודו פועל במהירות ויעילות שראיתי קודם על פניה של אחותו. לצידו עומדת נערה שאני לא זוכרת ומדברת איתו בקולניות, מבלי שיענה לה מלבד הנהונים קצרים. קרוב אלינו אוליבר מדבר עם מחוז שתים־עשרה, שבאופן קצת אירוני באמת בת שתים־עשרה. היא נראית מתוקה ונבונה, אך לא מסוג המיועדים שינצחו בזירה, וליבי נחמץ עליה. אך כשהיא רואה אותי היא מחייכת אלי חיוך מתוק, שגורם לי לרצות להסיט את מבטי. יש לי תחושה שאני לא אצל0יח להרוג אותה.
אני מחליטה לבסוף לפרוש מהתחנה, כשאני מגיעה למסקנה שהגעתי לגבול קצה היכולת הלא מאוד מרשימה שלי. אני פונה עכשיו לתחנה שאני בטוחה שאהיה טובה בה – תחנת צמחים, בה עומדת מנחה סגולת שיער ושפתיים שמסבירה לי בזריזות ובמבטא קפיטול כבד מה בדיוק לעשות. אני פונה לקבוצות העשבים, הפטריות והשורשים ומוצאת את עצמי שוקעת בתהליך סיווגם – זוהי חובייזה, תוכל לשמש תחבושת מצוינת במידה ואפצע וגם עשב שניתן לאכול אם אין ברירה; אלו הם גרגירי קאוברי, אדומים ומתוקים ואכילים בהחלט, וזאת פלומרה – יפהפיה, אך רעילה ומסוכנת. אני מרגישה כמו בבית בתחנה, ויודעת שגם לדורותי לא היה אכפת אם הייתי מפגינה יכולות בתחנה – זה כמעט תמיד מאפיין את המחוז שלנו, כמו שבע עם הגרזנים ושלוש עם הקלשונים. כל פעם שאני טועה אני מציצה באחד ממגדרי הצמחים ומגלה פרטים חדשים, וזה מרתק ממש כמו העובדה עם אבא בבית המרקחת ומהנה אפילו יותר מהירייה ברובה. מישהו מצטרף אלי בשלב מסוים ומנסה גם לסווג צמחים, אבל אני לא שמה לב. לפחות לא עד שהמישהו שואל אותי בבישנות, "הצמח הזה הוא רוש?", ואני מרימה מבט אל בת השתים־עשרה המתוקה שנופפה לי קודם, שמביטה בי בצפייה לתשובה.

[Onishi Sumi]

המסקנה המתבקשת: אני לא חברותית בעליל.
זה לא מפתיע, בהתחשב בעובדה שהחברה האנושית היחידה שלי הייתה אחותי התאומה. חרקים וציפורים על העצים לא ממש יעזרו לי כאן בזירה, אחרי הכל, אלא אם כן אני ממש אצטרך אוכל.
אני מתחילה להתעייף, אז אני הולכת אל התחנה של קשירת קשרים, שם אין אף אחד (באופן מאד לא מפתיע).
המנחה נראה מאושר שמישהו מתייחס אליו, ומתחיל להראות לי בהתלהבות כל מיני קשרים. אני מנסה, אבל זה פשוט לא עובד.
זה מזכיר לי את הימים כשהייתי ממש קטנה, והייתי מסתכלת על אמא שלי מראה לנו איך לגלף דברים מעץ בצורה מדהימה. סופי הייתה קולטת את זה כמעט מיד, ואילו אני סתם חתכתי את הידיים שלי. ככל שעברו השנים אמא שלי הפסיקה לנסות ללמד אותי את האומנות הזו והתחילה ללמד רק את סופי, ואני מצאתי את עצמי לא מגיעה לחנות שלה בכל מחיר. זה היה תזכורת לעובדה שלא משנה מה אעשה, לא אהיה ילדה מקסימה חמודה שיודעת לרקום או לסרוג או לעשות דברים של בנות.
הכל יכל להיות קל יותר אם הייתי בן. ואם היה לי רטייה לשים על אחת העיניים, כמובן. אני חושבת שהייתי שמה על העין החומה, אפילו שהצבע הבהיר של השניה היה מבליט אןתי בכל זאת. אבל גם רטייה הייתה עושה את זה, לא?
חוץ מזה, הייתה תקופה שבאמת ניסיתי לשים רטייה, וסתם הלכתי לתוך עצים וקירות כל היום.
אני בעיקר משחקת עם החבלים במקום באמת לנסות לקשור אותם, ומסתכלת על השאר. אני לא יכולה שלא לשים לב שיש יחסית הרבה מתמודדים ממש צעירים השנה - הילדה משתיים עשרה, הילד מאחת עשרה שאני זוכרת שהוא קטן על אף שהוא לא נראה ככה, הילדים משלוש. הקרייריסטים הולכים לאכול אותם בלי מלח, וזה יהיה פשוט מזעזע.
אני לא בטוחה שאני רוצה לצפות בזה.
הבעיה היא שאם הם יחסלו מהר את כל הקטנים, מהר מאד אני אהפוך להיות המטרה הבאה שלהם.
המחשבה עושה לי כאב ראש, אז אני חוזרת ספק לשחק ספק לקשור את החבלים שלי. אין ספק שמוטוריקה עדינה זה לא ממש הקטע שלי.

[קלישה מהלכת]

אני מעיפה מבט לעבר הצמח שהיא אוחזת בידה. אלפי פרחים קטנטנים פורחים בלבן צפופים ביחד, ומתחתם מתשרגים ענפים ירוקים וצהובים דקיקים סביב הגבעול. זה בהחלט לא רוש.
"זו גיבסנית," אני אומרת ומצביעה על הענפים המתעקלים והגבעול המפותל. "לרוש יש עלים ירוקים וגבעול ירוק והוא פרח, וגיבסנית בכלל צומחת על שיח."
אני נזכרת בפרחי הגיבסנית, הגרניום הריחני וההיביסקוס שאמא היתה מביאה הביתה אחרי יום טוב, בטעם המתקתק העדין של הגיבסנית הלבנה לעומת הרוש הרעיל, מעוטר העלים, שהיה משמש את אבא כדי לרקוח תרופות מרגיעות ונוגדות עוויתות. ליטול מנת יתר ממנו... לא יגמר בטוב.
היא מהנהנת ופותחת את מגדיר הצמחים, כנראה כדי לברר מה ההבדל בין רוש לגיבסנית, והאם שניהם אכילים. אני ממשיכה למיין את השורשים בלי יותר מדי טעויות עד שאני גומרת, ועוברת מהתחנה הזאת לתחנת טיפוס. זוהי גם תחנה שאני יודעת שאהיה טובה בה, ומן הסתם גם סקוט, שנמצא כעת בתחנת הכנת פתיונות לדיג. רוב זמני עובר עלי בטיפוס על עצים במהלך הקטיף.
בזמן שאני למעלה אני מנסה לחושב על אסטרטגיה. האסטרטגיה של דורותי היתה תתחברי לכמה שיותר אנשים, תכרתי בריתות מועלית. אבל אני רגילה כל כך לפעול לבד, שאני לא יודעת במי אני יכולה להיעזר. והמיומנויות החברתיות הכושלות שהפגנתי בבית הספר לא יסיעו לי בשכנוע מיועדים בכך שאני פחות מטומטמת משאני נראית.
אני מנסה לסקור את המיועדים מהקיר ולהחליט עם הייתי רוצה לכרות ברית, אבל אף אחד לא נראה לי יכול לסייע לי במיוחד, מה שמחזיר אותי לנקודת ההתחלה. אייברי אומנם מדהים עם סכינים, והנערה ממחוז שבע מצליחה לבצע פעולות לא יאמנות עם גרזן, אבל מביניהם יכול באמת לעזור לי? אוף, חבל שדורותי לא כאן. היא טובה באסטרטגיה מבינינו.

[Onishi Sumi]

אני כל כך שקועה בלשחק-לקשר את החבלים שאני לא שמה לב שמייקל מתיישב לידי. וכשהוא מכחכך בגרון, אני קופצת במקום.
כל הכבוד, דפני ג'ייד. אם היית עכשיו בזירה היית מתה ברגעים אלה ממש.
אני מרימה גבה ולא אומרת כלום למייקל. מה הוא חושב לעצמו שהוא יושב לידו? חשבתי שהבהרתי שאני לא רוצה שוב קשר איתו ושהקשר היחיד בנינו הוא המספר על הגב שלנו. אני לא מחזירה לו חיוך כשהוא מחייך אליי, וחוזרת להסתכל בזעף על מה שזה לא יהיה שאני עושה עם החבלים שלי.
"מה?" אני שואלת בזעף, כי אין לי יותר מידי סבלנות אליו. למה למען השם הוא *עדיין* נראה כאילו הוא עומד לפרוץ בבכי? אוף, אנשים יתגלגלו מצחוק אם אני אעמוד יותר מידי זמן ליד הלוזר הזה.
הוא מסתכל עליי במבט פגוע, ומשפיל את מבטו. "חשבתי שאולי תרצי להתאמן יחד בגרזנים, את יודעת, כדי שיהיה לך יריב ברמה קצת יותר גבוהה."
עכשיו אני מרגישה קצת רע על הגישה שלי אליו, אני לא יכולה להכחיש. הוא בסך הכל רצה לתת לי אימון יותר טוב ממה שהמנחה המטומטם יכול להציע. אני יודעת שהוא עובד עם הגרזנים לא מעט - אחרי הכל, כל הגברים במחוז מתחילים לעשות את זה בשניה שהם מסוגלים להחזיק גרזן מבלי להפיל אותו על הרגליים - ואני מופתעת שהוא לא ציין את זה קודם. אולי הוא רצה להיות מסתורי, או שהוא לא הבין שזה יכול לשחק לטובתו עד שהוא ראה אותו משתוללת לי על הגרזן. עכשיו כשאני חושבת על זה, הוא בטח גם ידע כמה אני טובה. אני יכולה להישבע שהוא היה בקבוצה אחת עם אבא שלי באיזה פעם שהצטרפתי אליו לכרות את העצים.
"אין בעיה," אני מחייכת, קצת מתרגשת - המדריך של העמדה היה עלוב למדי, ואני יכולה להינות מאיזה קרב נורמאלי.
אני מחייכת חיוך מתנצל אל המדריך של עמדת הקשרים - שאני חושבת שהבין שאני לא אלמד לקשור כמו שצריך גם אם החיים שלי, תרתי משמע, יהיו תלויים בזה - וקמה עם מייקל אל העמדה של הגרזנים.
"רגע, רגע, שניכם - אסור לכם לעשות דו קרב אחד עם השניה. אתם עלולים לפגוע אחד בשניה. יהיה לכם מספיק זמן לזה בזירה." המדריך קוטע אותנו, ואני מעקמת את האף. נכון, הם זרקו משהו לגבי זה.
"בוא נתאמן קצת בכל מקרה, תראה להם מה אתה שווה. הם יהרגו אותך תוך שניה אם תמשיך להסתובב כאילו אתה הולך לבכות כל הזמן." אני יורה, ומתרחקת אחורה כשמייקל מהנהן ומתחיל להתאמן עם המדריך.
למה למען השם אני עוזרת לו? לא יודעת, אולי כי הוא ניסה להיות נחמד אליי לפני כן. אולי כי יותר קל לי לדבר עם האידיוט הזה מאשר לדבר עם אנשים שאני באמת לא מכירה בכלל.
הוא לא טוב כמוני, אני חייבת להודות. אבל הוא לא רע כמו כמה מהאחרים כאן, והוא גורם לכמה מבטים להסתובב אליו. בכל זאת, המדריך מצליח לגבור עליו פעם אחת, ואני נאנחת.
קיוויתי שהוא יהיה יוצא דופן, אבל אני מניחה שלא הייתי צריכה לצפות ליותר מידי.

[קלישה מהלכת]

כשאני מגיעה לראש הקיר אני יורדת ממנו בקפיצה, ורואה כיצד המיועדים סביבי מתחילים להתארגן לארוחה. מעטים מאוד יושבים אחד ליד השני, וביניהם, כמובן, הקרייריסטים, וגם זוג המיועדים ממחוז שמונה ואוליבר ובת השתים־עשרה ממחוז שתים־עשרה. בן הזוג שלה למחוז יושב, באופן מפתיע, עם הקרייריסטים. הוא גדול ונראה חזק, אך לא חכם כל כך.
אני מתיישבת גם לבד, ומלקטת רק קצת אוכל מפה ומשם. הלילה האחרון העלים את התיאבון שלי למאכלי הקפיטול העשירים. כשכל השאר יושבים ואוכלים ניתנת לי תצפית מצוינת עליהם – אני יכולה לראות מי חלש, מי חכם ומי יכול לעזור לי לשרוד. העין שלי כבר מיומנת בהבחנה בפרטים הקטנים ביותר שמסייעים לי ככייסת – נקישת המזלג חסרת המנוח של מחוז שתים־עשרה על השולחן, המתח בתנועותיה של המיועדת ממחוז ארבע כשהיא מדברת עם בן זוגה, והתצלום המציץ מכיסו נער שעל גבו רשום המספר תשע. רוב המיועדים עסוקים באוכל ולא מנצלים את ההזדמנות לבחון את יריביהם כראוי.
סקוט נמצא עם בת הארבע־עשרה הדברנית שדיברה איתו קודם. שיערה ג'ינג'י פרוע ותווי פניה גסים, אך עיניה נראות נבונות וערמומיות. היא יכולה להיות בעלת ברית ראויה , אך מצד שני יש לי תחושה שברית איתה לא תגמר טוב. בשבילי.
קומץ מיועדים עוד נמצאים בתחנות – מחוז שלוש מתאמנים בקשירת קשרים, מחוז שש מתאמן ברחבת הלחימה בחרב ועוד כמה נערים לא יוצאי דופן במיוחד מתאמנים שם עוד לפני שהם פורשים.

[Onishi Sumi]

אני מסתכלת על מייקל לעוד כמה דקות, ואז מחליטה ללכת לאכול. אני מתיישבת יחסית בצד - הרגל מהימים שכן הייתי טורחת להגיע לבית הספר - ומתחילה לחטט באוכל שלי יותר מאשר לאכול אותו.
אני לא אוהבת כל כך להסתכל לאנשים בעיניים, כי אני מודעת מידי לעובדה שהם מסתכלים על העיניים הנוראיות שלי בחזרה. ולכן אני משתדלת להסתכל רק על אלה ששקועים בשיחה, כי אני בטוחה שהם לא ירימו את העיניים שלהם. אני לא יכולה ללמוד עליהם יותר מידי - קריאת אנשים מעולם לא הייתה הכישרון שלי - אבל סתם נוח להסתכל על כולם במקום אחד. אני שוב נחרדת מכמה קטנים רוב המתמודדים השנה. אנשים באמת נהנים לצפות בילדים שלא התחלף להם הקול אפילו נרצחים?
כנראה שכן. אני מחזירה את המבט לצלחת שלי, ומכריחה את עצמי לאכול כמה חתיכות אפילו שמתחילה להיות לי בחילה מהמחשבה על כל המוות המגיע. תמיד חשבתי שאין לי כל כך בעיה עם הקונספט של המשחקים ומה שאאלץ לעשות אם אבחר, חשבתי שאם זה יקרה, אני כן אהיה מסוגלת לרצוח. כנראה שגם אני לא מכירה טוב את עצמי.
אני מתגעגעת לסופי אפילו יותר מהרגיל עכשיו כשאני כאן בצד עם הצלחת האומללה שלי. כשכן הייתי טורחת להגיע לבית ספר היא תמיד הייתה יושבת איתי במקום לשבת עם החברות שלה, ומדברת איתי על כל מיני שטויות כדי שאני ארגיש כאילו אני כן חלק מהכיתה על אף שלחלוטין לא הייתי. עכשיו? אני לבד.
אני נאנחת לעצמי, ומשתדלת להתמקד בפעולת האכילה כדי לא לחשוב יותר מידי.

[קלישה מהלכת]

אני קמה לפני כולם ומתחילה להתאמן לפני כולם, אבל גם גומרת לפני כולם. אני מרגישה את העיניים של אוליבר עוקבות אחרי כל הדרך ליציאה, וחשה הקלה משחררת כשאני יוצאת מהמסדרון סוף סוף ועולה במעלית. אותה תחושת בחילה משונה עולה בבטני כשאני עולה למעלה, והמוח שלי זועק לי בבהלה שאני עומדת לקרוס בכל רגע, אבל לא, אני מגיעה למעלה בשלום ונושמת בהקלה כשאני צועדת במסדרון בדרך לחדרי. אני יודעת שאני צריכה ללכת להיפגש עם דורותי, אבל אני מתישבת צמודה לקיר שבחדרי ומניחה למרצפות האבן הקרירות לצנן את תחושותי. פתאום מציפה אותי מערבולת של רגשות – ואני חשה בכל מה שניסיתי להדחיק, בתריסים המגיפים את החלונות בביתי במחוז אחת־עשרה. וברטניס... אני מנסה לחושב איך היא מרגישה עכשיו, משאחיה נבחר, משאני התנדבתי. חלק מטופש בתוכי שאני מנסה להדחיק אפילו קצת מקווה שהיא מצטערת שהתנדבתי.
אני לא יודעת כמה זמן עובר, אני רק שומעת את קול צעדיו השקטים של סקוט, מורככים על ידי השטיח העבה, ויודעת שדורותי כבר מחכה לי. אני קמה ומציצה לרגע בשמיים שעוטים עליהם עכשיו מעטפת כהה, כחולה עמוקה, ובכוכבים החיוורים שמתחילים לפרוח בשמיים כפרחי האדלוויס הלבנים שפורחים בתחילת הקיץ.
דורותי צופה בטלוויזיה בחדרה, ולוקחת לי כמה שניות לזהות אותה בתור צעירה, מפוחדת ומתוחה, כשבידה סכין קטנה שאחוזה במיומנות. היא רצה בג'ונגל אפל, מזגזגת בין ענפים נמוכים וסלעים עצומים בתנועות זריזות ומדויקות. היא מרימה אלי את ראשה כשאני מגיעה.
"התעכבת בחדר האימונים?" היא שואלת ונראית לא מאמינה.
"כן." אני אומרת ונשענת על הקיר שליד דלת חדרה, סוגרת אותה בעדינות. "מה רצית ממני?"
היא לוחצת על השלט וסוגרת את הטלוויזיה. "לעזור לך," הוא אומרת את התשובה המובנת מאליה. "זה מה שאני אמורה לעשות, לא?"

[Onishi Sumi]

אני מסיימת את האוכל שלי מבלי לדבר לאף אחד, וקמה חזרה אל המתקנים. אני לא רוצה לגרום לעצמי כאב בטן עם טיפוס, אז אני מסתובבת בין התחנות ובודקת כל מיני קלים - קילשון, חרבות, סכינים שוב פעם. הכלי שהכי קרוב בעיני לגרזן הוא הקילשון, אבל אני לא טובה בו באותה מידה.
אני משתדלת לא להתקרב לתחנות בהן הקרייריסטים, בעיקר כי אני יודעת שבפעם הבאה שאני אדבר איתם אני אצטרך לתת להם תשובה. עוד שאלה שעולה לי היא מה למען השם הם יעשו לי אם אני אעז להגיד לא - זה לא הופך אותי למטרה הראשונה שלהם, רק בגלל שהעזתי לסרב? זה אומר שאצטרך לברוח ממרחץ הדמים כמה שיותר מהר, אלא אם כן אני ממש רוצה לסכן את החיים שלי על השניה הראשונה.
אני הולכת כשמכריזים שהאימונים להיום נגמרו, ומוצאת את עצמי הולכת לצידם של השניים ממחוז 3 - שמשוחחים על אלוהים יודע מה ונראים כאילו הם סיימו יום מוזר במיוחד בבית הספר. כואב לי הלב, עליהם, באמת. אני לא רואה איך הם ישרדו, אפילו אם הם ישתמשו ממש טוב בשכל שלהם.
אבל מי מאיתנו כן הולך לשרוד? אחרי הכל, בעוד ממש מעט זמן חצי מהילדים הצוחקים הללו יהיו מתים. חצי מהם לא יוכלו להגן על עצמם בכלל במרחץ הדמים. יכול להיות שאני זו שאהרוג חלק מהם.
פתאום תוקפת אותי בחילה של ממש, ואני כושלת לכיוון הפח הקרוב ומקיאה. נהדר, עכשיו אני עושה רושם של חלשלושה.
גל נוסף של בחילה עולה בי, ואני לא מצליחה לעצור את עצמי מלהקיא. אני שומעת כמה אנשים צוחקים, ומכריחה את עצמי להתרכז בנשימות עמוקות ולא בטעם החמוץ בגרון שלי. שיצחקו, מה אכפת לי? אולי גם אותם אני אהרוג בעוד כמה שבועות.
אני מרגישה יד על הגב שלי, ולא מופתעת לראות את ג'והאנה לידי.
"ידעתי שההסתובבות שלך בלילה היא לא הסוף של ההתרגלות שלך לסיטואציה," היא מציינת בקול כמעט רך שמפתיע אותי, ואני מנגבת את הפה עם השרוול ומתיישרת.
"אני בסדר, באמת." אני קובעת בלחש, אבל היא בכל זאת מתעקשת לעזור לי ללכת.
אני תוהה אם היא ככה עם כל המתמודדים שהיא מנחה, ואני מאד בספק. האם זה בגלל שהיא חושבת שיש לי סיכוי? האם היא חושבת שאני מנצחת? אין סיכוי שעשיתי משהו מיוחד שגרם לי להיכנס לה ללב.
אני נזכרת שהתנדבתי בשביל סופי, וחושבת שאולי זה יכול לגרום לזה, אם כי אני עדיין בספק. מבחינתי זה היה הדבר הנכון לעשות - הרגשתי את זה בלב שלי בשניה שהשם שלה עלה באסיף. אבל לא כל אחד היה מתנדב בשביל האחיות התאומות שלו, והאמת, אני לא חושבת שסופי הייתה מתנדבת אם השם שלי הוא זה שהיה עולה באסיף.