Willis x Sevi | Lyli, 25.03.22

[Onishi Sumi]

יהיה תכנים של אלימות, מוות ועוד דברים יפים כאלה. האזהרה הזאת לא סתם, ואשמח שמי שמרגיש שאינו יכול להתמודד עם התכנים לא יקרא את השרשור. תודה ושבוע מצוין

הטופס של וויליס כי הוא לא קיים בפורטל:

הטופב כולל תכנים בדירוג גבוה של התעללות, הטרדה וניסיון התאבדות. הקריאה על אחריותכם בלבד.

שם: שמה המקורי היה וויליס מוראלס (Willis Morales), אבל היא שינתה אותו רישמית לוויליס בלייז (Willis Blaise).
גיל: 17.
אינדקס גנטי: 25.5% פאן אסיה, 24.07% ספרדי, 22% לבנו אידית, 15.2% אחר, 10.20% מזו לטיני, 3.03% אפריקה
מגדר: היא מהילדות שיגידו לכם לא לשים עליהן תווית. שונה ומיוחדת. סתם, סיסג'נדרית ולא החלטתי על נטיה, ללא ספק אסקסואלית.
מראה: וויליס זכתה בהגרלה הגנטית, כמו שרבים בעולם פוסט תמותה נוהגים לצחוק עליה. היא ילדה נאה, מאד, ובעלת מאפיינים שללא כור ההיתוך לא הייתם זוכים לראות. תוצאה של עידן אחר, עולם אחר. היא מודעת, כמובן, לעובדה שהיא מושכת תשומת לב. בעקבות העבר היא זהירה לגבי כך, אך אינה מתביישת במה שהתסבוכות הגנטית של משפחתה העניקה לה וצועדת עם המאפיינים המיוחדים שלה בגאווה. רוב הזמן היא גם יודעת איך להדגיש את החלקים היפים בה, לעומת אלה שפחות.
נתחיל מהשיער של וויליס. באופן חצי צפוי, הוא קצר. זאת אומרת, הוא בקושי מגיע לכתפיים שלה, ממש עובר את האוזניים בקושי. הוא מתולתל מאד, בקטע שמרגיש כאילו היא מעצבת אותו להיות ככה, ויורד בתלתלים-בקבוקים עד תנוכי האוזניים שלה. היא איך שהוא הצליחה להשתלט עליו בצורה כזו שצד אחד שלו נמצא מאחורי האוזן השמאלית שלה, ואילו הצד הימני על האוזן, בצורה כזו שמכסה את צד הפנים הימני שלה ולעיתים קרובות גורמת לקצוות שיער להיכנס לעין שלה (בנינו, רוב הזמן היא תוקעת סיכה בצד השמאלי ואף אחד לא שם לב). היא דווקא זורמת עם זה שיש לה שיער על עין ימין, והתרגלה לראות עם קצת שיער על העיניים. צבע השיער שלה הוא בגוון דבש שכזה, קצת יותר נוטה לחום אבל דבשי. כשהיא הייתה צעירה יותר היא הייתה בלונדינית, והיא כל כך כל כך שמחה שהיא לא בלונדינית יותר. למזלה אין לה כמעט תמונות מהילדות שהיא מוכנה להסתכל עליהן בשביל זה. במקום זה, היא בוחרת לשלוט היכן הצבע הבלונדיני השיער שלה, ולכן יש מספר פסים בשיער אותם היא הבהירה במספרה, כך שצבעם הוא דבש שיותר נוטה לבלונד מאשר דבש שנוטה לחום כמו שאר השיער שלה. יש לשיער שלה שלה יכולת דיי אדירה להיות מסודר על אף שהיא מעבירה בו את היד עשרים פעם בשעה בערך (ככה זה כשלא יודעים לשבת במקום), והיא דואגת לשמור על האורך שלו תמיד קצת אחרי האוזניים כל הזמן, מעולם לא מגיע לכתפיים.
הפנים של וויליס הן תערובת אחת גדולה. קודם כל, צריך לציין שצורת הפנים שלה נאה יחסית – עצמות לחיים חדות במידה המתאימה, אף מעט כפתורי אך לא בצורה ילדותית, שפתיים יחסית מלאות, עיניים מלוכסנות… כל מה שאפשר לתת, העולם נתן לה. נתחיל מהעיניים; הן מלוכסנות, תודות לגנים האסייתים היחסית "דומיננטים" שלה. אבל תודות לשאר הגנים שלה, העיניים שלה גם ירוקות; ירוק דשא, אם תשאלו אותה. משום מה אנשים נוטים לומר שיש גם גוון כחול, אבל רוב הזמן היא לא רואה את זה. לעיתים וויליס אפילו רוצה להשתעשע ולחשוב שהן כחולות, סתם כי לאחותה הגדולה יש עיניים כחולות. הריסים שלה יחסית ארוכים (במיוחד עם סוג העיניים שלה), ורוב הזמן היא נוהגת לשים צלליות שמדגישות את הירוק של העיניים שלה. יש לה משקפיים – גדולות, עגולות ונראות כמעט מזויפות למי שמסתכל בהתחלה, אבל הן לגמרי אמיתיות. היא יכולה לשים עדשות או יכולה לסדר את הראיה שלה בקלות, אבל היא בוחרת שלא; ואם זה יקרה בכל זאת בשלב מסוים, היא תמשיך ללכת עם משקפיים בלי עדשות. זה פשוט חלק מהדברים שהיא עושה. לוויליס יש גם נמשים – מפוזרים על האף, מתחת לעיניים קצת ומעט על הלחיים. לא המון, אלא מספיק כדי שיהיה אפשר לשים לב. השפתיים שלה מעט מלאות, וצבען אדמדם רגיל שכזה, אך היא לא שמה אודם כיוון שהרבה פעמים השפתיים שלה יבשות, גם בגלל שהיא לא מפסיקה לדבר לעולם בערך וגם בגלל שלפעמים היא נושמת יותר מידי (ועוד נדבר על כך) ומייבשת אותן. היא כן נוהגת לשים צלליות על העיניים שמדגישות את הצבע שלהן, ומעט סומק מידי פעם כשמתחשק לה להיות מגוונת. וכמובן, מייק אפ להסתיר פצעי בגרות, כי גם לוויליס שזכתה בהגרלה הגנטית יש פצעים, בכל זאת בן אדם. יש לה גם עגילים, עגילי תליון בצורה של מזל תאומים. היא יודעת שאין משמעות למזלות ולזמן כשחיים חיי נצח, אבל היא דאגה לברר איזה מזל היא ולהחליט שמאד אכפת לה מאסטרולוגיה. מה לעשות, וויליס תישאר וויליס.
שאר הגוף שלה לא מפסיד בתחרות לפנים שלה. היא אומנם בגובה לא מאד גבוה אבל כן גבוה (1.66), אבל היא, כמו שכבר אמרנו, מושכת תשומת לב. מפותחת בדיוק במידה שיסתכלו עליה, נגיד את זה ככה. חזה שלא ניתן להתעלם ממנו (והלוואי והיה ניתן, מבחינתה), צורה שמזכירה במעט שעון חול. מבחינת המשקל, זה תלוי בעיני המתבונן. אם תשאלו את וויליס, היא קצת יותר מלאה ממה שהיא הייתנ רוצה להיות אבל בו זמנית זה לא מאד מפריע לה. היא לא בדיוק רזה, אבל גם לא בדיוק בעודף משקל- מעין איזון כזה שמסתדר עם צורת הגוף הנשית ביותר שלה. במשך השנים היא גם למדה להתאים את הסטייל שלה ככה שיחמיא לאיך שהיא נראית. אומנם היא לא רוצה שיתקרבו אליה יותר מידי, אבל היא מסוגלת לגרום למוות זמני לכל מי שיעז להגיד שיש איזה שהוא קשר בין הבגדים שלה לבין כמה מותר או לא מותר להתקרב אליה. אז היא תמיד תלבש בגדים שמתאימים בדיוק ויושבים עליה יפה, והם תמיד יהיו שחורים. באיזה שהוא שלב בחיים היא החליטה שהיא עושה הפרדה - היא תצייר בכל צבע שהוא לא שחור אבל תלבש רק שחור. למה? כי סיבות. היא דואגת להתאים את עצמה למזג האוויר, אבל הבגדים תמיד יהיו שחורים. חולצות מכופתרות שחורות, סווצ'רים ללא ריצ'רץ' שחורים, חצאיות שחורות. היא ממש אוהבת ללבוש חצאיות, ובדרך כלל לא תראו אותה עם מכנסיים. היא כן תלבש מכנסיים בימים מאד קרים כמובן, או לפחות גרביונים מתחת כשהיא חושבת שהולך להיות קר. עם הבגדים השחורים שלה, מאד קל לראות כל פעם שהיא מתלכלכת בצבעים בהירים, מה שקורה המון. אבל היא מוצאת את זה משעשע, וכבר למדה שיטות רבות כיצד לנקות את הבגדים שלה. צבע העור שלה שזוף למדי, באופן טבעי. היא מהאנשים שיקבלו צבע יותר חום אם הם יהיו בשמש, ולא יאדימו. יחד עם העיניים שלה, זה יוצר שילוב לא רע. היא לא ממש כהה, אבל גם לא בהירה. אי אפשר שלא לשים לב לזה, כי אחרי הכל, השאלה הראשונה היא תמיד כמה אחוזים לבן אתה. בכל מקרה, וויליס אומנם לא ספורטאית מקצועית אך היא דואגת לשמור על הבריאות (כמה שפחות התערבות מהננובוטים, היא רוצה), ויש לה זרועות ורגליים דיי חזקות - לא ברמה של מרימת משקולות כמובן, אבל ללא ספק מישהי שדואגת לצאת לריצות ולעשות קצת אימונים בחדר הכושר הקרוב לבית כשיש לה זמן. היא אוהבת לזוז, ככה שהיא אפילו לא תגיד לכם שהיא עושה את הספורט רק בשביל הבריאות. אין לה הרבה תכשיטים על הידיים כדי שלא יפריעו לה כשהיא מציירת או זזה (שזה הדברים שהיא עושה הכי הרבה, בנינו), אבל יש לה צמיד שהיא קנתה עם מאבל, אחותה הגדולה, פעם. הוא לא משהו מיוחד, סתם עם תליונים קטנים של פרפרים ציפורים ופרחים כאלה שמאבל והיא ראו כשהן הלכו לקניון וצחקו שמי יקנה צמיד שיש עליו "אחו שלם", ואז החליטו שהן יהיו אלה שיקנו את זה.
אופי: קודם כל, צריך להבהיר משהו: וויליס מאד מודעת לעצמה. היא יודעת במה היא טובה, היא יודעת במה היא לא. היא יודעת שהיא מושכת תשומת לב, והיא יודעת שהיא לא הטיפוס שכל אחד יאהב. היא גם תופסת מעצמה בן אדם לא רע סך הכל, ולא מחפשת לשנות את עצמה, כולל החלקים שיש שיגדירו מעצבנים.
צריך להתחיל מהעובדה שוויליס אדם מבריק. לא בקטע שחצני, היא פשוט מבריקה. היא נולדה ככה, עניין של גנים. אותם גנים שנתנו לה את העיניים המלוכסנות, השיער הבהיר וכתם הלידה בירך הימנית בצד שמאל. לימודים פשוט עובדים לה יחסית בקלות - זיכרון טוב לפרטים, יצירתיות או כל הסבר אחר שתבחרו לכם. היא מעולם לא הרגישה עליונה על אחרים בעקבות השכל שלה, אבל בשלב מסוים בחיים היא הבינה שזה כנראה יכול להיות לא נעים לאנשים אחרים. זה לא אומר שהיא כל כך טובה בלסנן את עצמה, וסביר להניח שלאנשים שלא מכירים אותה ולא יצא להם לנהל איתה שיחה מחוץ לכיתה, היא תיראה דיי שוויצרית. היא מהילדים שתמיד מרימים את היד, או מתפרצים בלי להרים את היד כי הם חייבים לומר את התשובה. היא פשוט חייבת לחלוק את המידע שיש לה בראש, ולפעמים זה גורם לה לשכוח שהיא צריכה לשבת בכיסא ולחכות שיתנו לה את רשות הדיבור. אדם מהצד יחשוב שהיא עושה את זה בכוונה, ושהיא יכולה לשתוק ובוחרת שלא. כמו כל בן אדם, יש לה תחומים בהם היא טובה יותר וכאלה שפחות - היא מאד טובה באומנות, בעיקר, וזה לא מפתיע בהתחשב בעובדה שהיא מציירת מאז שהיא זוכרת את עצמה ואוהבת את זה מאד. היא דווקא דיי טובה במתמטיקה, על אף שהתחומים שונים, והיסטוריה. אין תחומים שהיא יכולה לומר בפה מלא שהם מאד קשים לה, אבל יש דברים שפחות מעניינים אותה כמו לדוגמה שפות שונות, מכניקה של דברים וכדומה. ככה שבדרך כלל היא מוצאת את עצמה מרחפת כשמאבל מדברת על דברים שהיא עושה בעבודה בעיניים בורקות. אופס. לקח לוויליס הרבה זמן להבין שמה שמבחינתה הוא רק רצון לחלוק את הידע שלה הוא מבחינת אחרים ניסיון להראות שהיא טובה מהם, ועם השנים היא למדה למתן את עצמה - להרשות לעצמה לדבר בחופשיות יותר ליד דמי וסווי וחברים אחרים שלה ולא ליד ילדים שפחות מכירים אותה, ולהשתדל לא להתפרץ. היא עדיין לא מעולה בזה, אבל היא ללא ספק משתדלת.
כמו שכבר נאמר, וויליס זזה הרבה. עושה הרבה, כל הזמן בתנועה. אם היינו בעולם הישן סביר להניח שהיא הייתה מקבלת תווית של הפרעת קשב חמורה למדי מאד מהר. אבל בעולם החדש פחות מתעסקים בהגדרות, ועל הדברים האלה היא אף פעם לא ראתה איש מקצוע למען האמת, פשוט כי הם לא מפריעים לא לה ולא לאחותה הגדולה שאחראית עליה. פעם היא הייתה בלתי ניתנת לעצירה, זזה ללא הפסקה ויושבת בשקט רק כשהיא מציירת וגם זה לא תמיד. היום עוד משהו שהיא למדה זה שאנשים לא אוהבים כשמתעסקים במשהו אחר בזמן שמדברים אליהם, והם אוהבים שמסתכלים להם בעיניים ולא בוהים למרחק וחושבים על הציור הבא וכדומה. ככה שכשהיא מדברת עם חברים שלה ומרגישה שהפוקוס צריך להיות על השיחה, היא תזוז פחות. וכשהיא מרגישה יותר בנוח, היא מרשה לעצמה קצת לזוז. היא לא באמת שולטת על זה, ובכלל לא מבינה למה כולם עושים כזה ביג דיל מזה שהיא כל כך תנועתית ואנרגטית. זה לא עד כדי כך בולט, לא? רק שזה בולט, מאד. וויליס היא כמו הר געש שעומד להתפרץ, רק שבמקום לבה מה שהולך להתפרץ הוא כל הרעיונות והמילים שיש לה בראש, שהיא לא תמיד יכולה לומר אז במקום זה היא זזה. במשך שנים, התזוזה שלה הייתה הגנה לא מודעת ואז מודעת - משהו בה האמין שכמה שהיא תזוז יותר, ככה יהיה אפשר פחות לגעת בה, והיא בהחלט לא רוצה שיגעו בה. בנוסף לכל זה, היא מראה עוד מספר תסמינים "קלאסיים" של הפרעת קשב- היא אומנם מבריקה, אבל קשה לה לשבת וללמוד לאורך זמן, ולכן סביר להניח שפרט לעובדה שהיא זזה הרבה היא גם תצא לשירותים לפחות פעמיים בשיעור, ולפעמים בכלל תפרוש ממנו ותשב לצייר בחוץ על המגרש. גם בבית היא זזה הרבה, והיא לא תמיד מסיימת את הדברים שהיא עושה, אפילו אם זה ציורים שחשובים לה. היא כבר תחזור אליהם בשלב מסוים, זה המוטו שלה. גם עם הלימודים היא מסתדרת, ומחלקת את הלימודים שלה בהתאם לרמת הקשב שלה ואפילו בהתאם לאותו יום, ללא רגשות אשם. היא לא טובה כל כך בניהול זמנים, ובדרך כלל דמי צריך לבדוק שהיא זוכרת שהם קבעו להיפגש בסוף שבוע וכדומה. כבר קראו לה בעבר מגושמת, מדברת יותר מידי, תזזיתית, כדור מלא באנרגיה ועוד כל מיני דברים. זה באמת לא מפריע לה מאד, אבל היא מנסה להשתלט על זה בחלק מהזמן כיוון שהיא יודעת איך אחרים רואים את זה, ולא תמיד מצליחה. לפעמים, כמובן, זה כן מפתיע - לדוגמה, כשהיא נשארת ערה כל הלילה כי היא שקעה ממש במשהו שמעניין אותה ברגע זה ולא שמה לב לשעה. בשביל זה יש את מאבל שבודקת שהיא הלכה לישון, ותזכורות בטלפון. היא לומדת להסתדר.
וויליס עברה לא מעט בחיים, ובשלב מסוים היא החליטה שהיא רוצה לקחת את כל זה ולעשות טוב. היא לא זוכרת מתי בדיוק היא הבינה את זה - בסביבות גיל 14, היא חושבת - אבל בשלב מסוים היא הבינה שדווקא בגלל שעברה דברים כה רעים היא רוצה לעשות טוב, להפוך את הלימונים ללימונדה מה שנקרא. היא עוד לא יודעת בדיוק איך היא תעשה את הטוב הזה, אבל היא חשבה על מרכזי ההחייאה, להיות רופאה שעוזרת לשמור את כולם חיים ומאושרים וכדומה. היא עדיין לא בטוחה שזה בדיוק הכיוון, אבל היא יודעת שזה מה שהיא רוצה לעשות. באופן כללי, ראיית העולם של וויליס דיי אופטימית. היא באמת ובתמים חושבת שאנשים שהיא פוגשת לא מחפשים לפגוע באנשים אחרים, אפילו שהיא רואה דוגמאות לכך יום יום סביבה. היא מאמינה שרוב בני האדם טובים, ושאם מישהו לא טוב בטוח יש לו סיבה. ובכל זאת, גם לה יש גבולות, וזה אנשים שפוגעים בחפים מפשע ללא סיבה נראית לעין. לדוגמה, יש משפחה אחת ספציפית בחיים שלה שבאמת הגיעו לעולם הזה כדי לפגוע באחרים לטענתה, ואלה השכנים שלה מהבית בו גדלה עד גיל שש בערך, שפחות או יותר אחראים לרוב הטראומה בחיים שלה. היא מנסה לשכנע את עצמה שגם להם היו סיבות שהיא פשוט לא מבינה, אבל היא לא מסוגלת. אותו דבר לדוגמה, תקף גם לגבי ההורים של סווי, על אף שהיא לא תגיד את זה לעולם. לא לסווי בכל מקרה. אבל כל השאר, כולל אנשים בכתות טוניות שמעודדים אחרים לכרות לעצמם את הלשון וכדומה וכולל אנשים שקיבלו אות קין, מקבלים את הזכות להינות מהספק אצל וויליס. טיפשי ותמים? יש מצב. מישהו כבר אמר לה פעם שזה מדהים שלאדם כל כך חכם יש תפיסה כל כך טיפשית על החיים, אבל היא לא תיתן לקולות מסביב לשנות את התפיסה שלה. היא רוצה להאמין בטוב, עד שיוכיחו לה אחרת, ושיהיה לכם בהצלחה כי עקשנית למדי. האם זה הופך אותה למעט תמימה? כן, ולפעמים היא חושבת שאולי אם לא הייתה תמימה כל כך החיים שלה היו נראים אחרת. ועדיין, היא רוצה להאמין שהעולם טוב. כי אם היא לא תאמין שהעולם טוב, היא לא בטוחה שתהיה מסוגלת להמשיך.
בשביל אדם כל כך סקרן וחכם, זה מפתיע שוויליס לא שואלת הרבה שאלות כשמדובר על החיים האישיים שלה. זאת אומרת, היא אוהבת לשאול שאלות על נושאים שהיא רוצה לדעת, כמו לדוגמה על אומנים מתקופת התמותה או מי שהמציאו משפטים במתמטיקה. אבל לקח לה בערך 9 שנים לשאול שאלות על אמא שלה על אף שידעה שלוקטה, היא לא שאלה שאלות כשהן עזבו את הבית, ואלה רק שתי דוגמאות. כמובן, היא הייתה ילדה- אבל זה משהו שממשיך איתה עד היום. היא סומכת כל כך על האנשים הקרובים לה שאם הם אומרים משהו היא סומכת עליהם, ותלך אחריהם בעיניים עצומות. ניתן לומר שהיא סקרנית, אבל רק כשזה לא נוגע לחיים האישיים שלה - ואפשר להסתכל על זה כעוד דרך להגן על עצמה מהרוע הפוטנציאלי של העולם. אם דומי יגיד לה שהיא צריכה להיות במקום מסוים בשעה כזאת והוא כבר יראה לה לאן הם הולכים, היא תסכים בלי לפקפק בכלל. היא מאמינה שהיא יודעת לבחור את החברים שלה ובחרה להקיף את עצמה באנשים שלא יפגעו בה, אבל חלק בה גם יודע שיום אחד יכול להגיע אדם שינצל את החולשה הזו, והיא מפחדת מהיום הזה. הסוג של תמימות הזו יכולה להתפרש כילדותיות, אבל וויליס לא ילדותית בכלל, להפך. היא אומנם עושה רושם של שמש ושמחה ותמימות של ילדים, אבל בסופו של דבר היא עדיין נערה בוגרת ביותר. היא יודעת להקשיב כשצריך, והיא יודעת להיות רצינית כשצריך. היא יודעת לתת עצות, ויודעת גם מתי רק לחייך או לתת חיבוק ולהסיח את הדעת. מתוקף היותה פרפר חברתי ובו זמנית אדם שקצת מתקשה להבין סימנים חברתיים, היא עושה מאמץ על כדי להיות חברה טובה, להיות האדם שצריכים שתהיה בעת צרה.
אומנם וויליס יכולה להיות בלתי נסבלת לאנשים שלא מכירים אותה, אבל היא חברה טובה ונאמנה, והיא עושה מאמצים בשביל חברים שלה. כבר היו לה תקופות שהיא לא התחברה לאחרים, והיו תקופות שאחרים לא רצו לדבר איתה, והיא לא אהבה את זה. היא רוצה להיות מוקפת באנשים, רוצה שיהיו אנשים שהיא יודעת שהם שם בשבילה, בין אם בשבילה זה להגיע באמצע הלילה אם היא תתקשר או להקשיב לה מדברת במשך שעה שלמה על מוזיאון מעידן התמותה שהיא הלכה אליו. לא קשה להשיג את האמון שלה, נגיד את האמת כמו שהיא, ומכיוון שהיא מאד נאמנה - היא אדם שהייתם רוצים שיהיו בצד שלכם כשאתם זקוקים לעזרה. דומי יכול לאשר את זה, והיא מניחה שגם סווי. אבל היא לא תכריח אותם לומר את זה, כמובן. סך הכל, נעים מאד להיות בחברתה. היא חייכנית, תזיזתית כמו דובי כשחוזרים הביתה אחרי שהלכנו בדיוק לשתי דקות (מבוסס על מקרה אמיתי), אבל היא גם יודעת להיות בוגרת ומקשיבה. והיא תמיד תהיה שם בשבילך, גם כשאתה לא רוצה להיות שם בשביל עצמך. וזה כל מה שצריך בסופו של דבר, לא?
על פני השטח, וויליס היא ילדה שמחה וחייכנית ששום דבר לא יכול לפגוע בה. אבל במציאות, יש כמה דברים שיכולים לפגוע בה. קודם כל, היא מאד רגישה למגע - תוצאה של טראומת ילדות שמעולם לא טופלה כמו שצריך בעקבות חוסר מודעות בעידן חיי הנצח, בעיקר, אבל גם כי הבלגן שנגרם בגלל המקרה היה כלכך מבולגן שקצת שכחו מוויליס עצמה בתוך כל העניין. בכל מקרה, וויליס לא אוהבת שנוגעים בה. לא ילדים, נשים, ובעיקר לא גברים. בנים אוטומטית מעלים את נורות האזהרה שלה, אפילו הם חייכנים ומתוקים כמו דמי או מחזיקים תינוק בידיים ונראים הכי לא מסוכנים בעולם כמו סווי. היא לא מראה את זה על פני השטח והיא לעולם לא אמרה מפורשות שהיא לא אוהבת שנוגעים בה, אבל לא קשה להבין את זה. דומי, לדוגמה, למד על בשרו כאשר הוא נתן לה חיבוק והיא התחילה לרעוד ולהתרשם ובסופו של דבר גם הקיאה בצד של המדרכה. אפשר להגדיר את מה שוויליס סובלת ממנו כהתקפי פאניקה שקורים בעקבות טריגר מסוים, אבל לפעמים היא פשוט שומעת על דברים שאנשים מדברים או נותנת למחשבות שלה לנדוד לעבר שלה, והיא מתחילה להיבהל. במקרים טובים זה נגמר בהיפרונטילציה רעד ודמעות, אבל במקרים רעים היא גם מקיאה ואפילו מתעלפת. זה באמת לא קורה הרבה כי היא מקיפה את עצמה באנשים שלא יזיקו לה וגם זזה כלכך הרבה במטרה שלא יוכלו להניח עליה ידיים, אבל לפעמים זה קורה. דברים נוספים שיכולים לעורר את זה זה דיבור על אות קין, או שמועות על מה שקרה להוא או מה עשה המשפחה של ההוא או מה הם שמעו שעשה מישהו שקיבל אות קין מהשכונה שלהם. היא לא מחשיבה את זה לדבר מספיק רציני כדי ליידע את החברים שלה שזה יכול לקרות, אבל חלקם - כמו דומי המסכן - כבר ראו את זה בשלב מסוים בעצמם. במקרים ממש נדירים, בתקופות שהיא ממש מעמיסה על עצמה מבחינת דברים לעשות והכל מסתבך לה כי היא לא יודעת לנהל זמנים ובעלת הפרעת קשב, היא יכולה להתחיל להילחץ גם מזה. זה קרה לה פעם בתקופת מבחנים. אבל להילחץ ממבחן ולהילחץ מזה שמישהו התקרב אליה יותר מידי לטעמה אלה שני סוגים שונים לחלוטין של תגובות, היא יכולה לאשר לכם.
כמו שכבר אמרנו אך יש צורך להרחיב מעט, לוויליס יש תפיסה עצמית ממש טובה. היא לא מרגישה מסכנה, היא רוב הזמן לא מרגישה שונה על אף שהיא גרה עם אחותה הגדולה והחבר שלה ולא עם אמא ואבא, היא לא מרגישה שהחיים שלה מאד רעים. היא מרגישה מאד בסדר, והיא גם חושבת שהיא סך הכל בן אדם מצויין. כאילו, היא קצת קרצייה אבל היא חושבת שסך הכל נחמד להיות איתה והיא מאד חכמה ומוכשרת. התפיסה העצמית החיובית שלה היא חשובה, כי הביטחון שיש לה עוזר לה להמשיך להיות מי שהיא. סביר להניח שאם תפגשו את וויליס ותנהלו איתה שיחה כל אחד מכם ייקח רושם אחר לחלוטין ממנה, אבל תואר אחד יהיה משותף לכל התיאורים, ככל הנראה - מיוחדת במינה.
רקע: ראשית, נתחיל בשאלה קלאסית וכואבת. האם אפשר להתגעגע לאדם שמעולם לא הכרת?
וויליס היא מה שבעידן התמותה היו קוראים לו נס. כדי להבין איך הגענו לסיטואציה, צריך לדבר על ההורים שלה - ברדריק מוראלס וסול-קיונג מוראלס (לשעבר פארק). השניים הביאו לעולם מספר ילדים כשעוד היו צעירים פיזית וגם באמת, וכאשר התבגרו להם – הם פשוט לא ראו סיבה לחזור על העקבות כל כך מהר. זה לא היה מתוך אמונה של כת טונית, או איזה שהוא אידיאל. הם פשוט אהבו את מי שהם, אהבו אחד את השניה ולא הרגישו צורך לחזור לגיל שלושים. בחברה כמו החברה שלהם, זה היה חריג, אך כל עוד היה להם כוח לעשות דברים ולהיות חלק אפקטיבי מהחברה זה לא ממש הפריע למישהו. ואחרי יום אחד של שהילדה ה"קטנה" שלהם הייתה אצל סבא וסבתא, קצת יותר מידי יין ובעיקר זוג שהרגיש בנפשו צעיר – סול-קיונג נכנסה להיריון עם וויליס. היא הייתה בת שישים מבחינת הגיל שלה, אמיתי לחלוטין, וברדריק היה בן שישים וחמש. הרופאים קצת רצו לתלוש שיערות כשהם הבינו את הסיטואציה, אבל מבחינת הזוג הכל היה טוב ויפה. היו להם כבר ילדים גדולים (סאנג-פיו בן השלושים, ראקה בן העשרים וחמש, ומאבל [Mabelle] בת החמש עשרה, שגם הייתה תינוקת נס קצת בעצמה) ועוד ילדה הרגיש כמו תוספת מושלמת למשפחה.
אבל זה היה היריון בסיכון, גם עם כל מה שהיה לרפואה בפוסט התמותה להציע. האמא הייתה בכל זאת בת שישים. אז אומנם כשוויליס נולדה שלושה חודשים לפני הזמן זה לא היה אירוע מסכן חיים כמו שהיה אם הייתה חיה עכשיו בשנת 2000, והיא לא שהתה לאורך אותו זמן בבית חולים כמו שהייתה שוהה אם הייתה פגה בעידן התמותה, אבל עדיין – היא נולדה לפני הזמן והיה קצת דרמה. הדרמה, האמת, הייתה לא ממש מהכיוון שלה. אחרי שוויליס נולדה, הופיע חרמש בבית החולים. כולם עצרו את הנשימה כשהוא הלך לחדר היולדות, ועוד יותר כשנכנס אל החדר בשעה שהיולדת הטריה ובעלה משוחחים על שמות לילדה. את ההחלטה שלו הסביר החרמש בכך שאם היו בעידן התמותה, הסיכויים של סול-קיונג למות היו גבוהים למדי אחרי לידה כזאת. לכן הוא החליט לבחור אותה לליקוט. היגיון פשוט, הוא אמר. וויליס עצמה (או יותר נכון, baby girl Morales שכן עוד לא היה לה שם) הייתה באיזור של התינוקות תודות לעובדה שהיא גרמה לרופאים קצת לעבוד קשה כשנולדה לפני הזמן, אך ברדריק ביקש להיות עם סול-קיונג עד הרגע האחרון, והחרמש אמר לו לא. באסה. הדבר האחרון שאמרה סול-קיונג לבעלה היה לקרוא לילדה וויליס, כדי שתמיד יהיה לה כוח רצון. אחרי זה היא אמרה שהיא אוהבת אותו, והם נפרדו לעולמים.
והחיים המשיכו, כיביכול. ברדריק לקח את וויליס הביתה אחרי כמה ימים יחד עם בקשה לבוא לביקורת לראות שהכל בסדר (אבל הכל יהיה בסדר כי אנחנו הכי מתקדמים שאפשר בכל דבר, הם רמזו), הציפורים המשיכו לצייץ והשמש המשיכה לזרוח. מאבל, שהייתה אצל סבא וסבתא עד אותו רגע, בהחלט שמחה לעבור להתמקד באחותה הקטנה במקום בעובדה שאמא שלה איננה. סבא וסבתא של וויליס, שהיו באופן אירוני צעירים יותר מהבת שלהם בעקבות החזרה של הגיל לאחור, שמחו לעזור לכמה ימים. זה היה מצוין מבחינת ברדריק, שלקח את עצמו ונעל את עצמו בחדר עד שהם אמרו לו שהם צריכים ללכת כי יש להם נצח משלהם לבלות. וגם כי קצת נמאס להם לשמוע את מאבל מבלבלת להם בשכל, היא קצת חננה אבל עוד נגיע לזה. זה לא ממש שינה לברדריק, ששכב במיטה בצד של אישתו ורק בהה בתקרה כל היום. מאבל דאגה להביא לו אוכל ומים, ודאגה לטפל בווילס כמה שיותר רחוק מהעיניים של העננה כדי שלא יקחו אותה. היא כבר דאגה לבקש שיבואו לכוון את הננובוטים של אביה. אז כשהיא הלכה לבית הספר בתחילת אותו שבוע ברדריק היה על הרגליים, אבל הוא לא באמת עשה מעבר למה שמצופה ממנו, וגם זה בקושי. לדוגמה, באותו יום מאבל הייתה צריכה לקלח את וויליס בשיא הזהירות לפני שהיא הולכת לעשות שיעורים ולדבר עם כל החברים החננות באותה מידה שלה. וככה זה המשיך – אומנם סידרו לברדריק את הננובוטים, אך גם ננובוטים לא יכולים להשתלט לחלוטין על אבל, מילה כה לא מדוברת בעידן האלמוות. וויליס גדלה בחצי השנה הראשונה תחת העיניים הלא משגיחות במיוחד של אביה, שבחלק מהתקופות בכל זאת לא היה קם מהמיטה או קם רק כדי ללכת לשירותים, והיה בעיקר מתלונן שהוא לא רוצה לעשות כלום – לא לטפל בילדה, לא לאכול, לא לראות טלוויזיה. הוא רק רוצה לישון בצד של סול-קיונג כל היום. שיהיה, בימים האלה מאבל נשארה בבית, היא התמודדה עם זה. סבא וסבתא מצד אמא נעלמו לאחר הלידה, שכן היו להם מספיק ילדים ומספיק חיי נצח משלהם כדי להתעסק במשפחה שהקשר אליה היה שתי הילדות שאחת מהן הייתה לא מעניינת במיוחד והשניה הייתה חופרת בשכל. לכן, לא מאד מפתיע שהמוות-לא-מוות הראשון של וויליס היה בסביבות גיל חצי שנה. איך? אביה השאיר אותה על השטיח מול המדרגות בקומה השניה ושכח ממנה, והילדה הסקרנית משכה את עצמה עד למדרגות והתגלגלה כל הדרך למטה. האמבולנסים היו במקום תוך שניות, וכל העניין לא היה אמור להיות ביג דיל בהתחשב בעובדה שוויליס לא הייתה בגיל אפילו לזכור את זה. רק שהשכנה, גאבי (גאברילה) הייתה דיי מזועזעת כשהיא ראתה את הילדה הקטנה עם פציעת הראש. היא חיכתה עד שמאבל חזרה מבית הספר (מבלי לדעת שקרה משהו, כי בכל זאת, מוות זה לא כזה ביג דיל) והתעמתה איתה לגבי העניין, ואיך הילדה מתה ככה, ומאבל גמגמה ולשם שינוי לא מצאה לומר ואז אמרה את האמת והתחננה התחננה שאף אחד לא יקח את וויליס. בבקשה שלא יקחו את וויליס.
לא לקחו את וויליס, פשוט גאבי הפכה להיות חלק מהמשפחה. היה לה תינוק קצת יותר גדול מוויליס ששמו היה טוביאס (או כמו שהוא יתעקש בעתיד, טובי) ואח גדול ששמו סול, שהיה בסביבות הגיל של מאבל. התאמה מושלמת, לא ככה? גם וויליס זוכרת שהיא חשבה ככה כשהיא גדלה. למזלה הגדול, היא הייתה ילדה מבריקה – למדה לדבר יחסית בבירור מהר ותמיד, תמיד שאלה שאלות. מאבל תמיד צחקה שההורים שלה שיבטו אותה (מאבל) והביאו עוד אחת. וויליס הקטנה לא זוכרת הרבה מאביה, שהמשיך לבלות את הנצח שלו בחוסר מעש ובקושי היה מודע למה שקורה סביבו ועם הילדות שלו. וויליס בילתה את השעות שלה בבית של טובי וסול רוב הזמן, עם העין המשגיחה של גאבי שלא עבדה. מאבל בעיקר הייתה בבית ספר. הנצח של וויליס לא היה מעניין במיוחד, היא התחילה גן בגיל 3 וכולם התפלאו מכמה היא מבריקה וחכמה ושואלת שאלות וכל כך סקרנית ואמרו בגאווה לאבא שלה בטלפון שהיא תהיה משהו חשוב בעתיד, לא שזה הזיז לו יותר מידי אבל לפחות הוא ידע שוויליס עדיין קיימת. וכבר אז וויליס אהבה מאד לצייר, והיא הייתה מציירת בכל הצבעים שבעולם, ובכל מקום. אבא שלה קצת יצא מהשקט שלו כשהוא ראה שמישהו צבע את האסלה בגואש, בואו נגיד. אך כל זה לא היה מעניין במיוחד, עד שסול הבחין שוויליס מאד אוהבת לצייר.
וויליס הייתה בת כמעט ארבע כשהוא החמיא לה על הציורים ושאל אם היא רוצה לראות את הציורים שהוא מצייר. היא מאד התלהבה כמובן, ורצה בעיניים זורחות וידיים מלוכלכות בצבעי גואש אל החדר שלו. אפשר לומר הרבה על סול, ועוד נגיד, אבל הוא בהחלט ידע לצייר. וויליס הייתה מהופנטת. היא בהתה בציורים מה שהרגיש לה כמו נצח (זה היה שתי דקות) ואז התחילה לקפוץ במקום ולומר שהוא הצייר הכי טוב שהיא ראתה בעולם. ואז סול הציע שהיא תבוא לצייר איתו אחרי הגן כל יום, והוא ילמד אותה איך להיות אפילו יותר טובה ממה שהיא כבר עכשיו בציור. וויליס ענתה בהתלהבות שהיא רוצה, והתשובה הזו עתידה לרדוף את הסיוטים שלה במשך הרבה זמן.
אזהרת טריגר: התעללות מינית
בהתחלה זה באמת מה שזה היה, וויליס הייתה מגיעה לחדר של סול כל פעם שהוא היה פנוי (והוא היה פנוי לעיתים קרובות) ומציירת איתו ציורים ומסתכלת על מה שהוא מצייר. ויום אחד, כשהיא כבר הייתה בת ארבע וחצי בערך, היא ראתה ציור שהוא צייר של גאבי. היא פערה עיניים ופה ואמרה שזה נראה ב-ד-י-ו-ק כמו גאבי, ושלמה סול לא אמר לה שהוא מצייר אנשים כל כך יפה עד עכשיו. סול רק משך בכתפיים ואמר שהוא לא חשב שוויליס רוצה לדעת לצייר אנשים, ושהוא פשוט מעדיף לצייר בדרך כלל נוף. אבל אם היא רוצה, הוא יכול ללמד אותה לצייר אנשים. או שהיא רוצה שהוא יצייר אותה?
היא יותר רצתה לדעת לצייר אנשים, אבל היה משהו בטון שלו כשהוא הציע לצייר אותה שטיפה גרם לה לחשוב שהיא צריכה לענות שהיא רוצה שהוא יצייר אותה או שהוא יכעס. אז היא אמרה שהוא יכול לצייר אותה, והוא הושיב אותה על כיסא והתחיל. זה היה ממש קשה, כי וויליס לא יודעת להפסיק לזוז אף פעם בערך. ואחרי שבוע בערך שהוא צייר אותה בלי לומר כלום הוא אמר לה שעכשיו, בשביל להמשיך את הציור, היא צריכה להוריד את החולצה. היא כיווצה את המצח ואמרה שלגאבי היה חולצה בציור שלה, אז היא לא מבינה למה היא צריכה להוריד את החולצה. הוא הלך אליה וליטף את הפנים שלה, והסביר לה שזה כדי שהציור יהיה מיוחד והוא מבטיח לה שהוא יצא טוב בסוף. ושוב, הטון הזה שגרם לוויליס לחשוב שהיא צריכה להסכים או שיקרה משהו רע. אז היא הורידה את החולצה, וככל שהציור התקדם ככה ירדו עוד בגדים. היא לא אמרה כלום למאבל, וסך הכל התנהגה כרגיל – זזה בלי הפסקה בכל מקום, דיברה בלי לעצור לנשום, ציירה המון… ונכנסה להתקף בכי ורקיעות רגליים כשמישהו שאל בגן בחיוך אם היא יכולה לצייר אותו. כשמאבל שאלה וויליס הסבירה שהיא פשוט לא חושבת שהיא יודעת לצייר אנשים והיא לא רצתה לנסות כי היא פחדה להיכשל, ושהיא הולכת לסול. בסדר, מאבל הניחה.
סול לא הסכים להראות לוויליס את הציור כשהוא סיים אותו. הוא רק הלך אליה ואמר שהיא ילדה מקסימה ושהיא השתדלה לשבת במקום והוא יודע שזה קשה לה, והוא גאה בה. כשהיא ביקשה לראות את הציור הוא אמר שהוא צריך להוסיף לו כמה דברים, ובעיקר ליטף אותה ונגע בה במקומות שרק מאבל בדרך כלל נוגעת בה כשהיא מקלחת אותה. וויליס לא אמרה כלום, כי היא חשבה שאולי גם זה קשור ל… היא לא יודעת, אבל היא קצת פחדה.
ומכאן זה לא השתפר כמובן. היא התרחקה בגן מטובי, שלא הבין מה קרה, המשיכה לדבר בלי להפסיק לנשום אבל לא דיברה יותר על סול בכלל, המשיכה לצייר בעיקר פרחים ועצים וזזה כל כך מהר כל הזמן לפני שמישהו יגע בה בטעות. סול המשיך לבקש שהיא תוריד את הבגדים כשהם ביחד, וכשהיא לא רצתה הוא עשה את זה בעצמו וגבר על הכוח המועט שהיה לה בגיל חמש, ולפעמים הוא היה מלמד אותה לצייר אנשים (לטענתו) אבל רוב הזמן הוא בעיקר היה גורם לה להרגיש לא נעים וכואב, ומבטיח לה שאם היא לא תספר לאף אחד הוא ימשיך לצייר איתה.
סוף חלק טריגרי מפורט, תקציר: עברה התעללות על ידי הבן של השכנה. יהיו איזכורים לכך בכל הטופס
כולם יודעים שוויליס מדברת בלי הפסקה ועל הכל, ואולי בגלל זה כולם היו מופתעים כשהעניין התברר. היא לא דיברה, ובדרך כלל הייתה מאד שקטה כשהיא הייתה חוזרת לבית שלה, אבל מאבל הניחה שהיא פשוט עייפה מכל היום וגם היה לה את האבא הלא מתפקד לדאוג בו וגם את הילדה בת החמש-שש. היא הייתה שקטה גם כשהיא הייתה מגיעה לגן, וכשהיא הייתה נמצאת שם כמה שעות היא כבר הייתה חוזרת לוויליס הרגילה, הזזה בלי הפסקה והדברנית. הסימנים שמשהו לא בסדר היו מובנים רק בדיעבד; בדרך שבה היא קפאה כשהגננת הניחה עליה יד, באיך שהיא התעקשה לא לדבר עם טובי בגן, והעובדה שהיא הייתה נכנסת להיסטריה של ממש כל פעם שהמשימה הייתה קשורה בצורה כלשהי לציור בני אדם. המצב לא היה מאד שונה עד שוויליס עלתה לכיתה א'; מאבל קנתה לה את כל הדברים, ואמרה לה שהיא ממש תאהב להיות בכיתה א'. וויליס גם דיי התרגשה, עד שבסוף היום הראשון ללימודים מי שהגיע לקחת את טובי הביתה היה סול. היא קפאה במקום, וכשסול ליטף את השיער והפנים שלה ושאל מה שלומה היא נשברה.
היא זוכרת כל רגע ורגע מהיום הזה; איך היא דחפה אותו וצרחה ובכתה וניסתה לקום, מעדה מהכיסא שלה ושיפשפה את הברכיים ובכל זאת המשיכה לרוץ ולרוץ לרוץ, איך היא רצה בלי לדעת לאן היא הולכת והמשיכה לצרוח שלא יגע בה שלא יגע בה היא לא רוצה שהוא יגע בה-- ובשלב מסוים היא איבדה את הכוח שלה, העיפה את כל הדברים שהיה בלוקר גדול ופתוח והתחבאה שם. היא הרגישה במעורפל את הננובוטים שלה משתגעים בניסיון להשתלט על סערת הרגשות שלה, ואיך הלב שלה מאיים לצאת מהחזה והנשימות שלה לא מצליחות להיות מתואמות עם עצמן. היא התעלפה, או נרדמה, והדבר הבא שהיא הרגישה היה את הידיים המוכרות של מאבל. אחותה לקחה אותה לבית החולים הקרוב על הידיים, ופחות או יותר צרחה על האנשים שם שיגידו לה מה לא בסדר עם אחותה התינוקת (בעיניה). מאבל אומנם הייתה בת 21, אבל היא לא הייתה האפוטרופוס של וויליס; הם קראו לאבא שלה. הם ניסו לשאול את וויליס שאלות, וניסו לגעת בה ולבדוק מה לא בסדר עם הננובוטים שלה, אבל וויליס דיי מהר חזרה לצרוח ולבעוט ולנשום הרבה יותר מידי בלי לומר מילה אחת ברורה.
ובשלב מסוים הם השתלטו עליה, והרדימו אותה. וכשהיא התעוררה הכל היה קצת מעורפל, אבל היא ראתה מולה דף וטוש שחור. אבא שלה נימנם על הכורסא ליד, ומאבל ישבה על המיטה והסתכלה עליה כאילו העולם שלה קורס. וויליס רק הסתכלה על הדף והטוש, ומאבל מילמלה בהתנצלות שזה כל מה שיש לה והיא חשבה שאולי היא תרצה לצייר משהו, אולי זה ירגיע אותה. והיא צדקה במאה אחוזים, כי זה בדיוק מה שוויליס עשתה – הרימה את הידיים העייפות שלה וציירה. היא ציירה וציירה ולקחה עוד דפים שמאבל דאגה להביא והמשיכה לצייר גם כשאבא שלה התעורר ולא הפסיקה עד שהיא ציירה את כל מה שהיה לה בראש… ומה שהיה לה בראש היה סול. היא ציירה את כל מה שהיא הרגישה, וכל מה שצרוב לה בראש מהרגעים איתו, והכל. פשוט הכל. הצוות לא היה צריך לשאול יותר מידי שאלות אחרי שהוא ראה את הציורים המפורטים של וויליס, וגם מאבל לא שאלה. היא רק בהתה ברצפה והסתירה לא בהצלחה את העובדה שהיא בוכה. אבא של וויליס, לעומת זאת, הראה רגש; הוא צעק וצרח שהוא רוצה למצוא את ה*******, ועוד כמה מילים שאסור לוויליס לשמוע, ואז הוא עבר לבכות ולצרוח שהכל באשמתו וסול-קיונג בטח שונאת אותו עכשיו והכל באשמתו והוא לא גידל את הילדה כמו שצריך והכל באשמתו. וויליס לא הבינה מה אמא שלה קשורה לעניין, אבל היא חשבה לעצמה שאולי אם היא הייתה שם היה מי שיחבק אותה ויגיד לה שהכל בסדר בתוך הסיטואציה.
סול קיבל אות קין. וויליס חזרה לבית הספר אחרי כמה ימים, והיא חשבה שהכל אמור להיות בסדר עד שטובי זרק עליה את הבקבוק מים שלו ובכה שהכל בגללה ושהיא מכשפה מגעילה. אף אחד מהילדים לא באמת הבין מה קרה לוויליס עם סול, כמובן. הם ידעו את השורה התחתונה – וויליס צרחה והתחרפנה בבית הספר וזה נגמר בזה שהאח הגדול של טובי שתמיד מחייך ושמח לכולם קיבל אות קין ועזב את הבית, מה שהוביל לכך שטובי לא חייך ולא שמח יותר ולכן בטח אומר שוויליס היא מכשפה נוראית. הלימודים עצמם היו מאד מעניינים, אבל גם הילדים שעלו עם וויליס מהגן לא רצו להקשיב לוויליס מדברת ואף אחד לא רצה לראות את הציורים שלה.
הפעם היא אמרה למאבל. היא חזרה בוכה הביתה, ואמרה שאף אחד לא רוצה להיות חבר שלה יותר ושהם קוראים לה מכשפה נוראית. מאבל, שרק התחילה את דרכה לעבר עבודת החלומות שלה - להיות חלק מהאנשים אשר אחראים על תחזוק העננה - לא ידעה מה היא אמורה לעשות. לדבר עם ההורים? לא, הדבר האחרון שהיא רוצה זה לפנות לגאבי, שלא יצאה מהבית מאז שסול עזב אותו. אז היא אמרה לוויליס שילדים הם כאלה, ושעוד כמה ימים כולם ישכחו מזה ויעברו לבעיה של מישהו אחר והיא לא צריכה להיות עצובה. בינתיים, היא מוכנה לשמוע את כל הסיפורים שלה. זה ריצה את וויליס למשך כמה שעות, עד שהיא הלכה לבית הספר שוב ועוד פעם כולם או התעלמו ממנה, או לא הסכימו להקשיב לה ובעיקר שלחו אליה מבטים גועליים. אבל מאבל המשיכה לומר לה שהכל בסדר, אז וויליס המשיכה לסבול בשקט ולספר את כל מה שהיא רוצה לדבר עליו כל היום רק כשהיא חוזרת הביתה. שתי עובדות נוספות הפכו את וויליס ללא כל כך אהובה בכיתה, הראשונה היא העובדה שהילדה הייתה פשוט מבריקה בכל דבר, והשניה היא הנטייה של וויליס פשוט לא להיות מסוגלת לשבת על התחת, או להתאפק. אז היא בדרך כלל הייתה צועקת את התשובות לפני שנתנו לה רשות לדבר, והייתה זזה בכיסא שלה או מרקידה את הרגליים שלה על הרצפה בלי הפסקה, ובעיקר עושה לכולם חור בראש אם הם לא דיברו אותה. מאבל לא מאד התרגשה כשהמורה אמרה לה את זה, שכן גם היא הייתה ככה בילדותה. אבל זה לא תרם לחוסר החיבה של האחרים לוויליס. וויליס לא מצליחה להחליט איך היא הרגישה באותה תקופה, במבט לאחור. היא לא יודעת אם היא הרגישה טוב, רע, או פשוט מבולבלת מהכל. היא חושבת שהיא הייתה בעיקר מבולבלת, ומוצפת. אה, ואבא שלה? כדאי לדבר עליו. אם לפני המקרה היו עוד ימים שהוא היה יוצא מהחדר, עכשיו לא היה ניתן לראות אותו מחוץ למיטה בכלל. וויליס מעולם לא שאלה את עצמה למה אבא שלה ככה, או למה מאבל זאת שמטפלת בה. היא הייתה ילדה סקרנית, אבל עד שזה הגיע למשפחה שלה. לא, היא לא תשאל מה קרה לאמא שלה. ולא, היא לא תשאל למה מאבל מביאה לחדרו מגשים שחוזרים עם תוכנם המלא לאחר שלא אכל מהם. מבחינתה זה פשוט היה המצב. ואולי זה למה היא הייתה כל כך מופתעת כשהיא מצאה את אבא שלה במטבח לקראת סוף כיתה א'.
אזהרת טריגר: התאבדות
בהתחלה היה נראה כאילו הוא נרדם. אבל לא, למה שהוא ישכב על הרצפה? רק כשוויליס התקרבה קצת היא הבינה שהחולצה האדומה לא אמורה להיות אדומה, וראתה את הסכין. הייתם מצפים שהיא תצרח, אבל היא דווקא הגיבה דיי בשקט; בדקה דופק, ואז ישבה לחכות לאמבולנסים כיוון שהיא ידעה שהמצלמה בפינת החדר ראתה את מה שהיא ראתה. היא צדקה, ועדיין ישבה שם לאחר כמה דקות כשהאמבולנסים הגיעו.
סיום חלק טריגרי
כשהתעורר במרכז ההחייאה, אבא שלה הסביר שהכל באשמתו, כל מה שקרה לוויליס עם הילד של השכנה. הכל באשמתו, והוא לא יכל לעמוד במחשבה שהוא איכזב את הילדה שלו. מאבל כעסה ממש, ו-וויליס הייתה צריכה להקשיב לה מתלוננת שיפה שהוא מרגיש אשם עכשיו אחרי שנים שהוא עושה טובה שהוא מתקיים מאז שוויליס נולדה. לא, לה נמאס מהסיטואציה הזאת. נמאס לה לראות את וויליס סובלת עוד ועוד שלא באשמתה. ומיד אחרי שאביה השתחרר עם סידור מחודש (שוב) של הננובוטים ודאגה לכך שיהיה מי שיטפל בו וידאג שלא ינסה להתאבד שוב, הן עזבו. מאבל ישבה עם וויליס על הספה יום לפני כן, ושאלה אותה אם היא הייתה רוצה ללכת. רחוק, זאת אומרת. לעבור בית ספר, לעבור במקום אחר שהיא לא תצטרך להיות קרובה לבית של טובי ולילדים שמדברים עליה לא יפה. היא מצאה בית ספר טוב בשבילה, היא אמרה, שהיא תוכל להיות מעולה ומבריקה בו ואף אחד לא יתעצבן על זה. היא גם דאגה לסדר את המסמכים שיגידו שהיא אחראית על וויליס. מבחינת וויליס זה היה מעולה, והיא הסכימה – במחשבה שגם אבא בא. למחרת היא לא הלכה לבית ספר, והן סידרו את התיקים, ורק כשהן באו לצאת ו-וויליס שאלה איפה אבא היא הבינה שהמעבר הזה כולל רק את שתיהן. מאבל הסבירה לה שהיא דיברה עם אבא שלה ושזה מה שהם החליטו, שיש מי שיעזור לאבא שלה כאן. הוא פשוט לא רוצה לעבור איתן, הוא לא רוצה לעזוב את הבית שהוא חי בו כל כך הרבה שנים עם סול-קיונג. וויליס הבינה שאין ברירה, והסכימה שהן ילכו. הרי אין סיבה שמאבל משקרת לה, לא? אם אבא לא רצה לבוא, אין מה לעשות.
אבא שלהן לא היה מודע בכלל לעזיבה, אבל וויליס מעולם לא גילתה זאת. אליו עוד נחזור אחר כך, אבל כרגע נתמקד בכך שוויליס ומאבל עברו להן לעיר אחרת. הן עברו לבית יחסית קטן, שהיה מספיק טוב בשביל שני אנשים, ועוד לפני שהן הספיקו לפרוק את הארגזים הלא רבים שלהן וויליס כבר ישבה לצייר ציורים על הקירות בטענה שהם ריקים. מעניין לציין, שבאותה תקופה היא התעקשה לצייר רק בעיפרון או טוש שחור – זה היה כך מאז אותם ציורים שהיא ציירה בשחור בבית החולים. אבל הקירות עדיין היו יפים, ועד שמאבל סיימה לפרוק את הארגזים וויליס סיימה לצייר דברים מקסימים על כל הקירות של הסלון. בבית הספר החדש אף אחד לא הכיר את וויליס, אבל זה לא נמשך להרבה זמן כיוון שכבר בשיעור הראשון היא התפרצה עם תשובות לשאלות ועשתה מלא רעש בכיסא שלה. אבל היא כנראה נפלה על כיתה טובה, כי זה לא ממש הפריע למישהו. הילדים שרצו להיות חכמים פשוט היו צועקים את התשובות שלהם גם, והם בעיקר היו עושים כאב ראש למורה אבל סך הכל לא היה יותר מידי נזק. היא גם מצאה לה חברים דיי מהר, באופן מפתיע – ההסכם היה שוויליס תצייר, ומרתה השותפה לשולחן שלה תכתוב בכתב הגדול שלה סיפורים של ילדים על הציורים. ואז עוד ילד רצה לראות את הציורים, ומישהו אחר רצה לקרוא את הסיפורים, ולוויליס היו לפתע חברים.
וכיתה ב' הייתה בסדר סך הכל, עד שלקראת סוף השנה - אחרי שעברו כבר חודשים רבים מאז המעבר שלהן, אחרי שוויליס הספיקה להתאקלם ולהיות מצוינת ומיוחדת - וויליס חזרה יום אחד הביתה ומצאה גבר במטבח. האינסטינקט הראשוני שלה היה לזוז כמה צעדים אחורה, ולהסתכל בחשדנות, ואחרי זה היא שאלה מי הוא ואיך הוא נכנס הביתה. הוא רק אמר שאחותה תכף חוזרת מהשירותים, והיא כבר תדבר איתה. ואז היה כמה דקות עד שמאבל חזרה מהשירותים, והחווירה כשהיא קלטה שוויליס כבר היא חזרה, ואז היא אמרה בטון לגמרי לא תקין וגבוה מידי ש"אה! וויליס! אני רואה שפגשת את טונדה!" והתיישבה לה חזרה במקום שלה בשולחן כאילו הכל לגמרי נורמאלי, ואז עוד אמרה לוויליס לשבת לאכול איתם. וויליס החליטה שהיא ממש לא רעבה ופרשה לחדר. האמת? היא הייתה מפוחדת. היא לא הבינה כמה גברים - גברים מבוגרים - מדאיגים אותה עד עכשיו. לא היה לה בעיה עם המורים בבית הספר (אם כי היא ניחשה שהיא תיבהל אם הם יגעו בה, אפילו אם זה בתמימות) אבל בתוך הבית שלה? זה היה יותר מידי. אז היא ישבה וציירה, וציירה, ואחרי שהיא מילאה כמה דפים בסקאצ'בוק שלה ונרגעה מאבל דפקה בדלת ושאלה אם היא יכולה להיכנס, ו-וויליס אמרה כן כי היא לא חושבת שהיא יודעת לומר לא למשהו או למישהו, בעיקר לא למאבל.
מאבל ישבה לידה, והסבירה לה שזה טונדה. טוב, את זה וויליס כבר ניחשה. היא הסבירה שהיא וטונדה הם זוג, הם יחד כבר כמה שבועות והיא חשבה שהגיע הזמן שהוא יפגוש את וויליס. היא ממש לא התכוונה שוויליס תפגוש אותו לפני שהיא תסביר לה עליו, אבל מה לעשות שהילדה חזרה מבית ספר בדיוק כשהיא הלכה לשירותים. טיימינג. בכל מקרה, היא אמרה לוויליס שאין לה מה לפחד - היא מבטיחה לה שאין לה ממה לפחד - ושאם היא מרגישה לא בנוח אם טונדה, אם משהו, כל דבר, מפריע לה, שתגיד. כי לא משנה כמה היא אוהבת את טונדה, היא אוהבת את וויליס יותר, והיא לא תשאיר בבית מישהו שוויליס לא רוצה שיהיה בבית. אחרי כל הנאום המרגש הזה וויליס שתקה קצת, ואז אמרה שהיא רעבה ומה יש לאכול. מאבל פירשה את זה כסימן שהכל בסדר וארוחת הערב אפילו עברה לא רע, על אף שוויליס ישבה ממש רחוק מטונה וכל פעם שהוא הושיט את היד אל האוכל היא התחילה לרעוד בלי שליטה ולהפיל את המזלג שלה. היא בכל זאת נשמה עמוק ועשתה מאמץ להיות הוויליס שהיא, אז היא דיברה איתו, או יותר נכון חקרה אותו בדרך שילדים קטנים חוקרים אנשים. היו לו אחוזים גבוהים יחסית של אפריקה, אחוז לא רעים בכלל של מזו לטיני ואחר, וזה היה דיי מגניב בעיני וויליס כי זה בדיוק ההפך מהאחוזים שלה ושל מאבל. כאילו, לא בדיוק, אבל החלקים הדומיננטים אצלן הן הלא דומיננטים אצלו ולהפך. הוא עובד עם מאבל בתור עוזר באיזה חברה שקשורה לעננה - כזכור, מה שמאבל רוצה לעשות בעתיד - ויש לו חיוך לא רע, וויליס מבינה למה מאבל מחבבת אותו. היא בכל זאת לא ישנה בלילה, אפילו שהיא ידעה שטונדה הלך הביתה והיא הייתה בטוחה שאין לו מפתח.
הקיץ עבר בלי אירועים מיוחדים, בעיקר הרבה טונדה, מאבל, וציורים. וויליס שנאה להודות בזה אבל היא דיי חיבבה את הבחור; הוא לא ניסה לגעת בה בשום מצב (וזה גם לא היה אפשרי, שכן וויליס דואגת לזוז כמה שיותר מהר כדי שיוכלו לגעת בה כמה שפחות), הוא החמיא לה על כל הציורים והיה לו חיוך שלא גרם לה להרגיש כאילו היא רוצה לבכות. היא נפגשה עם מרתה כמה פעמים, והכירה את האחיות התאומות של מרתה ואת אמא ואבא של מרתה, מה שגרם לה להרגיש קצת מוזר על זה שאין לה אמא ואבא שלה נמצא רחוק רחוק אבל היא עזבה את זה בהתחלה. היא רצתה לשאול על אמא שלה, אבל היא פחדה שמאבל תכעס עליה, אפילו שמאבל אף פעם לא כועסת עליה. אך מתוקף היותה וויליס, לקח לא המון זמן עד שהיא נשברה ושאלה מה קרה לאמא שלה. מאבל מן הסתם לא כעסה, ורק סיפרה לה את הסיפור. איך ההורים שלה הביאו אותה בגיל מבוגר, איך החרמש הגיע וטען שהליקוט של אמא שלה מתבקש. היא אפילו סיפרה לה הרבה על סול-קיונג, שאהבה לצייר כמו וויליס ופרט לזה הייתה ההפך הגמור ממנה וגם ממאבל – לא אוהבת לדבר, בהחלט לא זזה כל כך הרבה, וכמו שמאבל תיארה את זה, "אישה שקטה ועדינה". כן, בהחלט לא דומה לבנות שלה. עכשיו כשוויליס פתאום הייתה ממש מודעת לעובדה שיש לה אמא, היא חשבה על זה דיי הרבה. כאילו, היא תמיד ידעה שיש לה אמא, והיא תמיד ניחשה שהיא לוקטה או עזבה את אבא שלה ובגלל זה הוא כל כך עצוב. אבל יש להיות מודע לעובדה שיש לך אמא ו… להבין שהייתה לך אמא, באמת להבין. בן אדם שהביא אותך לעולם ואת לא מכירה בכלל. אז וויליס חשבה על זה דיי הרבה, וכבר התחילה כיתה ג' והייתה בת תשע וארבעה חודשים (היא מזל תאומים, לכל המתעניינים. פרט מידע מאד חשוב.), וחשבה המון על אמא שלה. בעיקר הציק לה החלק של הליקוט – איך אמא שלה הרגישה? איך זה מרגיש, כשפתאום מגיע חרמש ומחליט שזה הסוף? אמא שלה תיכננה בטח את כל החיים קדימה עם הבת החדשה שלה, ואז… מתה. כי אולי יש חיי נצח, אבל יש חיי נצח עד שהחרמשים אומרים אחרת. עד כה וויליס לא הייתה מתקשרת יותר מידי עם העננה מעבר לבקשות שקשורות לרפרנסים לציורים או דברים אומונתיים שכאלה, אבל היא מצאה את עצמה שואלת הרבה על החרמשים. מתי זה הוקם? למה? הם יכולים להחליט שהם ילקטו את וויליס? על סמך מה הם מלקטים? מה קורה אחר כך? המון שאלות, והעננה יכל לענות רק עד גבול מסוים. אז הכל המשיך להציק לה, והיא מצאה את עצמה מסתובבת גם הרבה בחוץ - בטענה שהיא מחפשת רעיונות לציורים - וחושבת על אמא שלה. במבט לאחור, זו אולי הייתה התקופה היחידה שוויליס יכולה לומר שהיא הייתה מאד, מאד עצובה בה.
היא לא יודעת למה היא עשתה את זה, אבל יום אחד היא פשוט צעדה לתוך מסלול של מכונית אוטומטית. בכוונה. היא הבינה רק כשהתעוררה במרכז ההחייאה מה היא עשתה, וגם הבינה למה - היא רצתה להבין איך אמא שלה הרגישה. טוב, היא לא בדיוק קיבלה תשובה, כי היא לא באמת זוכרת הרבה אחרי שהמכונית פגעה בה בעצמה, ואז היא כבר התעוררה במרכז ההחייאה עם הפרצוף המבוהל של מאבל והגלידה הטובה שיש למרכזי ההחייאה להציע. מאבל הייתה בהיסטריה, פחות או יותר, וכשוויליס הרגישה מספיק טוב היא אמרה לה את האמת. שהיא חושבת הרבה על אמא שלה, והיא רצתה לראות איך זה מרגיש. ושזה היה רעיון דיי מטומטם, כי היא גם לא קיבלה תשובה וגם פיספסה לימודים עכשיו. הרגיע את מאבל שהיא מספרת לה את האמת - היו לה רעיונות הרבה יותר גרועים בראש לגבי מה שיכל לגרום לוויליס למות זמנית, אם בכלל זה היה בכוונה - והיא הבטיחה לוויליס שהיא יכולה לשאול כל מה שהיא רוצה על אמא שלה, ועל המשפחה בכלל, ושהעיקר שתדבר איתה ולא תיכנס למסלולים של מכוניות שוב. וויליס הבטיחה שהיא תדבר ולא תעשה דברים כאלה שוב, ושוחררה ממרכז ההחייאה ולאחר מכן הלכה גם לביקור בו סידרו קצת את הננובוטים שלה – לא המון, רק קצת. הם גם רצו להסביר לה מה לעשות כשהיא מרגישה עצובה מאד שוב, אבל מאבל התעקשה שלא צריך לתת כל כך הרבה כוח על הננובוטים לילדה בת תשע ורבע, והן הלכו הביתה. וויליס חזרה לבית הספר קצת אחרי זה, והכל חזר לקדמותו. היא חזרה לעשות רעש ולזוז, חזרה לצייר המון, ולכל מי ששאל היא אמרה שהיא בטעות נכנסה למסלול של המכונית ולא שמה לב כשהיא עברה את הכביש. היא כל כך תזזיתית שזה לא היה מוזר לאף אחד, אז כולם קיבלו את הסיפור, שאלו קצת על הגלידה וסיפרו על הפעמים בהם הם מתו בטעות. כמה ימים אחרי כבר לא היה דיון על זה יותר, והחיים המשיכו כקדמותם.
האירוע הבא הראוי לציון היה כשוויליס הייתה בת אחת עשרה כבר, בקיץ שלפני כיתה ו'. היא רוצה לבקר את אבא שלה, היא החליטה. מאבל נראתה כאילו מאד לא נוח לה כשהיא ציינה את זה (כי היא זוכרת שהיא שיקרה לוויליס שאבא לא רצה לבוא איתן) אבל כשוויליס מחליטה משהו, לא בדיוק אפשר לעצור אותה. טונדה הסיע אותה, כי מאבל התעקשה שהיא לא מוכנה לראות את אבא שלה בשום מחיר שוב, ו-וויליס לא הבינה כמה היא לחוצה עד שהיא לא הסתכלה על היד הרועדת שלה דופקת על הדלת. אבא שלה לא זיהה אותה בהתחלה, וכשהוא פתח את הדלת הוא פשוט הסתכל עליה, והסתכל עליה, וכשהוא הגיע סוף סוף למסקנה שזו הילדה שלו הוא… סגר את הדלת. אאוץ'. אז וויליס דפקה שוב, והפעם הוסיפה "אבא?" אפילו שהמילה הייתה כל כך זרה לה בשלב הזה שהיא לא הייתה בטוחה שמותר לה להשתמש בה. ואחרי כמה דקות אבא שלה פתח את הדלת שוב, ושאל בקול נגעל - כן, נגעל - מה היא חושבת שהיא עושה פה. וויליס ענתה שהיא באה לבקר, ושהיא רצתה לראות מה שלומו, והוא בתגובה טרק את הדלת. וכשהיא דפקה בפעם השלישית, שום דבר לא הכין אותה למה שחיכה מעבר לדלת. כי הפעם מי שפתחה את הדלת הייתה לא אחרת מאשר גאבי, והיא הסתכלה על וויליס כאילו היא משהו שנדבק לה לנעל ואמרה לה בקור שתלך מכאן.
וויליס הייתה חסרת מילים, לשם שינוי. אחרי זה היא גימגמה כמה דברים, ובסוף שאלה בצורה מטומטמת למדי מה גאבי עושה כאן כשהיא גרה בבית ממול. לזה גאבי השיבה ב"מישהו היה צריך לטפל באבא שלך אחרי ששתי הבנות שלו זרקו אותו לכלבים, לא ככה?" ו-וויליס בהתה בה עוד קצת וגימגמה עוד כמה דברים. אחרי זה גאבי אמרה לה שצריך להבהיר את הצדדים – אף אחד במשפחת מוראלס לא מעוניין לראות אותה, ושלא תדרוך כאן שוב. היא הרסה למשפחה של גאבי את החיים, היא ואחותה הגדולה נטשו את אבא שלה כמו זבל אחרי שהוא נתן להן קורת גג ואוכל, והן לא ראויות להיות הבנות שלו. ואז היא סגרה שוב את הדלת, ו-וויליס בהתה קצת בדלת הסגורה ואז העבירה הודעה לטונדה שיבוא לאסוף אותה. הוא למזלו ניחש שזה לא יתקדם טוב ונשאר בסביבה, ככה שהיא לא הייתה צריכה לשבת על המדרגות כמו ילדה מסכנה יותר מידי זמן.
מאבל התחילה לצחוק כשהיא שמעה את הסיפור. לא בקטע של "איזה מצחיק זה" אבל מרוב שהכל היה כל כך אירוני וכל כך דפוק. אחר שהיא צחקה קצת, וקיללה קצת, היא אמרה לוויליס שהן לא צריכות את האידיוט הזה, או את המשפחה הזאת. האמת שוויליס דיי הסכימה איתה. כאילו, היא הייתה עדיין דיי בשוק, וגם ממש פגועה האמת, אבל היא עיקלה את זה רק בלילה. כשפתאום נפלה עליה ההבנה שגאבי הייתה בבית כי היא יוצאת עם אבא שלה עכשיו, ולא סתם מטפלת בו כי היא כזו בחורה מקסימה. המחשבה עשתה לה רצון לצרוח, ולבכות, והיא באמת בכתה לא מעט, אבל אחרי שהיא נרגעה היא החליטה שגם היא לא רוצה קשר עם אבא שלה. לא צריך.
השנתיים שלאחר מכן לא היו יותר מידי חשובות, אולי פרט למשהו חדש שהתחיל להופיע בחיים של וויליס, וזה הפאניקה. במהלך רוב השנתייפ הללו וויליס המשיכה להיות מבריקה, המשיכה לצייר, טונדה עבר לגור איתן ולאט לאט וויליס כבר לא התחילה לרעוד כל פעם שהתנועה הייתה מכוונת קצת יותר מידי לכיוון שלה. היא עדיין דיברה המון, והייתה תזזיתית ביותר - העיקר שלא יגעו בה - אבל היא למדה להירגע. ליד החברים שלה, שבחטיבה הפכו להיות כל אלה שלא בדיוק מצאו את המקום שלהם. ליד דומי, חבר חדש שעבר לא מזמן. היא עדיין לא תמיד שלטה על עצמה עד הסוף כשהיא התחילה להרגיש שכולם קרובים אליה מידי, אבל היא למדה איך להסתכל לאנשים בעיניים כשהיא מדברת ולא להתעסק בדברים אחרים (דמי אמר לה שזה יוצר רושם דיי חצוף), ולזוז רק 70 אחוז מהזמן ולא מאה אחוז מהזמן. היא גם מצאה את הסטייל שלה - בגדים שחורים - ואת סגנון הציור שלה - כל מה שהוא לא אנשים וכל מה שהוא צבעוני. היא לא תצבע בשחור, היא רק תלבש אותו. גם לא בעיפרון. בני אדם בכלל לא בא בחשבון, רק דמויות כלליות ולא ציורי פנים של ממש, ואף אחד גם לא שם לב שהיא לא מציירת דיוקנים ולא שאל. היא הייתה ידועה בשכל שלה בחטיבה, ואומנם הייתה קצת אאוטסיידרית, אבל לא מזיקה. לאף אחד לא הפריע כשהיא ציירה על המגרש בחצר, וחלק מהמורים גם העלימו עין כשהיא החליטה שזה לגיטימי לצייר על השולחן. כשמישהו הלשין עליה, היא יכלה להישבע שהמורה להיסטוריה מילמל שהציורים שלה יפים ושעדיף שהשולחן יהיה יפה ככה. הדבר היחיד שהפריע לכל זה היה הפאניקה. זה התחיל מבחור בכיתה שלה שהציע לוויליס חברות, ורק השאלה שלו גרמה לראייה שלה להטשטש, לנשימה שלה להתחיל להיות מהירה יותר ויותר וללב שלה לדפוק כאילו הוא הולך לצאת מהחזה שלה. זה הבהיל אותה ואת הבחור עד מוות, אבל הננובוטים שלה השתלטו על העניין ובלילה היא הלכה לישון קצת מאוחר במחשבה שזה בטח היה אירוע חד פעמי. אבל תגובה דומה קרתה כשהמורה שלה למתמטיקה הניח יד על הכתף שלה, וכשדומי נתן לה חיבוק תמים וזה נגמר בהקאה בצד של המדרכה, היא כבר לא יכלה להכחיש שיש פה בעיה. או שכן? מסתבר שכן, כי היא שמרה את זה לעצמה. היא פשוט החליטה שהיא תהיה זהירה יותר, ותלמד לזהות מתי היא נבהלת - זה לא אמורה להיות עבודה קשה, היא ידעה כבר שמגע מפחיד אןתה ושהיא לא אוהבת בנים - ושהכל יהיה בסדר. בשביל מה יש ננובוטים אם לא בשביל הדברים הללו? וככה היא חזרה לחיים שלה. וכשמאבל חזרה יום אחד עם טונדה מארוחת ערב רומנטית עם חיוך ענקי וטבעת מנצנצת על האצבע, וויליס הייתה מאושרת.
הם התחתנו כשוויליס הייתה בת 14, ו-וויליס בחרה לשנות את השם שלה יחד עם מאבל. ממאבל מוראליס ו-וויליס מוראליס הן הפכו להיות מאבל בלייז ו-וויליס בלייז. מה זה משנה, בעולם שבו כולם מעורבבים עם כולם? היא העדיפה להיות בלייז ולא להיות קשורה למשפחה הקודמת שלה בשום צורה. יש לציין שראקה וסאנג-פיו היו בחתונה, אבל האחים הגדולים של וויליס הם פחות או יותר קרובי משפחה רחוקים רחוקים מבחינת השתיים הללו. שיחה מנומסת וטו לא, נגיד ככה.
ובסביבות גיל 16 היא פגשה את סווי. זאת אומרת, היא כבר שמעה את הסיפור - שמועות עוברות מהר יותר ממה שתחשבו - וחשבה שהוא מזעזע, אבל היא לא באמת הכירה את המשפחה יותר מידי. ככה כשרוגה ניסה לאכול את הצבע שלא התייבש והראש שלה עשה אחד ועוד אחד, היא דאגה להזכיר לעצמה בראש את כל הכללים עליהם דומי דיבר שיש להשתמש כאשר מדברים עם אנשים (להסתכל בעיניים, לא להתעסק במקום אחר, לא לשבת במקום ולקפץ כאילו צריכים לשירותים) והיא חושבת שהיא עשתה עבודה דיי טובה, כי עובדה שהיא וסווי הפכו לחברים בסוף. היא אמרה לו שלום למחרת בבוקר כי היא חשבה שזה יעודד אותו, והיא יכולה להישבע שהוא היה נראה פחות עצוב / ריק / עייף ממה שהוא היה נראה לדעתה ביום לפני כן. לאחר מספר ימים היא כבר שילבה אותו עם דומי ועם שאר החברים שלה, והוא הפך להיות חלק. בשלב הזה של החיים של וויליס היא כבר החלה לגבש דעה על האדם שהיא שואפת להיות - היא חשבה על מרכזי ההחייאה, לדוגמה, כדי שתוכל לעזור לאנשים. להבריא. לעשות בדיוק ההפך מהחרמשים, זה היה המחשבה. היא רצתה לעשות טוב ורצתה לעשות צדק, להוכיח שיכול להיות משהו טוב בעולם הזה, שהוא מושלם על הנייר אבל מלא בבעיות. והיא חיבבה את סווי - בסדר, הוא לא היה חכם כמו דומי לדוגמה (שלא לדבר על זה שחוסר ההצלחה של סווי מבחינה אקדמית לא היה קשור בכלל לשכל שלו, בעיני וויליס), אבל מי אמר שהוא צריך להיות? וויליס מעולם לא בחרה את החברים שלה על פי השכל, היא בחרה אותם על פי כמה נחמד לה להיות איתם. והיה נחמד לה להיות עם סווי, מסיבות שלא ברורות לה. שלא תבינו לא נכון, היא לא חושבת שתפקידה להציל את סווי והיא לא חושבת שהיא אחראית לו ושהוא מקרה הרווחה הפרטי שלה. הוא פשוט חבר טוב מבחינתה, חבר שיש לו קשיים וזה בסדר, כי כולנו בני אדם.
ואולי דווקא שגם לסווי לא קל החיבור היה כל כך טוב. היא לא דיברה יותר מידי על החיים שלה לפני שעברה לאיזור, היא בטוחה שכל אדם שיחפש קצת בעננה ישמע את הסיפור מהחדשות. היא כן אמרה שאמא שלה לוקטה, ואבא שלה לא רוצה איתה קשר כי סיבות, ושהיא גרה עם אחותה ועם טונדה והכל בסדר עכשיו. אבל היה לה סבלנות, ויותר חשוב מזה, היה לה אהבה לסווי. היא לא ויתרה עליו כשראתה שהמצב מדרדר, ולא וויתרה עליו כשהיא הציעה שיכוונו את הננובוטים שלו (הצעה שהיא חשבה עליה בעקבות זיכרון פתאומי של איך היא הרגישה אחרי שכיוונו קצת את שלה, ואיך מאבל התעקשה שילדה בת 9 ורבע לא צריכה כוח כזה. אבל בחור מתבגר יכול, לא?) והוא הסתלק משם. היא גם לא וויתרה כשהיא מצאה אותו שתוי, רק עזרה וחייכה כשלוסיוס אמר לה תודה. היא עדיין סירבה לוותר כשסווי לא דיבר איתה, ופשוט חיכתה. הכל בסדר, יש לה את כל הזמן שבעולם. וכשהוא סיפר לה את האמת, היא הבינה איך מאבל הרגישה כשהיא סיפרה לה את האמת אחרי שצעדה לתוך המסלול של המכונית ההיא - הכרת תודה שאדם אחר בוטח בך מספיק כדי לומר את האמת, בעיקר. הקלה. אז לא, היא לא כעסה על סווי, והיא לגמרי סלחה לו אפילו שהיא לא הרגישה שיש באמת על מה לסלוח.
הערות / הארות: הוורדל של היום היה מעצבן אבל לפחות צדקתי גם בעברית

[Jack Wolcott]

אזהרת טריגר אלימות במשפחה, מוות וכך הלאה.

שם הדמות: סרוויליוס קיסר (Servilius Ceaser), מכנה את עצמי סווי (Sevi).
גיל: 17. (מי היה מאמין שהדמויות כולן יהיו קטנות מאיתנו ווטפ)
אינדקס גנטי: 68.75% קווקזואידי, 25% לטיני, 3.125% פאן אסיה, 1.5625% אפריקאי, 1.5625% ספרדי.
מגדר: גבר סיס, א-מיני, questioning (א-רומנטי\פאן).
מראה: סווי בחור ממוצע למדי. לא כזה שמעיפים בו מבט שני, או לפחות לא כזה שמסתכלים עליו בגלל איך שהוא נראה. הוא מנסה לשמור על עצמו presentable, אבל מעבר לזה - לא ממש.
את מרבית חייו הוא בילה בלהיות האח החלש - הנמוך יותר, הרזה יותר, האחד עם העצמות העקומות-משהו. הוא לא בלונדיני ולא נראה כמו פסל יווני, כך שמבחינת הוריו הוא כישלון מוחלט. אחיו עשה את העבודה הזו טוב יותר, וסווי לא הוטרד מכך יותר מדי. היו לו דברים חשובים יותר לעשות. היום הוא כבר לא כל-כך חלש: ידיים שהרימו אינספור ילדים, רגליים שרכבו על אופניים עם כל ילד חדש שלמד וכך הלאה. את ה1.77 שלו אף אחד לא לוקח, ואם יתמזל לו מזלו הוא יתן עוד כמה שנים של גובה. בינתיים, הוא קצת גדול מהממוצע - אבל לא באופן שמושך תשומת לב. גם היום, עדיין, יש במראה שלו משהו שביר - הוא הולך מעט כפוף, ובכפות ידיו ורגליו בעיקר - העצמות בולטות ומזמינות שבר שיתוקן במהרה. עורו בהיר - אך מספיק בשביל שישתזף ולא ישרף בשהיה רגילה מחוץ לבית, גם כאשר השמש במרכז השמיים. הוא מקבל גוון זהוב-משהו, בעיקר בשילוב עם השיער הבהיר מספיק שלו.
בתור ילד, שיערו של סווי רק מעט כהה מדי בשביל להיות מה שהוריו תמיד רצו - מן גוון בלונדיני מלוכלכך, שיכול להראות חום בהיר ביותר בתאורה מסוימת, או זהוב באור ישיר. במשך שנים הוא היה גזוז צמוד לראשו - הדרך היחידה בה סווי יכול היה לספר את עצמו בלי להסתכן בפציעה או מראה מוזנח. בשנה האחרונה, בעידוד של סביבתו, החל להאריך את שיערו - שמתחיל לחשוף את התלתלים העדינים של שיערו. כיום, שיערו כהה מעט יותר ממה שהיה בילדותו - ואמנם באור ישיר עדיין יראה בלונדיני, אך בכל תאורה אחרת הוא חום, ללא ספק. הוא דליל ודק יחסית, ולעיתים קרובות הצורך לדאוג ולסרק אותו גורמת לו לרצות לגלח אותו שוב. בימינו הוא ארוך מספיק בשביל לכסות את אוזניות, ולבלוט קלות מתחת לכובע בימים הקרים יותר.
השיער עכשיו ארוך מספיק בשביל להכנס לעיניו של סווי אם הוא משתדל: קשתיות דבשיות, חומות בהירות. הן חולקות עם שיערו את יחסן לאור: בתאורה המתאימה, הן נראות בהירות יותר, כמעט זהובות, נוצצות. עיניו עגולות, גדולות, נוטות מעלה. כשהוא מחייך, עיניו נסגרות כמעט לחלוטין, ומשוות לו מראה ילדותי מעט. הוא כשהוא לא מחייך, יש בהן ובפניו כולן רצינות מסוימת - עיניו לא נודדות בלי מטרה, ובדרך כלל עוקבות אחרי ילד מתרוצץ או מסתכלות על האדם איתו הוא מדבר.
תווי פניו עברו את השינוי מנער למבוגר: הזקן הדליל והבהיר, שהוא מגלח באדיקות, גם הוא תורם לכך. הלסת שלו רחבה יחסית, אם כי עדיין צרה מעט ונערית. מעבר לכך, עצמות לחייו גבוהות, לחייו מעט שקועות ואפו עבה יחסית וישר - אולי החלק היחיד שהצליח להגשים בחלום המטורף של הוריו. שפתיו עבות, בדרך כלל נוטות מעט מטה, וכהות מעט משאר הצבעים של סווי - בעיקר בחורף, הן בולטות בנוף היחסית החדגוני בנייטרליות שלו.
על צווארו יש כתם לידה - כתם חום, שטוח - שנמשך מקצה עצם הבריח שלו עד לאמצע אורכה וכלפי מטה. בעיקר בעונות הבהירות, הוא בולט מאד על סווי - שלא עושה מאמץ מסוים להסתיר אותו. הוא לא מעניין אותו כלל, אלא כמקור לבדיחות עם אחיו הצעירים יותר - הכתם דומה באופן מחשיד לאחד שנמצא על כף רגלו של פרמי, אחד מאחיו.
הוא נוהג להתלבש בצורה צנועה ופשוטה - הוא לא מתלבש בבגדים ראוותניים כמו חלק מחבריו, ולא מנסה להרשים אף אחד. הלבוש האידיאלי מבחינתו יהיה מכנסים רחבים, קלים, שקל לכבס ויתייבשו בקלות. בעבר לא נהג לייחס חשיבות לצבעם כלל, אבל כיום הוא נוטה לאלו הפחות בוהקים - חומים, אפורים, בדרך כלל לא שחורים. החולצות שמתלוות לבגדים הללו דומות בעיקרון המוביל אותו לבחור אותן: יש לו כמה, הוא מכבס אותן ומקווה שיתייבשו ככל האפשר. הוא מחבב במיוחד את אלו בגווני האדום-כתום-ורוד-צהוב, אם כי האחרונות דורשות כיבוס תדיר יותר ולכן מוצאות את עצמן פחות בשימוש. לעיתים קרובות הן לא במידה המתאימה בדיוק - הן עוברות בין כלל בני המשפחה, חלקם גדולים ממנו וחלקם קטנים. לעיתים קרובות הן יהיו על סף קריעה במקומות מסוימים, או מלאות בכתמים סרבניים חלשים - אבל ברגע שחולצה נקרעת או שהכתם בה הופך להיות ברור מספיק, היא משנה את ייעודה למטרה שלא דורשת להראות מאורגנת. להראות מלוכלך, או ככזה שלא יכול לדאוג לעצמו ולמשפחתו, הוא אחד הדברים האחרונים ברשימה של סווי.
אופי: סווי הוא האבא הצעיר הטיפוסי. אמנם הוא לא אבא אמיתי, אבל הוא צעיר ויש לו אינספור ילדים - גם אם הם לא הילדים הביולוגים שלו, אבל מכל בחינה הוא תופס את עצמו כאבא, אח בכור, מי שיתפוס אותם כשהם יפלו. לכך יש מספר משמעויות: ראשית, הוא תמיד עובד על חוסר בשעות שינה. שנית, הוא מלא באהבה לילדים שלו. שלישית, הוא מרגיש שהוא נושא את משקל כל העולם על הכתפיים שלו. חצי מהזמן הוא נושא עליהם כמה ילדים. במילים אחרות, סווי התבגר מהר. מהר מדי, הרבה יותר מדי מהר.
אם בילדותו ובשנות הנעורים המוקדמות כמעט היה אפשר לדמיין כי בגופו חיים שני אנשים שונים - אחד חיוני, שובב ומלא אנרגיות, והשני שקול ואחראי - בימינו, סווי הוא אחד. הוא אחד שלם מאד, בלי ספקות לגבי מי שהוא באמת. אולי אחד הפערים הבולטים ביותר בין סווי לבני גילו האחרים הוא הבטחון המלא שלו במי שהוא. הוא לא בטוח בכל דבר שהוא עושה - ההפך; אך הוא יודע מי הוא, מה המטרות שלו, ומה הוא הולך לעשות בשביל להשיג אותן. הוא יודע שהוא קודם אחראי על אחיו, ואז אחראי לחייו של עצמו. הוא לא יחשוב פעמיים, יזרוק כל הזדמנות ויקח כל סיכון בשביל לדאוג לאחיו. הוא לא לוקח סיכונים בצורה פזיזה - כל החלטה כזו תשקל ברצינות, על מנת לבחון את השפעתה על אחיו ועל המשפחה שהוא מגדל, אבל הוא מוכן להקריב את עצמו בשבילם. בלי להסס.
האמת המרה היא שסווי איבד את הרצון לעזור לעצמו, כבר מזמן. עוד בתור ילד, כשהוא הבין שהלימודים לעולם לא יביאו אותו לשום מקום - אז הוא ניתב את הזמן הפנוי למשחקים וחברים. היום הוא מבין שהמירב שהוא יכול לעשות הוא להיות מודל לחיקוי סביר לאחיו, ולדאוג לקטנים בינהם. חוסר העניין בעצמו גרם לו להתמלא בכל הרפש שאדם יכול להרגיש כלפי עצמו. הוא לא מלא בשנאה לעצמו, לא ממש. הוא מלא במגוון רגשות שליליים, אבל שנאה היא רגש אמורפי מכדי למצוא מקום בחייו של סווי. הוא מאוכזב מעצמו לעיתים קרובות, כשהוא לא מצליח ללמוד, לדוגמא. הוא מאוכזב מעצמו כשהוא מגלה שהוא לא נעל את הדלת בבית, או כשהוא נזכר בעובדה שאחיו הצעיר החליט שהוא חרמש וניסה לקצור את אביו - הוא לא מצליח לחשוב על סיפור אחר שברוטוס היה יכול לספר לעצמו. לעיתים קרובות הוא כועס על עצמו, מדבר לעצמו כפי שלא היה מדבר לאף אחד מאחיו אי-פעם. בדרך כלל הוא מפקפק בעצמו, והעננה היא מקור הוודאות היחיד שלו. כשהוא מגיע למצב בו הוא חייב להחליט בעצמו, סביר להניח שהוא ימצא את עצמו שקוע עם פניו לתוך הכרית, יקווה שהתשובה תפול עליו. אחר כך הוא יקום, ויתייעץ - גם אם ההחלטה הסופית תהיה שלו, עצם ההתייעצות נותן לו את מעט הבטחון העצמי שהוא צריך בשביל לעשות את הצעד. החשש והספק העצמי גורמים לו להמנע מלקיחת החלטות ככל האפשר, ולנסות "לזרום" - לא לעשות שינויים גדולים, להצמד לדרך המוכרת. היתרון הוא שבסופו של דבר, הוא לא צריך לעשות החלטות רבות - יש לו בית, בינתיים, ואת כל האחים שאפשר הוא כבר גידל, והם יצאו פחות או יותר בסדר (עד שהוא נזכר באח הסורר, כמובן). אז ההחלטות נותרות נדירות למדי, ובכל פעם גוררות איתן גל חדש של חשש, ספק, ורצון עז לקבור את עצמו בתוך השמיכה.
סווי מעולם לא היה החכם ביותר, ומעולם לא ניסה להיות - הוא לא נהנה מהלימודים, וכפי שנאמר - מעולם לא היו לו שאיפות גבוהות בפן הזה, והוא לא אתגר את עצמו. יש לו יכולת יוצאת דופן לנהל את הזמן שלו, יכולות ריכוז יוצאות מגדר הרגיל, שהתפתחו אחרי שנים בבית עם יותר ילדים מחדרי שינה, ומשמעת עצמית - כל אלו היו יכולים להיות המרכיבים המושלמים לתלמיד המצטיין. אבל הוא לא. הזכרון שלו לא מספק, הידע הכללי שלו מועט, וכשאין לו מוטיבציה - אין לו שום סיכוי לשבת. הוא אמנם יושב עם וויליס ודומי ומנסה לתת להם ללמד אותו, או יושב ומשחק בללמוד בבית בשביל לשמש דוגמא לאחיו, אבל התוצאות פשוט לא יגיעו, והוא לא מצליח לאסוף את המוטיבציה להתמיד. כמעט כאילו יש לו דחייה מעצם הלמידה האקדמית עצמה. לעומת זאת, לא תהיה לו שום בעיה לשבת בחדר רועש עם כל אחיו וללמד את הקטנים בינהם לקרוא בזמן שהשאר משחקים בחרמשים או מתווכחים בקול רם על ארוחת הערב או האופניים. במצבי חירום, לפני שהכל הדרדר, הוא היה מצליח לאסוף את עצמו בשביל לתת דחיפה אחרונה ולעבור את המבחן, להצליח מספיק בדיוק בשביל להשאר מתחת לרדאר - אבל לעיתים נדירות יותר מכך.
חוסר הבולטות הלימודית, ומצד שני היכולת לזייף השקעה (או להשקיע באמת) במצבים יוצאי דופן, גרמו לו להיות התלמיד שכל המורים מתעלמים ממנו. בימינו, הוא גם התלמיד שכל שאר התלמידים מתעלמים ממנו - הוא לא מאיים, לא צועק, לא מושך תשומת לב. רוב הזמן הוא יושב בצד, משרבט במחברות או על שולחנות, או רץ בין כיתות בשביל לדבר עם אחיו הקטנים. הוא לא מושך תשומת לב, ורק לעיתים רחוקות תמצאו את מי שהיו "חבריו" בעבר מסתכלים לכיוונו ותוהים לעצמם אם עובר עליו יום טוב. בדרך כלל הוא לא מוטרד מדי מכך - יש לו את אחיו, יש לו את וויליס, יש לו את דומי. הוא לא צריך הרבה מעבר, ובטח ובטח שאינו צריך את התחככים, את השטויות, הקפיצות ממרפסות וכל מה שחיי הלילה של חבריו כוללים. הוא בהחלט מעדיף את השקט והטוב והמוכר, שמאפשר לו למלא את תפקידו בעולם בצורה המיטבית.
הוא לא בודד, לא באמת. ראשית, אין לו זמן להיות בודד. שנית, הוא מוקף באנשים האהובים עליו בעולם - האהבה שלו לאחיו מלאה, בלי שאלות ובלי תהיות. גם כשהם מעצבנים, גם כשהם מתעוררים באמצע הלילה עם סיוטים, גם כשהוא צריך להעזר בעננה בשביל למצוא אותם - הם תמיד יזכו ממנו לחיבוק, פריעת שיער, שק-קמח ומשחק קלפים. אולי זו העובדה שהוא מעולם לא זכה לכל האהבה שילד אמור לקבל, ואולי זו דווקא התמיכה של העננה, שמעולם לא אכזבה. מעבר לאחיו, אין ספק שהוא מתחיל לפתח רגשות דומים לוויליס - אמנם היא המלאך השומר שלו ולא להפך, אמנם הוא מבין שהוא הכתם השחור בעתיד המזהיר שיכול להיות לה, הוא אוהב אותה כמו האחות שמעולם לא הייתה לו. אולי אפילו האחות הגדולה שמעולם לא הייתה לו. ובכל זאת, יש הבדל. עליה הוא כועס לעיתים. איתה לפעמים הוא לא יכול להתמודד - כשהמחשבה על לדבר עם מישהו גורמת לראש שלו לזמזם וגורמת לו לרצות להשקיע את פניו בכרית. הוא לא יודע לשים את האצבע על הרגעים בהם אפילו היא יותר מדי, אבל הוא יפתור את הפאזל הזה ביום מן הימים.
הזכרנו במילה את המוטיבציה של סווי - או את היעדר המוטיבציה בפן האקדמי. בצדדים אחריו בחייו, לעומת זאת, סווי יכול להיות מלא בה. בדרך כלל המוטיבציה הזו מתבטאת באופן פחות פוזיטיבי - עקשנות חסרת תקדים שיכולה להוציא מהדעת. לעיתים קרובות כשהוא מגיע להחלטה הוא נתפס עליה ולא מסוגל לשחרר - הפחד להכנס ללופ המחשבות גורם לשינויים בתוכניות, גדולות כקטנות, להיות סטרסוגניות מאד עבורו. זמנים הם פחות העניין עבורו - הוא נזיל יחסית בכל הנוגע לזמן, כיעה לעולם שימשך לנצח. אבל הכיוון שאליו דברים הולכים לא יכול להשתנות, וכשהוא מחליט החלטה - הוא דבק בה. הוא מבין את הבעייתיות, באמת - והוא מנסה לעבוד על כך, לנסות לוותר לעצמו ולסובבים אותו לעיתים - בחוסר הצלחה, בינתיים. העקשנות מובילה בעיקר לחיכוכים בתוך הבית, כשדברים צריכים להעשות באופן שהוחלט בעבר כ"נכון" - מול שיעורי בית, מול לימודים בכלל, מול הזמן שבו על הילדים ללכת לישון או האם מותר לקפוץ מבניינים גבוהים, הרי בסופו של דבר חוזרים (התשובה היא לא).
כמו הרבה מהרגשות של סווי, הכעס שלו מופנה פנימה - הוא לא נוטה לכעוס, לא נוטה להתפוצץ. הוא אמנם לא מפנה את הלחי השניה, אבל התגובה של סווי תהיה בדרך כלל לברוח מעימות - לא בריצה ובצעקות, אלא באלגנטיות של ילד שלמד לסגור דלתות בשקט, לדבר עם אנשים שלא חולקים מציאות איתו, וגידל יותר מדי ילדים. השקט והניתוק, העובדה שהוא לא מאיים, גורמים לו להיות להיות ההפך ממטרה של ניסיונות להכעיס ולהדליק. ובכל זאת, לעיתים קורים דברים שמכעיסים אותי - כמו שינויים בתוכניות. במקרים אלו, הכעס של סווי עובר כמה שלבים: ראשית, הוא ינסה לפתור את הבעיה. הוא לא יקפוץ ולא יכעס, אלא ינסה להרגיע את הסיטואציה ואת עצמו. כשהניסיונות הללו כושלים, הוא מפסיק להיות בן שיח - בעיקר בבית, איפה שהוא זוכה לכבוד - הוא קובע דבר מה, ומצפה שדבריו יעשו. אם הם לא נעשים, הוא מתנתק מהסיטואציה, ומכולם, ובדרך כלל יימצא בחדר שלו, שותק, משוחח עם העננה או זורק כדור על הקיר. בדרך כלל שינה תעזור לו לחזור לעצמו, אך לעיתים ההתנתקות תמשך ותגרום לו להסתובב בעולם כמו ענן סגרירי ולא פרודוקטיבי.
חוץ משינה, שיחה טובה יכולה לגרום לסווי לצאת מהמצבים האלו. או משחק קלפים מוצלח, רכיבה על אופניים עם אחד הקטנים מאחוריו, צוחקים. אמנם הוא לא צוחק הרבה בחייו הנוכחיים, אבל ברגעים מופיעים הבזקים של הילד שהוא היה פעם - הקלפים, הבדיחות. ברגעים האלו, כשהוא מרגיש קצת פחות באותו עולם כמו החיים שסובבים אותו, הוא הופך להיות קצת יותר ילד. והוא יפהפה ברגעים אלו.
נקודה אחרונה ולא פחות חשובה הם הפחדים של סווי - אלו משאירים אותו ער בלילה, או, לעיתים יותר קרובות - מעירים אותו עם לשון נשוכה ונפוחה ושיניים כואבות. הסיוטים מעירים אותו לעיתים קרובות, ונדמה שגם אחרי כיוון הננובוטים הרצנטי שלו הסיוטים לא מפסיקים. מככבים בהם ברוטוס ואביו, האחד אלים והשני שתוי. הפחד שאחד מהם יחזור לקחת את הילדים, יפרוץ את הדלת ויהרוס את האיזון הכה עדין שהוא מצא בחייו, את השלווה שהוא הצליח לבנות לעצמו - מבעיתים בעיניו. הפחדים הללו מעורבבים בשנאה האמיתית שהוא חש כלפיהם - כלפי כל השלושה, אמו, ברוטוס ואביו. אמו ואביו ברורים מאליו, הוא מעולם לא אהב אותם, והם מעולם לא אהבו אותו. ברוטוס הוא סיפור אחר לגמרי - הם היו בלתי נפרדים, בין תאומים לאחים לחברים הטובים ביותר. ובכל זאת, ברגע שברוטוס הרים את הסכין ההוא סווי הבין שהוא לא יכול לסמוך עליו, ושברוטוס והוא לא חיו על פי אותם כללים. ולכן, בכזו מהירות, הכל התחלף בשנאה ובחשד. אין לו ספק שהוא לא יסלח לו לעולם, והמחשבה על כך מזעזעת, דוחה ומצערת אותו.
רקע: סרוויליוס הוא לא הבן הראשון, זה מה שהוא יודע. הוא לא בטוח כמה אחים היו לפניו – האחרון שבהם עזב את הבית כשסרוויליוס היה פעוט, ולפניו היו עוד רבים. כך לפחות מספרים הוריו, כשהם מתיישבים עם כוסיות מלאות בנוזלים צלולים עם ריכוזי אלכוהול גבוהים מהמומלץ לכל אדם סביר.
כשהוא נולד, הוריו היו אי-שם עמוק בתוך שנות ה"-מאות" של חייהם. שוב, הוא לא בטוח – הם לא אוהבים לדבר על זה, והאמת שזה מעולם לא היה חשוב. הוא מעולם לא היה צריך את המידע את זה, כמו שלא היה לו צורך לדעת כמה אחים באו לפניו. די לומר שהיו מספיק. הוא כן יודע שהם שינו את שמם ל"קיסר" קצת לפני שנולד – על אף שהוא לא בטוח אם הם מתכוונים לחמישה ימים או חמישים שנים. מה שהוא כן יודע הוא שכשהוא נולד, הוא נראה כל-כך חלוש שבמקום לקרוא לו מרקוס ברוטוס, על שם המפורסם ברוצחי יוליוס קיסר, קראו לו על שם סרווליוס – שאת שמו בקושי הצליח למצוא בעננה בפעמים הבודדות שניסה, לפני שאיבד תקווה.
ובכל זאת – מהיום שהוא זוכר את עצמו, הוא היה מוקף בילדים. בתחילה היה זה אחיו ברוטוס מרקוס (השני, המוצלח יותר, שלא נראה כמו "דג מחוץ למים"), שנולד שנה אחריו. אחריו הגיעו לוסיוס וססיליוס, וכשהיה בן חמש נולדו גאיוס קאסיוס לונגינוס וגאיוס קאסיוס פרמנסיס, התאומים – להם הצמיד את השמות לונגי ופרמי, כשהיה בן חמש. אמו, קורנליה (על שם אשתו של יוליס קיסר שילדה את ביתו המוכרת היחידה), הייתה עסוקה בלהכנס להריונות ולצאת מהם, ואת שאר הזמן בילתה בציור ושינה, ואביו היה עסוק בלשתות את כל סוגי האלכוהול המגוונים שהצליח להשיג.
אף אחד מעולם לא דיבר על הזנחה, גם כשסרווי היה גדול מספיק בשביל להבין. לא כי הוא לא חשב על כך, אלא כי היה לו הכל – שנים של חיים, יצירות האמנות של אמו (שהיו יוצאות דופן ביופיין) – כל אלו סיפקו למשפחת קיסר את כל מה שהיו רוצים. הוא מעולם לא ביקש שום דבר, מכיוון שלא ידע ממי – אבל מעולם לא הרגיש שחסר לו דבר. העננה היה שם בשבילו כשהיה צורך בכך, וחלק מזכרונותיו הטובים ביותר סובבים סביב הנסיון להשיג דברים שחבריו קיבלו כמובן מאליו – כשהוא היה בן 7 ורץ עם ברוטוס בחדרים הבלתי-נגמרים של בית משפחת קיסר בנסיון למצוא אופניים בהררי הזבל שבקומות התחתונות, והמכות שהוא וברוטובוס החליפו וכמעט נגמרו בדחיפה לא מוצלחת מהחלון של סרווי. הוא לא בטוח אם הוא אי-פעם צחק חזק כמו שצחק באותו היום, וההרגשה הייתה עילאית. בסופו של דבר ברוטוס זכה באופניים, אבל בטוב ליבו חלק אותם עם אחיו, מרבית הזמן.
הפעם הראשונה שנחשף ממש לחברה הייתה כשהלך לבית הספר – עד אותו היום, בילה את מרבית זמנו מתרוצץ עם אחיו, מאכיל את הקטנים שבהם ומקווה שאמו תצא מחדריה בשביל לטפל בחלקים שלא ידע או רצה לעשות (מקלחות, צרכים, הנקה), ומקווה שאביו יהיה שיכור בדיוק במידה המתאימה – כך שלא יצעק או ימרח על הרצפה, ובמקום יהיה משעשע ויתרוצץ איתו ועם הקטנים ברחבי הבית, בגופו הצעיר והחזק. כשהגיע היום לצאת לבית הספר, הבן הבכור, כל אחיו עמדו בשורה, אביו היה כמעט-לא-שתוי והריח כמו מי ורדים, ואמו הניחה את ידה על בטנה התפוחה וחייכה אליו בחמימות. הוא הרגיש נאהב, על אף שהיה בסך הכל סרוויליוס המסכן. הוא זרח, ויצא אל הלימודים מחזיק בידיו מפתחות ובקבוק מים. הוא לא היה בטוח מה עושים בבית הספר, אבל קיווה שזה יהיה מהנה כמו להיות בבית.
בית הספר לא היה כזה, כמובן, אבל הוא פגש הרבה חברים חדשים – כאלו שלא היה צריך להאכיל, למרבה המזל, ואיתם הוא בילה את מרבית זמנו. הוא התרוצץ בבית הספר, משתדל לא לעורר את צעקות המורים – בכל פעם שאלו הרימו את קולם, הוא ראה את עצמו עומד מול אביו השיכור; הוא שמע אותו צועק ומזכיר לו שהוא עלוב וחלש, ושמוטב היה אילו לא היה נולד – אז הוא ישב בשיעורים כמו ילד טוב, ניסה להקשיב ולא לבלוט יותר מדי. ההפסקות היו החלק האהוב עליו – הוא היה חלש ומסכן, אבל הוא היה מומחה בכל הנוגע למשחקים. הוא הכיר את כולם, הוא המציא חצי מהם – כשיש לך מספר הולך וגדל של אחים, המשחקים נגמרים די מהר. הוא היה מצחיק, שטותי ומלא אנרגיות. הוא לא דיבר על ההורים שלו אף-פעם, ואף פעם לא הלך לאף אחד מחבריו – אבל בבית הספר הוא היה כדור של אנרגיה חיובית.
כשהוא היה חוזר הביתה, הוא היה פוגש את הגרסה הרעה של הוריו, בדרך כלל – בעוד בבקרים לעיתים אמו הייתה עומדת במטבח ומבשלת להנאתה, ואביו היה משחק איתם ועדיין הריח כמו מקלחת, בערבים לא ניתן היה לדמיין הורים צלולים. אמו ילדה את הבן השישי – קווינטוס (ההריון החמישי למניין ההריונות הקיסריים, על אף שהיה הצאצא השישי; לאביו הייתה תוכנית והוא לא התכוון למוש ממנה) מעט אחרי שהחל את לימודיו, והוא בילה את מרבית הערבים בלנסות לשמור על המגורים שלהם נקיים ואת אחיו מאושרים. והם היו כאלה, כך לפחות הוא הניח. הוא היה די שמח, הוא חשב.
באותה השנה סווי גילה את האופניים, את משחקי הקופסא, את המוזיקה. אמנם לא יצא לו לשחות, אבל הוא חיכה בקוצר רוח להזדמנות לעשות גם זאת. המחשבה על אמבטיה ענקית הייתה מרגשת מאד בעיניו, והוא אף הצליח לחלף מאביו השיכור הבטחה שיקח אותו לשחות יום אחד. עברה שנה, וסווי היה ילד נורמטיבי לחלוטין – בבית הספר, לפחות. הוא לא אהב ללמוד, אבל הוא לא היה טיפש לחלוטין, פשוט מעולם לא השקיע שום מאמץ בלימודיו – במבט לאחור, הוא לא חושב שהבין את החשיבות של מה מהדברים שקרו סביבו.
ברוטוס הלך לבית הספר אחריו, וסווי זכה להיות בצד השני של הטקס ששלח אותו לדרכו ליומו הראשון – מסתכל על ברוטוס, מסודר ולא פרוע שיער, עם חיוך מתוק על פניו ותיק על גבו (תודות לעננה ולסווי, שלמד על בשרו כי עדיף לקחת תיק לבית הספר). הוא הסתגל במהרה, וסווי נהנה לראות אותו משחק עם ילדים אחרים. במבט לאחור, הוא הרגיש גאווה שאף ילד בן שמונה לא באמת אמור לדעת להרגיש – תחושת גאווה שמלאה אותו בחום.
השנים עברו. סווי שלח עוד אחים לבית הספר, ועוד קטנטנים נולדו – כולם בנים, כמובן. בשלב מסוים הוא החל לתהות אם הוריו רצו שכך יהיה הדבר, אך השתדל שלא לחשוב על כך. הוא השתדל שלא לחשוב עליהם כלל – אמו ציירה יותר ויותר, עכשיו כשסווי וברוטוס היו גדולים מספיק בשביל להיות "הורים קטנים," כפי שהיא אמרה בחיבה בעודה פורעת את שיערם, ריח של אלכוהול וטרפנטין ממלאים את החלל בינהם בהתאם לסטטוס ההריוני שלה. ססיליוס התגלה כטבח מחונן; ברוטוס – היה נהדר עם הילדים הקטנים, והסיפורים של התאומים היו סוחפים ומצחיקים, כך שלמעשה חיבלו בפעולת ההשכבה – אבל כל בני המשפחה נהנו מהם. ומעל כל אלו, סווי ישב על גב הספה ופיקח על הבית.
ההבדל בין סווי של בית הספר וסווי של הבית היה הבדל של שמיים וארץ – בעוד בבית הוא היה אחראי ושקול, נדיב ומסודר, בבית הספר הוא היה שד משחת – הוא אמנם הצליח להשאיר את ראשו מעל המים, אבל מעולם לא נבחר לשום דבר. מוריו הפסיקו לשאול למה הוא לא מנסה, והוא ישב בשקט בשיעורים וקיפל את הניירות שלו לכדורים ואוריגמי לסירוגין. לא היו לו חברים אמיתיים – הוא הסתובב עם כולם, עשה תחרויות אופניים כשברוטוס היה מוכן לחלוק, ושיחק בכדור, אבל המחשבה על לשתף מי מהם בחייו האישיים הייתה זרה ומפחידה בעיניו. הוא לא היה חביב המורים, אבל השתדל להיות מנומס. לא ברור ממי אימץ את ההרגלים הללו, בטוח לא מהוריו – כנראה מהעננה עצמו. הוא שיעשע את עצמו בלדבר עם העננה, משוחח איתו על ההיסטוריה. לקראת גיל שתיים-עשרה החל לנסות לברר על שמו, וגילה כי אכן משמעותו בהיסטוריה הייתה כשל דג, פחות או יותר. הוא לא היה מריר, לא להרבה זמן – נטירת הטינה להוריו לא הייתה מסוג הדברים שהיה מורגל בהם.
הוא גדל היטב, ולמרות שנתפס כעצלן ע"י רבים מחבריו בבית הספר, העובדה כי הפסיק להראות כמו רקק והחל להיות נעה למדי משכה אליו נערות מדי פעם. הוא סירב להן פעם אחר פעם, תמיד נבוך עוד יותר מהן – תשומת הלב שלהן לא מצאה חן בעיניו. מערכות יחסים הוא לא למד מהעננה – ואלו שיכל ללמוד מהן היו שבורות ולא מתפקדות. הוא לא יכל להניח את האצבע על סיבות אלו, אבל סירב בכל פעם – גם כאשר הבנות היו שותפות נהדרות ללימודים או למשחק וידיאו. ברוטוס, לעומתו, חיבב את הנערות והנערים כמעט כמו שחיבבו אותו. סווי לא הודה בכך, אבל הזמן הרב שברוטוס בילה מחוץ לבית עם חברים אחרים החלה לפגוע בו. גם העובדה כי החל הצחוק שלו השתנה, והוא החל להפגין חוסר סבלנות אל הילדים.
ושוב, עברו הימים – הם כולם נראו אותו הדבר, וסווי היה כבר בן 15. באותו הלילה הוא היה שקוע בשיעורי הבית – עם השנים שעברו הבין כי אם היה משקיע בילדותו, הלימודים היו קלים בהרבה עבורו, ולכן נהג להתערב עם אחיו ולאתגר אותם ללמוד יותר. אמו הייתה שקועה באחת מיצירות האומנות שלה, סביר להניח, ובפעם האחרונה שראה את אביו הוא היה עסוק בבניית תפריט האלכוהול היומי שלו ושיחת טלפון עם חבר, דמיוני ככל הנראה. בעודו מנסה לשכנע את עצמו כי ההבטים הסוציולוגים של דבר זה או אחר יכולים להיות מעניינים אם רק יתאמץ מספיק, שמע דלת נטרקת.
[טריגר אלימות, דם.]
הוא התחיל לספור את אחיו בראשו, סופר ראשים ומנסה להבין מי לא נמצא בבית וצמצם את האפשרויות לשתיים – פאקוביוס, שאמנם לא היה אמור לחזור ממסיבת יום ההולדת של חבריו עד הלילה, או ברוטוס – שהיה מחוץ לבית, כנראה, לא ברור איפה. הוא לא טרח לקום ממושבו. בחודשים שלאחר מכן, הרגעים הללו רדפו אותו – אם היה קם באותו הרגע, האם דבר מה היה משתנה? האם היה יכול לשנות את מהלך חייו?
הוא קם רק כששמע את הצעקות. הוא לא שמע את ברוטוס בהתחלה, רק את אביו צועק את שמו, קולו חלש ומתחנן. ורגעים לאחר מכן, ברוטוס – צוחק את הצחוק הכה מוכר שלו. הוא הרים את הראש מהספר, העיניים של כל אחיו נעוצות בו, מחכות לתגובתו. הוא ציווה עליהם להשאר, וכולם פרט ללוסיוס הקשיבו. השניים רצו אל עבר החדר של אביו, רחוק - רחוק מדי בבית העצום, ובשביל מה. הם שמעו את שני הקולות - אביו הצורח וברוטוס הצוחק. פעם אחר פעם, צעדיהם לא נשמעים כמעט בתוך השטיחים המרפדים את הרצפה והצעקות שגברו בכל רגע. הריצה נמשכה אולי כמה עשרות שניות, אבל הרגישה כמו נצח, לפחות עבור סווי.
כשהם הגיעו לחדר, החששות הכי גדולים של סווי התממשו. אביו שכב מוטל על הרצפה, דם נוזל מכל נקודה פנויה בגופו. ברוטוס עמד מעליו, בגדיו מלאים דם. כשהם נכנסו לחדר הוא קרס על ברכיו, טובל את המכנסיים היפים לשעבר בתוך שלוליות הדם. השניות הספורות הללו נמשכו לנצח - סווי ראה את הדקה מתחלת על השעון, והשיער של ברוטוס רועד על מצחו בעוד הוא מתייפח וצוחק בו זמנית.
[סוף טריגר אלימות, דם.]
לוסיוס צעד אחורה, וסווי אחריו. את השעות שאחרי אלו סווי לא זכר. הוא מעולם לא היה כה אסיר תודה לעננה, ומעולם לא העריך מספיק את השעון הדיגיטלי המטונף שעל הקיר של אביו, שנהג לצלצל בשעות מפתיעות ולא מקובלות. הם עמדו מחוץ לדלת עוד דקות ספורות, ואז האמבולנס היה שם. אמו עדיין הייתה בחדרה, וסווי לא הצליח לא לכעוס. הוא לא כעס בדרך כלל - הוא אמנם לא היה מבריק, ולא היה שקט, אבל הוא לא כעס. באותו רגע הוא הרגיש את האש ממלאת אותו מבפנים - כעס כלפי אמו, שלא תוכל לנחם את הילדים או להסביר להם מה קרה. כעס על אביו, האיש החלש שלא עשה מעולם דבר, ויותר מכל - ברוטוס. הם חיו טוב, הוא הסביר לעצמו. וברוטוס הרס הכל, ולכן הוא אשם. ומי יודע מה יקרה לו, מה יקרה לילדים עכשיו. אביו יחזור, אין ספק, והוא יחזור כמו אחרי יום רע של אלכוהול - כועס.
הוא שקל לקחת את כולם לברוח. אבל הם היו יותר מדי בשלב הזה, 12 ילדים, אם כוללים את ברוטוס. הוא לא היה לוקח את ברוטוס גם אם היה יכול. הקטנים לא יסתדרו מחוץ לבית. הוא לא ידע לאן ילכו, והוא היה מוצף מכדי לחשוב. לוסיוס חזר לילדים, הוא הבחין בכך במעורפל. או שהוא הלך ללגום מהאלכוהול של אביו. אפילו סווי חשב על כך באותו הרגע, על אף שמעולם לא טעם וגם לא תכנן. הדקות עברו, ואיתן גם הכעס.
הוא לא חזר להיות הסווי שהיה לפני כן. הוא לא צחק, הוא לא הצחיק. הוא היה ההורה היחיד בבית. כשאביו חזר, הוא כעס - כמו שסווי ציפה. הוא נעל את הדלתות לחדרי הילדים והם ישבו בהם בשקט, מכונסים בעצמם, בזמן שאביו צרח ושבר דברים ברחבי הבית. ברוטוס לא חזר - הוא לא ידע אם לפי בחירתו, בחירת העננה, או בחירת אביו. סווי חשב שזה היה לטובה. הוא לא אהב לחשוב על כך, אבל האש של אותו היום מעולם לא כבתה, והוא הרגיש שהכעס רק מחפש מקום לדלוף.
הוא נהיה אדיש, ושקט. הוא הפסיק לצחוק בבית הספר, ובשלב מסוים הפסיק ללכת אליו כלל. הוא לא דיבר עם חבריו לכיתה גם כשחזר, והשקיע את מרבית זמנו בלדאוג לילדים. הוא בנה לעצמו את המבצר שלו, את הבית של סווי בתוך הבית של משפחת קיסר. הוא הפך את לוסיוס לאח הבכור, עכשיו כשהוא היה האב של המשפחה. למרות שאביו היה בחיים, כמובן, אבל הקשר בינו לבין "אבא" היה מקרי בהחלט.
והחודשים עברו, ואמו לא הייתה יותר בהריון - אב המשפחה חזר פעם אחת בשביל לסחוב כמה בקבוקים שמצאו חן בעיניו במיוחד, והשאיר את קורנליה עם 11 הילדים. זאת אומרת, השאיר את סווי עם 10 הילדים האחרים. זה היה די והותר בשביל סווי, ולוסיוס, ושאר האחים. הם דאגו אחד לשני, עזרו אחד לשני. הם תמיד היו תומכים, אבל סווי הרגיש שאותו היום, ההבנה כי באמת אין להם אף אחד, גרמה להם להיות טובים אחד לשני עוד יותר.
הוא היה לוקח את הקטן ביותר, רוגה, לטיולים מסביב לבית. הוא היה זעיר, בן שבעה חודשים בלבד כשאביו נרצח-וחזר-לחיים ע"י אחיו הבכור. סווי החליט שלילד הגיעו חיים מוצלחים יותר, אז בטיוליו הוא היה מדבר עם העננה - מנסה להבין מה עליו לעשות בשביל לדאוג לו טוב. איך להאכיל אותו, איך לחנך אותו, איך לוודא ששום דבר לא יקרה. איך להסתיר ממנו את האבא הביולוגי - רוגה לא ישמע את שמו לעולם, זו הייתה הבטחתו של סווי לעצמו. אמנם הוא עדיין יזכה בשם שהאיש נתן לו, אבל רוגה יהיה חלק מהשבט שלו, לא של אביו. ההבנה הזו, שהוא אחראי על היצרו הזעיר הזה לגמרי בעצמו (עם עזרתם של אחיו, כמובן), גרמה לו לנסות לתפוס את שאריות העניין בעולם שהיו לו.
אמנם הוא נשאר טוב לאחיו במשך כל אותה התקופה, אך במבט לאחור, סווי לא יכול שלא להודות בכך שהיה "לא בסדר". במבט יותר אובייקטיבי - הוא היה מדוכא ופרנואידי. הוא היה חושש שאביו רודף אחריהם, לא בוטח בשום דבר שלא עשה בעצמו או בעזרת העננה, וכך הלאה. החודשים האלו היו קשים לאחים ללא ספק - בעיקר לאלו שהיו גדולים מספיק בשביל לראות את השינוי שחל בסווי. אז באותו הערב כשהבין שרוגה אכן בידיו - הטיול לא היה מיוחד כלל, וההבנה הייתה בעיקר הצטברות של מחשבות שהתפרסו על פני פרק זמן נכבד - הוא החליט לשנות את דרכיו. הצעד הראשון היה לחזור לבית הספר, על אף שפיגר בלימודיו. הציפיות היו נמוכות, ולכן אפילו הופעתו הייתה מספקת למדי ואפשרה לו חופש ככל שרצה.
ייתכן שהחזרה הייתה סוציאלית בעיקר. הוא היה לוקח את רוגה איתו לפעמים, יושב איתו בחוץ כל היום בלי להכנס לשיעורים. הוא היה זוחל ואוכל אדמה, וסווי היה מוציא אותה בסבלנות. רוגה גם היה הקטליסט להיכרות החדשה הראשונה של סווי - וויליס, נערה שנהנתה לצייר צמחים על מגרשי המשחק, ואף אחד לא מנע ממנה כי הציורים היו יפים מדי. רוגה, לעומת זאת, התעניין בעיקר בלנסות ללקק את הצבע לפני שהוא מתייבש - וכך מצא את עצמו סווי מתנצל בפני הנערה שלמד להכיר בתור וויליס. היא הייתה חביבה אליו, נתנה לו טיפים מועילים על ניקוי הבגדים של רוגה - היא הכירה את הסיפור, פחות או יותר, ובשלב הזה הייתה מנומסת מספיק בשביל לא להזכיר אותו. היא הייתה חביבה אליו, למרות שרוגה מרח את חצי מהעבודה של אותו היום ברגעים הבודדים בהם שניהם לא הסתכלו.
ביום למחרת היא אמרה לו שלום בבוקר, ונדמה היה כאילו כל העולם חזר להיות קצת יותר בהיר. לא בגלל איזו אהבה ראשונה שהופיעה משום מקום, אלא כי מסיבות שלא היו ברורות לו, סווי שמח לראות אותה, ומסיבות עוד פחות ברורות - הוא חשב שהיא שמחה לראות אותו. רוגה נשאר בבית באותו היום עם אמו המיותרת (ותחת עינו הפוקחת של העננה), וסווי מצא את עצמו צוחק בפעם הראשונה מזה חודשים, מאז אותו היום. זו הייתה ההתחלה של הפרק החדש בחיים של סווי: הכל היה רחוק מלהיות מושלם, כשאמו הפכה להיות פחות פונקציונלית עם כל יום שעובר, כשהוא ראה את דלת החדר של אביו-לשעבר פתוחה והריח את הספירט שאמו בטח שפכה על הרצפה. הוא פספס ימי לימוד, ולא תכנן לסיים את לימודיו. לא באמת - רוגה היה עדיין קטן מכדי להשאירו לבד, וסווי גילה כי להתרחק ממנו היה קשה ככל שהילד גדל. המורים, כפי שנאמר, וויתרו על סווי זמן רב לפני זה. והעננה הייתה שם בשבילו, כך שהיה קל יותר. הוא היה יושב עם וויליס וחבריה בהפסקות - חציים לא-יוצלחים כמוהו, וחציים מבריקים, כמו וויליס. בימים שהיה מגיע אחרי לילה של שינה היא ודומי היו מנסים להשתלט על הלימודים שלו. והוא נהנה, גם כשהיה צריך לשבור את ראשו על חשבון שמעולם לא עניין אותו, או כשניסה להתרכז בוויליס כשהסבירה לו על ההיסטוריה של תקופת המוות, שלא עניינה אותו הינו הך.
אמו המשיכה להתדרדר, הופכת לשתויה מהסוג הרע ביותר - גרועה בהרבה מאביו. סווי מצא את עצמו במלחמה פנימית שלא נגמרה - הרצון לפול עם הפנים קדימה לתוך מיטה ולא לקום לעולם, לא לשמוע עוד צעקות מאחיו, לא לנקות עוד פצע של פעוט, לא להריח בחיים יותר אלכוהול חריף שגרם לקבס לעלות בגרונו, מול הידיעה שאם הוא ילך - אף אחד אחר לא ידאג לאחיו. הרצון לתת לאחיו לתת משהו מעבר למה שהיה לו, לאפשר להם לעשות משהו עם חייהם ולברוח מהבית המקולל. אז הוא המשיך לקום בכל בוקר, גורר את רגליו ויותר מדי ילדים, מלביש אותם ומכין להם אוכל, מודה לעננה בשקט על זה שהוא שם בשבילו.
כשוויליס הציעה בעדינות שמישהו יכוון את הננובוטים שלו, הוא סירב. הוא קם, חטף את רוגה באגרסיביות והסתלק. המחשבה גרמה לו לרצות להכות מישהו. או לשתות. זו הייתה מחשבה משעשעת, וכשהוא פתח את הדלת לביתו הוא שמע את הרעשים הכה מוכרים - אמו מדברת לעצמה בחדר של אביו, היא והאלכוהול במרחק של נגיעה. הוא ראה את המצלמות זזות איתו כשהוא נע לעבר הדלת, כמעט כמהופנט. את רוגה הוא השאיר מחוץ לחדר, ממלמל משהו והילד ממלמל בחזרה. כשהוא נכנס לחדר הוא לא הרגיש בשליטה. כשהוא לקח את הבקבוק על הרצפה, כשהריח סחרר את ראשו - הוא לא הרגיש בשליטה.
כשהוא מצא את עצמו על הרצפה ואת וויליס ורעמת השיער שלה מעליו הוא לא היה בשליטה. כשהיא תפסה אותו בשתי הידיים וגררה אותו אחריה הוא לא הרגיש בשליטה. למעשה, כל מה שהוא הרגיש הוא שהגרון שלו כאב והראש שלו הרגיש רע. עם כל נשימה הוא הרגיש טיפה יותר טוב, אבל הצמא לא עבר. היא דיברה לעצמה בעודה גוררת אותו, וכשלוסיוס הצטרף למלאכה הכל נהיה קצת קל יותר. הסחרחורת לא עברה, והדבר היחיד שהוא זכר לפני שנרדם הוא את לוסיוס מודה לוויליס, ואת וויליס מחייכת, חיוך עצוב ששבר את ליבו.
כשהוא התעורר משהו היה מאד שונה. לרגע הוא לא היה בטוח. הוא היה בביתם, וכשהוא פקח את עיניו הוא ראה את לוסיוס ישן, רוגה בידיו, על כיסא הנדנדה שסווי השיג כמה שבועות לפני כן. הוא שתה מים, מתח את רגליו. הכל הרגיש בסדר, לרגע בודד. ואז הוא נזכר. נזכר בהכל, והרוגע המוזר שמילא אותו מילא אותו בכעס. הם התעסקו בו, לוסיוס ו-וויליס. השמיכות נפלו ממנו כשהוא קם, רגליו עדיין לא יציבות. רוגה התעורר, עיניו הכחולות מחייכות וצווארו הילדותי מתקמט. הראש של סווי נלחם בעצמו לעוד רגע, והפסיק. לא היה טעם.
הוא לא אמר לוויליס דבר, בתחילה. וגם לא ללוסיוס. אמנם הוא לא רצה לשבור דברים, אמנם הוא לא הרגיש כאילו הוא עומד לשרוף את העולם - אבל ההתעסקות במוחו לא הייתה קלה לעיכול. הימים עברו, בלי שהוא אמר להם דבר. והם היו קצת קלים יותר, קצת פחות אפורים ממה שהיו. שום דבר לא השתנה באמת, אבל הטעם של האלכוהול בגרונו לא עזב אותו, והידיעה שאם לא וויליס ולוסיוס הוא עלול היה להפוך להיות בדיוק כמו אביו גרמה לו לשמור בתוך עצמו את מחשבותיו.
באחד הימים הוא דיבר עם וויליס. באותו אחר צהריים הוא ישב עם רוגה, היא ציירה, ושאלה אותו איך הוא מרגיש. היא הסתכלה לתוך עיניו, והוא לא הזיז את מבטו. הגיעה לה האמת, בסופו של דבר, אחרי מה שעשתה עבורו באותו הערב. בלי שביקש, היא הגיעה. היא למדה להכיר אותו מספיק טוב, בחודשים הספורים שבילו ביחד. היא לא כעסה עליו כשתפס את הילד וברח ממנה, כשבסך הכל ניסתה לעזור. אז הוא אמר לה את האמת - הוא הרגיש טוב יותר. הוא כעס כי היא צדקה, ככל הנראה. הוא התבייש במעשים של עצמו, ובכך שהיא ראתה אותו כה קרוב לסף. היא אמרה שהיא סולחת, ושהיא שמחה שהוא מרגיש טוב יותר. וזה הספיק.
הארות/הערות: איזה נסיכול

[Onishi Sumi]

השעה שלוש, או שתיים, או משהו בין שתיים לשלוש. הפרחים על הרצפה של מגרש הכדורסל כבר מתחילים להיראות יותר מסתם פרחים, עכשיו כשהוספתי להם עוד קצת עומק וצבע. מהחלון אני יכולה לראות את המורה למתמטיקה מבלבלת בשכל על משהו שלא מעניין אותי, ואת דומי מסתכל עליי במבט שופט.
אני עדיין אקבל יותר ממך במבחן, דומי, אני רוצה לצעוק לו. אבל זה לא מנומס, והתנאי הוא שאם ברחתי כבר מהשיעור אני לא מפריעה לו. אז אני חוזרת לפרחים, ותוהה למה אני לא רואה את סווי במקום שלו.
הוא הלך לבית ספר, והיה בכיתה כשיצאתי ממנה. אני יודעת כי אני ודומי דאגנו שיכנס אליה. או שלא? אני כבר לא מצליחה לזכור, אפילו שאני אמורה לדעת את זה. אולי הוא יצא אחרי, זה יהיה נחמד. כל זמן עם סווי הוא נחמד.
אני מעבירה את היד על הבגדים לפני שאני לוקחת שוב את הצבע, ואז נזכרת שהן מלוכלכות. מאבל הולכת להתלונן שאני מקשה על המכונת כביסה שוב.

[Jack Wolcott]

אני יושב באחד החדרים הריקים, בשתיים בצהריים. רוגה על הברכיים שלי, ואחת המורות יושבת ליד השולחן שלה. אני מעביר את העט בין יד אחת לשניה בחוסר מעש, מעביר בין מבטי בין הספר שפתוח מולי על השולחן ובין רוגה שמשחק בעטים.
אני נושם עמוק ומנסה לקרוא שוב את המשפט כשהדלת נפתחת ומישהו נכנס אל החדר. אני לא מרים את מבטי, עדיין מנסה להחזיק בשאריות הריכוז ולנצל את השעה עד תום. אם אני צריך לשבת פה ממילא, כחלק מתוכנית ההתערבות של כל העולם כולו, אולי אעשה משהו. כשאני מרגיש את ראשו של רוגה נתקע בסנטר שלי אני מרים את מבטי מהספר והיד שלי נסגרת על העט בחוזקה. היד השניה תופסת את חזו של רוגה, מצמידה אותו אליי.
בדלת עומדת חרמש, בגלימה אפורה בהירה. ברגע שאני מרים את מבטי, עיניה עוזבות את רוגה והספר וננעצות בשלי.
"שלום, סרוויליוס," היא אומרת בקול רגוע, חסר רגש. אני נע באי נוחות, עדיין יושב על הכיסא, רוגה מקבע אותי ומונע ממני לזוז. כל נשימה איטית דורשת מאמץ.
"שלום," אני עונה. 'רק שהקול שלי לא ירעד,' אני אומר לעצמי בשקט. "אני מ-מעדיף סווי, כבודה," אני ממשיך. נשימה עמוקה. אני מרגיש את הדופק של רוגה, מהיר כמו שרק של ילדים יכול להיות.
"תוכלי לתת לנו קצת פרטיות, גברת ג'אנן," אין סימן שאלה בקולה. המורה, גברת ג'נאן, מסתכלת מהחדר. אני עוקב אחריה במבטי, מסתכל דרך החלון שמאחוריה - אל החצר מלאת הפרחים של וויליס וטביעות הידיים של רוגה.
"איך אפשר לעזור לך, כבודה?" אני שואל. אני עדיין יושב, יודע שאני צריך לעמוד אבל לא סומך על עצמי או על רוגה. בעיקר על עצמי.
החרמש מסתכלת על רוגה, ואני מרגיש אותו מסתובב באי נוחות על ידיי. "זה אחיך?" היא שואלת, בקול פחות קר מזה שבו פנתה אל המורה. שינוי הטון גורם לי לרצות לברוח, או לכל הפחות להחביא את הילדון. אני מהנהן בתגובה, לא סומך על היכולת שלי לדבר. היא שותקת.
"אל תעשי לו כלום, בבקשה," אני מוצא את עצמי פולט, כמעט מתחנן, ומיד מתחרט. מי אתה, סרוויליוס, שתגיד לחרמש מה לעשות? ואם עד עכשיו לא תכננה ללקט אותו, עכשיו שכנעת אותה. מטומטם. מבטי שוב נודד אל עבר החלון. הלוואי שיכולתי להיות בכל מקום שהוא לא פה.

[Onishi Sumi]

מכיוון שהריכוז שלי היה עסוק בדומי ובמורה למתמטיקה ובשאלה איפה סווי, אני לא מבחינה בחרמש שנכנס אל בית הספר. אני כן מבחינה כשגברת ג'אנן יוצאת אל החצר, ונראית כאילו מישהו נקלט. זה כבר גורם לי להפסיק לתהות איפה סווי.
סווי לא אמור להיות איתה?
עכשיו כשאני רואה אותה, המוח שלי נזכר שסווי צריך לשבת איתה בשעה הזו, וזה הסיבה שלא ראיתי אותו בכיתה. אבל היא נראית כאילו מישהו...
אני קופצת כל כך מהר לעמידה שאני כמעט עפה על הפרחים הלא יבשים שציירתי, ואני קולטת בזווית העין את דומי מזדקף בדאגה בתוך הכיתה.
סווי. סווי. סווי. גברת ג'אנן נראית כאילו מישהו נקלט. יש כאן חרמש? אם היה כאן חרמש מישהו היה שם לב, לא? יש כאן חרמש? סווי בסדר? ואולי הם באו לרוגה, הם באו לרוגה? מי ילקט פעוט? איזה חרמש יהיה מרושע מספיק בשבי- לא, זה לא רוע, זה פשוט איך שהעולם עובד. בעידן התמותה פעוטות היו מתים. תינוקות היו מתים.
אימהות שרק ילדו היו מתות.
המחשבות שלי מסתובבות במעגלים ואני לא שמה לב שאני מתנדנדת במקום, מנסה להשתלט על הנשימות שלי. הם באו לסווי, או שהם באו לרוגה, הוא או היא ילקטו את סווי, או את רוגה, ובגלל זה גברת ג'אנן נראית כאילו מישהו לוקט, היא ישבה עם סווי, היא ישבה עם סווי? היא אמורה לשבת עם סווי. היא אמורה? זה היום?
"וויליס. וויליס!" העיניים שלי מתפקסות על דומי, שעומד יחסית קרוב אליי אבל לא מעז לגעת בי. מתי הוא הגיע לכאן?
"היא יצאה- היא יצאה והיא נראית כאילו הוא נלקט, דומי. יש כאן חרמש? יש כאן חרמש יש כאן חרמש רוגה סווי-" הפה שלי לא מפיק את המילים שהראש שלי חושב, ודומי מסתכל עליי כאילו השתגעתי. תודה, דומי, זה בהחלט עוזר.
"על מה... את מדברת?" הוא שואל לאט, כאילו הוא מפחד שאני אתפוצץ. אני לא יכולה להאשים אותו.

[Jack Wolcott]

החרמש מסתכלת עליי ועל התינוק, והבעת פניה משתנה. למן צורה שאולי הייתה יכולה להיות חיוך, אם לא הייתה מרירה ומזויפת.
"זה הקטן ביותר, נכון?" היא שואלת, ואני מתכווץ. 'הקטן ביותר', כאילו אין לו שם. אני לוחץ שוב את רוגה אליי, והוא מתפתל בידיים שלי ומרים את ראשו הגדול, מסתכל עליי. הוא לא מוציא מילה, שקט, מבין גם הוא את חומרת המצב.
"קוראים לו רוגה, הוא בן כמעט שנתיים," אני מכריח את הקול שלי להיות יציב. הוא בן כמעט שנתיים, וויליס סיפרה לי שהילדים לא מתו בגילאים כאלו. גם אם היא מהחרמשים שרוצים ללקט כמו בימים החשוכים, היא אמורה לעזוב אותו.
אני, לעומת זאת. בגיל המושלם לקפוץ מבניינים כמו כל המשוגעים שמחפשים מזור בכמה ימים של אחיות רחומות ומיץ טעים. אבל היא לא יכולה לקחת אותי, יש לי משפחה. יש לי משפחה שרק אני דואג לה.
רוגה שוב מסתובב בידיי ואני נאבק ברצון לצעוק עליו, להרים את הקול, להגיד לו שיפסיק לזוז. למרות שאין שום סיבה, כי הוא לא עשה דבר. זו רק היא.
אני מרים את מבטי, מיישר אותו ומביט בעיניה. אפורות כמו הגלימה.
"איך אפשר לעזור לך, כבודה?" אני שואל שוב, מנסה למנוע מידי לרעוד. היא מסתכלת עליי בחזרה, מושכת את תשובתה עוד רגע, אבל אני רואה את הלסת שלה נעה, מתכוננת לדבר. אני עוצר את נשימתי, מרגיש את רוגה נע כשתנועת החזה שלי מפסיקה.
"הגיע הזמן שאקח לי שוליה," היא פוסקת בהחלטיות.
המילים מתגלגלות בראשי. מגלגלות אותי ביחד איתן. שוליה? אני מרגיש את שאריות הטעם של המילה על הלשון שלי, שוליה. היא לא מדברת עליי, כמובן. אבל על מי עוד? רוגה תינוק. אין בחדר הזה אף אחד חוץ מאיתנו. אני נאבק ברצון לחפש עוד נפש חיה בחדר, מישהו שהוא לא אני. הרי, זה לא יכול להיות אני. המבט שלי נודד למטה, לנעליו הצבעוניות של רוגה, על הברכיים שלי, מלכלכות את המכנסיים הנקיים בצבעים של וויליס.
היא לא יכולה להתכוון אליי.
"אותי?" אני שואל, מרגיש את השפה שלי מתחילה לרעוד - ונועל את הלסת חזק ככל האפשר. אני לא אבכה, אני לא אבכה. "אני לא יכול," אני ממשיך, בלי לחכות לתשובה. זה לא יכול להיות אני, היא פשוט... רצתה להתייעץ איתי לפני שהיא בוחרת, היא רצתה לשאול אותי לגבי אחד מהבנים. אלוהים אדירים. היא רוצה את אחד מהם.
"את לא יכולה לקחת את אף אחד מהם, את לא יכולה!" אני שומע את הקול שלי נשבר, והיא עדיין לא אומרת דבר. "הם לא יכולים! הם קטנים מדי! הם ילדים!" הקול שלי עולה, וחלק קטן בראש שלי מזכיר לי שכולם שומעים אותי, אבל זה לא משנה. היא חייבת לשנות את דעתה.

[Onishi Sumi]

אני מכריחה את עצמי בכל שאריות הכוחות שלי לנשום עמוק, ומתעלמת מההבעה של דומי, שנראה מודא יותר מרגע לרגע.
"גברת ג'אנין אמורה לשבת עם סווי ועם רוגה. היא יצאה החוצה לפני דקה בערך, או שתיים, עברו כבר שתי דקות? והיא נראית כאילו מישהו לוקט. אבל הכל בסדר כי אני טועה וזה לא היום שהיא יושבת עם סווי, נכון? אולי היא סתם קיבלה חדשות רעות-" אני מתחילה לדבר, וההבעה המשתנה של דומי מבהירה לי שאני ללא ספק זוכרת נכון.
יכול להיות שסווי כבר לא איתנו.
"אוקיי, אמ, את בטוחה שגברת ג'אנין נראית כאילו מישהו לוקט?" דומי מנסה ניסיון נואש אחרון.
בא לי לצרוח עליו, אבל אני מבינה למה מישהו צריך להיות הרגוע בסיטואציה. אני נושמת נשימה עמוקה נוספת, ומעבירה את המבט שלי ליצירה המושקעת למדי שיצרתי בשטח בית הספר. בא לי להקיא מהמחשבה שעוד מעט נעליים מלוכלכות ידרכו עליו, בשעה שחולפים במגרש בלי להשקיע מחשבה מרובה על הציורים שעל הרצפה.
"אני בטוחה. למה אנחנו עומדים פה ומדברים על זה, דומי?" אני שואלת, בלי להרים את הראש.
"כי אם את צודקת, אנחנו לא יכולים פשוט להתפרץ לשם. את רוצה שילקטו אותך?" הוא שוקל בזהירות את המילים שלו, שכן הוא מודע לחלוטין לאפשרות שיכול להיות שאני אכריז שאני בכל זאת רוצה להיות גיבורה ולנסות להציל את סווי \ רוגה.
"חייב להיות משהו שאנחנו יכולים לעשות!" אני יודעת איך אני נשמעת. אני נשמעת טיפשה. אין משהו שאנחנו יכולים לעשות. כשחרמש מחליט, חרמש מחליט.
דומי רק מסתכל עליי כאילו הוא כבר חושב על מילות פרידה שלא יאמרו לסווי.

[Jack Wolcott]

החרמש מסתכלת עליי, המבט שלה לא זז. רוגה, לעומתה, מתפתל בידיים שלי ואני נלחם ברצון לצעוק שוב, לצעוק עליו להפסיק לזוז ולתת לי לחשוב.
'לחשוב על מזה, סרוויליוס? על מה יש לך לחשוב, ילד אידיוט? מה היא רואה בך? מה אתה יכול לעשות בשביל לשכנע אותה שאתה לא רוצה להיות שולייה?' המחשבות מרגישות כמו מילים מגעילות שהוא היה יכול לומר לי, כשהוא לא היה שיכור מספיק. אני מרגיש את הגרון שלי מתכווץ בתגובה למחשבה ונאבק ברצון לבכות. למרות שאולי, אולי לבכות תהיה התגובה ההגיונית במצב הזה.
אני מעביר את אחת מידי על ראשו של רוגה, בלי להסתכל עליו. אני עדיין מסתכל על החרמש, מפחד להסב את המבט שלי ומנסה למצוא פתרון.
"אני פשוט לא יכול," אני אומר בלחש, כמעט בלי להתכוון. "אני לא יכול, יש לי... אני צריך לדאוג להם, מי ידאג להם?" אני ממשיך, והמבט בעיניים של החרמש מתחלף רק לרגע.
"יש לך אחים קטנים שידאגו להם. לא תוכל לשנות את דעתי, סרוויליוס," הקול שלה נשמע כל-כך רע כשהיא אומרת את השם הזה. הארוך והמסורבל. הכתפיים שלי נשמטות. אין אפשרויות אחרות, נכון? הלוואי שהייתי וויליס, או דומי, הלוואי שידעתי את החוקים החשובים. הלוואי שהייתי מבלה את שנות הנעורים שלי בלקרוא יומנים של חרמשים כמו דומי, הלוואי שהייתי פשוט חכם ומוצלח ולא... אני. למה שמישהו ירצה בי ולא בהם? הם טובים יותר ממני. אני מתמלא, רק לרגע, בכעס. על החיים שהציבו אותי במקום שבו אני נמצא.
"מתי?" אני שואל בלחש. רוגה מסתובב עם פניו אליו, עיניו הגדולות והילדותיות עדיין פעורות מהצעקות. הוא מושיט את ידיו אל הפנים שלי, ואני נותן לו להמשיך לגעת בי בזמן שהחרמש מחכה. ההרגל הזה מתחיל לתסכל אותי.
"מחר בבוקר אבוא לקחת אותך," היא אומרת בהחלטיות. אני שומע את האיום בקול שלה, למרות שהיא לא אומרת דבר. 'אם תברח, אלקט אותך,' אני מדמיין אותה אומרת.
אח שוליה עדיף מאח מת, אני מניח.
היא מסתובבת, והדלת נטרקת אחריה.

[Onishi Sumi]

דומי מסתכל עליי, ואני מסתכלת עליו.
והוא מספיק לפתוח את הפה לפני שאני רצה - הרבה יותר מהר ממה שהוא מסוגל לרוץ - אל החדר שבו סווי אמור להיות.
אני לא טיפשה, בפעם האחרונה שבדקתי. אני לא הולכת להיכנס לשם ולנסות להיות גיבורה. חרמשים לא מרחמים על אף אחד, והם לא ירחמו על וויליס בלייז.
אז אני נעצרת בכניסה, ועד שהחרמשה יוצאת דומי מגיע גם. כבר בזווית העין אני יכולה לראות שסווי ורוגה עדיין בחדר ועדיין נושמים, וזה מאד מקל עליי כשאני ממלמלת כבודה ומכינה ראש לחרמשה שעוברת.
"סווי? הכל בסדר?" דומי מדבר ראשון, ואני נכנסת אחריו אל החדר.
סווי בחיים. רוגה בחיים.
אז למה החרמשה הייתה כאן?
"ליקטו מישהו מהמשפחה שלך?" אני שואלת, למרות שזה לא סביר. כבודה לא תלקט מישהו רק כדי ללכת לעדכן את המשפחה שלו, יש לה מספיק מה לעשות.
דומי לעומת זאת, כבר מחבק את סווי - ורוגה שנמצא ביניהם - וממלמל דברים על זה שהוא פחד וחשב שקרה להם משהו.

[Jack Wolcott]

אני לא מרים את המבט מהרצפה כשהדלת נפתחת.
"סווי? הכל בסדר?" אני שומע את דומי. אני מתחיל להרגיש את הדמעות בגוף שלי - בגרון, בעיניים, מרגיש את הראש שלי מזמזם. אני מחזיק את רוגה, הידיים שלו עדיין על פניי ושלי מקיפות אותו ומצמידות אותו אליי. הילד שעכשיו הולך להשאר עם מישהו שהוא לא אני.
אני שומע את הצעדים שלו כשהוא מתקרב אליי, כשהידיים שלו והגוף שלו נצמדים לרוגה ואליי ולא מעניקים לי אפילו טיפה של נחמה. אין לו איך לעזור לי עכשיו, אין לאף אחד אין לעזור לי.
"ליקטו מישהו מהמשפחה שלך?" הקול של וויליס מגיע כמו ממרחק. דומי עדיין מדבר אליי, אומר שהוא פחד שמשהו יקרה לי, שמשהו יקרה לרוגה, מתחנן בפני שאסביר לו מה קרה.
אני שותק.
הוא מתרחק ממני, ואני עוצם את העיניים שלי. אני לא יכול לראות אותם. אולי היום תהיה הפעם האחרונה שאני אראה אותם? או מחר, היא אמרה שהיא תקח אותי מחר, אז אני יכול לבלות כל אחד מהרגעים האחרונים הללו איתם, נכון? איתם ועם הילדים?
אני משחרר את אחת הידיים מרוגה, מסובב אותו כך שישב על ברכיי עם הפנים אליהם. העיניים שלי עדיין עצומות כשאני תופס את הכיסא, משתדל לא ליפול.
"לא ליקטו אף אחד," אני אומר בלחש. "היה עדיף אם היו מלקטים."

[Onishi Sumi]

סווי שותק, אז גם אני שותקת. כאילו, בדרך כלל זה לא ככה. בדרך כלל אני האחת שמדברת, בעיקר אם סווי שותק. אבל הסיטואציה הזאת מרגישה כבדה מידי - כאילו מישהו לקח את האוויר והוסיף לו משקל - ואין לי כלום לומר. או יותר נכון, יש לי כל כך הרבה לומר שאני לא בטוחה מה לומר. דומי עושה את החלק של הניחום, אבל מה אני אמורה לעשות כשאני לא יודעת מה קרה?
אני מסתכלת על דומי כשהוא מתרחק, ונראה ששנינו מריצים את האפשרויות הגרועות ביותר בראש. ליקטו מישהו מהמשפחה של סווי, באו להודיע לסווי שהוא הולך להיות מלוקט בזמן הקרוב (שמעתי שיש חרמשים שעושים את זה) ושיתכונן או... או משהו. כל האפשרויות שעולות לי לראש לא הגיוניות, ואני מוצאת את עצמי זונחת אותן עד שאני מגיעה לאפשרות אחת, שפתאום נראת לי ברורה לחלוטין.
"לא ליקטו אף אחד," אני שומעת את הקול של סווי, שמרגיש כאילו הוא נמצא בעולם אחר, אפילו שאנחנו עומדים באותו הכיתה. "היה עדיף אם היו מלקטים."
אני שותקת, למרות שאני מבינה. דומי, לעומתי, מעביר את המבט ביני לבין סווי כאילו הוא לא בטוח אם הוא אמור להבין מה קורה פה ומפספס משהו.
"אוי." זה כל מה שאני אומרת בסופו של דבר. ללא ספק תגובה חכמה.
הם בחרו אותו להיות חרמש, נכון? כבודה לא תגיע עד לכאן על מנת ללקט, וסווי לא נבחר לליקוט עתידי. זה משאיר את האפשרות הזו, האפשרות שלא העלתי על דעתי שעלולה לקרות בכלל.
זה מרגיש לא בסדר. זה לא בסדר. סווי... סווי לא יכול להיות חרמש. הוא דואג ואוהב, הוא לא מתאים לזה. וגם, הוא צריך לדאוג לרוגה, מי ידאג לרוגה? ו... הוא לא יכול, הוא פשוט לא יכול. זה לא הוא.
ובכל זאת, נראה שזה קורה.
אני מעבירה את היד בשיער, אבל בעיקר כדי שיהיה לי משהו לעשות. אני רוצה לומר שאפשר לתקן את זה, אפשר לעשות משהו, חייב להיות משהו שאפשר לעשות - אבל האם באמת אפשר?
"מתי?" אני שואלת, ונראה שגם דומי מבין. הוא מתיישב על הרצפה, ואני נתקפת ברצון לומר לו על כל החיידקים ששם ועל זה שהישבן שלו יתקרר אבל לא אומרת כלום.

[Jack Wolcott]

אני סוגר את הפה שלי ושוקל לא לפתוח אותו שוב לעולם. אני עוצם את העיניים, נלחם בכל דמעה שמנסה לחלץ את דרכה לעיניים שלי, ולגוש בגרון שלא מפסיק לגדול. אני לא אמור לבכות, אני לא אמור לבכות. אני אהיה שולייה ממש-ממש גורע, ואז אני אחזור הביתה... ועד אז רוגה יגדל, ודומי ו-וויליס יעשו עם עצמם משהו אחר, ואני אחזור לבית שיהיה מאד שונה מהבית שיש לי עכשיו.
אני בולע רוק, שומע במעורפל את וויליס אומרת משהו ולא מגיב. רוגה נע בידיים שלי באי נוחות ואני מניח את סנטרי על ראשו.
"אני- אני צריך ללכת," אני ממלמל. אני קם מהכיסא. הרגליים שלי רועדות כל-כך שאני חושש שאני אפול. "אני צריך ללכת הביתה להתארגן. אני- אני מצטער," אני ממשיך שוב, מדבר חצי לעצמי וחצי לדומי ולוויליס. אני שומע את דומי זז, הידיים שלו תופסות את שלי - שעדיין מחזיקות את רוגה.
"לאן אתה הולך? אתה לא יכול ללכת- אתה חייב לעשות עם זה משהו, היא לא יכולה לקחת אותך ככה סתם-" הקול של דומי נשמע כמו שהקול שלי אמור להשמע. הוא מפחד, אני שומע את הרעד בקולו.
"אין לי מה לעשות," אני ממלמל בתגובה. "אין לי שום דבר לעשות," אני לוקח נשימה עמוקה, ממשיך לעמוד, נותן לידיים של דומי לנוח על שלי ולרוגה לנוע באי נוחות. רוגה שעוד מעט יהיה מאד-מאד רחוק ממני.

[Onishi Sumi]

דומי עובר לשלב המיקוח, אבל אני רק בוהה ברצפה כאילו היא הדבר הכי מעניין בעולם. וויליס, שתמיד יש לה מה לומר, נותרה בלי מילים.
האמת שיש לי מילים. רובן לא יפות במיוחד, ויספקו לי העלאה ברשימה שרני לא יודעת אם יש לחרמשים של אנשים שצריך ללקט. אבל אני לא רוצה להעציב את סווי אפילו יותר.
"תן לנו לפחות ללוות אותך הביתה?" בדרך כלל אני לא שואלת את סווי ופשוט מצטרפת בימים שמתחשק לי, אבל היום מרגיש כמו יום לשאול. אני מניחה שרוב הדברים הם לא אותו דבר היום.
אני מנסה לחשוב על הצד החיובי- עכשיו רוצה ושאר האחים של סווי מקבלים חסינות לשנה, לא? ככה זה עובד. ואולי... אולי סווי יהפוך להיות חרמש, ואז אף אחד לא יוכל לפגוע בו. יהיו כאלה שרוצים, אבל הוא יהיה ללא ספק יותר מוגן מאחרים.
אבל הוא לא יוכל לשמור על קשר איתי בטח, והוא לא יוכל לחזור הביתה. שום הסתכלות על חצי הכוס המלא לא משנה את הכובד של חצי הריק.
אני רוצה לשקר ולומר שיהיה בסדר, שאנחנו נמצא פיתרון. אבל זה רק יפגע בסווי עוד יותר, אז אני עוצרת את עצמי. ברגעים כאלה אולי צריך פשוט להיות החבר שמקשיב.

[Jack Wolcott]

"תן לנו לפחות ללוות אותך הביתה?" וויליס שואלת. אני מוצא את עצמי חושב לרגע, ואז לעוד אחד. בדרך כלל, כמובן, התשובה ברורה. אבל היום הוא לא "בדרך כלל". היום הוא למעשה היום האחרון של ה-"בדרך כלל".
אני לוקח נשימה עמוקה, מרגיש את הכעס והתסכול מבעבעים בי, כאילו הבטן שלי מנסה לצאת מהמקום ולגרור איתה את כל מה שהיה בתוכי. אני לא בטוח אם אני רוצה לצעוק, או לבכות, או לצעוק ולבכות, או ליפול על הרצפה ולא לקום לעולם.
"אני לא רוצה ללכת הביתה," אני לוחש בסופו של דבר. הידיים שלי מרגישות כל-כך כבדות, כי כל תנועה של רוגה היא כמעט האחרונה. כי אני מבין שאני מחזיק בידיים שלי ילד שאני לא אראה גדל, מדבר לראשונה מילים של ממש. אני מרגיש את הידיים של דומי עוזבות את שלי.
"אתה רועד, סוו," הוא אומר בשקט. "אתה רוצה שאקח את רוגה?" הוא ממשיך, ואני לא בטוח אם אני עונה בכלל, אבל המשקל יורד מהידיים שלי ואני מבין שהוא לקח את הילד. אני רואה את זה, כמובן, אבל הגוף שלי מרגיש כאילו הוא קיים במימד אחר. הברכיים שלי רועדות, ואני נשען על הקיר בשביל לא ליפול כשגל הבחילה גורם לפנים שלי להתעוות.

[Onishi Sumi]

אני מסתכלת על סווי, שנראה כאילו הוא עובר את כל הרגשות השליליים של אדם בבת אחת, ואני מבינה את זה לגמרי. אומנם אי אפשר להשוות את מה שעבר עליי בחיים למי שעובר על סווי כרגע, אבל החוסר אונים הזה שבולע אותך- את ההרגשה הזו אני מכירה. חרדה שמאיימת להתפרץ.
"אני לא רוצה ללכת הביתה," הוא לוחש, ואני מנסה לחשוב על דרך כלשהי לעזור. אני לא צריכה פיתרון ניצחי- זה כבר לאחר כך. אבל משהו, כל דבר, שיקל על הרגע הנוכחי כדי שנוכל לחשוב איך מתמודדים עם הדברים.
איך הוא מתמודד עם הדברים, וויליס. אתם לא ישות אחת, ואת לא יכולה להשוות את ההרגשה שלך למה שהוא מרגיש כרגע או מה שיצטרך לעבור.
"אתה רועד, סוו," דומי אומר בשקט. "אתה רוצה שאקח את רוגה?" הוא ממשיך, ואז לוקח את הילד בלי לשאול. אני מסתכלת על רוגה, עם העיניים הענקיות והתמימות האלה שיש לתינוקות, ואז מסתכלת על סווי שנראה שמתלבט בין הקאה לצרחות. או שניהם. אני לא אאשים אותו.
אני לא אומרת כלום, אבל אני עוברת לשבת על השולחן שקרוב יותר לסווי. אני באמת, באמת לא יודעת מה לעשות. לעזאזל, חלק בי אפילו שוקל לחבק אותו, והחלק האחר חושב שיש סיכוי שהוא יקיא עליי.
אז במקום זה אני מוציאה את העיפרון שבכיס שלי, ועוברת לצייר על השולחן. בלה בלה השחתת רכוש וזה, אבל לא מזיז לי, ואני לא יודעת מה כן לעשות. בדרך כלל הציור עוזר לי לחשוב.
"סווי..." אני מתחילה, אבל עוצרת את עצמי. המילים הבאות בראש שלי הן 'אתה יודע שזה לא הסוף, אתה יודע שיכול להיות שתהיה ממש מעפן ותחזור לרוגה וזה יהיה כאילו זה מעולם לא קרה, אולי זה יהיה כמה חודשים ממש גרועים אבל אז תחזור אלינו' אבל אני יודעת שאם אני הייתי בסיטואציה, הייתי מתעצבנת. מה זה עוזר להתמודדות עכשיו, הידיעה שמצפים כמה חודשים של סבל ואז *אולי* הוא יהיה מעפן ויתנו לו לחזור הביתה?
"מה אתה כן צריך? אתה רוצה שנעזוב אותך לבד?" אני שואלת בלי להזיז את המבט מהציור של השולחן - פרפרים וטבע, שזה הדברים הרגילים שאני משרבטת - ונושכת את פנים הלחי שלי. מכיוון שאני לא יודעת מה לעשות, אולי סווי יודע מה הוא רוצה שאני אעשה.