ערב פתיחת שנת הלימודים, בית הספר בראון לאומנויות 31/08/2022, 19:00
"ועכשיו, אני מתרגש לפתוח את חגיגות 30 השנים לבית הספר לאומנויות!" אמר דניאל ג'יימס, מנהל בית הספר, בזמן שהקהל הריע בהתלהבות. עשרות בלונים בצבעי כחול וורוד שוחררו לאוויר, בזמן שכלל התלמידים מריעים למול צוות בית הספר שיושב על הבמה המרכזית, ודניאל המנהל שעומד בדוכן. "אנחנו מזמינים את כולכם וכולכן לבלות את הערב במועדונים שלכם, לחגוג את תחילת השנה ובסימן 30 שנה לבית הספר. ולא לשכוח, מחר מתחילים, ואנחנו מצפים ממכם ללא פחות ממצוינות!". המנהל המשיך בדבריו, לרקע מחיאות הכפיים הסוערות. בזמן שהוא חזר למקום, כל התלמידים התפזרו במהירות.
7 שעות לאחר מכן, 01/09/2022, 02:00
"תרימי אותו בזהירות!" "אל תגיד לי מה לעשות, אתה הסיבה שאנחנו במצב הזה!" "תירגעו שניכם עכשיו! אף אחד לא זז לשום מקום עד ששניהם חוזרים". "שקט, מישהו בא!" שתי דמויות התקרבו אליכם בריצה, "הבאתם את זה?" "כן" "נו אז למה אתם מחכים? שמישהו יעשה את זה כבר" "למה שאני אעשה את זה? אתה תעשה את זה!" "תהיו בשקט כבר, אסור שישמעו אותנו!" "טוב אני לא יכולה להחזיק את זה יותר" אחת הנערות אמרה, עוזבת את השטיח, שנפל על הרצפה ונפתח. "לא לא לא! תכסו את זה מהר לפני שמישהו מגיע, אסור שיראו אותנו מסתובבים עם גופה!"
רקע
ברוכים הבאים לתיכון בראון לאומנויות, וברכות על קבלתכם לאחד ממסלולי הלימוד בו! בית הספר בראון הוא תיכון לנערים ונערות מוכשרים לנערים בכיתות י' עד י"ב. זה בית הספר לאומנויות הכי נחשב בארץ, ובעוד שאלפי נערים ונערות מנסים להתקבל בכל שנה לאחד משלושת המסלולים שלו, רק 50 תלמידים מתקבלים בכל שנה לכל מסלול. בית הספר בראון מציע שלושה מסלולי לימוד בשלוש מגמות: 1. מוזיקה 2. ספורט 3. אומנות
לרוב, יוצאים מהתיכון אנשי המחר, אלו שמעצבים ומשפיעים על המציאות העתידית של כולנו, לכן בית הספר כזה נחשב. בית הספר פותח את השנה ה-30 שלו, ואתם מתחילים השנה את כיתה י' בו באחת מהמגמות. בית הספר בראון עובד במתכונת של פנימייה, כלומר בכל שנה ב-31/08 מגיעים תלמידי בית הספר, מקבלים את החדרים שלהם ואת כל המידע בנוגע לשנת הלימודים.
בנוסף ללימודים, בית הספר מציע את המועדונים. המועדונים הם בעצם קבוצות בהם נמצאים כלל חברי המגמות, כך שלכל מגמה יש מועדון משלה. המועדונים יושבים בביתנים קטנים שדומים לבתים בהם אתם תגורו, ומנוהלים על ידי כמה מתלמידי כיתה י"ב של אותה המגמה. מועדון אלפא שייך למגמת המוזיקה, מועדון בטא שייך למועדון הספורט, ומועדון גמא שייך למועדון האומנות. למרות שהמועדונים יושבים תחת בית הספר, אין עליהם פיקוח כלשהו מצד ההנהלה, וניהול המועדון נתון לשיקול דעתם של התלמידים שמנהלים אותו.
אתם חמישה נערים ונערות שהתקבלו ללמוד בבית הספר במגמות השונות, מתרגשים ומוכנים ליום הראשון שלכם. לא ציפיתם להכיר אחד את השני, הרי שלא כולכם לומדים באותה המגמה, אבל איכשהו סיימתם את הערב הראשון, הערב של מסיבת תחילת השנה, מטייחים מקרה רצח.
ומה עוד? תגלו כשיתחיל המשחק.
כמה חוקים והערות נוספות
אהלן לכולם. ייתכן שחלקכם הגדול לא מכיר משחקי תפקידים כי לא היו כאן כאלו הרבה זמן, והגיע הזמן להחזיר אותם. משחק תפקידים פועל יחסית דומה לשרשור, לכם יש דמות, ואתם משחקים אותה - המחשבות שלה, הרגשות שלה, המעשים שלה, הכל תלוי בכם. אבל, ויש פה אבל רציני, אתם שולטים אך ורק על הדמות שלכם, ולא על אף דמות אחרת. משחק התפקידים בעצם מנהל מולי, אתם אומרים מה הדמות שלכם עושה ומקבלים פידבק ממני להמשך המשחק שלכם (ושימו לב שאתם מקבלים המשך רק ממני, גם אם אתם נמצאים בסיטואציה עם דמות של שחקן אחר).
כמה חוקים: 1. אני השה"מ וכל דברי הם קודש. אני יכול לעשות מה שרק ארצה, כולל להרוג דמויות. 2. להגיב תגובות יפות במהלך המשחק, אחרת אף אחד מאיתנו לא יהנה. 3. שימו לב לא לעבור בשום מקרה על חוק השליטה שאומר שאתם שולטים אך ורק על הדמות שלכם. אין לכם שום השפעה על הסביבה שלכם (כמו בחיים האמתיים, אין לכם אפשרות לגרום למישהו לעשות משהו). 4. יש להגיב המשך עד 3 ימים מאז שאני מגיב לכם. כמובן שאם תגיבו לפני, אמשיך את העלילה שלכם מהר יותר (כולם מתחילים בייחד, אבל משם כל אחד מתקדם בקצב שלו).
דירוג שחקנים: דירוג שחקנים היא המקום שלי לתת לכם פידבק על רמת ההשקעה שלכם במשחק. היא לא תקרה באופן קבוע אלא מדי פעם, ואתם תקבלו ציון שנע בין כוכב אחד לחמישה כוכבים: ☆☆☆☆☆ - שחקן מעולה: תגובות מושקעות וענייניות, מקדם את המשחק בצורה מעניינת, בונוס עלילתי. ☆☆☆☆ - שחקן טוב: משחק טוב, מגיב בזמן, ממשיך כרגיל. ☆☆☆ - שחקן סביר: תגובות סבירות, יש מקום לשיפור, ממשיך כרגיל. ☆☆ - שחקן רע: לא מגיב בזמן, לא משקיע בתגובות, מועמד ליציאה מהמשחק. ☆ - שחקן גרוע: לא עמד בתקופת מבחן, הדמות שלו תמות בקרוב בדרך יצירתית כלשהי.
ככל שהדירוג שלך גבוה יותר, תקבלו ממני עלילה מעניינת יותר (וכמובן הפתעות נוספות). כמובן שזה עובד בצורה ההפוכה, המשחק הולך להיות על רמה ואני לא מתבייש להעיף עף אחד. שימו לב שתגובה מושקעת היא לא בהכרח תגובה ארוכה (לא צריך כל תגובה פיקצר, אבל מצד שני שלא תהיה שורה).
רשומים:
אז לאחר תיקון קטן הולכים לקחת חלק במשחק לא חמישה אלא שישה שחקנים! יהיה כיף.
שם+כינוי: טליה, בצד שם הדמות: אורורה "רורי" לומנט גיל: 15 (לא נתון לשינוי) מגדר: בת, פולי מראה: לרורי יש מראה נורמלי, עור בהיר, קצת נמוכה, שמה עדשות במקום משקפיים או זו לפחות הדעה שלה. אם תראו אותה ברחוב יכול להיות שתעקמו את האף שלכם על השיער שלה או על מה שהיא לובשת, אחרי הכל לא לכולם יש שיער כחול שמנצנץ בשמש. אני אסביר, לרורי יש שיער כחול עד קצת אחרי הכתפיים, עכשיו לא כחול רגיל אלא כחול הדרגתי שבשורשים הוא שחור-כחול כהה מאוד ויורד בהדרגתיות לכחול כהה בכללי כמו של כמעט לילה מאז הוא יורד לכחול רגיל יחסית, אחר כך כחול בוהק של תכלת-כחול, כחול של השמיים ביום קיצי ולבסוף בקצוות תכלת בהיר בלונדיני. השיער של רורי בין גלי לחלק, קצת גלי אבל לא חלק עדיין והיא אוהבת להשאיר אותו פזור על הכתפיים שלה. מתחת לשיער הכחול יש לרורי עיניים חומות כהות, כמעט שחורות הסוג של החום הכהה מאוד הזה שנראה כמו שחור אבל הוא לא באמת שחור. את העיניים שלה מעטרים ריסים שחורים מעט ארוכים אבל לא בצורה מוזרה והיא אוהבת לשים אייליינר שחור דק על עיניה. הגבות של רורי, הפתעה, לא כחולות, הן בצבע חום כמו של רוב הישראליים וקצת מקושתות אבל לא במידה מוזרה. לרורי יש עור די חיוור אבל במקור הוא בכללי בהיר אז לה זה לא כל כך משנה. המבנה פנים שלה די עגלגל אבל למרות זאת יש לה תווי פנים די חדים. האף של רורי קטן עם נקודת חן בצד ימין (בפרופיל ימין בעצם) והיא לא הכי מרוצה ממנו. לרורי יש נמשים שמפוזרים לה בין האף לעיניים והיא לא כל כך אוהבת אותם. השפתיים שלה די דקות ויחד עם השיער הכחול והעור החיוור במידה מוזרה זה לא בדיוק מוסיף ללוק של 'בואו תהיו חברים שלי!'. רורי יחסית נמוכה, 1.68 והיא לא תגבה עוד, אולי חלקכם חושבים ש1.68 זה גובה מכובד אבל עם אמא 1.72 ואבא 1.91, 1.68 זה יחסית נמוך וגם שאר המשפחה שלה גבוהה. יחד עם הגובה הנמוך רורי די רזה, לא כחושה, לא, אבל כן רזה מה שמוסיף לעובדה שהיא די קטנה. רורי צריכה לשים משקפיים, 3 בעין שמאל ו4 בעין ימין ויש לה משקפיים, הן עגולות דקות בצבע שחור אבל רורי שונאת אותן אז היא שמה עדשות. לרורי היה גשר עד לא מזמן, לפני שנה, אבל אז היא הורידה אותו ועשתה הלבנת שיניים ככה ששיניים לבנות וישרות יש. רורי אוהבת ללבוש בגדי יד שנייה בדרך כלל ולא מותגים, לרוב תמצאו אותה עם ג'ינסים משופשפים ארוכים או קצרים, נעלי אולסטאר שקנתה מזמן שהיא כבר הספיקה לקשקש עליהן והן מלאות בציורים, חולצת טריקו פשוטה עם צווארון V, ז'קט ג'ינס גם משופשף אפור או כחול, כובעי צמר בצבעים קרים וכהים (כחול, אפור, שחור, סגול וכו'), אוזניות פשוטות בצבע שחור שמתחברות לטלפון או סתם על הצוואר שלה, צמיד בצבעים של הדגל של הלסביות על יד ימין ושעון כסף על אותה יד וטבעת עם אבן שחורה - הדבר היחיד שנותר לאמה מאבא שלה על הקמיצה של יד שמאל. אופי: כשתפגשו את רורי בפעם הראשונה תחשבו שהיא מעצבנת, שואלת שאלות כל הזמן, מתעקשת שתענו לה על כולן והאמת אפילו מחטטת. אבל אם תכירו אותה יותר לעומק תגלו שהיא בן אדם שונה לחלוטין, טוב, לא לחלוטין אבל כן שונה. כשתכירו אותה תבינו שלמרות שהיא מעצבנת, עקשנית, צינית ואפילו חטטנית היא גם נאמנה, כמו שאומרים: האויב של החבר שלי הוא האויב שלי, והיא תעזור לא משנה מה. חוץ מהקטע של הנאמנות היא גם די סקרנית ככה שאי אפשר להיות מופתעים אם פתאום היא תחליט לטפס על עץ בגובה 10 מטרים כדי לבדוק מה יש למעלה, זה פשוט חלק מהאופי שלה הסקרנות הזאת ואם היא תיפול, ייכאב לה ברור אבל יש לה עמידות יחסית גדולה לכאב, נפילה קטנה והיא אומרת "אה ה רק שפשוף" ולא תתחיל לעשות הצגה גדולה מכל מכה קטנה. רורי תמיד חושבת, היא חייבת משהו להתעסק איתו בין אם זה דרכים לחזור בזמן או להתשלט על העולם או אפילו לקשקש על המכנסיים בעט או להתעסק עם גומייה, היא חייבת לעשות משהו. הייתם חושבים שיש לה הפרעת קשב, הייתה תקופה שאפילו היא חשבה ככה אבל, הפתעה, לרורי אין הפרעת קשב היא פשוט חייבת שמשהו יעסיק אותה תמיד ושלא יהיה לה משעמם אף פעם. אם כבר דיברתי על זה שהיא חייבת משהו שיעסיק אותה, יש לה המון רעיונות ובניגוד להרבה א.נשים היא אשכרה תבצע חלק מהם. רעיון לפארקור משוגע בבית מהנברשת לוילונות אל הספה? היא תעשה את זה, מסלול מורכב ברמות להעביר את הכביסה המלוכלכת אל הסל? היא בנתה בחופש גדול אחד, לתקן מחשב? כל יום, אז אם עדיין לא הבנתם לרורי יש כושר המצאה די רציני והיא מלאה ברעיונות. הזכרתי שהיא צינית? כי יחד עם הציניות יש גם בדיחות מוזרות-שנונות שאיכשהו עדיין מצחיקות. רורי תהפוך כל דבר לבדיחה, הטלפון נפל למים? בטח פרסי הגיע והיה צריך את הטלפון להתקשר להידרה שתאכל אותו, הכסף נגנב? כנראה שהיה לו חם מדי בכיס שלכם, כל דבר בדיחה. רורי נאמנה, נכון, אבל אם תפגעו בה היא תנטור לכם טינה לנצח לא משנה כמה קרובים הייתם, היא תזכור את הבגידה שלכם בה לנצח ויש סיכוי שהיא תנקום בכם, לקחתם ממנה סכום גדול של כסף ולא החזרתם? היא תעשה לכם את אותו דבר, היא תתחזה שהיא חברה שלכם אפילו כדי לנקום בכם וגם אחרי הנקמה, היא זוכרת ונוטרת לכם טינה על זה. אז כן, רורי היא אדם מעצבן מאוד שנוטר טינה לא.נשים והופך כל דבר לבדיחה, הא.נשים האלו שפשוט תשנאו בלי סיבה ממשית למרות שמתחת לכל הצחוקים והשטויות היא תעזור לכם לא משנה מה. רקע: הסיפור של רורי מתחיל עוד לפני שהיא נולדה, ב18 לאוגוסט ביום שבו אבא שלה נטש אותה ואת אמה. למה זה קרה? אמא שלה לא מסכימה לספר לה אבל מסיבה שעוד לא ידועה לרורי היא לא כועסת על אביה שנטש אותה, רורי לעומת זאת נוטרת לו טינה על זה והיא הבטיחה לעצמה שאם היא אי פעם תפגוש אותו הוא יקבל סטירה רצינית.
הילדות של רורי, עם אם אחת יכלה להיחשב על ידי רבים כילדות קשה ומסובכת בלי דמות אב אבל לא, למרות שאביה נטש אותן הן עדיין בקשר טוב עם המשפחה שלו, דודים, בני דודים וההורים שלו. יחד עם אחותה החורגת (אותה אמא, אבות שונים) ושאר המשפחה הגדולה הילדות של רורי הייתה יחסית עד כמה שילדה בת שלוש נוטרת טינה לאבא שלה רגילה.
עם תחרות ידידותית עם בן דודה בערך בכל דבר העובדה שיש לה אחות (גם אם חורגת) עזרה לה מאוד. מתי גילו שלרורי יש כישרון אומנתי? בערך כשרורי הייתה בת 7 היא ואחותה החורגת טריקסי החליטו לצייר (או יותר נכון להרוס) על הנעליים של אימן עם צבעי גואש והתוצאה הייתה למען האמת סבירה (אבל עדיין לא סבירה והגיונית לנעליים) וזה הרגע שבו גילו שלרורי יש כישרון אומנותי. הסוף!
טוב, זה לא הסוף, במהלך השנים רורי הייתה בחוגי אומנות וציירה בערך כל דבר שני שראתה עד כדי כך שהיה לה תמיד פנקס בכיס ועט או עיפרון בשיער או מעל האוזן ככה שתמיד היא תוכל לצייר. כשרורי קיבלה טלפון היא גילתה את העולם המדהים של צילום ואז בנוסף ללצייר דברים היא גם צילמה, אבל פה יותר יצא שהגלריה שלה מלאה בתמונות של המצח שלה מאשר השקיעות שהיא ניסתה לצלם.
בגיל 10 גילו שלרורי יש חרדת נטישה כשטריקסי עמדה לטוס לצרפת לשבועיים. כשגילו שיש לה חרדת נטישה (ככל הנראה בגל לשאביה עזב אותה) היא התחילה ללכת אל פסיכולוגיות שיעזרו לה ובכללי ידברו איתה פעם-פעמיים בשבוע.
כשרורי נסעה בגיל 11 עם המשפחה הגרעינית שלה (אמה ואחותה) לאיטלהי היא הייתה מעורבת בתאונת דרכים ולמרבה המזל היא יצאה משם בחיים בלי נזקים משמעותיים אבל מאז לפעמים כשהיא קמה מהר או סתם ככה היא רואה שחור לכמה שניות עד דקה ובזמן הזה הרגליים שלה קורסות והדבר היחדי שהיא יכולה לעשות זה לנסות ליצב את עצמה בעזרת הידיים שלה. היתרון בזה שזה לא להרבה זמן, דקה במקסימום אבל בדרך כלל פחות.
נחזור לאומנות, בגיל 13 רורי נרשמה לתחרות רישום ומתוך 100 משתתפים היא הייתה בTOP 5, מקום רביעי ליתר דיוק. כמובן שרורי עם כל העקשנות שלה (וגם תחרותיות) לא הייתה מרוצה מהמקום הרביעי (ומכובד כמו שכולם אמרו לה) בתחרות היה אפשר לראות שיש לה פוטנציאל רציני, בכל זאת מתוך 100 מתמודדים רורי זכתה במקום רביעי.
כשרורי הייתה בת 13 וחצי (כןכן, חצי תתמודדו) אמא שלה, כחוקרת פלילית במשטרה, כמעט מתה וכמובן שחרדת הנטישה של רורי שוב נכנסה לפעולה עד שהיא התחילה לתכנן איך לפרוץ לבית החולים שבו שהתה אימה אחרי שעות הביקור (ולמרבה המזל היא לא הצליחה) וכל פעם שהיא הייתה צריכה ללכת (כי שעות הביקור נגמרו וביס) רורי התחילה לעשות דרמה אחרי הכל חרדת נטישה ועוד עקשנות שווה דרמה קווין בנוגע לנושא הזה.
בגיל 14 רורי אירחה משלחת מבריטניה (אבא שלה בריטי והכל) ויחד עם המבטא הבריטי והמברשות שפזורות בכל רחבי החדר שלה הזמינו אותה לתחרות פיסול בבריטניה שרורי כמובן (שוב, חרדת נטישה) אמרה לא, אחרי הכל איך היא תטוס ליבשת אחרת רק לתחרות?
אם אנחנו כבר בגיל 14 בסוף גיל 14 (מרץ) הציורים שלה הוצגו בתערוכה מיוחדת שדרכה הזמינו אותה אל התיכון. בניגוד לשאר הפעמים הקודמות שהמשפחה שלה ויתרה לה ונתנה לה לא ללכת הפעם אימה התעקשה שהיא תלך לפנימייה הזאת ורורי, הפתעה, ויתרה והסכימה ללכת בפעם הראשונה בחייה.
ועכשיו הסוף.
צבע: אממ CornflowerBlue הערות: המנהל דניאל ג'יימס הזה נרצח נכון? או ובבקשה תגיד שבצלצלים מנהלים את החקירה אלא אם כן אנחנו עשינו עבודה מספיק טובה לכסות את הגופה אבל לא זה לא הגיוני.
שם+כינוי: רינג, Pringles שם הדמות: סיין איינה רוז (sane iina rose) גיל: 15 מגדר: בת מראה: סיין שלנו היא נערה די ממוצעת במראה נראה לי. יש לה שיער חום מעט גלי שמגיע עד מתחת לכתפיה אך היא לא אוהבת שיער מסולסל, לכם היא עושה מחליק מדי חצי שנה. עיניה החומות עגולות וגדולות אך בעת חיוך הם נוצרות (נהפכות לצרות?). קשה לה להסתיר את הרגשות שלה כי העיניים שלה מסגירות מה היא חושבת/איך היא חושבת על מישהו. יש לה מצח צר, אוזניים מחודדות ואף שנראה כאילו הוא מקומט כל הזמן, ואם אתם חושבים שבסכך הכל היא נראית לא טוב, אז טעיתם. היא נראית כמו אדם ממוצע למדי כמו שאמרנו קודם. סיינה בגובה 1.53, למרות שהייתה מעדיפה להיות גבוהה יותר ב2 או 3 סנטימטרים. יש לה ידיים חזקות בזכות הספורט בו היא משחקת וגם רגליים אני מניח בגלל כל הריצות מצד לצד כדי להספיק לכדור בזמן. יש לה שפתיים לא עבות ולא צרות אך כשהיא מנסה לעצור צחוק היא נושכת את שפתיה ונראית כמו קרוקודיל שטוח, מה שגורם לחבריה לצחוק בעצמם. כמעט ולא תמצאו את ציפורני ידיה ורגליה של סיין לא צבועות (בלק כאילו), ובמידה ובית הספר/מקום בו היא נמצאת לא מאשר לק אז היא תשים לק שקוף ותעבור על הכללים בלי שאף אחד ידע. יש לה באוזן ימין עגילי תנוך, תנוך סטאק ודיית' ובאוזן שמאל עגילי תנוך, חור שני, הליקס נמוך והליקס. לעוד פרטים בעניין: תראו יש פה הסבר על עגילים. אחרי שדיברנו על המראה הכללי של סיין נדבר כמובן על איך סיין מרגישה לגבי זה. בואו נגלה לכם שסיין לא נולדה עם שיער חום, היא נולדה בלונדינית בעלת עיניים חומות ולא אהבה את השילוב, הייתה לה אופציה או לעדשות מגע כחולות או לצבוע את השיער. היא בחרה בסוף לצבוע (ולהחליק גם!) לכן אם לראו שורשים בלונדיניים זה בגלל זה כמובן. עד גיל 13 אמא שלה לא הסכימה לה לשים עגילים אך יום אחד אחותה הקטנה חזרה עם עגילים וכשסיין שאלה אותה למה יש לה היא ענתה שאמא שלהן הסכימה לה ואז סיין התעצבנה והלכה לעשות לעצמה כמה שיותר חורים באוזניים. בסופו של דבר היא החלה לאהוב את איך שנראו 6 העגילים עליה. (לאחר תקופה ארוכה שבה התמרדה כנגד הדיית' שלה עד שלבסוף הפסיק לכאוב לה בגללו). את האהבה ללקים ירשה מגיל צעיר מאימה, שגם היא לא אוהבת לצאת ללא אצבעות מטופחות. הממממ וזהו נראה לי אופי: סיין היא בחורה רצינית ומלאת מרץ שלא מפחדת להביע את דעתה. הכל החל בכיתה ג', כאשר היא הצביעה בכיתה וענתה על שאלה ןטעתה ואז בן אחד התחיל לצחוק עליה וכולם בעקבותיו ואז היא נעלבה ומאז החליטה להיות פמיניסטית ולא להקשיב לדעות של אחרים אם זה בא לרעתה ולהתאמץ יותר כדי לא לטעות ונתעלם מהעובדה שחמש שנים לאחר מכן הוא רצה לצאת איתה והיא סירבה לו כי הדבר היחיד שהיא שונאת זה אנשים שצוחקים עליה ללא סיבה מסוימת. וכן, טעות בשאלה היא לא סיבה מסםיק טובה כדי לצחוק עליה ולגרום לה להרגיש רע. בשאר הדברים יש לה פחות בעיה והיא גמישה עם כמות הזמן בו היא לא מדברת עם ההוא שהעליב אותה אלא אם כן הוא מתנצל בצורה יפה ומקורית. (לכן עדיף להעליב אותה ראשונים כי אז יש לך יותר אופציות למקוריות לפני שגונבים אותן. סתם.) בהמשך למה שאמרנו סיין היא די חסרת הומור מה שבה לרעתה ולרעתכם כי יש סיכוי יותר גדול שהיא תיפגע כי היא לא תבין לכן תמיד כדאי להסביר את הבדיחה אל נראה שהיא לא מבינה. כמובן שבגלל שסיין באה מתחום הספורט נגלה לכם שהיא די תחרותית ולא אוהבת להפסיד לאחרים אבל היא לפחות יודעת להפסיד בכבוד רוב הזמן אלא אם כן זה מישהו שהיא לא אוהבת ואז קשה לה במיוחד להודות בכשלונה. ומה עוד נוסיף? נוסיף שקל לגרום לה להתעצבן אבל יותר קשה לכעוס, היא רוב הזמן ידידותית ופחות חשדית ומקבלת אנשים חדשים לניסיון לבדוק מי הם אולי כם אנשים לא נחמדים בשמחה ואז אחרי תקופת ניסיון היא יכולה לומר אם כן חברים אמיתיים או לא. כן, היא מגדירה אותך כחבר די במהירות, איזה כיף! הממממממ טוב נוסיף עוד פירוט. סיין אוהבת שתיקות אך לא שתיקות מביכות. מבחינתה אם היא מסתובבת עם חברים ופתרוך יש דממה ליותר מ10 שניות היא תפתח נושא רנדומלי גם אם הוא לא אהוד במיוחד על כולם, רק כדי לגרום להם לדבר. כמה אפשר לא לדבר? אז כן אולי היא קצת פחות סבלנית אבל היא יודעת מתי יש צורך להיות סבלניים וגם אם קשה לה היא עומדת בזה גבורה. כל המורים שלה מציינים אותה לשבח על אי הפרעתה בכיתה למרות שיש לה קוצים על הכיסא (תרתי משמע. היא אוהבת לאסוף קוצים ולהניח אותם על הכיסא לפני השיעור. סתם לא באמת.) רקע: תראו מראה ואופי שלם ואתם עדיין לא יודעים מה הספורט שלה. נגלה לכם כמובן שהתשובה היא... טניס! בגיל צעיר מאוד ההורים שלה ניסו לגרום לה ללכת לפי הדרך שלהם ורק הטניס שרד מאז. היא נולדה בלידה קלה מה שגרם להורים שלה להאמין שיהיו לה חיים קלים וטובים אז הם גם ניסו לעזור עם זה מה שדי עזר לה. לצערה סבא שלה נפטר כשהיא הייתה בת 10, וסבתא דלה נהייתה די בודדה אז היא עברה לבית אבות והכירה חברים חדשים ופעם אחת כשהיא באה לבקר שם היא גילתה שלהיות זקן לא אומר שנגמרו לך החיים ושמחה לגלות את זה כי זה אומר שיהיו לה חיים אורכים ומהנים גם בזקנה. היא התחילה טניס בגיל 7 ואהבה את זה רק בגלל שבסוך כל שיעור היחתה תחרות בין התלמידים מי מצליח להקפיץ יותר פעמים את הכדור על המחבט. הניצחון הראשון שלה היה בגיל 10 (של ההקפצות במחבט, לא בתחרות טניס. בתחרות טניס היה לה ניצחון בקבוצה עצמה בגיל 11 ומשם היא התחילה להתקדם וכיום היא בנבחרת המחוזית). ההורים שלה ניסו להביא אותה גם לבית ספר למחוננים בגיל 13 לחטיבת הביניים אך הכל בערך קרס כשהיא גילתה על העגילים של אחותה ורוב האמון בהורים שלה נשבר לכן היא גם רצתה ללכת לבית הספר בראון כי הוא פנימייה. אז החל מגיל 13 היא התאמנה כמה שיותר בטניס כדי להיות ברמה מספיק טובה על מנת להתקבל בתור ספורטאית לבית הספר. במשך חצי שנה מגיל 14 היה לה חבר (לא ההוא שצחק עליה) אך לצערה הם נפרדו כי הוא עבר דירה לעיר בקצה השני של המדינה ולא הייתה להם בדיוק דרך תקשורת ודרך מפגש מוצלחות אז הם נפרדו להם כידידים ואם הם יפגשו שוב הם יקבעו למסעדה או סרט או משהו כדי להשלים פערים. החברה האמיתית הראשונה שלה היא מכיתה ב'. הן היו שכנות עד אז אבל לא יצא להם ממש לדבר ואז יום אחד ההורים שלה ארגנו טיול כזה עם כמה שכנים כדי להכיר והן הכירו ונהיו חברות והן בכלל בכיתות מקבילות למרות שהן ביקשו לעבור לכיתה אחת של השנייה ולא הסכימו להן אז הן עשו מרד על המורים אבל לא עבד להם וסתם המורים לא אהבו אותם עד סוף השנה כשהתחלפו להם למזלן למורים אחרים. המממממ ומה עוד לפרט לא יודע אין לה קשר טוב עם המשפחה בגלל המאורע של גיל 13 וכשהיא רוצה משהו היא משקיעה והיא רוצה להגיע לפנימייה אז נקווה שהיא תתקבל? מגמה בתיכון: 2 אומנות ו2 מוזיקה? נלך על ספורט כמובן. צבע:DodgerBlue הערות: טוב היידה סיימתי
שם+כינוי: חלי, Amy Santiago שם הדמות: ליבי לוי (Libby Levi). יש לציין שאת שם המשפחה שלה היא אומרת כמו שאמריקאים אומרים אותו, ליווי כזה. גיל: 15 (לא נתון לשינוי) מגדר: נון בינארי, בכתיבה אשתמש ברבים בכתיבה כדי להקל על רצף הקריאה, אבל כשכותבים עליהם לכתוב עם נקודות בבקשה (לשון מעורבת) מראה: נתחיל מהעובדה הברורה, שליבי לא רוצים שאף אחד ישכח: צבע עורם שחור. הסיבה שזה חשוב להם היא קודם כל העובדה שהם מעוניינים להיות המייצגים הראשונים של ישראל באולימפיאדת החורף שיזכו בזהב אולימפי בהחלקה על הקרח. כשמסתכלים על ההיסטוריה אין כמעט מחליקים על הקרח שחורים, וודאי לא הרבה שזכו במדליה. לכן, העובדה שהם שחורים חשובה. סיבה נוספת היא העובדה שצבע עורם תמיד הפך אותם לשונה, בכל מקום- באמריקה בה הם גדלו, וגם בישראל. הם מניחים שהמקום היחיד שבו הם לא היו האנשים השונים היה בארץ הלידה שלהם, דרום אפריקה. אבל הם אומצו בגיל כל-כך צעיר, שזה לא ממש משנה את הסיטואציה יותר מידי בשבילם. השיער של ליבי אסוף כולו בcornrows- בעברית ידועות בתור צמות אתיופיות, כידוע לי. אם אני טועה אשמח שיתקנו אותי. עד לפני כמה שנים ליבי נתנו לשיערם להיות פזור תמידית, מקורזל ועוטף את ראש כמו כתר כפי שניתן לנחש, וגם היו מאד גאים בו. אבל לפני מספר שנים הם החליטו שהם רוצים אותו בצורה אחרת, ולכן הוא כך היום. הצמות האתיופיות של ליבי יכולות להגיע עד למותניים שלהם כשהם לא אוספים אותן, אך לרוב הם אוספים את הרוב בגולגול ונותנים לחלק להישאר מחוץ לגולגול, ככה שהתוצאה היא גולגול ומספר צמות משוחררות שמגיעות אל המותניים. ליבי משקיעים זמן מאד ארוך בטיפוח השיער שלהם- אומנם הם נון ביינארי, אבל זה בכלל לא אומר שהם היו רוצים שיער קצר. תאמינו לי שאם הם היו רוצים, כבר הייתה להם קרחת. אבל הם אוהבים מאד את השיער שלהם, ואוהבים לטפח אותו. השיער שלהם הוא גם נושא רגיש עבורם- מילדים שצחקו עליו בבית הספר היסודי ועד כאלה ששאלו אם אפשר לגעת בו, כאילו מדובר בפריט נדיר. כיום ליבי דואגים לדאוג לקרקפת ולשיערם בטיפול יוצא מן הכלל, בין אם זה עם הגומיות האלסטיות הצבעוניות שהם משלבים בשיער או שימון (מלשון שמן) הצמות, עיסוי הקרקפת וכמובן קליעה מחדש כל פרק זמן קבוע בכדי לשמור על איכות שיערם. ליבי של לפני שנה או שנתיים היו נקרעים מצחוק על כמה לליבי של היום אכפת מהשיער שלהם, אבל ליבי של היום היו אומרים להם לשתוק. לעיתים ניתן לראות את ליבי אוספים את השיער בקוקו או פשוט משאירים את הצמות פזורות עד המותניים, אך הסגנון המועדף הוא גולגול. כאשר הם מחליקים על הקרח, הם דואגים לגולגול מהודק שאוסף את כל הצמות- ההחלקה מלאה בסיבובים וקפיצות, ועדיף שהשיער יהיה מהודק במקומו. הפנים של ליבי בוגרות, ולעיתים נוטים לחשוב שהם מעל לגיל 15. אולי זה בעקבות העובדה שכמו שליבי מאד דואגים לשיערם, ליבי דואגים מאד גם לטיפוח הפנים שלהן. לליבי מצח קטן, וגבות מסודרות להפליא - הם דואגים ללכת לקוסמטיקאית כל שבועיים בכדי לנקות אותן, ובין לבין מבלים זמן רב מול המראה בשביל לבדוק האם יש שיערות סוררות בטווח ראיה. הסיבה היא שליבי מתחרים בתחרויות לא מעט, והם בהחלט לא מעוניינם לעלות למגרש ההחלקה עם גבות לא מסודרות. זה יהיה אסון יותר גדול מאשר ליפול בקפיצה, אחרי הכל בכל מקרה, העיניים של ליבי כמובן כהות, והם דואגים יום יום להתאפר ולהאריך מעט את הריסים שלהם. לא הרבה- רק כדי שיבלטו קצת. העיניים שלהן לא ראויות להתעכבות יותר מידי, כיוון שבאמת אין להן צורה מיוחדת. מה שמיוחד, אם כבר, הוא המבט החודר של ליבי. המבט שנראה כאילו הם יודעים על מה אתה חושב (הם לא, למקרה שתהיתם). שאר הפנים של ליבי רגילות למדי- אף צר וארוך מעט, עצמות לחיים מעט בולטות וחדות, שפתיים לא מלאות אבל לא דקות. לא מפתיע כמובן לשמוע שהם דואגים שלא יהיה להם גם שיער באיזור השפם, אני מניחה. מבחינת איפור, בדרך כלל ליבי לא ישימו סומק, אבל ישימו אודם בגוון מעט יותר כהה מגוון השפתיים שלהם. בנוסף לכך, לליבי צלקת קטנה על הלחי, כזו שכמעט לא ניתן להבחין בה אם לא מסתכלים לעומק, שקרתה מנפילה באימונים לפני מספר שנים. כמובן שפצעונים לא פסחו על ליבי; מה לעשות, אי אפשר להתחמק מהם. אין להם הרבה פצעונים, אבל יש מספיק כדי שהם יעקמו את האף כשהם מסתכלים במראה. הם דואגים לטפל בהם בכל משחה שהם קראו שמומלצת לעור כהה, אך זה נראה ששום דבר לא משפיע עליהם. ככה זה תמיד, לא כך? בכל מקרה, בהסתכלות על הפנים של ליבי, תפגשו פנים בוגרות. ללא שומן ילדותי, אפילו צרות ורזות, מה שנקרא פני משולש. לא משולש כמו פיניאס, כן? אתם מבינים. לליבי יש גוף יאה למחליקים על הקרח. היא רזה, אך לא בצורה קיצונית- בספורט תחרותי אפשר לשמוע לעיתים קרובות על הפרעות בדימוי גוף והפרעות אכילה, אך ליבי דווקא בסדר עם הגוף שלהם, כל הזמן. לכל אחד יש ימים שלא, אחרי הכל. אבל סך הכל, הם בסדר עם המשקל שלה, הגובה שלה והקימורים. לליבי יש חזה, מן הסתם, אך הכוונה היא שהחזה שלה מספיק בולט בשביל שימשוך תשומת לב. הם לא יגדירו אותו כגדול, אלא רק... נוכח. יש ימים שזה מאד מפריע להם והם שונאים את זה מאד, אבל רוב הזמן הם מנסים להשלים עם הקיום שלו. הזרועות שלה שריריות, אך לא מאד- הם בכל זאת מחליקים על הקרח ולא מתעמלים. רוב השרירים שלה ברגליים, אם כבר. שם בהחלט ניתן לראות שמדובר בספורטאים. בדרך כלל הם מתלבשים בסגנון מאד פשוט- ג'ינסים, חולצות פשוטות עם ציורים וכאלה. בימים שבהם הם מרגישים קצת פחות בנוח עם הגוף שלהם הם ילכו עם חולצות רחבות יותר, ובימים דהם מרגישים מאד נשיים תראו אותם אפילו עם חצאית. את הבגדים היפים באמת תראו כשהם מחליקים על הקרח, שם יש להם אפשרות ללבוש שמלות מיוחדות ויפות. מבחינת תכשיטים, אין הרבה- שרשרת עם תליון של לב שהם קיבלו מאמא שלהם לבת מצווה, וצמיד שהם מורידים הרבה בשביל ההחלקה. הם גם תמיד עם שעון על היד השמאלית, שעון חכם שמודד צעדים ודופק וכל הכיף הזה. מבחינת נעליים, אם זה היה תלוי בהם הם היו תמיד עם נעלי החלקה. אבל זה לא תלוי בהם, אס רוב הזמן תראו אותם עם נעלי ספורט משופשפות שעברו לא מעט. הגובה שלהם הוא 1.65, ממוצע למדי, והמשקל תואם את הגובה, פחות או יותר- קצת יותר לכיוון הרזה כי היא בכל זאת ספורטאית ודואגת לרוץ ולשמור על תזונה בריאה. צבע עורם כהה, כפי שכבר ציינתי, אך צריך לדייק בגוון. הוא חום, אבל "באמצע" שכזה. לא שחור, ולא חום בהיר. גוון חם של חום, הם יבחרו לקרוא לו. לא חסר להם צלקות- הם אוהבים לריב, ויש גם הרבה צלקות מנפילות בזמן האימונים או תחרויות. שריטה פה ושם היא הגיונית, ולא ניתן למצוא יום בו אין לליבי לפחות שריטה או שתיים שנראות חדשות למדי. אפילו שהבגדים שהם לובשים פשוטים, הם יודעים תמיד כיצד לבחור בגדים פשוטים שתואמים את צורת הגוף שלהם, כך שהם מחמיאים להם. אופי: ליבי לא משתלבים בנוף. זאת אומרת, לא מבחינת מראה- הכל בסדר עם המראה שלהם, הם חושבים. הבעיה היא באופי, האופי המרדני, הילדים שאף פעם לא שותקים. אבל נתחיל מדברים כלליים יותר שחשוב לדעת, ואז נעבור לחלקים האלו באופי שלהם. ליבי הם מנהיגים. הם קובעים את הטון. יכול להיות שזה נובע מהעובדה שהם חייבים שליטה מוחלטת בכל דבר בחיים שלהם - על זה עוד נדבר - אבל באופן טבעי הם הדמות המנהיגה. כשהם רואים סיטואציה בה צריך מנהיג, הם יהיו מי שיתנדבו. הם אלה שינסו להשתלט על הקבוצה, לעזור לקבוע החלטה. הם יודעים לדבר באופן שגורם לכולם להקשיב, ולגרום לאנשים לרצות לעשות מה שהם רוצים. הם כריזמטים ביותר, במילים אחרות- הצורה בה הם אומרים את הדברים, כאילו הם יודעים שצריך להקשיב להם, עושה את העבודה. באופן אובייקטיבי, אני יכולה לומר שהם מנהיגים מוצלחים למדי- יש אנשים שזה בדם שלהם, אחרי הכל. העניין מתבטא כמעט בכל מקום בחיים. בין אם זה בהשתתפות בכיתה, בלהיות ראש מועצת תלמידים בבית הספר ולהתנדב לכל התפקידים הגדולים, ולהיות תמיד נוכחים. תמיד דומיננטים. בכל מקום בו הם נמצאים, שמים לב אליהם. המנהיגות הזאת, הרוב יגידו, היא תכונה טובה- מישהו חייב לקחת את ההנהגה אחרי הכל. אבל יש שימצאו את ליבי כמעצבנים ושתלטנים. ליבי מקבלים את כל מי שלא אוהב אותם ואת כל מי שכן, אז הם לא מתרגשים מידי מאלה שלא אוהבים אותם. הם רגילים להילחם על המקום שלהם. לא מפתיע לשמוע שליבי הם אקטיביסטים. זאת אומרת, הם מאלה שיהיו חברות באירגונים כאלה ואחרים. בתור ילדה הם גם היו בצופים, אבל אחרי שהם עברו מאמריקה לישראל הקונספט של צופים הפך להיות מאד שונה והם לא המשיכו. הם חברים באיגי, ובאירגוני זכויות בעלי חיים, וכמובן שהם צמחונים. באמת אכפת להם מכל הדברים האלה. הם רוצים לעשות שינוי, רוצים להפוך את העולם למקום טוב יותר. יש מי שיגידו שהם עושים את הדברים הללו כדי להתבלט וכדי שתהיה להם הזדמנות להיות במרכז העניינים עוד, אבל לא, באמת אכפת להם מכל הדברים למענם הם נלחמים. הם לא האנשים שיכנסו לכם לצלחת, לדוגמה, אם הם יראו שאתם לא טבעונים, אבל הם מוכנים לדבר על זה שעות אם הם יראו שהאדם מולם פתוח ומוכן להקשיב. החלק שלהם באיגי הוא כמעט מובן מאליו, אחרי הכל הם מגדירים את עצמם כנוו ביינארי. בכנות, הם לא הבינו כמה מסובך זה להיות נון ביינארי עד שהם עברו מאמריקה לישראל, וראו שבעברית יותר קשה מפשוט לומר שהפניות שלהם הם they / them כי עברית היא שפה ממגדרת. אבל לא נורא, הם לומדים להסתדר. יש משהו חביב גם בלשון המעורבת של העברית בעיניהם. ליבי חברותיים. אומנם אנשים כריזמטים ומנהיגים יכולים לעצבן בקלות למדי, אבל ליבי הם חברותיים - הם מחייכים לכולם, הם פותחים שיחה, ותמיד אכפת להם ממה שיש לאחרים לומר. הם באמת ובתמים מה שנקרא extrovert, מוחצנים. הם אוהבים להיות עם אנשים, הם שואבים אנרגיה מלהיות עם בני אדם אחרים. הם גם נחמדים למדי, למען האמת, כל עוד נחמדים אליהם בחזרה. הם אוהבים לדבר- על עצמם, על מזג האוויר, על מה שמעניין אותם. סביר להניח שאם הם יתחילו לנהל אתכם שיחה ערה, זה מה שהם יהיו מרוכזים בו במאה אחוז באותו רגע. החברותיות שלהם פחות התבטאה לאחר שעברו לישראל בעקבות קשיי שפה והתאקלמות, אבל סך הכל, ברגע שהם מרגישים בנוח הם מתחילים להיות חברותיים ונחמדים לכולם. חשוב להבין שליבי צריכים את החיים שלהם מסודרים לפרטי פרטים. זאת אומרת, לא מדובר פה רק על לו"ז מדויק של אימונים. הם צריכים שהכל בחיים שלהם יהיה בשליטה שלהם- כל יום אצלם מתחיל ביציאה לריצה, מקלחת וארוחת בוקר. לאחר מכן הם הולכים ללימודים, ואז לאימוני החלקה על הקרח. שיעורים אחרי האימונים, מקלחת, קצת מנוחה מהכל וללכת לישון. הלוז שלהם חייב להיות מדויק, ואי אפשר לשנות להם אותו. אתם רוצים לקבוע איתם פגישה? תקבעו כמה שבועות מראש. הם לא ספונטנים בעליל, על אף שהם אוהבים אנשים. הצורך שלהם להיות בשליטה גדולה מהצורך שלהם בחיי חברה. יש שיגדירו את הצורך של ליבי בשליטה על כל דבר בחיים שלהם כאובססיה - ואולי זה מה שזה, אבל זה לא משנה להם. מה שחשוב להם זה שהכל יהיה מתוכנן על פי לו"ז, שהם יוכלו להספיק את כל הדברים שהם צריכים לעשות עד הרגע האחרון של היום. מהרגע שהם פותחים את העיניים ועד הרגע שהם סוגרים אותן בערב, הכל צריך להיות מתוכנן מראש לפרטי פרטים וגם ללכת לפי התוכנית. כשהשגרה שלהם מופרית הם יגיבו בצורה לא נעימה. הם לא יהיו רעים לאחרים, אבל יהיה אפשר לראות שמשהו מפריע להם, שמשהו לא בסדר. הם יתחילו להיות יותר חסרי שקט, כאילו הם צריכים להיות איפה שהוא והם לא נמצאים בו. ככה הם מרגישים כשמפרים להם את השגרה- שהם צריכים לעשות דברים ולא עושים אותם. שינויים בשגרה כמובן קורים הרבה בחיים, מה לעשות. אבל זה לא אומר שליבי יודעים להתמודד איתם כמו שצריך. החיים של ליבי סובבים סביב החלקה על הקרח. זה משהו שהם התעניינו בו מאז שהם זוכרים את עצמם, ועשו אותו מאז שהם זוכרים את עצמם. לא הייתה כמעט תקופה בה הם לא החליקו על הקרח, אולי פרט לתקופה קצרה כאשר עברו לישראל. זה הדבר הכי חשוב להם בעולם, פרט למשפחה שלהם הם מניחים. עוד חלק מאד חשוב בזהות שלהם הוא העניין המגדרי- הם הבינו שהם נון ביינארי בערך בגיל 12, והם מאד גאים בכך. חשוב להם להבין מי הם, מה הערכים שלהם ומה חשוב להם להיות. כמו כן, הרצון שלהם להצליח בהחלקה על הקרח, כמו הרצון להם להיות אנשים בולטים בחברה ולשמור על לו"ז מסודר לפרטי פרטים, הכל נובע מדבר אחד- הידיעה שבמהלך החיים שלהם ההורים שלהם ויתרו על לא מעט דברים כדי שהם יוכלו לעשות את מה שהם רוצים לעשות, ושהם לא יכולים לאכזב אותם. הם יודעים שהם מראש לא סיפור ההצלחה הקלאסי- אין להם הורים עשירים, הם מאומצים והם כהי עור, שזה משהו שבאמריקה היה משמעותי בכל הקשור להחלקה של הקרח ובכלל. הם לא יכולים לאפשר לעצמם את הכי טוב, ולכן הם צריכים לעבוד קשה. וזה בדיוק מה שהם עושים. הדבר שהכי חשוב להם בחיים זה לעשות את ההורים שלהם גאים, ובשביל זה הם עובדים יום ויום. על אף כל הלחץ הזה, חשוב להדגיש שההורים של ליבי הם הורים אוהבים ביותר- הם מעולם לא גרמו להם להרגיש שהם חייבים להיות הכי מוצלחים בעןלם, או שהם חייבים להם משהו. הם רק רוצים שליבי יהיו מאושרים, ולא משנה להם בכלל אם הם המחליקים על הקרח הכי טובים בעןלם או לא.אבל ליבי בכל זאת חיים עם ההרגשה שהם חייבים להצליח, כתודה על כל מה שעשו בשבילם. ליבי לא יגדירו את עצמם כמרדנים, אבל בהתחשב בכל מה שנאמר עד כה אפשר להבין מדוע אנשים אחרים רואים אותם כך. תמיד יש להם מה לומר, הם תמיד לוקחים פיקוד ולא קל לשנות את דעתם. מבחינתם זו תכונת אופי טובה, אבל בסופו של יום הם אדם שמי שמסתדר איתו מסתדר איתו, ואלה שפחות מתחברים לסגנון באופי לא מבינים איך כל השאר מסתדרים איתו. סך הכל, ליבי מאד גאים במי שהם. הם למדו לקבל את עצמם במהלך השנים, בין אם זה לקבל את המגדר שלהם, צבע העור שלהם או האופי שלהם. והם דיי גאים במי שהם, בסופו של יום. בגלל זה הם גם משדרים את הביטחון אותו הם משדרים. רקע: נתחיל מכמה פרטים הכרחיים: את ליבי אימצו מדרום אפריקה. הסיפור קצת מסובך יותר מזה, למען האמת. לא של ליבי עצמם, זאת אומרת. של ההורים שלהם. אביהם של ליבי הוא ג'ושוע לוי, אמריקאי יהודי לבן מארצות הברית. אימם, לאה, היא ישראלית, לבנה גם היא, שהגיעה לאמריקה מטעם עבודה במשרד החוץ, היכן שעבד גם ג'ושוע בתור מאבטח. השניים הכירו, התאהבו והתחתנו תוך שנתיים. עד עכשיו הכל בסדר, לא? רק שכאשר הזוג החל בתהליך הבאת ילדים בעולם, הם קיבלו בשורה מרה- לאה לא יכולה להביא ילדים. השניים עברו לניסיונות טיפולי פוריות, שכשלו. מה שכן קרה במהלך פרק הזמן הזה הוא שלאה פוטרה מעבודתה. היא בחרה להישאר מאמריקה לא מטעם המדינה אלא בשביל ג'ושוע בשלב הזה, אך כספית הסיטואציה החלה להיות בעייתית. לאחר שנים של טיפולים כושלים, כשלאה נושקת כבר לגיל 30, השניים החליטו לוותר ולעבור לאימוץ. הבעיה היא, שבשלב הזה כבר לא היה להם כל כך הרבה כסף, והם לא יכלו להרשות את הסכומים המגוחכים שגבו עבור אימוץ ממדינות מסוימות. וכך נוצר המצב שהם בחרו לאמץ את ליבי, אז תינוקת בת שלושה חודשים, ממשפחה קשת יום בדרום אפריקה. הם ידעו שהם צופים לילדם חיים לא קלים בעקבות העובדה שצבע עורם לבן וצבע עורה שחור, אך הם האמינו שהם יוכלו להעניק לה את איכות החיים הגבוהה ביותר ללא קשר לכך, ולכן בחרו להמשיך בתהליך האימוץ. השם ליבי - לב שלי - היה בחירה מובנת מאליו עבור לאה, שתמיד תיכננה לקרוא כך לביתה הראשונה. הילדות המוקדמת של ליבי לא הייתה קלה, וגם ההמשך לא עתיד להיות. יש אנשים שנולדים למשפחות פחות יציבות מאחרות, יש אנשים שצריכים להילחם על דברים שלאחרים הם מובנים מאליו, וליבי עתידים להיות אדם כזה. רק שליבי מאומצים, כך שהסיטואציה מעט שונה. בכל מקרה, הילדות המוקדמת של ליבי לא הייתה קלה. ההורים שלהם עשו למענם הכל, באמת. ישבו איתם שעות, שיחקו איתם, יצאו טיתם לטיולים. ג'ושוע עדיין עבד באבטחה, אך לאה התקשתה למצוא עבודה. התוצאה הייתה שלעתים ליבי לבשו בגדים שכבר הפכו לקטנים עליהם, או שההורים היו צריכים לוותר על אוכל לערב בשביל לקנות לליבי מזון לתינוקות. בתור תינוקת ליבי כמובן לא הרגישו דבר, אך חשוב לציין את זה בשביל הנקודה החשובה- היום שבו ליבי התאהבו בהחלקה על הקרח. הם היו בני שלוש, והלכו עם אמא לטיול בחוץ. בטלוויזיה שודרה אולימפיאדת החורף של אותה השנה, שנת 2010. על המסך החליקה יונה קים, וליבי מצאו את עצמם בוהים עם הפרצוף צמוד לקיר הזכוכית. זה מה שאמא שלהם מספרת, בכל מקרה. הם לא באמת זוכרים. בבית לא הייתה טלוויזיה, והיה קשה מאד להזיז את ליבי מחנות החשמל ששידרה את התחרות. בסופו של דבר לאה מצאה את עצמה יושבת עם הילדה עד שהתחרות נגמרה, וחוגגת איתם את הניצחון של יונה קים שהשתיים לא הכירו עד אותו הרגע בערך. מאותו היום, החלקה על הקרח היה הדבר היחיד שליבי דיברו עליהם. הם לא הפסיקו לשאול את אחמם אם הם יכולים לעשות את זה גם, ואחרי שבוע של יללות ושאלות- לאה וג'ושוע החליטו שהם ינסו למצוא חוג החלקה על הקרח. האם היה להם כסף לזה? לא באמת. אבל בשביל הבת שלהם הם יעשו הכל. והם באמת מצאו חוג, חוג מקומי וקטן שלא באמת היה עתיד להוביל את הבת שלהם לשום מקום באותו הזמן. אבל זו הייתה התחלה. ליבי היו פשוט מאושרים, כמובן, ובאותו הזמן לא היה להם מושג על כמה ההורים שלהם מוותרים כדי שהם יוכלו ללכת להחליק על הקרח. הם החלו בהחלקה אומנותית, והכל היה מושלם. הם גם היו בני 3, אז הם לא באמת זוכרים יותר מידי מזה פרט לתחושה. האושר בהחלקה. הם חושבים שבחוג ההחלקה על הקרח הם חוו לראשונה מה זה להיות ילד שחור להורים לבנים. ההורים של ליבי ידעו שזה עתיד להוות בעיה, העולם לא מושלם אחרי הכל. הם ידעו שיהיו מבטים, הצקות והעלבות. ובכל זאת, הם קיוו שיהיה להם יותר זמן. התגובה הראשונה לא הגיעה דווקא מהילדים הלבנים, אלא מהילדה השחורה שהייתה בחוג עם ליבי ושאלה איך יכול להיות שההורים של ליבי לבנים ואילו היא שחורה. ליבי לא מאד התרגשו, ואמרו שהם מאומצים. הם ידעו מאז שהם זוכרים את עצמם שהם מאומצים, אחרי הכל, היה קשה להסתיר. הם גם לא התביישו בזה, ובתור ילדים קטנים זה עדיין לא הפריע להם (וזה עתיד להוות בעיה). לכן הם כלכך הופתעו כשהילדה נראתה פחות או יותר מזועזעת, והם בכו אחר כך להורים שלהם שאנשים חושבים שהם מוזרים בגלל שהם שחורים ואמא ואבא שלהם לא. כמובן שהם קיבלו בתגובה נאום מרגש על זה שזה לא אומר כלום ולא צריך קשר דם כדי להיות משפחה, אבל זו חוויה שנשארה להם תמיד בלב. דבר נוסף שקרה הוא העובדה שליבי החלו להבין שההורים שלהם, פחות או יותר, מוותרים על הכל כדי שיהיו מאושרים. הם ראו את הקבלות שהם עדיין לא ידעו לקרוא אבל ידעו שהם קשורים לכסף, והם ראו את אמא שלהם בוחנת מתוך כמה מוצרים דומים ולוקחת את האחד שהיא החליטה שיהיה הכי פחות יקר. הם החלו להבין, גם אם לא במושגים של מבוגרים, שבשביל שהם יוכלו ללכת לחוג החלקה על הקרח אמא צריכה לוותר על דברים מסוימים, ואבא צריך לעבוד משמרת כפולה ולחזור עייף הביתה. הם אפילו ניסו לשאול פעם אחת אם הם צריכים להפסיק את החוג, אבל ג'ושוע הושיב אותם, הניח ידיים על הכתפיים שלהם ואמר להם שהם לא יתנו לה להפסיק משהו שהיא אוהבת גם אם זה אומר שיהיה קצת יותר קשה. ובתמורה, היא צריכה להיות הכי טובה שאפשר. וזה נשאר איתם. הם החלו לעבוד קשה באימונים, להיות כמה שיותר טובים, ומהר מאד המאמנת בחוג אמרה שהילדה הזו טובה מידי בשביל החוג הזה. היא המליצה על ליבי לחוג אחר, וליבי החלו ללכת לחוג ברמה יותר גבוהה תחת מחיר מיוחד שסודר דרך המאמנת הקודמת שלהם והסכם עם המשפחה. לגן הם לא הלכו - לא היה כסף. האינטראקציה היחידה שלהם הייתה עם ילדים אחרים בהחלקה על הקרח, ולמען האמת, היא לא הייתה רעה. מאז ומתמיד הם היו חברותיים, כריזמטיים, מספרים את הסיפורים הכי דרמטיים (אולי דרמטיים מידי) וגורמים לכולם להקשיב להם. בגיל חמש עדיין לא יצא להם לחוות את הרוע שיכול להיות אצל ילדים, ולהבין את שורשי הגזענות באמריקה בה הם גרים, אז החיים שלהם היו טובים. בסך הכל גיל חמש היה גיל דיי רגיל עבורם, פרט לשינוי המחשבתי שילווה אותם להמשך החיים - הם צריכים לתת את כל כולם, כי ההורים שלהם נותנים את כל כולם כדי שהם יוכלו להחליק על הקרח. כשליבי היו בני שש הם הגיעו בפעם הראשונה לבית ספר. היה מדובר בבית ספר יהודי, בו לא היו עוד הרבה כהי עור. הילדים התחלקו לשניים- אלה שהתעניינו בצבע עורם, ואלה שהתעניינו בהחלקה על הקרח שלהם. זה בסדר, כי ליבי אהבו לענות על שאלות. הם היו מאד גאים במי שהם, בסופו של דבר. בהחלקה על הקרח, באימוץ שלהם. הפעם הראשונה בו הם הרגישו רע כל מי שהם היה היום שמישהו צחק עליהם מול כל הכיתה ואמר שההורים שלהם לא רצו אותם ונתנו אותם, וזה פגע בהם יותר ממה שהם התכוונו. הם חשבו על זה הרבה, מאותו יום. זה נכון, אחרי הכל, לא? הם לא רצו אותם, ולכן הם נתנו אותם לאימוץ. הם לא דיברו על זה עם ההורים שלהם, אבל היה ניתן לשים לב לשינוי. הם פחות שמחו כשחזרו מבית הספר, כבר לא התלהבו כל כך לענות על שאלות. הם עדיין השקיעו מאד בהחלקה על הקרח, אבל הם החלו להרגיש שונים, לא קשורים. בשנה הזו הפן הדתי בחיים שלהם החל לבלוט יןתר, ביחד עם הכל. אם לפני כן הם רק שמרו שבת, עכשיו הם התחילו לומר גם את ברכת המזון. ליבי מעולם לא פקפקו ביהדות שלהם, והם האמינו באלוהים, אבל עכשיו הם החלו לפקפק- אם הם מאומצים, זה אומרים שהם יהודים? אם הם מאומצים, יש להם זכות להיות יהודים בכלל? הם החזיקו את זה דיי הרבה זמן בבטן. רק בסביבות גיל שבע וחצי, במהלך ארוחת יום שישי, זה יצא לפתע. הם שאלו את אמא ואבא שלהם אם הם בכלל יהודים, כי הילדים בבית הספר אומרים שזה לא נחשב שהם מאומצים. ומה הם עשו בכלל שההורים שלהם לא רצו אותם? ולפני שהם הבינו מה קורה הם כבר בכו, בכו שההורים הביולוגים שלהם לא רוצים אותם ושהם לא באמת יהודים. ג'ושוע ולאה הרגיעו אותם- אמרו להם שהם יהודים ונחשבים ליהודים, ושמה שמשנה זה מה שהם מרגישים בלב. שהילדים בבית הספר אומרים שטויות, ושלפעמים הורים פשוט לא יכולים לגדל את הילדים שלהם, ויכול להיות שזה מה שקרה עם ההורים שלה. הם לא יכולים באמת לדעת, אבל בסופו של יום, הם ההורים שלה וקשר דם זה לא מה שקובע את זה. זה הרגיע את ליבי לזמן מה, ועזר להם לחזור להיות קצת יותר שמחים. חשוב לציין שמבחינה לימודית הם היו ממוצעים למדי - את רוב האנרגיה הם הקדישו להחלקה על הקרח, שם הם היו טובים. בגיל שבע כבר הם יכלו לקחת חלק בתחרויות, והם זכו, פעמים רבות. לא היה אפשר להכחיש את הכישרון שלהם בהחלקה, והם ללא ספק הביאו גאווה. בסביבות גיל שמונה העולם החל להעיר פנים לליבי, אבל לא להרבה זמן. אימם, לאה, מצאה עבודה חדשה - אומנם לא מכניסה כמו העבודה שהייתה לה לפני שפוטרה, אבל כל הכנסה היא הכנסה. זה התבטא בכך שהיא יכלה לקנות לליבי ציוד חדש יותר לבית הספר, או הרבה יותר גדול מזה, לשלם לה על דברים שקשורים להחלקה על הקרח כמו מחליקיים חדשים. הבית החל להיראות חי יותר, והאווירה הייתה שמחה יותר. גם ליבי היו שמחים יותר- קודם כל, אותם היה אפשר לקנות כבר בזה שהיה איך לשלם על הדברים הקשורים להחלקה על הקרח. אבל לראות את אמא שלה פחות עצובה ומודאגת מהכסף עשה אותם מאושרים יותר, אם כי לא שינה את המנטליות שלהם בנוגע להחלקה על הקרח. הם עדיין היו צריכים להיות כמה שיותר טובים, כי גם אם משפחתם מרוויחה עכשיו יותר כסף זה לא אומר שההצהרה מהילדות השתנתה. הם עדיין צריכים להיות הכי טובים שאפשר, כי ההורים שלהם נותנים את הכל כדי שהם יוכלו להחליק על הקרח. ולא היה ספק שהם הכי טובים שהם יכולים להיות- הם המשיכו לזכות במקומות ראשונים, והעיתוניים המקומיים במדינה שלהם (state כאילו) החלו לדבר על הילדה שכנראה הולכת להיות העתיד של אמריקה בהחלקה על הקרח. ליבי גם התקרבו יותר ליהדות, והחלו ללכת לבית הכנסת יותר מבעבר. בלימודים הם היו ממוצעים למדי- זה לא שהם היו גרועים, אבל הם גם לא היו יוצאי דופן. הם בחרו להשקיע את האנרגיה שלהם בהחלקה על הקרח, ולא בלימודים. מה שכן, הם היו מאד פופולריים, וללא ספק היו להם הרבה חברים בבית הספר. ליבי יכולים לספר לכם עד היום על הקשר שלהם עם כמה מהחברות שלהם, שנותרו חברות שלהם גם לאחר שעברו לישראל. הם החלו להתעניין יותר בשורשים שלהם כשהיו בכיתה ג'. זאת אומרת, לא יותר מידי- בכל זאת היה אסור להם לפתוח את תיק האימוץ. אבל הם עשו עבודה על המשפחה, וחשבו על זה שבעצם יש להם שתי משפחות. יש את המשפחה שקשורה אליהם בקשר דם והם לא פגשו מעולם, ויש משפחה שאימצה אותם. הם התחילו לחשוב על זה יותר מידי- על ההורים הביולוגיים שלהם, ואיך הם היו. על אחים. פתאום כל בן אדם שהיה דומה להם בדברים הכי קטנים במראה גרם להם לתהות אם יש קשר משפחתי, אפילו שזה לא היה שיא ההיגיון כיוון שליבי אומצו מדרום אפריקה וכעת גרו באמריקה. זה לא שינה באמת את החיים שלהם מקצה לקצה, אלא רק הוביל אותם להחלטה שהם מחזיקים בה עד היום- כאשר הם יפרשו מספורט תחרותי ויהיו מעל גיל 18, הם יפתחו את התיק האימוץ שלהם. לא כי יש להם איזה שהוא רגש שלילי להורים המאמצים שלהם, הם ההורים שלהם ותמיד יהיו. אבל פשוט מסקרנות. אולי הם יגלו דברים שהיה עדיף שהם לא יגלו, או שהם יגלו שההורים שלהם לא רצו לתת אותם. אין לדעת. אבל הם היו סקרנים מידי בשביל לא לעשות כלום. כשליבי היו בני 10, דברים החלו ללכת לרעתם במקום לטובתם. הכל התחיל בזה שלאה פוטרה מעבודתה- צימצום עובדים, שוב. בעיקרון זה לא הדאיג יותר מידי את ליבי, שהיו בני עשר ולא הבינו את המשמעות המלאה. זאת אומרת, הם ידעו שזה אומר שעכשיו הם יצטרכו להצטצמצם שוב, אבל הם היו רגילים לזה. הם מעולם לא חיו מספיק בעושר (מבחינה כלכלית) ולא היו ילדים שמבקשים יותר מידי, פשוט כי זה היה האופי שלהם. אבל הדברים החלו להדרדר יותר כשגם אביהם פוטר מהעבודה- מה לעשות, לפעמים החיים הולכים ממש לרעתך. ואז הסיטואציה הייתה ששני ההורים לא עבדו, וכבר לא היה כסף לבגדים, ופחות כסף לאוכל. בתוך כל הסיטואציה ההורים של ליבי התעקשו להמשיך את שיעורי ההחלקה של הקרח של ליבי, כיוון שהם ידעו כמה זה חשוב להם. ליבי גם ידעו שהם דואגים לזה אפילו שזה אומר שיצטרכו לוותר על דברים אחרים. ובסופו של דבר, המשפחה הגיעה למסקנה- צריך לעבור לישראל. לאה חשבה שאם יעברו לישראל תוכל למצוא עבודה יותר בקלות, וגם ככה, היא מעולם לא התחברה לאמריקה יותר מידי. היא נשארה רק בשביל ג'ושוע. מבחינת ג'ושוע זה לא הייתה בעיה, אבל מבחינת ליבי... קצת. כי הם ידעו שהחלקה על הקרח היא ספורט לא מאד פופולרי בישראל, והם דיי היו בטוחים שלא יהיה להם היכן להתאמן. הם לקחו את זה דיי קשה, האמת. מהרגע שההורים הודיעו על המעבר, היה קשה להם להתרכז. היה קשה להם להשקיע בלימודים. הם החלו להסבתך בקטטות, ולחזור הביתה עם שריטות וסימנים לא יפים שנבעו מריבים שהם פתחו עם הבנים בכיתה שלהם. ההורים התחילו לקבל תלונות. הדברים לא היו מזהירים במיוחד עבור ליבי, אבל לאף אחד לא היה ממש משנה מה דעתם על עניין. המעבר קורה, וזה מה יש. הם לא פתחו בפני הוריהם מה עובר עליהם כי זה לא האדם שהם, אבל החצי שנה-שנה לפני המעבר היו אומללים למדי בשבילם. וככה הם עזבו את אמריקה- ידועים בתור הילדים שמסתבכים בצרות, ועדיין מחליקים על הקרח. דווקא בעקבות הסיטואציה הם השקיעו אפילו יותר בהחלקה, שכן הם ידעו שיש סיכוי שלא יוכלו להחליק עוד לאחר שיעברו לישראל. הוריהם ניסו כמובן להבין מה מניע אותם לדרדר ככה פתאום בלימודים ומבחינה חברתית, אבל לא היה כל כך עם מי לדבר. ובסביבות גיל 11, קצת אחרי תחילת כיתה ו', ליבי עברו לישראל. הם השתכנו ברמת גן, היכן שגרים ההורים של לאה. זו הייתה הפעם הראשונה שליבי פגשו את סבא וסבתא שלה מצד אמא- סבא וסבתא מצד אבא נפטרו כבר כשהיו תינוקות, ולסבא וסבתא מצד אמא לא היה כסף לבוא לבקר. בעיני ליבי, החלק היחיד הנחמד היה ההיכרות עם הסבא והסבתא. הם למדו מהבית בהתחלה, עד שההורים יתאפסו על הדברים. עד שלאה תתחיל עבודה חדשה, וגם ג'ושוע, שמצא בקלות עבודה כמאבטח בישראל. עניין ההחלקה על הקרח נפתר אחרי חודש בערך בישראל- זה היה הדבר הראשון שליבי ניסו למצוא, וכאשר הם מצאו מקום שאפשר להצטרף אליו, זה בדיוק מה שהם עשו. הם מצאו אחרי חודש בערך מקום בו אפשר להתאמן, וזה בדיוק מה שהם עשו. העברית הייתה לא קלה להם, והם העדיפו להמשיך ללמוד מהבית, וזה דיי מה שהם עשו בשנה הראשונה. סבא וסבתא של ליבי, שהיו מורים לשעבר, לימדו את ליבי וניסו לעזור להם להגיע לאותה רמה כמו ילדי ישראל. זה לא שהם היו ברמה שונה, אלא פשוט היה צריך ליישר קו בין מה שהם למדו באמריקה לבין מה שילדים בגילם לומדים בישראל. בתחילת החטיבה הם התחילו ללכת לבית ספר והפסיקו ללמוד מהבית, זאת אומרת, בגיל 12. בהתחלה הם הרגישו לא במקום - הכל היה נראה אחרת, כולם התנהגו אחרת, העברית שלהם עדיין הייתה משובשת משהו והם היו צריכים לתקן את עצמם עשר פעמים ביום שהם לא אתיופים אלא נולדו בדרום אפריקה (מדינה אחרת). השינוי הזה, במבט לאחור, היה דיי טראומטי עבור ליבי - הם לא יודו בזה, אבל הם הרגישו שהם מחוץ לשליטה לחלוטין, לא מאוזנים. הם התחילו להגיב בכעס כל פעם שמשהו לא הלך להם על הקרח - המקום היחיד שבו הם יכלו לשלוט על כל תנועה שלהם - ועם הזמן התחילו להיכנס לרוטינה קבועה של לקום מוקדם, לצאת לריצה, להתארגן ללימודים, ללמוד, ללכת להחלקה על הקרח, לחזור, שיעורי בית, קצת מנוחה ולישון. זה היה השלב שבו הם התחילו עם סדר היום הכל כך בלתי ניתן לשינוי שהם חיים בו עד היום. לאט לאט הם התחילו להתחבר לאנשים - זה התחיל משיחה על שיער עם הבנות האתיופיות בבית ספר, שאמרו לליבי שהיא מסדרת את השיער שלה מדהים, והמשיך לדבר יותר בכיתה, להפסיק לשבת בצד וכדומה. לקח לליבי אולי שנה, שנה וקצת, אבל הם מצאו את עצמם שוב. הדבר הכי חשוב בחיים שלהם עדיין היה ההחלקה על הקרח, אבל הם מצאו איזון. כמה שאפשר להיות מאוזן כשהכל צריך להיות מדויק לפרטי פרטים, בכל מקרה. בסביבות גיל 14 הם הבינו שהם נון ביינארי - לא היה קשה למצוא מידע באינטרנט כשמדברים אנגלית שוטף, וזה משהו שהם התחבטו בינם לבין עצמם במשך זמן מה לפני שהם קיבלו החלטה על הזהות שהם מרגישים שמתאימה להם. בשביל דברים רשמיים כמו תחרויות הם עדיין יתחרו במקצה הנשים, זה לא משנה להן, פשוט לדבר בלשון מעורבת. הם מצאו את החברות שלהם, הסתדרו, וכשהם התקבלו לבראון מבחינתם זה היה סימן שהכל הולך על פי התוכנית - מקום כמו בית ספר לאומנויות יתאים לתוכנית שלהם להגיע לאולימפיאדה ויעזור להם למקסם את היכולות שלהם, הם היו בטוחים בזה. עניין בפנימייה היה מעט קשה להם, אבל הם מדברים עם אמא ואבא כל יום לפחות עשר פעמים. מגמה בתיכון: ספורט, הם מחליקים על הקרח (Figure Skating) צבע: אני אשמח ל DarkViolet הערות: מוכן מקווה שלא שכחתי דבר
שם+כינוי: איתמר, lady stardust שם הדמות: אדם רוזן גיל: 15 מגדר: בן מראה: לרוב סוחב על עצמו כינור, בעל עיניים כחולות ושיער חום בגוון בהיר. גזרה דקה, רזה יחסית. בעל עור בצבע שהיו מכנים בביטוי "שנהב". אדם בגובה ממוצע, כזה 1.62. כשהוא מחייך, הוא מחייך רק בצד אחד של הפה, וצץ לו גוון מין ורדרד בלחיים. הוא שונא מכנסיים ארוכים, כמעט אף פעם לא תראו אותו לובש אותם. בשמש השיער שלו נוצץ בטירוף, וזה ביטוי ראוי כי השיער מבריק ומקבל גוון יותר בהיר ונוטה לבלונד שכפוגעות בו קרניים. באירועים מיוחדים תראו את אדם בחולצת טריקו בעלת פסים בצבעים אפור ולבן, עם כיס שרקום בכפתור, ולפעמים עניבה כהה שקשורה בקשר פשוט של שישה צעדים. אחד מפריטי הביגוד האהובים על אדם הוא חולצת טישרט (או טריקו, אנעארף) בצבע שחור שעליה כתוב "החיים הם לא משחק איקס עיגול" עם קריקטורה של איקסים ועיגולים. אופי: חברותי, מעט ביישן, לא האיש שהייתם מצפים שייגרר לעניינים מוזרים. אדם מגונן מאוד על חבריו. אדם מאוד מנומס, יחסית לילדים בגילו, אבל התכונה הכי חשובה שלו, הכי קריטית, היא שהוא נאמן. כאשר הוא רוכש חברים, הוא נאמן להם בכל נימי ליבו ומוכן גם לקפוץ בשבילם מגובה מטר וחצי. אדם יודע לשנוא. אולי אתם חושבים שזה פשוט, לדעת לשנוא. אבל אדם שונא. כל אדם שמועל באמון שאדם נותן בו כך שאדם מרגיש שהוא כבר לא נאמן לו, כל אדם שלדעת אדם לא ראוי לנימוסים שלו וליחס החביב, כל אדם שלדעת אדם בעל כמות מוגזמת ממעלה רעה אחת או יותר, כל אדם שצובע יותר מדי את החיים שלו/של אדם בשחור ולבן, כל אדם שמתייחס לא טוב לאדם/למישהו אחר, כל אדם שיש בו התנשאות על אנשים אחרים, אדם שונא. לאדם יש טעם מאוד מגוון במוזיקה. הוא שומע מוזיקה בMP3 הישן שלו, ולפעמים השיר שהוא שומע מגדיר את האופי שלו. את אדם לא מגדירים בתור "חסר חוש הומור", יש לו יכולת להבין בדיחות פרטיות ואף ליצור כמה בעצמו. הוא יודע בהחלט לעשות מדברים בדיחה, ולוקח הכל בקלות. אוהב מאוד אלקטוניקה. רקע: אדם נולד למשפחה ענייה (יחסית) בעיר סיביליה בספרד. יום אחד הוא פגש זמר רחוב שניגן בכינור. אדם הסתכל בו מנגן והיה המום. אדם ניסה לחקות את האיש ולנגן באוויר, והאיש ראה מיד שיש לו אצבעות של אמן והתחיל ללמד אותו. כעבור שנה, כשכבר היה מיומן, הכנר קנה לו ליום ההולדת כינור משובח משלו, מעץ גם כן משובח ומיתרים גם הם משובחים. כעבור כמה זמן, אדם התחיל להופיע ברחוב כדי לחסוך כסף בשביל משפחתו. הוא התקדם עוד ועוד בסולם של נגני הרחוב ולבסוף המילים הגיעו לאוזניים הנכונות ואדם התקבל לבראון. מגמה בתיכון: מוזיקה צבע:Goldenrod הערות: שמור לי, מאן.
שם+כינוי: אוריאן, בת אתנה שם הדמות: אנבת' גיל: 15 (לא נתון לשינוי) מגדר: נקבה[ היא טרנסג'נדרית] מראה: לאנבת' יש שיער בלונדיני שצבוע באדום אדום עז ומסופר בתספורת קרה[ עד הכתפיים]. היא מטר שישים ושבע והיא די רזה. לאנבת' יש פרצוף מלא נמשים [כאילו המון] וצלקת בגב שנגרמה ממקרה טראומטי שהיא לא מוכנה לדבר עליו, בנוסף יש לה פירסיינג באף ובגבה ועל פרק ידה מקועקעת המילה "fighter". העור שלה שזוף קצת אבל לא הרבה. העיניים שלה כחולות ירוקות ויש לה פה אדום טבעי אופי: אנבת היא פמינסטית מושבעת. היא מאוד קלילה וזורמת ומצחיקה . אבל היא מדחיקה את הבעיות שלה ואף פעם לא מבקשת עזרה, קשה לה מאוד להודות ולהפנים את העובדה שהיא פגיעה וקשה לה לשתף כי זה גורם לה להרגיש חלשה ותלויה באנשים. אנבת' מאוד חשדנית בעקבות כל מה שקרה לה עם הוריה,אבל אםם היא בוטחת בך אז היא אף פעם לא תבגוד אבל אם מישהו יבגוד בה יהיה לה קשה מאוד לסמוך עליו שוב. אנבת' מאוד חשדנית בעקבות כל מה שקרה לה עם הוריה, היא כל הזמן חושדת שמנצלים אותה. אנבת' מאוד רגישה ופגיעה אבל היא מסתירה זאת מתחת לשריון של אדישות. אנבת' יודעת חמש שפות והיא מאוד חכמה בנוסף היא תולעת ספרים רצינית. המשפט "מה שלא הורג אותך, מחשל אותך" מתאר בצורה ממש טובה את אנבת'. רקע: אנבת' הגיעה מבית דתי מאוד לא מקבל ומלא דעות קדומות. אביה היה רב ואמה עקרת בית, במהלך השנים היה אביה מתעלל באמה ואנבת' הייתה שומעת את הצרחות עד לחדר השינה שלה, כמו שיר ערש ארסי. יום אחד אנבת' החליטה לעשות מעשה, היא קמה בלילה ממיטתה, פתחה בזעם את חדר השינה של הוריה ודרשה מאביה להפסיק להתעלל באימה, אביה הסתובב לעברה עם עיניים רושפות מזעם וחיוך על פרצוף ואמר:" בסדר, אני לא אתעלל באימך היקרה.." ואז הוא התקרב אל אנבת' ואתם יודעים מה קרה אחרי זה ובזמן שכל זה קרה אמה לא עשתה כלום. מאז המקרה הזה אנבת' נשבעה לעצמה שלעולם לא תהיה כמו אמה, היא נשבעה לעצמה שהיא אף פעם לא תפסיק להילחם והיא באמת עמדה בשבועה הזאת. לאחר שאנבת' יצאה מהארון בתור טרנסג'נדרית אביה כלא אותה בחדר והצליף בעורה עם שוט[ מזה הצלקת] לבסוף בשילוב האומץ והחוכמה שלה היא הצליחה לברוח והיא הייתה חסרת בית למהלך זמן מסויים עד שמצאו אותה שירותי הרווחה. בקושי רב סיפרה אנבת' את מה שעבר עליה. כיום היא גרה במשפחת אומנה עם הורי אומנה שמתייחסים אליה כמו אל בתם האמתית. מגמה בתיכון: אומנות. אנבת' היא ציירת מומחית צבע:IndianRed הערות: ערוך ומוכן
שם+כינוי: שקד, Darth Hader שם הדמות: מיקה שלו גיל: 15 (לא נתון לשינוי) מגדר: בת סיס מראה: למיקה יש מראה קיבוצניקי קלאסי. לא מפתיע בהתחשב בזה שהיא באה מקיבוץ, אבל ניחא. מיקה תמיד שזופה. חלק מזה מגיע מהעובדה שגוון העור הטבעי שלה הוא מעט כהה (בכל זאת, חצי מרוקאית), והחלק השני מזה שהיא תמיד בחוץ. ככה או ככה, היא תמיד נראית שזופה, גם בחורף. בקיץ היא נראית שזופה אפילו יותר, אבל זה לא משמעותי ברמה שמישהו באמת ישים לב ויגיד לה "וואו מיקה השתזפת". לא שבכל מקרה מדברים איתה הרבה. היא גם תמיד איכשהו פצועה ותמיד אפשר לראות סימנים כאלה ואחרים על הגוף שלה - פה שפשוף במרפק כי היא החליקה, שם שריטה בראש מענף אקראי ברחוב, כאן סימן כחול בברך שאפילו אין לה מושג מאיפה הוא הגיע. אבל היא, וכל מי שבסביבתה, כבר רגילים לזה, ככה שאף אחד לא מתפלא אם היא חוזרת הביתה עם עוד סימן כזה או אחר. השיער של מיקה שחור. אבל ממש שחור, כזה שאין בו אפילו שמץ של גוון חום או משהו אחר. פשוט שחור. רוב הזמן הוא אסוף בצורות שונות - צמה זה הסגנון האהוב עליה, אבל היא מסתדרת מעולה גם עם גולגול או קוקו גבוה - ובפעמים שהוא לא אסוף, הוא פשוט נמצא שם, מגיע עד אמצע הגב שלה בגלים נחמדים. חבל רק שזה לא קורה הרבה כי יש לו נטייה תמידית להתנפח ולא להסתדר טוב. אה, ויש לה פוני - משהו עדין, מדורג, שהיא דואגת לטפח (הי היא שונאת שהוא נכנס לה לעיניים). אחרי שהיא גוזרת אותו היא בשמחה נותנת לו פשוט להתקיים על המצח שלה איך שהוא רוצה, אבל אחרי תקופה כשהוא מתחיל להציק לה היא נוטה להסיט אותו לצדדים כדי שלא יפריע לה מידי עד שהיא מחליטה לגזור אותו שוב. הפוני שלה ממסגר פנים די נחמדות. טוב, חוץ מהחצ'קונים, כי מה לעשות, היא מתבגרת טיפוסית. הפנים שלה די מלאים בהם - נקודות אדמומיות יבשות ומעיקות שמכסות פחות או יותר את רוב הפנים שלה (אבל בעיקר הסנטר והחלק התחתון של הלחיים), והיא מתכננת לנסות להוציא בקרוב מרשם לראקוטן. אבל חוץ מזה, הפנים שלה ממש אחלה. מצח טיפה גדול (שהפוני מאזן ככה שזה לא מפריע לה במיוחד), עיניים צרות וכהות, כמעט שחורות כמו השיער שלה (אבל רק כמעט- אפשר לראות את החום בהן, במיוחד כשהיא נמצאת במקום מואר), גבות דקות, אף די צר וישר. הדבר היחיד (מלבד החצ'קונים) שהיא לא אוהבת בפנים שלה זה השיניים שלה, עקומות ובולטות קצת ולא נחמדות במיוחד, אבל היא התחילה תהליך של גשר לפני חצי שנה ככה שהיא מקווה שהן יהיו במצב טוב יותר בעתיד. מתחת לכל החצ'קונים הסנטר שלה מעט חד, אבל כרגע החצ'קונים מאמללים אותה מידי בשביל שהיא תתייחס לזה איכשהו. אגב, היא לא חסידה גדולה של איפור - יותר מידי ממנו רק גורם למצב של הפנים שלה להיות גרוע יותר - אבל היא כן מתאפרת פה ושם, בעיקר כדי לכסות את החצ'קונים בימים שבהם הפנים שלה במצב ממש גרוע. כבר ציינו שהיא נראית כמו קיבוצניקית קלאסית, וגם הלבוש שלה לא פוסח מהכלל. היא אוהבת חולצות קצרות ומכנסיים רחבים בחורף ושורטים וחצאיות בקיץ ואוברולים וחולצות פלנל וכובעי טמבל (יש לה אוסף) ובגדול כל הבגדים שהם הסטראוטיפ הקלאסי של בת קיבוץ מלפני ארבעים שנה. זה גם מחמיא למבנה הגוף שלה, רזה וזקוף ולא ממש מפותח שמצד אחד נראה עדין ושברירי נורא ובעל אצבעות ארוכות ודקיקות של אומנית, אבל מכיל מבפנים גם עוצמה לא קטנה מכל העזרה בחקלאות. אין לה שרירים בולטים או משהו, היא לא כזאת (וגם לא רוצה להיות כזאת), אבל אם תגידו לה לסחוב שק תפוחי אדמה למשל זה לא יהיה לה קשה מידי. וכל זה מסתכם בגובה מכובד בהחלט של... מטר חמישים ושבע. טוב, דברים טובים מגיעים באריזות קטנות. אופי: מיקה היא נפש חופשיה. רקע: מיקה נולדה באחד הקיבוצים בגליל, האחות השנייה (אחרי אח שגדול ממנה בשנתיים) ולפני עוד אחות קטנה שנולדה כשהייתה בת שלוש. סבא וסבתא שלה היו ממקימי הקיבוץ, ולמרות שרוב המשפחה חיה כבר במקומות שונים, ההורים שלה אהבו את האווירה הקיבוצית והחליטו להישאר ולגור בו. הקיבוץ אמנם מופרט, כלומר, לא שיתופי, אבל עדיין יש בו מן הקיבוציות - אתם יודעים, מועדון נוער, הרבה פעילויות משותפות, אסיפות חברים, דברים כאלה. אמא של מיקה עובדת מחוץ לקיבוץ, אבל אבא שלה עובד בחקלאות בקיבוץ (הם מגדלים כל מיני סוגי ירקות ופירות, תלוי בעונה), ככה שלמיקה יצא להעביר הרבה מהילדות שלה בשדה. להתיידד עם כל העובדים, להתנסות קצת בעבודת כפיים (אבל לא באמת - בכל זאת, ילדה קטנה), ובעיקר להתאהב בטבע ובנופים של הקיבוץ. היא הייתה ממש מאושרת ברוב הילדות המוקדמת שלה, ולא הרגישה שאי פעם חסר לה משהו. המשפחה שלה לא הייתה ממש עמידה, אבל גם לא ענייה, אלא מעמד ביניים שמסוגל לחיות בכבוד עם מספיק עבודה והשקעה (ועם הרבה תפילות לשנה נטולת בצורת), וזה לחלוטין הספיק לה. היא הייתה סופגת המון מאמבוגרים סביבה, יושבת ומקשיבה לסיפורים בזמן ההפסקות בשדה, והייתה ילדה מאוד אהובה בקרב מבוגרי הקיבוץ. כשהיא התחילה ללמוד בכיתה א', היא קיבלה כאפה (מטאפורית) לא קטנה. אמנם גם לפני כן היא הייתה בגן בקיבוץ, אבל הגן היה הרבה יותר חופשי והרבה יותר מתאים לילדה שרק רצתה להסתובב ולהתעסק בדברים ויכחה לבקש מאבא שלה לא ללכת לגן ולבוא איתו במקום ופה ושם הוא היה מסכים. בבית הספר היא הייתה צריכה לשבת ובאמת ללמוד, לנסות להתרכז, והיא לא יכלה סתם ככה לא לבוא ליום אחד, מה שהיה לה די קשה. פה ושם אבא שלה ויתר לה, אבל כבר הרבה פחות. גם העובדה שהיא בילתה הרבה מהילדות המוקדמת שלה עם מבוגרים גרמה לה להיות קצת "עוף מוזר" - היא הייתה בסדר עם כל הילדים, ושיחקה איתם והכל, אבל לפעמים הרגישה קצת פחות קשורה. התחושה הזו גם התחזקה ככל שהשנים התקדמו, והיא והסביבה שלה התחילה לגדול. היא לא הייתה מנותקת חברתית לחלוטין - היא הייתה מוזמנת למפגשים של השכבה מהקיבוץ, וכשהיא הייתה יושבת במתחם המשותף של הקיבוץ היא כן הייתה חלק - אבל לא באמת מבחירה של מישהו. היא הייתה מהילדים האלה שלא ממש היו שמים לב אם לא היו בסיטואציה, אלה שתמיד היו האחרונים למצוא קבוצה לעבודה קבוצתית בבית הספר או לחדר בטיול שנתי, אלה שמסתדרים פחות או יותר עם כולם - אבל אין להם חברים של ממש. זה היה קשה לה בעיקר בהתחשב בעובדה שבסופו של דבר, אין מבחר כל כך גדול כשחיים בקיבוץ - הילדים בשכבה, ובתנועת נוער, ובמקומות המפגש של הקיבוץ, והילדים שגדלים איתם ופוגשים במכולת והשכנים שלך - הם כולם אותם ילדים, ואין לה ממש איך להכיר ולפגוש אנשים אחרים. גם כשהיא עלתה לחטיבה, לא הרבה השתנה מבחינת האנשים סביבה - השכבה נשארה אותה שכבה, אולי כמה ילדים בודדים השתנו. בקיצור, כיף. מיקה המשיכה להעביר את רוב הזמן (שהיא יכלה להעביר) בחוץ, בטבע, בשדה, מסתובבת ברחבי הקיבוץ, וכן - גם פה ושם עם הילדים מהקיבוץ. היא לא אהבה להיות לבד, לא רצתה להיות לבד, אבל עוד יותר שנאה להכניס את עצמה למפגשים ולהרגיש שהיא לא באמת חלק מהם. אז היא באה קצת, ניסתה קצת, לפעמים גם הייתה חלק, אבל לפעמים לא - והיא למדה להתמודד עם זה. עוד נקודה חשובה היא שלכבוד בת המצווה של מיקה (שהייתה בתחילת החטיבה כי היא הייתה מהקטנים בשכבת גיל שלה) היא קיבלה מההורים שלה מצלמה, אחרי שהם ראו כמה הילדה שלהם נמשכת לטבע ולנופים שסביבם. והם צדקו. עולם הצילום שבה את מיקה די בקלות, וכמעט לכל מקום היא הייתה הולכת עם המצלמה שלה, מנסה לתפוס עוד נופים ורגעים ודמויות ולהביע את העולם שלה דרך המצלמה. משהו בצילום השרה בה שלווה, נתן לה הזדמנות לנסות להראות לסביבה שלה מה כל כך מיוחד בכל אותם דברים שנראו מובנים מאליהם בקיבוץ. שקיעה באביב, עץ האלון שליד המזכירות של הקיבוץ צומח במלוא תפארתו, חקלאי מטפל בשתילים החדשים בשדה במסירות עצומה, עגל קטן יונק מאמא שלו ברפת של הקיבוץ - דברים שפשוט הקסימו את מיקה, גם אם לכל שאר הילדים לא באמת היה אכפת מזה. אבל עם כמה שמיקה נהנתה מהכל - כלומר, מהאווירה הקיבוצית ומהצילום - כן היה לה קצת קשה עם כל הקטע החברתי, במיוחד כשהיא הגיעה לכיתה ט' והייתה כבר ממש בגיל ההתבגרות והרגישה את זה שאין לה אנשים שהיא יכולה לקרוא להם חברים אמיתיים. אז כשהיא דיברה במקרה עם אחת מהבנות מהשכבה שלה במועדון נוער של הקיבוץ שסיפרה לה שהיא רוצה לעבור לפנימייה בשנה הבאה, נורה קטנה נדלקה במוח של מיקה. הבעיה העיקרית שלה הייתה שהיא נשארת באותה סביבת אנשים עד סיום התיכון, אבל מעבר לפנימייה נותן לה אפשרות לפתוח דף חדש, להכיר אנשים חדשים וליצור קשרים עם אנשים שלא מכירים אותה מאז ומתמיד. אז היא התחילה לחפש, בשקט ובעדינות, פנימיות שיתאימו לה - בהתחלה בעיקר חקלאיות, אבל אחרי זה כבר הרחיבה את החיפושים - ותוך כדי התחילה לטפטף את הרעיון בבית, כדי שזה לא יבוא להורים שלה בהפתעה. וכשהיא שמעה על פנימיית בראון, הרעיון תפס אותה הרבה יותר מעל פנימייה חקלאית שהיא. אחרי הכל, חקלאות יש לה בבית, אבל צילום - לא כל כך. אז היא דיברה עם ההורים שלה, שלא התנגדו כל כך הרבה כמו שהיא ציפתה, שלחה תיק עבודות בחשש עצום, וצווחה מהתרגשות כשהגיע מכתב הקבלה שלה. עכשיו היא רק מקווה שבית הספר החדש יהיה ההזדמנות שלה לפרוח כמו שהיא כל כך מקווה. מגמה בתיכון: אומנות!!! אומנות!!! אומנות!!! בגדול האהבה שלה ממש זה צילום אבל היא בקטע של אומנות בכללי גם צבע: RosyBrown הערות: אפילו לא קראתי את האשכול עדיין אבל אני רוצה. מניחה שיערך עוד כזה כמה דקות עם פרטים בסיסיים וכו אבל ניחא סיימתי מראה (? נראה לי?) רקע גם גמור למרות שמרגיש לי קצת מסורבל
טליה, אורורה "רורי" לומנט, אומנות. את פוקחת את העיניים לצלצול של השעון המעורר, השעה 07:00 ואת יודעת שאת צריכה לקום. הרבה מחשבות עוברות לך בראש כמו "האם זה היה נכון להסכים ללכת לפנימייה הזו" אבל את משכנעת את עצמך שזה סתם כי אין לך כוח לקום מהמיטה. הכל כבר ארוז, התיקים מוכנים, ואמא כבר בטח מחכה בסלון. אז את מקימה את עצמך מהמיטה ויוצאת לאט לאט, מסתכלת על המראה בחדר ורואה את היצור הכי עייף שראית אי פעם, אולי אם לא היית נשארת ומשרבטת כל הלילה גם היית פחות עייפה, אבל אולי זה בכלל הפוך, וציירת בגלל שלא הצלחת להירדם כי אולי את מתרגשת? הרבה מחשבות עוברות בראש ואת מנסה להבין מה עוד נשאר לשים בתיק ולא לשכוח בבית.
רינג, סיין איינה רוז, ספורט. הגיע היום סוף סוף לעזוב. החופש הגדול היה מלא בפעילויות, אבל השבועיים האחרונים עברו פשוט לאט שכל מה שחיכית לו היה סוף סוף לצאת לחופשי ולהיכנס לפנימייה. את קמה במהירות, מתארגנת, מתלבשת, מסתכלת במראה ובוחנת עגיל עגיל, חושבת האם להחליף אותם באחרים אבל מחליטה שלא. את מסיימת להתארגן ויוצאת לסלון, מוכנה כבר להשתחרר מהתחושה הלוחצת שאת מרגישה שעוטפת אותך יום יום.
חלי, ליבי לוי, ספורט. השעון צלצל חזק, ואתם קמתם מהמיטה במהירות. כמו תמיד, הכל צריך ללכת לפי הלו"ז. התיקים והמזוודה כמובן כבר מאורגנים, הבגדים להיום מונחים על הכיסא בצד, ואין שום דבר שאמור לבזבז לכם את הזמן לפני שתצאו לבית הספר. כשיצאתם מהחדר, לא יכולתם להסתיר את החיוך, הרגשתם שאפילו שתמיד שמחתם שמצאתם יחסית מהר מקום להתאמן בו בישראל, האווירה הייתה שונה מזו של אמריקה, וקיוויתם שבבראון הכל יהיה יותר מקצועי, יותר מסודר, יותר מתאים לאופי שלכם. ראיתם את ההורים שלכם יושבים בסלון, אבא שלכם חייך אליכם ובא לקראתכם, כשראיתם את אמא בוכה מעט מאחוריו על הספה, מחייכת לכיוונכם.
איתמר, אדם רוזן, מוזיקה. "אדם!" שמעת את הקול של אימך "הגיע הזמן לקום". היית שמח להישאר לישון עוד כמה דקות, אבל כשאמא שלך פתחה את התירס של החדר, הוא נשטף באור חזק שלא יכולת להתעלם ממנו. קמת מהמיטה לאט לאט, הולך לצחצח שיניים ומסתכל על עצמך. לא הרגשת שהיום הוא מאוד מיוחד, ולא כי לא שמחת ללכת לבראון, אלא כי לא באמת הרגשת שידעת מה מצפה לך, יכול מאוד להיות שאם ההורים לא היו מציעים לך להתמיין לבראון אפילו לא היית הולך, ולא מחוסר עניין, סתם כי לא הקדשת תשומת לב לנושאים כאלה, וגם אם היית רוצה אולי היית מתבייש לפתוח בנושא הזה מול ההורים, אבל הם האמינו בך ובכישרון שלך ובסוף הוא הכניס אותך לבית הספר.
אוריאן, אנבת' צ'ייס, אומנות. "בוקר טוב יפה שלי" היה המשפט שהעיר אותך משנתך, וכשפקחת את עינייך ראית את אמא שלך לצידך, יושבת על המיטה. חייכת אליה ואמרת "בוקר טוב", אבל הסתובבת מהר לצד השני של המיטה. "תאמיני לי, הייתי שמחה מאוד אם היית נשארת לישון פה" היא אמרה "אבל מחכה לך הרבה היום, ואני מאוד מתרגשת בשבילך". "גם אני מתרגשת" אמרת לה מבעד לפוך, מסרבת לקום. "תיקחי כמה דקות ותתארגני, בסדר? עוד חצי שעה בערך אבא ייקח אותך לבית הספר" היא ליטפה את ראשך, ואז יצאה מהחדר וסגרה את הדלת.
שקד, מיקה שלו, אומנות. הגיע היום לצאת מהקיבוץ, הפרפרים לא נחלשו כל הלילה עד שזה הרגיש כאילו הבטן כואבת. זה לא שאת לא אוהבת את הקיבוץ, את יודעת שתמיד תאהבי אותו, אבל הגיע הזמן לגלות מקומות חדשים, את לא אוהבת להישאר תקועה. נשארו לך עוד כמה בגדים אחרונים להכניס למזוודה, המצלמה המקצועית שלך כבר שם, ואחרי שסגרת את הכל לקחת גם את מצלמת הפולארויד בתקווה שאכן יהיו שם רגעים ששווים אותה. גם אם לא היית מתרגשת, אין סיכוי שלא היית מתעוררת מרעש התרנגולים שלא סותמים את הפה כל יום, ועם כמה שתתגעגעי אליהן, לא יזיקו כמה בקרים שקטים. את סוגרת את החלון ומנמיחה את הצווחות שלהן, ובודקת שלא שכחת כלום.
חלי, ליבי לוי, ספורט. השעון צלצל חזק, ואתם קמתם מהמיטה במהירות. כמו תמיד, הכל צריך ללכת לפי הלו"ז. התיקים והמזוודה כמובן כבר מאורגנים, הבגדים להיום מונחים על הכיסא בצד, ואין שום דבר שאמור לבזבז לכם את הזמן לפני שתצאו לבית הספר. כשיצאתם מהחדר, לא יכולתם להסתיר את החיוך, הרגשתם שאפילו שתמיד שמחתם שמצאתם יחסית מהר מקום להתאמן בו בישראל, האווירה הייתה שונה מזו של אמריקה, וקיוויתם שבבראון הכל יהיה יותר מקצועי, יותר מסודר, יותר מתאים לאופי שלכם. ראיתם את ההורים שלכם יושבים בסלון, אבא שלכם חייך אליכם ובא לקראתכם, כשראיתם את אמא בוכה מעט מאחוריו על הספה, מחייכת לכיוונכם.
חלי, ליבי לוי, ספורט: OOG: וואו ליטרלי לא היה מ"ת שהשתתפתי בו ולא הייתי אני השה"מ *שנים* אני ממש מתרגשת פה IG: השעון מצלצל, ואני קמ.ה מהמיטה במהירות. ישנם אנשים שלוקח להם כמה דקות להתעורר, אבל לא אני- יש קשר גם לעובדה שספרתי את הדקות לתחילת היום הספציפי הזה, אבל גם בתור אדם אני לא נוטה להתעכב. הכל צריך להיות לפני הלו"ז. התיקים מוכנים, המזוודה מוכנה והבגדים כבר על הכיסא. אני ממהר.ת ללכת לשירותים כדי לצחצח שיניים ולשטוף את הפנים, ומחייכ.ת אל עצמי שבמראה- אני סך הכל משדר.ת הרגשה שהכל כרגיל, ואי אפשר לראות את ההתרגשות (או לחץ, איך שתבחרו לקרוא לכך) בעיני. שנים של תחרויות עושים את זה לבן אדם. אני זוכר.ת שבתחרות הראשונה כמעט בכיתי, וכולם ראו את זה. מאז למדתי להחזיק את הרגשות בפנים. ההורים שלי כבר בסלון. אבא מחייך, ואמא בוכה. לא מפתיע, הם תמיד ככה. ניצחתי בתחרות? אבא יחייך ואמא תבכה. הפסדתי בתחרות? אבא יחייך ואמא תבכה. פעם אחת זה היה ההפך, והרגשתי שאני בסרט מוזר. "אין בשביל מה לבכות, אמא, אני אבוא בסופי שבוע וכאלה," אני אומר.ת מיד באנגלית להוריי. היה תקופה שהם ניסו שנדבר בבית עברית, אבל זה פשוט לא תפס. העניין של העברית דיי התפספס באופן כללי, שכן הם מעולם לא חשבו שנעבור לארץ. אני לא *בטוח.ה* שמותר לצאת בסופי שבוע. נשארים בסופי שבוע בפנימייה? תמיד? אני לא מאמינ.ה שלא ביררתי את זה. התרגשתי יותר מידי מהאפשרות ללמוד, ולהתקדם. איטליה 2026, כל יום אני מתקרב.ת צעד נוסף אלייך. "ואני אדבר איתכם בטלפון כל הזמן! אל תבכי, בבקשה," אני ממשיכ.ה. יהיה לי ממש קשה לצאת מהבית אם היא תמשיך לבכות ככה.
--------------------
חלי - 23 - את\היא - אחראית תוכן - א. שנה"ל, הנהלת הפורומים והאתר לשעבר - My Logic
טליה, אורורה "רורי" לומנט, אומנות. את פוקחת את העיניים לצלצול של השעון המעורר, השעה 07:00 ואת יודעת שאת צריכה לקום. הרבה מחשבות עוברות לך בראש כמו "האם זה היה נכון להסכים ללכת לפנימייה הזו" אבל את משכנעת את עצמך שזה סתם כי אין לך כוח לקום מהמיטה. הכל כבר ארוז, התיקים מוכנים, ואמא כבר בטח מחכה בסלון. אז את מקימה את עצמך מהמיטה ויוצאת לאט לאט, מסתכלת על המראה בחדר ורואה את היצור הכי עייף שראית אי פעם, אולי אם לא היית נשארת ומשרבטת כל הלילה גם היית פחות עייפה, אבל אולי זה בכלל הפוך, וציירת בגלל שלא הצלחת להירדם כי אולי את מתרגשת? הרבה מחשבות עוברות בראש ואת מנסה להבין מה עוד נשאר לשים בתיק ולא לשכוח בבית.
השעון מצלצל ולאחר כמה שניות אני קמה וחצי רואה משהו שנראה כמו 7:00, אני באמת צריכה כבר לשים עדשות. אני קמה באיטיות מזעזעת משכיבה לישיבה ולבסוף מצליחה לצאת מהמיטה. אני מסתכלת על המראה כשאני מנסה להיזכר למה אני כל כך עייפה, אה נכון, נשארתי ערה וציירתי עד השעות המאוחרות של הלילה. מהמראה מציץ לי יצור שנראה כמו סאסקווץ' כחול-חיוור (שיותר דומה ליטי אם כבר) עייף מאוד. אני מנסה להתנער מקורי השינה שאוחזים בי ומתקדמת באיטיות ועייפות אל האמבטיה לשים עדשות (ובתקווה לא להירדם מעל הכיור שוב). בזמן שאני מתקדמת במסדרון אל השירותים המחשבות מתערבבות בראשי, ארזתי את הכל או שהשארתי משהו בצד? אה נכון, אני צריכה לקחת עוד כמה בגדים, וכסף כמובן. אני מתחילה להתעסק עם הטבעת שלי, ספציפית עם האבן הגדולה שעליה כמו שאני עושה תמיד, הרגל מגונה נוסף שאני אצטרך להיפטר ממנו כנראה בבראון. אני שמה את העדשות במהירות כמו כל יום אחר, שוטפת את הפנים בניסיון לא מוצלח להתעורר, מתארגנת ויוצאת סוף סוף לגולת הכותרת של הבוקר: השוקו שבמטבח.
איתמר, אדם רוזן, מוזיקה. "אדם!" שמעת את הקול של אימך "הגיע הזמן לקום". היית שמח להישאר לישון עוד כמה דקות, אבל כשאמא שלך פתחה את התירס של החדר, הוא נשטף באור חזק שלא יכולת להתעלם ממנו. קמת מהמיטה לאט לאט, הולך לצחצח שיניים ומסתכל על עצמך. לא הרגשת שהיום הוא מאוד מיוחד, ולא כי לא שמחת ללכת לבראון, אלא כי לא באמת הרגשת שידעת מה מצפה לך, יכול מאוד להיות שאם ההורים לא היו מציעים לך להתמיין לבראון אפילו לא היית הולך, ולא מחוסר עניין, סתם כי לא הקדשת תשומת לב לנושאים כאלה, וגם אם היית רוצה אולי היית מתבייש לפתוח בנושא הזה מול ההורים, אבל הם האמינו בך ובכישרון שלך ובסוף הוא הכניס אותך לבית הספר.
ירדתי למטבח להכין לי כוס שוקו חם וחזק. הקפאין לאט לאט עורר אותי ונתן לי הרגשה חמימה בחזה. נחתי קצת על הספה, ואז עליתי להתאמן בכינור. ניגנתי את קונצ'רטו בלה מינור של ארנסקי. התכווצתי כשהתו האחרון היה חורק. הכנסתי את הכינור והקשת בחזרה לתוך הנרתיק ופתחתי את הארון. משכתי משם את המזוודה שלי והתחלתי לארוז דברים. לבסוף נותר רק הכינור אז דחסתי גם אותו לתוך התיק. הסתכלתי על השעון. שבע וקצת. נשכבתי על המיטה והתחלתי לחשוב. איך יהיה בבראון? איך זה להיות כל כך רחוק מהבית? כמה נוקשה יהיה שם? קמתי בחזרה מהמיטה כשהבנתי ששכחתי משהו חשוב. ירדתי למטה להיפרד מהוריי. הם חיכו לי בסלון. חיבקתי את אמא חזק, ואז עברתי אבא שלי. "אל תשכח לחפש עבודה בהייטק כשאני לא אהיה כאן." "ארזת הכל?" "נראה לי, בוא נעבור ביחד על הדברים. בגדים, בגדים להחלפה, ציוד למקלחת, מצברוח טוב, מצברוח רע, מצברוח קודר, ומצברוח שובב. אה וגם כינור וכל השאר." שנינו צחקנו מהבדיחה.
אוריאן, אנבת' צ'ייס, אומנות. "בוקר טוב יפה שלי" היה המשפט שהעיר אותך משנתך, וכשפקחת את עינייך ראית את אמא שלך לצידך, יושבת על המיטה. חייכת אליה ואמרת "בוקר טוב", אבל הסתובבת מהר לצד השני של המיטה. "תאמיני לי, הייתי שמחה מאוד אם היית נשארת לישון פה" היא אמרה "אבל מחכה לך הרבה היום, ואני מאוד מתרגשת בשבילך". "גם אני מתרגשת" אמרת לה מבעד לפוך, מסרבת לקום. "תיקחי כמה דקות ותתארגני, בסדר? עוד חצי שעה בערך אבא ייקח אותך לבית הספר" היא ליטפה את ראשך, ואז יצאה מהחדר וסגרה את הדלת.
אוריאן, אנבת' צ'ייס, אומנות. קמתי ממיטתי תוך כדי העפת הפוך על הרצפה והחלפתי בזריזות את הפיג'מה שלי לטובת ג"ינס משופשף וחולצה לבנה עם הדפס של רוזי המסמררת. לאחר מכן שטפתי פנים וצחצחתי שניים בזריזות, לאחר שסיימתי את צחצוח השיניים ואת שטיפת הפנים ירדתי במדרגות לסלון עד שלפתע תקפה אותי המוזה, רצתי מהר להביא את ציוד הציור שלי והתחלתי לשרבט במהירות. התוצאה הייתה ציור שלי שוכבת ברחוב עם בגדים מסמרטוטים, מיהרתי לזרוק את הציור לפח. לא רציתי ששום דבר יהרוס לי את היום המיוחד הזה. הסתכלתי בשעון שהיה תלוי על הקיר, ראיתי שהגיע הזמן הזמן לצאת, דחפתי את ציוד הציור למזוודה, נעלתי במהירות את הדוקטור מרטינס שלי וחטפתי בננה מהמטבח בעודי רצה לחנייה וצועקת:"אבא!"
שקד, מיקה שלו, אומנות. הגיע היום לצאת מהקיבוץ, הפרפרים לא נחלשו כל הלילה עד שזה הרגיש כאילו הבטן כואבת. זה לא שאת לא אוהבת את הקיבוץ, את יודעת שתמיד תאהבי אותו, אבל הגיע הזמן לגלות מקומות חדשים, את לא אוהבת להישאר תקועה. נשארו לך עוד כמה בגדים אחרונים להכניס למזוודה, המצלמה המקצועית שלך כבר שם, ואחרי שסגרת את הכל לקחת גם את מצלמת הפולארויד בתקווה שאכן יהיו שם רגעים ששווים אותה. גם אם לא היית מתרגשת, אין סיכוי שלא היית מתעוררת מרעש התרנגולים שלא סותמים את הפה כל יום, ועם כמה שתתגעגעי אליהן, לא יזיקו כמה בקרים שקטים. את סוגרת את החלון ומנמיחה את הצווחות שלהן, ובודקת שלא שכחת כלום.
שקד, מיקה שלו, אומנות. אני מתעוררת לקול תרנגולות. טוב, מתעוררת זה די מוגזם. התרגלתי כבר לקרקור הזה, אז הוא מעיר אותי רק כשאני לא באמת ישנה. כמו עכשיו. אבל הקרקור הזה מסמן שזו כבר שעה לגיטימית לקום, אז אני מזנקת מהמיטה וסוגרת את החלון. טוב שיש לי מספיק זמן בנסיעה עד לבראון בשביל לנסות לנמנם גם בה קצת. אני הולכת לשירותים, חצי בעייפות מלילה של שינה לא יעילה במיוחד, מצחצחת שיניים מהר וסוגרת את תיק כלי הרחצה שלי. אחרי כמה שניות של מחשבה אני זורקת אותו למזוודה, יחד עם עוד שני מכנסיים, כי אם יש משהו שאמא תמיד אומרת זה שתמיד כדאי שיהיו עוד כמה בגדים ליום מלוכלך, ומסתכלת על המזוודה. הבגדים שם, כלי הרחצה, נעליים, שני ספרים, כמה תמונות והמצלמה שלי. אני מסתובבת בחדר לוודא שלא שכחתי כלום - וטוב שכך, כי כמעט שכחתי את הקיסמים הדנטליים לגשר - כשאני רואה את המצלמת פולארויד שסבתא קנתה לי לפני שנה. אני מתלבטת קצת - (כלומר, שתי שניות ), ואז לוקחת גם אותה. מי יודע, אולי זה יהיה שווה משהו. אני עושה עוד סיבוב אחרון בחדר, מוודאת שלא השארתי בו עוד שום דבר חשוב, ויוצאת לכיוון הסלון, כדי לראות ששם אין משהו חשוב אחר. וכדי לאכול, כי יש לי עוד יום ארוך עד שאגיע לבראון.
רינג, סיין איינה רוז, ספורט. הגיע היום סוף סוף לעזוב. החופש הגדול היה מלא בפעילויות, אבל השבועיים האחרונים עברו פשוט לאט שכל מה שחיכית לו היה סוף סוף לצאת לחופשי ולהיכנס לפנימייה. את קמה במהירות, מתארגנת, מתלבשת, מסתכלת במראה ובוחנת עגיל עגיל, חושבת האם להחליף אותם באחרים אבל מחליטה שלא. את מסיימת להתארגן ויוצאת לסלון, מוכנה כבר להשתחרר מהתחושה הלוחצת שאת מרגישה שעוטפת אותך יום יום.
סוף סוף. הגיע היום. אני מתעוררת בבוקר בשעה סבירה לחלוטין ומתארגנת בזריזות. מאז שגיליתי על הפנימייה הזו רציתי להתקבל אליה, וכשסיפרו לי שהתקבלתי - לא יכולתי כבר לחכות. תחילת החופש עברה בצורה יחסית מהירה - אימונים, טיולים, שיעורים וכל אלו... אבל השבוע - שבועיים האחרונים הרגישו כמו חודש מרוב הציפייה. כשהיא הולכת לעבר המראה הגדולה בסלון, היא מועדת על השרוך שנפרם לה בנעלה השמאלית וכמעט נופלת - למזלה, היא מספיקה להיאחז בספה לפני שהיא משתטחת. היא מתרוממת כאילו לא קרה כלום. כי אם אף אחד לא ראה, זה באמת כאילו לא קרה כלום. היא מתבוננת בשילוב העגילים שלה במראה ובודקת האם הם מתאימים לבגדים שבחרה. בדרך כלל זה לא כזה מעניין אותה, אבל בשביל רושם ראשוני? חובה. היא כמעט מתפתה להחליף בין שני עגילים אבל בסוף מחליפה להשאיר הכל כמו שהוא - ג'ינס שחור די מתאים להכל בסופו של דבר. מכיוון שאני מרגישה מוכנה אני מתיישבת על הספה שהצילה אותי מקודם ומחכה כבר להגיע לפנימייה ולהשתחרר מתחושת הלחץ שמוחצת אותי.
טליה, אורורה "רורי" לומנט, אומנות. את יוצאת החוצה מהחדר והסלון עדיין ריק. "אני רק מקווה שהם לא שכחו שהם צריכים לקחת אותי לשם" חשבת לעצמך, בזמן שהתיישבת בשולחן ומזגת שוקו לכוס קטנה. הסתכלת על הסלון של הבית, היה לך קצת מוזר לעזוב, בעיקר קיווית לשפר את האומנות שלך ולהתפתח כמה שיותר בפנימיה הזו.
רינג, סיין איינה רוז, ספורט. "אני חייבת לאכול משהו" את חושבת לעצמך, והולכת למטבח. במבט קטן במקרר, את חושבת על כל הדברים שבא לך להכין עכשיו, את מרגישה שאת יכולה לאכול אוטובוס מרוב רעב, אבל מתפשרת על סנדוויץ' חביתה. בזמן שאת מכינה אותו, ההורים שלך יוצאים מהחדר שלהם. "בוקר טוב" אמא אומרת לך בחיוך ואת מחייכת בחזרה, מתעסקת בהכנה של האוכל.
חלי, ליבי לוי, ספורט. OOG: מתרגש גם (: חוץ מזה רק רוצה לוודא - תרצי שאפנה אליהם ברבים או באת.ה? IG: אמא שלכם קמה לעבריכם מהספה עליה ישבה וחיבקה אתכם. "אני מתרגשת בשבילכם, זה הכל" היא אמרה בחיוך קטן "אני יודעת ובטוחה שמהמקום הזה יצא רק טוב". "רוצים לאכול משהו לפני שנצא?" אבא שאל "יש לנו כמה דקות ואפשר להכין משהו". אתם לרוב לא דוגלים בארוחות בוקר, לא משהו כבר לפני אימון בכל אופן, אבל היום שום אימון לא היה נראה באופק אז חייכתם והנהנתם לחיוב, ניגשים למקרר.
איתמר, אדם רוזן, מוזיקה. "מצטער שלא אוכל לקחת אותך מעבר לתחנת הרכבת" הוא אמר. קצת התבאסת, אבל הבנת את המצב ופחות הפריע לך הרעיון. גם לנסוע ברכבת עם כמה מזוודות לא יהיה סוף העולם, במיוחד שיש הסעה מסודרת מהתחנה שקרובה לפנימיה ישירות אליה. אולי לא הרגשת התרגשות מתפרצת כלשהי, אבל מפה לשם עשית כל כך הרבה הבוקר בכל כך מעט זמן, נראה היה שרק חיפשת להתעסק במשהו כדי לא לחשוב על המעבר.
אוריאן, אנבת' צ'ייס, אומנות. "רק רגע אנבת'!" שמעת את הקול של אביך, כשחיכית ליד הבגאג' להכניס את המזוודות. כבר החזקת את אחת מהן כי חשבת שהאוטו יהיה פתוח, אבל ככל שעבר הזמן הבנת שאת מחזיקה אותה באוויר לשווא. אמא ואבא שלך יצאו לחניה "אפילו לא אמרת לי שלום" אמא אמרה וצחקה "את ממש מחכה להגיע לשם נכון?". "כן" אמרת בחיוך "אני לא יכולה לחכות להתחיל". "אנחנו מאוד נתגעגע אלייך" היא אמרה וחיבקה אותך. את ואביך נכנסתם לאוטו, מתחילים בנסיעה.
שקד, מיקה שלו, אומנות. את מניחה את כל המזוודות ליד הדלת והולכת למטבח. את פותחת את הדלת של המקרר בידיעה שאין לך שום מושג מה תרצי לאכול, סוגרת אותו, פותחת מחדש כי את רעבה ויש יום ארוך, בוחנת פריט פריט במקרר, ובסוף מתפשרת על קורנפלקס. לא שיש בעיה עם קונפלקס, אבל זה איכשהו תמיד נגמר בו כשאת לא יודעת מה לאכול.
טליה, אורורה "רורי" לומנט, אומנות. את יוצאת החוצה מהחדר והסלון עדיין ריק. "אני רק מקווה שהם לא שכחו שהם צריכים לקחת אותי לשם" חשבת לעצמך, בזמן שהתיישבת בשולחן ומזגת שוקו לכוס קטנה. הסתכלת על הסלון של הבית, היה לך קצת מוזר לעזוב, בעיקר קיווית לשפר את האומנות שלך ולהתפתח כמה שיותר בפנימיה הזו.
טליה, אורורה "רורי" לומנט, אומנות. אני מוזגת לעצמי שוקו ותוהה בראשי האם הם זכרו שהם צריכים לקחת אותי ושאני לא אצטרך לקחת רכבת. אני לוקחת לגימה מהשוקו ומלפפת קווצת שיער כחולה על אצבעותי, אני צריכה לקחת איתי גם צבע. אני גומרת את השוקו בעוד לגימה, הולכת אל המטבח ושמה את הכוס הריקה בתוך הכיור. אני מתקדמת אל המסדרון שמחבר בין חדר השינה בתקווה שמישהו קם כבר. "אמא?" אני קוראת בתקווה שאקבל תשובה. "טריקסי?" אני קוראת בשם נוסף ומחכה כמה שניות. "יש דונאטס!" אני אומרת לבסוף בתקווה שטריקסי תגיע ותתחיל לחפש את הדונאטס הלא קיימים וככל הנראה בסוף היא תיתן לי נזיפה על זה שאמרתי שיש דונאטס לא קיימים. אני מחכה עוד כמה שניות ואחרי שאף קול לא שואל אותי כמה או צועק לא לאכול הרבה אני ממשיכה לצעוד אל החדר שלי לקחת עוד צבע שיער כחול, הממ אולי אני אחדש את הצבע לפני שאני אגיע לשם? לא, אין זמן. אני מכניסה במהירות ובקצת גמלוניות עוד כמה קופסאות צבע שיער כחול למזוודה וסוגרת אותה לאחר קצת התקשות. אני מרימה את המזוודה ולוקחת אותה אל ליד הדלת, אסור לי לשכוח את המזוודה.
אוריאן, אנבת' צ'ייס, אומנות. "רק רגע אנבת'!" שמעת את הקול של אביך, כשחיכית ליד הבגאג' להכניס את המזוודות. כבר החזקת את אחת מהן כי חשבת שהאוטו יהיה פתוח, אבל ככל שעבר הזמן הבנת שאת מחזיקה אותה באוויר לשווא. אמא ואבא שלך יצאו לחניה "אפילו לא אמרת לי שלום" אמא אמרה וצחקה "את ממש מחכה להגיע לשם נכון?". "כן" אמרת בחיוך "אני לא יכולה לחכות להתחיל". "אנחנו מאוד נתגעגע אלייך" היא אמרה וחיבקה אותך. את ואביך נכנסתם לאוטו, מתחילים בנסיעה.
אוריאן, אנבת' צ'ייס, אומנות. אני ואבא התחלנו בנסיעה והפעלתי את הפליילסט האהוב עליי בעודי צופה בחלון, בלי ששמתי לב נרדמתי על החלון, שהתעוררתי ראיתי מולי שערים זהובים ענקיים והבנתי שהגענו. התרגשתי מאוד, סחבתי את המזוודות שלי החוצה ורצתי לכיוון השערים. נצמדתי אל הסורגים הזהובים והצצתי דרכם, הצלחתי לראות פיסות של מדשאה והצצות של ביתנים. אני בטוחה שזה הולך להיות היום הכי טוב בחיי חשבתי לעצמי בעודי פותחת את השערים
איתמר, אדם רוזן, מוזיקה. "מצטער שלא אוכל לקחת אותך מעבר לתחנת הרכבת" הוא אמר. קצת התבאסת, אבל הבנת את המצב ופחות הפריע לך הרעיון. גם לנסוע ברכבת עם כמה מזוודות לא יהיה סוף העולם, במיוחד שיש הסעה מסודרת מהתחנה שקרובה לפנימיה ישירות אליה. אולי לא הרגשת התרגשות מתפרצת כלשהי, אבל מפה לשם עשית כל כך הרבה הבוקר בכל כך מעט זמן, נראה היה שרק חיפשת להתעסק במשהו כדי לא לחשוב על המעבר.
איתמר, אדם רוזן, מוזיקה. קניתי כרטיסים לרכבת נכנסתי והתיישבתי באחד המושבים. נחתי קצת, במילא ייקח קצת זמן עד שהרכבת תצא וגם אז הנסיעה לבראון ארוכה. רגלי תופפה בעצבנות על הרצפה הממורקת של הרכבת. ככל הנראה מהמחשבה על המעבר לבראון. החלטתי להרגיע את הרוח, התחלתי לחטט במזוודה במטרה למצוא את הנגן. הוצאתי אותו, שמתי את האוזניות באוזניים, הפעלתי מוזיקה והנחתי את ראשי לאחור. יש עוד עשר דקות עד שנתחיל לזוז ויש לי יום ארוך. לכל בן אדם מותר לקחת לפעמים פסק זמן. קילפתי את העטיפה מעל חטיף אנרגיה בטעם שוקולד. אני אצטרך לאזור הרבה ביטחון היום בבראון.
חלי, ליבי לוי, ספורט. OOG: מתרגש גם (: חוץ מזה רק רוצה לוודא - תרצי שאפנה אליהם ברבים או באת.ה? IG: אמא שלכם קמה לעבריכם מהספה עליה ישבה וחיבקה אתכם. "אני מתרגשת בשבילכם, זה הכל" היא אמרה בחיוך קטן "אני יודעת ובטוחה שמהמקום הזה יצא רק טוב". "רוצים לאכול משהו לפני שנצא?" אבא שאל "יש לנו כמה דקות ואפשר להכין משהו". אתם לרוב לא דוגלים בארוחות בוקר, לא משהו כבר לפני אימון בכל אופן, אבל היום שום אימון לא היה נראה באופק אז חייכתם והנהנתם לחיוב, ניגשים למקרר.
חלי, ליבי לוי, ספורט. OOG: עדיף את.ה, בטופס כתבתי ברבים כי זה מלא מלל וחשבתי שיהיה יותר קל לקרוא IG: אני מחייכ.ת כשאמא מחבקת אותי. לחיבוקים שלה יש תמיד ריח של מנגו, השמפו שלה לשיער. אני לא משתמש.ת בו כי סוג השיער שלנו שונה לחלוטין, אבל אני אוהבת את הריח מאד. "אני מתרגשת בשבילכם, זה הכל," היא אומרת בחיוך. אני מהנהנת. "אני יודעת ובטוחה שמהמקום הזה יצא רק טוב." אני מקווה בשבילי. בכנות, בראון הוא האפשרות האחרונה עבורי- כדי להצליח לא צריך רק יכולות ועבודה קשה, צריך גם מאמן טוב. ובישראל... טוב, מצאתי משהו, אבל התהיה של לחזור לאמריקה להתאמן ואז לחזור לייצג את ישראל קיימת. אני יכול.ה לעשות את זה, שכן יש לי אזרחות. לאף אחד לא אכפת איפה אתה מתאמן, רק מהתוצאה. "רוצים לאכול משהו לפני שנצא? יש לנו כמה דקות ואפשר להכין משהו," הקול של אבא חודר למחשבות שלי. אני מהנהנ.ת שוב, למרות שבדרך כלל אני לא דוגל.ת בארוחת בוקר לפני אימון. לצערי, אימון לא יקרה היום. אבל זה בסדר. כשתכננתי את היום ידעתי שלא אספיק לאימון, אז אני לא נלחצ.ת מזה. אני ניגש.ת למקרר ומוציא.ה ביצים ומיץ תפוזים טרי, ולאחר מכן סוגר.ת ולוקחת לחם מלא ואבוקדו שנראה בשל. ביצה, טוסט עם אבוקדו וכוס של מיץ יתן לי את כל האנרגיות להן אני זקוק.ה ביום שכזה. אני מוציא.ה גם חלב בשביל הקפה של אמא ואבא- לי יש מדיניות של ללא קפאין, אבל להם אין. כיוון שאני ילד.ה גדול.ה ויודע.ת להכין לעצמי אוכל, אני מתחילה להכין את החביתה ובינתיים שמה את הלחם בטוסטר. אני יודע.ת שאבא בטח התכוון שהוא יכין משהו - כי אני עוזב.ת וכל זה - אבל אני עצמאי.ת, ותמיד אהיה. הוא בטח ידע שפשוט אלך למטבח ואתחיל להכין משהו לאכול בעצמי. "אתם גם רוצים ביצה?" אני מציע.ה בשעה שאני מעביר.ה את האחת שלי לצלחת.
--------------------
חלי - 23 - את\היא - אחראית תוכן - א. שנה"ל, הנהלת הפורומים והאתר לשעבר - My Logic
שקד, מיקה שלו, אומנות. את מניחה את כל המזוודות ליד הדלת והולכת למטבח. את פותחת את הדלת של המקרר בידיעה שאין לך שום מושג מה תרצי לאכול, סוגרת אותו, פותחת מחדש כי את רעבה ויש יום ארוך, בוחנת פריט פריט במקרר, ובסוף מתפשרת על קורנפלקס. לא שיש בעיה עם קונפלקס, אבל זה איכשהו תמיד נגמר בו כשאת לא יודעת מה לאכול.
שקד, מיקה שלו, אומנות. הסלון ריק מאנשים - כולם כנראה עדיין ישנים, וזה לא ממש מפתיע בהתחשב בעובדה שממש מוקדם - אז אני מניחה את המזוודות ליד הדלת, משתדלת שיהיה כמה שיותר בשקט, והולכת למטבח. אני לא באמת יודעת מה אני רוצה לאכול, אבל אני בכל זאת פותחת את המקרר, מסתכלת, סוגרת, פותחת שוב, ובסוף מוציאה את החלב סויה מהמקרר ואת הקורנפלקס מהמזווה. אני מתיישבת בשולחן ומתחילה לאכול לאט, בעיקר כדי להעביר את הזמן עד שאבא ואבא יתעוררו. באיזשהו שלב אני מסיימת את הקערה הראשונה, אז אני לוקחת עוד מנה קטנה של קורנפלקס, ובאמצע הביס הרביעי שומעת שעון מעורר מצפצף ברקע. יופי, הגיע הזמן.
אהלן שחקנים, סליחה שהמשחק עוד לא התחיל וכבר זז כמו צב, ממש ממש אשתדל שכל אחד יקבל בין תגובה ל-2 ממני כל שבוע, ואתחיל גם להגיב בלי לחכות שכולם הגיבו ככה שמי שמתקדם מהר יותר לא יצטרך לחכות.
טליה, אורורה "רורי" לומנט, אומנות. את שמה את המזוודה ליד הדלת כדי לא לשכוח אותה. זה מן מנהג שלך, כל פעם כשהמזוודה מוכנה לשים ליד הדלת, זה מן סימן לעצמך ולמי שבבית שאת מוכנה. בדיוק שהנחת את המזוודה על הרצפה, שמעת קול מאחורייך "אני רואה שאת מוכנה" אמרה אמא שלך, בזמן שהסתובבת אליה. "כן" אמרת וחייכת בקטנה "כבר חשבתי ששכחתם שהיום אני נוסעת". "מה פתאום" היא אמרה בחיוך "אני מתרגשת בשבילך מאוד ומקווה שילך לך טוב. אכלת כבר? הגיע הזמן שנצא."
חלי, ליבי לוי, ספורט. "לא, תודה" הם אמרו כמעט בייחד, וגיחחו. אבא שלך נכנס לרגע לשירותים, הוא עוד צריך רגע לסיים להתארגן. סיימת להכין במהירות את האוכל והתיישבת בשולחן, כשאמך התיישבה לידך. "איך את מרגישה?" היא שאלה. עדיין היה קשה לי לשחרר מהראש מחשבה שהייתה לי כמה שנים, לגבי איך שאני רואה את אמא כשהיא פונה אלי בלשון נקבה. היא יודעת שאני אקבל לשון של את.ה, אבל מרגיש לי שהיא עדיין רגילה ללשון ה"מקורי". פעם היא קראה לי בלשון זכר, זה היה נראה שקצת מוזר לה, ומאז זה לא קרה עוד הרבה.
איתמר, אדם רוזן, מוזיקה. GGO: ואי ואי קפצת מהר קדימה, אפילו לא הספיקו לקחת אותך לתחנה. IG: חטיף האנרגיה היה טעים, תמיד מתוק הצליח להעלות לך חיוך על השפתיים. רק לפני רגע נפרדת מההורים וכבר לא הפסקת לחשוב עליהם, וזה לא שלא הייתם אף פעם בנפרד, אבל לא במסגרת כזו. אתה פוקח וסוגר את העיניים לסירוגין, עם הראש על החלון, שם לב למזוודות שעל ידך ולאנשים שעוברים בקרון. לפתע הרכבת מתחילה לזוז, "הגיע הזמן" אתה חושב לעצמך, אתה מרגיש שהיום לא זז מהשניה שהתעוררת. השעון מראה 08:30, אבל אתה מרגיש שאתה ער כבר עשר שעות.
אוריאן, אנבת' צ'ייס, אומנות. המקום היה נראה ענק, וגדר גדולה שנפרסה לשני הצדדים הייתה לפנייך. אחרי שנפרדת מאביך, התקדמת ונכנסת דרך השער של הולכי הרגל, מברכת לשלום את שני השומרים שבכניסה. נראה היה שאף אחד עוד לא הגיע, או לפחות לא הרוב, כי עוד לא הרבה אנשים נראו במקום הגדול.
שקד, מיקה שלו, אומנות. "מיקה!" שמעת צעקה שהחליפה את הרעש המזעזע של השעון המעורר "את ערה?!!". "כן!" צעקת חזק, בתקווה שאמא תשמע אותך. אמא מתה על קרבות הצעקות האלה, או ככה את היית קוראת להם, כי תמיד הרגשת שאת נמצאת תחת מתקפה, ואת רק קיווית שהיא תשמע אותך על הפעם הראשונה ולא תצטרכי להמשיך בקרב. אחרי כמה דקות היא יצאה מהחדר, "מוכנה לצאת?" היא שאלה.
0 חרמשים
קפיצה לעמוד (2) [1] 2 קפיצה לעמוד 
