מוקדש לפמי
איפשהו מדצמבר של שנה שעברה.


הרוח בשיער שלי,
שבבים של קרח בעיניי.
זה זמן רב נדדתי
בין ערבות ומדבריות, שטיח לבן לרגלי,
אך זמני תם, עבר.

שירים וסיפורים, כה רבים הדברים
אורות, מזמורים, כך נאמר,
להבות של אהבה,
אורות של תקווה,
עץ של מחטים, כך סופר,
עומד איתן, יפה, נהדר, והאנשים
הו האנשים!
מלאי חיבה ונדיבות, מלאי אהבה ומתנות
כך נאמר,
כך סופר.

אך מה,
עודני צועד, קרביי קרביים של קרח.
עצמותיי אינן עצמות, אלא מוקפאות ונסדקות.
רגליים גורר בשלג,
ומאחוריי שובל של הרג.

הו, הנה
זמני תם, מסעי נגמר
אורות בחלונות
ריחם של מאכלים
חומה של אהבה, והכל כל כך קרוב.

כל כך קרוב.