The Rose and the Moon\Anna

[Tuluzick]

שם הפאנפיק: The rose and the moon
שם הכותב: אנה
פאנדום: הארי פוטר
דירוג: PG13
שיפ: רוז/סקורפיו, ג'יימס/OFC
ז'אנר: לא בטוחה איך להגדיר, אני מניחה שרומאנס.
תודות: לאחת החברות הכי טובות שלי, שהיא הבטא שלי, והיא לא בפורום, אבל בכל זאת P:
אני חייבת לה D:
ויתור זכויות: מותרת על כל הזכויות לג'יי קיי רולינג הגאון.

פרק 1: Lunalia Feravelle


שמי הוא לונאליה פרוול.

השנה אתחיל את שנתי השלישית בהוגרווטס, בית הספר לכישוף ולקוסמות.

הוריי קוסמים, הילאים במשרד הקסמים. הם נפגשו בשנתם האחרונה בהוגוורטס וכעבור שנה החליטו להינשא.
סבי היה מוגל, וסבתי מכשפה. סבי, בזמנו, התעקש שאלך ללמוד בבית ספר למוגלגים, כפי שכינה "בית ספר רגיל",
הוא לא אהב במיוחד את הרעיון של הקוסמות שהייתה במשפחתנו כבר שנים רבות, אך לבסוף וויתר.

במהלך שנותיי הראשונות בהוגוורטס לא היו לי חברים. תמיד הייתי הנערה השקטה ו"החרשנית" מרייבנקלו.
מאז ומתמיד הייתי מופנמת, ולא התחברתי עם אף אחד. אף אחד גם לא ניסה להתחבר איתי. הציונים שלי לעומת זאת,
מעולים, ואני מרוצה. מי שמרוצה מזה אף יותר, אלה ההורים שלי. הם חושבים שאם יהיו לי חברים, הציונים שלי ירדו. אני מסכימה איתם.

בוקר הראשון בספטמבר היה קריר. רוחות נשבו מכל עבר, והחלו לרדת טיפות זעירות מהשמיים.
אני והוריי צעדנו ברציף תשע ושלושה רבעים, גוררים את המזוודות שלי. לפתע הוריי נעצרו למראה הינשוף החום והגדול שהתעופף מעלינו והלאה, מפיל לרגלינו מכתב.

"מתוקה, אנחנו צריכים ללכת," אמרה אמי ונגעה קלות בכתפי.
"קוראים לנו במשרד הקסמים, לא מסכימים לקבל תירוצים" המשיכה בהבעה מודאגת.הרכנתי את ראשי, וחשתי בצער קליל.
"תהני בהוגוורטס בסדר?" אמר אבי וחייך. חייכתי אליו בחזרה, "אין בעיה."
הוריי חיבקו אותי, וחזרו לרציפים תשע ועשר. נשארתי לבדי, כמו תמיד.
עמדתי במקומי כמה דקות, מחשבות על הוריי ועל משרד הקסמים רצות בראשי כמו פרשים על סוסים בערב מלחמה.

לפתע, משהו הכה בי, הכל הסתובב בבת אחת, ונפלתי ארצה.
פקחתי את עיניי וראיתי מולי ילדה אדומת שיער, בוהה בי במבט מודאג, "את בסדר? אני כל כך מצטערת!".
"כן, אני בסדר." קמתי בקושי, הרגשתי כאב קל בידי הימנית, שלחתי מבט קר בילדה, ופניתי לעבר הרכבת.

-----------------------
נמ, הפאנפיק הזה הוא הראשון שלי,
והפרק הזה הוא סוג של פרולוג לסיפור עצמו.
אשמח להצעות לשיפור. 3:
אני לא כותבת בדר"כ><
פרסמתי אותו גם במערכת..

[Wonderful]

האפנפיק מאוד יפה.
הוא כתוב בצורה מצויינת.

אין לי הערות כרגע. אבל אני בטוחה שתמשיכי לכתוב אותו
נכון?

הפאנפיק מתחיל כמו בכל פאנפיק רגיל, כך שבנתיים שום דבר עוד לא ברור לנו.

אני מסוקרנת לדעת מה תחדשי לנו בעלילה.

השאר, מקסים ^^

אוה, ויש לי שאלה:
כיצד את מעדכנת את הפאנפיק שלך במערכת?
אני לא יודעת.

כתבתי פאנפיק משלי (את רואה אותו כרגע למטה)
ואני לא יודעת איך להכניס אותו למערכת.

[Roz~]

הפאנפיק שלך כתוב היטב והעלילה יפה וזורמת.
הערות קטנות:
חבל שכתבת בגוף ראשון את הפאנפיק, הוא היה יותר טוב אם היית כותבת אותו בגוף שלישי.
צריך מעט ביטוא, אבל זה לא דחוף בכלל (:

[FAG HAG]

הו! גאש, שירי, את מוציאה לי את המילים מהפה. כשאפרוש אני מבקשת ממך לבקש ניהול בפורום הזהD:
כמו ששירי אמרה, גוף שלישי היה יותר מתאים בקטע הזה כי את לא ממש מתארת רגשות בצורה עמוקה שיכולה להתאים רק לגוף ראשון^^
הפריע לי שכתבת הכל בצורה שהתחלקה לשורות קצרות, בין אם זה מתאים ובין אם לא. אין צורך עז בביטוא אז אני לא אנעל. בסך הכל, יפה ומסקרן. אני אעקוב

[Roz~]

תודה שושן

[Tuluzick]

תודה D:
יש לי ביטוא, אולי לא מקצועי והכל, אבל היא טובה מספיק XD
בכל מקרה, יעל- באותה שורה איפה שיש את "קפיצה לפרק" יש "אפשרויות מנהל".
שירי ושושן-
ממ.. אם הייתי רוצה לכתוב בגוף שלישי, היה מאוחר מידי לשנות את זה,
ואולי זה מה שמיוחד בפאנפיק, שהוא כתוב לשם שינוי בגוף ראשון, כי היא מספרת
את הרגשות שלה ואת העולם מנקודת מבטה..
~~~~~~~~~~~~~~

פרק 2: The Train to Hogwarts

"ג'יימס!" צעק בן דודתי אלבוס על אחיו.
"מה קרה?" שאלתי בתהייה.
"הוא לקח את השרביט שלי!" ג'יימס החל לברוח ואלבוס בעקבותיו.
הבטתי על הוריי ודודיי שהיו עסוקים בשיחה נוסטלגית על הוגוורטס, ולא שמו לב שג'יימס ואלבוס נעלמו.
אלבוס מעולם לא הצליח להשיג את ג'יימס, וכשג'יימס לקח משהו, הוא לא החזיר.
"אוי לא..." מלמלתי בייאוש כאשר המחשבה עברה במוחי. פתחתי בריצה אחר אלבוס.
"אלבוס!" צעקתי אחריו. אלבוס לא שמע אותי והמשיך לרדוף אחרי ג'יימס.
המשכתי לרוץ כאשר לפתע פגעתי במשהו שהיה בדרכי. זו הייתה ילדה בעלת שיער בלונדיני לא ארוך במיוחד, שבהתה בי במבט קר למדי.
"את בסדר? אני כל כך מצטערת!" שאלתי אותה בדאגה.
"כן, אני בסדר." השיבה הילדה בהתרסה. היא קמה, טפחה על בגדיה באדישות והסתובבה לכיוון הרכבת.
"אמ.. אני רוז!" חייכתי אל גבה, "וויזלי!", הילדה הסתובבה אליי, תקעה בי מבט בוחן והשיבה: "לונאליה."
ברגע שנתקלתי בלונאליה, כבר שכחתי מג'יימס ומאלבוס. עיניה של לונאליה היו תכולות ובהירות מהרגיל, כמו אבני ירח המנצנצות לאור הלבנה בלילה שחור.
"פרוול," המשיכה.
"נעים מאוד," אמרתי, ומיד נזכרתי בבני דודתי. שמתי לב אל ג'יימס שכבר חזר על עקבותיו חזרה אל הוריו.
"מה רוז, סוף סוף מצאת לעצמך חברה?" צחק ג'יימס כשנעצר לידן.
הבטתי בו ברוגז. "איפה אלבוס?" דרשתי לדעת.
"הוא מחפש את השרביט שלו." גיחך ג'יימס בהבעה מסתורית והביט בלונאליה, שבהתה בנו בהבעה אטומה. הבטתי בג'יימס- חיוכו נמחק כלא היה.
"ג'יימס?" שאלתי, מרוגזת, "מה עשית לאלבוס?"
"אמרתי לך, הוא מחפש את השרביט שלו, רדי ממני, אישה!" ג'יימס פנה חזרה אל משפחתנו.
"אמרתי לך לא לקרוא לי ככה! לך לעזאזל!" צעקתי בעקבותיו.
"סליחה," התנצלתי בפני לונאליה, אך היא נעלמה כליל.

הוריי ודודיי חיבקו אותי, כל אחד בתורו.
"בהצלחה השנה!" חייכה אליי אמי בחביבות, ואבי הוסיף, מתבדח: "כן, שלא תיפלי לאיזה בור ותשברי את הגב."
"רונלד!" גערה בו אמי. צחקתי ועליתי על הרכבת, אלבוס בעקבותיי.
מזוודותינו כבר היו בתא היחיד שהיה פנוי, ויכולתי להבין למה - הייתה בו צחנה של ריקבון.
"היי, תראי!" אמר אלבוס בחיוך והוציא מתוך מגירה שהייתה מחוברת לשולחן הקטן באמצע,
סנדוויץ' רקוב שעובש כיסה אותו כפרווה סמיכה, כמה סוכריות בטעם דלעת שכבר החלו להרקיב, וקלף ישן מצפרדע שוקולד.
"איכס," נגעלתי, "ואתה שמח מזה?"
"בטח, אני יכולה לשים את זה לג'יימס בתוך הבגדים."
"אם תעשה את זה, הוא רק יחזיר לך, אל תחפש צרות, אלבוס."
אלבוס לא הגיב. הרכבת החלה לנסוע, ולפתע שמעתי דפיקה חלושה על דלת התא, שנפתחה מיד אחרי. הבטתי בהפתעה- זו הייתה לונאליה.
"היי." אמרה ברוגז קל, "אפשר לשבת פה? כל התאים האחרים תפוסים."
"בטח!" חייכתי.
לונאליה דחסה את מזוודותיה אל התא. עזרתי לה להניחן במקום, והתיישבתי לידה.
"אה," נזכרתי בנוכחותו של אלבוס, "זה בן דודתי, אלבוס- זו לונאליה."
"היי," אמר אלבוס בביישנות.
"שלום." ענתה לו לונאליה באדישות, הוציאה ספר והחלה לקרוא בו.
"מה את קוראת?" שאלתי אותה בסקרנות, ולונאליה הראתה לי את כריכתו של הספר- "ההתפוררות."
"מה זה?"
"ספר מוגלגי."
"מוגלגי?" שאלתי בהפתעה. סבי וסבתי היו מוגלגים, אך לא קראתי ספרים של מוגלגים מעולם, או עסקתי בפעילות מוגלגית כלשהי.
למעשה, הייתי לגמרי בורה בענייני מוגלגים, כיוון שלא פגשתי את סבי וסבתי מעולם.
הבטתי באלבוס שקרא ב"נביא היומי".
"מה אתה קורא?" שאלתי בעניין.
"כתבה על קווידיץ'." רטן, והעביר עמוד.
"אני יוצאת לשאוף קצת אוויר." אמרתי, אחרי שהתייאשתי מליצור שיחה עם חבריי לתא.
יצאתי אל המסדרון הצר של הרכבת, ולפתע נתקלתי במישהו. קול עמוק ומוכר הגיע לאוזניי, "תזהרי לאן את הולכת, וויזלי!" זה היה סקורפיו מאלפוי.
הוא הביט בי בכעס.
"תתאבד, מאלפוי!"
"תשרפי בגיהינום, בוצדמית!"
"לך לעזאזל!"
מאלפוי עיווה את פרצופו והמשיך בדרכו.
פתחתי חלון והוצאתי את ראשי, מרוצה מהרוח שליטפה את פני בתקיפות.
הבטתי בנוף היפיפה שנגלה לעיניי: אורנים ארוכים ויפיפיים, ירוקים מתמיד, שדות שהחלו להצהיב עם כניסת הסתיו המוקדמת השנה,
פרחים ורודים וכחולים, שעוד נותרו מהקיץ שהקדים לצאת, מתנופפים ברוח הגסה.
הבטתי בשמיים. הם היו אפורים מתמיד, ואיימו להוריד גשם בכל רגע, מוסיפים לאווירה האפלה ברקים זעירים שהאירו בשמיים.
אני שונאת את מאלפוי.
העוויתי את פי, סגרתי את החלון בעדינות, ונכנסתי חזרה לתא.