פצעים|| חדשה, פיקצר

[The Forbidden Fruit]

היי כולם, אני אופיר. אני קוראת סמויה פה כבר די הרבה זמן והגעתי למסקנה שכדאי שאני אצא מהסטטוס הזה P:
בכל אופן, רציתי לפרסם פיקים אחרים לפני הפיק הזה, אבל הנקודה היא שהם בפאנדומים לא ממש נפוצים וחבל לי שאנשים לא יקראו בגלל זה את הפיק, אז הנה זה בא:

שם הפיק: פצעים
פאנדום: HP
ז'אנר: אנגסט, רומאנס
שיפ: רמוס/ טונקס
דירוג: PG13
תקופה: בזמן הספר השישי.


זמן הוא דבר מוזר מאוד. ואם תשאלו אותו, הוא ידע לספר לכם על מוזרויות כאלו ואחרות- בין אם זה סיריוס בלבני נשים, או פרופסור מקגונגל מחייכת חיוך שגרם לה להיראות כסובלת מכאב שיניים.
בעוד שנה שלמה עלולה להיראות כמספר דקות, שנייה אחת נדמית להימתח עד אין סוף; או שאולי השנייה הנצחית ההיא, היא שגורמת לשנה להתגמד עד כדי גיחוך?
כך או כך לא היה אכפת לו. לא כל עוד האישה חומת השיער נצמדת אליו בחשיכת הלילה, אוחזת בחוזקה בדש גלימתו המקומטת ממילא, מנשקת ומצמידה אותו אליה כאילו עצם קיומה תלוי בו.
הריח המתוק שנדף ממנה- ערבוב משונה בין שוקולד למנטה, ערפל כל זיכרון וכל מחשבה אחרת.
הוא כמעט ושכח איך הוא פוגע בה בכל מילה, בכל נגיעה.
כמעט.
אבל כרגע, כשהיא מעמיקה את הנשיקה, ידיה חופנות את שיערו ופורעות אותו, קצת קשה לו לחשוב על דבר אחר מלבד הצורך הנואש והאנוכי שלו בה.
המאורעות האחרונים נדמו להתפוגג ולהעלם ככל ששקעה השמש: הוא זכר בערפול משהו על בר, קצת שתייה והליכה חסרת תכלית בסמטאות הנטושות והמטונפות.
כל זיכרון מאוחר יותר היה מטושטש, כאילו נשקף מבעד לראי שרוט.
רעד חזק עבר בה למגע רוח הלילה הקרה בפיסות עורה החשופות, והיא נצמדה אליו חזק יותר, הבל פיה הקפוא מסמרר את השערות הדלילות על עורפו, בעודו נושם לתוכו את הריח המשכר.
הוא העביר את ידיו לגבה התחתון, מהדק את אחיזתו בה עד שחשב שתזעק בכאב, אך היא רק שתקה- תווי פניה שהתהדקו קלות היו התגובה היחידה לציפורניו שחתכו בבשרה.
כעס קל עבר בו, ולאחר התחלף בייאוש- למה היא לא יכולה להיות כמו כל אחת אחרת? להבין שהוא מסוכן מידי בשבילה, לא טוב מספיק?
העציב אותו שהתשובה לשאלה הייתה ידועה מראש- הוא לא היה אוהב אותה אם הייתה שונה ממי שהיא. או אולי ממי שהייתה.
המטמורפמאגית המצחיקה והמסחררת שינק ממנה כל טיפת חיים והזין אותה בייאוש שקינן בתוכו כל אותן השנים. הוא עצמו הפך אותה מהאישה החיה שהייתה, לשבר הכלי שעומד מולו.
רק על עצם העובדה הזו הוא ראוי לתואר מפלצת.
אט אט אחיזתו בה נרפתה, והוא הרחיק את פניו מפניה- שניהם מתנשפים בחוזקה. באור העמום ששרר סביבם הוא הצליח להבחין באדים השקופים שהתערבלו ויצאו מפיה,
מתאדים בהדרגתיות אל חלל האויר.
"אני לא..."
"לא?"
עיניה הכהות ננעצו בו- מדביקות אותו למקומו ומונעות ממנו להשפיל מבט. התחושה הייתה כמו להביט ישירות באור זרקור חזק.
"אני מצטער," הוא אמר בשקט. שיערה הדליל נפרע ברוח הקלילה ומסגר את פניה שנאטמו לפתע במעין וילון דק.
"מצטער?" היא אמרה בקול נמוך, "זה כל ממה שיש לך להגיד? מצטער?" קולה התחזק עם כל מילה.
הוא הנהן בראשו, סוף-כל-סוף מסוגל להפנות את מבטו. ההתבוננות בברכיה בהחלט שיפרה את המצב.
"פאק, רמוס! פשוט – אוך, לעזאזל!" הוא לא העז להביט שוב בעיניה, אבל נימת קולה הזועמת ריצתה אותו.
הקל עליו לדעת שסוף סוף, אחרי כל הזמן שבו התעקשה להכחיש את העובדה הזאת, היא גילתה את החיה האנוכית והמקולקלת שידע שהוא.
"ואני כבר חשבתי – "
"שמה?" ליבו פעם במהירות. הוא טעה, שוב.
הוא הרים את מבטו מה שהתברר כטעות, אך המהלך כבר נעשה ושוב הוא לא הצליח למצוא את היכולת או הרצון להתיק את עיניו מעיניה.
"זה כבר לא משנה." פניה האטומות לא הפגינו שום רגש.
"כן, זה כן," הוא אמר בקול רועד קלות, "זה כן משנה, את לא מבינה – "
"אני מציעה לך לשקול את העובדה שאני מבינה לא פחות ממך, ובחלק מהעניינים אפילו יותר." עיניה הכועסות לפתע לא נתנו לו שום סיבה לפקפק בדבריה.
"כדאי שתלכי," הוא אמר בקול שקיווה שנשמע יציב, "מתחיל להיות מאוחר."
"אני אישה עצמאית."
הו, את זה הוא ידע בלי שום ספק.
"מה חשבת?" הוא חזר שוב על אותה שאלה, מתעלם מהמשפט האחרון ומהתחושה הכואבת שאותתה לו נמרצות שהוא יודע בדיוק מה תהיה התשובה.
"אני..." היא לקחה נשימה עמוקה, "כבר עבר הרבה זמן ו - ואנחנו..." היא השאירה את המשפט תלוי באויר; לא משאירה שום צל של ספק בנוגע לכוונתה.
"זה לא יכול לקרות."
"מי אמר?" היא אמרה בנוקשות, "עדיין לא שמעתי על האידיוט שימנע ממני לנהל את החיים שלי כמו שאני בוחרת לנכון."
"אני מאמין שדווקא שמעת." זיק של כעס ניצת בו בשנית כתגובה למראה שעלה והציף את מוחו- עלון קטן ומרובע בצבע סגול כהה ומוטבע באותיות ירוקות מנצנצות:
'לא יאושר כל קשר נישואין בין אנשי זאב לקוסמים או מכשפות... שני הצדדים המעורבים בקשר ישלחו למאסר באזקבן... צאצאים שיוולדו כתוצאה מקשר שכזה יאבדו את מרבית זכויותיהם כאזרחים.'
"הם לא יכולים – " היא התחילה להגיד במחאה,
"הו, אני חושב שהם דווקא כן." הוא ציפה שהיא תתחיל להתווכח איתו, בצורה הכי אופיינית, עקשנית וחסרת כל טעם כהרגלה, אך הופתע בשנית.
"אז זה כל מה שיש לך להגיד בנושא? שום דבר נוסף?" היא שאלה אותו בקול מתוח אך יציב להפתיע, תוחבת מאחורי אוזנה מספר קצוות שיער סוררות.
הוא נד בראשו לחיוב, לא מוציא הגה.
"אם ככה..." היא הנהנה בראשה, מיישרת בהיסח דעת את שולי חולצתה ומזדקפת במקומה.
כאב חד חתך אותו לפתע, כמעט ומוציא אותו משיווי משקל בעוד השנאה העצמית מבעבעת בתוכו כמו רעל.
שוב, כמו תמיד, הוא שובר אותה. והיא, מסיבה לא ידועה, חוזרת כל פעם מחדש. לפעמים הוא תהה אם היא בעצם משתוקקת שיפגע בה- אולי בשבילה זאת הדרך היחידה להרגיש שהיא חיה,
כמו שזאת הדרך היחידה בשבילו.
ולמרות שהוא שונא את עצמו על כך, הוא משתמש בה עד תום- מנקז אליה את הכאב שאצור בו, מה שבדרך כלשהי, מקל מעט את סבלו.
או שאולי, כך חשב, היא בעצם יודעת את זה ומקריבה את המחיר הזה למענו- מחיר שלעולם לא חשבה שתאלץ לשלם.
"למה את לא כועסת?" הוא התפרץ לפתע, "למה, למען השם, את לא צועקת עלי? שניצלתי אותך, שאת שונאת אותי?" פניו עטו הבעה מיוסרת, אגרופיו נקמצו.
הדחפים הפתאומיים לצעוק, לצחוק, לנשק אותה, היו כמעט קשים מנשוא; והוא כבר מזמן למד שהם דומים עד כאב, "את צריכה."
"לכעוס עליך?" היא שאלה בקול שקט, "שנישקת אותי ועכשיו אתה אומר שזה לא יכול לקרות?" היא סקרה את דמותו מספר שניות, עיניה משתהות על צווארו, "לא, אני לא כועסת על זה."
השתרר שקט מכאיב שהופר רק בידי צלילי המכוניות העוברות במרחק ואוושת הרוח שהניעה את העלים הספורים שהיו פזורים על הקרקע.
"אני אלך עכשיו," היא אמרה פתאום, קמה, והעבירה יד בשערה שצנח בחזרה למקומו, מכסה את כתפיה השפופות.
הוא פתח את פיו לדבר, אך סגר אותו כמעט מייד ורק הנהן בראשו.
"כן, אז... ביי, רמוס." היא הביטה בו עוד מספר שניות בריכוז, לא מניעה שריר, עוצמת את עיניה ונושכת את שפתה.
שיערה הפך מהחום המת למראה לכחול כהה, לאחריו לירוק, ולחלקיק שנייה נדמה היה לו שהוא מצליח להבחין באותו גוון מסטיק מוכר בקצוות הדלילים, אך בהבזק נוסף השיער חזר לאותו צבע חום.
עיניה נפקחו והיא בהתה בו, עדיין נושכת את שפתה. באנחה קלה, היא הורידה את מבטה ולאחר ניערה את ראשה ופנתה לאחור.
היא הלכה בצעדים איטיים, ראשה מושפל, עורה החיוור מואר לפרקים בידי אור מנורות הרחוב הרוטט, בעוד המשקולת בחזהו נדמית להכפיל את משקלה ולהכביד על נשימתו עד כאב.
זמן הוא בהחלט דבר מוזר, הוא חשב, בעודו צופה בגבה המתרחק שנעלם בקול פקיעה קטן ורשרוש בגד כאשר הגיעה לסוף הרחוב. כי אותה שנייה מאושרת,
הכאיבה לו כמעט כמו אותה שנה מקוללת שנדמתה להימשך עד אין קץ.
כנראה, שיש פצעים שהזמן לא מסוגל לרפא- והוא ההוכחה החיה לכך.
"ביי, דורה."

אוך, אני לא רגילה למערכת הזאת- אני גולשת בתפוז, אז סליחה אם הסידור יצא קצת מוזר.
וואו, אני כ"כ מרגישה שאני עומדת להתחרט על זה שפרסמתי את זה Oo

נו, טוב, ת"ב יתקבלו בברכה.

[Sweet_About_Me]

אוי, את כותבת ממש יפה...
את תוספת מעולה לכותבים שלנו, אני לא מאמינה שהיית סמויה ולא פרסמת פה כלום!
רמוס ודורה פשוט כל כך אמינים... רמוס עם האובר חשיבה שלו וטונקס עם החשיבה המועטה כל כך. הזכיר לי למה אהבתי אותם ממש.
זה היה טראגי, ממש העברת לי את הרגשות של שניהם ואת הסצנה.
אחד הפאנפיקים הטובים שקראתי לאחרונה.

[The Forbidden Fruit]

וואו, אין לך מושג איך עשית לי את היום XD
ממש תודה ^^
וכן, זאת גם אחת הסיבות שהם השיפ האהוב עלי P:

[Sabik^Vampire]

אוי איך אני אוהבת את השיפ רמוס\טונקס
ממש אהבתי את הפיקצר הזה, את כותבת ממש יפה D:

[High Six]

וואו, את כותבת כלכך יפה.
פיק מקסים

[Kiss The Rain]

תתביישי לך .
אני שונאת כל דקה שהיית כאן ולא פרסמת כלום .
זה מקסים .
הרבה זמן לא ראיתי תאורים כאלה טובים. גם תיאורי הרגשות וגם המראות.
השיפ הוא שיפ טוב אם יודעים לתאר את הדמות נכון ואת הצלחת בזה, שתי הדמויות מאוד קאנוניות .
אממ הפריע לי איזה משפט אחד - "... היו כמעט גדולים מנשוא;" הייתי מחליפה את המיל גדולים בקשים , זה נשמע קצת יותר הגיוני.
חוצמזה זה פשוט מדהים .
אני מחכה לעוד ממך.

[Tonks]

איייאייאייי
כמה התגעגעתי לזמנים האלה, לקרוא פיקים כל כך טובים עליהם.
את בטח מבינה מהחתימה והכל, ויש לי רק דבר אחד להגיד לך-
תודה!

תמיד כיף ומרענן למצוא עוד ועוד פיקים כאלה שכתובים בצורה כל כך טובה ואמינה (אולי יש קצת שגיאות בפיסוק וזה, לא משהו שאי אפשר להתעלם ממנו).
אני מקווה שתפרסמי עוד מלא פיקים, כי זה יהיה כל כך כיף לקרוא אותם, ולאו דווקא השיפ הזה, אלא כל שיפ, סגנון ורעיון שיעלה על דעתך.
יש לי רק הערה אחת- כל הקטע עם העלון שאוסר נישואים על פי חוק נראה לי קצת מיותר, כי הרי כל היופי שבדבר היה זה שהוא לא היה יכול לעשות לה את מבחינה רגשית, זה הכל היה עניין מופשט יותר ומחשבתי, ונראה לי שההתערבות של החוק קצת הורסת פה.
בכל מקרה- אחד הטובים שקראתי בזמן האחרון, הדמויות פשוט כל כך ראליות!
טוב אני אפסיק...
מצפה לעוד!

[FAG HAG]

יופי. הגענו לקטע הנהדר בו הגעתי מאוחר מדי לפאנפיק המקסים הזה וכבר לא נשאר לי מה לכתוב.
אין לי הערות- ז"א, יש לי, כי היו כמה בעיות עם הפסיקים והירידות הלא מתאימות מדי פעם, אבל זה כל כך לא קריטי שאפשר להתעלם.
מקסים. באמת. את כותבת עמוק ומושלם, אם כי לפעמים יש בטקסט קטעים שזה כל כך מסובך שכבר קשה להבין. מה שיפה בכתיבה שלך הוא הפשטות שמשולבת בעומק- כתיבה שאני מנסה ללא הצלחה להגיע אליה, כי זה אחד הסגנונות האהובים עלי.
לכל הרוחות, מישהו היה צריך לבוא ולכתוב על הנושא הזה כי זה אחד הנושאים היותר רגישים בספרים האחרונים, ואני שמחה שדווקא בפיק הראשון שלך קלעת לנושא הנכון עם הכתיבה הנכונה. אם כי, קבעת לעצמך רף גבוה- וכל פיק עם רמה מעט יותר נמוכה יאכזב.
אבל אני סמוכה ובטוחה שלא תאכזבי כי הכתיבה הטובה שלך פשוט מחכה לפרוץ
אה הא! אני ידעתי שאת הקוראת הסמויה. ראיתי אותך מלא פעמים בפיק שלי- רק קוראת, לא מגיבה. חיכיתי שתצאי מהחסוי שלך ותראי לנו מי את באמת... והפתעת לטובה.
מקסים.

[The Forbidden Fruit]

תודה לכולם ^^
בקשר ל'גדולים', את צודקת, אני אשנה. P:
"tonks", בעניין התערבות החוק, זאת הייתה הכוונה- לאורך כל הדרך הוא לא הסכים להיות איתה למען טובתה האישית, ובסופו של דבר נוסף גם הקושי של החוק שהטיל משרד הקסמים. אם את זוכרת, בתחילת השביעי רמוס וטונקס היו צריכים ללכת ממסיבת יום ההולדת של הארי בדיוק מהסיבה הזאת, כי משרד הקסמים מגלה עוינות בימים כאלה מתוחים כלפי אנשי זאב.
באופן כללי, החוק רק מוסיף עוד התנגדות של רמוס כלפי הקשר עם טונקס (וכמובן שאצלה זה בדיוק ההפך), אבל את גם יכולה לראות דרך זה כמה הדעה שלו גם אם מגובשת, שבירה- עובדה שבסוף הוא הסכים להיות איתה, וזאת רק עוד דרך להמחיש כמה הוא אוהב אותה.

אוף, אני לא מצליחה להסביר את עצמי כמו שצריך, אבל אני מקווה שהבנת את הפואנטה XD

[Tonks]

חחח הבנתי, למרות שאני עדיין לא מסכימה אבל איש איש באמונתו יחיה.
בכל מקרה- אני באמת מחכה לקרוא עוד משהו.
התגובה הזאת הייתה קצת חסרת טעם, אבל בסדר..

[The Forbidden Fruit]

הו, תודה P:
אבל זה לא הפיק הראשון שלי XD אני כותבת כבר הרבה זמן Oo
ובקשר לירידה בשורות- כמו שכתבתי כבר בגוף ההודעה, אני פשוט לא רגילה למערכת הזאת ובגלל זה הפיק מסודר בצורה עקומה ביותר, אני חייבת להודות XD
זה נראה נורמלי בקובץ P:

[Roz~]

כתוב היטב, וכמו שכבר נאמר, תוספת מעולה לכותבים שלנו!

[Misery Business]

הו, גאד
את פשוט מוכשרת.
כבר הרבה זמן לא קראתי פיקצר טוב כל-כך, ובטח שלא בשיפ רמוס/טונקס.
הכתיבה שלך פשוט מעולה, ואין לי כ"כ הערות בונות בשבילך בשלב הזה.
מחכה לראות עוד ממך