עתיד שכזה || מעיין., פיקצר הזוי לחלוטין..

שם הפאנפיק: עתיד שכזה.
שם הכותבת: אני D: (מעיין)
פאנדום: הארי פוטר.
שיפ: יש המון, האמת. רמוס/טונקס הכי בולט.
טיזר: אני נמצאת ברחוב ברק אובאמה (אגב, אמא סיפרה לי שהוא היה נשיא מאוד חשוב פעם בקהילת המוגלגים) ועומדת מול בית אבן ישן. אני חוששת שאני היחידה שמסוגלת לראות אותו, כנראה עשו איזה קסם כדי שמוגלגים לא יוכלו לראות אותו. הילדה שלידי מסכלת עליי במבט ממש מוזר, מעניין מה היא רואה במקום בית... אולי חורבה, או שבעצם זה שירותים. זה יהיה מוזר אם אני אשאל אותה?
לא משנה... נחזור לענייננו. אני עומדת מול הבית הזה, ואם אני לא טועה – ואני בטוח לא טועה, כי עשיתי מחקר מעמיק – אז זה הבית של סב-סבי הארי פוטר.
ויתור זכויות: רולינג.
הערה: הרעיון לפיק בא מהפיקצר הזה- http://demo.ort.org.il/ortforums/scripts/f...msgID=305222731 תודה לכותבת. (:
זה פאנפיק בהמשכים, לא פיקצר כמו שכתוב בכותרת. (:


==


עתיד שכזה / חלק א'.

תמיד אהבתי לחקור דברים. המשפחה שלי אומרת שאני ילדה סקרנית, והם צודקים. אחי הגדול, ג'יימס, טוען שאני סתם דוחפת את האף לעניינים לא שלי. אתמול הוא צרח עליי ש"לא כל פעם שאובדת לך גרב זו סיבה ל- היי, מה לעזאזל המצלמה הזאת עושה פה?!"
אחרי שג'יימס גילה שהתקנתי לפחות שלושים מכשירי ציטוט ומצלמות בחדרו, הוא צעק כל-כך חזק, עד שאני תוהה אם התחרשתי באוזן אחת. לא ממש הקשבתי לכל השטויות שהוא צרח שם, אבל אני חושבת ששמעתי משהו כמו- "תמצאי חיים, לעזאזל! את חייבת למצוא תעסוקה! ואם עוד פעם אחת את מצטטת אותי, את יכולה לנחש איפה העט המזורגג שלך ימצא את עצמו!"
אז הנה, מצאתי תעסוקה; החלטתי לחקור את העבר של משפחתי.
עמדתי מול בית אבן ישן שנראה קצת מוזנח, הוצאתי עט-נוצה, והתחלתי לכתוב בהתרגשות.
אני נמצאת ברחוב ברק אובאמה, (אגב, אמא סיפרה לי שהוא היה נשיא מאוד חשוב פעם בקהילת המוגלגים) עומדת מול בית אבן ישן. אני חוששת שאני היחידה שמסוגלת לראות אותו, כנראה עשו איזה קסם כדי שמוגלגים לא יוכלו לראות אותו. הילדה שלידי מסכלת עליי במבט ממש מוזר, מעניין מה היא רואה במקום בית... אולי חורבה, או שבעצם זה שירותים. זה יהיה מוזר אם אני אשאל אותה?
לא משנה... נחזור לענייננו. אני עומדת מול הבית הזה, ואם אני לא טועה – ואני בטוח לא טועה, כי עשיתי מחקר מעמיק – אז זה הבית של סב-סבי הארי פוטר.
נכנסתי בשער הישן, שהשמיע קול חריקה צורם כשפתחתי אותו, והלכתי לכיוון הדלת. הייתי להוטה לדעת מה אמצא מאחורי הדלת הזאת. פתחתי אותה לאט, מדמיינת לעצמי שאני באיזה סרט מתח.
"וואו!" התפעלתי בקול. הבית היה יפיפיה. נראה היה שלדייריו היה חוש עיצוב לא רע בכלל. העברתי אצבע על השידה הגדולה שהייתה בחדר הכניסה; היא התמלאה אבק.
השתעלתי בקול והמשכתי לכתוב.
אני לא מאמינה. אני נמצאת בבית של הארי פוטר. הוא נראה עשיר לא קטן- הפוטר הזה. הבית פשוט יפיפה, אבל האבק... מעניין מה אמא שלי הייתה אומרת אם היא הייתה רואה כל-כך הרבה אבק. אני משערת שהיא הייתה מתחרפנת.
גיחכתי בקול.
"נחמד שקפצת לביקור."
ברגעים אלה ממש אני שומעת את אחד הדיוקנאות מדבר איתי.
רגע- מה?
הסתובבתי לאט ומצאתי את עצמי מביטה בתמונה גדולה וממוסגרת, שבתוכה היו שני אנשים. לאישה היה צבע שיער ורוד זרחני והיא נראתה מאושרת לראות אותי, כאילו הייתי חברתה הותיקה משכבר הימים. שיערתי שהיא זאת שדיברה אליי. לגבר היו תווי פנים נעימים והוא חייך אליי חיוך משועשע.
"סוף-סוף אורחים!" צהלה האישה. "נכון שזה מרענן, רמוס?"
"בהחלט," השיב.
לא יכולתי להתאפק. הייתי ידועה בפה הגדול שלי. "יופי של צבע שיער."
הגבר החל לצחוק, וחיוכה של האישה דעך מעט.
תהיתי אם אמרתי משהו לא בסדר.
"את חושבת? ז'תומרת, זה צבע שיער נחמד אבל האמת שכבר נמאס לי ממנו. אני תקועה איתו כבר עשרות שנים." אמרה האישה, וכרכה את זרועותיה סביב הגבר. "אבל רמוס אומר שזה יפה, אז זה מעודד."
אם לומר את האמת, לא הבנתי מדבריה כלום. הנהנתי במבוכה, מקווה שהתשובה המסכנה שלי תספק אותה.
"אני טונקס, דרך אגב. מ'נשמע?"
"מעולה," השבתי, וצהלתי בליבי שסוף-סוף אני מבינה את האישה המוזרה הזאת.
"ואני רמוס לופין." אמר הגבר.
"כמו פרד לופין החתיך מרייבנקלו," אמרתי בלי לחשוב, והסמקתי מיד.
זה היה מאוחר מדי, האישה - או כמו שהיא קוראת לעצמה, טונקס - כבר שאגה מצחוק בתוך התמונה. רמוס נראה משועשע.
התפללתי שהטונקס הזאת כבר תפסיק לצחוק, כי זה התחיל לגמרי לעלות לי על העצבים.
היא נרגעה לבסוף. "אז... מי את?" היא שאלה בחביבות.
"קייטי פוטר," עניתי בקרירות.
רמוס השמיע שריקה. "ג'יימס הזה... איזה שושלת, שיהיה לי בריא," מלמל.
"ובאת לבקר אותו, קייטי?" טונקס שאלה.
"אממ... כן. אני חושבת," היססתי. אני עצמי לא הייתי בטוחה איך פוגשים מישהו שמת כבר; אבל כרגע אני מדברת עם שני אנשים מתים דרך תמונה, אחת מהם עם צבע שיער ורוד. כנראה שהכל אפשרי.
"אוקיי. כבר מארגנת מפגש," אמרה טונקס ויצאה מהתמונה במהירות.
"מארגנת מה?" שאלתי, מבולבלת.
"מפגש," ענה רמוס. כאילו לא שמעתי גם מקודם. אני צריכה שיסבירו לי עם מי, לעזאזל, אני הולכת להיפגש.
"מה זה המפגש הזה?" שאלתי בבוטות. "מר לופין?" הוספתי, בניסיון לעדן את טון הדיבור גס-הרוח שלי.
"קודם כל, תקראי לי רמוס. עכשיו, בבית הזה נמצאות עשרות דיוקנאות של אנשים שונים שהארי הכיר בחייו. אחרי שגם הוא עבר לתוך תמונה, אם את מבינה מה אני מתכוון, הוחלט לעשות חדר גדול שישמש כמקום מפגש. מקום נחמד לדבר שם. טונקס קוראת לכולם להתאסף עכשיו."
הנהנתי. חשבו על הכל, אפילו איך לתקשר אחרי המוות.
שמעתי את קולה של טונקס ממקום לא ידוע.
"אני חושב שאני צריך ללכת. תבואי גם את. תמשיכי בסוף המסדרון הימני ותפתחי את הדלת החומה. נתראה," אמר בחיוך ונעלם מהתמונה.
"ביי," מלמלתי. שלפתי את עט-הנוצה והמשכתי לכתוב.
פגשתי את טונקס ואת רמוס לופין. אני חושבת שהם זוג... אבל לא בטוח. אם הם זוג, אז לטונקס קוראים טונקס לופין? אני חייבת לברר את זה.
בכל אופן, אני אמורה ללכת עכשיו למפגש.
התקדמתי לאורך המסדרון, באמצעו הייתה דלת גדולה שהייתה פתוחה לרווחה. התלבטתי אם להציץ, ואז חשבתי שממילא כולם מתים. מה כבר יכול לשנות אם אני אסתכל קצת?
הצצתי פנינה.
אני חושבת שאני מביטה כעת בחדר של הארי וג'יני פוטר. על הקיר תלוי מטאטא גדול. יכול להיות שזה אש המחץ המפורסם של הארי פוטר? בעצם, אני חושבת שזהו אש המחץ 2000 שאיתו ניצחה ג'יני פוטר באליפות העולם בקווידיץ'. אני ממש מתרגשת.
יצאתי מהחדר והמשכתי ללכת במהירות. פתחתי את הדלת החומה הראשונה שראיתי. במבט ראשון זה נראה לי כמו מוזיאון. עשרות תמונות היו תלויות על הקירות, וחלל החדר היה ריק לגמרי.
"שלום, צאצאית!" שמעתי מישהו מאחת התמונות. הסתובבתי ונשפתי בהפתעה. אני מביטה ברגע זה ממש בהארי פוטר!
רגע... אבל איפה הצלקת?
"אתה בטח ג'יימס פוטר," אמרתי לאט, מעכלת את המילים. "אבא של הארי פוטר!"
הוא חייך. "נכון, צאצאית."
"תפסיק לקרוא לה ככה, ג'יימס." נזפה אישה נאה וג'ינג'ית מהתמונה שלידו. "יש לה שם, אתה יודע."
"ואת לילי פוטר." צהלתי בליבי על המחקר המוצלח שעשיתי.
"נכון," אישרה, מופתעת. "איך ידעת?"
"עשיתי מחקר קטן לפני שבאתי," עניתי בגאווה.
"אז את ממש שכפול קטן של הרמיוני, מה?"
בתוך אחת המסגרות שהיו ריקות, הופיע אדם ג'ינג'י שנשען בנינוחות על המסגרת.
"הרמיוני?" שאלתי בהתרגשות. "הרמיוני גריינג'ר?"
"כן. מה כל-כך מפתיע?" שאלה אותי אישה מתולתלת עם פנים נעימות, שזיהיתי אותה בתור הרמיוני המפורסמת בכבודה ובעצמה.
"אני – אני מעריצה שלך!" צווחתי. "תמיד התפעלתי מהתושייה שלך – מהחוכמה שלך!"
היא חייכה בחום. "נעים להכיר, מתוקה."
אישה ג'ינג'ית יפה הופיעה בתמונה שליד הרמיוני.
"ג'יני פוטר!" צעקתי. רציתי להתחיל לרקוד באותו רגע.
גיחכתי. אם אחי ג'יימס יידע מה קרה כאן היום, הוא ימות מקנאה.
"נכון, חמודה. מה שלומך?"
"אני – אני קצת המומה." הבטתי על התמונות שהתמלאו.
"רון וויזלי," הצבעתי על גבר ג'ינג'י שהופיע ליד תמונתה של הרמיוני. "פלר דלאקור, נכון?" שאלתי אישה בלונדינית יפיפייה. "אתם פרד, ג'ורג', אנג'לינה." קיבלתי סחרחורת מהסיבובים הרבים שעשיתי בניסיון נואש לראות את כולם ביחד. "אתה בטח סיריוס בלק," הצבעתי על גבר צעיר שחייך בהנאה. "אחי הגדול, ג'יימס-"
"איזה שם יפה," העיר ג'יימס פוטר המבוגר.
"אומר שאתה המודל לחיקוי שלו. אתה לא יודע איזה סיפורים יש בהוגוורסט על הקונדסאים." המשכתי, מתעלמת מההערה.
"כמובן. היינו עושים שטויות שאי אפשר לשכוח," אמר סיריוס. ג'יימס הנהן במרץ לידו.
"כן. זה באמת היה בלתי נשכח." דיוקן ליד סיריוס, הופיע גבר עם שיער שחור שהשתפל כמו וילונות לשני צידי פניו.
סיריוס הזעיף את פרצופו באחת. "אלוהים! למה שמו את התמונה שלי לידך?!" צרח על הבחור החדש שהופיע.
"תשאל את בן הסנדקות האוויל שלך." השיב האיש ביובש.
"אל תקרא להארי אוויל, אידיוט!" התפרץ ג'יימס ברגע שלילי נעלמה לתמונה הרחוקה של ג'יני פוטר.
השתעלתי בקול. "אתה – אתה סוורוס סנייפ!" אמרתי.
"כן," הוא ענה, מופתע מעט. "ועם מי יש לי הכבוד?" שאל עם שמץ לגלוג.
"קייטי פוטר."
"עוד פוטר? אתם מתרבים כמו חצ'קונים."
"אתה, תעשה טובה," התרגז ג'יימס. "תסתום – " לילי הופיעה בדיוקן הצמוד אליו ושמעה את המילה האחרונה. "- תסתום את – את הצינור בגינה!" השלים ג'יימס את המשפט בלי קשר.
סנייפ החל לצחוק בקול. "לסתום את הצינור בגינה?"
"אל תדאג קרניים, אני אשלים בשבילך את המשפט שרצית להגיד. סנייפ, תסתום את הפה שלך!"
"תירגע, רך-כף." סנייפ הגה את המילים האחרונות באיטיות מרגיזה.
"אל תקרא לי רך-כף, סבר-מאוס. רק החברים שלי קוראים לי ככה." אמר סיריוס בארסיות.
"חברים כמו פיטר, נכון?"
המשכתי ללכת, שומעת מרחוק את התשובה המעוצבנת של סיריוס. הנחתי להם לריב לבד, תוהה אם יש אנשים שפשוט לא מתבגרים.

==

זהו. האמת, אני די תקועה. לא יודעת איך להמשיך ולסיים את זה.
ממילא רציתי לעשות שני פרקים, כי זה ארוך ולא רציתי שזה יהיה מעיק לקרוא כ"כ הרבה, אבל הבעיה שאני נטולת כל רעיון. למי שיש רעיון לסיים- הוא מוזמן להגיד לי.

תגובות?

וואל, וואו. מזמן לא נהניתי ככה מפיק. זה שנון, זה חמוד, ואף על פי שהפריעו לי סימני הפיסוק שלך שהיו שגויים מדי פעם בפעם, כבר הרבה זמן שלא יצא לי לקרוא פיק מצחיק (למרות שהשתדלתי לכתוב כזה בעצמי - לצערי, אני לא מצליחה לצחוק מהבדיחות של עצמי).
אני מבקשת ממך שתמשיכי את זה - זאת אומרת, יש לזה כל כך הרבה פוטנציאל שזה פשוט מדהים. את מוזמנת לבקש מאנשים פה למצוא לזה סוף ולקחת את מה שימצא חן בעיניך. לא להמשיך את זה יהיה פשוט ביזבוז. את שנונה מאוד וזה נורא חמוד בעיני.
בקשה אישית של מנהלת הפורום הזה? תמשיכי

וואו. עשית לי את היום לגמרי
תמיד כיף לשמוע דברים כאלה על סיפור שכתבת והתאמצת עליו. תודה רבה 3>
אני באמת רוצה להמשיך את זה, אבל אני חסרת רעיונות. אני משערת שהם עוד יבואו, וברגע שהם יבואו- אני מבטיחה לרוץ למחברת ולכתוב את הפרק הבא.
תודה 33>

וואו, לקרוא ולהנות!
אחלי פיק, ממש אהבתי!

תודה רבה D:

אנשים, אני רוצה שתתנו רעיונותD:
מה דעתך לעשות את המקום הזה כמין סוג של מפלט בשבילה? כשהיא רבה בבית או משהו היא רצה לשם... אני לא יודעת, אני אנסה לחשוב בשבילך על משהו, מבטיחה

זה באמת רעיון גדול! יכול להיות שאני אעשה את זה.
כ"כ מבאס שאני לא יכולה לכתוב בשבת, דווקא אז יש לי הכי הרבה זמן
בלי נדר- שבוע הבא עוד פרק.
תודה רבה שושן, עזרת לי המונהמון

מאוד מתוק
הכתיבה נהדרת והרעיון מקסים, רק קצת... מוזר.
אבל חוצמזה אין לי הרבה מה לומר על הדבר המתוק הזה^^

מדהים,ייאי ^^

נחמד.
כמובן שאני חייבת להודות שהשיפ משך אותי לקרוא את זה למרות שאין לי הרבה זמן פנוי, אז היה נחמד לקרוא את זה פה תוך כדי הלחץ והתסכול.
חמוד, משעשע, קליל. אין לי הרבה מה לומר.
לפעמים זה הלך קצת מוזר והניסוחים הקשו עליי לעקוב, תיארת יותר מידי דמויות בבת אחת ולא הייתה ממש עלילה או משהו כזה, אבל היה נחמד לקרוא על כולם כשהם "חיים" וביחד כזה.. וזהו.

תודה רבה D:

פיק יפה[= אבל אני לא רוצה להאשים אותך סתם על העתקה-במקרה קראת את הפיק הזה?: MyWebsite
דרך אגב הפיק הזה נכתב לפני יותר משנה

האמת, קראתי את זה לפני כמה חודשים.
אני יכולה להגיד לך שהרעיון באמת בא מזה.
קראתי את זה באמת לפני די הרבה זמן וכנראה שיש דברים שנכנסו לי למוח. למשל, כשקראתי שוב את הפיקצר שהבאת לי, שמתי לב שיש משפטים ממש דומים, אבל כשכתבתי את הפיק שלי אני חשבתי בטימטומי שזה רעיון שלי. נכנס לי לתת מודע.
אני באמת מצטערת, לא ידעתי שזה כ"כ דומה. לא זכרתי את הפיקצר הזה, ולא חשבתי עליו כ"כ.
אני לא יודעת מה צריך לעשות עכשיו, לנעול? לכתוב קרדיט? תודות?
לאיודעת. מנהלות?

לאיודעת,את יכולה לשאול את אחת המנהלות,פשוט את הפיק המקורי כתבה אחותי הגדולה ואני מכירה אותו מצויין אז קשה היה לי לא לשים לב לדמיון בין הפיקים-סביר להניח שפשוט תצטרכי לכתוב וויתור זכוייות או משהו כזה.

בכל מקרה-את כותבת יפה מאוד ולהבא פשוט תנסי לכתוב יותר מקורי [=

ממ. כמובן שאני לא אנעל, זה משהו שאת כתבת
אבל, משום שלקחת רעיונות מהפיק ההוא, את מתבקשת לציין בפרטי הפיק בהודעה הראשונה שלך הערה, בה תכתבי שלקחת השראה מהפיק הנ"ל. עליך לצרף קישור שלו. זו לא העתקה, בכל מקרה. רק תצרפי הערה כזו