לבד || נועה., נמחק;-;

[Phrazes for the Young]

שם: לבד.
כותבת: נחשו... אני
פאנדום: ה"פ.
דירוג: PG?
שיפ: רמוס\נרקיסה; רמוס\טונקס; נרקיסה\לוציוס.
תודות: שושאן, נובה, האם אי פעם אמרתי לך שאני אוהבת אותך (למרות שאת נוטה להתבלבל בין אנשים לכלבים )? 3>

לבד / נועה:

לבד.
המילה הבודדה הזו נראתה כה מוזרה אחרי זמן רב כל – כך של אחיזה ביד, בידיעה שהוא שלי. ששניכם שלי.
"רמוס..."
שמך נפלט באיטיות מחרידה, גורם לזרם הדמעות להתחדש.
"רמוס, אני מתגעגעת אלייך." המילים יוצאות מפי בלחישה. "אני יודעת שלא ראיתי אותך שנים. אני יודעת שהתנהגתי כאילו לא אכפת לי ממך. אבל רמוס, אני אוהבת אותך."
ידי צמודות זו לזו כבתפילה. הדמעות המלוחות זולגות לתוך פי.
"תמיד דמיינתי שזו לא ידו שאני אוחזת, שזו ידך. שאני לא מנשקת אותו, שאני מנשקת אותך.
ועכשיו, כשהוא הלך, אני לא מתגעגעת אליו, אני מתגעגעת אלייך."
אני מביטה בתמונה היחידה שלי איתך, התמונה שהחבאתי כל השנים.
כל אחד מאתנו מחזיק צד אחד של המצלמה – כי אסור שאיש ידע שאנחנו יחד, אסור.
אבל למרות הכל, חיוך גדול, מאושר, מרוח על פניי שנינו. עיניך כמו זורחות מהתמונה, ועיני... עיני דואגות.
דואגות פן יגלו אותנו, דואגות ממה שאחותי וחברותיי יגידו.
"רמוס, סלח לי..." אני לוחשת לתוך התמונה.
אבל הלכת, הלכת בידיעה שאני לא אוהבת אותך.
התמונות מאותו לילה נורא, אותו לילה שאתה הלכת עולות בראשי.
אני צועדת אל תוך הטירה בגאווה, לבושה באותה גלימה נוראית, הגלימה שבחרתי בה במקומך, אוחזת בידו של אותו מנוול, אותו מנוול שאמרו לי לבחור בו, לבחור בו, ולא בך.
ואז בני נעלם. אני מחפשת אותו בכל הטירה, מתחמקת מלחשים חולפים. לא יודעת מי יהיה שם להגן עליו, אם יהיה איש בכלל. ואז, אז אני שומעת את שמך.
"לופין שם, אתה יכול לגמור אותו, בקלות, חבר." אומר מישהו, קול שהייתי אמורה לזהות, לאדם אחר שהייתי אמורה להכיר.
ואינני דואגת יותר – הידיעה שאתה שם, יפה תואר, אמיץ ורחום, ותגן על בני מכניסה בי ביטחון.
ואני פונה לאחור, לחפש את אחותי או בעלי, מקווה להיתקל בבני בדרך, ו –
אתה נופל, מגן על מישהי שאני לא מכירה ולא יודעת עליה דבר, מלבד זה שהיא האויבת שלי.
"רמוס, לא!"
היא צועקת בחרדה, מסיטה את זרועך הצידה, קופצת להגן עלייך, וקרן האור הירוקה פוגעת בשניכם.
"דורה – " הוא לוחש בכאב, ידו מחליקה עליה. שניהם לא זעו יותר.
אני מסתובבת לאחור, דמעות מציפות את עיני.
הוא הלך, והוא הלך כשהוא של מישהי אחרת.
ומה נותר ממני עכשיו? שבר כלי.
כשאתה נהרגת נרצחת מול עיני, ולוציוס מת בכלא, כמו בלה, והוריי מזמן אינם.
כל מה שיש לי הוא בני, בני שגידלתי בשקר, גדל ופרח ועזב את הבית. רק הזיכרונות נותרו עמי.
"איזה מן אדם אני, רמוס?" אני לוחשת לחלל הריק. "היה לי אושר. היה לי אותך. וויתרתי עלייך, ועכשיו אני לבד. אני אנוכית, רמוס. אנוכית מדי."
ואני טומנת את פניי במיטתי, בוכה את כאבי, ופניך לא יוצאים מראשי.

זה לא יצא יפה
ת"בD:

[FAG HAG]

אממ ממ. בגלל שפעם שעברה זה כבר גרם לי לבכות, הפעם לא התרגשתי. זה טיפה, אממ, טו מאצ' קיטש, אבל נרקיסה כנה מאוד וקטע המוות אמיתי בצורה כואבת. הייתי רוצה טיפה יותר חיספוס - שתאשים מישהו, שתכעס. קצת. לא רק תאשים את עצמה ותבכה.
אוה, ותודה על ההקדשה

[mamy89]

ווווווואיייייי!!!!!!!מהמם!!!!!!!!!!!
הכי ריגש אותי הקטע שטונקס ורמוס מתו.......(סדיסטית שכמותי!)
הרעיון ממש מעניין-נרקיסה ורמוס,צריך לחשוב כדי לעכל...

[Mama umbridge]

מדהים!!!!!! ממש פיק מקסים! אהבתי את התיאור של נרקיסה רואה את רמוס וטונקס מתים[= למרות שנראה לי שרולינג אמרה שטונקס מתה אחרי רמוס ושהם נרצחו הוא ע"י דולוחוב והיא ע"י בלטריקס,אבל אני לא בטוחה...

חוץ מזה,אין שום הערות,
רק תמשיכי לכתוב פיקים בשיפ רמוס\טונקס כי אני משוגעת עליו!

[Phrazes for the Young]

חח, רמוסטונקס רולז (;
תודה, עוד?

[וויזלית XD]

יפה מאוד ומרגש.
אהבתי וכמעט בכיתי.