עשן ועלים נבולים / אשכול משחק

עשן ועלים נבולים

שזירת אופל.
המיומנות השביעית.
המאגיה מתבטאת בעולם האמפירי בשלל צורות ומישורים. הביטויים האלה קלים למחקר. פשוטים. צפויים. נוחים. נקבעים ומוגדרים על פי נסיבות והשתלשלות אירועים, ניתנים לחיזוי.
המיומנות השביעית שונה. היא ספונטנית, סובייקטיבית, יכולה ליצור יש מאין, מבלי להתבסס על הקיים. היא עוסקת בתמרון כשם שהיא עוסקת ביצירה, בהשמדה כשם שעוסקת בבריאה. חוקיה חסרי היגיון, שרירותיים ומתחלפים ונעדרים כל ביסוס, מעין מערכת לוגית נפרדת שעומדת בפני עצמה. עד עכשיו חשבתי שמדובר בעוד ביטוי של הטבע האמפירי, של מכניקה או מערכת פיזיקלית מינאטורית שלא יצא לי להיתקל בה עד עכשיו.
המחקרים האחרונים שלי גורמים לי לשקול אפשרויות אחרות.
אולי הסיבה לכך שהחוקים של שזירת אופל נראו לי עד כה חסרי הגיון היא כי בחנתי אותם בכלים הלא נכונים. כי ייחסי להם את האובייקטיביות וחד המשמעיות של האמת האבסולוטית, של הטבע הפשוט, הקבוע, הצפוי. אולי כל הזמן עשיתי טעות.
אולי שזירת אופל לא מתייחסת לטבע הכולל.
אולי היא מתייחסת לאדם.

- מהכתבים הגנוזים שביומנה של פיסטיה, אורגת הכישוף הראשונה.

← ← ←

ברוכים הבאים לאשכול המשחק של עשן ועלים נבולים! מי שזקוק לרענון על העולם והסיפור הכללי, הנה קישור לאשכול ההרשמה. וכמובן, אזכיר את החוקים:

← חוקים

← כל החוקים הגלובאלים וחוקי הפורום חלים כמובן באשכול ההרשמה ובאשכול המשחק, משתמש שיעבור על החוקים יוצא מהמשחק לאלתר.
← חוק השליטה: אתם יכולים לשלוט בדמות שלכם ולהחליט על מעשיה והתנהגותה כאוות נפשכם, אך לא על דמויות אחרות.
← תזכרו שמה שאתם יודעים, הדמות לא בהכרח יודעת.
← אם יש לכם חופשה או סיבה אחרת להיעלמות אתכם יכולים להודיע לי בהודעה פרטית, אבל חוץ מבמקרים כאלה אם תעדרו מהמשחק ימים רבים אאלץ להרוג את הדמות שלכם.
← שמרו על הפה, הדמות שלכם יכולה לקלל, אבל לא אתם. התנהגות לא מכובדת אל משתמש לא תתקבל בעין יפה.

בהצלחה!

← ← ←

טליה / פרוסטברס / איקורה בראם

אמאדון נכנסת לביתה כשהשיער שלה מלוכלך ופניה מזיעות. היא כנראה עבדה בגינה כל היום, ועדיין מעצבן אותך שהיא איחרה כל כך לפגישה שלכם. היא בדרך כלל מקפידה להגיע בזמן. כשהיא נכנסת, היא סוגרת את הדלת - עוד דבר שהיא בדרך כלל לא עושה, ואז בוחנת אותך. אתה מרגיש לא נעים. המבט שלה נראה משונה.
"איקורה," היא אומרת, וסופקת כפיים. "אני צריכה את עזרתך במשהו."

יולי / צ'וסורה / אמה רוגמן

את צריכה ללכת לבית הספר.
מה לעזאזל? למה שתלכי לבית הספר? את צריכה לברוח. את צריכה לעזוב את המקום. את העיר. את היבשת, אולי. האם אורליה מקבלת גם פליטים צ'וסורים? אולי תוכלי לעבוד למחייתך. אבל אילו כישורים יש לך -
את צריכה ללכת לבית הספר.
ההבנה הזאת מהבהבת במוחך, צלולה כמים. לבית הספר. את צריכה ללכת לבית הספר?
לא, לא, אסור לך ללכת לבית הספר. אסור! זה מסוכן! זה המקום האחרון שאת רוצה להיות -
את צריכה ללכת לבית הספר.
כן, כן, כמובן. את צריכה ללכת לבית הספר. זה הרי מובן מאליו. עוד לפני שאת מבינה באופן מלא מה את עושה, את מסתובבת וחוזרת על עקבותיך, לכיוון בית הספר. לבית הספר, כן, כן. את צריכה ללכת לבית הספר.
את צועדת לשם בשלווה, בלי חשש. בית הספר, זה המקום שבו את צריכה להיות כרגע. לוק לא נמצא במקום שבו הוא היה קודם. איפה הוא? למי זה משנה. את צריכה עכשיו ללכת לכיתה. לכיתה. קדימה, קדימה.
הערה: שימי לב, עקבי אחרי ההוראה הזאת. לכי לכיתה והמשיכי להתנהג כרגיל. אני תכף אניע את העלילה שלך קצת יותר.

אלכס / צ'וסורה / קאי הייס

אפר.
במקום הבית שלך, יש אפר.
משהו קפוא במוחך. משהו קהה. אתה מרגיש כמו ברגע שלאחר שקיבלת מכה, כשאתה ממתין לגל הכאב להתנפץ עליך, ויודע שאתה אמור להרגיש משהו, אבל עדיין לא מרגיש כלום. האם אתה שמח מהתחושה הריקנית הזאת? או שהידיעה שעוד רגע תישבר נוראית יותר מהרגע עצמו? בינתיים, על כל פנים, אין כלום -
"ילד!"
לוקח לך כמה רגעים להבין שמישהו לוחש מאחוריך, ועוד כמה רגעים להבין מה בדיוק הוא אומר.
אתה מסתובב, מבולבל, מסתכל אל הרחוב הריק למראה.
"אני?" אתה שואל.
אתה שומע אנחה.
"כן, ילד, אתה."
הקול הוא קול של אישה. לא, של ילדה. אולי נערה? היא נשמעת צעירה, אבל לא מאוד צעירה. נערה, כנראה. העיניים שלך ממשיכות לסרוק את סביבתך בבלבול, מנסות לחפש את האישה שפונה אליך. אבל אתה לא רואה דבר.

חלי / אורליה / לילו ווינצ'סטר

לילו.
לילו!
לילו?
לילו.
מישהו קורא לך?
המילים נמתחות סביבך, כאילו נוכחותן מטאפיזית, כאילו ביכולתך להחליט האם הן קיימות או לא. זה מרגיש כמו חלום. את מסתכלת על עצמך בסקרנות, בגלל שהזהות שלך נוכחת בצורת ביטוי משונה, כך שאת יכולה לראות את עצמך - אבל ההתגלמות שלך לא גשמית, לא בדיוק, יותר כמו הבנה, מופשטת, אבל עדיין קיימת. את חולמת? את חולמת.
לילו?
ליל -
הקול נמוג לאיטו, בערפול ערטילאי. את מנסה לתפוס אותו, אבל הוא חומק מבין אצבעותיך כמו עשן. האם הוא גם חלק מהחלום? או שזו המציאות? ואולי החלום הוא -
את פוקחת עיניים בבת אחת.
ומוצאת את עצמך במקום זר.
החדר גדול, ונקי, ורגיל, וחסר חלונות. יש בו שתי מיטות, אחת שעליה את יושבת, ועל אף שהן לא מוצעות, הן נראות נקיות וכמעט חדשות. הקירות לא מסוידים, אבל יש באוויר ריח של ניקיון. הכול שקט.
משהו קופץ ומדגדג אותך בקצה תודעתך בזמן שאת סורקת את החדר ומנסה לסדר את מחשבותיך המבולבלות ולהבין מה בדיוק קורה כאן. את מבינה מהו, לבסוף, כשעינך עוברות על המיטה השניה שבחדר. ורואות שגם בה יש אדם. הוא נראה בערך בן עשרים. יש לו שיער כהה ועור שזוף והוא מתבונן ישר קדימה, בלי לזוז, בלי למצמץ.

אוניסף / אולנאנוס / אלייאס

"קדימה, ילד."
מרגין מצליף באוזניך כשהוא נכנס הביתה (הנוכחי), ומקפיץ אותך מישיבתך השאננה. הוא משליך אל הספה אכולת העש תרמיל מצלצל פלדה, וצונח על הרצפה הקרה מולך. הוא מרים אליך מבט זועף ומצביע על שטח רצפה לידו, ונוקש באצבעותיו.
"נו, ילד." הוא מצקצק בלשונו. "תפסיק להיות כל כך עצלן, ובוא שב. אני צריך לדבר איתך."

יעל שרה / פרוסטברס / לורין קלרסון

מישהו מנסה לכייס אותך. את מרגישה את ידו מתגנבת במורד כיסך. הוא די טוב, יש להודות - מגעו קליל ומהיר, אבל את תופסת במהירות את מפרק ידו ומסובבת אותו לכיוונך. את לא אוהבת גנבים.
עיניים חומות בהירות מפרצוף עגלגל וצעיר מרימות אליך מבט סקרן.
"לורין?" הוא שואל, ולפני שאת מספיקה לשאול איך לעזאזל הפרחח הזה יודע את השם שלך, הוא אומר, "מאחורי החומה של נופלי מלחמת העוגן? בשקיעה? בסדר?"
ואז הוא משחרר את ידך ורץ.


הידד! בהצלחה לכולם!

אלכס / צ'וסורה / קאי הייס
הוא לא היה מסוגל לעצום את עיניו. הוא לא היה מסוגל אפילו למצמץ לשנייה.
קאי פחד שאם זה יקרה, אם הוא יסגור את העיניים שלו ויאלץ לפקוח אותם פעם נוספת, מה שנמצא מולו יתברר כמציאות.
אבל זאת לא המציאות, נכון? זאת לא יכולה להיות המציאות כי קאי היה כאן לפני כמה שעות בודדות, וכשהיה כאן, המקום לא היה נראה ככה.
עיניו החלו לשרוף ושכבת דמעות מילאו אותן אבל קאי סרב למצמץ. הוא רק המשיך להסתכל במבט ריק בחורבה הזאת שנמצאת איפה שהבית שלו אמור להיות. מה היא עושה כאן? איפה הבית שלו?
הלהבות לחשו מסביבו והחורבה המשיכה לקרוס לתוך עצמה, הוא ידע שהדבר עשה הרבה רעש אבל קאי לא שמע אף קול. הוא הרגיש כאילו הוא שוב בחוף, הכל שקט, הכל רגוע, ויש רק נוף אחד עליו עיניו מביטות.
הוא מצמץ לבסוף, הדמעות שנאגרו כשכבה על העיניים החלו לזלוג על לחיו כשהוא מצמץ.
החורבה עדיין נמצאה שם ואין זכר לבית.
אה.
החורבה היא הבית.
קאי לא הבין מה הוא מרגיש, או אפילו אם הוא מרגיש משהו כלל.
יש מעין חור בליבו שפתאום נפער שם והוא לא יודע את מה הוא בלע.
"ילד!"
הוא המשיך לבהות בבית עד שמוחו עיכל את הקול השקט והיחיד הזה שהצליח להגיע אל אוזניו. הוא הסתובב לאט, גבותיו מתכווצות, מחפש בעיניו את מקור הקול ברחוב הריק שמאחוריו.
"אני?" הוא שאל.
הקול נאנח, "כן, ילד, אתה."
זאת הייתה אישה שדיברה אליו. רגע, לא אישה. זאת הייתה ילדה. או אולי נערה. הוא לא יכל להיות בטוח, כי הוא לא הצליח לראות אף אחד לאורך הרחוב אבל הוא הגיע למסקנה שזאת הייתה נערה שדיברה אליו.
"מי את? איפה את?" הוא שאל את החלל הריק מאדם. הוא כנראה שאף יותר מידי עשן כי זה נראה כאילו הוא מתחיל להזות. הוא לא יכל אלא לקוות שהקול יענה לו פעם נוספת כי הוא לא היה מסוגל להתמודד עם המציאות החדשה הזאת שמאחוריו. עם חורבה במקום בית והורים שאולי מתים. הוא המשיך לבחון את הרחוב הריק, ממשיך לחפש את הנערה שתצא מבין הצללים ותדבר איתו, גם אם זה רק כדי להסיח את דעתו.

ישבתי על כיסא, מביט בחלל. עד ששמעתי את מרגין נוהם "ילד!" מעט נרתעתי. הוא צנח על הרצפה מולי, הביט אליי עם מבט זועף. והצביע את השטיח. "נו ילד" אני חושב ששמעתי נימת עלבון בקולו. "תפסיק ליהיות כל כך עצלן, ובוא שב. אני צריך לדבר איתך" התיישבתי לידו על השטיח. מעט המום, אני לא אשקר. אבל הגבתי לו בקור רוח "נו? מה אתה רוצה ממני הפעם?"

הלכתי במסדרון בית הספר באיטיות. ילדים פיטפטו בניהם בצד, אבל כשהסתכלתי, הם השתתקו.
לא התנהגות כל כך מוזרה לילדים בבית הספר שלי כשזה מדובר עליי, אחרי הכל, אני הילדה ''השקטה והמוזרה''. הייתי רגילה שכולם מתעלמים ממני. ידעתי שהסיבה היחידה שהם לא צוחקים עליי בגלוי היא כי המשפחה שלי במעמד גבוה, אבל אני לא אהיה מופתעת אם הם צוחקים עלי מאחורי הגב. כשנכנסתי לכיתה, הילדים פיטפטו אחד עם השני. שמעתי את השם שלי פה ושם, אז לא היה לי ספק שהם מרכלים עליי.
כרכתי בגרוני, כדי שישמו לב שאני שם. שקט שרר בכיתה וכולם הסתכלו עליי. היו כאלה שהסתכלו עליי בכעס, היו כאלה שהסתכלו עליי בפחד.
ילד אחד עמד להגיד לי משהו, אבל בדיוק אז המורה נכנסה לכיתה והוא, כמו שאר הילדים, מיהר להתיישב.

הבטתי בו מתרחק ונעלם. הוא עצבן אותי קצת אבל עכשיו בוקר, ואם אני אעבוד כל היום אני אוכל להיות שם בשקיעה, זה לא יהיה נורא. כל עוד זה יהיה קצר אני אגיע הביתה בזמן.
אבל זה כמובן תלוי מה הילד רוצה, אם כי אני מניחה שהוא לא יכול לפגוע בי. אבל יכול להיות שהוא שליח של אנשים אחרים או חבורה גדולה יותר, אי אפשר לדעת.
ולמרות שלא אהבתי את כל הסיפור הזה, הייתי שם בשקיעה, אפילו הקדמתי קצת כדי להיות שם לפניו.

חלי / אורליה / לילו ווינצ'סטר

"לילו. לילו! לילו? לילו."
מישהו קורא לי, אני חושבת. לא, אני לא בטוחה. הכל כל כך נמתח, הכל כאן אבל לא כאן. אני מרגישה כמו בפעמים שאני מנסה להתעורר מחלום, אבל לא בטוחה לגמרי שאני בחלום. כאילו אני יכולה לשלוט על המילים הללו שנאמרות, אבל לא באמת. האם אני באמת כאן? אני חושבת שלא, אני חושבת שזה חלום.
הקריאות ממשיכות, אבל נמוגות ונעלמות ככל שאני מנסה לתפוס אחיזה במציאות. אני מנסה לאתר את בעל הקול, להסתכל עליו, אפילו להחזיק בו - אבל זה כמו לתפוס עשן.
אני פותחת את העיניים.
ברגע הראשון אני חושבת שאני בבית, חושבת שמולי שולחן הכתיבה הישן שבו אני יושבת שעות רבות כל כך אחר הצהריים, ולידי השטיח שאני כל פעם חושבת שצריך כבר לזרוק ואף פעם לא זורקת. אבל אחרי שאני נזכרת מי אני, ואיך נראה החדר שלי, אני מבינה שזה לא הבית. למעשה, אני לא יודעת איפה אני.
אוקיי, בלי פאניקה, דבר ראשון. בלי פאניקה. נבין איפה אנחנו, ואז פאניקה.
החדר גדול, ונקי, ורגיל, וחסר חלונות. יש בו שתי מיטות, אחת שעליה את יושבת, ועל אף שהן לא מוצעות, הן נראות נקיות וכמעט חדשות. הקירות לא מסוידים, אבל יש באוויר ריח של ניקיון. הכול שקט.
טוב, יכול היה להיות יותר גרוע. קודם כל, יכול היה להיות מסריח כאן. דבר שני, נתנו לי מיטה, מה שאומר שיש לי ערך כלשהו בעיניהם. בעיני מי? לא ברור לי, אבל מישהו כנראה חשב שיש לי ערך אם הוא לקח אותי מהבית. לקח? חטף? בזמן האחרון אני כל כך לא בטוחה מה קורה לי, שיכול להיות שבאתי ברצון ואני לא זוכרת בכלל. הכל השתבש מאז היום שהרגשתי לא טוב במפגש המשפחתי.
אני נושמת עמוק לאט ומנסה לסדר את המחשבות שלי, דבר שאני בדרך כלל טובה בו. אני כל כך מבולבלת, כל כך לא בטוחה איפה אני, שלוקח לי הרבה יותר מידי זמן להבין שיש אדם על המיטה השניה בחדר.
ברור שאת לא לבד, לילו. אחרת, מי קרא לך?
הוא נראה בערך בן עשרים. השיער הכהה שלו אפילו יותר כהה משלי, והעור שלו כהה, אבל משיזוף, לא כמו צבע העור שלי.
הוא מתבונן ישר קדימה, בלי לזוז, בלי למצמץ.
טוב, זמן לעשות רושם ראשוני טוב, לילו.
"שלום לך, אני לילו ווינצ'סטר. אתה זה שקראת לי, או שמדובר היה בפרי דמיוני בלבד?" אני שואלת. אני מנסה להישמע כמו שאני נשמעת בדרך כלל- מלאת ביטחון, אדישה, כאילו אני לא חוששת. אבל האמת שאני קצת חוששת, ועדיין לא התפקסתי לגמרי. הקול שלי יוצא מעט צרוד, וחלש, ואני לא אוהבת את זה.
אני מכחכחת בגרון בניסיון להחזיר לקול שלי את הגוון הרגיל שלו. "האם אתה יודע היכן אנחנו?" אני שואלת, למרות שאני קצת מרגישה כאילו אני מדברת לקיר, בהתחשב בעובדה שהבן אדם הזה אפילו לא ממצמץ או מסתכל עליי.

טליה / פרווסטברס / איקורה בראם

איקורה בחן את אמאדון לכמה שניות. היא לא נראתה כמו תמיד. בדרך כלל היא הייתה מלאת חיים וחסרת דאגות, והוא היה צריך לרסן אותה. היום היא נראתה שונה, כאילו משהו קרה לה.
משהו ככל הנראה קרה לה, אם היא מבקשת את העזרה של איקורה, אבל זה נראה כמו משהו רציני הפעם. אמאדון הייתה מבקשת את עזרתו לעיתים תכופות בשדה, וזה היה דבר נורמלי לאיקורה. אלו היו בקשות עזרה פשוטות, דברים קלילים כמו לחרוש את האדמה או לאסוף את היבולים. אבל גם כשביקשה את זה ממנו, היא הייתה עושה את זה בצורה רגועה כאילו זה משהו שהיא בדיוק נזכרה בו.
לא, היום היא נראתה כאילו היא חשבה על זה כבר זמן מה, ולא שזה עלה במוחה רק בזמן המפגש שלהם, או כמה דקות לפני.
איקורה הסית קווצת שיער בלונדינית מעיניו והסתכל על אמאדון. בירכתי מוחו הוא הרגיש טיפה עצבנות על האיחור שלה, הוא לא אהב מאחרים. בעיתים הנדירות שהיא הייתה מאחרת, הוא היה נוזף בה לדקה על האיחור ואז חוזר לפגישה שלהם. האיחור של אמאדון לא היה הדבר המרכזי במוחו כרגע, אלא דווקא בקשת העזרה שלה.
"במה את צריכה עזרה?" הוא שאל באדיבות האופיינית לו, ולא כמו מישהו שעכשיו ניתח במוחו מה עובר על האדם שמולו.

טליה / פרוסטברס / איקורה בראם

אמאדון מתיישבת מולך. היא נראית כמרגישה שלא בנוח. היא מוציאה מכיסה משהו ומניחה אותו על השולחן. אתה רוכן קדימה כדי לראות מה זה; זו טבעת עץ, פשוטה, שבורה במרכז. אמאדון מתופפת באצבעותיה רגע על השולחן.
"תתקן את זה." היא אומרת.

יולי / צ'וסורה / אמה רוגמן

המורה מלמדת כרגיל. כמה משונה. האם היא לא אמורה... לא יודעת, להגיד לך משהו? אבל היא כמעט שלא מתייחסת אליך, וגם שאר התלמידים מתנהגים כרגיל. רק בחצי השיעור את שמה לב שיש תלמידה חדשה בכיתה.
מוזר. לא שמעת שעדכנו אתכם על זה, אבל כנראה פספסת את זה כשלא היית כאן. את בוחנת אותה לרגע. יש לה שיער כהה ועיניים כהות, והיא לבושה מאוד חם, עם מעיל וכובע צמר. הבגדים נראים די חדשים. כמה... משונה?
שאר התלמידים מתעלמים גם ממנה, והיא מהם. היא לא קוראת ספר או מקשקשת במחברת - התיק שלה סגור - היא פשוט מתבוננת קדימה, אל האוויר, בלי לזוז.
אולי היא משועממת. עוד לפני שאת שמה לב מה קורה, השיעור מסתיים. כל התלמידים יוצאים מהכיתה לשחק בחוץ, חוץ מהתלמידה החדשה. היא ממשיכה לבהות באוויר.

אלכס / צ'וסורה / קאי הייס

"ממש כאן, ילד." הקול נשמע משועשע. "איפה אני עוד יכולה להיות?"
כעת אתה מתחיל להצליח למקם אותו. מי שזו לא תהיה, היא נמצאת איפשהו באיזור חנות הנרות שנסגרה לפני שנים. כמה... מטריד? המקום הוא חורבה. גיבוב לא ברור שמורכבת מנסורת קרושה, עץ רקוב ועובש עקשן. למה שמישהו ירצה..?
"היי, ילד," אומר הקול שוב. "אתה בא, או שתמשיך לבהות בי?"

חלי / אורליה / לילו ווינצ'סטר

האיש לא מראה שהוא מקשיב לך בעודך מדברת, אבל ברגע שאת משתתקת הוא מגיב. הוא מעביר את עיניו מהקיר אליך בהבעת פנים שלא משתנה, ומשיב.
"אני זה שדיבר אליך." הוא אומר. יש משהו מוזר בצורת הדיבור שלו. קודם כל, יש לו מבטא קל שאת לא מכירה, ולא מצליחה לזהות עם שום מוצא אתני או תרבות; אבל יותר מכל, זה הטון שלו. הוא מדבר בנימה קבועה, אחידה, מבלי להטעים את המילים או לשנות את משקלן, מגלגל את כל הצלילים על הלשון באותו קצב יבש. הוא מטה את ראשו לרגע. "קוראים לי ג'קס," הוא אומר, ברשמיות שנשמעת משונה בסיטואציה שבה אתם נמצאים. "אני יודע איפה אנחנו נמצאים. וככל הידוע לי, זה לא חלום או הזיה."

אוניסף / אולנאנוס / אלייאס

"אל תהיה כפוי טובה," הוא רוטן. "תתנהג בנימוס." ולפני שאתה מספיק להשיב, הוא ממשיך, "מה דעתך להיות מעורב בפרויקט קצת יותר גדול מכפי שאתה רגיל אליו? הסכום יהיה גדול, אני מבטיח לך."

יעל שרה / פרוסטברס / לורין קלרסון

הילד המזורגג יושב על החומה, הרגליים שלו מתנדנדות באוויר, מפצח אגוזים בשיניים ויורק את הקליפות מטה. האם הוא שפוי - ?
"לורין!" הוא אומר בעליצות ומנופף לך בשתי ידיו, כמו תחנת קמח ענקית, מתעלם לחלוטין מהסכנה שבמעשה הזה. "אמרו לך פעם שאת נראית ממש טוב בלילה? החושך מדגיש את העיניים שלך! או שעשית משהו? התאפרת, אולי?"

יעל / אולנאנוס / ריין

לינארה מחכה לך בכניסה לבית, כרגיל, וחוטפת את השקית שאת אוחזת בידך כשאת יוצאת. זו מוסכמה ביניכן; את לא אוהבת ירקות, היא כן, ועכשיו זה מנהג שלכן, מסוג אלה שלא נקבעים מעולם אבל פשוט נכונים. אבל איכשהו, גם המנהג הזה מרגיש היום קצת - דהוי, אפשר להגיד. לינארה מתנהגת מוזר בזמן האחרון. היא מאחרת למקומות ונראית עייפה כל הזמן ואף פעם אין לה זמן אליך. היא גם התדרדרה בלימודים, ואפילו פספסה מבחן אחד ולא השלימה אותו. זה לא מוצא חן בעיניך, בעיקר כי היא לא מספרת לך מה קרה. עכשיו היא מנשנשת מקלות גזר ומתבוננת בעקשנות בדרך שלפניכן מבלי לפגוש במבטך.

"דבר ראשון. אני לא כפוי טובה." אמרתי בניסיון ליהיות הכי מכובד שאפשר, אפילו איתו אסור לי לוותר על הכבוד שלי "ודבר שני. כמה? כמה גדול?" ידעתי שהתנסחתי לא טוב. אבל זה כבר יצא לי מהפה. הולכת ליהיות לי שיחת נזיפה ארוכה מאוד..

טליה / פרוסטברס / איקורה בראם

איקורה הסתכל על הטבעת. היא נראתה פשוטה כמו הטבעות של דודתו. בדרך כלל כשאחת מטבעות העץ של דודתו הייתה נשברת היא לא הייתה טורחת לתקן אותה אלא פשוט קונה אחת חדשה. אלו לא היו טבעות שסימלו משהו בדרך כלל, לא טבעת נישואין או טבעת משפחה, בדרך כלל אלו פשוט היו טבעות ליופי בלי משמעות.
"אוקיי, אני מניח שאני יכול לתקן את זה תוך יום או שניים."
הוא מושיט את ידו אל הטבעת כדי שהוא יוכל לקחת אותה ולשים בכיסו. הוא יתקן את הטבעת בבית שלו כשיהיה לו זמן. בטח אחרי העבודות בחצר ושיעורי הבית אבל לפני ארוחת הערב. הוא יכול לפנות לזה מקום בלו"ז שלו.
בדרך כלל לא לקח לאיקורה זמן רב לתקן דברים, אבל בדרך כלל הוא לא תיקן דברים שדורשים מוטוריקה עדינה. הוא בדרך כלל תיקן חפצים יותר גדולים כמו כיסאות. איקורה היה בסדר במוטוריקה עדינה, הוא ידע לתפור אחרי הכל, אך זה לא היה הצד החזק שלו. הוא העדיף לעבוד על דברים גדולים יותר שטעות קטנה לא תהרוס אותם מאשר דברים קטנים ועדינים, שכל טעות קטנה יכולה להרוס את כל היצירה.

אני שמה לב שלינארה קצת מתחמקת ממני. אנחנו ממשיכות ללכת ביחד להית הספר כל יום, אבל היא מרוחקת. אנחנו כבר לא נפגשות אחרי הלימודים, ולא עושות שום דבר ביחד למעשה. גם עכשיו כשאנחנו הולכות היא נמנעת מלהסתכל עליי. אני מבינה שעובר עליה משהו, אבל אם היא לא רוצה להגיד לי אני לא אדחק בה. זה מעבצן אותי שהיא לא מרגישה בטוחה מספיק כדי לשתף אותי, אבל אני מסוג האנשים שילחץ עליה.
כשאנחנו מגיעות לבית הספר, אחרי דרך שלמה בשתיקה, היא מסתכלת עליי נבוכה. "הממ תודה על הירקות..?" הא אומרת בשקט.
אני מהנהנת. "כן, בכיף"
היא מסתכלת עליי עוד שניה, ואז היא אומרת לי "טוב, אז, אני מניחה שנתראה אחר-כך" ואז היא נכנסת לבית הספר, ונעלמת.

תהיתי אם כדאי לי ללכת להגיד לה משהו. אולי זאת הייתי הזדמנות בשבילי שתהיה לי חברה. היא בטח עדיין לא שמעה את השמועות עליי, אם כי, אני די הבאתי את זה על עצמי. לולא לא הייתי שקטה כל כך ומתנהגת מוזר, אולי כל השמועות האלה לא היו קיימות, והיו לי חברים בבית הספר... למרות שגם אם זה היה ככה, ריי יצטרף שנה הבאה לבית הספר שלי, והוא בטח היה הורס את זה. הסתכלתי שוב על הילדה, עדיין חושבת אם ללכת להגיד לה משהו. בסוף התקרבתי אליה, ואמרתי לה ''היי''. הילדה התעלמה והמשיכה לבהות באוויר, אז חזרתי לכיסא שלי. ידעתי שזה היה רעיון גרוע.

אלכס / צ'וסורה / קאי הייס
"מי את? איפה את?" הוא שאל את החלל הריק מאדם.
"ממש כאן, ילד." הקול נשמע משועשע. "איפה אני עוד יכולה להיות?"
הקול הגיע איפשהו משמאלו, קאי היה בטוח בכך כעת. אבל הדבר היחיד שנמצא באזור ממנו הגיע הקול היה חנות הנרות.
אם תסתכלו על חנות הנרות היום בלי להכיר את מה שהייתה פעם, לא הייתם יכולים להעלות בדעתכם שכמה שנים לפני כן הייתה בטיחותית לבני אדם. חנות הנרות פשטה את הרגל לפני שנים, ואף אחד לא טרח לקנות את המבנה מאז, במיוחד לאחר שהשררות החלו. כיום, מצב החנות אינו טוב יותר מהמצב של הבית שלו. כשנזכר שוב בבית הבוער מאחוריו קאי התקשה לנשום פעם נוספת אז הוא ניער את המחשבה מראשו.
הוא בחן את שרידי החנות, אותם שרידים שהיה צריך לעבור לידם כל יום בדרך לבית הספר, הוא זכר בהבזקים את הימים בהם היו מבנה נאה עם מוכרים נלהבים, אבל היום? למה שמישהו ירצה...?
"היי, ילד," קול הנערה נשמע פעם נוספת. "אתה בא, או שתמשיך לבהות בי?"
אני באמת צריך להיכנס לשם? אבל איזו אפשרות אחרת הייתה לו? הוא לא יכל לחזור לבייתו, כי לא נשאר לו אחד. הוא חשב על ללכת לליילה, אבל הוא לא רצה להטריח את הוריה שגם ככה ידע שהיו עמוסים. והאדם האחר היחיד שהיה חשוב לו אי פעם... טוב, אין כבר טעם לחשוב עליו.
הוא התחיל להתקדם בצעדים זהירים לעבר החנות ההרוסה, ככל שהתרחק מהבית כך האוויר התקרר יותר ויותר. "את הולכת להתגלות או שתמשיכי להיות מסתורית, ולהתחבא בצללים?"
הוא שם לב שעל פניו חצי חיוך. כי זה היה פשוט מגוחך! כל חייו הוא ישב בצד, שמר על הפה שלו סגור, בקושי דיבר עם אנשים, ועוד פחות עם אנשים שהוא לא מכיר.
ועכשיו יש איזו נערה שמדברת אליו, הוא לא יודע שום דבר עליה, הוא אפילו לא ראה את הפנים שלה! ומה הוא עושה? הולך אליה ומדבר איתה.
קאי לא ידע מה מניע אותו לעשות את זה. אולי הוא רוצה מישהו לדבר איתו אחרי מה שקרה, אולי הוא רוצה מישהו שיסביר לו מה בדיוק קרה, אולי הוא בשוק ולא חושב כמו שצריך, אבל בסופו של דבר הוא מוצא את עצמו נכנס לתוך ההריסות של חנות הנרות, מחפש נערה מסתורית, עם חצי חיוך מרוח על פניו.

חלי / אורליה / לילו ווינצ'סטר
לא נראה שלאדון אכפת ממני יותר מידי, עד שאני משתתקת. רק אז הוא מפנה את המבט אליי, ואני נועצת בו את המבט שבבית הספר קוראים לו 'המבט של לילו' - קר, אדיש ולא מתעניין.
למעשה, אני מאד רוצה לשמוע מה יש לו לומר. זה נראה שהוא יודע יותר ממני על מה שקורה, ואני שונאת את זה. אבל הכלל הראשון שלי הוא לא להראות לאנשים אחרים שאני זקוקה לעזרתם או תלויה בהם, ולכן אני מעדיפה לנעוץ את המבט.
"אני זה שדיבר אלייך." הוא אומר, ואני מתעכבת בראש על הצורה שהמילים נאמרות יותר מאשר על המילים עצמן. קודם כל, יש לו מבטא שלא שמעתי עד עכשיו. האם הוא מאיזור אחר ולא מאורליה? יכול מאד להיות. קשה לדעת, בגלל שלאורליה אין מראה קבוע ואנחנו יכולים להיראות כמו, ובכן, כל דבר. לצערי, הידע שלי על מקומות אחרים ממש מועט מעבר לידע תיאורטי, ואין לי מושג איך אנשים משם אמורים להישמע. הטון שלו הוא הדבר הכי מוזר - נימה קבועה, אחידה בלי שום שינוי או הטעמה של משקל המילים, מעין גלגול של צלילים באותו קצב יבש. אני מכירה את הנימה הזו, כי אני משתמשת בה עם אנשים שאני ממש לא אוהבת. אבל אפילו אני לא נשמעת כל כך... יבשה, פשוט מתנשאת. בלהיות מתנשאת אני טובה, מה נעשה.
"קוראים לי ג'קס," הוא ממשיך ברישמיות מוזרה, אבל זה בסדר בעיני אחרי רגע כי רישמיות זה משהו שאני דווקא כן יכולה לעבוד איתו.
"אני יודע איפה אנחנו נמצאים. וככל הידוע לי, זה לא חלום או הזיה." הוא ממשיך, ואני לוקחת נשימה עמוקה ואיטית כדי לא להתפרץ עליו בשאלות. למה הוא יודע איפה אנחנו נמצאים ואני לא? אני לא אוהבת להיות האדם שלא יודע מה קורה סביבו.
איך הוא יודע את השם שלי? אני לא ידעתי את השם שלו לפני שהוא אמר אותו, ו... אני לא יודעת כלום על מה שקורה עכשיו, למען האמת, ואני צריכה לנשום עמוק שוב כדי לשמור על השלווה שלי.
"היכן אנחנו נמצאים?" אני שואלת אחרי זמן שמרגיש כמו נצח, אבל ככל הנראה היה רק דקה או שתיים. שוב, אני נכשלת להישמע בטוחה בעצמי ורגועה. אני נשמעת כמו ילדה קטנה ומפוחדת, שמשתמשת במילים גדולות שהיא לא מבינה. הייתי צריכה לומר איפה ולא היכן, זה היה נשמע פחות מטופש.
"איך אתה יודע את השם שלי, אבל אני לא יודעת את שלך?" אני מוסיפה לאט.

בכל זאת הוא היה שם לפני. אני נאנחת בשקט, הוא בהחלט נראה לא שפוי. הוא מנסה להתחיל איתי? כי אם כן, זאת דרך ממש גרועה לעשות את זה. אין לי הרבה סבלנות.
"מה אתה רוצה? אני ממהרת."