דיון / כאב וסבל עם אמונה

יש הרבה אנשים שמאמינים שכל עוד הכאב קיים זה אומר שאין אלוהים בעולם. אם הסבל כל כך גדול אי אפשר להגיד שדבר טוב כמו אלוהים קיים. זה כביכול מתנגש.
אני כמובן לא מאותם אנשים. אני סובלת כל חיי ועדיין מהללת את הקדוש ברוך הוא ואוהבת אותו עד כלות נשמתי.

מה אתם חושבים?
האם הכאב והסבל בעולם גדולים יותר מהאמונה?
איך אפשר להגיד שאלוהים קיים למרות הסבל?
מה צריך לקרות בעולם כדי שהלא מאמינים יתחילו להאמין?
איך אפשר לשכנע את הלא מאמינים שגם עם כאב וסבל יש בורא לעולם?

זאת הסתכלות מתוך איזו הנחה שאלוהים חייב לנו משהו. למה מגיע לנו רק טוב? אנחנו בעצמנו הרי מייצרים הרבה מהרע הזה. ומי אמר שטוב ורע זה משהו שבכלל אפשר לתפוס באופן מוחלט. יש כל כך הרבה דברים אפורים בחיים. אפשר נגיד לקחת את השואה כדוגמה. אני לא רומז בשום צורה שזה לא היה דבר נוראי — לא מקטין מזה אפילו קצת. ובכל זאת, אפשר באמת להתכחש לעובדה שדברים טובים יצאו מזה? זה החדיר לנו באופן חד משמעי שאין מקום בטוח בעולם בשבילנו, ואנחנו צריכים ליצור אותו. וזה אחד מהמניעים להקמת מדינת ישראל. אף אחד לא נמצא במבט של צופה על העולם ויכול להגיד מה התברר כרע מוחלט וטוב מוחלט. זה גאוותני לחשוב בצורה כזאת. ואני לא אומר שאני לא הייתי שם. זה פשוט טעות שנוטים אליה, וזה בסדר. צריך להבין שלא את הכול אנחנו מבינים, וזה באופן קצת אירוני המפתח להבנה.

עדיין לא הבנתי אותך ב-100%. איך המילים האלה יכולות לשכנע לא מאמינים לקבל את זה שיש אלוהים?
אני כמובן מסכימה איתך. כל הטוב והרע בעולם מגיע מהאדם, אנחנו קיבלנו עולם במצב טוב ואנחנו ורק אנחנו האשמים הבלעדיים על כל שינוי לטובה או לרעה שקורה פה.
ואז מגיעה שאלה אירת. לא רק האם אלוהים מרשה לסבול אלא האם הוא בכלל קיים כי האדם אחראי על הרס העולם עצמו.
ואיך זה מסביר את הסבל והכאב?

אני יגיד את זה בקיצור
הסבל הוא שהופך את החיים ליקרי ערך
כנ"ל המוות
החיים לא היו יקרים כל כך
ועדין לא מספיק

החיים זה הכי יקר שיש. אין יותר.
המוות מקום מוצלח, עובדה שאף אחד לא חוזר ממנו.
ועדיין, זה לא עונה לי על השאלה.