אז... זה קטע שכתבתי במשך חודשיים והוא תמיד היה נראה לי מאולץ מדי :>
בסוף קראתי אותו שוב עכשיו והוא היה נראה סבבה אז הנה מה שיצא. גם השם ניסיתי כמה וריאציות אחרות של אותו השם וזה מה שיצא לול.
תקראו קודם את הקטע הזה בשביל להבין יותר

---

לאחותו הקטנה של לוקה, רובין, הייתה תאוריה שהיא פיתחה כבר כשהיא הייתה בת ארבע. היא תמיד אמרה שהיא, לוקה וכל שאר הילדים היתומים הם הלוחמים של האור, והתפקיד שלהם היה לעזור לשאר האנשים בעולם.
לוקה, מבחינתו, תמיד חשב שזה מגוחך. מאז ומתמיד הוא ידע שהיו לו הורים שהחליטו למסור אותו. אולי הם לא יכלו לדאוג לו, אולי הם לא רצו אותו. זה גם מה שקרה עם ההורים של רובין.
אבל הפעם הוא היה צריך למלא את התפקיד של לוחם האור.
הוא היה צריך לעודד את הילדה החדשה.
זאת הייתה הפעם הראשונה שהוא פגש את ליב. הוא אפילו לא ראה אותה לפני שמיקה הביאה אותה כמו בדרך קסם אל המקום בו הוא וכל החבורה ישבו בחצר, אבל לא היה אפשר לטעות במבט המוטרד שעטתה כל הזמן הזה. משהו הציק לה, והוא רצה לעזור לה עם זה.
ולכן הוא חיכה מחוץ לשער בית הספר, מותח את צווארו בניסיון לראות אותה בין כל התלמידים. אחרי שתי דקות שלא ראה כלום הוא כבר התחיל לדאוג שהוא פספס אותה, אבל אז הצליח לזהות את שיערה הכהה בעודה יוצאת החוצה, אותה הבעה מוטרדת על פניה. הוא הפנה את כיסא הגלגלים לכיוונה במהירות.
"היי," אמר ברגע שנעצר לידה.
בהתחלה ליב לא הבינה מי פנה אליה, אבל ברגע שראתה את לוקה פניה עטו הבעה מופתעת. "לוקה, נכון?" היא שאלה בהיסוס.
הוא הנהן, מרוצה על שזכרה את שמו. "את רוצה אולי לבוא אליי עכשיו?" שאל בתקווה.
ליב נראתה מודאגת. "אני לא חושבת שכדאי…" היא התחילה, אבל לוקה קטע אותה במהירות.
"אפשר להזמין פיצה."
הנערה הביטה בו לרגע, ואז נשכה את שפתה. "אני מניחה שזה לא יזיק אם אני אבוא לקצת זמן."
לוקה חייך בעודה מוציאה את הטלפון לעדכן את ההורים שלה, ואז הוביל אותה אל ביתו.
"עדיף שנשב בחוץ," הוא אמר בדרך. "אמא שלי עובדת בבית, אז כדאי לא להפריע לה." זה היה רק חצי מהאמת, כמובן. הוא יותר פחד שאמא שלו תביך אותו בפני ליב, יותר משפחד להפריע לה בעבודה. הוא עשה כבר את הטעות הזאת כשהזמין את ז'אק אל ביתו - לז'אק כמובן זה לא הפריע, אבל לוקה לא הסכים שהם יפגשו בבית שלו במשך חודש שלם.
"במה היא עובדת?" שאלה ליב.
"איזה משהו באינטרנט, אני לא באמת יודע." שוב שקר. לא הייתה שום ערובה שהיא לא תחזור הביתה ותחפש בגוגל.
"ואבא שלך?"
"אמא," תיקן לוקה. "יש לי שתי אימהות. היא עורכת דין."
"אה," אמרה ליב במבוכה.
"ובמה ההורים שלך עובדים?" הוא שאל בניסיון לעודד אותה.
"לא משהו מעניין." ליב התחמקה, ולוקה לא ניסה ללחוץ עליה.
ברגע שהגיעו אל הבית, לוקה התקשר להזמין פיצה וסידר להם מקום לשבת בחוץ. ליב התעקשה שהיא לא רוצה תוספת על הפיצה, אפילו כשלוקה אמר שהמחיר בכל מקרה עולה בגלל הזיתים שהוא עצמו הזמין. גם כאן הוא לא לחץ עליה יותר מדי.
"יש לך אחים?" שאל לוקה כשהפיצה הגיעה. הוא התחיל להפריד בין המשולשים.
הפעם לקח לליב זמן לענות. "כן, אחות גדולה. אבל היא לא גרה בבית."
"יש לה בית משלה?"
"משהו כזה."
לוקה לא שאל אותה מה זה 'משהו כזה'. "גם לי יש אחות, אבל קטנה. קוראים לה רובין. היא כנראה מרגלת עלינו מבפנים." הוא החווה בראשו אל תוך הבית בעודו לוקח ביס מהמשולש שלקח לעצמו. ליב הפנתה מהר מבט אל החלון בניסיון לתפוס את הילדה הקטנה בשעת פעולה, אבל כמובן שהיא לא ראתה דבר.
אחרי שתיקה קצרה בה אף אחד מהם לא אמר דבר, שאלה ליב לבסוף, "למה הזמנת אותי לכאן?"
"אנחנו חברים, לא?"
בהתחלה ליב לא ענתה, ונראה היה שהיא מסתבכת עם המילים. "רק היום נפגשנו."
"זה הופך אותנו לפחות חברים?" שאל לוקה בבלבול.
הפעם היא לא טרחה לענות.
"אם את חייבת לדעת, את היית נראית מוטרדת אז רציתי לדעת אם את רוצה עזרה. חוץ מזה, הייתי צריך תירוץ להזמין פיצה."
ליב חייכה חיוך קטן אחרי ההערה האחרונה. "אתה לא צריך לדאוג לגבי. אני בסדר גמור."
"אני עדיין כאן למקרה ותצטרכי," הבטיח לוקה ולקח עוד ביס מהמשולש שלו.
"תודה."

•••

בחצי השעה הבאה לוקה וליב ישבו ודיברו על דברים סתמיים. מה התחביבים שלהם? איך המשפחה שלהם? מה הם חושבים על כל אחד מהחבורה? (ליב התחילה להתנהג מאוד מוזר כשהם הגיעו לדבר על מיקה). בסופו של דבר, אחרי שהם סיימו את הפיצה, ליב קמה ונופפה ללוקה לשלום, ונעלמה אל הרחוב.
לוקה נשאר בחוץ וחשב על מה שקרה. בסופו של דבר הוא לא הצליח לגלות מה מטריד אותה, בטח שלא לעזור לה עם זה. בדיוק באותו הרגע רובין יצאה אל המרפסת ובידה נייר.
"היא כבר הלכה?" היא שאלה בבלבול, וחיפשה בעיניה את ליב. "רציתי לתת לה את זה."
לוקה לקח את הדף שהושיטה לו, שעליו היא ציירה ציור. לקח לו רגע להבין שהיא ציירה את ליב ואותו. בציור הם עמדו - עמדו, לוקה שם לב, שניהם - בשטח פתוח כלשהו, כנראה שדה או אחו, והסתכלו לעבר נקודה באופק. הציור היה צבוע בעיפרון, ואפילו שהיא צבעה את כל החלקים הכהים - השיער שלהם, העיניים של ליב - העור של הנערה נשאר לבן.
"זה ממש יפה." לוקה חייך אליה וניסה להחזיר לה את הציור, אבל היא לא לקחה אותו.
"אתה יכול להביא לה את זה כשתפגוש אותה שוב?"
לוקה הבטיח לה שימסור את זה לליב, וחזר להסתכל על הציור אחרי שרובין נעלמה חזרה אל תוך הבית.
מאז שהיה קטן לוקה למד לא להתייחס לשוני בין אנשים. בין אם זה במראה, באישיות, בכל היבט אחר. ולמרות זאת, הוא הבין עכשיו, הוא עדיין ראה את השוני.
רק רובין ראתה אנשים כמו שהם באמת.
היא באמת הייתה לוחמת של אור.