אני לא פה לנצח || רוונה

*אזהרה: טריגר להתאבדות.
צלצול קלוש המודיע על הודעה נכנסת ממלא את חלל החדר. דיאנה מתרוממת מתנוחת השכיבה שבה הייתה שרויה, מותחת את ידה לכיוון השידה ומקרבת את הטלפון לפנים שלה. היא מקלידה את הסיסמה ורואה שזו הודעה מאנה; חיוך מעקם את פיה והיא פותחת את ההודעה.
לפתע פניה נופלות. עיניה סורקות את הצג בייאוש, מחפשות שמץ של צחוק. תערובת של דמעות, יובש בעיניים והלם גורמות למילים על צג הטלפון להתערפל.
היא מפילה את הטלפון על השטיח הרך שבחדרה ויוצאת מהחדר, לא טורחת לסגור אחריה את הדלת. היא טסה במורד המדרגות, עוצרת את עצמה מהתנגשות חזיתית בשולחן האוכל, ומתעסקת עם מנעול הדלת בידיים רועדות. בניסיון הרביעי להסרתו היא מצליחה, ומתחילה לרוץ לרחוב, מתעלמת מהחשכה השוררת.
הנערה המפוחדת רצה בלי לראות לאן, אך במודעות מלאה כיצד עליה להגיע למקום המיוחל – הרי הביקורים בו הפכו לדרך קבע בשבילה. היא רצה בעיניים דומעות, לא טורחת למחות אף דמעה. הרגליים שלה כושלות מדי פעם בעקבות הריצה הבלתי מתוכננת, אך היא מתעלמת, ממשיכה לרוץ.
האוויר קר ומפלח את הריאות בכל נשימה, וקולות של אכילת ארוחת ערב בוקעות מן הבתים שבשולי הכביש. ערב רגיל.
מוחה של דיאנה מלא אך ורק במחשבה אחת: היא חייבת למצוא את אנה. לפני שיהיה מאוחר מדי.

היא מגיעה לבית הכי כבוי ושקט ברחוב. שום קול לא בוקע ממנו, ושום אור לא מופץ מחלונותיו המאיימים. הבית דומם.
נשימתה נעתקת והיא רצה לכיוונו, בטוחה שזה סתם, לא באמת חשוב. אנה עדיין שם. היא חייבת להיות.
דיאנה מטפסת מעל השער הנמוך, רצה בכבדות במעלה המדרגות ודופקת על הדלת, הכי חזק שהיא מסוגלת.
הכול שקט, כבוי. נשאר דומם. הדפיקות שלה נבלעות בתוך הדלת, כולאות איתן את כל התקווה שהייתה לה. היא נשענת על הדלת האדומה, אט אט היא מחליקה במורדה ומתיישבת על ריצוף האבנים הלח. היא טומנת את ראשה בין רגליה הארוכות ומעבירה את ידיה בשערה הקצוץ.
אנה חייבת להיות במקום כלשהו. היא לא... היא לא באמת מתכוונת. ההודעה הזאת הייתה סתם.
דיאנה יוצאת, מחליקה במדרגות הכניסה ומתרוממת. היא פונה לצד ימין, מתחילה לרוץ בכביש השומם.

והיא מגיעה. לאחר ריצה ארוכה היא מגיעה לצוק, קריסטוויל פוינט.
המכונית של אנה נמצאת שם, דוממת.
בפעם הראשונה באותו הערב דיאנה מצליחה להריץ בראשה את תוכן ההודעה מאנה: 'אני לא פה לנצח.'

------------
ת"ב?

וואו.
אין לי ת"ב.
זה מדהים.

אני כן אתן ת"ב (זה ידרוש ממני מאמץ מסוים), אבל את ביקשת, אני מיישמת!
ומכיוון שאני יודעת שאת לא נוהגת לכתוב הרבה קטעים בסגנון כזה, אני אשתדל להיות עדינה - בכל מקרה, כרגיל, שום תיקון או הצעה לא נועדו לפגוע.

טוב, בעצם אין שום דבר יותר מדי בעייתי פה, או אפילו משהו שהייתי ממליצה לשפר. בתור הצעה קלושה: רוב הפסקה בנויה ממשפטים שלמים, כמעט בלי פסיקים. אולי בשני המשפטים האחרונים תוכלי להחליף את הנקודה, לדוגמה: היא מקלידה את הסיסמה ורואה שזו הודעה מאנה; חיוך עולה על פניה והיא פותחת את ההודעה.

כאן יש כפילות במילה "פניה", אולי תוכלי לשנות את זה כך: חיוך מעקם את פיה והיא פותחת את ההודעה. לפתע פניה נופלות.

אוקיי, את זה מאוד אהבתי, ובעיקר את הניגודיות יוצאת-הדופן: "תערובת של דמעות, יובש בעיניים..."
בהזדמנות זו אני אציין שסגנון הכתיבה בקטע הזה גורם לי לתחושה קודרת. (בקטע טוב, כמובן - הרי זו המטרה!)

מקסים, אין ביקורת... ^^

גם פה יש קצת כפילות, עם ה"היא". אני יודעת היטב כי לפעמים ישנה בעייתיות מעצבנת עם גופים ושמות, אז אולי הייתי מנסה לשנות לגמרי את הניסוח של המשפט: האישה המפוחדת רצה בלי לראות לאן, אך במודעות מלאה כיצד עליה להגיע למקום המיוחל – הרי כמה פעמים כבר הייתה בו? היא רצה בעיניים דומעות, לא טורחת למחות אף דמעה. הרגליים שלה כושלות מדי פעם בעקבות הריצה הבלתי מתוכננת, אך היא מתעלמת, ממשיכה לרוץ. (זה ממש לא מושלם, רק ניסיתי להדגים את כוונתי.)

*בשלב הזה ירדתי מיליון שורות כי לא הייתה לי ביקורת...

אולי "מופץ" זה מעט כללי: אפשר לנסות ולייחד את הפעולה, כמו למשל "מופץ מתוכו", "מופץ מחלונותיו" וכדומה.
כמו כן, אולי במקום "כבוי" ניתן לכתוב "חשוך", "אפל", "קודר", וכיוצא באלה. לדעתי המילה "חשוך" תיתן עוד קצת אפקט של מתח/חשש.

בשלב הזה כבר מבינים שמשהו נורא מתרחש - אני כל כך אוהבת את הדרכים שאת מוצאת בכדי להדגיש את זה. ^^

אמנם מגושמות היא מילה, אך לא מילה פופולרית ביותר (אישית, בפעם הראשונה שקראתי את השורה, לא הבנתי למה השתמשת דווקא בזה). הייתי ממליצה לך להחליף אותה במילה כגון "כבדות", או "סרבול"; זה פשוט נשמע יותר טוב.

אני מטורפת על השילוב שאת עושה בין פעלים לתחושות.

עוד כפילות, במילה "דלת". את כבר יודעת מה לעשות, אז אני אחסוך את החפירה.

תיאור התחושות והמחשתן. מקסים!

פה אולי הייתי משנה מעט את הניסוח: דיאנה יוצאת, מחליקה במדרגות הכניסה ומתרוממת. היא פונה לצד ימין ומתחילה לרוץ בכביש השומם.
לבחירתך. (:

פה כבר קל לנחש מה קרה. התיאור מקסים, והעברת הנקודה - אפילו עוד יותר.

אני חושבת שזה קטע מושלם! את מוכשרת כל כך! תכתבי עוד קטעים בסגנון כזה - מתברר שהוא מתאים לך, ובאמת, אהבתי את זה מאוד. מצפה לקטעים נוספים! 3>

קודם כול, תודה רבה! 3>
גם לקטע הקודם שכתבתי כתבת ת"ב, וגם לזה - אני ממש מעריכה את זה.

עצה טובה מאוד. ערכתי.

תודה על ההצעה. ערכתי. (:

את צודקת לגמרי, ערכתי, אבל בצורה קצת שונה.
זה המשפט החדש: הנערה המפוחדת רצה בלי לראות לאן, אך במודעות מלאה כיצד עליה להגיע למקום המיוחל – הרי הביקורים בו הפכו לדרך קבע בשבילה. היא רצה בעיניים דומעות, לא טורחת למחות אף דמעה. הרגליים שלה כושלות מדי פעם בעקבות הריצה הבלתי מתוכננת, אך היא מתעלמת, ממשיכה לרוץ.

לגבי ה"מופץ"; את צודקת. ערכתי ל"מופץ מחלונותיו המאיימים".
לגבי ה"כבוי"; בעיקרון את צודקת, אבל אני לא רוצה לערוך. עכשיו אני אסביר מדוע: כשאני מדמיינת ערב רגיל, אני מדמיינת בתים שאור בוקע מהם. גם "חשוך" הינה מילה שיכולה להתאים, אך אני מעדיפה את המילה "כבוי" כיוון שאני רוצה להדגיש שזה רק כבוי. יש דרך להדליק את האור, והתאבדות היא אף פעם לא הדרך.

ערכתי ל"כבדות". תודה. (:

ערכתי. (:

כשאני חושבת על זה בשנית, הניסוח שלך מוצלח יותר. ערכתי, תודה.

כמובן, לא פגעת בי; אני ממש שמחה לקבל ת"בים.
דרך אגב, הת"בים שלך ממש טובים והם מאוד עוזרים לי להשתפר.
תודה על הכול! 3>