בן הכוכבים|וריאן, סיפור בהמשכים, R כנראה

*אני רק רוצה לשים אזהרת טריגר למילה אנורקסיה. אין כאן שום דמות אנורקסית אבל אני כן להשתמש במילה אנורקסיה לתאר מישהי, אז אם זה מפריע לכם :<
אני אוסיף עוד טריגרים אם הם יופיעו, פשוט בנתיים אין כלום.
*הכל נכתב בשביל האתגר של NaNoWriMo, תשתתפו גם D:

בן הכוכבים

תקציר
בן הכוכבים ג'מי היה מודע לקולות ששמע אופיוקוס, הכוכב לשעבר, כבר מרגע שנוצר. לאחר שלא הצליח להוציא מאופיוקוס תשובות, הוא מצליח לשמוע את הכוכב הנופל ממלמל בשנתו על מסע מזרחה. בליווי חבריו, ג'מי יוצא למסע מזרחה בחיפוש אחר הקול, בניסיון לעזור לאופיוקוס לחזור אל השמיים.

תוכן עניינים
פרולוג - 553 מילים
פרק 1 - 1109 מילים
פרק 2 - 833 מילים
פרק 3 - 888 מילים
פרק 4 - 978 מילים
פרק 5 - 783 מילים
פרק 6 - 782 מילים
פרק 7 - 1648 מילים
פרק 8 - 772 מילים
פרק 9 - 815 מילים
פרק 10 - 891 מילים
פרק 11 - 952 מילים
פרק 12 - 1110 מילים
פרק 13 - 1152 מילים
פרק 14 - 820 מילים
פרק 15 - 1202 מילים
פרק 16 - 1420 מילים
אפילוג - 552

פרולוג

הוא לא זכר כיצד הגיע אל נקודת האיסוף הזאת. הוא לא זכר את הנפילה מהשמיים. הוא לא זכר את הכאב שכנראה הכה בו כשפגע באדמה. הוא לא זכר דבר ממה שקרה לפני זה.
אבל הוא כן שמע את הגור.
הוא הביט אל האדמה שמתחתיו, וראה את היצור הקטן השוכב על החול לצידו. העור שלו היה נראה כמעט כמו מראה המשקפת את השמיים השחורים מעליהם, אבל הכוכבים שעל היצור יצרו את אותה קבוצת הכוכבים שוב ושוב, והזר אפילו לא היה צריך להתאמץ לזהות למי קבוצת הכוכבים הזו הייתה שייכת. ג'מיני – תאומים.
נראה שהם דאגו לו לחברה.
הוא הביט ביצור הקטן בסקרנות. קרניים לבנות בצבצו מראשו. הוא כמעט והתפתה לגעת באותן קרניים קטנות, אבל עצר את עצמו רגע לפני שאצבעו נגעה בבליטה הלבנה. הוא ידע שאסור היה לו לגעת בגור עדיין.
הוא קרע חתיכה מהחולצה שלבש ועטף בה את היצור הקטן, נזהר שלא לגעת בו בטעות. לאחר שסיים, הרים הזר את הצרור והביט בשמיים בחיפוש אחר הכוונה.
הוא ראה כמעט מיד שחסרה שם קבוצת כוכבים אחת. קבוצת הכוכבים שלו.
הוא ניער את ראשו בשביל לנקות את המחשבות והחליט להתמקד במטרה הניצבת לפניו - להגיע אל הכפר הקרוב ביותר. אם הוא זכר נכון, הכפר היה במרחק של קילומטר וחצי לכל היותר מנקודת האיסוף הזאת. כשהוא יגיע לשם הוא יוכל לשכנע מישהו שיגע בגור ו-
כאב חד עצר את רצף המחשבות שלו. הוא הביט מטה אל ידו וראה שהקשקשים שכיסו את עורו מתחילים לנשור.
הם לא הסתפקו בלהפוך אותו לבן תמותה – הם הפכו אותו לאנושי.
הוא נשך את שפתו בחוזקה בשביל לא לצעוק בתסכול והתחיל להתקדם לכיוון הכפר. בכל צעד שעשה נשרו עוד ועוד קשקשים, ובסופו של דבר נשאר מלבד עור אדום. אפילו הלשון המפוצלת הפסיקה להציץ מבעד לשפתיו, כמעט מתוך אינסטינקט ולא מתוך כוונה תחילה, אבל לזה הוא כבר לא שם לב.
הוא הצליח לראות את הכפר.
הרוחות השתיקו את יפחת ההקלה שנפלטה מפיו כשמיהר בריצה קלה אל הכפר, מצמיד את הגור הקטן אל חזהו בשביל לוודא שלא יקרה לו משהו. השעה הייתה שעת לילה מאוחרת, אבל הזר הצליח לזהות כמה אנשים שעוד הסתובבו בחוץ. אולי אחד מהם יסכים לעזור לו, או לפחות לגעת בגור שנשא.
האדם הראשון שנתקל בו כשנכנס לכפר היה גבר צעיר בשנות העשרים לחייו, לכל היותר. השיער השחור שלו היה נראה כאילו הוא הוחלק לאחור בכוח, והעיניים החומות שלו נטו בזווית קלה כלפי מעלה. מסיבה לא ברורה, הדבר הראשון שחשב עליו היה סקורפיו, אבל הוא ניער את ראשו בשביל להעלים את המחשבות ומיהר את האיש.
הגבר הצעיר נראה מבולבל כשדרכו נחסמה על ידי אותו אדם זר שצץ מולו, אבל הוא אפילו לפני שבכלל הספיק לשאול אותו משהו הוא כבר קיבל תשובה.
"בבקשה, תיגע בו," אמר הזר והושיט אל האיש את הגור בעודו מביט בו במבט חודר, כאילו הוא היה האדון והגבר היה בסך הכל משרת. לקח לו רגע לזכור שזה כבר לא נכון, והוא השפיל את מבטו במהירות. "בבקשה," הוסיף פעם נוספת, הפעם עם פחות תוקפנות בקולו.
"אתה בסדר?" שאל האיש, שעדיין לא נגע בגור. "אני מכיר אותך?"
"תיגע בו!" הפעם הזר צעק את זה, והאיש מיהר לעשות את מה שהתבקש לפני שפנה משם ונעלם בהמשך הרחוב בזריזות.
עכשיו נשאר במקום רק הזר, שעמד והביט בגור שבידיו בעיניים פעורות. הוא כבר לא היה נראה כמו השמיים – הוא היה נראה כמו גרסה קטנה של אותו אדם שפגש רק לפני דקה.
והוא היה נראה בדיוק כמו סקורפיו.
הכוכב הנופל חייך לנוכח המחשבה וחזר ללכת בכפר. "בוא נמצא מקום לישון בו, ג'מי."

הקפצה כדי שתוכלי לפרסם את הפרק הבא :)

*אופיוקוס=נושא הנחש

פרק 1

"הוא ממלמל מתוך שינה."
ג'מי ישב על הכורסה בחדר המשפחה בביתו, ושרלוט התפרשה על הספה כאילו הבית שייך לה. בחמש דקות האחרונות ג'מי ניסה לשכנע את חברתו שיש משהו מוזר בהתנהגות של אופיוקוס, והיא המשיכה להתעקש שלא יכול להיות שום דבר לא בסדר בכוכב – גם אם הוא כוכב לשעבר.
לא היה שום ספק, החברה הכי טובה של ג'מי הייתה מאוהבת באפוטרופוס שלו.
לא שהוא היה צריך אפוטרופוס בגיל מתאיים וחמישים, אבל בכל זאת. אופיוקוס היה הדבר הכי קרוב למשפחה שהיה לו אי פעם, לא משהו שמובן מאליו שבכלל יהיה ליליד כוכבים, ובהחלט לא התחשק לו לראות את האדם הכי קרוב אליו מאבד את שפיותו.
אבל ברור ששרלוט לא הבינה איך הוא מרגיש. מאז ומתמיד היא גרה בבית היתומים של הכפר, כמו כל ילידי הכוכבים שבכפר, כך ג'מי הבין כשהיה צעיר. החוק החליט שילידי הכוכבים חייבים לגור בבית יתומים ולא לפתח קשר קרוב עם שום משפחה מאמצת. הכאב על מותם יהיה קשה מדי.
טוב, כל ילידי הכוכבים חוץ מג'מי.
מאז שהוא זכר את עצמו שרלוט החליפה חברים כמו גרביים, והתאבלה רק שעה אחת על כל מי שמת. לה לא הייתה בעיה עם חיי הנצח שלה. לעומתה, ג'מי נהג להתרחק מכל הסביבה שלו. חוק מספר אחת - לא לפתח קשר קרוב למישהו שעומד למות.
שרלוט הייתה ילידת הכוכבים היחידה בכפר חוץ מג'מי, והחברה היחידה שלו חוץ מאופיוקוס – שמצא דרך להשאיר את הגוף בן התמותה שלו בחיים במתאיים חמישים השנים האחרונות מאז שהוא נפל מהשמיים, וכנראה ימשיך להשאיר אותו ככה גם במתאיים וחמישים השנים הבאות.
הוא לא היה צריך אף אחד אחר חוץ מהם.
"אוי, תפסיק כבר להיות כל כך פסימי, ג'י," התלוננה שרלוט והביטה בו במבט זועף. "אין לך מה לדאוג לגביו. למקרה ושכחת – הוא כוכב. הוא לא יכול להשתגע."
"יש סיבה שהוא כוכב נופל, את יודעת," רטן ג'מי בשקט, אבל החליט להפסיק להתווכח. גם אם היא הייתה מאמינה לו – זה לא היה עוזר לאופיוקוס יותר.
"ועכשיו, בוא נעבור לנושא חשוב יותר," אמרה שרלוט בהתלהבות וקמה לישיבה. "החבר החדש שלי!"
"הקודם כבר הספיק למות?"
"הוא לא מת, הוא סתם היה מטומטם."
ג'מי גלגל את עיניו. הדבר היחיד ששרלוט חשבה עליו היה בנים – לעיתים נדירות גם בנות – ולא חשוב כמה הוא היה מתלונן, הוא ידע שהוא לא יוכל לעצור אותה מלדבר עליהם. כאילו שהמוח שלה לא היה יכול להכיל יותר ממחשבות על בני הזוג שלה.
"אז פגשתי את הבחור הזה – קוראים לו קאלן – והוא אפילו טוב יותר מג'יימס." זה היה ראוי לציון, ג'מי חשב. אף אחד אף פעם לא היה יותר טוב מג'יימס.
אבל אפילו הבחור שהיה יותר טוב מג'יימס לא הסיח את דעתו מהמחשבות שלו לגבי אופיוקוס. כשג'מי היה קטן יותר, הוא שמע סיפורים בכפר על אותו כוכב שנפל – הכוכב הזה שעכשיו חי אצלם בכפר הקטן שלהם. אבל למרות כל הגאווה שבסיפורים, עדיין אנשים חששו להתקרב אליו. כולם ידעו שיש משהו לא בסדר בו. כולם ידעו שיש סיבה שבגללה קבוצת הכוכבים שלו נמחקה.
כשג'מי שאל על כך את אופיוקוס, הוא אפילו לא היה נראה מוטרד. "אם הייתי נשאר למעלה, ככל הנראה הייתי הורס משהו." הוא סיפר בעודו צוחק. "הייתי נותן לבני האדם את התרופה שלי אם סקורפיו לא היה עוצר אותי. דמיין איזה אסון זה היה יכול להיות."
אותה התרופה שהצילה אותו ממוות במתאיים חמישים השנים האחרונות.
"היי, ג'י, אתה מקשיב לי בכלל?"
ג'מי התנער מהמחשבות שלו והרים את ראשו בשביל לראות את שרלוט, שנעצה בו מבט נוקב דרך עיניה הכהות.
"תוכלי אולי לספר לי עליו אחר כך? אני לא מרוכז עכשיו."
"כאילו שתהיה מרוכז אחר כך," אמרה שרלוט בנחרת בוז וקמה מהספה. ג'מי היה מופתע שהרגליים הדקות שלה לא נשברו מהמאמץ, אבל הוא הזכיר לעצמו, כמובן, שזה לא המראה האמיתי שלה. "בכל מקרה, אני הולכת עכשיו. אין לי מה להישאר פה אם אתה מתכוון להמשיך ולהתעסק רק באופיוקוס. בבקשה אל תעשה שום דבר טיפשי לגבי התיאוריות ההזויות שלך." ובמילים האלו היא יצאה מהדלת, שיערה הכהה מתנפנף מאחוריה, שוב פעם מתנהגת כאילו הבית שייך לה.
היא הייתה מקרה אבוד.
ג'מי נאנח ונשען לאחור על הכורסא. לפעמים הוא תהה איך השניים נהיו חברים כל כך טובים. לא היה להם שום דבר במשותף חוץ מהיותם ילידי כוכבים. אפילו הפטרונוס שלהם לא היה אותו הכוכב - שרלוט נוצרה על ידי ליאו, ואופיוקוס לא הפסיק לספר סיפורים מדהים על ג'מיני באוזניו של ג'מי.
אופיוקוס.
ג'מי פער את עיניו וקם במהירות מהכיסא. הוא הלך אל החדר של אופיוקוס באיטיות והציץ פנימה. "סליחה?"
הכוכב לשעבר ישב על המיטה שלו עם הגב לכיוון הדלת והחזיק בידו בקבוק תרופה ריק. הוא הסתובב להביט בג'מי מבעד למשקפי העבודה הגדולות שלו וחייך חיוך רחב. "ג'מי! בדיוק סיימתי פה. אתה צריך משהו?"
"רציתי לשאול אותך משהו," ענה יליד הכוכבים ונכנס בצעד מהוסס. אופיוקוס הביט בו בציפייה, אז הוא מיהר להמשיך. "לגבי ה... קולות שאתה שומע."
החיוך נמחק מיד מפניו של אופיוקוס, כמעט כאילו מעולם לא היה שם. "אמרתי לך כבר, זה לא צריך להטריד אותך." הוא ענה והניח את הבקבוק על השידה שלו, כנראה כדי שיוכל להשתמש בו שוב בעתיד. "אל תדאג, אם משהו יקרה אני ללא ספק אגיד לך ראשון."
ג'מי פתח את פיו לענות, אבל אופיוקוס הרים יד במהירות להשתיק אותו. "בבקשה. אין לי סבלנות בשביל זה עכשיו."
הפעם הקול שלו היה חד יותר, וג'מי אפילו לא העלה בדעתו להתווכח. במקום זה הוא יצא בצעד כעוס ונכנס לחדר השינה שלו, טורק את הדלת מאחוריו בשביל לא להשאיר לאופיוקוס מקום להתנצל, כמו שהוא עשה תמיד כשהוא התפרץ ככה על ג'מי.
הוא ידע שהוא מתנהג בילדותיות, וזה בהחלט לא היה אחד הרגעים הגאים ביותר שלו, אבל הוא ידע שאופיוקוס משקר – ברור שיש סיבה לדאגה אם הוא שומע קולות. הרי זאת בדיוק הסיבה שהוא נמצא שם מההתחלה.
הוא נאנח ונשכב עם הפנים קבורות בתוך הכרית. כבר מתאיים וחמישים שנים הוא מנסה להוציא מאופיוקוס את התשובה, וכבר מתאיים וחמישים שנים שאופיוקוס ממשיך לסרב לענות.
הוא בסך הכל רצה לעזור לו.
ג'מי לא ידע כמה זמן הוא נשאר בחדר שלו. לו זה הרגיש כמו עשר דקות, אבל כנראה נרדם באמצע כי כאשר התעורר אור הירח כבר הציץ מהחלון. הוא התיישב על המיטה והביט החוצה אל השמיים, מזהה כמעט מיד את קבוצת הכוכבים של תאומים, הפטרונוס שלו. הוא יכל לזהות את הצורה הזאת בכל מקום. הוא נהג להביט בשמיים בחיפוש אחרי ג'מיני כבר מאז שהיה ילד. הוא חלם על היום שבו יוכל לדבר איתו סוף סוף, במיוחד אחרי כל הסיפורים שאופיוקוס סיפר לו, אבל הוא ידע שזה יקרה רק עוד כמה מאות שנים. אם בכלל יתמזל מזלו.
הוא יצא מהחדר והלך אל המטבח, רק בשביל לראות שאופיוקוס נרדם על הספה שבחדר המשפחה. הוא נעצר והביט בכוכב הנופל ישן. ברגעים כאלו היה קשה לדמיין בכלל שאותו אדם שישן שם עם פה פתוח ומיירר היה אל פעם.
אם זה היה עוד יום רגיל, ג'מי היה ממשיך ללכת בלי להקדיש לו עוד מבט נוסף. אם זה היה עוד יום רגיל, הוא עוד היה ממשיך לזעוף על השיחה שלהם ממקודם.
אבל זה לא היה עוד יום רגיל.
הפעם אופיוקוס צרח.

מקפיצה שוב לבקשת וריאן ^^

הסיפורים שלך מהממים הצילו. תשאילי לי קצת יכולת 3:
אוקיי ג'מי הוא ילדון מתוק ואני עומדת לאהוב אותו לנצח.
עכשיו ברצינות! לכול אחת מהדמויות כבר יש אופי מאוד ברור, וזה מדהים. גם לא הוסבר לנו במפורש שום דבר על העולם והקטע עם הכוכבים. המידע שנכנס בפרק הראשון ובפרולוג נותנים לנו כבר נותנים לנו היבט מספק על העולם וזה נהדר כי שום דבר בזה לא הרגיש כמו דחיסת מידע או מאולץ. קיצר יפה מאוד ואני מחכה לקרוא את שאר הסיפור!!

כנראה שהפרק הזה יראה לכם כמו אינפו-דאמפ רציני ותירוץ נוראי לגלות לכם את ההיסטוריה של העולם ואת הדרך שבה הוא בנוי במהירות, אבל זה לא נכון. חשבתי על זה הרבה והדרך היחידה שתבינו מה קורה בהמשך הסיפור יהיה אם תשמעו קודם את הסיפור של אופיוקוס, היות וזה מה שכל העלילה סובבת סביבו, אבל לצערנו אופיוקוס הוא דמות-בונת-עולם ככה שאין הרבה מה לעשות עם כל ההיסטוריה שאתם מקבלים כאן.
חוץ מזה, כן. זה פרק קצר שקט.
תהנו.

פרק 2

ג'מי עדיין זכר את הפעם הראשונה שבה שמע את סיפורו המלא של אופיוקוס.
הוא היה רק בן שתיים עשרה, צעיר בשנות אדם וצעיר במיוחד בשנות כוכבים. באותם ימים הוא לא היה יכול לצאת מהבית בלי שכולם יעצרו כדי להסתכל עליו. כמובן שהוא ידע למה הם נועצים בו מבטים כאלו. זה היה מוזר מספיק שהוא היה יליד כוכבים שלא גר בבית היתומים של הכפר, אבל הוא גם גר עם אופיוקוס, הכוכב הכי חשוב כנראה במערכת הכוכבים.
ובדיוק בגלל זה אנשים רצו לדעת מה גרם לנפילתו.
ג'מי נאלץ לסבול מבטים שננעצו בו לכל מקום שהלך. לשמוע מלמולים שעקבו אחריו לכל מקום והעלו השערות על האפוטרופוס המשונה שלו.
חלקם טענו שהכוכב הנופל חילק את סם האלמוות שלו עם בני התמותה למרות האיסור. טענה מגוחכת היות ועדיין לא נשמעו על בני תמותה שחיו לנצח.
היו כאלו שטענו שאופיוקוס רצה לחקור על בני האדם, ובגלל זה ירד בעצמו אל האדמה. אבל במקרה הזה - למה קבוצת הכוכבים שלו נמחקה לגמרי?
הרוב, לעומת זאת, טענו שאל האיזון איבד את שפיות נפשו ונאלץ ליפול לאדמה. לצערו של ג'מי, זאת הייתה גם התיאוריה הכי הגיונית שהעלו.
וזאת בדיוק הייתה הסיבה למה הדבר הראשון שג'מי עשה באותו יום גורלי כשנכנס חזרה הביתה הייתה לשאול את אופיוקוס על הסיבה האמיתית שבגללה נפל, והוא לא היה מוכן לוותר עד שיקבל את התשובה שהגיעה לו.
להפתעתו, הוא אפילו לא היה צריך להילחם בשביל לקבל אותה.
"למה נפלתי?" שאל אופיוקוס בקול תמה, כאילו לא ציפה לשאלה הזו - מה שיכול מאוד להיות שהיה נכון. הוא הרהר קצת במחשבה על יום נפילתו, ואז התחיל לספר את הסיפור.
"אני מנחש שאתה כבר יודע על התפקיד של כל הכוכבים, נכון? כל כוכב מציין משהו – אלמנט לחיים על פני כדור הארץ. לכל שלושה כוכבים יש יסוד משותף. היסוד של ג'מיני הוא אוויר," אופיוקוס הנהן אל עבר ג'מי, שחייך בגאווה למשמע שמם של יוצריו, "ושל ליאו, והחברה הקטנה שלך, זה אש. לכל כוכב גם יש חודש בשנה, חודש הפטרונוס שלו. כל נפש חיה שנולדת באותו הזמן, או ילידי הכוכבים שנוצרים באותו החודש, לכולם יש פטרונוס משותף. זהו החודש שבו אותו כוכב שולט בהכל. אבל כמובן שעם כל כך הרבה כוח צריך משהו שיאזן את כל הכוכבים, כוח חזק יותר מכוח השליטה שלהם.
"התפקיד שלי היה לאזן את כל הכוכבים, כפי שאתה בוודאי שמעת כבר. אתה לא היית קיים עוד בתקופה הזאת, אבל אני בטוח שהילדה של ליאו תוכל לספר לך את מה שהיא זוכרת מאותם ימים אם רק תשאל אותה. לא היה לי חודש משלי, אז אני לא זכיתי להיות הפטרונוס של אף אחד. גם ילידי כוכבים מעולם לא יכולתי ליצור. לא שזה הפריע לי במיוחד באותם זמנים. לא חלקתי את היסוד שלי - יסוד האור - עם אף אחד. התפקיד שלי היה לשמור על איזון, וזה בלבד.
"אבל ברור שכל אור מגיע עם חושך."
ג'מי פער את עיניו למשמע המשפט הזה. אופיוקוס מעולם לא הזכיר דברים שקשורים לחושך או אפלה, כאילו היה טאבו על המילים האלו. בנוסף לזה, אופיוקוס מעולם לא נראה אפל כל כך, ממורמר כמו מתי שהוא נראה כשהוא אמר את המשפט הזה.
"אני שמעתי קולות, אתה מבין? מישהי שמדברת אליי למרות שלא היה אף אחד בסביבה, וגם כשכן היה, אף אחד אחר לא שמע אותה חוץ ממני. היא כל הזמן ניסתה לגרום לי לעשות דברים. ללכת למקומות, ולהשתמש בכוחות שלי לדברים מסויימים, לרוב בכלל לא טובים. היא הייתה הסיבה שכמעט נתתי לבני התמותה את סם האלמוות.
"בהתחלה הכוכבים האחרים לא התייחסו לזה כל כך, וגם אני לא הנדתי עפעף לנוכח העובדה שאני שומע קולות שאף אחד אחר לא שומע. עם סקורפיו לצידי ששומר על כל תנועה שלא עשיתי, שום דבר רע לא יכל היה לקרות. אבל הקולות האלו נעשו בלתי נסבלים, ובסופו של דבר הייתי חייב לעזוב את המקום שלי בשמיים. איך אפשר לשמור על האיזון של כל העולם כשאתה בעצמך לא מאוזן?" אופיוקוס גיחך במרירות. "בכל מקרה, לא נראה ששאר הכוכבים צריכים אותי שם כדי לשמור על איזון בכל מקרה. בנתיים הם הצלחיחו להסתדר בסדר לגמרי בכוחות עצמם. אולי הם מעולם לא היו צריכים אותי שם."
ובכך סיים אופיוקוס את סיפורו, והשאיר את ג'מי ההמום ללא יכולת דיבור. בסופו של דבר נראה היה שכל אנשי הכפר צדקו בניחושים שלהם – הוא באמת נפל רק בגלל שהוא איבד את שפיותו.
אבל ג'מי לא ציפה שזאת תהיה האמת. ג'מי לא ציפה לשמוע את הסיפור הזה.
למרות שידע כבר לפני על הקולות שאופיוקוס שמע, ג'מי מעולם לא העלה על דעתו שהם היו הסיבה לכך שהוא נפל מהשמיים. הוא זכר את כל הלילות שבהם התעורר למשמע המלמולים של אופיוקוס בשנתו, אבל הכוכב הנופל מעולם לא היה נראה ליליד הכוכבים לא יציב. למעשה, הוא היה האדם העמיד ביותר שהכיר.
אבל היה משהו שהטריד את ג'מי אפילו יותר מהסיפור ששמע באותו רגע.
זאת הייתה הפעם הראשונה שהוא ראה את האפלה הזאת אצל האפוטרופוס שלו. הפעם הראשונה שהוא שמע את המרירות הזאת בקולו. זה היה ממש כאילו הוא לא היה עצמו. ממש כאילו מישהו מבחוץ השתלט על המחשבה שלו.
וזה היה היום שבו ג'מי הבטיח לעצמו שהוא יעזור לאופיוקוס לחזור אל השמיים, לא חשוב מה המחיר יהיה. הוא ימצא את המקור של הקולות שרודפים אותו וידאג להעלים אותם לתמיד.
ועכשיו, מתאיים חמישים שנה אחרי, הוא סוף סוף ידע לאן הוא צריך ללכת.

טוב, טוב, אז הבטחתי שאני את"בב אותך במיוחד, אז הינה אני כאן (אחרי שכבר הגעת לפרק השני. כל הכבוד, רוונה. אבל נו, פשוט כל פעם שרציתי להתחיל לכתוב ת"ב פרסמת עוד פרק ורק עכשיו הגעתי כשלילה ואת לא פה)!
בכל מקרה, אני אנסה להגיב על כל מה שפרסמת בינתיים, ולנסות להתייחס לכל פרט קטן, אז את תיאלצי לסבול קצת קטנוניות.

לגבי הרעיון הכללי של הסיפור: האמת שזה ממש ממש מגניב, ויש פה פתח למשהו שאני חושבת שיכול להיות ממש מעניין. עם הכישרון והניסיון שלך בכתיבה, אני גם בטוחה שתוסיפי המון לרעיון בעזרת ביצועים מרשימים. זה טיפה מסובך, אבל אולי זה רק בגלל שאני אף פעם לא קולטת כלום (ולילה עכשיו, אז שקט, מותר לי. באופן כללי מותר לי, כן), אבל ככל שזה יותר מסובך - כך יש לך יותר דרכים לפתח, לקדם ופשוט לתת לסיפור להגיע למקומות מופלאים, אז זה נהדר לדעתי.
כל הקטע עם הכוכבים ממש מגניב ומסקרן, ואני פשוט מחכה לקרוא איך זה יתקדם כי יש לזה פוטנציאל מטורף, ואני בטוחה שתוכלי לממש אותו בצורה מעולה. בקיצור, אני יכולה להבין שיש למה לצפות.

לגבי הפרולוג: אז, קודם כול, מהבחינה של המבנה של הפרולוג, העבודה שלך מצוינת: האורך של הפרולוג מתאים ונוח לקריאה, ויש טעימה ממש נחמדה עם הנושא הכללי של הסיפור. מיד כשקוראים את הפרק הראשון אפשר להבין שנקודת המבט בפרולוג הייתה של אופיוקוס (זה הוא בכלל? די, אם אני טועה אז אני סתם עושה לעצמי בושות, סליחה מראש).
מה שכן, הרגשתי שזה טיפה כבד מדי בשביל פרולוג. כלומר, יש את אופיוקוס שבזמן הפרולוג אפילו לא ידענו מיהו אז זה עוד יותר מבלבל, ומסתבר שהבחור הזה נפל מהשמיים וקבוצת הכוכבים שלו חסרה (ששוב, בזמן הזה אין לנו מושג כללי על קבוצות הכוכבים בכלל), יש לו קשקשים אבל הם נושרים, הוא גם מחזיק גור, הוא פוגש מישהו שלא ממש ברור מיהו, ואז פונה לגור, שמסתבר שהוא ג'מי, ואומר לו שהם הולכים לחפש מקום לישון בו.
כן, אני מבינה שזה פרולוג ופרולוגים בדרך כלל ככה כי הם אמורים לספק רק טעימה מהסיפור, טעימה שנוצרה כדי למשוך את הקוראים לקרוא דווקא את הסיפור הזה, אבל עדיין, באופן אישי, הרגשתי שאולי היה כדאי להוסיף קצת פחות מידע ופרטים שאין להם הסבר, במיוחד לא ישר בהתחלה, כי זה גם מבלבל את הקורא, וזה יכול להוביל לרתיעה מהסיפור וחוסר-רצון לקרוא אותו.
אבל זו רק דעתי וכנראה שאת מעדיפה את זה ככה, וזו לגמרי החלטה שלך. :>

לגבי הפרק הראשון:
כמה הערות קטנות ממש לפני שאתחיל:

אממ... זה אמור להיות מאתיים וחמישים? או שזה משהו שלא הבנתי עד הסוף, אופס.

**כורסה.
המילה "כורסא" היא בלשון מיושנת יותר שגם לא ממש תקינה היום.

אני מניחה שזה "הצליחו".
טוב, עכשיו אני אתחיל באמת.
אוקיי, אז כאן דברים מתחילים להתבהר וזה ממש נחמד. כמו שריין ציין לפניי, פיתוח הדמויות פשוט נהדר, ואת מצליחה לשלב בטקסט את מה שאת יודעת על האופי של הדמויות, מבלי שזה יהיה מאולץ או שידחוס ביחד יותר מדי מידע. מקווה שהבנת מה ניסיתי להגיד פה, אופס.
היה ממש מגניב להכיר את שרלוט, מהרושם הראשוני שלי היא נראית קצת קלישאתית, אבל בצורה חמודה. בקיצור, יופי של דמות, ואני מקווה להכיר אותה יותר לעומק בהמשך, ואולי לגלות בה רבדים שלא רואים במבט ראשון.
כנ"ל לגבי ג'מי, הוא ממש חמוד ונראה לי שזו אהבה. יש בינינו משהו מיוחד.
אוקיי, ומבחינת עליליתית: באופן כללי אין כאן ממש עלילה, וזה בסדר גמור כי אלו הפרקים הראשונים, וזה עולם חדש אז צריך לספק הסברים ולא רק להתרכז בלהתקדם בעלילה. למרות זאת, עדיין יש התקדמות עלילתית מסוימת, כי בכל פעם שמשהו אחר מתבהר ומוסבר בדרך כזו או אחרת, יש התקדמות. אז, מבחינה הזאת, הפרק היה ממש מעניין כי כל הזמן נוצרת תחושה שבאמת משהו לא בסדר עם אופיוקוס, וזה גורם לי לדאוג לו, וברגע שהקורא דואג לדמות - סימן שעשית עבודה טובה.
ממש אהבתי את הפרק הזה, כפי שבוודאי הבנת. הסיום ממש הקפיץ לי את הלב, חייבת להודות.

לגבי הפרק השני: אומרים שאין משהו שהוא מושלם לגמרי, אבל נראה לי שלא ראו את זה. באמת, אני קוראת את הפרק הזה כבר כמה פעמים כי הוא יפה מדי, הצילו כדי לבדוק אם יש משהו שאני חושבת שאולי כדאי לשנות או לשפר, אבל אני לא מוצאת שום דבר. זה פשוט מדהים.
קודם כול, הסיפור של אופיוקוס. זה סיפור מטורף, וממש נהניתי לקרוא אותו. איך את חושבת על דברים כאלו בכלל, איך.
נוסף על כך, את לא דוחפת מידע בכוח. את מסבירה לנו דברים בצורה כל כך חלקה וזורמת - פשוט מופלא. ממש אהבתי, פשוט כל הכבוד, הכתיבה שלך מצוינת.

יש לי עוד הערה קטנה שקשורה לביצוע באופן כללי. טוב, יש מן תחושה שהפרקים לא רציפים - כאילו הם לא חלק מסיפור אחד, או לחלופין, כאילו הם לא פרקים שאמורים לבוא אחד אחרי השני, כי הם לא ממשיכים אחד את השני.
אני מניחה שמכאן כבר תהיה עלילה יותר פעילה מאשר רק הסברים (למרות ששוב, ההסברים מעולים ואני שמחה שבחרת להתחיל איתם), ואז העניין הזה יסתדר.

אז, לסיכום, אני רוצה קצת מהכישרון שלך, אז תשלחי מתישהו, יכול להיות ממש נחמד. וכמובן, מקווה שלא פגעתי בך, ותמשיכי מהר!

אין לי הערות חוץ מזה שהדיאלוגים גרועים איכ.
חוץ מזה - אני לאהוב אותך רוונה.

פרק 3

כששרלוט נכנסה באותו הבוקר לביתם של ג'מי ואופיוקוס – בלי לדפוק, כמובן – ג'מי תפס את ידה ללא כל הסבר וגרר אותה חזרה החוצה.
"ג'מי?" היא שאלה בבלבול, ומשכה את ידה הדקיקה מאחיזתו. היה מדהים לחשוב שמישהי שאוכלת כל כך הרבה יכולה להראות כמו שלד, חשב ג'מי לעצמו כשהביט בה סוף סוף, אבל זה לא שהיה לה הרבה מה לעשות לגבי זה. לא חשוב כמה היא תנסה, היא לעולם לא תשמין. כמו שלא משנה כמה ג'מי ינסה, הוא לא יוכל לגרום לשיער שלו להתארך - הוא נטר טינה לאופיוקוס שהרשה לאותו אדם לגעת בו ראשון. ברגע שנגעו ביליד כוכבים, לא הייתה דרך חזרה. זה היה מראה לכל החיים.
"אני לא יכול לדבר על זה כאן. אופיוקוס יכול לשמוע אותנו."
שרלוט רטנה בקול. "אמרתי לך כבר, תעזוב את זה כבר. אם הקולות האלו באמת היו מפריעים לו, אני בטוחה שהוא היה עושה משהו בעצמו. כמו שכבר אמרתי לך בעבר, אופיוקוס הוא-"
"הוא כבר לא כוכב, שרלוט. הוא לא אל. אין לו את כל הכוחות שהיו לו פעם. הוא בסך הכל בן תמותה על תרופות." ענה ג'מי בכעס. הוא היה צריך לדעת ששרלוט לא תבין כלום. היא הייתה מסוגלת לראות רק את מה שהיא רצתה לראות, ואם היא רוצה להאמין שאופיוקוס הוא עדיין אל רב עוצמה כמו שהיה, כנראה שיהיה קשה לשכנע אותה אחרת.
שרלוט הסתכלה עליו, עיניה הכהות חודרות במבט נוקב את עיניו יליד הכוכבים הצעיר יותר. אבל בסופו של דבר היא נענעה בראשה באנחה. "אני לא מטומטמת, אתה יודע. אני יודעת שאופיוקוס לא רב עוצמה כמו שהוא היה בעבר. אבל כנראה יש סיבה שאופיוקוס לא רוצה שתחפור בזה כל כך לעומק. הוא אף פעם לא עושה דברים סתם."
המשפט האחרון היה בסך הכל עוד תזכורת מכאיבה לכך שלמרות הכל, שרלוט הכירה את אופיוקוס יותר ממה שג'מי הכיר אותו. היא מעולם לא דיברה איתו יותר מכמה משפטים מהירים או גרה איתו באותו הבית, אבל היא כן זכתה להכיר אותו בתור כוכב, לדעת איך הוא היה כשקבוצת הכוכבים שלו עדיין התנוססה בגאווה בשמיים. ג'מי היה מסוגל בסך הכל לשמוע את הסיפור של הכוכב הנופל מאחרים. שרלוט חייתה אותו על בשרה.
"הפעם יש לי כיוון. הפעם אני יודע לאן צריך ללכת," התעקש ג'מי, ולפי מבטה של הצעירה השחורה, זה בהחלט עורר את סקרנותה. "שמעתי אותו מדבר מתוך שינה – משהו על מסע, ואני יודע לאן. אבל אני קודם חייב לוודא שאת איתי בזה." הוא לא היה יכול להסתכן בכך שהיא תגלה לאופיוקוס לאן הוא הולך ותעצור אותו.
שרלוט הרהרה בהצעה לרגע, ואז הנהנה. "בסדר. אני אבוא איתך, אם זה מה שיעזור לאופיוקוס. אבל!" היא מיהרה להמשיך לפני שג'מי הספיק להגיד עוד משהו, "קאלן בא גם."
"קאלן?"
"סיפרתי לך עליו אתמול, אתה לא זוכר? החבר שלי?"
"את לא רצינית," אמר ג'מי באכזבה. "את לא מצפה שנביא... בן אדם לשם. הוא לא יוכל להתגונן אפילו. אין לו שום כוחות."
שרלוט הרימה גבה. "הוא טוב עם סכינים."
"אבל-"
חברתו הרימה את ידה להשתיקו במהירות. "בלי אבל. או שנינו, או אף אחד."
ג'מי נאנח בתסכול, אבל הוא ידע שאין לו יותר מדי אפשרויות עכשיו. זה יהיה רעיון רע לצאת למסע הזה לבדו.
"בסדר. החבר שלך יכול להצטרף גם הוא."

•••

החבר של שרלוט אפילו לא היה כזה מרשים.
הוא היה נראה כמו אוגר, והיו לו יותר נמשים מעור. ג'מי היה בטוח שאם היו מורידים לו את כל הנמשים, הוא היה נראה חיוור כמו מוצץ דם.
ויותר מהכל, הוא היה אידיוט. ג'מי ממש לא קיווה לראות את הביצועים שלו עם סכינים.
"אז אופיוקוס היה כוכב," אמר קאלן, מנסה לעשות סדר בסיפור ששמע הרגע משני ילידי הכוכבים. "אבל עכשיו הוא בן תמותה שחי על סם שהופך אותו לבן אלמוות? והפכו אותו לכזה בגלל שהוא משוגע?"
ג'מי כיווץ את אגרופיו בעצבנות, אוסף את כל כוח הרצון שלו בשביל לא להחטיף לילד בפרצוף. "הוא לא משוגע."
"לא יודע, לשמוע קולות שאף אחד אחר לא שומע נשמע די משוגע בשבילי."
"אני עדיין לא מאמין שאתה לא מכיר את נושא הנחש. שרלוט, למה את יוצאת עם אידיוט?"
שרלוט גלגלה את עיניה באכזבה. "אל תקרא לו אידיוט. חוץ מזה, הסיפור מאחורי המשימה שלנו בכלל לא חשוב עכשיו, נוכל לספר אותו כמה פעמים שנרצה בדרך. עכשיו מה שאנחנו צריכים לעשות זה להבין לאן אנחנו צריכים ללכת."
היא נעצה בג'מי מבט מלא משמעות, וג'מי הפנה את מבטו במבוכה לפני שמלמל את המילים ששמע את אופיוקוס צורח בלילה שלפני. "המסע אל המקום בו השמש זורחת."
"צריך ללכת אל האוקיינוס?" שאל קאלן. "אני לא יודע לשחות."
"יכול להיות שהכוונה היא ללכת מזרחה. המקדש של אופיוקוס נמצא שם. אולי זה קשור," אמרה שרלוט בעודה מהרהרת בדברים.
"זאת יכולה להיות אפשרות," הסכים ג'מי. "אולי הוא גם דיבר על נקודת האיסוף שנמצאת במזרח. זאת שכמעט אף אחד לא מגיע אליה יותר."
"זה נמצא רק כמה קילומטרים אחרי המקדש. אני בטוחה שלא תהיה לנו שום בעיה לבדוק בשניהם."
ג'מי הנהן בהסכמה. "קבענו?"
"קבענו," הסכימה שרלוט בחיוך.
"גם לי יש זכות הצבעה?" שאל קאלן, שלפי המבט שעלה על פניו נראה שהוא היה מבולבל לחלוטין מכל ההתרחשות.
"קדימה," אמרה שרלוט לפני שג'מי הספיק לסרב.
"טוב, כן, אני מסכים, אבל איך נצליח לצאת מהכפר בלי שאף אחד יראה אותנו?" שאל הנער.
"נצא בלילה," ענה ג'מי בלי היסוס. "בהתגלמות ילידי הכוכבים, יהיה קשה מאוד לראות אותנו בחושך."
"אבל אני לא יליד כוכבים!" התלונן קאלן בתסכול.
"אם יתפסו רק אותך, יהיה לך קל יותר לתרץ את הסיבה שבגללה אתה הולך." שרלוט אמרה.
"אני לא טוב בלשקר," מלמל הנער באומללות, אבל הנהן כדי להודיע שהוא מסכים עם התכנית.
"יופי. בואו ניפגש בצפון הכפר היום בחצות," אמר ג'מי בסיכום, והביט לשניהם בעיניים. "הגיע הזמן להציל את אופיוקוס."

הקפצה בשביל וריאן ^^

אנשים גם לי בא תגובות בונות ><

פרק 4

ג'מי היה הראשון שהגיע אל נקודת המפגש. למעשה – הוא הקדים בחצי שעה.
הוא לא היה מוכן להסתכן בכך שאופיוקוס יתפוס אותו, ולכן יצא ברגע שהיה בטוח שהכוכב הנופל נרדם. לא היה קשה לנחש מתי זה קרה, בהתחשב בעובדה שגם הלילה הוא התחיל לצרוח.
ג'מי עמד והסתכל על השמיים, וכמו תמיד זיהה כמעט מיד את קבוצת הכוכבים של הפטרונוס שלו – ג'מיני, תאומים. אותה קבוצת כוכבים שחזרה על עצמה שוב ושוב על עורו שלו. הוא לא היה יכול לחכות ליום בו ימלאו לו כבר אלף שנים, והוא יוכל לדבר עם היוצרים שלו. הוא יהפוך למגיד העתידות של הכפר – במידה ושרלוט לא תהפוך לכזו לפניו, מה שהיא רצתה שיקרה יותר מכל דבר אחר – אבל זה לא הדבר שממנו יליד הכוכבים התרגש. הוא בסך הכל רצה לדבר איתם כמו שהוא מדבר עם אופיוקוס.
הוא קיווה שהוא יהיה אחד מאותם בני המזל שזוכים לדבר אל היוצרים שלהם.
הוא שמע זרד נשבר מתחת לרגלו של מישהו ומיהר להסתובב לאחור, מרים את ידיו בגוננות על כל צרה שלא תבוא.
להפתעתו, ואולי דווקא שלא להפתעתו, זה היה בסך הכל קאלן, שלמרות שלבש בגדים כהים בניסיון להסתוות טוב יותר ברקע, העור החיוור שלו היה בולט כמו מדורה לאור הירח. כמובן שזה לא עזר שהוא גם לא ידע להתגנב.
ג'מי הרים יד אל שפתיו בניסיון לסמן לנער שהתקרב לשמור על שקט, אבל קאלן שפשף את עיניו בהלם ואז נעץ בו מבט מבולבל. "ג'מי?"
ג'מי גלגל את עיניו בתסכול והפנה את מבטו חזרה אל השמיים.
"וואו, אתה כאילו, ממש לא דומה לעצמך ככה," המשיך קאלן לקשקש באוזניו. "אתה... רזה יותר. והעיניים שלך ישרות יותר. ויש לך זנב."
"אפשר לחשוב שמעולם לא ראית יליד כוכבים," נשמע קולה של שרלוט שהתקרבה אליהם. גם היא – בדיוק כמו ג'מי – לבשה את הצורה השמיימית שלה, וכמעט ולא היה אפשר לראות אותה הודות לבגדים השחורים שלבשה. הקרניים שלה הסתלסלו יותר משל ג'מי – סימן בולט לכך שהייתה מבוגרת ממנו ביותר ממאה שנים – וסוף סוף היא לא נראתה שברירית כל כך.
היא נראתה חזקה.
כנראה שג'מי נעץ בה מבט, כי היא שילבה את ידיה בעצבנות על חזה. "שלא תחשוב על זה אפילו, סוטה אחד."
"אני לא סוטה!" התגונן ג'מי במהירות, אבל שרלוט מיהרה להשתיק אותו.
"לא מספיק שאתה סוטה, אתה גם אידיוט שלא יודע להתגנב."
ג'מי כמעט רצה לצחוק. היא תיארה בדיוק רב את החבר האנושי שלה.
"זה לא חשוב עכשיו," מיהר קאלן להגיד בניסיון להרגיע את הרוחות. "בואו נצא מפה כבר."
אבל כמו על פי אות, ברגע שאמר את המשפט הזה יצאה אישה צעירה מהבית הסמוך, שיערה הארוך הסתיר למחצה את פניה, והביטה בשלשות הצעירים.
"קאלן? מה אתה עושה כאן בחוץ?"
טוב, אולי היא לא ראתה את שלושתם.
"אה..." קאלן גירד של עורפו במבוכה, ככל הנראה ניסה לחשוב על תירוץ טוב. ברור שהאידיוט הזה לא יחשוב מראש על מה הוא יגיד במידה ויתפסו אותו.
"רגע אחד," האישה צמצמה את עיניה, כאילו היא מתאמצת לראות משהו. "שרלוט?" ואז מבטה עבר אל ג'מי. "ואתה הילד הזה שגר עם האל אופיוקוס, לא?"
היה אמיץ מצידה לקרוא לג'מי ילד, היות והוא היה מבוגר ממנה ביותר ממאתיים וחמישים שנים.
אבל לפני שמישהו מהם הספיק להגיב, האישה פערה את עיניה. "תישארו כאן ואל תזוזו." היא פקדה עליהם ואז מיהרה חזרה אל הכפר.
ג'מי סינן קללה. "היא עומדת לקרוא לאופיוקוס. מי זאת בכלל?"
"זאת האישה שמנהלת את בית היתומים," ענתה שרלוט בהבעה חלולה. "צריך ללכת מכאן לפני שהיא תחזור."
"היא לא אמרה לנו לא לזוז?"
ילידי הכוכבים התעלמו מקאלן בעודם ממהרים מחוץ לכפר לכיוון חורשת העצים שנמצאה בסמוך. כנראה שלפני שנים מישהו דאג לטפל באותה חורשה, אבל עכשיו היא צמחה ונעשתה סבוכה ממש כמו יער פרא – בדיוק המקום המושלם בשביל שלושה נמלטים להתחבא בו.
השלושה פילסו את דרכם בין שיחים וענפים שחבטו בפניהם. כבר כמה פעמים קרה שאחת הקרניים של שרלוט או ג'מי הסתבכה בצמחייה, וכל עיקוב כזה רק גרם להם להילחץ יותר ממי שאולי עוקב אחריהם. הם רצו לפחות חמש דקות לפני ששרלוט סימנה לבנים לעצור.
"אני חושבת שאנחנו מספיק רחוקים מהכפר," היא אמרה, והצביעה אל חלקת יער קטנה, "כדאי שננוח כאן ללילה לפני שנצא שוב לדרך. נוכל לעשות משמרות במידה והם בכל זאת יחפשו אותנו כאן. אני אשמור ראשונה."
לא היה עוד טעם להתווכח עם שרלוט אחרי שהחליטה משהו, ועל פי המבט על פניו של קאלן לא היה נראה שתזיק לו תנומה קצרה - או ארוכה, לצורך העניין - אז ג'מי נהנהן בחוסר רצון. הם פינו לעצמם מקום על האדמה, וג'מי נשכב לצידו של קאלן בעוד שרלוט מטפסת על אחד העצים הגבוהים בשביל לראות טוב יותר.
מהמקום שבו הם שכבו לא היה ניתן לראות את השמיים. צמרות העצים הסתירו את הכוכבים, ואיתם את קבוצת הכוכבים של תאומים. ג'מי איבד כיוון עוד בזמן שרצו, אז הוא אפילו לא יכל לנחש איפה הם נמצאים. במקום זה, הוא עצם את עיניו.
אבל הוא לא היה מסוגל להירדם.
הוא לא הצליח להפסיק לחשוב על איך שהם כמעט נתפסו קודם. מי היה יודע מה היה קורה אם אופיוקוס היה תופס אותם לפני שהם נמלטו. אולי זה בכל זאת היה רעיון גרוע לערב בכך את שרלוט וקאלן. במיוחד את קאלן – הוא לא היה נראה בן יותר מעשרים, והוא כבר מסכן את החיים שלו בשביל משהו שהיה יכול להיות רק הדמיון של ג'מי.
הם יכלו למות בדרך. אף אחד מהם מעולם לא עזב את גבולות הכפר. הם לא יכולים לדעת מה מחכה להם בחוץ.
ואולי בכלל היעד שלהם היה רק שקר. אולי באמת אין דרך להציל את אופיוקוס, ובמקרה הזה הוא היה צריך להקשיב לשרלוט עוד כשאמרה לו לשכוח מזה.
הוא כמעט התכוון להציע שהם יחזרו חזרה אל הכפר, אבל אז הרגיש שמישהו נוגע בראשו ופקח את עיניו במהירות.
קאלן הרים את ידיו בהתגוננות, רגע לפני שג'מי העיף אותו כמה מטרים משם. "אני מצטער. רציתי לדעת איך זה מרגיש."
"מה?" שאל ג'מי בבלבול, אבל הבין כמעט מיד על מה הנער מדבר. "אל תיגע לי בקרניים. זה מוזר."
"זה יהיה פחות מוזר מלגעת בקרניים של שרלוט. היא בת."
"חשבתי שהיא החברה שלך."
קאלן משך בכתפיו ונשכב חזרה. הוא באמת היה תמים מדי למסע הזה.
אבל לפני שג'מי הספיק להציע לקאלן לחזור לכפר, שרלוט קפצה מהעץ שעליו ישבה.
"הם פה."

רגע, מה, איך שני פרקים חדשים. אפילו לא ראיתי, אופס. אבל! מה שחשוב הוא שעכשיו ראיתי, ושוב אני אגיב על שניהם, או יותר נכון אנסה להגיב על שניהם, כי זה פשוט יפה מדי ואני קצת מתרגשת.

טוב, אז, קצת על הכתיבה עצמה כי בהחלט קשה להישאר אדישה למשהו כל כך יפהפה. יש משהו מיוחד בכתיבה שלך - משהו שגורם לכל דבר שאת כותבת לרתק את הקוראים למסך עד שהם מסיימים לקרוא, ואז לרצות עוד. היא עדינה ונקייה (מוזר לתאר ככה כתיבה, אבל את מבינה למה אני מתכוונת, נו), אבל לא נעלמת מהעין. היא ייחודית, ופשוט מרגישים שאת אוהבת לכתוב, ומה את חושבת על הדמויות, ובאופן כללי מרגישים אותך בכתיבה וזה ממש יפהפה בעיניי.
והתיאורים. אני ממש אוהבת את התיאורים שלך, הם כל כך ריאליסטיים ומקסימים. את מסוגלת להפוך את הדבר הכי פשוט למשהו מיוחד ומופלא, והכי טוב זה שזה לא מאולץ. וואו, זה פשוט מעולה, והצילו, הקנאה.
בכל מקרה, פשוט הכתיבה שלך ממש מצוינת, והניסיון שלך בהחלט מורגש.

ועכשיו אני אעבור לפרקים הספציפיים האלו! הידד, הידד! טוב, אז, לגבי הפרק השלישי: קודם כול, שקט, הדיאלוגים מקסימים, כמו תמיד. כאן העלילה מתחילה להיות.... עלילתית, אני אקרא לזה ככה כי אני מוזרה, ויותר רציפה וזורמת. מכאן האקשן האמיתי מתחיל, וזה ממש מסקרן ומרגש אותי, אז עשית את העבודה שלך כמו שצריך כי אני לא מתרגשת הרבה!
קאלן בהחלט נראה כמו אידיוט מגודל (למרות שהוא בכלל קטנצ'יק יחסית לג'מי ושרלוט, אבל למי אכפת), והוא מסוג הדמויות שאני ממש אוהבת לשנוא, ואם מתישהו מישהו יחליט לצייר פאנארט שלו, אני בהחלט אשמח להדפיס ולהתעלל בו קצת כי הוא מעצבן.
ואם כבר דמויות, אז שוב רציתי להחמיא על פיתוח הדמויות הנהדר, שעם כל פרק רק הופך להיות הרבה יותר טוב.

יו, זה מגניב. לא יודעת למה, אבל זו הגדרה שממש אהבתי, אז קדימה, כולנו ביחד נקרא על המסע אל המקום בו השמש זורחת, איזה כיף ומגניב!

טוב, כמה הערות קטנות וקטנוניות כי באמת קשה לי למצוא דברים לשיפור, אופס.
אז, בשני הפרקים האלו הרגשתי שיש קצת יותר מדי שימוש בצמד המילים "בסך הכול". זה צירוף שכולנו משתמשים בו הרבה, אבל בשני הפרקים האלו הרגשתי שצמד המילים הזה מופיע קצת יותר ממה שהוא אמור להופיע, וזה קצת מבלבל וגם מדי פעם יוצר כפילויות.
אם כבר מדברים על צמד המילים הזה, אז במשפט הזה:

את כותבת "בסך הכול", וכמה מילים אחר כך את כותבת "למרות הכול", וה"הכול" הזה יוצר כפילות קצת לא נעימה בעין.
הצילו, הקטנוניות חוגגת, סליחה. :<

טוב, אני אעבור לפרק הרביעי! מדהים, מדהים! קצת מוזר לי שהצלחת לכתוב פרק של 978 רק על יציאה למסע ומן בריחה שנמשכת כמה דקות. כל הכבוד, נראה די מסובך.
והאם הולכת להיות לנו מלחמה בין ג'מי, הילד (הוא ילד, שקט) המקסים והחמודי שכולם אוהבים, לבין מיסטר קאלן, הילד המעצבן שהחליט להידחף למקום בו הוא לא רצוי בכלל?! אויש, זה מעניין.
ואני רוצה לדעת מי זה הם, הצילו. טוב, לפחות זה לאתגר של NaNoWriMo, אז את תכתבי עוד פרק בקרוב ואז אולי אדע! די, אני אוהבת את החודש הזה.
האמת שדי מוזר לי שהגברת הזאת מבית היתומים הצליחה לראות את שרלוט וג'מי כשהם בצורתם השמיימית, וגם כשהם די רחוקים ממנה. אבל יכול להיות שסתם יש לה ראייה טובה, אין לי מושג.
הו, ומשהו קטנטן ואחרון!

נראה לי שהיה מספיק לכתוב "עורו", ואין צורך להוסיף את ה"שלו", כי אם זה עורו, אז שלו.
הצילו, הקטנוניות, תהרגו אותי.

טוב, אז לסיכום, את כבר יודעת שממש אהבתי, אז תמשיכי לכתוב, ותמשיכי לכתוב את זה, כי קדימה, אני מחכה, תודה.
וכמובן, לא התכוונתי לפגוע בך בשום דבר שכתבתי.
ולהמשיך מהר, כן.

אמרתי לך פעם שאני לאהוב אותך רוונה?
טוב אני לאהוב אותך וגרמת לי לחייך בצורה אידיוטית. תודה לך.
איזה פרק מוזר כתבתי עכשיו :<

פרק 5

ג'מי נשכב במהירות מעל לקאלן בניסיון להסתיר את עורו, שבלט בחשיכה שסביבם, וכיסה את פיו של הנער בחוזקה, מונע ממנו להשמיע קול. שרלוט השתטחה על האדמה לצידם, והזיזה מעט את הצמחייה שמולם כדי שיוכלו לראות את המתרחש.
עכשיו, כשהיו שקטים, ג'מי הצליח לשמוע את הצעדים שהתקרבו אליהם מכיוון הכפר. הוא עצר את נשימתו והביט קדימה בפחד.
"ג'מי?"
לא היה ניתן לטעות בקול הזה, כמובן. זה היה הקול של אופיוקוס. אבל ג'מי כמעט ולא זיהה אותו בהתחלה.
הוא מעולם לא שמע אותו כל כך מודאג.
"אמרת שלכאן הם הלכו?"
עכשיו ג'מי יכל לראות את הרגליים היחפות של אופיוקוס, שכבר השתפשפו ונפצעו מריצה על אבנים וענפים. בהחלט לא מראה שמתאים לכוכב. נראה היה שמנהלת בית היתומים גררה אותו ישר מהמיטה.
"בפעם הקודמת שראיתי אותם הם עוד היו בגבולות הכפר, אבל אני לא מעלה בדעתי על שום מקום אחר שהם יוכלו להסתתר בו."
"ג'מי!"
שרלוט תפסה את גב חולצתו של יליד הכוכבים רגע לפני שהוא קם על רגליו והלך אל אופיוקוס. הוא חזר מיד להישכב על קאלן, מצמיד את ידו חזרה אל פיו, אבל לא הצליח להוציא מראשו את המראה של אופיוקוס – או לפחות את איך שהוא דמיין שהכוכב הנופל נראה באותו הרגע – מודאג כל כך. הוא שאל את עצמו אם לא עדיף לוותר על כל הסיפור ולחזור לפני שהאל ישתגע מהדאגה. הוא רצה לעזור לו, לא לפגוע בו.
לעזור לו.
אם ג'מי יוכל למצוא ולהיפטר מהקול שרדף את אופיוקוס כבר עשרות אלפי שנים, אם לא יותר, אופיוקוס לעולם לא יצטרך לדאוג ככה שוב. לעולם לא. הכוחות שלו, ביחד עם המקום שלו בשמיים, יוחזרו אליו מיידית.
ג'מי לא יזכה לראות עוד את אופיוקוס.
אבל הנושא של הסיפור לא היה ג'מי.
הוא הצמיד את קאלן לאדמה מתחתיו חזק יותר, וגרם לנער לפלוט יבבה חנוקה מכאב, אבל הוא לא הרפה. הוא לא היה מוכן לתת להם להיתפס עכשיו, גם אם זה אומר שהוא יצטרך למחוץ את הילד בשביל להסתיר אותו.
אחרי זמן שנראה כמעט כמו נצח, בו אף אחד מהשלושה לא העז אפילו לנשום יותר מדי, אופיוקוס והמנהלת הלכו חזרה אל הכפר. אם יהיה להם מספיק מזל, הם לא יחזרו לחיפוש נוסף בשעות הקרובות.
ובכל זאת...
"אנחנו לא רחוקים מספיק מהכפר. כדאי שנמשיך ללכת."
ג'מי לא היה יכול שלא להסכים עם שרלוט, ונראה שאפילו קאלן – ששפשף עיניו ללא הרף בניסיון להשאיר את עצמו ער – לא היה יכול למצוא טיעון מוצלח מספיק בשביל שהם ישארו. פעם נוספת הם יצאו בעקבות שרלוט, שהובילה אותם עמוק יותר אל תוך החורשה. ג'מי מלמל כמה מילות התנצלות באוזנו של קאלן בזמן שהלכו, אבל לא נראה היה שהנער שמע בכלל את מה שאמר, אז הוא וויתר במהירות על הניסיון.
שרלוט סימנה לבנים לעצור רק כשהכוכבים כבר נעלמו מהשמיים, והשמש עלתה באופק מחוץ ליער. קאלן כבר כמעט נרדם על כתפו של ג'מי, שנאבק להישאר ער בשביל לשאת את שניהם, והשניים צנחו על האדמה בתשישות.
בן האדם התחיל לנחור מיד, אבל ג'מי עזר לשרלוט להסוות את קרחת היער הקטנה שאליה הגיעו, למקרה ואופיוקוס באמת ינסה להגיע רחוק כל כך בחיפושים אחריהם.
"את חושבת שזה היה רעיון רע לצאת למסע הזה?"
שרלוט הביטה בג'מי כאילו הוא נפל הרגע מהשמיים – אירוני, אם מתחשבים בנסיבות בגללן הם נמצאו שם מלכתחילה. "אתה מרגיש טוב? אני חושבת שכדאי שתלך לישון גם."
"אני רציני. אנחנו אפילו לא יודעים לאן אנחנו הולכים."
"אנחנו כן יודעים לאן אנחנו הולכים. אנחנו הולכים למקדש של אופיוקוס, ומשם אל נקודת האיסוף המזרחית."
"אנחנו לא יודעים זה באמת המקום שעליו אופיוקוס דיבר," התעקש ג'מי. "זה סתם ניחוש."
שרלוט משכה בכתפייה. "הניחוש הזה נשמע מוצלח מספיק בשבילי."
"מי יודע מה יש שם בחוץ? מה אם מפלצת תקפוץ עלינו וכולנו נמות?"
"ג'מי, תעשה לי טובה. אין כזה דבר מפלצות."
"איך את יודעת? אף פעם לא היית בחוץ!"
שרלוט נאנחה והנידה בראשה בתסכול. "זה היה הרעיון שלך לצאת למסע הזה. חשבתי שאתה רוצה לעשות את זה."
"אני רוצה לעשות את זה, פשוט..." ג'מי הפנה את מבטו אל קאלן, שעדיין ישן לא רחוק מהם, מיירר בפה פתוח. "אני לא בטוח אם זה היה רעיון טוב לבקש מכם לבוא איתי."
"למה שזה לא יהיה רעיון טוב?"
"כי אני לא יודע מה אני עושים בכלל! אני גררתי אתכם למשהו שאין לי מושג אפילו כמה גדול או מסוכן הוא, ואתם יכולים למות בגלל זה והכל יהיה באשמתי. נו באמת, אין מצב שהחבר הזה שלך הגיע אפילו לגיל עשרים."
"למה הגיל שלו אמור לשנות משהו? שנינו באנו איתך בגלל שאנחנו רוצים לעזור לך, וזה מה שאנחנו עומדים לעשות." שרלוט הניחה את ידה על כתפו של חברה. "אנחנו איתך עד הסוף, וגם אם כל המסע הזה הוא שקר אחד גדול – אני יודעת שאני לא אתחרט על שבאתי הנה."
ג'מי הביט בחברתו בחוסר אמון, והיא דחפה אותו לכיוונו של קאלן.
"לך לישון כבר, אתה מתחיל להתנהג כמו זומבי. אבל רק שתדע, לא היו לנו יותר מדי ברירות. היינו חייבים לצאת למסע הזה."
ובמילים אלו ג'מי נשכב ליד הנער הנוחר ועצם את עיניו.

הקפצונת

הפרק הזה הוא איכסה ><
אופ אין לי כוח לערוך את השיט הזה :<
כן טוב ערכתי עד האמצע ופרשתי ת ת מ ו ד ד ו
אולי אמשיך אחר כך

פרק 6

כשג'מי התעורר לבסוף, השמש כבר הגיעה אל אמצע השמיים. הוא התיישב והסתכל סביב, וראה את שרלוט וקאלן יושבים ליד אחד העצים, מדברים בקולות נמוכים.
כנראה שהם באמת היו ביחד אחרי הכל.
הוא לא היה בטוח אם כדאי לו להפריע להם או לא, אז הוא החליט להישאר במקום עד שהם ישימו לב אליו. למזלו זה לא לקח הרבה זמן, וקאלן נופף לו בהתלהבות כששם לב שהתעורר.
"בדיוק תכננו להעיר אותך." הוא אמר בשמחה.
"קרה משהו?" שאל ג'מי וקם על רגליו. הוא חיפש באזור בתקווה שהשניים מצאו אוכל שהוא יוכל לאכול. הבטן שלו כבר התכווצה מרוב רעב. "מצאתם אוכל?"
"זה בדיוק מה שרצינו לדבר איתך עליו," אמרה שרלוט. "אולי צריך למצוא את הכפר הכי קרוב ולקנות שם אוכל וציוד, שנהיה יותר מוכנים."
"את יודעת איפה נמצא הכפר הכי קרוב?" שאל ג'מי בהרמת גבה.
"הוא אמור להיות צפונה מהכפר שלנו, אנחנו בטח לא רחוקים."
"כדאי שנקנה גם מפה," התערב קאלן. "אם אף אחד מאיתנו לא יודע לאן אנחנו הולכים..."
ג'מי הנהן בהסכמה. "רעיון טוב. בואו נעשה את זה."
שרלוט חייכה בשביעות רצון והתחילה ללכת, מובילה אותם שוב החוצה מהיער.

•••

הם בכלל לא היו קרובים לכפר.
רק כשהשמש כבר החלה לשקוע הם הצליחו לראות את גגות הבתים, וזה המריץ אותם להמשיך וללכת. קאלן רץ מלפניהם, אבל נעצר ברגע שהגיע אל הכניסה לכפר.
"וואו."
ג'מי אימץ את עיניו בשביל לראות מה קאלן רואה, ולהפתעתו מבטו פגש באישה צעירה שעמדה מחוץ לכפר והסתכלה ישירות עליהם, כאילו ידעה שהם באים. שיערה הכהה גלש על גבה ועיניה הכחולות ננעצו מיד בעיניו שלג'מי. ג'מי החליט שהיא כנראה באה מהזרח הרחוק לאחר שראה את עיניה המלוכסנות. היא הייתה לבד שם, וחייכה כשראתה שהם שמו לב אליה.
"ברוכים הבאים לכפר סטרילקה," היא בירכה את פניהם כשהם התקרבו, "ציפיתי לכם."
קאלן שרק בהתפעלות ואסף את שיערו הארוך בגומיה. "ציפית לנו, מה? את מצפה להרבה אנשים, או שאנחנו מיוחדים?" הוא שאל, כנראה בניסיון לפלרטט איתה. שרלוט שמה לב לכך, כמובן, ומשכה לו בקוקו שהרגע קשר.
האישה, לעומת זאת, הרימה גבה ולאחר מכן הסתכלה לצדדים במבוכה. "אני בן, אתה יודע."
קאלן בהחלט לא היה היחיד שהופתע מהחדשות האלו.
"בן?" שאלה שרלוט. "אבל-"
"אני יליד כוכבים, בדיוק כמוכם. אישה נגעה בי ראשונה, אז לבשתי את הצורה שלה. אני מניח שזה יהיה יותר בולט ברגע שאשנה צורה."
היה מוזר לחשוב שהאישה הזאת באמת הייתה גבר, במיוחד כששמעו את הקול העדין שלה.
"והאישה הזאת שנגעה בך... היא בסביבה?" שאל קאלן בתקווה.
"היא מתה לפני מאות שנים," ענה יליד הכוכבים בביטול. "בכל מקרה, קוראים לי ארצ'ר. אני מגיד העתידות של הכפר."
עיניה של שרלוט נפערו בהתרגשות. "מגיד עתידות?"
"סאגיטריוס הוא הפטרונוס שלי," המשיך ארצ'ר והצביע אל השמיים, אל קבוצת הכוכבים של קשת. "הוא אמר לי שאתם עומדים להגיע, אז רציתי לבוא ולעזור לכם."
הוא חייך בכזאת תקווה, שג'מי הרגיש כמעט רע לדחות את ההצעה שלו. אבל לפני שהספיק להגיד משהו, שרלוט התערבה במהירות. "כן! אתה יותר ממוזמן לעזור לנו!"
אפשר כבר לחשוב שהיא זאת שעושה לו את הטובה, ולא ההפך.
ג'מי נאנח בתסכול, אבל חיוכו של ארצ'ר רק התרחב. "אתם צריכים מפה, נכון?"
"איך אתה יודע מה אנחנו צריכים?" שאל ג'מי בפקפוק, אבל שרלוט נעצה לו מרפק בצלעות בעוצמה כזאת שגרמה לו להתקפל בכאב.
"הוא מגיד עתידות, ג'מי." היא לחשה ברוגז. "ברור שהוא יודע למה אנחנו כאן."
ג'מי גלגל את עיניו. ברור שעכשיו, אחרי ששרלוט גילתה שהם עומדים מול מגיד עתידות, היא תרצה להישאר לידו בכל מחיר. היא והאובססיות הטיפשיות שלה.
"אני יכול להשיג לכם גם אוכל, אם זה מה שאתם רוצים," הציע ארצ'ר.
שרלוט הנהנה במהירות, ותפסה בידו של מגיד העתידות ומשכה אותו אל תוך הכפר. ג'מי וקאלן, שנראה שעדיין מנסה לעכל את העובדה הזאת שיליד הכוכבים הזה היה בן, הלכו מאחוריהם בשקט.
זה היה כמעט מצחיק לחשוב שקאלן היה זה שפלרטט רק רגע קודם.
ארצ'ר הוביל את החבורה אל חנות מזון שהייתה עוד פתוחה, וקנה בשביל כל אחד מהם חזה עוף שיוכלו לאכול. שרלוט וקאלן החלו מיד לטרוף את הבשר, אבל ג'מי עיקם את אפו. "אני צמחוני."
ארצ'ר פער את עיניו. "באמת? סליחה, לא ידעתי." הוא הסתובב בשביל לקנות משהו אחר, אבל ג'מי עצר אותו במהירות.
"אני לא צמחוני." הוא אמר ולקח את העוף. מגיד העתידות הסתכל עליו בבלבול, אבל לא אמר כלום לנוכח השינוי הפתאומי.
"אז, לאן אתם מתכננים ללכת?" הוא שאל את השלושה ברגע שכולם התיישבו ליד אחד השולחנות.
"מזרחה. למקדש של אופיוקוס," ענתה שרלוט.
"חשבתי שאתה אמור לדעת את זה," מלמל ג'מי מתחת לאפו.
ארצ'ר התעלם מההערה. "אני יכול להביא לכם מפה של האזור, אבל אני יכול גם להצטרף אליכם בדרך." הוא הציע.
"להצטרף?" ג'מי הרים את מבטו במהירות.
"לא נראה שאתם מכירים את האזור. אני הייתי כבר במקדש של אופיוקוס. אני יכול לעזור לכם להגיע לשם."
"אנחנו לא צריכים עזרה," מיהר ג'מי להגיד, אבל שרלוט נעצה בו מבט אחד והוא השתתק.
"אנחנו נשמח אם תלווה אותנו." היא תיקנה בחיוך.
"אם כך, כדאי שתנוחו," קבע ארצ'ר וקם ממקומו. "אני אראה לכם את הבית שלי."

אבל למה אני תמיד מגיעה אחרי שהספקת לכתוב כבר לפחות שני פרקים. למה. טוב, לא משנה.
אה, ושום דבר פה לא איכסה או מוזר, אז להיות בשקט, תודה. :>

טוב, טוב, אז הפרקים האלו די קצרים, אז גם לי כל כך הרבה מה להגיד (ובעיקר אין לי ממש דברים להעיר עליהם, כי זה יפהפה, הצילו), אבל אני אשתדל להתייחס לכל מה שחשבתי על מה שכתבת פה.
אז, קודם כול, את כבר יודעת שאני ממש אוהבת את הכתיבה שלך, אז אני לא אמשיך לחפור על זה (למרות שאני יכולה לחפור על זה בכיף, אבל כבר חפרתי על זה כמה פעמים, אז זה סתם חופר), אז פשוט תדעי שאני אוהבת את הכתיבה שלך מאוד וחושבת שזה לא הוגן שיש כל כך הרבה כישרון בבן אדם אחד.
טוב, לגבי הפרק החמישי! הקשר החזק בין ג'מי לאופיוקוס כל כך מורגש בפרק הזה, במיוחד בתחילתו. הם ממש חמודים, וזה בהחלט נראה לי מסוג הקשרים שכולם אוהבים ומפחדים שמשהו יקרה לאחד מהם כדי שהקשר לא יהרס. זה פשוט יותר מדי חמוד, אני לא יכולה.
מה שמגניב זה שהקשרים בין הדמויות - גם הרומנטיים וגם החבריים - מורגשים היטב, אבל לא מפריעים לקווים יותר מרכזיים בעלילה, ואז אפשר לשפפ אנשים בכיף בלי להרגיש שזה יותר מדי! לא? רק אני? טוב.
הצילו, פיתוח הדמות של ג'מי כל כך טוב, והריבים עם שרלוט פשוט מוסיפים המון.

טוב, טוב, ועכשיו לפרק השישי כי נראה לי שאין לי עוד משהו להגיד על הפרק החמישי. וואו, קאלן הזה פשוט אידיוט בוגדני, וזה כל כך נהדר כי יש לי עוד סיבות לא לאהוב אותו. :>
חוץ מזה, ארצ'ר נראה ממש מגניב, ואהבתי את איך שג'מי חושד שמשהו מוזר בו. עכשיו גם אני חושדת בו וממש מסקרן אותי לדעת מה קורה איתו, ומשום מה אני רוצה לדעת כל מיני דברים על העבר שלו, כי מעבר לחשד, הוא נראה כמו דמות מעניינת ומפותחת. בקיצור, מחכה לראות מה תעשי איתו.
ככל שמתקדמים בפרקים, מגלים עוד ועוד פרטים על ג'מי - מכל הבחינות - וזה פשוט מקסים. אני אוהבת אותו מאוד, הוא מהמם.
טוב, משהו קטן: אני לא חושבת שהסוף של הפרק היה כל כך טוב, ואני אסביר. בכל הפרקים האחרים, ובאופן כללי בפרקים בסיפורים בהמשכים, פרקים נגמרים בתחושה של סוף - משהו קורה ונגמר, או שיש השלמה מסוימת, או, לחלופין, הם נגמרים בתחושה של "אני חייבת לדעת מה יקרה, איך הפרק נגמר כאן". בפרק הזה אף אחד מהשניים לא קרה, וזה בסדר, לא כולם רוצים לסיים את הפרקים שלהם באחת משתי הדרכים האלו, אבל באופן אישי, אני חושבת שהרבה יותר מעניין לסיים את הפרק באחת מהדרכים האלו. אני, למשל, מעדיפה לסיים דברים שאני כותבת בתחושה שמשהו עוד לא הסתיים לגמרי, אז כדאי לכם להמשיך לקרוא.
אבל שוב, הכול בגדר המלצה בלבד.
הצילו, זה לא יצא ברור, סליחה. אבל זה רק כי אני עדיין מתלהבת. :<

הצילו, הת"ב הזה קצר. בכל מקרה, כמובן שלא התכוונתי לפגוע בך בשום דבר ממה שכתבתי, ותמשיכי בבקשה, זה יפה מדי. :<