עשן ועלים נבולים / אשכול משחק

טליה / פרוסטברס / איקורה בראם

הערה: עדיין לא הגבת. אני אניח שלאחרונה אין לך כל כך הרבה זמן ואמתין לראות אם תגיבי בקרוב. אם לא, תצאי מהמשחק.

יולי / צ'וסורה / אמה רוגמן

הילדה מהססת.
"אני יכולה לראות?" היא אומרת. בקול שלה יש נימה של התלהבות מהוסה, קצת כמו ילדה קטנה. "אני אוהבת ציורים."

אלכס / צ'וסורה / קאי הייס

הפנים שלה מרצינות בפתאומיות שמפתיעה אותך. פתאום היא נראית מבוגרת יותר. "זו שאלה טובה, קאי." היא אומרת. הקול שלה חלק יותר, או שזה רק בדמיון שלך? "אבל כזאת שמנוסחת בצורה אומללה, אני חוששת. הלוואי שהייתי יכולה לענות, אבל לשאלה שלך אין ערך מילולי. למילים יש משמעות, אתה יודע. אם כי נראה שאתה לא ממש מבין בה." היא רוכנת קדימה. "חוץ מזה, לא ענית לשאלה השניה שלי."

חלי / אורליה / לילו ווינצ'סטר

האיש, ג'קס, מקשיב בשקט בזמן שאת מדברת, וכשהוא עונה הפעם, הוא מסתכל ישר אליך. העיניים שלו חומות.
"זה הגיוני," הוא אומר בשקט. "הרבה מתחילים ככה. לחוש יצוגים אמפירים לתנודות לא גשמיות בתודעה של אנשים סביבם. אלאס קוראת לזה "הילות". זה קורה באופן טבעי לאנשים שמדחיקים את היכולות שלהם, או שלא מקבלים מענה ראוי להם. את בטח מתפתחת מוקדם, או בעלת קיבולת מנטלית גבוהה מהרגיל." הוא נעצר שוב וחושב. "את חשה רק יצוגים של רגשות, או של מושגים מופשטים אחרים?"

אוניסף / אולנאנוס / אלייאס

"לא בדיוק," אומר מרגין. "הם שולחים אותך להתגנב לאיזה בניין. שמור. אתה צריך לגנוב משהו. אני לא יודע את כל הפרטים. הם אומרים שהם רוצים לבחון גם את יכולות האלתור שלך."

יעל שרה / פרוסטברס / לורין קלרסון

"חכי!" הפעם יש בהילות בקולו של הילד. הוא קופץ מטה ורץ לפניך. הוא פושט ידיים, כאילו זה ימנע ממך פשוט לעקוף אותו ולהמשיך הלאה. "אני באמת יכול לעזור לך להחזיר אותה לחיים. רק תקשיבי."

יעל / אולנאנוס / ריין

"רגע... לא..." לינארה מגמגמת, והיא קצת סמוקה. "אני פשוט... אוי, ריין, אל תעלב, בבקשה." היא משחקת בשיער שלה.

אני מתלבטת לרגע אם להיעצר, כי ממש אין לי כח לויכוח טיפשי עם לינארה, אבל בסופו של דבר אני מחליטה להסתובב. "אני לא נעלב, כי לא פגעת בי. את פשוט התחלת לדבר על דבר אחד בלבד - לא להביא את אחותי לטקס. אני לא רואה שום סיבה הגיוני לעשות את זה. אם לך יש אחת כזאת, את מוזמנת לומר אותה. אם לא... טוב אני חושב שאת לא ממש רוצה לדבר על משהו אחר כרגע, אז כנראה כדאי שאני אלך."
הפעם אני לא עוצר. אני שומע מלמול, אבל אני לא יודע אם זה לינארה או סתם ילדים משולחנות אחרים. אני הולכת מהר, אני לא רוצה שהיא תעצור אותי כי אני לא רוצה לריב אותה. אני ולינארה לא רבנו מעולם, ואני רוצה שזה ישאר ככה. מה שקורה עכשיו הוא עוד לא ריב, ואם אני אחכה כמה ימים זה יעבור לה והכול יחזור להיות כמו פעם.

אני לא מאמינה לו. בלתי אפשרי להחזיר מתים לחיים. תמיד אמרו את זה, תמיד יאמרו את זה, הוא משקר. במחשבה שניה, אולי הוא לא משקר, אולי הוא באמת מאמין בזה, מה שרק מוכיח שהוא לא נורמלי. אני לא רוצה להקשיב לא, אני לא רוצה להישאר כאן עוד. אני רוצה להיות בבית, לאכול ארוחת ערב ולקום מחר בבוקר ליום נורמלי ורגיל של עבודה. נמאס לי מהילד המטורף הזה.
"זה לא מעניין אותי, אם אתה רוצה, יש עוד הרבה אנשים באיזור שאיבדו את קרוביהם, אתה מוזמן לנסות אצלם."
אני עוקפת אתו בחוסר רגישות.

היססתי. רובי הוא היחיד שאי פעם הראתי לו את הציורים שלי. כבר התרגלתי לצייר רק לעצמי. הבטתי בילדה שוב. ואז הזזתי את הציור הצידה שהיא תוכל לראות. הוא לא היה גמור, אבל היה אפשר להבחין שמדובר בציור של מישהי. לא מישהי ספציפית, אבל ציור של נערה

"סבבה. מתי מתחילים?" שאלתי. עוד בראשי אני מתכנן את כל הפריצה.

חלי / אורליה / לילו ווינצ'סטר
אני מסתכלת על האיש - ג'קס - ומחכה לתשובה. כשהוא עונה, הוא מסתכל ישר אליי. העיניים שלו חומות, וזה מרגיע אותי באיזה שהוא מקום. זאת אומרת, זה מחשבה מוזרה, אבל זה גורם לי לחשוב על העיניים של האחים שלי. אני קיבלתי את הגוון הכחול הבהיר, אבל אחים שלי הרבה יותר כהים ממני, כולל בצבע העיניים.
"זה הגיוני," הוא אומר בשקט. "הרבה מתחילים ככה. לחוש יצוגים אמפירים לתנודות לא גשמיות בתודעה של אנשים סביבם. אלאס קוראת לזה "הילות". זה קורה לאנשים באופן טבעי לאנשים שמדחיקים את היכולות שלהם, או שלא מקבלים מענה ראוי להם. את בטח מתפתחת מוקדם, או בעלת קיבולת מנטלית גבוהה מהרגיל."
הוא נעצר וחושב, ואני לא מספיקה לומר משהו לפני שהוא ממשיך. "את חשה רק יצוגים של רגשות, או של מושגים מופשטים אחרים?"
אני שותקת ובוחנת את השאלה. יש לי עוד אלף שאלות בתגובה, כמובן. מי זאת אלאס? איך אני יכולה להדחיק משהו שבכלל לא ידעתי שיש לי? איזה מענה יהיה מענה ראוי לכוחות האלה?
דבר אחד מעודד אותי, העובדה שהוא אמר שיש לי קיבולת מנטלית גבוהה מהרגיל. זה הדבר היחיד בכל מה שהוא אמר עד כה שנשמע לי הגיוני.
"האמת, אני לא בטוחה," אני מודה. "אני חושבת שרק רגשות. לא חשבתי על מושגים מופשטים אחרים, אז... יכול להיות שפשוט לא הייתי במודעות. אולי מעכשיו אשים לב לזה יותר."
אני שותקת, ותוהה אם אני רוצה לשאול עוד שאלות. האם הוא יענה אם אשאל מי זו אלאס? ההרגשה אומרת לי שלא, אבל אני לא יודעת.
"אפשר לשאול מי זו אלאס? או שאני אדע אחר כך?" אני שואלת בסופו של דבר. מה כבר יקרה אם אשאל?

יולי / צ'וסורה / אמה רוגמן

הילדה מהססת.
היא בוחנת אותו. "זה יפה." היא אומרת. העיניים שלה עוברות כמה פעמים על הדף בצורה מרוחקת. ואז היא מושיטה לך יד. "בואי. אני רוצה לה ראות לך משהו בחצר."

חלי / אורליה / לילו ווינצ'סטר

הוא מתלבט לרגע, ואז נאנח. פתאום נראה שמשהו בשפת הגוף שלו משתחרר. כאילו משהו מהקיפאון המטריד שלו מתפזר למקום אחר. כשהוא עונה, יש יותר רגש בקול שלו, והוא מוטעם בצורה יותר ברורה. "אלאסיה תשגיח עליך בהמשך, אבל עדיין לא." הוא קם מהמיטה בפתאומיות, ומושיט לך יד. "אני אהיה המשגיח שלך לעכשיו, דרך אגב. ג'קס. מכסופי הלהב. אולי שמעת עלינו." הוא נעצר רגע ואז אומר, למקרה שהיה לך ספקות, "אני לא משוגע."

אוניסף / אולנאנוס / אלייאס

"עכשיו." אומר מרגין, ונשען לאחור. "תצא החוצה. אחד מהם אמור לפגוש אותך בכל רגע. אם לא תצא בעשר הדקות הקרובות, הוא ילך."

יעל שרה / פרוסטברס / לורין קלרסון

"אבל אף אחד מהם לא מיסטיקן." הוא אומר בשקט.

יעל / אולנאנוס / ריין

הערב מגיע מוקדם יותר מכפי שציפית. מיילי דוחקת בך להתארגן מהר כדי שלא תפספסו את הפתיחה של טקסי המיון. את מתלבשת ומניחה לה לגרור אותך לאורך הרחוב אל הכיכר המרכזית. כל הכיסאות כבר תפוסים, לכן אתן יושבות שעונות על אחד הבתים בזמן שמתחיל הנאום של ראש הכפר. מיילי מתנודדת קדימה ואחורה בהתרגשות. את משתעממת ומעבירה את עיניך על הבוגרים. הם נראים מתרגשים, כמובן. מעניין איך זה לשבת שם. מעניין האם תזכי להגיע לרמת שליטה כזו. את כל כך לא מרוכזת, שאת כמעט לא שמה לב לפיצוץ העצום שמעלה את כל המקום בלהבות.

בהתחלה זה בלבל אותי. ואז הפחיד. ואז הכעיס.
למה נראה לא שהוא יכול לדעת הכל על החיים שלי, כולל הדבר האחרון שאני רוצה שמישהו יגלה?
"יש עוד מישהו שיודע?" אני מסננת.
אני לא רוצה שידע איך המילה הזאת השפיעה עלי, אני לא רוצה שידע שהיא השפיעה עלי בכלל.
אני קולטת שזה לא היה חכם לשאול את זה, הייתי צריכה להכחיש.
אבל אני חייבת לדעת, אסור שהסוד שלי התגלה ככה.

יצאתי. וראיתי שם אותו. אכזרי ביותר.

חלי / אורליה / לילו ווינצ'סטר
OOG: סורי על הדיליי, הייתי בטוחה שהגבתי ואז קלטתי בדיליי מטורף שלא
IG:
אני מסתכלת עליו, וממש יכולה לספור את השניות חולפות בראש שלי. זה נראה כאילו הוא מתלבט לגבי משהו. אבל אז הוא נאנח, ונראה כאילו משהו בשפת הגוף שלו משתחרר.
אולי הוא החליט שאני שווה את המילים שלו, או שהוא החליט שאני ממש מעצבנת ועדיף כבר לענות לי. ואולי, עם כל מה שזה לא יהיה שקורה בראש שלו, הוא באמת פשוט הגיע למסקנה שאני לא אעשה לו כל רע. בכנות, אין לי מושג ואני גם לא מתכוונת לשאול. מה שמשנה הוא שהקיפאון המטריד שלו קצת השתחרר, וזה עוזר גם לי להירגע, שזה אומר הרבה כי יש לי מדיניות של להחזיק את עצמי מאופקת ומסודרת בכל שעות הערות שלי ביממה.
"אלאסיה תשגיח עלייך בהמשך, אבל עדיין לא." הוא אומר, בקול ברור יותר, ועם קצת יותר... איך נגיד, יותר רגש במילים? קצת כמו שאני נשמעת כשאני מדברת עם החברות שלי שאני באמת אוהבת, בניגוד לקול שיש לי כשאני עונה תשובה בשיעור למשל. אם אפשר להשוות את הדברים.
אני עסוקה כל כך במחשבות שלי שאני לא קולטת שהוא קם והושיט לי את היד. "אני אהיה המשגיח שלך לעכשיו, דרך אגב. ג'קס. מכסופי הלהב. אולי שמעת עלינו." הוא אומר.
אולי שמעתי על... מה?
אני יודעת הרבה דברים. למעשה, אני מתגאה בכך שאני יודעת הרבה דברים. הידע שלי הוא הכוח שלי. אז העובדה שהוא זורק שמות של דברים כמו "כסופי הלהב" לאוויר ואומר שאולי הייתי אמורה לשמוע עליהם, כלומר לדעת עליהם, ואני לא יודעת, מעצבנת אותי. בכל זאת, אני מכריחה את עצמי לחייך חיוך מאופק.
"אני לא משוגע." הוא מוסיף, ואני תוהה אם משהו בהבעה שלי גרם לו לחשוב שאני חושבת שהוא משוגע. יש לי נטייה כזאת, אחרי הכל, להיראות שופטת ומתנשאת.
"לרגע לא חשבתי," אני אומרת, למרות שהמחשבה כן עברה בראש שלי. אבל לא משנה, אני צריכה להאמין שהבן אדם הזה לא משוגע אם אני רוצה להיחלץ מה...סיטואציה המוזרה שאני בתוכה עכשיו.
אני לוחצת את היד שלו ומשתדלת לחייך את החיוך הכי ייצוגי שלי, אם כי יש סיכוי שאני נראית כאילו כואבת לי השן.

בהתחלה היססתי. אבל מבט נוסף בילדה גרם לי לבטוח בה. אני אפילו לא הכרתי אותה, אבל משהו בה הרגיש לי בטוח. אז קמתי מהכיסא, אבל לא נתתי לה יד בחזרה

השינוי בהבעתה גרם לי לחוסר ביטחון, לא שהיה לי הרבה ממנו גם ככה בסביבתה. לא ידעתי מה לומר לה. לא הבנתי מה היא אומרת. ניסיתי לחשוב על השאלה שהיא שאלה אותי. מה השם שלך, ילד? ואיך קוראים לך? אולי זה איזה סוג של מבחן? מהי התשובה הנכונה? בחנתי את פניה, ניסיתי לחפש בהן סימן מסגיר כלשהו, אבל הן היו אטומות, רציניות, נחושות.
חששתי לשאול אותה לכוונתה - לא רציתי לאכזב אותה בשום צורה או אופן, אבל השתיקה ארכה זמן רב מידי.
"שמי קאי הייס. קוראים לי קאי הייס," אמרתי לבסוף. "איך לקרוא לך?"

בבת אחת השקט מופר, וכולם מתחילים לדבר. אני שומעת צעקות, הורים מבוהלים מחפשים את הילדים שלהם. אני מחזיקה ביד של מיילי בחוזקה ושואלת "את בסדר?"
היא מהנהנת בהלם, לא מצליחה לדבר. אני מסתכלת עליה ברחמים, ומנסה להוביל אותה משם ביחד עם כל האנשים שמתרחקים מהמקום במהירות. פתאום אני חושבת על לינארה, ואיך שהיא דחקה בי לא להביא את אחותך. אני מקמטת את מצחי, היא ידעה שזה יקרה? היא רצתה להגן עלי ועל מיילי מפני הפיצוץ? אבל... למה שהיא תדע על זה? ולמה שהיא לא תספר לי פשוט? אני ממשיכה ללכת עם מיילי במהירות, שתינו שותקות.