האתר והפורומים  ·   מדיה  ·   הספרים  ·   הדמויות  ·   הסרטים  ·   השחקנים  ·   שונות

ברוך הבא, אורח ( התחבר | הירשם )

0 חרמשים
פורומיםפאנפיקיםHPlanetהאנציקלופדיהמערכת הדו-קרבהוגסמיד
מממנים

שנת ההיפוגריף 2024

דרושים חברים חדשים להנהלת הפורומים!

קפיצה לעמוד (2) [1] 2  קפיצה לעמוד V    ( עבור להודעה החדשה ביותר שלא קראת )
נושא נעול פרסם נושא חדש פרסם סקר

 הקרב האחרון (על האולימפוס) | הרשמה, מאושר ע"י ליאן
פורסם ב: Aug 2 2019, 20:34 PM
צטט הודעה




קוסם מתקדם
******

פרטי משתמש
קבוצה: סלית'רין
הודעות: 5046
חרמשים: 19356
מגדר:female
משתמש מספר: 69611
חפצי המשתמש: צפה
תאריך הצטרפות: 09.03.2019


מ"ת זה נכתב על ידי אור (Alex Karev) ומבוסס על סדרת הספרים "פרסי ג'קסון והאולימפיים" ועל סדרות ההמשך שלה.
אתם לא חייבים לזכור את כל הפרטים שקראו בספרים ואין שום סיבה שלא תשתתפו אם לא קראתם איזה ספר מסויים בסדרה, אבל חבל, כי אז לא תבינו את הבדיחות שלי לגבי אירועים מתקדמים.



הקרב האחרון (על האולימפוס)

"הם הולכים להרוג אותנו." זאוס אמר בשקט, מביט בדלתות האולימפוס בחרדה.
כל האלים התקבצו סביבו, גם כאלה שלא ביקרו באולימפוס כבר עידנים. כולם ידעו שהסוף הגיע, ולא היה דבר שהם יכלו לעשות בכדי למנוע את זה.
גם האימפריות הגדולות מכולן, סופן ליפול.
"אז נלחם עד טיפת הדם האחרונה." ארס אמר, אוחז באקדחו בהתגוננות כשידו כמעט ולוחצת על ההדק.
האלים המהמו בניהם בהסכמה. הם העיפו אחד בשני מבטים, כאילו מנסים לזכור עידנים שבהם חיו אחד ליד השני, צחקו אחד מהשני, כעסו אחד על השני.
ואז היא תקפה, וכל מה שהם ראו זה חושך.


הסבר:
עברו כ-100 שנים מאז שבעת החצויים מהנבואה הגדולה הכניסו את גאיה לתרדמת, ומאז שפרסי ג’קסון ניצח את קרונוס במה שנודע אז, בזמנו, כהקרב על האולימפוס.
האולימפוס, ועולם בני התמותה, זכו למאה שנים של שלווה, בהם - אומנם, היו כמה מעידות, כמו הפכיתו הבלתי נמנעת של אפולו לבן תמותה. כיום, תמצאו אותו מנהל את מחנה החצויים ביחד עם הקנטאור כירון.
פרסי ג׳קסון וחבריו ניסו להציל את העולם מפני בנו של הרמס, לוק. ומפני אם האדמה, גאיה, שניסו להשמיד את האולימפוס בכדי לבנות עולם טוב יותר.
אבל מאה שנים עברו, והאולימפוס והתרבות היוונית שוב בסכנה. אנשים כבר לא מאמינים באלים, אנשים כבר לא מאמינים במיתולוגיות. האלים הולכים ונעלמים.
פרסי ג׳קסון וחבריו נהפכו לאגדות שמספרים עליהם סביב המדורה במחנה החצויים, סביב כיתות הלימוד במחנה יופיטר.
אף אחד כבר לא מאמין שהדברים האלה קרו באמת. אף אחד לא היה שם בכדי לחזות את זה.
השומעות על בת זאוס שמארגנת צבא של חצויים בכדי להשמיד את האולימפוס חזקות מתמיד, והאלים צריכים מישהו שיגן עליהם, שיציל אותם מהסוף.
כנראה כי גם הם חוששים, שהמלחמה הזו תהיה המלחמה האחרונה.

אז, מי אתם?
אתם שישה חצויים (שלושה חצויים יוונים, שלושה חצויים רומאיים) מכל מיני מקומות בעולם. גדלתם על הסיפורים של פרסי ג׳קסון ועל המיתוסים שנבנו סביבו, חלקכם רואים אותו כגיבור וחלקכם רואים אותו כטיפש.
המטרה שלכם היא לנסות ולהציל את האולימפוס ואת התרבות היוונית/הרומית, לפני שהיא תחדל מלהתקיים.

למה, בעצם?
כי זה הדבר הנכון לעשות.
אחד מכם חייב להיות מהצבא של בת זאוס, ויש רק מקום אחד. (שאת זהותה תגלו בהמשך).
הערה: אני בוחרת את הדמות שהולכת להיות מהצבא של זאוס באופן אקראי, אז כשאתם כותבים את הרקע אל תכתבו לי משהו בסגנון "וכשהייתה בת 12 הצטרפה לצבא נגד האולימפוס" ידה ידה, תודה.

חוקים:
※ חוק השליטה. כל עוד אתם לא אני, אתם אחראים אך ורק על הדמויות שלכם. לא על דמויות משנה ולא על הדמויות של האחרים.
※ אל תפחדו לחפש אלים, אל תפחדו לקחת אלים שהם פחות "פופלריים" (למשל, אלת השחמט, וכן, יש אלה כזאת) ופחות שמעו עליהם.
※ לא כולם יכולים להיות הילדים של שלושת הגדולים. זה נחמד והכל, אבל אני לא אנהל מ"ת שכל הדמויות הם חצויים של שלושת הגדולים.
※ אני מסכימה לשני ילדים של שלושת הגדולים - אחד יווני ואחד רומאי.
※ אם מישהו רוצה להיות בן אתנה ומישהו אחר רוצה להיות בן מינרווה, זה בסדר. אבל תשתדלו שיהיה גיוון.
※ תהיו הגיוניים בכוחות שאתם נותנים, אל תמציאו נגיד "קריאת מחשבות" והדמות היא בת אתנה, לדוגמה.
※ יש רק שישה מקומות, אם מישהו רוצה להירשם לאחר ששת המקומות נתפסו, שישלח לי הודעה בפרטי ואל תגיבו לי באשכול "אני יכול" כי אז באמת לא תקבלו את המקום.
※ חוקי הפורום והחוקים הגלובאליים תקפים גם כאן.
※ אתם לא פעילים מסיבה לא מוצדקת - לדמות שלכם יהיה גורל דומה לגורלה של ביאנקה די אנג'לו, והיה לה סוף מזעזע.
※ נא לא להספים. לא להגיב על אשכול ההרשמה יותר מפעם אחת ולא להגיב על ההוראות שלי כמה פעמים. תהיו אנשים בוגרים בחייאת.
※ שמרו על הפה. אתם יכולים לקלל, אבל לא את השחקנים האחרים, אלא את הדמויות שלהם, אולי. אותו דבר לגבי אלימות במשחק.
※ מה שאתם יודעים, הדמות לא בהכרח יודעת. אני אקרא ואוודא שאתם מפרידים בין הידע שלכם לידע של הדמות. הפרה של החוק תגרום למוות אכזרי כמו של ג'ייסון גרייס (הגיע לו)
※ התייחסו בכבוד למקום ממנו הדמות באה. אני לא מגבילה אתכם במדינות או במוצא למרות שהמ"ת מתרחש במקום מסוים. אז אם הדמות שלכם, לדוגמה, הגיעה מחוף השנהב, אז השם שלה והתרבות שלה יתאימו לזה. דמויות שמעוותות את התרבות של המדינה שלהן לא יתקבלו. אל תחששו לחפש מידע באינטרנט.
※ תהנו, תמיד יכול להיות שתשרדו את זה ותצאו עם פחות טראומות מפרסי ואנבת׳.

טופס:

CODE
[COLOR=DodgerBlue][B]שם:[/B][/COLOR] בהתאם למוצא ולמקום כמובן
[COLOR=DeepSkyblue][B]גיל:[/B][/COLOR] בין גילאי 13-20
[COLOR=LightSkyBlue][B]מגדר ונטייה מינית:[/B][/COLOR] מה שבא לכם ואתם רואים לנכון, ברמת ההיגיון (זאת אומרת שאם אמרתם שהדמות היא בן ומשתמש בhe/him אל תדחפו לי "אבל הוא לסבית" משום מקום)
[COLOR=DodgerBlue][B]ארץ מוצא:[/B][/COLOR]
[COLOR=DeepSkyBlue][B]הורה אלוהי: [/B][/COLOR]
[COLOR=LightSkyblue][B]מראה:[/B][/COLOR]
[COLOR=Dodgerblue][B]אופי:[/B][/COLOR]
[COLOR=DeepSkyBlue][B]רקע:[/B][/COLOR]
[COLOR=LightSkyblue][B]כוחות מיוחדים שיש להם:[/B][/COLOR] אל תגזימו, שמרו על גבולות ההיגיון.
[COLOR=Dodgerblue][B]מצב התקדמות:[/B][/COLOR] אני באמצע המראה / סיימתי את הרקע / וכו'.
[COLOR=DeepSkyblue][B]צבע שתרצו שאכתוב את הדמות שלכם:[/B][/COLOR]
[COLOR=LightSkyblue][B]הערות / הארות / הצעות / לפרסי ואנבת' מגיע יותר:[/B][/COLOR]


מקומות שמורים
שיר, חתול הצ’שר - פטרה מונשי
רות, סלית’רין - לנצח! - ג’יין לבנסטיין
קס, Borderline - נאקאמוקה צ'יוקו

מקומות תפוסים
חלי, Jo Karev - מלטם בוראן
יובל, Daffodil - ז'אק הייסטינגס
שקד, Darth Hader - ג’מה ביילי


הודעה זו נערכה ע"י Alex Karev ב Sep 16 2019, 19:11 PM

---------
הארי פוטר - Hportal.co.il
Top
פורסם ב: Aug 2 2019, 20:35 PM
צטט הודעה




Blink, and the years fall away like leaves
********

פרטי משתמש
קבוצה: אחראית תוכן
הודעות: 15450
חרמשים: 94521453
מגדר:female
משתמש מספר: 57621
חפצי המשתמש: צפה
תאריך הצטרפות: 03.06.2016


שם: מלטם בוראן (Meltem Boran). מלטם הוא שם טורקי שפירושו "רוח ים" ובוראן זה שם משפחה טורקי למען אמא שלי וההתמכרות שלה לכלה מאינסטבול. בכל מקרה, כולם קוראים למלטם בשמה ואנשים שקרובים אליה יעני רק אבא שלה המאמץ קוראים לה מלי. אני לא קרובה אז אני אקרא לה מלטם.
גיל: 15.
מגדר ונטייה מינית: סיסג'נדרית, לא חשבה על עניין הנטייה המינית.
ארץ מוצא: הילדה עם משבר זהות רציני. אמא ישראלית שהרומן שלה היה בארצות הברית, ובהמשך אבא טורקי. גדלה בטורקיה ואין לה שמץ של מושג על השורשים ההזויים שלה. רק לאחרונה עברה לארה"ב בגלל צרות חצויים.
הורה אלוהי: פוסידון.
מראה: מלטם לא דומה לאבא שלה בכלל, כאילו, לאבא המאמץ. קצת מפתיע בהתחשב בעובדה שהיא מאומצת, לא ככה? היא דומה הרבה יותר לאמא הפרחה שהיא לא מכירה בכלל, עם קצת נגיעות של פוסידון. בהתחשב בעובדה שהיא לא דומה לאבא שלה אפילו טיפה, מדהים שהיא לא חשדה שהיא מאומצת עוד לפני. קודם כל, לאבא שלה יש שיער כהה - ואילו למלטם יש שיער בלונדיני בהיר. הוא לא בהיר ברמה של מסנוור למוות כמו השיער של לונה לאבגוד בסרטים של הארי פוטר (או בספרים, למען האמת) אבל הוא בהחלט מאד בהיר גם בשביל שיער בלונדיני. הדבר שבאמת בולט בשיער שלה הוא לא העובדה שהוא מתולתל, אבל לא סתם מתולתל. מכירים את האנשים האלה שהשיער המתולתל שלהם הולך לכל הכיוונים? כמו קן ציפורים משלהם מעל הראש? אז ככה. למלטם יש שיער מתולתל בסגנון "בקבוקים", והוא הולך לכל כיוון. בדרך כלל היא לא אוספת אותו פשוט כי להתמודד איתו זה יותר מידי בשביל העצבים שלה, אבל תמיד יש לה גומייה על היד למקרה שהוא יפריע לה באמצע קרב או סתם יפריע. השיער שלה תמיד גרם לה לבלוט בכל מקום, או יותר נכון, לבלוט בתקופה שהיא עוד גרה בטורקיה - הוא בולט גם ככה, אבל פשוט ראו שהיא לא שייכת. גם בארצות הברית הוא הבליט אותה, אבל לא כמו שהוא בלי בטורקיה. בתקופה שהתחילו להציק לגביו וקראו לה כבשה על ימין ועל שמאל, היא שקלה לעשות החלקה - אבל בסופו של דבר החליטה שזה סתם יהרוס לה את השיער. היא לא אוספץ אותו הרבה כי כמו שנאמר, אין לה כוח להתעסק בתסרוקות, אבל היא כן חופפת אותו יפה ושמה עליו קרמים וספריי וכל מה שצריך כדי שהוא לא יתנפח יותר ממה שהוא כבר נפוח. האם דיברנו על כמה הוא נפוח? אני לא חושבת. זה מסוג השיער שאין דבר כזה לסדר אותו כמו שאתה רוצה, הוא מחליט איך אתה תקום בבוקר. האמת שעמוק בלב מלטם עדיין מתעבת אותו, אבל כל עוד אף אחד לא קורא לה כבשה והיא לא... נתקעת כי השיער שלה נתקע במשהו היא מסוגלת לסבול אותו. בערך. טוב, היא לא, אבל אין ברירה.
העיניים של מלטם, כמה מפתיע, הן בצבע של הים. לפעמים הן כחולות כמו ים ביום של "חייבים ללכת לים!", לפעמים הן בצבע סוער כמו ים, וול, סוער. הן משתנות על פי מצב הים במקום שהיא נמצאת בו, ולמען האמת, היא מאד אוהבת אותן. היא תמיד חשבה שהן מיוחדות מאד - מה שנכון. בתקופה שהיו לה משקפיים (לפני שהיא עברה לעדשות) היא הרגישה שהיא ממש עושה אבל לעיניים שלה שהיא שמה עליהן זכוכיות, אבל אבא שלה טען שזה עדיף מללכת לתוך קירות. היא חושבת שהעיניים שלה הן הדבר היחיד שיגרום למישהו אי פעם לאהוב אותה, ולדעתה הן הדבר היחיד גם שיפה בה. היא חושבת שהן מהפנטות, והיא דיי צודקת. יש לה ריסים יחסית ארוכים, מה שמופיע למראה המיוחד של העיניים שלה. הגבות שלה לא עבות ולא דקות, אבל הבעיה, לטענתה, היא שהן בהירות מידי ביחס לשיער הגם ככה מאד בהיר שלה - ככה שיש לה הבעה קבועה של הפתעה, וזה קצת יכול להיראות מוזר לאנשים בהתחלה. שאר הפנים של מלטם מאד ילדותיות, מה שלא כל כך מתאים לאופי הרועש והחזק שלה (על אף שיש אנשים שיאמרו שהיא ילדותית). המצח שלה בגודל רגיל, האף שלה קטן - לא קטן בצורה שאי אפשר להתעלם מזה, אבל הוא אף יחסית קטן ורגיל לא מיוחד שכזה - השפתיים שלה ורודות, בלי עור יבש או פצעים. למלטם לחיים קצת מלאות, בצורה שדיי מזכירה אוגר. אה, ויש לה נמשים. יש לה נמשים על האף ועל הלחיים וקצת על כל שאר הפרצוף. אומנם זה לא מלא נמשים ברמה שתסתכלו עליה ותחשבו "וואו, היא כל כך מנומשת" אבל אי אפשר להתעלם מהעובדה שיש לה לא מעט נמשים. הרבה אנשים לא סובלים את הנמשים שלהם, אבל למלטם סתם אין דעה ברורה עליהם. מצד אחד הם מעצבנים אותה כי הם בולטים על העור הבהיר שלה ומחזקים את תדמית ה"אני לא באמת שייכת לכאן!!" שהייתה לה בטורקיה, ומצד שני הם מיוחדים והם משתלבים נחמד עם העיניים בצבע ים שלה והשיער הבלונדיני שלה. בדרך כלל תראו תלתל או שניים על המצח שלה, כי אין מה לעשות, אמרנו כבר שלשיער שלה יש חיים משל עצמו. למזלה הם מסתירים צלקת דיי מכוערת שיש לה מתאונה שהייתה לה בגיל שמונה והיא לא אוהבת, כי היא מזכירה לה את היום שבו היא איבדה את האישה היחידה שבאמת אהבה אותה לא כי היא חייבת לאהוב אותה. את האוזניים שלה לא באמת רואים בגלל כל השיער, אבל יש לה עגילים שהיא עונדת באופן קבוע - כאלה שצמודים לאוזן, כדי שהם לא יצאו מהמקום יחד עם חלק מהאוזן שלה בגלל מכה בקרב או משהו כזה. יש לה עגילים בצורה של צדפות, בצבע פנינה. למה? טוב, כי היא אוהבת ים ומים והיא בת פוסידון. אבא שלה כמובן נתן לה את העגילים שלה, אז הם מאד חשובים לה. הדבר שיותר מציק למלטם בפנים שלה הוא לא הנמשים, ולא הצלקת על המצח - אלא הצלקת שיש לה על הסנטר והצוואר. היא נגרמה בפעם ההיא שהיא פתחה את הסנטר במהלך ריב רציני עם איזה ילדה שהייתה גדולה ממנה פי שתיים, ועל אף שזה היה נראה מגניב בטירוף בזמנו זה כבר לא ממש נכון כשנשאר לך סימן מכוער שאי אפשר להתעלם ממנו.
הגוף של מלטם יחסית חסר ייחוד. היא בגובה ממוצע - מטר שישים - והיא שוקלת חמישים קילוגרם, משמע משקל מתאים לגובה שלה, לא רזה מידי ולא עודף. החזה שלה לא גדול במיוחד, אבל גם לא קטן ממש, הוא פשוט שם. היא תמיד מתלבשת בבגדים פשוטים שלא מושכים תשומת לב, מה שמוסיף לכל חוסר הייחוד הזה של מבנה הגוף שלה. על הזרועות שלה יש נמשים כמובן, ולא צריך להסתכל יותר מידי כדי לראות גם סימנים - צלקות שונות ומשונות בצורות ובגדלים שונים, שהם תוצאה של העובדה שהיא פשוט אוהבת לריב מכות. היא מעולם לא הייתה זהירה במיוחד, אז נשארו סימנים. ולמען האמת, היא אהבה לריב עם כמה שיותר דם וסימנים כי זה גרם לה להרגיש שהמכות היו שוות משהו. יש לה צלקת נוספת שלמזלה אי אפשר לראות כי היא מתחת לבגדים שלה - צלקת גדולה ומכוערת על החזה גם מאותה תאונה שהזכרתי לפני כן. זו צלקת מספיק גדולה, מכוערת ובולטת כדי שמלטם תרגיש כאילו אפשר לראות אותה גם כשהיא לבושה, וכדי שהיא תדאג לא ללבוש אף פעם בגדים שעלולים לחשוף אותה - לא שהיא מחפשת בגדים חושפניים כמובן. היתרון הוא שהיא יודעת להתאים את הצבעים של הבגדים שלה למראה שלה, ולכן היא תלבש בדרך כלל ירוק, או כחול, צבעי ים שמבליטים את העיניים שלה וגורמים לה להיראות לא רע בגלל אם טורחים להסתכל עליה. היא בדרך כלל תלבש מכנסיים צמודים ובגדים שמתאימים לספורט, או שהיא תלבש בגדים שאתה בדרך כלל לובש לפני שאתה הולך לים - בגדים רחבים ומתנפנפים שאפשר להוריד כדי לשים בגד ים. ככה זה כשכל מה שמגדיר אותך הוא נבחרת השחייה שלך, לא? כנראה. חשוב לציין שמבחינת מלטם, כל בגד הוא בגד ים - היא לא תוריד את החולצה או המכנס כדי להיכנס למים כי יראו את הצלקת שלה, ובגלל זה היא דואגת שכל הבגדים שלה לא יהיו יותר מידי יקרים או חשובים כדי שהיא תוכל לשחות איתם. פריט נוסף שחשוב לה הוא צמיד שהיא קיבלה מאבא שלה - יש עליו תיליונים עם השם שלה, השם של סבתא שלה, השם שלו והשם של החברה שלו שככל הנראה הייתה אישתו אם היא לא הייתה מתה בתאונת דרכים, דניז. בנוסף יש שם גם תיליון של גל, כי כמו שאמרנו, מלטם אוהבת ים. היא לא מוכנה להוריד אותו גם בקרבות, על אף שהיא יודעת שהוא עלול להיתלש מהיד שלה ולהיהרס. הוא יותר מידי חשוב לה כדי שהיא תחשוב בהיגיון לגבי זה. היא תמיד נועלת נעלי ספורט, כדי שהיא תוכל לרוץ ולהסתובב ולהיות הנפש מלאת החיים והרעש שהיא בלי בעיה.
אופי: מלטם היא בן אדם שאי אפשר לצפות, מה שנובע מהעובדה שהיא מאד אימפולסיבית. היא פועלת על פי הרגשות שלה, ועל פי הרגשות שלה בכלל. היגיון בריא? אין דבר כזה אצל מלטם. היא עושה מה שהיא מרגישה, איך שהיא מרגישה, ואבוי לכם אם תגידו לה שזה לא בסדר. העובדה שהיא כל כך אימפוליסבית הופכת אותה למעשה ללא החלטית במיוחד, כי כמו שאתם יודעים, הרבה פעמים אנשים עושים דברים מתוך כעס או מתוך עצב ואחר כך מתחרטים עליהם. זאת מלטם. היא יכולה לשבור למישהו במחנה החצויים את היד כי הוא עיצבן אותה ואחר כך לומר שזה בכלל בכלל לא מה שהיא התכוונה לעשות, היא פשוט *נורא* כעסה באותו רגע. קצת קשה לה להבין שאנשים לא בדיוק אוהבים את העובדה שהיא לא החלטית, ובגלל זה היא גם ממש שונאת שמעירים לה על זה. בסופו של יום, האימפוליסביות שלה היא התכונה הכי בולטת בה - ולכן כדי להיות חברים שלה חייבים ללמוד לחיות עם זה. יש לציין שהיא אוהבת לריב, עד כמה שזה נשמע לא נחמד. היא אוהבת את האנדרלין שיש בקרב, הוא גורם לה להרגיש חיה. לא סתם היא הסתבכה בכל כך הרבה קטטות בתור ילדה - היא אוהבת את כל הקטע הזה של לצעוק על אנשים, לריב עם אנשים, לעשות רעש ובלגן. זה קצת מוזר, אבל כזו היא.
מתוקף העובדה שהיא פועלת מתוך רגשות, היא חווה הרבה רגשות, כל הזמן. קל מאד לדעת איך היא מרגישה כיוון שהיא לא מנסה אפילו קצת להסתיר את זה, כי היא מאמינה שאין סיבה שאדם יסתיר כיצד הוא מרגיש. אפשר לראות מתי היא שמחה, מתי היא עצובה, מתי היא כועסת. אפילו לא צריך להסתכל על הפנים שלה כדי להבין את הרגשות שלה - היא מאד פתוחה לגבי איך שהיא מרגישה. היא תגיד לבן אדם אם היא לא סובלת אותו, היא תגיד לבן אדם אם היא רוצה שהוא יעוף לה מהפרצוף או אם היא אוהבת אותו והוא מגניב בעיניה. במילים פשוטות, היא לא שמה חשבון על מה שאנשים חושבים עליה - לא מבחינת איך שהיא מתנהגת ולא מבחינת הבעת הרגשות שלה. חלק ימצאו את הפתיחות שלה כתכונה טובה, אבל חלק פשוט יחשבו שזה מעצבן והלוואי שהיא יכלה לשתוק קצת מידי פעם.
היא בן אדם רועש, אם לא היה אפשר להבין את זה עד עכשיו. יש לה אישיות גדולה מאד, חזקה מאד. היא כמו ים סוער - מחזה מרהיב במיוחד, אבל גם מסוכן במיוחד. היא תמיד דואגת שישמעו אותה גם אם אף אחד לא רוצה לשמוע אותה, היא תמיד דואגת שהמילה שלה תהיה המילה האחרונה. היא אף פעם לא תשאיר את הדברים שהיא רוצה לומר בויכוח לעצמה בלבד, בין אם מה שיש לה יפגע בבן אדם השני בצורה בלתי הפיכה או לא. למען האמת, העובדה שיש לה אישיות כל כך בולטת הופכת אותה לטיפוס שאנשים בכל זאת היו רוצים למנות למנהיג עליהם - בהנחה שמתעלמים מהעובדה שהיא לא חושבת לפני שהיא פועלת כמובן. אם מישהו לא ידע את תכונת האופי הזו עליה, הוא יחשוב שהיא יכולה להיות לידרית של ממש. היא תמיד מביעה דעה, אף פעם לא נשארת מאחור, והיא יכולה להיות מאד משכנעת כי היא מדברת בלי לסנן ובקול חזק ו, וול, משכנע. ככה שעל פני השטח היא עושה רושם של אחלה מנהיגה, והיא באמת יכולה להיות מנהיגה טובה. היא בסך הכל צריכה שיעצרו אותה מידי פעם ויגידו לה - היי, ילדה, בואי נעצור לחשוב על מה שאנחנו עושים לפני שיהיה אסון. תכונות מנהיגות יש לה, כל מה שחסר לה הוא קול ההיגיון.
עד עכשיו דיי ליכלכתי על מלטם שלנו, אז בואו נעבור גם לתכונות הטובות שלה. כמו כל החצויים, היא מאד דיסלקטית ובעלת הפרעת קשב וריכוז מטורפת. זה לא נשמע טוב, אבל במקרה של מלטם זה אומר כמובן שיש לה אינסטקטים מעולים לקרב. היא מעולה בלריב מכות, או לריב עם מפלצות, ויחד עם העובדה שהיא חצוייה חזקה במיוחד, היא דיי הייתה מכסחת את כולם בבית הספר. אומנם היא לא הבן אדם הכי גאון באיזור כי בכל זאת, אנחנו מדברים על בעייתית עם הפרעות קשב ודיסלקטיה, אבל יש לה חוכמה מהסוג שלה - למשל, היא יודעת איך לטפל בפצעים באופן מהיר וטוב כי היא נפצעה דיי הרבה במהלך השנים בבית הספר. ויש לה חוש ניווט יחסית טוב, בעיקר בים כמובן כי היא הבת של פוסידון. העובדה שיש לה דיסלקטיה אומרת שהיא לא כלכך קוראת טוב - לא בטורקית ולא באנגלית - אבל היא יודעת את שתי השפות ברמה גבוהה יחסית למישהי שעברה לאמריקה יחסית בשנים האחרונות - מדברת יחסית שוטף אנגלית, מדברת שוטף טורקית ולומדת יוונית מאז שהיא הגיעה למחנה החצויים כי היא מתלהבת מהעובדה שהרבה יותר קל לה לקרוא יוונית מאשר אנגלית או טורקית. זה לא תקף כמובן לכתיבה, אלא יותר ליכולת דיבור עצמה.. היא אומנם לא תוכל לעזור לך בשיעורים בספרות, אבל היא תוכל לרוץ במקומך בספורט (אם תמצא לה תחפושת מספיק טובה) ודיי מגניב לצאת איתה לטיולים.
על אף כל מה שאמרתי על מלטם שיכול לגרום לה להישמע מרתיעה, היא דווקא בן אדם דיי אופטימי מטבעה. היא בן אדם דיי שמח, היא משתדלת לא לשנוא את רוב מה שקורה סביבה - ואפילו את מחנה החצויים, שמציק לה עמוק בלב מסיבות שאפרט עליהן מיד. היא כן מעוניינת להתחבר לאנשים (בעיקר כי היו לה בערך שתי חברות אמת בחיים שלה, אחת מהן באה כדי להביא אותה למחנה החצויים וה"משימה" שלה הייתה להתחבר למלטם והשניה הייתה הבת זוג של אבא שלה והיא קצת מתה, אז), היא כן רוצה שיהיו לה חברים והיא יכולה להיות חברה נאמנה מאד. כדי להיות חבר של מלטם, כל מה שצריך זה להיות מסוגל לקבל את התכונות הקצת פחות טובות שלה (ובאיזה חברויות לא עושים את זה, בנינו?) ולקבל את העובדה שתצטרך להיות קול ההיגיון שלה כל פעם שהיא שוקלץ לקפוץ מצוק כדי לבדוק מה יש למטה ודברים כאלה. צוק מטאפורי, דרך אגב.
מלטם קשורה מאד לאבא שלה - האבא הביולוגי - , ומאד קשה לה עם העובדה שהוא לא האבא האמיתי שלה. לספר לילדה את האמת מגיל צעיר אולי יכול היה לעזור, כי היא גילתה על זה יחסית מאוחר בחייה. היא אוהבת את אבא שלה יותר ממה שהיא אוהבת כל בן אדם אחר, היא מוכנה לעשות בשבילו הכל. העובדה שהיא רואה באבא שלה דמות כל כך חשובה בחיים שלה גורמת לה לא בדיוק לחבב את מחנה החצויים - למרות שהיא מנסה, בערך. מחנה החצויים מסמן בשבילה את כל מה שהלך לא בסדר בחיים שלה - העובדה שהיא לא באמת שייכת לטורקיה, למדינה שבה היא גדלה, כמו שילדים צעקו עליה ואמרו לה כל שנות חייה. העובדה שהיא לא סתם שונה מאד מאבא שלה במראה, הוא פשוט לא אבא שלה. העובדה שאין לה באמת מושג מי היא. מחנה החצויים מייצג בשביל מלטם את כל חוסר היציבות הפתאומית יחסית בחיים שלה, וזה מקשה עליה מאד. היא יודעת שבתכלס אף אחד לא אשם בסיטואציה ההזוייה שלה, אבל אפשר להבין למה כל כך קשה לה. היא מרגישה שבכל פעם שהיא הולכת למחנה החצויים (והיא לא בדיוק יכולה לפספס אותו, בהתחשב בעובדה שהיא הבת של פוסידון ולכן מסריחה מריח חצויים במיוחד) היא נוטשת את העולם שהיא רוצה להיות חלק ממנו - את אבא שלה, את תחרויות השחייה, את טורקיה אפילו שהם כבר לא גרים שם יותר. אז יש לה רגשות אהבה שנאה למחנה החצויים, והם משתלבים עם העובדה שהמחנה קילקל לה את כל העולם היפה שהיה לה עם האדם שהיא הכי אוהבת בעולם - אבא שלה.
על אף העובדה שמלטם ביחסי אהבה שנאה עם אבא שלה (הביולוגי, לא המאמץ), מלטם כן מאד אוהבת את הכוחות שלה. היא אוהבת את הים, היא אוהבת שהיא יכולה לשחות מתחת למים כמו דג. היא הייתה שחיינית מקצועית בילדותה בזכות הכישרון הזה, וזה בערך היה הדבר היחיד שהיא הייתה טובה בו - ככה שהיא לא הייתה מוותרת על זה אפילו במחיר של חיים נורמאלים. מבחינתה, הכישרון שלה בשחייה הוא מה שמייחד אותה גם אם זה רק בגלל העובדה שהיא בת פוסידון. הוא מסמל יציבות בשבילה - כי לא משנה כמה בתי ספר היא עברה, לא משנה אם היא בטורקיה או בארצות הברית, לשחות היא תמיד יכולה. חשוב להבהיר שעל אף כל האופי הרועש והסוער של מלטם, היא משתדלת להיות דמות חביבה במחנה החצויים - היא דיי משתדלת לא לריב עם חצויים כי הם לא האויב האמיתי אלא מפלצות, היא מנסה שיחבבו אותה ויאהבו אותה כי אם היא כבר תקועה שם, היא לא רוצה להיות ילדה שאף אחד לא אוהב.
רקע: טוב, סיפור הלידה ומספר החודשים הראשונים בחיים של מלטם הוא קצת מוזר ולא הגיוני, אבל הילדה חצויה אחרי הכל. היא לא הייתה מודעת אליו עד שהעולם החליט לנפנף בעובדה שהיא חצויה, ולכן צריך להסביר מה היא יודעת ומה באמת קרה. נתחיל ממה שבאמת קרה - אמא של מלטם היא ישראלית. אבל מהישראליות הכי ישראליות שתכירו, סטריוטיפ הפרחה. שמה היה ניצחונה פרידמן, והיא הייתה מהאנשים שלוקחים דיל הכל כלול כדי להתקמצן על החופשות שלהם. היא פגשה את פוסידון כשהייתה בחופשה בארצות הברית (גם בדיל כמובן!) וככה נולדה מלטם, שגדלה בחודשים הראשונים בחיה בדירת חדר מסריחה בתל אביב כי למה שאמא תשלם שכירות גבוהה אם אין חנייה, הא?! בקיצור, החודשים הראשונים של מלטם לא היו מדהימים במיוחד. היה לה גם שם אחר, אבל בואו לא נבלבל את הזהות של הילדה המסכנה עם עוד יותר שמות. בכל מקרה, כשמלטם הייתה בת חודשיים, אמא לקחה אותה להפלגה בדיל הכל כלול. עד פה נשמע נהדר, לא כך? התשובה היא לא. לניצחונה שלנו לא היה אכפת כלכך מבטיחות, והיא ועוד כמה אנשים שחיפשו דיל לא בדקו האם הספינה שהם עולים עליה באמת איכותית. התוצאה? הספינה טבעה לה בים התיכון וכל הנוסעים נהרגו. אה, רגע! פרט למלטם. כיוון שמלטם היא בת פוסידון, היא פשוט המשיכה לישון כרגיל ורוחות המים וכדומה כבר הסיטו אותה אל החוף. רק שהם קצת פיספסו, כי היא הגיעה לחופי טורקיה ולא לחופי ישראל.
ואז מצא אותה מי שיהפוך להיות אבא שלה. הוא מאז ומתמיד אהב לגלוש, ויום אחד בקיץ כאשר הלך לים הוא פשוט... מצא שם ילדה בת חודשיים ישנה לה בשלווה עם אצות על הבגדים. בהתחלה הוא חשב שהוא הוזה כי כאילו, אין שום סיבה שבעולם שמה שהוא רואה הוא לא תוצאה של מכת שמש. אבל אחרי שהוא נגע בילדה (בזהירות) והרים את הילדה (בזהירות) והיא פתחה את העיניים שלה, שכמובן היו בצבע ים, והתחילה ליבב בבכי כי איפה אמא ודירת החדר המסריחה, הוא הבין שהוא לא חטף מכת שמש ואף אחד לא עובד עליו. כמו האיש המדהים שהוא (הוא מדהים. חכו ותראו) הוא לקח אותה לבית שלו, שהיה בקרבת ים כי כמו שאמרנו הבן אדם אוהב מאד ים, וטיפל בה יפה. הוא הבין שלמעשה הוא הפך הרגע לאבא! הסידור היה קצת מוזר והוא עדיין חשב שהוא חטף מכת חום, אבל הוא התאהב בילדה הקטנה ועיניי הים שלה. הוא בחר לקרוא לה מלטם - רוח ים בטורקית - כי היא הגיעה מהים, ופרט לזה לא היה לו שום מידע על הילדה. לא היה לו מושג מאיפה היא, אם מחפשים אותה, מה הדת שלה, פשוט שום דבר. במילים אחרות, מלטם פתחה דף חדש בחיים שלה בגיל חודשיים בלבד.
אז מלטם התחילה את החיים מחדש, הפעם בתור מלטם. יש לציין שזה לא היה קל בכלל, כאילו, בשביל אבא שלה - הוא היה בתחילת שנות העשרים לחייו והיה צריך למצוא הסבר הגיוני לאיך לעזאזל יש לו פתאום ילדה ולמה כל הבית מלא צעצועים ולמה הוא שוקל להביא כלב כי לילדים טוב לגדול עם כלב ולמה ולמה. בעזרת הרבה סדנאות להורים מתחילים, הרבה טלפונים לטיפת חלב של טורקייה ולאמא שלו ולחברות שלו שחופרות שהן כבר רוצות ילדים ומה לא, הוא הסתדר. והם גם הביאו כלב כמובן. הם גרו בבית ליד הים, בעיר ליד הים, והם ממש נראו כמו משפחה מושלמת של ילדה אבא וכלב. מלטם כמובן, גדלה מהרגע הראשון בים - בהתחשב בעובדה שהיא נפלה עליו מהים, אבא של מלטם לא בדיוק חשב שהיא הולכת לטבוע לו, אפילו שהיא בערך בת חודשיים וקצת (על פי מה שהאחות בטיפת חלב החליטה, אחרי שהיא הרימה גבה שלאבא אין מושג בת כמה התינוקת שלו).
העניין הוא, שהחיים לא יכולים להישאר כאלה מושלמים כל כך הרבה זמן. אבא של מלטם היה חייב למצוא עבודה בשלב מסוים אם הוא רוצה שלא יקחו לו את הילדה, הוא לא יכל להסתמך על הכסף שהיה למשפחה שלו יותר. אז אחרי שנה וקצת של חיים מושלמים ליד הים עם כלב חמוד ומקסים, אבא של מלטם מצא עבודה. ומה לגבי מלטם? היא נשארה רוב שעות היום עם סבתא שלה, אמא של אבא שלה. סבא לא היה לה; הוא מת מהתקף לב מספר שנים לפני שמלטם נולדה. הייתם חושבים שסבתא של מלטם תהיה מאושרת שיש לה נכדה קטנה ומקסימה (אם כי קצת רועשת) לטפל בה, אבל לא כך היה הדבר. העובדה שהבן שלה לא ידע להסביר כמו שצריך מאיפה נפלה הילדה הזאת, או למי מהנשים האחרונות שהוא היה איתן היא שייכת, ממש עיצבנה אותה. ומלטם מגיל צעיר הייתה מאד תזזיתית, בעלת אישיות גדולה, וזה גם לא ממש מצא חן בעיני הסבתא שרצתה שהילדה תתעצב על פי איך *שהיא* רוצה. לסיכום? הזמן של מלטם עם סבתא שלה היה סיוט של ממש. הדבר הכי נורא בכל הסיטואציה הוא העובדה שסבתא של מלטם, כמו רוב תושבי טורקיה, היא מוסלמית. אוקיי, כשאומרים את זה ככה זה נשמע מזעזע, אז הרשו לי להסביר: אבא של מלטם לא רצה לכפות על הילדה שלו דת כלשהי כשהוא לא יודע מה הדת האמיתית שלה, והוא בכלל לא האמין באלוהים. אמא שלו, לעומת זאת, לא בדיוק הבינה את העניין. לא להאמין באלוהים היה רעיון מזעזע מבחינתה. ולדרדר את הבת הקטנה שלו שלא תאמין באלוהים גם? אוי ואבוי. אז במילים אחרות, סבתא של מלטם ניסתה בכוח לדחוף את הקטע הדתי מוסלמי למלטם. ומלטם לא אהבה את זה, כי כל מה שהיא רצתה זה ללכת לים או לראות טלוויזיה או לעשות כל דבר פרט ללשבת בשקט ולהקשיב לסבתא שלה מדברת על המסורת המוסלמית והדת. ככה שהייתה קצת התנגשות בין הילדה לבין סבתא שלה. כמובן שההתנגשות הזו לא התחילה כשמלטם הייתה בת שנה - מי ילמד בדיוק ילדה בת שנה על דת? - אלא יותר כשמלטם הייתה כבר בת שנתיים פחות או יותר וכבר ידעה קצת לדבר (דברים כמו "ים!" "כלב!" "אבא!" "אני שונאת את סבתא!"). כל עניין סבתא מנסה להפוך את מלטם למוסלמית אדוקה היה סוד מאבא של מלטם, כי אמא שלו ידעה שהוא ישתגע אם הוא יגלה על זה. אבל למלטם יש פה גדול, והיא למדה כישורי שפה מהר יחסית בשביל ילדה בגילה, ככה שהסוד הקטן של סבתא של מלטם התגלה מאד מהר. וכמו שהיא חשבה שיקרה, אבא של מלטם מאד כעס. הוא לא הסכים להביא יותר את מלטם לסבתא שלה עד שהיא "תבטיח שהיא מפסיקה לדחוף את האג'נדה שלה לראש של הילדה המסכנה" ובמילים אחרות, למלטם לא היה סידור שוב ואבא היה צריך לעבוד.
אבל, באופן לא מפתיע, אבא של מלטם גם חיפש אהבה. אז בזמן שהוא רשם את מלטם לגן כדי שהוא יוכל להמשיך לעבוד, הוא גם היה מביא מידי פעם בייביסיטר כדי שהוא יוכל לצאת עם נשים. מלטם אומנם הייתה רק בת שלוש כשזה התחיל, אבל זה לא אומר שהיא חיבבה במיוחד את העובדה שלאבא שלה יש נשים בחיים שלו שהם לא היא. קנאית, אמרנו? אז על כל בחורה שבאה היא עיקמה את האף, והייתה יותר הפרעת קשב ורעש ממה שהיא גם ככה כדי לעצבן. היא הצליחה לסלק ממנו לפחות שלוש נשים שאמרו שהן לא מסוגלות להתמודד עם הילדה הזאת לפני שהוא הושיב אותה והסביר לה שלא משנה איזה נשים יהיו בחיים שלו, היא האישה הכי חשובה שיש. אפילו אם כרגע היא אישה פיצפונת בת שלוש. ומלטם האמינה לו כמובן, אבל זה לא אומר שהיא התחילה לחבב את הנשים שהוא הביא. אבל היא ניסתה להיות קצת שקטה יותר, ולחייך, ולא לומר לנשים אם הן ממש מכוערות בעיניה או אם יש להן קול מעצבן. ניסתה להיות ילדה חמודה, בפעם היחידה בחייה. אבל יחד עם הנשים באות גם השאלות - ובסופו של דבר הגיע היום שמלטם שאלה איפה אמא שלה. היא שמה לב שכמעט לכל הילדים בגן יש אמא ואבא, ולא רק אבא כמו במקרה שלה. אז אבא של מלטם (אני חייבת למצוא לו שם כבר אוי ואבוי) נשם עמוק, הושיב את מלטם עליו וסיפר לו שאמא שלה הייתה אישה יפה עם שיער בלונדיני מתפרץ לכל כיוון ועיניים שנראות כמו הים ושמלטם נראת בדיוק כמוה. הם התכוונו להתחתן, אבל היא מתה בלידה. במילים אחרות, הוא המציא אישה שלמה וסיפור חיים שלם כדי לא לגלות לילדה שלו שהיא מאומצת ושהוא מצא אותה בים.
וכשמלטם הייתה בת חמש בערך, אבא שלה מצא אישה שלא הייתה רומן של כמה ימים. והחלק הכי מפתיע? מלטם אהבה אותה! לא היה לה שום דבר רע לומר עליה. האישה הזו, שקראו לה דניז (ים בטורקית), הייתה נהדרת. היא הייתה דואגת למלטם כאילו היא הבת שלה, והיא לקחה אותה לים ולא רק זה - היא גם העלתה את הרעיון שמלטם תלך לשיעורי שחייה. קצת מצחיק שאבא של מלטם מעולם לא חשב לשלוח את הילדה שלו לשיעורי שחייה בהתחשב בדרך שבה הוא מצא אותה, אבל דניז הסבירה שזה יכול להיות טוב לכל האנרגיות האלה שיש למלטם כל הזמן ושנראה לה שהיא תסתדר מעולה במים. כמה מפתיע, היא צדקה. מלטם הייתה כמו דג במים. בעיקר בעובדה שהיא... טוב, יכולה לנשום בתוך המים. היא *ליטרלי* הייתה כמו דג במים. היא אמרה לדניז ולאבא שלה שמעכשיו נקרא לו ארסלן (אריה בטורקית) שהיא יכולה לנשום בתוך המים, והם צחקו ואמרו לה שהיא ילדה חמודה ושהם מאמינים לה בזמן שמן הסתם הם לא האמינו. מאמן השחייה בחוג של מלטם היה משוגע על מלטם בגלל שהיא הייתה כל כך טובה בשביל ילדה בגילה, והוא הציע שהם יתחילו לאמן באותה באופן מקצועי, ומי יודע, אולי יום אחד היא תהפוך להיות שחיינית אולימפית. אז כמובן שהם הסכימו לכך, אפילו שאבא של מלטם קצת דאג שזה יהיה יותר מידי לחץ לרשום את הילדה לתחרויות שחייה של ממש בגיל כל כך צעיר. אבל הוא לא יכל להכחיש את העובדה שיש לה כישרון יוצא דופן, ככה שזה קרה.
כשמלטם הייתה בת שש, התחילו הבעיות האמיתיות שלה. מלטם מעולם לא הייתה שקטה וכולם ידעו את זה, אבל כאשר היא התחילה ללמוד החוסר שקט הזה הפך לבעיה אמיתית של ממש. בהתחלה זה היה רק סילוקים מהכיתה, פתקים לאבא המסכן של מלטם שרק רצה קצת שקט, והמון קטטות. אחרי שהתברר שמלטם ממש מתקשה בקריאה וכתיבה, הציעו לשלוח אותה לאבחון. אבא של מלטם הקשיב לכך, והוא היה פחות או יותר הרוס כשהתברר לו שהבת שלו עם הפרעת קשב וריכוז רצינית ודיסלקציה - לא בגלל שזה הפך אותה לפחות טובה, כמובן, אבל בגלל שזה אומר שהוא יצטרך לדחוף לה דברים כמו ריטלין כדי להרגיע אותה בבית הספר, מה שהוא לא אהב. מלטם הייתה ילדה מלאת חיים ושמחה, והמחשבה שמשהו - גם אם הוא היה משהו הכרחי - יגרום לילדה שלו להפסיק מלאת חיים ושמחה, לא בדיוק שימח אותו. אבל לא הייתה ברירה, כי מלטם התחילה להסתבך ביותר מקטטה אחת ביום, ולהרוס ממש את מהלכי השיעור, ואיימו לסלק אותה. היא תירצה את כל הדברים שהיא עשתה בדברים כמו "הוא התחיל" או "לא התכוונתי לזה באמת" וכדומה. לאחר הרבה שיחות עם דניז, ועם המורה של מלטם, ועם מלטם, ועם רופאים, התאימו לה ריטלין שאמור לעזור לה. אמור, כי היא לא רצתה לקחת אותו וזה קצת מפריע לו להשפיע. כל בוקר הפך לסיוט - מלטם הייתה בוכה וצורחת ורצה בכל הבית כדי שלא יתנו לה את הריטלין, אחרי שהיא לקחה אותו פעם פעמיים והבינה שהוא עושה ממנה זומבי. היו הרבה דמעות - גם של מלטם וגם של אבא שלה, שלא יכל לסבול את זומבי מלטם בדיוק כמו מלטם. היחידה שהצליחה לשכנע את מלטם לקחת את הריטלין הייתה, למרבה ההפתעה, דניז. וכיוון שהיא לא גרה איתם, נוצר מצב שהיא הגיעה כל בוקר כדי לדחוף למלטם את הכדור של הריטלין (טוב, לא לדחוף, אבל הבנת). ואז היא באה גם בערב כדי לשאול איך היה היום של מלטם ואם היא עשתה בעיות בבית הספר, ומפה לשם, היא עברה לגור איתם. מלטם לא הייתה נגד זה. מבחינת מלטם החיים היו ממש בסדר - היא המשיכה ללכת לשחייה התחרותית שלה, השתדלה להתנהג יפה בבית ספר (דגש על השתדלה), לא הצליחה לקרוא כלום ושום דבר והיה לה אמא אבא וכלב.
אבל רק לדעת מלטם החיים היו כאלה יפים. למרות שהריטלין עזר, היא עדיין עשתה שטויות. היא תישבע לכם שהייתה לה סיבה טובה, אבל לדעת המנהלת שום דבר לא יצדיק את העובדה שהיא גילגלה תלמיד אחר בבית הספר בכל המדרגות במהלך ריב. וכיוון שזה לא היה הטעות הראשונה או השניה של מלטם, והם החזיקו שנה וקצת (כלומר, אמצע כיתה ב' ככה) בלי לסלק אותה, הפעם כבר לא הייתה ברירה. ככה שבאמצע כיתה ב' סילקו את מלטם מבית הספר הראשון שלה. היא לא ראתה את זה כבעיה כל כך גדולה, אבל אבא שלה ודניז כן. אה, וגם סבתא שלה, שאומנם ויתרה על לנסות להפוך אותה למוסלמית מן השורה אבל לא פיספסה הזדמנות להתקשר ולומר לאבא של מלטם מיליון פעם שהם מחנכים את הילדה לא בסדר ובגלל זה היא כל כך מופרעת ושלמה הריטלין הזה לא עוזר לה להיות רגועה יותר? ושהכל יכל להיפטר אם הם היו נותנים לה אותה לשבוע או שבועיים. למרות זאת, אבא של מלטם לא התייאש והעביר אותה לבית ספר חדש שהסכים לקחת את המופרעת הקטנה שלו בלי להתלונן. ויודעים מה היה בבית הספר החדש? נבחרת שחייה, משמע, מלטם מצאה את מקומה. רוב התלמידים בנבחרת היו גדולים בהרבה ממלטם, אבל מהר מאד גילו את הכישרון שלה, והוא זה שגרם להם להשאיר אותה בבית הספר למרות הבעיות - היא הביאה להם כל כך הרבה מדליות בתחרויות שהם פשוט לא יכלו לוותר עליה. והיא אהבה לשחות, אז היא הייתה מרוצה שוב פעם. מה שהיא פחות הייתה מרוצה ממנו היה העובדה שדניז התעקשה לשבת איתה על קריאה וכתיבה אחרי בית הספר, ולעזור לה בטענה שהיא לא יכולה לא לדעת לקרוא. היא שנאה איך האותיות מתבלבלות לה בעיניים, ואיך היא לא מצליחה לקרוא כלום. אז היא עשתה בעיות. זה הגיע למצב שנאלצו לאיים עליה שיוציאו אותה מנבחרת השחייה אם היא לא תשב על הישבן שלה ולפחות תנסה ללמוד, אז כך היה.
כשמלטם הייתה בת שמונה, קרתה טלטלה יחסית רצינית בחיים שלה. הכל התחיל כשהיא, אבא שלה, דניז וסבתא שלה החליטו שהם יוצאים לטיול - לא בדיוק החבורה הכי מוצלחת למשימה, אבל זה מה יש. הם החליטו שהם יסעו לאיזור שאמור להיות יפה בתקופה ההיא של השנה, רק שהבעיה היחידה הייתה שהנסיעה הייתה ארוכה מאד. מלטם צחקה שהיא יכולה לשחות לשם, אבל סבתא שלה אמרה לה להפסיק לדבר שטויות ולסיים מהצלחת. בכל מקרה, אחרי הרבה אירגונים ו-ויכוחים על איך לנסוע הם יצאו לדרך. בשעה שעתיים הראשונות הכל היה בסדר - מלטם הייתה קצת קוץ בתחת, אבל היא שיחקה משחקי דרכים עם אבא שלה בזמן שהוא נהג והקשיבה לסבתא שלה מדברת בלי להפנים שום דבר ממה שהיא אומרת. העניינים התחילו להסתבך כאשר דניז התחלפה עם אבא של מלטם והחלה לנהוג, בערך. מלטם המשיכה להיות קוץ בתחת, אבל היא יכלה להישבע שיש מכונית שנוסעת לצידם / מאחוריהם / ממש קרוב אליהם מאז שהם חזרו לנסיעה אחרי ההפסקת שירותים ואוכל בה אבא של מלטם ודניז התחלפו. העניין הוא, שאף אחד לא באמת הקשיב למלטם. אפילו אבא של מלטם היה יותר מידי במצב רוח טיולים כדי להקשיב לילדה שלו שנשבעה שהמכונית הזאת עוקבת אחריהם כבר כמה שעות. הייתה לה הרגשה שמשהו רע הולך לקרות, ובסופו של דבר - זה קרה. רגע אחד הם נסעו בכביש ודיברו, ורגע אחרי המכונית מאחוריהם - אותה מכונית שמלטם התעקשה שעוקבת אחריהם כבר כמה זמן - התנגשה בהם בכוח והם הדרדרו מן הדרך. מלטם לא זוכרת מה קרה אחרי זה, כי היא איבדה את ההכרה. היא רק זוכרת שהיא התעוררה בבית חולים, ושאבא שלה היה לידה ונראה דיי רע. היא זוכרת המון דיבורים והמון אנשים בחלוקים לבנים ובעיקר המון דיבורים ואוכל מגעיל של בית חולים, ואת ההבנה האיטית שלה שהייתה תאונה. עם המכונית שהיא כל הזמן אמרה שעקבה אחריהם. ואחרי זה, סיפרו לה לאט ובזהירות, שדניז לא שרדה את התאונה. היא עפה מחוץ לחלון המכונית, והפציעות שלה היו קשות מידי. השאר - מלטם, אבא של מלטם שרצה לשבת מאחורה ליד הילדה שלו בחלק ההוא של הנסיעה במקום לשבת מקדימה, וסבתא, יצאו במצב הרבה יותר טוב. רק יד שבורה במקרה של מלטם, ושריטות. אבל דניז איננה. זה הכניס את מלטם למצב רוח נורא של ממש - בהתחלה היא סירבה ללכת לבית ספר, ואז היא הלכה אבל לא לקחה את התרופה שלה כדי להישאר בשקט, ועשתה כל כך הרבה בלגן שאפילו העובדה שהיא הכוכבת של נבחרת השחייה (שלא יכלה לשחות באותה התקופה בגלל היד השבורה, מה שגם ממש תיסכל אותה) לא עזר. זה נגמר בסילוק מבית הספר, וכל הסיטואציה הייתה סיטואציה שהיה אפשר למנוע אם אבא של מלטם לא היה שקוע כל כך באבל בעצמו - שזה לגיטימי, כמובן, אבל עדיין. סבתא של מלטם התנדבה לעזור בבית ולעזור להם לחזור לשגרה, אבל הנזק כבר נעשה ושוב היה צריך למצוא בית ספר חדש למלטם.
ובסופו של דבר מצאו למלטם בית ספר חדש, ויחד איתו הם מצאו לה גם נבחרת שחייה חדשה של הבית ספר החדש. ושוב מלטם הייתה הכוכבת של נבחרת השחייה, והיא השקיעה את כל האנרגיות שלה בשחייה - אפילו יותר מהרגיל. לא בדיוק היה אכפת לה מהלימודים, אבל היא השתדלה לא לעשות הרבה בעיות כדי שלא יסלקו אותה והיא לא תוכל להמשיך בנבחרת. בבית ספר החדש, אבל, מלטם לראשונה הרגישה שונה - לא בגלל שהיא עברה באמצע כיתה ג', אלא בגלל שבגיל הזה כבר התחילו לשים לב שהיא נראת כמו כבשה, ושהיא בהחלט לא דומה לאף אחד אחר בסביבה. אז עכשיו לא רק מלטם חיפשה לריב, הילדים האחרים חיפשו לגרום לה לריב גם. הם היו יורדים עליה, צוחקים עליה ועושים קולות של כבשה כל פעם שהיא עברה במסדרון. הם היו צוחקים שהיא צריכה להסתובב עם כובע השחייה שלה כל הזמן, כי רק ככה לא רואים את השיער שלה. היא לא אמרה לאבא שלה שום דבר על ההצקות האלה, בעיקר כי היא לא רצתה להעציב אותו יותר ממה שהוא היה עצוב כבר בחיים בלי דניז. ולסבתא שלה כמובן שהיא לא סיפרה, כי היא הייתה בטוחה במאה אחוז שזה יגמר איך שהוא בהטפה דתית. היא ספגה בשקט, והשתדלה לשמור על קור רוח אפילו שההצקות הלכו והחמירו. בסופו של דבר, מלטם התפוצצה - ליטרלי. זה היה יום אחד לפני שיעור השחייה שלה, ושאר הבנות בשיעור השחייה צחקו על הכובע ים שלה ועל השיער כבשה שלה שלא נכנס באופן שלם מתחת לכובע. היא התחילה להתעצבן, ואז מישהי אמרה בצחוק שמלטם בטח מאומצת - כי אמא אין לה, והיא לא דומה לאבא שלה בכלל. וגם לא לסבתא שלה. וזה כבר עיצבן את מלטם ממש, ולפני שהיא הבינה מה קורה, הילדות שצחקו עליה היום על הרצפה רטובות לחלוטין. היא לא בדיוק הבינה מה קרה, אבל נדמה לה שהמים מהבריכה פשוט... השפריצו? ישר על הבנות האלה, הרטיבו אותם לחלוטין. זה היה מוזר ברמה יוצאת דופן מבחינת מלטם, וגם מבחינת הבנות שנשבעו שהמים פשוט התפרצו עליהן משום מקום. לא סילקו את מלטם, כי טכנית, היא לא דחפה אף אחד למים ולא היה אפשר להוכיח שהיא קשורה למה שקרה. אבל מלטם לא שכחה את המקרה הזה, והוא המשיך להציק לה עד שהיא גילתה מספר שנים לאחר מכן שהיא חצויה.
למרות התפרצות הכוח הזו של מלטם בגיל תשע, החיים דווקא המשיכו כרגיל. אף מפלצת עוד לא מצאה אותה, בינתיים. הדבר שמלטם הכי זוכרת מגיל עשר הוא לא הלימודים, או כמות הילדים שהיא רבה איתם מכות, אלא הטיול ליוון - אחרי שאבא שלה התגבר על המוות של דניז, חזר לעבודה בכל הכוח והחל לעמוד על הרגליים מחדש, הוא החליט שלו ולמטלם מגיעה חופשה. החופשה הקודמת שלהם לא קרתה בסוף בגלל התאונה, אז הוא החליט שצריך לחפר על זה. לאן נושאים? למרבה האירוניה (כמו שיתברר בקרוב), ליוון. גם הסבתא הצטרפה לחגיגה. וכך בקיץ של גיל 10, מלטם נסעה לחו"ל בפעם הראשונה - לארץ שנמצאת כל כך קרוב שאפשר טכנית גם לנסוע אליה, אבל הרבה יותר נוח בטיסה. החופשה ביוון הייתה... חלומית, זו המילה שמלטם תבחר כדי לתאר אותה. הם היו בים כמובן, והיא הייתה מאושרת. היא גילתה שמשום מה, היא מסתדרת עם יוונית הרבה יותר טוב ממה שהיא מסתדרת עם טורקית - מוזר, לא? הנקודה היא, שהיא הייתה פשוט מאושרת. אלו היו החודשיים הטובים ביותר בחייה.
אבל אחרי שהם חזרו לחיים הרגילים, חזרו גם הצרות - קודם כל, העובדה שהמשיכו להציק לה. לא הבנות שקיבלו מקלחת מהבריכה, אבל כל השאר המשיכו לחגוג על הילדים עם שיער הכבשה הבלונדיני. הכבשה הלבקנית, כמו שהם קראו לה בינם לבין עצמם - ומלטם רחוקה מלהיות לבקנית, אבל לילדים בני 11 אין הרבה היגיון. מלטם לא יכלה לסבול זאת יותר בלי לדבר על זה, ובסופו של דבר, אחרי חצי שנה שהיא שתקה ומידי פעם הרביצה לילדים שהציקו לה ועשתה קצת בלגן, היא יום אחד באה בוכה לאבא שלה ואמרה לו שהיא שונאת את אמא שלה. לרגע הוא היה ממש מבולבל, כי הוא שכח שהוא שיקר לילדה שלו עוד כשהיא הייתה ממש קטנה שיש לה אמא והיא מתה. אחרי שהוא נזכר, הוא שאל אותה כמה שיותר בעדינות למה. הוא ציפה לתשובה כמו "בגלל שהיא מתה", אבל מלטם ענתה לו שהיא שונאת אותה כי היא הורישה לה את השיער הזה, ואת העיניים האלה ואת הכל. הוא הסתכל עליה כמה דקות בלי לומר כלום כי הוא אף פעם לא חשב שרעמת התלתלים של מלטם בעייתית, ומבחינתו היה לה את הנמשים הכי מקסימים והעיניים הכי יפות שקיימות. והוא אמר לה את זה, אפילו שהוא ידע שזה לא יעודד אותה. היא אמרה לו שהיא רוצה לגזור את כל השיער, והוא המליץ לה בחום - יותר נכון, אסר עליה - שלא לעשות משהו כל כך קיצוני. הוא אמר לה שהם יכולים לבדוק תסרוקות לשיער מתולתל ונפוח כמו שלה, שיגרום לו להיראות קצת פחות נפוח. הוא אמר לה שהם יכולים לחפש שמפו חדש, או מרכך חדש. מלטם הייתה עדיין נסערת אז היא ענתה לו בצעקות ובכי של "אי אפשר לעשות כלום עם השיער הנורא הזה!" על הכל, אבל אחרי שהיא נרגעה היא הסכימה שהם יבדקו על דרכים לטפל בשיער כמו השיער שלה. משבר מינורי אפשר לומר, אבל הוא היה מאד משמעותי בשביל מלטם. העובדה שהיא הפסיקה להסתיר מאבא שלה את זה שמציקים לה והוא עזר לה כל כך הראה לה שהיא יכולה לפנות אליו בקשר לעזרה - לא שהיא חשבה שהוא לא יעזור, אבל היא פחדה לגרום לו להרגיש רע על זה שהוא צריך להעביר אותה לבית ספר כל הזמן, ושהיא עושה בעיות כל הזמן, וכדומה. דבר נוסף חשוב שקרה בחיים של מלטם הוא העובדה שהראייה שלה הדרדרה לרמה שמצריכה משקפיים, וזה דיי ביאס אותה כי כל עוד לא הציקו לה לגבי העיניים שלה היא מאד אהבה אותן. אבל אבא שלה פתר גם את זה, ויחד עם המשקפיים הוא קנה לה את העגילים שהיא כל כך אוהבת.
ובגיל 12, למלטם הייתה חברת אמת ראשונה. חברה של ממש, לא ילדים שהסתובבו איתה קצת כי הם הרגישו לא נעים שהיא לבד. זה קצת מוזר שלמלטם לא היו חברות עד עכשיו, אבל העובדה שהיא משכה אליה כל כך הרבה צרות גרמה לה להיות לא מאד אהובה בכל מקום שהיא הלכה אליו. אבל הנה! חברה ראשונה! קראו לה דפני, והיא הייתה חברה של ממש. היא הייתה הולכת אל מלטם, מלטם הייתה הולכת אליה, הן היו אפילו בנבחרת השחייה ביחד. והאמת? זה הפך את מלטם לאדם הרבה יותר נינוח גם בכללי. היא הצליחה להשתלט על עצמה כל פעם שהיה לה רצון לתת למישהו נעל בראש, כי דפני אמרה לה שהיא צריכה לנשום עמוק. הן נראו קצת כמו זוג מוזר, הילדה עם השיער כבשה והמשקפיים והילדה הגבוהה במיוחד שהגיעה לבית הספר משום מקום באמצע השנה. אבל מלטם הייתה מאושרת להכיר את דפני, והייתה מאושרת שיש לה חברה. אחרי 12 שנה, סוף סוף היה למלטם עם מי לעבוד בעבודות כיתה או פרויקטים. אחרי 12 שנה, סוף סוף היה לה חברה הכי טובה משלה. זה שימח כמובן מאד את אבא שלה, שחיכה שלבת שלו תהיה חברה הכי טובה משלה כיוון שזה תמיד הרגיש שהיא הפכה את דניז לחברה הזו במקום לחפש חברות בגילה. אבל כמו ששמתם לב, מלטם הגיעה לגיל 12, כלומר המפלצות כבר לא יכלו להתעלם ממנה. ויום אחד, הן הגיעו. היא ודפני היו בבריכת השחייה של בית הספר מוקדם יותר מהשאר כדי שהן יוכלו להתאמן - ואז הן נכנסו. בהתחלה היה נראה שהן שלוש בנות בבגד ים, שהציעו לדפני ומלטם להתחרות איתן קצת בשחייה. מלטם כמובן הסכימה בהתלהבות, כי היא מאד אהבה להתחרות ולנצח אנשים כי היא הייתה כמו דג בתוך המים. והן התחרו פעם, פעמיים, ופתאום מלטם שמה לב שמשהו... לא בסדר. הבנות האלה שהתחרו נגדן לא היו בסדר. היא שתקה עוד כמה זמן ונתנה להן לדבר ולהתחרות בשחייה בלי להתחרות גם בטענה שהיא התעייפה, אבל הבנות האלה הציקו לה. בזכות החושים החדשים שלה, היא קלטה את הרגע בו שלוש ה"בנות" החליטו להפסיק עם ההצגה ופרצו לפתע מן המים במטרה ברורה - להרוג את מלטם. פתאום היא ראתה שהן לא אנושיות, ששום דבר בהן לא אנושי. והכי גרוע? הן מצאו את נקודת החולשה שלה, את דפני. אחת מהן החזיקה אותה ואמרה למלטם שאם היא תבוא איתן בשקט, הכל יהיה בסדר עם החברה הנחמדה שלה. מלטם הייתה בהיסטריה. לא היה לה מושג איך היא הולכת להציל את דפני - ואת עצמה - והיא בכלל לא התייחסה לעובדה שדפני צעקה לה דברים בלי סוף או לעובדה שדפני בכלל ראתה את המפלצות כמו שהיא ראתה אותן, מה שהיה מוזר. היא הייתה כל כך מפוחדת, שאין לה מושג איך היא פשוט גרמה למים להתפרץ ולהפיל את שלושת המפלצות (ודפני המסכנה) למים, מה שהעניק לה כמה דקות. ורק אז היא הביאה שמה שדפני ניסתה לצעוק לה כל כך הרבה זה שתלך לתיק שלה (של דפני), והיא רצה אליו ומצאה שם סכין. ממש משהו לקחת לבית הספר, לא ככה? אבל היא לקחה אותו וקפצה אל המים, ועד היום היא לא בטוחה איך היא עשתה את זה, אבל בעזרת העובדה שהיה לה יתרון של ממש בתוך המים והסכין שהיה עשוי מארד שמימית, היא הצליחה לחסל את המפלצות. אחרי זה דפני תפסה אותה בקושי וגררה אותה לשירותים של הבנות, ובזמן שהן התייבשו, התלבשו, לקחו את הדברים שלהן וברחו משם, היא הסבירה למלטם מה קורה סביבה באמת - היא נשלחה במיוחד ממחנה החצויים כדי למצוא את מלטם, שמסריחה מריח חצויים כמו לא יודעת מה. דפני היא בת דמטר, ואם היא לא הייתה טיפשה ונותנת למפלצות למצוא אותן באיזור שמלא במים ושוכחת לשים את הסכין ארד שלה קרוב אליה היא גם הייתה מצליחה להכריע אותן בעצמה. למזלה, מלטם הצילה את המצב. היא אמרה למלטם שהיא חושבת שהיא בת פוסידון ובגלל זה היא הצליחה לשלוט במים. התגובה של מלטם, כמובן, הייתה למות מצחוק ולומר לה שהיא משוגעת ושכל זה בטח חלום. עד אז הן כבר הגיעו לבית של מלטם, ודפני הושיבה אותה בחדר שלה, הסתכלה לה טוב טוב בעיניים ואמרה לה שהלוואי שכל זה היה חלום.
והיא הסבירה לה שוב - על מחנה החצויים, על האלים, על הכל. על זה שהיא ממש מצטערת שהיא לא שמה לב שהמפלצות הן מפלצות לפני שהיה מאוחר מידי אבל מלטם הצילה את המצב. וככל שהיא דיברה, מלטם הבינה שזה לא על כך הזוי. הרי היא שלטה במים האלה, לא? ולא רק זה, היא תמיד יכלה לנשום מתחת למים. והתיאור של דפני, של הדיסלקציה וההפרעות קשב וריכוז? למלטם היה את זה בהחלט. והעובדה שהיא באמת קראה יוונית הרבה יותר בקלות מאשר טורקית כמו שקרה בטיול ליוון? גם זה היה נכון. ולאט לאט כל החלקים התחברו, וכאשר אבא שלה הגיע הביתה בערב היא ישבה בסלון בעיניים דומעות ושאלה אותו שוב אם הוא באמת אבא שלה או שהוא שיקר לה. הוא לא ידע מה לומר לה, והמבט בעיניים שלו היה כל כך כואב שהיא הבינה. היא הבינה שהוא שיקר לה לגבי אמא שלה כל השנים האלה, אבל היא גם הבינה משהו יותר גרוע - כמו שדפני אמרה, היא מתאימה להיות בת פוסידון. וכל עוד אבא שלה לא מכיר את פוסידון או מכיר באלים באופן כללי... זה אומר שהוא לא אבא שלה. לא מבחינת קשר דם. אבל היא נשמה עמוק, והסבירה לאבא שלה את כל מה שדפני הסבירה לה לאט ובזהירות. והיה הרבה שקט, ובסוף הוא דיבר - הוא סיפר לה איך הוא מצא אותו בים כשהיא הייתה בת חודשיים בערך ולקח אותה. איך הוא היה צריך לגרום לכולם להאמין בשקר שהיא שלו, אבל האמת היא, שמבחינתו היא באמת שלו - לא צריך קשר דם בשביל זה. הם החליטו שמלטם לא תלך לבית הספר למחרת והוא לא ילך לעבודה, והם יחליטו מה עושים עם המצב המוזר והחדש הזה שאף אחד מהם לא באמת האמין לו.
ולמחרת בבוקר, אחרי ארוחת בוקר נחמדה, הם ישבו ודיברו. חזרו על כל מה שהם יודעים - על הסיפור האמיתי של איך מלטם הגיעה אל אבא שלה, על המפלצות שהם פגשו וכדומה. אחרי זה הגיעה דפני, שמתברר שלא התערבה מספיק עד עכשיו כנראה. היא הסבירה למלטם שהיא חייבת לבוא איתה למחנה החצויים אחרי מפלצות ימשיכו לתקוף אותה וככל הנראה יהרגו אותה, רק ש...מחנה החצויים הוא בארצות הברית, משמע היא תצטרך לעזוב את טורקיה. מלטם ואבא שלה חשבו על זה לעומק, אבל החליטו שלטובת מלטם - עדיף לעבור לארצות הברית. עדיף בת חיה במדינה אחרת מאשר בת לא חיה במדינה שלה, נכון? ומפה הם התחילו לעשות סידורים, להודיע לכל מי שצריך שהם עוברים (סבתא של מלטם כמעט התעלפה כשהיא שמעה על זה) ולקראת גיל 13 של מלטם, לאחר שהיא סיימה את שנת הלימודים בבית הספר, הם יצאו לעבר הלא נודע שנקרא ארצות הברית. וקצת אחרי שהם נחתו והתמקמו, דפני לקחה אותה למחנה החצויים כמובן.
מלטם לא השתלבה שם כל כך טוב. היא לא הייתה רגילה להיות רחוקה מאבא שלה, והיו שם כל כך הרבה אנשים, והיא בכלל מעולם לא נאלצה לדבר כל כך הרבה אנגלית. למזלה, מהר מאד פוסידון הכיר בה - לא היה ספק שהיא הבת שלו אחרי כל תעלולי המים שלה, ואף אחד לא היה מופתע כי דפני סיפרה להם על זה. היא עברה לביתן של פוסידון, ואיימה להטביע כל בן אדם שיעצבן אותה. והיו הרבה כאלה. לא, היא לא אהבה את מחנה החצויים בכלל. הקיץ ההוא היה דיי בלתי נסבל, והיא שמחה לחזור אל אבא שלה בסופו וכיביכול לחזור לחיים הרגילים שלה - רק שהם כבר לא היו רגילים בשום צורה. אבא שלה רשם אותה לבית ספר באמריקה, והמליץ לה בחום לא לעשות שטויות ולנסות לשנות את תדמית הילדה הבעייתית שהייתה לה בטורקיה. היא השתדלה להתמקד בדברים כמו להיות חלק מנבחרת השחייה של בית הספר החדש שלה באמריקה (כי ככה היא - המקום לא נחשב אם היא לא חלק מנבחרת השחייה שלו כמובן) וללמוד יוונית, כי היא גילתה שזה דווקא דיי נחמד. וכמובן, להשתלט על האנגלית שלה. בנוסף היא מצאה פיתרון מקסים לעניין המשקפיים שהיא כל כך לא אהבה, כאשר התגלה לה עולם העדשות. אולי המרחק ממחנה החצויים היה זה שעזר לה, אבל כשהיא חזרה בקיץ של גיל 14 היא כבר לא הייתה כל כך ממורמרת. היא עדיין לא אהבה את המקום, אבל היא הבינה את מה שאבא שלה תמיד ידע - שלא צריך קשר דם כדי להיות הבת של מישהו. שגם אם טכנית אבא שלה הוא פוסידון, מבחינתה אבא שלה הוא מי שגידל אותה. הדבר היחיד שעדיין הפריע לה הוא העובדה שהיא לא ידעה מי אמא שלה, או מי המשפחה שלה.
אז הדבר האחרון שמלטם עשתה וצריך לדבר עליו, הוא בדיקת די אן איי. הבדיקה הזאת אישרה שהיא ממוצא גרמני-פולני מצד האמא וכמובן גם ממוצא יווני (סטאגאדיש על החלק האחרון), ושאין לה כל מיני מחלות גנטיות שצריך לדאוג מהן, משהו שהיא בכלל לא חשבה עליו. אבל זה גם כתב לה שהיא קשורה לאישה בשם אסתר פרידמן, ושיש סיכוי שהאסתר הזו היא סבתא שלה. מלטם, בהיותה אדם סקרן, החליטה שהיא תנסה למצוא את אסתר הזו. היא עשתה כמה חיפושים במחשבים וברשתות חברתיות בלי לספר לאבא שלה, ובסופו של דבר מצאה אישה עם תלתלים לבנים שבהחלט יכול להיות שהיא הורישה לנכדה פוטנציאלית שלה. היא שלחה לה הודעה בפייסבוק, הכל מתחת לאף של אבא שלה. זה לא שהיא התכוונה להסתיר ממנו את זה, היא פשוט הרגישה שהיא צריכה לעשות את זה לבד. בינתיים, היא עדיין לא קיבלה תשובה.
כוחות מיוחדים שיש להם: נשימה במים, שליטה במים, דיבור עם סוסים כי זה יהיה משעשע וכמובן שגם דיבור עם בעלי חיים ימיים.
מצב התקדמות: אני חושבת שסיימתי
צבע שתרצו שאכתוב את הדמות שלכם: כולכם פה לוקחים צבעים ירוקים אז אני משנה לצבע הלא ירוק בכלל LightSeaGreen
הערות / הארות / הצעות / לפרסי ואנבת' מגיע יותר: ניצחונה פרידמן לשילטון


--------------------
חלי - 22 - את\היא - אחראית תוכן - א. שנה"ל, הנהלת הפורומים והאתר לשעבר - My Logic

User Posted ImageUser Posted Image

---------
הארי פוטר - Hportal.co.il
Top
פורסם ב: Aug 3 2019, 19:37 PM
צטט הודעה




רוצים עתיד יפה יותר
******

פרטי משתמש
קבוצה: אחראית פעילויות ופרויקטים
הודעות: 9947
חרמשים: 2147236317
מגדר:female
משתמש מספר: 52249
חפצי המשתמש: צפה
תאריך הצטרפות: 03.05.2015


שם: ג'מה ביילי
גיל: 14
מגדר ונטייה מינית: עדיין לא ממש סגורה על המגדר שלה, כרגע מגדירה את עצמה כקוויר (אבל עדיין מעדיפה פניית את). הטרו.
ארץ מוצא: ארצות הברית
הורה אלוהי: פלורה (אלת הפרחים והאביב הרומית)
מראה: בתור הבת של אלת האביב, לג'מה יש מראה - כמה מפתיע - אביבי. אתם יודעים, מראה צעיר, מלא חיים וצבעוני, שזועק שהיא האדם הכי שמח עלי אדמות - למרות שהיא לא תמיד כזו.
הדבר הכי בולט במראה שלה הוא השיער שלה. הצבע שלו לא מאוד ברור - הוא צומח בתור ג'ינג'י חזק, אבל נשרף מאוד בקלות, כך שלאורך השיער הוא מבהיר בהדרגה, נצבע בגוונים שונים של כתום וצהוב - עד שבקצוותיו הוא בלונדיני לחלוטין. היא צריכה כל פעם מחדש להסביר לאנשים המשתהים שזה באמת הצבע שלה, ושהיא לא נגעה בצבע לשיער אפילו פעם אחת בחייה (אם לא מחשיבים ספריי צבע סגול מהאלווין בגיל שבע). אבל למעשה, המלחמה הכי גדולה שלה היא דווקא עם סַפָּרִים, שתמיד רוצים לגזור לה את כל החלק השרוף - כלומר, חצי מהשיער שלה, למרבה התנגדותה. ג'מה אוהבת את השיער שלה יחסית ארוך, עד אמצע הגב בתקופות קרירות (ומעט קצר יותר בקיץ - התקופה היחידה שבה היא מסכימה להסתפר). הוא איפשהו בין גלי בשורשים וחלק בקצוות, לכן היא משתדלת לאסוף אותו בחלק נכבד מהזמן - כדי שההבדלים המוזרים בשיער שלה לא יהיו עד כדי כך בולטים לעין. כשהוא לא אסוף, הוא מסורק כך שהשביל בשערה נמצא בצד שמאל, דבר שחושף לחלוטין את אוזנה השמאלית ואת העגילים שבו. חמישה, אם רוצים לספור - שלושה בתנוך ושני הליקסים, והיא מתכננת לעשות עוד בעתיד. את אוזנה הימנית מעטרים "רק" שני עגילים בתנוך. כל העגילים שלה שונים זה מזה, אך כולם באותם צבעים - זהב, כחול וירוק, מלבד עגיל פנינה קטן לבן, מעוצב בצורת פרח, שג'מה קיבלה מאביה בפעם הראשונה שפגשה אותו לאחר הצטרפותה למחנה יופיטר. זה העגיל היחיד שהיא אף פעם לא מחליפה.
שאר הפנים של ג'מה די סטנדרטיים. עיניים עגולות, לא גדולות מדי ולא קטנות מדי, שממוקמות איפה שעיניים אמורות להיות ממוקמות בדרך כלל. רוב הזמן הן בצבע חום בהיר, אותו צבע שיש לאביה, אבל במהלך קרבות או כשהיא משתמשת בכוחות שלה ניתן להבחין בשמץ של ירוק בוהק בין שאר החום. עינייה מוקפות בריסים דקים, אולי אפילו דקים מדי, וג'מה תמיד חושבת בינה לבין עצמה להתחיל למרוח עליהם מסקרה בעתיד, כשאיפור כבר לא יבגר אותה בכמה שנים טובות. בינתיים הם נשארים כמו שהם, והעובדה שהם לא בולטים בעליל דווקא מבליטה את העיניים שלה במשך רוב הזמן. גבותיה דקות גם כן, בצבע ג'ינג'י חלש, ומשוות לפניה מראה צעיר יותר משהיא באמת. מה שכן, הגבות שלה, באופן די מוזר, הן גם דרך לקרוא את רגשותיה של ג'מה, אם מתאמצים להתבונן בהן. הן זזות פחות או יותר עם כל הבעת פנים שונה של ג'מה, והעובדה שהיא יודעת להרים גבה אחת - ואוהבת לעשות את זה כשהיא ספקנית - רק מוסיפה לכל העניין.
אפה של ג'מה הוא ככל הנראה החלק האהוב עליה בפנים שלה, ביחד עם גבותיה. הוא די מושלם - ישר, בגודל ממוצע, וממוקם בדיוק במרכז פניה. פיה, לעומת זאת, די מקלקל את המראה שג'מה הייתה רוצה לעצמה. הוא קטן, חסר צבע ויחוד, ושפתיה יבשות רוב הזמן, דבר שהיא לחלוטין לא אוהבת.
העור של ג'מה די בהיר - לא בהיר ברמה של מחזיר אור מהשמש, אבל בהיר מספיק כדי שהיא תצטרך להתמרח בקרם הגנה כבר מתחילת האביב כדי לא להישרף. ובגלל שהיא לא תמיד טורחת לעשות את זה, במשך חלק ממושך מהשנה לחייה ואפה אדומים מעט. היא יודעת שזה לא בריא, אבל לפעמים היא לא מספיקה להתמרח, או שפעם אחת ביום פשוט לא מספיקה. שאר הגוף שלה נשרף פחות, במיוחד כי היא תמיד דואגת שהגב שלה יהיה מכוסה, אבל לפעמים צצות לה נקודות חן חדשות בגוף בגלל השמש.
גופה של ג'מה די קטן למראה. היא מטר שישים ושלוש, גובה די סטנדרטי לבנות בגילה, אבל העובדה שהיא הולכת מעט מכופף גורמת לה להיראות נמוכה יותר. היא די צנומה, למרות שהיא משתדלת לאכול הרבה - אבל זה לא באמת עוזר במשהו. אבא שלה תמיד אמר לה שזה עניין של גנים, אבל זה אף פעם לא מנע ממנו להוסיף לה עוד קצת אוכל לצלחת כשהייתה קטנה כדי שאולי תשמין קצת. היא לא שרירית במיוחד, אבל גם לא חסרת כוחות לחלוטין. היא אף פעם לא באמת יצאה למסע כלשהו, או הייתה צריכה להיות חזקה במידה יוצאת דופן, אבל האימונים במחנה לא אפשרו לה להיות בטטה לחלוטין. זרועותיה ורגליה חלשות למראה, אבל בטנה די מוצקה, וג'מה מאמינה שאם תמשיך להתאמן יוכלו להופיע לה קוביות בקרוב. היא גם די גמישה, וזה לפעמים ניכר במראה שלה, או ליתר דיוק, בצורה שבה היא הולכת.
זרועה של ג'מה מעוטרת בקעקוע המסורתי של המחנה - פרח שמסמן את פלורה, וארבעה קווים שמסמלים את ארבע השנים שלה במחנה. היא די אוהבת את הקעקוע, במיוחד בגלל שהסמל של פלורה - הפרח - די יפה ביחס לסמלים של אלים אחרים, לדעתה. היא שוקלת לעשות בעתיד קעקוע נוסף, בלי קשר למחנה, אבל יש לה עוד זמן עד לגיל המתאים. יש לה גם כל מני צלקות קטנות על הגוף, כמו רוב החניכים במחנה, אך הן לא בולטות במיוחד. הצלקת הבולטת היחידה בגופה היא צלקת ארוכה וכהה לאורך ברכה השמאלית, שנגרמה לאחר שריסקה את הברך באיזשהו משחק מלחמה (היא אפילו לא בטוחה איך, אבל חושדת באחד מבני מארס מקוהורטה אחת), והייתה צריכה לעבור שם ניתוח. היא שונאת את הצלקת, אבל אין לה באמת מה לעשות איתה, חוץ מללבוש מכנסיים ארוכים בחורף - מן הסתם - ולקוות שהיא לא בולטת מדי בקיץ. כי עם כמה שהיא לא אוהבת את הצלקת, חם לה מדי בשביל ללבוש ארוך גם בקיץ, אז ברובו היא לובשת קצר.
הבגדים שלה הם בגדי מחנה שגרתיים - החולצות הסגולות (שג'מה הייתה נותנת הכל בשביל לשנות את הצבע שלהן, שלא יתנגש לה עם השיער), מכנסיים כלשהם (לא באמת משנה לג'מה איזה מכנסיים, פשוט מה שיוצא ראשון מהארון), נדן לפגיון, נעלי ספורט. לא משהו מיוחד. טוב, חוץ מהעגילים שלה, אבל על זה כבר דיברנו. כשהיא לא צריכה להיות עם חולצות מחנה, היא לובשת לרוב בגדים שמתאימים לצבע שיערה - לבן, שחור, כחול, ירוק זית. או שמלות. היא מאוד אוהבת שמלות.
אופי: המראה החיצוני של ג'מה אמנם מצביע על חיות ואנרגטיות, אבל ג'מה היא למעשה נערה מופנמת. מאוד. היא אף פעם לא הייתה הטיפוס שמביע רגשות, ורק אנשים שקרובים אליה באמת יכולים לדעת איך היא מרגישה. הרגשות הכלליים שלה - שמחה, עצב, כעס - אמנם ניכרים בהבעות פניה, אבל אם מישהו יפנה אליה וישאל אותה למה היא כועסת, היא ככל הנראה תמלמל משהו בשקט ותברח משם. זו אחת הסיבות לכך שג'מה תמיד הרגישה טוב יותר בטבע מאשר בחברת אנשים - הפרחים אף פעם לא תחקרו אותה בנוגע לרגשות שלה.
העובדה שהיא מופנמת מתבטאת בכך שהיא גם טיפוס די שתקן. היא יודעת לדבר ולהביא את הדעות שלה כשהיא רוצה, הקטע הוא שרוב הזמן היא לא באמת רוצה. ג'מה אף פעם לא הבינה את האנשים שרוצים תמיד לדבר ולתפוס את כל תשומת הלב - זה הרגיש לה די מיותר, והיא גם תמיד קצת חוששת שיגמר לה מה לספר. הדבר הזה קצת מקשה עליה להכיר אנשים חדשים, אבל הופך אותה לחברה הרבה יותר אמיתית וחזקה לאלה שכן מצליחים להתקרב אליה - כשהיא נפתחת למישהו זה מכל הלב, וקשה לה לוותר על אנשים שקרובים אליה. חוץ מזה, זה שהיא שקטה בעצמה הופך אותה לאדם מקשיב, ואפשר לחפור לג'מה במשך שעות וזה לא יזיז לה - זה לא שהיא רוצה לחפור במיוחד. היא אוהבת להקשיב ולתת עצות לאנשים כשצריך, ויש כאלה שחושבים שזה הופך את ג'מה למנהיגה די טובה. עמוק בפנים זה נכון - היא יודעת איך להגיב למצבים ויש משהו די כריזמטי ובוטח בשקט שלה, אבל יקח לה עוד זמן להודות בזה ולהשתמש במנהיגות שלה לדברים טובים.
כמו שכתבתי כבר למעלה, כשג'מה נפתחת למישהו, זה מכל הלב. היא טיפוס די רגשני בקטע הזה, וברגע שהיא מתחברת לאדם היא מתחברת אליו, במלוא מובן המילים. אכפת לה מאוד מהסובבים אותה, יש לה לב רחב ואהבה עצומה לחלוק - אבל, שוב, לרוב קשה לרכוש את האהבה שלה. היא פשוט חוששת להתחבר לאנשים ושאז הם יעזבו אותה, סתם ככה פתאום באמצע החיים. החשש הזה קצת מגוחך, וג'מה יודעת את זה, אבל היא מניחה שהמחסור בדמות אימהית בחיים (או ליתר דיוק, המחשבה שאמא שלה מתה והגילוי שהיא סתם עזבה אותם) גרם לה לחשוש שעוד אנשים יעזבו פתאום. סוג של חרדת נטישה קלה.
לא כמו לרוב החצויים, הדיסלקציה של ג'מה היא די קטנה. זאת אומרת, היא עדיין קיימת ועדיין הקשתה עליה בהתחלה, אבל לא בצורה קיצונית - קצת תרגול והיא מסוגלת להתגבר עליה. אינסטינקט החצויים שלה מגיע דווקא מהמקום הזה של השקט הפנימי שלה, העובדה שהיא מסוגלת להתכנס לתוך עצמה - זה מפקס אותה, גורם לה להתרכז עמוק בדברים, כולל בקרבות. היא מעדיפה מוח על פני כוח, לנסות להבין את המהלכים של היריב ולהתגונן או לתקוף לפי זה - ושם הריכוז העצום שלה בא לידי ביטוי. בכללי, היא אף פעם לא הייתה חובבת גדולה של אלימות, ומעדיפה לסיים עם קרבות כמה שיותר מהר ובצורה שתגזול ממנה הכי מעט. לא תמיד זה דבר יעיל, אבל ברוב המקרים האסטרטגיה שלה די הוכיחה את עצמה. הדבר הזה, אגב, תקף גם לחיים שלה בכללי ולא רק ללחימה - ג'מה היא מאלה שחושבים פעמיים לפני שהם פועלים. היא מאוד מחושבת ורצינית כשצריך, חובבת גדולה של ידע - טוב, של ידע מועיל - ומשתמשת בזה כדי לעשות את הכי טוב שלה במקרה הצורך. תכונה רומאית מובהקת, לפי מה שאמרו לה במחנה, וג'מה דווקא אוהבת את זה.
זה נשמע אולי שג'מה היא טיפוס רציני ושקט, אפילו יותר מדי, אבל היא בהחלט מסוגלת לעשות שטויות ודברים מטופשים. זה קורה בעיקר כשהיא בחוסר שעות שינה, אז נפלטים לה כל מיני משפטים ואמרות הזויים ולא קשורים (דברים בסגנון "ימינה שלי או ימינה שלי הפוך?", או "אני לא משתמשת במקרר כדי לשבור קליפה של אגוז"). חוץ מזה היא גם חובבת מסיבות, במידה ויש שם אנשים שהיא אוהבת, ומסוגלת לפרוץ בשירה אקראית של שירי דיסני סתם כשמתחשק לה. כי למי זה לא קורה לפעמים.
רקע: פלורה ואביה של ג'מה, דומיניק, הכירו באיזשהו אירוע אביב ביוסמיטי פארק. דומיניק היה חובב טבע, וזה היה אירוע שכלל הרבה מאוד טבע, ולא כזה שתמיד זמין למבקרים, אז הוא קפץ על ההזדמנות. פלורה, מצידה, הצטרפה כי היא יכולה ולמה לא. בכל אופן, בין השניים היה חיבור די מהיר, ואת רוב האירוע - והיומיים שלאחר מכן, בהם השניים המשיכו לטייל ביוסמיטי - הם העבירו ביחד. פלורה טענה שהיא למעשה תיירת מאירופה, והטיסה שלה מתקרבת, אבל אחרי הרבה מאמץ מצידו של דומיניק הוא הצליח לשכנע אותה להישאר לעוד שבוע, ואחר כך עוד שבועיים ושלושה וארבעה. הם התאהבו זה בזה, ופלורה החליטה להישאר בשבילו עוד קצת בעולם בני התמותה - הרי גם ככה היא הייתה אלה די זוטרה, והאביב כמעט נגמר, ככה שהתפקיד שלה די הצטמצם. אז היא נשארה, ואחרי כמה חודשים נכנסה להיריון.
ג'מה נולדה ב-28 באפריל, דבר שפלורה תמיד מצאה כמשעשע (רק כשדומיניק גילה שהיא אלה הוא הבין את הסיבה - ה-28 באפריל הוא תאריך תחילת הפסטיבל שהוקדש לפלורה). היא הייתה תינוקת יפיפייה, וההורים שלה לא היו יכולים להיות מאושרים יותר. הם גידלו אותה באהבה עצומה, ממש כמו משפחה לתפארת. טוב, מלבד העובדה שפלורה היא למעשה אלה - ולא סיפרה על כך לדומיניק מעולם. היא באמת אהבה אותו, אבל ידעה שעצם הגילוי יפגע בו, ושבסופו של דבר היא תצטרך לעזוב ולשבור לו את הלב. אבל פלורה משכה את הזמן כמה שתוכל, עד שכשג'מה הייתה בת בערך שנה וחצי היא הבינה שאין לה ברירה, והיא חייבת לחזור לחיים שלה כאלה. היא הכירה את דומיניק, ידעה שהוא לא יקבל את זה שהיא תעזוב, לא משנה הסיבה. היא גם ידעה שהיא חייבת להיעלם באופן מוחלט כדי שהוא יוותר עליה באופן סופי ויוכל להתקדם עם החיים שלו. אז היא ביימה תאונת דרכים.
המוות (לכאורה) של פלורה שבר לדומיניק את הלב. הוא נשאר בודד, לטפל בילדה קטנה שרק התחילה ללכת. וזה, כמובן, בנוסף לעובדה שהוא היה צריך לדאוג לפרנס אותם. לא שהוא היה עני - הוא עבד במעבדה להנעה סילונית של נאס"א בפסדינה (שבה הם גרו), אבל בתפקיד יחסית משני. זה אמנם אפשר לו לחזור הביתה בשעה סבירה כל יום כדי להיות עם התינוקת שלו, אבל גם לא נתן להם את האפשרות לחיות חיי מותרות. הרבה מהכסף הלך על תשלום למטפלות, ציוד לתינוקת (כי מה לעשות שזה לא זול), פסיכולוג (דומיניק היה צריך את זה לתקופה כדי להתמודד עם ה"מוות" של פלורה) ותשלומי מחיה שונים, אבל דומיניק דאג תמיד להשאיר קצת כסף בצד, ככה שעניים שחיים רק עם דברים בסיסיים הם לא היו. פה ושם דומיניק הרשה לעצמו להתפנק ולקנות דברים קצת יקרים, או צעצועים חדשים לבת שלו. פעם בשנה הוא גם החליף חלק ממוצרי החשמל או הרהיטים שהיו מקולקלים, וכל שנה, מאז יום הולדתה השנתיים, הוא וג'מה נסעו לחופשה באיזור יוסמיטי באביב. למעשה, הזכרונות הראשונים של ג'מה הם משם, מהטיול שלהם כשהייתה בת חמש. היא זוכרת בעיקר נופים ירוקים, צוק ענק, ואת אבא שלה מאושר לחלוטין.
הטיול הגדול ליוסמיטי היה הטיול המיוחד שלהם, בלי ספק, אבל דומיניק דגל בזה שהשניים יצאו לטייל כמה שיותר, כל עוד ג'מה עדיין לא הפכה למתבגרת ממורמרת. כמעט כל שבוע הם יצאו למקום אחר, בין אם זה סתם הליכה בפארק הקרוב לבית או קמפינג בחוף בלוס אנג'לס. ג'מה אהבה את הטיולים המשותפים שלהם, במיוחד באביב - כשהפריחה הייתה בשיא תפארתה, והכל היה מלא בגוונים של ירוק ואדום וכחול וכל צבע נוסף שאפשר להעלות על הדעת.
בשלב מסוים היא גם התחילה ללמוד בבית ספר, ולמרות קצת קשיי הסתגלות בהתחלה, היא די הצליחה למצוא את המקום שלה. היא לא הייתה מהילדות הפופולריות בכיתה, אבל כן היו לה שתי חברות קרובות, וג'מה מצאה את זה מספיק לחלוטין. הן עזרו לה בבית הספר (הדיסלקציה שלה בהחלט היוותה אתגר בלמידה), נפגשו אחרי הצהריים - ממש חברות לתפארת. שאר הילדים בכיתה שלה לא ממש טרחו להתחבר לילדה הדיסלקטית חסרת האמא שמסוגלת לשבת שעות ולבהות בדשא צומח, אבל זה לא שג'מה עשתה מאמץ מיוחד להתחבר איתם גם כן. היא לא שנאה אותם, והם לא שנאו אותה - פשוט לא הייתה להם אינטראקציה, וחוץ מלמורות שתמיד ניסו לדאוג שכל הכיתה תהיה דבוקה אחד לשניה, זה לא באמת הזיז לאף אחד. אז ג'מה המשיכה ככה, עם שתי החברות הקרובות שלה ואבא שלה והטיולים שלהם והכל היה טוב. אבא שלה אפילו הכיר מישהי כשג'מה הייתה בת תשע וחצי, והקשר שלהם התחיל להתהדק לאט לאט. אותה מישהי לא הייתה קרובה במיוחד לג'מה, וגם לא ניסתה במיוחד להיות דמות אימהית בשבילה, אבל עצם העובדה שהופיעה דמות נשית בחיים של ג'מה הייתה מדהימה ממש בשבילה.
ואז, בחופשת האביב ביוסמיטי בגיל עשר, הכל התפוצץ.
זה התחיל בתור טיול די שגרתי - ג'מה, דומיניק והחברה שלו, שבפעם הראשונה הצטרפה אליהם לטיול עם שינה. ג'מה לא ממש אהבה את זה שפתאום יש עוד מישהי בטיול הזה שלה ושל אבא שלה, אבל היא גרמה לו להיות מאושר, אז ג'מה הבליגה את זה. בהתחלה הכל היה טוב, ואת היום והלילה הראשונים הם בילו בנעימים. בצהרי היום השני, לעומת זאת, דברים התחילו להיות רעים, ואפילו מאוד.
דומיניק הרגיש קצת לא טוב, אז הם סיימו את היום מוקדם, למורת רוחה של ג'מה. הם חזרו למלון שלהם, כדי שדומיניק יוכל לישון קצת, עם הבטחה מצידו שבערב הוא כבר ירגיש יותר טוב והם ייצאו לאכול במקום נחמד ביחד. לא שג'מה האמינה שזה יקרה, אבל לא באמת הייתה לה ברירה. בינתיים, היא וחברה של דומיניק יצאו להסתובב בקרבת המלון שלהם. הן הלכו לפארק יפה באיזור, שכרו שם אופניים ורכבו קצת במסלול לתוך הפארק, עד שאנשי הפיקניקים ומשחקי הכדור נעלמו מעיניהן, ובסביבתן היו רק כמה אנשים בודדים שרכבו על אופניים גם כן.
את שאר הדברים שקרו מאז, ג'מה זוכרת די במעורפל.
היא זוכרת שהשרשרת באופניים של חברה של דומיניק יצאה מהמקום, והן עצרו ליד עץ עתיק ומלא בפרחים ורודים כדי לסדר את זה. היא זוכרת שהיא הסתובבה לדקה כדי להוציא את המים מהתיק שלה, ושכשהיא הסתובבה חזרה, היה משהו מוזר בפנים של חברה של דומיניק, כאילו כל החיות והנשמה יצאה מהן. היא זוכרת שחברה של דומיניק הרימה אבן חדה מהרצפה, ותקפה אותה.
את מה שקרה אחר כך היא זוכרת בתור מערבולת של צבעים בוהקים, במיוחד אדום, ורוד, ובשלב מסויים כסוף. היא זוכרת כאב חד, פרץ אדרנלין שוטף, ריח חזק של פריחה, ותחושת תשישות בלתי נגמרת. היא זוכרת גם שחור - ומזה היא מבינה שהיא התעלפה.
התמונה החדה הבאה שג'מה זוכרת היא של נערה בת שבע עשרה, עם מטה מתכת ביד, פרחים ורודים מהעץ בשערה, ואת גופה המעולף של חברתו של דומיניק על הרצפה. לרגע ג'מה חששה שהיא מתה, אבל הנערה ממהרת להסביר לה שהיא בסך הכל מעולפת, ושזו לא אשמתה שהיא תקפה את ג'מה - זה היה בגלל איזשהו סוג של דיבוק. כאילו שזה אמור להרגיע את ג'מה.
ואז אותה נערה מסבירה לה על החצויים, על מחנה יופיטר, על מפלצות ועל אלים. היא מציגה את עצמה בתור אלנה, בת מרקוריוס, ומספרת לה שהיא יצאה לחופשה בסביבה, ובמקרה נתקלה בג'מה נאבקת במה שזה לא יהיה שהשתלט על חברה של דומיניק. ושהיא ראתה את ג'מה שולטת בענפי העץ.
אם עד אז ג'מה הייתה בשוק, וקצת לא האמינה לכל הסיטואציה, בשלב הזה היא התחילה פשוט לצחוק. היה נראה לה הרבה יותר הגיוני שחברה של דומיניק היא סתם מרשעת שרצתה להיפטר ממנה כדי שדומיניק יהיה רק שלה, שאלנה הצילה אותה במקרה, והיא סתם הזתה את הקטע עם העץ. אבל משהו בתוכה אמר לה שזה נכון. וכשאלנה גרמה למטה שלה להפוך לצמיד בתוך שניות בודדות, או כשהיא תיקנה את האופניים המעט מעוקמות של ג'מה בהרף עין (מאוחר יותר התברר לג'מה שלאלנה יש מעין סופר-מהירות בזכות אבא שלה), היא כבר הפסיקה לפקפק באלנה, והבינה שיש רק שתי אפשרויות - או שאלנה דוברת אמת, או שהיא עצמה התחרפנה. ובגלל שהאופציה השנייה הייתה נראית אפילו מופרכת יותר מקיומם של אלים בעקבות כל מה שקרה ברבע שעה האחרונה, ג'מה החליטה להאמין לאלנה - או לפחות לנסות.
אז היא האמינה לה. הן השאירו פתק קטן לחברה של דומיניק, שמתנצל על הכל ואומר לה שדומיניק יסביר לה הכל. ואז ג'מה עלתה על האופניים שלה - את הזוג השני הן השאירו לחברה של דומיניק - והיא ואלנה חזרו למלון של ג'מה. אלנה העדיפה לנסוע כמה שיותר מהר למחנה יופיטר, עכשיו כשהמפלצות שבסביבה יודעות שיש חצויות באיזור, אבל המהירות שלה גזלה ממנה די הרבה כוחות, וג'מה לא הסכימה ללכת מבלי לדבר עם אבא שלה לפני. אז הן חזרו למלון, כדי שאלנה תוכל לנוח ולהצטייד לדרך, וג'מה - לדבר עם דומיניק.
השיחה של ג'מה ודומיניק הייתה מבולבלת ומבוהלת להפליא. לראות את הילדה הקטנה שלו חוזרת מכוסת דם וחתכים, עם נערה שהוא לא מכיר ובלי החברה שלו שאיתה היא הלכה - טוב, זה מעל למספיק בשביל לחרפן כל אבא נורמטיבי. והוא באמת התחרפן, ואלמלא אלנה הייתה מראה לו את מהירות העל שלה - וקורסת על המיטה מיד לאחר מכן - הוא גם לא היה מאמין למילה מפיה של ג'מה. אבל היא הראתה, אז לדומיניק לא הייתה ברירה אלא להאמין.
חיפוש קצר באינטרנט על אלים רומיים הוכיח לדומיניק באופן סופי שהכל נכון. הוא גילה שאכן קיימת אלה בשם פלורה, ושהיא אלת הפרחים והאביב - מה שהסביר את זה שג'מה שלטה בעץ, לפי מה שהיא סיפרה. זה גם הסביר למה פלורה אהבה כל כך את האביב ואת הפריחה, למה היא בכלל הייתה ביוסמיטי מלכתחילה והכירה שם את דומיניק. זה הסביר לדומיניק למה היא כל כך התלהבה מתאריך הלידה של ג'מה, ולמה היא הייתה תמיד מדוכדכת יותר בחורף. כל החלקים פתאום התחברו, ודומיניק הבין את מה שהיה לו מתחת לאף מאז שהכיר את פלורה. אבל ההבנה הכי כואבת הייתה שפלורה עדיין חייה, ושהוא צריך להיפרד מהבת הקטנה שלו.
ג'מה ואלנה עזבו רק בערב, אחרי שאלנה קמה עם כוחות מחודשים. חברה של דומיניק לא חזרה עדיין, אבל הייתה להן תחושה שהיא תחזור בקרוב, ואף אחת מהן לא רצתה להיות באיזור כשהיא תבוא. הן לקחו איתן את כל הדברים שג'מה הביאה איתה לחופשה - שזה לא היה הרבה - ונסעו, לא לפני שג'מה הבטיחה לדומיניק שהיא תשמור איתו על קשר עד כמה שתוכל.
הן הגיעו למחנה יופיטר אחרי שלוש שעות נסיעה, כשהחשיכה כבר ירדה על סן פרנסיסקו. השומרים בכניסה למחנה הופתעו לראות את אלנה, שהייתה אמורה לחזור רק יומיים לאחר מכן, אבל הסבר קצר של הסיטואציה והכל הסתדר. למרבה מזלן, לא היו אירועים מיוחדים או חצויים חדשים נוספים באותו לילה, ככה שג'מה וסיפורה קיבלו את מירב תשומת הלב. היא ואלנה נשלחו למרפאה דקות ספורות אחרי שהגיעו, וחצי שעה לאחר מכן כבר הרגישו הרבה יותר טוב. אלנה גם הצליחה לשכנע את ראשי הקוהורטה השלישית, שבה היא הייתה, לצרף את ג'מה אליהם, ככה שהיא תוכל לעזור לה בהסתגלות - דבר שהיה די מדהים מבחינת ג'מה, כי היא לא יודעת מה היא הייתה עושה בלי אלנה, שנכון לאותו רגע הייתה מקור השפיות היחיד שלה בתוך כל הבלאגן המטורף הזה. יותר מזה הן לא עשו באותו לילה, כי שתיהן היו מותשות להחריד והלכו לישון ברגע שהקצו לג'מה מיטה.
ג'מה הצליחה להסתגל למחנה יופיטר די מהר. העובדה שפלורה הכירה בה יומיים אחרי שהיא הגיעה למחנה עזרה קצת, אלנה עזרה הרבה, וזה שהיא גם ככה אף פעם לא הייתה מהילדות הפופולריות לא הזיקה. היא הייתה די צעירה ביחס לשאר הילדים בקוהורטה - מלבדה, הייתה עוד ילדה אחת בת עשר וילד בן שמונה, וכל השאר היו גדולים ממנה - אבל זה לא באמת הפריע לה. היא התיידדה מעט עם אותה ילדה, והנערים הבוגרים בקוהורטה (אלנה ביניהם) דאגו לה כאילו הייתה אחותם הקטנה - הכירו לה את המחנה ואת רומא החדשה, לימדו אותה לטינית ולחימה בפגיון (חרב הייתה כבדה לה מדי, והיא גם ככה לא באמת רצתה להילחם באף אחד), ועזרו לה להשתלב בחיי המחנה. אמנם זה לקח קצת זמן, והרבה שיחות עם אלנה, אבל בסופו של דבר היא השתלבה. היא הצטרפה לבית הספר של המחנה, וגילתה שבאופן מפתיע היא לא פיגרה מאחורי כולם בחומר. בזמנה הפנוי היא אהבה לטייל במחנה, לצייר קצת (לא שהיא הייתה טובה בזה, אבל זה תחביב שהיא אימצה מחברתה, שהייתה בת אפולו), וללמוד בוטניקה. היא אפילו התחילה לטפח גינה קטנה מאחורי מבנה הקוהורטה, וכל עוד לא העירו לה על זה - היא לא הפסיקה. פה ושם היא גם יצאה הליכות עם אלנה, שעמוק בלב ג'מה כבר התחילה להחשיב אותה כאחותה הגדולה - ועם אדם, (חצי) אחיה הגדול האמיתי, שהתגלה לה שקיים בערך יום אחרי שפלורה הכירה בה. הוא היה בן שש עשרה, אחד מראשי הקוהורטה השנייה, ופחות או יותר רצה לרצוח את אלנה על שלקחה לאחותו את הסיכוי להיות איתו בקוהורטה, אבל ג'מה תמיד צחקה על זה שגם ככה היא הייתה בוחרת באלנה. הוא היה די נחמד, ושמח על זה שסוף סוף יש לו אחות - התברר לג'מה שלפלורה אין הרבה ילדים, ושאדם והיא היחידים שחיים במחנה יופיטר. מלבדם היו עוד כמה בודדים שחיו ברומא החדשה, אבל ג'מה לא פגשה אותם אף פעם, וגם לא באמת רצתה לפגוש. אדם היה מעל ומעבר, והיא פשוט שמחה שיש לה משפחה במחנה שדואגת לה. הוא גם הזכיר לה קצת את דומיניק, במובן מסויים. חוץ מזה, היה נדמה לג'מה שיש משהו בין אלנה ואדם, וזה גרם לה להיות סופר מאושרת כי, ובכן, אם אחיה למחצה ואחותה הלא רשמית יהיו ביחד זה יהיה די מושלם מבחינתה.
אבל לא קרה שום דבר ביניהם בשנה הראשונה לשהותה במחנה, לפחות לא משהו שג'מה יודעת עליו - ולאחר אותה שנה אלנה עזבה את מחנה יופיטר, ועברה להתגורר ברומא החדשה. זה די שבר לג'מה את הלב - אלנה הייתה כמו אחותה הגדולה מהרגע שהיא הצטרפה למחנה, ועם כמה שהיא אהבה את אדם, ג'מה עדיין הרגישה שאלנה קרובה אליה יותר. היא שמרה על קשר עם אלנה, כמובן, ואלנה דאגה לפחות פעם בשבוע להתקשר לג'מה ולבדוק מה שלומה, אבל זה לא הרגיש אותו דבר. שנה וחצי לאחר מכן גם אדם עזב לרומא החדשה, וג'מה נשארה לבדה במחנה. טוב, לא לגמרי לבדה - קוהורטה שלוש היו כמו משפחה בשבילה, היו לה שם חברים טובים - אבל לא משפחה באמת. באותם ימים בגיל 12 היא התגעגעה במיוחד לדומיניק, אותו היא זכתה לפגוש בערך פעמיים בשנה, בחגים - אבל בסופו של דבר היא התגברה גם על זה. היא דיברה איתו כמעט כל יום, משתפת אותו בסיפורים מהחיים במחנה, והוא מצידו שיתף אותה בחיים שלו בפסדינה. הוא וחברה שלו שתקפה את ג'מה נפרדו, מן הסתם - היא רק רצתה לברוח מהמוזרות הזו כמה שאפשר. דומיניק המשיך לצאת לדייטים פה ושם, אבל לא באמת מצא משהו רציני. הוא נכנס לדיכאון קטן בעקבות כל הסיפור עם המפלצת ושלקחו לו את הילדה וזה שהעולם שלו התנפץ לרסיסים, בגדול, אבל הוא עבד על זה, וג'מה ראתה שהוא באמת השתפר עם הזמן - או שהוא נהיה שקרן טוב יותר. היא אף פעם לא הצליחה להבחין מתי הוא משקר ומתי לא. כל שאר פסדינה האמינה שג'מה סתם עברה לפנימייה, אז לפחות עם הסיפור הזה דומיניק לא נאלץ להתמודד - חוץ מעם החברות הישנות של ג'מה, שעדיין שאלו עליה פה ושם וקבעו להיפגש איתה בחופשים (לא תמיד בהצלחה). הוא גם קודם בתפקיד בעבודה, גילה שאחת הלקוחות הקבועות בסופר השכונתי היא בעצם מפלצת... דברים שהפכו לדי נורמטיביים עבורו. על החופשה ביוסמיטי השניים נאלצו לוותר, אבל ג'מה תמיד אומרת לו שהיא תגיע לגיל שמונה עשרה היא תיסע איתו ליוסמיטי, ולא משנה מה.
וככה החיים שלה במחנה יופיטר התנהלו. לימודים, אימוני לחימה, גינון פה ושם. אנשים עזבו והצטרפו לקוהורטה, אבל הילדה בת אפולו שבגילה נשארה תמיד, והקשר ביניהן די התחזק. בשלב מסוים היא גם גילתה שאלנה ואדם התחילו לצאת (ובילתה חצי מאותו יום בצווחות התרגשות בפני כל מי שרק היה מוכן להתקרב אליה), ושכבר מעכשיו שמו עליה עין להיות ראש הקוהורטה שלה בעוד שנה או שנתיים - דבר שהיא די מוחמאת ממנו אבל חוששת ממנו בטירוף בו זמנית.
כוחות מיוחדים שיש להם: יכולת שליטה בצמחים, במיוחד כאלה שמוציאים פרחים או בתקופת האביב. בשאר הצמחים היא גם יכולה לשלוט, אבל זה דורש ממנה כמות עצומה של אנרגיה.
מצב התקדמות: גמור בגדול. אולי אוסיף קצת פירוט באופי, אבל באופן עקרוני סיימתי.
צבע שתרצו שאכתוב את הדמות שלכם: LimeGreen
הערות / הארות / הצעות / לפרסי ואנבת' מגיע יותר: כמה התמכרתי לסוכני שילד מאחת ועד חצי מהדמויות הראשיות פה נקראות על שם דמויות משם
+לג'ייסון לא הגיע למות מסכן מה הוא כבר עשה


User Posted Image


--------------------
שקד ✧ אישה חזקה ועצמאית

User Posted Image

!Happy International Women's Day


---------
הארי פוטר - Hportal.co.il
Top
פורסם ב: Aug 3 2019, 19:55 PM
צטט הודעה




Live and let live
*******

פרטי משתמש
קבוצה: גריפינדור
הודעות: 12755
חרמשים: 10645
מגדר:female
משתמש מספר: 63732
חפצי המשתמש: צפה
תאריך הצטרפות: 03.08.2017


שם: פטרה מונשי, בגוג'ארטי (שפת המקור) - મોકલો મુનશી. משמעות השם פטרה זה מכתב, אימה נתנה לה את השם הזה בעקבות מכתבי האהבה שקיבלה מהרמס לפני שנכנסה להריון.
גיל: 16
מגדר ונטייה מינית: נקבה, ביסקסואל.
ארץ מוצא: הודו, טריפורה - "שבע האחיות"
הורה אלוהי: הרמס (אל יווני)
מראה: קודם כל, הדבר שהכי בולט אצל פטרה במראה, זה צבע העור שלה. בעיקרון בגלל שהיא גרה בהודו, פטרה מעולם לא נתקלה באפליה בגיל צעיר, ואף אחד מהילדים האחרים שם, או המבוגרים, לא הסתכל עליה באופן שונה, אבל גם שם היא הייתה די מיוחדת. צבע העור שלה באזור הפנים כהה מאוד, כמעט שחור, מלבד כתם לידה לבן לחלוטין שמכסה את אוזנה הימנית, וחלק קטן מצווארה. רגליה מעט בהירות יותר משאר גופה (וגם הן מאוד כהות), ופנים כפות הידיים שלה בהיר אף הוא. במהלך חייה פטרה מספרת לאנשים על כתם הלידה, ומסבירה להם עליו, ורק מאוחר יותר היא מגלה שלא מדובר בכלל בכתם לידה אלה במחלה בשם "ויטליגו", שבעצם הופכת את צבע העור לבהיר יותר במהלך הזמן (כמו מייקל ג'קסון וכזה). כשפטרה הייתה רק תינוקת, והסימנים למחלה התחילו להופיע, קאליה (אמא שלה) ביקשה מאבא של פטרה שירפא את הבת שלה. הרמס מסרב, כמובן, וכדי שהמחלה לא תראה מזיקה מידי, הוא ריכז את כולה במקום אחד על גופה של ביתו וככה בעצם "יצר" לה כתם לידה. במהלך השנים העור של פטרה אמור להמשיך ולהפוך לבהיר יותר, ובסביבות גיל 25 רוב גופה כבר אמור להיות לבן. פטרה לא מנסה להסתיר את כתם הלידה, או את המחלה בכללי, ולא מרבה לדבר על זה. למרות שהמחלה לא מדבקת, ואין כל חשש שתזיק מלבד שינוי צבע העור שלה, רוב האנשים שפוגשים בה מתרחקים ממנה ונוטים להתייחס אליה כנגועה.
צבע העניים של פטרה הפוך כמעט לחלוטין מעורה. הן ירוקות בהירות, וסביב קשתית העין יש מסגרת מאוד דקה, כל כך דקה שלא רואים אותה כמעט. המחסור במסגרת יוצר מצב שהירוק בעניים שלה כאילו חלק מהלבן, ובחושך, בהתאם לצבע גופה, זה נראה כאילו עינייה זוהרות. יש לפטרה ריסים ארוכים יחסית, וגבות דקות, ומלבד אפה, פניה דומים בדיוק לשל אימה. היא ניחנה בשפתיים עבות, לא אדומות במיוחד ומעט סדוקות. האף שלה, שלדברי אימה היה החלק היחיד שירשה מאביה, היה קטן, רזה וקצר. הוא לא בלט יותר מידי, והיה מכוסה פיצעונים פה ושם, כמו גם מתחת לעיניה ועל מצחה. פטרה מאופיינת בחיוך קטן, חמוד, שמשדר ביטחון עצמי גבוה.
שערה של פטרה אפור בהיר, ולא דומה כלל לשיער רגיל. יש לו קצוות לבנים, ואם מביטים בו זמן ממושך אפשר לחשוב שהיא מרחה צבע כסף על כל שערה. למרות הצבע המשונה שלו, השיער נראה בריא, וחזק כמו כל שיער אחר. הוא חלק, אבל לא מסורק בכלל וניכר שפטרה לא מתייחסת אליו במיוחד. הוא מגיע בערך עד כתפיה, אולי קצת אחרי, והיא נוטה להשאיר אותו פזור.
פטרה לובשת בדרך כלל חולצה אדומה, בעלת כיס יחיד בצידה הימני העליון, שאפשר לסגור אותו עם כפתור. השרוולים שלה קצרים מאוד, ופטרה נוהגת לגזור את חולצותיה לגופיות בטענה שזה יפה לה יותר. זה לא, פשוט כמו כל הנערים בגיל ההתבגרות, גם היא לוקה בדבר הזה שנקרא "הזעת יתר". בכל מקרה, הדבר היחיד שהיא לא קיצרה עד כה היה הסוודר השחור שלה, שאותו קיבלה מהרמס (דרך אימה). על הסוודר סרוגים זוג צלופחים מפותלים זה סביב זה, אחד כחול ואחד צהוב. בהתחלה פטרה עשתה מאמצים רבים כדי למצוא את הקשר בין הציור לאבא שלה, אבל בסופו של דבר וויתרה והחליטה שכנראה הרמס רק השתעשע בזה. על הכובע של הסוודר מצויירות כנפיים קטנות, אחת בכל צד אחר של הכובע. זה כמובן קל לקשר להרמס, שידוע בקסדה המכונפת שלו. את הסוודר פטרה תמיד קושרת סביב מותניה, כשהציור של הצלופחים נמצא כלפי חוץ.
המכנסיים שלה הם מכנסי עבודה, ויש לה בערך חמישה כיסים על כל רגל, חלקם עם כפתורים וחלקת פתוחים. המכנסיים בצבע חום בהיר, והן פתוחות בקצה ומגיעות ממש עד כפות רגליה. היא לובשת גם כן נעלי עבודה שחורות, בעלות שרוכים מעט פרומים וכתמים פה ושם. בכללי בגדיה של פטרה משדרים מראה של ילדה מלוכלכת, וענייה, והשיער המבולגן שלה תורם לזה לא מעט. אם הייתם עוברים מולה ברחוב, ורואים את החולצה הגזורה שלה, מכנסיי העבודה המלוכלכות שלה והשיער הפרוע, הייתם יודעים בוודאות שאין לה מספיק כסף כדי לתקן את זה, וזה נכון.
גובהה של פטרה הוא 1.59, והיא יחסית רזה. יש לה ידיים דקות ואצבעות רזות וקצרות יחסית, וציפורנייה ארוכות, שבורות ומאוד מלוכלכות. העור בידיים שלה סדוק ומלוכלך, ולכן היא נוהגת לשים כפפות. למרות שזה מוזר שהיא הולכת עם גופייה וכפפות, פטרה ממשיכה בשלה. הכפפות שלה שחורות, ופתוחות בקצות האצבעות. לפטרה אין טבעות כל שהן, או שרשראות, וכמו כל שאר המראה שלה - זה גורם לאנשים לחשוב שהיא מוזנחת מאוד.
אופי: קודם כל, אני אסביר שניה. פטרה גרה במשך לא מעט זמן במקום עני, שדורש אופי הישרדותי ודאגה בעיקר לעצמך. אז בהתאם לזה, ולחיים הלא פשוטים שאמא שלה עשתה לה, פטרה הפכה להיות בנאדם סגור, מופנם, קשוח וחשדני מאוד. היא לא מסוגלת להסתובב בחברת אדם שהיא לא מכירה יותר משעה, ואם בכל זאת היא צריכה, הידיים שלה יהיו מונחות על כלי הנשק שלה כל הזמן. היא נועצת מבטים באנשים, בוחנת אותם מלמעלה למטה, ומלמטה למעלה, ומנצלת כל שניה ושניה כדי לברר פרטים עליהם. היא לא מוכנה לבטוח באף אחד, וזה כמובן מונע ממנה להיכנס למערכות יחסים, אפילו הקלות ביותר. היא יודעת עוד מההתחלה, ומאמינה בזה, שהיא תשאר לבד עד סוף חייה, שגם, לפי דעתה, יגמרו יחסית מהר.
מאז שפטרה פגשה במפלצות לראשונה, היא ניחנה באומץ מפותח, והיא לא מפחדת להתייצב מולן כשהיא אוחזת אך ורק בפיגיון. היכולת של פטרה לראות מעבר לפחד, כלומר, לא לחשוש לחייה של עצמה, היא אחת התכונות הכי חזקות שלה, הבאה אחרי חשדנות. יש יתרונות כמובן, בלא לפחד, אבל מצבים כאלה בדרך כלל מסכנים אותה והיא נוטה להיפצע בקלות. בעקבות האומץ שלה, פטרה מאוד פזיזה, ובנוסף לחשדנות, זה יוצר מצב שהאופי שלה דומה לנמרה במצוקה. היא פראית, תוקפנית וחדה כשצריך. היא אוהבת להשתמש בפיגיון הכסוף שלה, שהחוד שלו בוהק מעט והקת שלו כסופה עם חבל ארוך כרוך סביבה. היא נוטה לדקור מאשר לחתוך, וזה בעיקר בגלל שהיא תמיד מכוונת כדי להרוג מישהו, ולא רק לפצוע אותו. לגבי מפלצות זה אותו הדבר, וכשהיא מתקרבת כדי לדקור, הן בדרך כלל מספיקות לתקוף אותה לפני. לכן בשלב כל שהוא בחייה, פטרה מתעסקת ולומדת זריקת סכינים, ונעשית מומחית בזה.
בנוסף לכל זה, לפטרה גם יש דימיון מפותח מאוד, ואפשר למצוא אותה בקלות בוהה באוויר, חושבת על מיליון דברים בבת אחת. כשהיא הייתה קטנה, היה לה חבר דימיוני שהיא בנתה לו עולם שלם, והוא היה בערך החבר היחיד שלה. היא הייתה משחקת איתו, וגם כשהיא גדלה היא נשארה יצירתית כזו, ובא לה בקלות ליצור דברים. היא מאוד טובה בלאלתר, במיוחד כשזה מגיע לבניית מלכודות או פריצת מנעולים.
בהתאם לאביה, הרמס, פטרה מוכשרת מאוד בכל מה שקשור בגנבות. היא מיומנת בבריחה מכלובים, חדרים נעולים ואזיקים, ומכולם היא יודעת לשתחרר גם כשאין עליה שום כלי פריצה. תמיד היא תמצא מקל חד, או סיכה, ואיתם היא תשחרר את עצמה. שוטרים לא מפחידים אותה, וגם לא שומרים או רוצחים שכירים. אין לפטרה אפילו קמצוץ של כבוד לאנשים בעלי דרגה גבוהה, והיא תמיד מתנגדת לשילטון (אם יש). במחנה החצויים, אפילו שהיא נמצאת בוא זמן מועט, היא תמיד נגד האחראים וראשי הביתנים, והיא תמיד מורדת בהם. פטרה לא מקשיבה למילה ממה שאומרים לה, ואם תוכנית מסויימת תראה לה לא במקום, או שיש בה בפרט אחד שלא מסתדר לה, היא תפעל על פי תוכנית משל עצמה. בקיצור, פטרה גרועה בעבודה עם קבוצות. היא מרדנית, עצמאית ותוקפנית - כמו חיית פרא.
הפחד הכי גדול של פטרה מסתכם בדבר אחד ספציפי: מעליות. אפילו שהיא אמיצה, מאוד, לכל אחד בסופו של דבר יש פחד כל שהוא. לפטרה יש קלאוסטרופוביה קשה, אבל היא מצליחה לנתב אותה בעיקר ל"קופסאות המתכת הסגורות". היא לא מוכנה בשום פנים ואופן להיכנס למעלית, ופעם אחת כשהיא עשתה את זה, היא התחילה לדפוק על הדלתות הכבדות בכוח, ללחוץ על כל הכפתורים ביחד ולצרוח. זה בא לידי ביטוי גם כשהיא נמצאת במערות, חדרים קטנים במיוחד ומקומות עם תקרה נמוכה, אבל לא באותה רמה כמו של המעלית.
יש לפטרה שני תחביבים יחידים, ושניהם כוללים משהו חד. הראשון הוא זריקת סכין למטרה, שבזה היא טובה מאוד. היא יודעת לדייק ופוגעת בדיוק באמצע, ואם היא צריכה להרוג מישהו בעזרת זה, היא כבר יודעת לאיפה זורקים סכינים כדי להרוג. פטרה לא אוהבת להשאיר אדם או בעל חיים פצוע כדי שימות, בטענה שככה הם עוזבים את העולם בסבל.
התחביב השני שלה שונה ממש משאר האופי שלה, וכאילו לא קשור אליה. פטרה אוהבת למצוא סלעים שטוחים, לוחות עץ או מתכת, ולחרוט עליהם ציורים. היא יודעת לצייר בעלי חיים, וצמחים, אבל נוף ובני אדם הם לא המומחיות שלה. פטרה לא יודעת לצייר עם עיפרון, או צבעים, אלה דווקא חריטה. הכישרון הזה בא כנראה מאמא שלה, שעבדה בלחרוט על כדים בכפר שלהם וככה הרוויחה כסף.
רקע: הכל התחיל כשהרמס התאהב באמא של פטרה, קאליה שמה. קאליה היא אישה ממוצעת בגובהה, עם שיער אפור כמו של פטרה ועיניים חומות. היא אישה אטומה, סגורה, מופנמת, פטרה תמיד חשבה שהיא איבדה את היכולת להרגיש אהבה או שמחה כשהרמס עזב. כשפטרה נולדה, אמא שלה גידלה אותה בבית קטן, חסר חדרים, באחד הכפרים הנידחים שבקצה טריפורה. הבית היה מעוצב כמו שאר הבתים הבתים באזור – מטבח בכניסה, זוג מיטות בקצה השני של החדר היחיד, ושירותים בחצר האחורית. את הבית הזה שכרה קאליה מאחד משכניה, וכאשר נהרג יום אחד בתאונת רכבת נשאר הבית לרשותה, לא היה מי שינהל את העסק ויטפל בתשלומים (שגם ככה לא בוצעו אז כמעט).
האם והבת השתכרו מהכנת כדים ועיצובם לשאר תושבי הכפר ולאנשים שעברו בדרכם אצלן וקנו כד, ופטרה למדה עוד בצעירותה איך להכין, לקשט ולפסל כדים שימשכו את עיניהם של הקונים ויעניינו אותם.
עד גיל 5, פטרה גרה אצל אמה. החיים בכפר היו קשים, היה להן מעט אוכל ומעט מים, הן נאבקו מידי יום בקור ובשודדים שעברו בדרך, ולא פעם נשדדו ונותרו ללא דבר.
אומנם החיים במצב הזה היו קשים, אבל פטרה ידעה להעריך את מה שהיה לה. היא הכירה וידעה על ילדים אחרים באותו כפר שגוועו למוות ברעב, נעלמו, נשכחו והופקרו בפתחי חנויות. אימה אומנם הייתה אדם קר ונוקשה, אבל היא לעולם לא הייתה נוטשת אותה בכוונת תחילה.
ולמרות זאת, הגיע היום בו פטרה גילתה שאימה, אחרי שהלכה למכור כדים במקום אחר, הסתבכה בקטטה והושלכה על פסי הרכבת, משם היא לא הספיקה לצאת. הידיעה הגיעה אל פטרה מאחד הבנים של שכניה, ועד מהרה סילקו אותה מביתה והיא נותרה להסתובב ברחובות בחיפוש אחר מזון, ומקום להעביר בו את הלילה.
בשונה מרוב המקרים, למרות שפטרה איבדה את דרכה בגיל כל כך מוקדם, היא ניצלה. אחרי שהעבירה כמעט חודש בחברת פושעי הרחוב ושרדה על אוכל דל, לילה אחד, כששוטטה בין הבתים ודפקה על הדלתות כדי לבקש עזרה, פגעה בה לפתע קרן אור קטנה של פנס, ואדם הופיע לפתע מבין הצללים וניגש אליה.
פטרה הייתה אז במצב שברירי. כשראה אותה אותו איש, הרגישה פטרה כאילו אינה יכולה לעמוד יותר והיא צנחה על האדמה חסרת הכרה.
כאשר פקחה פטרה את עיניה שוב, היא נוכחה לגלות שהיא נמצאת על כרכרה. כשהביטה סביבה היא ראתה שהכרכרה רחבה יחסית, כמעט כמו קרון רכבת, ושהיא שוכבת על ערימת קש מכוסה במעיל בד מתפורר. לאותו חדרון, היה גג, ואף לא פתח אחד מלב דלת אחת. בקצה השני ישבו על הרצפה חבורה של חמישה אנשים, שלושה מהם היו נשים והשניים האחרים גברים. פטרה הבחינה מיד שהם משחקים בקלפים.
את החדרון איחסן דבר נוסף, שנראה לפטרה משונה. לצד חמשת הדמויות, נח כלוב גדול, ממתכת, ללא סורגים אלה עם קירות שקופים עם חורים לנשימה, ובותוכו ישנו זוג נחשים גדולים בצבעי חום-ירוק.
לאט לאט התחילה להכירה פטרה את האנשים, ולמדה את הסיפור שקרה לה. התברר לה שאותו אדם שמצא אותה, אז ברחוב, היה מנהל קרקס נודד יחסית מפותח, שהיה בדיוק בדרכו דרך הכפרים וחיפש אחר כדים לתצוגה שלו.
מאחר ששמע על פטרה ואימה, ואחרי ששמע על מות האם, החליט המנהל לקחת את פטרה איתו.
בהתחלה פטרה התנגדה.
היא ניסתה לברוח מספר פעמים, עד שלבסוף נאלצו לשור אותה ולפקוח עליה עין. למרות המרד, במהלך השנה הראשונה למדה פטרה לסמוך ולחבב את חברי הקרקס ולהכיר אותם היטב.
ג'ק (קיצור של ג'קסון) הזקן היה מנהל הקרקס. הוא היה אדם שמן ונמוך, בעל פנים טובות, זקן גדול ורטייה. הוא לבד בדרך כלל חלוק אדום והוא תמיד פתח את ההופעה, מנופף במקל ההליכה הקטן שלו.
פיטר היה הכי פחות אהוב על פטרה בחבורה. הוא היה אחראי לסדר, לנקות ולהעמיס את הקרקס בכל סוף הופעה, והוא גם היה זה שלכד את החיות המוצגות ולהחזירן לכלוב. הוא היה שרירי וגדול גוף, עם עיניים שחורות לגמרי וחסר שיער.
התברר לפטרה שניירה הייתה זו שלקחה אותה פיזית אל הקרקס בעודה חסרת הכרה, והיא זו שדאגה שיהיה לה נוח ונתנה לה את המעיל שלה. ניירה הייתה האמא של החבורה, היא הייתה נמוכה ומתולתלת, מעט מבוגרת יותר מהשאר (אפילו יותר מג'ק הזקן, המילה "זקן" נוספה לו רק לשם הרושם בפני הקהל. למען האמת הוא היה כמעט הכי צעיר) והיו לה עיניים דומות יחסית לשל פטרה. היא דאגה לאוכל, לבריאות, ונהגה לחבק את כולם.
סאלארין לא הייתה נחמדה. זה כל מה שפטרה זוכרת ממנה, מכיוון שבמהלך יום הולדה ה-10 של פטרה סאלארין התפטרה מהקרקס ונטשה. פטרה לא זכרה בדיוק מה היה התפקיד שלה בקרקס, היא רק זכרה פרצוף כועס שהביט בה מידי פעם, כאילו לא הייתה שייכת.
ורייג'ין. את רייג'ין פטרה העריצה. היא הייתה גדולה ממנה רק בעשר שנים, היה לה שיער ורוד והיא נהגה ללעוס מסטיקים. היא הייתה מופיעה בפני הקהל, לוכדת חיות מסוכנות בתוך סלים, קופצת אל תוך ברכות עמוקות ומטפסת על חבלים, והיא גם זו שלימדה את פטרה לזרוק סכינים אל המטרה.
מאז הצטרפה פטרה אל הקרקס הנודד, בהתחלה בתור שבוייה ולקראת הסוף כחלק אמיתי וחזק, היא לא השתנתה. למרות חבריה לקבוצה וההרפתקאות שהיא עברה איתם, פטרה הייתה עדיין אותה חיית טרף מסוכנת שנכונה להרוג מתי שיידרש. היא ידעה לנוע בשקט, להתגנב, להרוג ולפצוע, ובגיל 12 באחד הלילות היא הותקפה על ידי מפלצות.
הקרקס הנודד הציל אותה כל השנים האלה ממפלצות מסיבה אחת – הם לא הפסיקו לנוע. הקרקס נדד בין כל הארצות והמקומות ושהה רק לילה אחד מקסימום באותו מקום, ואת ההופעות שלהם הם הציגו במהירות ונעלמו מהר מהעיר בה ביקרו.
למרות זאת, באותו לילה נתקלה פטרה במפלצות לראשונה. היא הצליחה להימלט מהקרב בעזרת זוג חברים שנחלצו לעזרתה, זוג חצויים נוספים ששמעו עליה ובאו לקחת אותה אל המחנה היווני.
פטרה לא אמרה דבר לחבריי הקרקס שלה. היא לא הספיקה להיפרד מהם, ולפני שבכלל הבינה מה קורה, היא מצאה את עצמה במחנה בביתן 11, מחכה שאחד האלים יכיר בה.
את השנתיים הראשונות עברה פטרה בביתן בסבל רב. בתור חסרת הורה, היא קיבלה יחס שונה משאר החצויים. ואז, באחד מהימים היא קיבלה את הסימן מהרמס. ויחד עם אותו סימן סיפר לה הרמס על כתם הלידה שלה.
כוחות מיוחדים שיש להם: אין הרבה. היא עוד מלידה ידעה להשתמש בסכינים כאילו זה טבעי לה ויש לה כשרון התגנבות אבל היא לא קיבלה שום כוח קסום.
מצב התקדמות: סיימתי, אני מקווה שזה בסדר. אני יודעת שלא יצא ארוך, מצטערת.
צבע שתרצו שאכתוב את הדמות שלכם: DarkViolet
הערות / הארות / הצעות / לפרסי ואנבת' מגיע יותר:


--------------------

🛸


---------
הארי פוטר - Hportal.co.il
Top
פורסם ב: Aug 4 2019, 10:51 AM
צטט הודעה




?mind if I slither in
******

פרטי משתמש
קבוצה: סלית'רין
הודעות: 9469
חרמשים: 46223
מגדר:female
משתמש מספר: 69745
חפצי המשתמש: צפה
תאריך הצטרפות: 24.03.2019


שם: ג'יין לבנסטיין
גיל: 17
מגדר ונטייה מינית:
ארץ מוצא: אנגליה, לונדון
הורה אלוהי: מארס
מראה:לג'יין יש עור בהיר, מסוג העור שאף פעם לא משתזף. מהסוג הזה, שבחשיפה לשמש, הוא נשרף מהר. יש לה ניסיון רע מאד עם שמש. ויש לה פוביה מקרם הגנה, מה שיוצר לה בעיה. בקיץ, כשהיא מרבה להיחשף לשמש, היא מקבלת גוון אדמדם לעור. ולכן היא אוהבת יותר חורף.
העיניים של ג'יין בצבע חום דבש. בפנים הקשתית, ממש צמוד לאישון, יש לה מעגל צהוב מסביב האישון. מה שיוצר לה גוונים בעין. ככל שמתקרבים לאישון כך הצבע של הקשתית מתבהר. מחום חזק, עד לצהוב. מרחוק רואים עין בצבע חום דבש. כשמתקרבים אפשר לראות את הגוונים בעין.
הגבות שלה דקות וגבוהות, והריסים שלה ארוכות יחסית.
יש לה צלקת שיורדת מאמצע המצח, חוצה את הגבה הימנית, וממשיכה ממש ממש ממש קרוב לעין, וטיפה אחרי העין היא מסתיימת. מין פס דק ומוזר שעובר לאורך חצי פרצוף. סוג של מזכרת שיש לה מגיל שלוש כשהיא שיחקה בפגיון כסוף שאמא שלה שמרה בארון.
יש לג'יין אף קטן, מעוטר במעט נמשים. ושפתיים דקות, די חסרות צבע.
השיער של ג'יין חלק, ובצבע שחור. הוא די ארוך. הוא מגיע לה בערך עשרים סנטימטר אחרי הכתף. יש לה פס בשיער בצבע כחול כהה. מין קווצת שיער שגודלת בצבע כחול בלי שיש לה מה לעשות בנידון. עם הזמן היא התרגלה אליו, אבל לאף אחד אין הסבר נורמלי לתופעה המוזרה הזאת. לרוב היא אוספת את השיער לקוקו גבוה ומטוח (לפעמים אפילו מידיי מטוח), אבל יש ימים שהיא מעדיפה את השיער שלה פזור, למרות שזה נורא מסורבל. יש לה צוואר די גבוה ועל העורף יש לה קעקוע של שתי חרבות מוצלבות. היא לא ידעה מה פשר הקעקוע או מתי קיעקעו לה אותו, עד שהיא הגיעה למחנה יופיטר ואז ראתה את הקעקוע ה"תאום" והיא הבינה את הסיפור.
ג'יין אוהבת כל מה שקשור לטיפוח הציפורניים. הציפורניים שלה ארוכות, לא מידיי, ובדרך כלל מרוחות בלק. גם אם העולם ייחרב היא תמצא זמן לשים לק, ככה שדי קשה למצוא אותה בלי.
היא אוהבת בגדים צמודים, לרוב בצבע שחור או צבע כהה אחר. הדבר היחיד שמוסיף לה צבע, זה אולסטאר גבוהות בצבע אדום שאותם היא נועלת באופן קבוע.
היא לא ממש אוהבת תכשיטים. אבל היא תמיד עונדת שרשרת כסופה עם האות G עליה. מתנה מאמא שלה.
ג'יין בגובה נמוך יחסית לגילה, מטר שישים. כל פעם שמזכירים את הגובה שלה, היא נזכרת בבתי הספר שהיא הייתה בהם. כל אחד גרוע יותר מהשני. בכל אחד התלמידים צחקו עליה, גם בגלל הגובה שלה אך גם בגלל סיבות אחרות. הגובה היה הטריגר, כנראה, כי התלמידים החליטו יום אחד לראות מי הגבוה ביותר בכיתה, והיא רק צפתה מהצד. מסיבה שלא ממש ברורה לה עד היום, הם החליטו לנסות למצוא מישהו שהיא יכולה להתחרות איתו בגובה, מה שהוביל אותה לעמוד כתף אל כתף - במובן המילולי - עם תלמיד כיתה ג. זה מאוד מביך, כיוון שלהשוות ילדה בכיתה ו לילד בכיתה ג זה לא דבר נחמד, בעיקר כשזה מגיע לדבר שכלל לא בשליטתך. מאותו יום הגובה שלה הועלה כנושא שיחה בכל פעם שהיא ניסתה לתקשר עם מישהו, מלבד קומץ ילדים בודד.
אופי:
רקע: בכיתה ב', ג'יין עברה לראשונה בית ספר. יום לפני הראשון בספטמבר, יום לפני תחילת הלימודים, מנהלת בית הספר התקשרה לג'ניפר, אמא של ג'יין, והודיעה לה כי ג'יין לא תוכל להמשיך ללמוד בבית הספר עקב הפרעות משמעת. ג'יין, בהתחלה היתה עצבנית. ולא היתה מוכנה לצאת מהחדר באותו יום. לא כי הודיעו לה שהיא צריכה לעבור בית ספר, אלא בגלל שהודיעו לה על זה יום לפני תחילת הלימודים. מה שאומר שלאמא שלה יש רק יום אחד לחפש בית ספר חלופי. אבל אחרי כמה שעות של חשיבה בחדר הענקי שלה היא הבינה שאין לה על מה להיות עצבנית. כי כמובן שאמא שלה לא תעשה כלום בנידון. היא תשלח את אחד העוזרים שלה לחפש בית ספר, וזהו. ואכן, אחרי כמה שעות אחד העוזרים של ג'ניפר התקשר אליה, והודיע כי נמצא בית ספר שיסכים לקבל את ג'יין, בתנאי שהיא לא תחזור על הפרעות המשמעת כמו ששמעו שעשתה בכיתה א'. באותו יום, ג'יין ניגשה לאמא שלה, והבטיחה לה בעיניים דומעות שהיא פותחת דף חדש והיא לא מתכוונת לעשות עוד בעיות. למרות שבתוך תוכה, ג'יין ידעה שהיא אף פעם לא עשתה משהו בעייתי. תמיד היא יצאה קורבן של הנסיבות. אבל מאז שהיא ילדה תמיד החדירו לה לראש שהיא אשמה. בכל מה שקורה. ככה שהיא התחילה לקחת את האשמה עליה, והיא בטוחה בזה שהיא בכל סיטואציה הילדה הרעה. כי זה מה שמאז ומעולם הטיפו לה. אז היא הפסיקה להתלונן שמאשימים אותה, וספגה את כל העונשים, הצעקות, ומה לא. אמא שלה חייכה אליה באותו רגע, ואמרה לה שהיא מאמינה בה שהיא תצליח. ואז באותו רגע, ג'יין החליטה שהיא מבקשת בקשה שהיא אף פעם לא העיזה לבקש. היא ביקשה מאמא שלה שתקריא לה סיפור לפני השינה. אחרי המון פרצופים של התחננויות, אמא שלה הסכימה, ואז לעשר דקות, ג'יין הרגישה שאמא שלה באמת אמא. ולא סתם עוד אשת עסקים מפורסמת, שאין לה זמן לכלום. העשר דקות האלה, שבהם אמא שלה הקריאה לה סיפור לראשונה ולאחרונה בחייה, היו העשר דקות הכי מאושרות בחייה של ג'יין. העשר דקות האלו היו הזמן הכי ארוך שאמא שלה היתה איתה במלוא מובן המילה. עשר דקות, שלא חזרו שוב לעולם. מאז כל כמה שנים היא עברה בית ספר, ואמא שלה, כל הזמן היתה אדישה לדבר. לא התייחסה אליה כל כך, לא לדברים הרעים שהיא עשתה, ולא לדברים הטובים שעשתה. בממוצע ליום היא החליפה עם הבת שלה, ארבעה מילים. בוקר טוב, ולילה טוב. ג'יין ידעה שאמא שלה לא מתייחסת אליה בכוונה, היא ידעה שאמא שלה עסוקה ואין לה זמן לעצמה, ובטח שלא לילדה מסכנה שכל כמה ימים עושה בעיות אחרות. לכן היא סוג של ניסתה לא לחשוב על זה.
כוחות מיוחדים שיש להם:
מצב התקדמות: המראה כמעט מוכן, והתחלה מאד התחלתית של הרקע... התחלתי מהאמצע בערך... יש עוד המון להוסיף לפני והמון אחרי.
צבע שתרצו שאכתוב את הדמות שלכם:
הערות / הארות / הצעות / לפרסי ואנבת' מגיע יותר:


--------------------

Emotions are never black and white, They are more like symptoms

User Posted Image
User Posted Image
User Posted Image

♡♡♡


---------
הארי פוטר - Hportal.co.il
Top
פורסם ב: Aug 7 2019, 17:12 PM
צטט הודעה




I'll keep my eyes down
******

פרטי משתמש
קבוצה: סלית'רין
הודעות: 9037
חרמשים: 19093
מגדר:female
משתמש מספר: 55695
חפצי המשתמש: צפה
תאריך הצטרפות: 28.01.2016


אזהרת תוכן: אלימות קשה.

שם: השם האמיתי שלה הוא נאקאמוקה צ'יוקו (Nakamura Chiyoko; 中村千代子). מציגה את עצמה, חושבת על עצמה ומוכרת לשאר המחנה בתור יארי (Yari).
גיל: 19.
מגדר ונטייה מינית: נקבה (סיס), סטרייטית.
ארץ מוצא: יפנית-אמריקאית.
הורה אלוהי: בלונה (אלת המלחמה הרומית; הגרסה הרומית של אניו).
מראה: אם מישהו היה צריך לבחור כמה מילים שיתארו את המראה של יארי, הוא היה אומר שהיא מסודרת, מתוקתקת, מושלמת בצורה מסוימת. אין לה את היופי הטבעי שמאפיין בנות אפרודיטה או בנות בנות מזל אחרות, אבל הסדר המושלם שהיא שומרת עליו בכל כוחה, כמו גם הבגרות והרצינות שנשקפות ממנה גורמות לה לבלוט בשטח. זהו הדבר היחיד שמעניין אותה בנוגע למראה שלה - היא לא שואלת את עצמה אם היא יפה או מה אנשים חושבים על המראה שלה, אבל היא חייבת להיות מסודרת. לא בשביל אף אחד אחר - בשבילה.
מבנה הגוף של יארי מזכיר מבנה גוף של נער צעיר. לגוף שלה חסרים הקימורים שמאפיינים נערה בוגרת - המותניים שלה לא צרות או רחבות במיוחד, אבל הרוחב שלהן זהה כמעט לחלוטין לירכיים או לחזה שלה. גם הכתפיים שלה ברוחב ממוצע, ובכל זאת כנראה החלק הכי רחב בגוף שלה. היא קטנה יותר מהממוצע - הגובה שלה הוא 1.57 מטרים בלבד. במשקל של 50 קילוגרמים, היא לא בדיוק הנערה ששוקלת הכי מעט במחנה - אבל היא ללא ספק אחת הנערות עם הכי הרבה מסת שריר במחנה - הידיים, הרגליים והבטן שלה מזכירים את מה שמצפים לראות בגופו של מתאמן מקצועי. העור שלה כהה באופן יחסי, ובקיץ, בעקבות השמש שבה היא מאמנת באופן קבוע - שזוף. חשוב לציין שהשיזוף שלה לא קרוב להיות מושלם, וההבדלים בין גווני העור בזרועותיה וברגליה בולטים כאשר היא לבושה בבגדים קצרים מהרגיל.
השיער של יארי שחור לחלוטין, קצר - הוא גזור בקו ישר מעט מעל קו הכתפיים שלה, והמצח שלה נשאר חשוף, בסגנון שמאפיין רק אחת מתוך עשר נערות ביפן. השיער שלה יבש באופן טבעי, מה שהיה יכול לגרום לו להיות לא מסודר באופן טבעי - אבל היא מקפידה להשיג קרם מייצב לשיער שבו היא משתמשת באדיקות בכל בוקר. כשהיא מתאמנת היא אוספת אותו בזנב סוס בבסיס הצוואר, באמצעות גומייה שחורה בלבד. היא נושאת אחת רזרבית על שורש כף היד הימנית שלה. הגבות שלה בצבע זהה לחלוטין לצבע שיערה ומרוחקות יחסית מהאף - הן מגיעות רק מעט מעבר לעיניה, בשני הצדדים. העובי שלהן ממוצע, לא עבה או דק מדי. בדומה לכך, הן במרחק רגיל מעל עיניה, לא גבוהות או נמוכות מדי.
הפנים שלה לא בולטות, בשום צורה. אין עליהן צלקות או סימנים בולטים, וצורתם ממוצעת. כמו כל שאר הגוף שלה, עור הפנים שלה כהה מעט מהרגיל, נקי מפצעים - אחרי מספר שנים שבהן הפנים שלה היו מנוקדות בפצעי בגרות. צורת הפנים שלה מרובעת, יונקאקוקיי*, כפי שלמדה מאוחר יותר. הלסת שלה רחבה והסנטר שלה כמעט ולא בולט, מה שנותן לה מראה מעט גברי. עצמות הלחיים שלה שטוחות - לא בדיוק שקועות ולא בדיוק בולטות, אלא באמצע. האוזניים שלה גבוהות באופן יחסי, קטנות וצמודות לראשה. כאשר היא לא מתאמנת, השיער שלה מסתיר אותן, וגם כאשר שיערה אסוף הן כמעט ולא נראות. גשר' העפעף שלה נמוך והאף שלה צר, ארוך מעט מהרגיל וישר כמעט לחלוטין, פרט לקצהו העגול והנחיריים הרחבים, שבולטים מעל קו האף ומצדדיו - אף רגיל למדי עבור נערה ממוצע מזרח-אסיאתי. השפתיים שלה צרות וקטנות באופן יחסי, כהות יחסית באופן טבעי, ובמצבן הטבעי עוברות רק במעט את רוחבו של האף. לפעמים, כאשר היא מתאמנת, חיוך זעיר מופיע על פניה ומרחיב אותן, מעקל את הלחיים - ואז ניתן לראות את הגומה היחידה שלה, בצד שמאל של הפנים. למרות זאת, מעטים האנשים שראו את הגומה הזו - לדעתה, היא גורמת לה להראות ילדותית ולא רצינית, וזה בדיוק ההפך ממה שהיא רוצה שאנשים יחשבו עליה.
העיניים של יארי כהות ומלוכסנות, עיניים קלאסיות של נערה מזרח אסיאתית. הן קרובות יחסית לאף שלה וארוכות, בצורה שנראת מעט לא טבעית אך גם לא בולטת. הצבע שלהן לא שחור לחלוטין, ובתאורה מסויימת אף ניתן להבדיל ולראות את האישון שלה בבירור, ואת הקשתית בצבע חום כהה, מתכהה לקראת הקצוות החיצוניים של העין. הקשתית שלה ממוצעת, לא גדולה או קטנה בצורה שתגרום לאדם להסתכל עליה שנית. בדרך כלל ניתן לראות את הורידונים בעיניה היטב. קפל העפעף שלה בולט וגורם לעיניה הצרות ממילא להראות צרות אף יותר, וכנראה אחד התווים הבולטים ביותר במראה שלה שמקשרים אותה לשורשיה במזרח אסיה.
הצוואר שלה רחב וקצר יחסית, אבל העובדה שהראש שלה תמיד מורם וישר, מביט ישר קדימה, גורמת לו להראות ממוצע ואף ארוך מהרגיל. עורקי הצוואר שלה בולטים, אף שלא ניתן להבחין בצבעם אלא רק בצורתם, כיוון שעורה כהה. בבסיס צווארה, כשלושה סנטימטרים מתחת לפיקת הגרגרת שלה, מתחילה צלקת שממשיכה באותו קו הגובה עד למתחת לאוזנה השמאלית. צבעה בהיר מעט מצבע העור שלה, והיא מתרחבת והופכת לבולטת יותר ככל שמתקרבים לאוזנה.
לעומת הפנים והצוואר שלה, שאר חלקי הגוף שלה מלאים בצלקות - צלקות מחתכים עמוקים, צלקות מפצעים שנגרמו בעקבות שפשופים מחגורות וקירות, וכמו כן פצעים חדשים - אינספור חתכים מקרבות נשק אכזריים, מכות יבשות מאימוני קרב-מגע. בפרק חשוב לציין את הידיים שלה, שמאדימות בקלות ובאופן יום-יומי, כאשר יארי מתאמנת במכות צדדיות וישרות מול משטחים קשים.
עצמות הבריח שלה כמעט ולא בולטות מעל גופה, וכמו כן צלעותיה - גם כאשר היא מתאמנת בבגדי ספורט קצרים, לא ניתן לראות אותה בגלל השרירים שמכסים את פלג גופה העליון. החזה שלה, כפי שצויון, שטוח באופן שמזכיר מעט גוף של ילדה לפני גיל ההתבגרות, ובכל זאת היא מקפידה להתלבש בצורה שתהפוך אותו לשטוח אף יותר, עם חזיות ספורט הדוקות, בדרך כלל מיועדות לנערות קטנות אפילו ממנה. ניתן לראות את שרירי הבטן שלה היטב, והבטן שלה שטוחה - כפי שהייתם מצפים מנערה שמשקיעה את רוב שעות הערות שלה לאימוני כוח ואימוני לחימה. עצמות האגן שלה בולטות, בעיקר ביחס לצלעות ולעצמות הבריח שכמעט ולא נראות.
הרגליים של ארוכות באופן יחסי לגופה - הן מהוות כמעט 65% אחוזים מהגובה שלה. על אף שביחס לרוב האנשים הן עדיין קצרות, הן מאפשרות לה זינוק חזק וריצה מהירה. בקיץ ניתן לראות בקלות את ההבדל בין צבע העור של החלק העליון שלהן - מהמותניים עד אמצע השוקיים, לעומת החלק התחתון של השוקיים והקרסוליים שלה. הן שריריות, הירכיים צרות והשוקיים רחבות, צורה לא אידיאלית אך אחת שמאפשרת לה לנוע במהירות ובחן.
כמו הרגליים שלה, גם הידיים של יארי ארוכות - וכמוהן, האצבעות. העצמות באזור שורש כף היד שלה בולטות, וכך גם עצמות האצבע. האמה שלה דקה והזרוע שלה עבה ממנה בהרבה, בגלל האימונים הרבים שהעלו את מסת השריר בזרועות שלה. יש לה צלקת קבועה וארוכה על החלק החיצוני של האמה.
אולי הדבר הכי מרשים ביארי הוא תנועות הגוף שלה - אחרי שנים של אימונים, נראה כאילו כל תנועה ותנועה שלה באה בקלות, בלי השקעה ובלי מחשבה. הרגליים שלה נעות במהירות ובדיוק, הידיים שלה תמיד במקום הנכון - אף פעם לא נעות עם התנופה של הגוף שלה, אלא צמודות לגוף ומוחזקות במקומה היטב. הצוואר שלה תמיד ישר - מסתכלת קדימה ועל מי שתוקף אותה, ועיניה זזות במהירות בשביל לקלוט כל דבר שקורה סביבה. כאשר היא נלחמת או מתאמנת, היא נראת נינוחה, קלה, כמעט מרחפת מעל הקרקע.
הלבוש של יארי לא מפגין חוש אופנה מיוחד, אלא רק העדפה קלה לצבעים כהים. היא לא מתביישת לחשוף את הגוף שלה, אך בכל זאת נמנעת מכך רוב הזמן בשביל לא למשוך תשומת לב. כאשר היא לא מתאמנת היא בדרך כלל לבושה בחולצת מחנה ומכנסיים ארוכים, מבד דק או בד ג'ינס - ועבור היציאות שלה מחוץ למחנה, יש לה מספר מועט של חולצות פשוטות בצבע אחיד, רובן צמודות לגופה. כאשר היא מתאמנת או נלחמת היא מרגישה את הצורך ללבוש בגדים קלים יותר, שמאפשרים לגוף שלה להרגיש את האוויר סביבה. בשונה מרוב החניכות האחרות, בקיץ היא לא מתביישת להתאמן בחזיות ספורט ומכנסיים צמודים עד אמצע השוק, ולעיתים אף לובשת מכנסיים קצרים מאלו. למרות שזו ההעדפה שלה, בדרך כלל באימוני לחימה היא עומדת בסטנדרט המחנה ומתאמנת בבגדים רגלים וחולצת מחנה, מכיוון שהיא מודעת לעובדה שבקרב אמיתי היא לא תוכל לבקש הפסקה בשביל להחליף בגדים. מבחינת נעליים, היא לעולם לא תלבש נעליים פתוחות - היא תמיד לבושה בנעליים צבאיות או נעלי ריצה בצבעים כהים.
מלבד הגומייה או הגומיות שעל הידיים שלה (בהתאם למצב), אין על גופה שום דבר פרט לבגדים. את רוב הלחימה שלה היא לא מבצעת בנשק - היא מאפשרת לאחרים את התענוג לסיים את חייו של אדם, ומשקיעה את רוב המאמץ שלה בלהמהם ולעצור אותו על מנת לאפשר לאחרים לגשת אליו. בכל זאת, כאשר היא יוצאת מהמחנה, היא נושאת איתה סכין קפיץ קצרה מארד שמימי אותה היא משחילה על החגורה שלה - בידיעה שהקרב הפיזי לא משפיע על מפלצות כמו שהוא משפיע על בני אדם, חצויים ואלים, ולמקרה שתצטרף לסיים את חייו של יצור דמוי-אדם בעצמה.
* יונקאקוקיי (Yonkakukei) - מילולית, ריבוע. ביפן של אמונות הקשורות בצורת הפנים ואיברי הפנים, שעל פיהן ניתן לשפוט את אופיו של האדם. צורת הפנים מרובעת קשורה לעקשנות, החלטיות ועוד.
אופי:

(המשך)


--------------------
User Posted Image
22 - את/מעורבת - My nonsense

User Posted Image

---------
הארי פוטר - Hportal.co.il
Top
פורסם ב: Aug 8 2019, 07:59 AM
צטט הודעה




מוגל


פרטי משתמש
קבוצה: סלית'רין
הודעות: 67
חרמשים: 1067
מגדר:female
משתמש מספר: 69937
חפצי המשתמש: צפה
תאריך הצטרפות: 23.04.2019


שם: ליאם רידר (אני יודעת שזה שם של בן ע''ע רקע)
גיל: 15
מגדר ונטייה מינית: נקבה, סטרייטית
ארץ מוצא: קיסמי (ארה''ב)
הורה אלוהי: אתנה
מראה: לליאם יש שיער חום שבתחילתו הוא גלי ובקצוות מתולתל, היא ממש שונאת את הצבע שלו ולכן בערך כל שבוע תוכלו לראות אותו בצבעים אחרים ונועזים, ורוד, כחול ופעם אפילו ירוק. היא בגובה ממוצע על סף גבוה (1.67) והיא רזה מאוד (54). העור שלה מעט שחום ויש לה עיניים כחולות. יש לה שפתיים מעט עבות, אף בגודל נורמלי ואוזניים מעט קטנות ביחס לפרצופה העגול. יש לה מעט נמשים שפזורים על אפה. תמונה- https://fashionforward.mako.co.il/wp-conten.../05/2464586.jpg
היא נוהגת ללבוש חולצה בצבע מרקר (ורוד, כתום, צהוב וירוק) ומכנסי ג'ינס קצרות משופשפות. היא תמיד הולכת עם נעליים צבאיות שחורות.
אופי: היא מאוד קופצנית, היא לא יודעת לשתוק והיא מאוד בולטת. היא אוהבת שצומת הלב תמיד עליה. אבל למרות זה היא מאוד אכפתית אבל היא תמיד יכולה לתת לך סטירה משום מקום.
רקע: אבא שלה היה איש עסקים די מבוגר (37) כשפגש את אתנה, מפה לשם הם התאהבו והוא קיבל את ליאם. אחרי שאתנה עזבה אותו הוא הידרדר, פיטרו אותו מהמשרד והוא הידרדר לרחוב. יום אחד הוא חלם על אדם בשם ''ליאם'' שיציל אותו, ומאמה (השם שנתן לליאם) השתנה שמה לליאם. ובאמת,לאחר כחודשיים הגיע אדם עשיר מאד שתרם להם כסף, הם הצליחו להתרומם ולפתוח מכולת קטנה בעיר שבה הם גרו, אביה התפרנס באופן ממוצע, הם לא הרגישו יותר עוני בחייהם אך גם לא עושר. החברה הכי טובה של ליאם הייתה אביגל (מהבית ספר שלה, לא מהמחנה) ולאחר שליאם גילתה שהיא חצויה היא הייתה צריכה לנתק כל קשר עם אביגל, מה שהיה לה עצוב מאוד.
נ''ב: אביה לא ידע שאתנה זו אתנה...
כוחות מיוחדים שיש להם: היא חכמה מאוד (אהמ אימה שלה אתנה) כמובן שיש לה דיסלקציה והפרעת קשב אפילו יותר חמורה מבדרכ (אבל פחות מליאו) והיא חזקה מבחינה פיזית, הבעיה היא שבלחימה בחרב היא לא משהו, היא מעדיפה סכין או משהו כזה.
מצב התקדמות: אני באמצע הרקע וממש בתחילת האופי
צבע שתרצו שאכתוב את הדמות שלכם: ורוד :)
הערות / הארות / הצעות / לפרסי ואנבת' מגיע יותר:


--------------------
נועה
שמונה עשרה
מתה על עלובי החיים
מתה על לונה לאבגוד

---------
הארי פוטר - Hportal.co.il
Top
פורסם ב: Aug 13 2019, 14:21 PM
צטט הודעה




טרול
**

פרטי משתמש
קבוצה: סלית'רין
הודעות: 321
חרמשים: 1325
מגדר:
משתמש מספר: 70400
חפצי המשתמש: צפה
תאריך הצטרפות: 07.08.2019


שם: רוזה גרין. כל החברים שלה קוראים לה רוז.
גיל: 16
מגדר ונטייה מינית: נקבה, לסבית
ארץ מוצא: אנגליה (לונדון), עברה לגור בארצות הברית בגיל 13
הורה אלוהי: האדס
מראה: רוז היא ילדה יפה. או לפחות עם פוטנציאל ליופי, כי רוז מאוד מזניחה את המראה החיצוני שלה. אמנם היא לא יפה כמו בת אפרודיטה או כמו דוגמנית בת-תמותה מפורסמת, אבל היא כן ניחנה במעט מהיופי המסנוור שהיה לאימה.
לרוז יש שיער שחור לחלוטין, והוא תמיד מאוד חלק, אף על פי שלא משתמשת בשום דבר בשביל להחליק אותו. הוא ארוך מאוד ועובר לה במעט את המותניים. לרוב רוז משאירה את שיערה פזור והוא מסתיר לה את רוב הפנים, אך לפעמים כשהיא במצב רוח טוב היא קולעת אותו בשתי צמות רופפות. כשהיא מתאמנת היא אוספת אותו בזנב-סוס נמוך, עם הגומיה שתמיד יש לה על היד. השיער שלה נראה מאוד מוזר ובולט ביחס לצבע העור הבהיר שלה.
בגלל שהשיער של רוז כל כך חלק, זה נראה כאילו אין בו אף פעם קשרים, אבל זה מאוד רחוק מלהיות האמת - רוז עסוקה בהיאבקות עם השיער שלה כל בוקר באופן קבוע עד שהיא מצליחה לפתוח את כל הקשרים - זה אולי הדבר היחיד במראה שלה שרוז כן דואגת לו, אבל לא בגלל שהיא רוצה להיראות הכי יפה שהיא יכולה או בגלל מה שאנשים יחשבו עליה, אלא בגלל שהיא יודעת שהקשרים רק יגדלו עד שהיא לא תצליח לפתוח אותם אף פעם, וממש אין לה כוח להגיע למצב כזה, אז היא מעדיפה לסרק אותו מעט כל בוקר.
לרוז יש עיניים עגולות גדולות, בצבע כחול-ויולט - עיניים שנראות בדיוק כמו העיניים שהיו לאמה. יש לה ריסים צפופים ולא ארוכים במיוחד, אך כהים כצבע שערה. העיניים של רוז הן ללא ספק הדבר האהוב עליה בגוף שלה, אם היא הייתה צריכה לבחור. הרבה אנשים אומרים לה שיש להן צבע יפה ומיוחד, ורוז אוהבת אותן מכיוון שהן נראות בדיוק כמו העיניים שהיו לאימה, ועם כמה שכואב להסתכל במראה כל בוקר ולראות את אימה דרך עיניה, רוז מעדיפה שזה ככה - שיש עליה סימן שלעולם לא ישתנה, דרך שבה היא תוכל לראות את אימה בעצמה, ולעולם לא לשכוח איך נראו עיניה כשחיבקה את רוז במשך שעות בלילה כשהיו לה סיוטים.
לרוז יש שפתיים מלאות בצבע ורוד בהיר, ואף ארוך וסולד, מכוסה במעט נמשים קטנים. האוזניים שלה קטנות ביחס לפרצוף שלה ויחסית מחודדות בקצוות - אמא שלה תמיד נהגה לומר שהאוזניים שלה מוזרות. כשהיא הייתה קטנה, רוז דאגה בקשר לאוזניים המחודדות שלה וחשבה שהיא חייזרית שהגיעה לכדור הארץ הזה בטעות - היא שיתפה את אימה בחששות, אבל היא רק צחקה והרגיעה אותה שזה לא נכון. עם השנים, רוז התבגרה ועזבה את התיאוריה שלה, אך האוזניים שלה נשארו מחודדות.
במשחק מחבואים, רוז תמיד יכולה פשוט לעמוד ליד קיר. סתם, לא, השיער השחור שלה יסגיר אותה מיד, אבל רוז מאוד חיוורת. צבע העור שלה מאוד מאוד בהיר והיא אף פעם לא תצליח להשתזף, גם אם היא מאוד תרצה (והיא לא). בנוסף לכך, היא גדלה בלונדון חסרת השמש, מה שלא עזר לה להיות פחות לבנה. אנשים בבית ספרה של רוז הרבה פעמים העירו לה שהיא נראית כמו גופה מהלכת, בגלל צבע גופה הבהיר, אבל רוז תמיד התעלמה.
רוז מאוד קטנה. היא 1.56, שוקלת כמעט 46 ק"ג, והיא מאוד רזה. יש לה ידיים ורגליים דקות, וחזה קטן. למרות מימדיה הקטנים, רוז מאוד חזקה וכן יש לה שרירים בבטן ובידיים, אך מעט יחסית לכמות הזמן שהיא משקיעה באימונים. לרוז יש אצבעות ארוכות ודקות, מה שעוזר לה מאוד בנגינה על הפסנתר עליו היא מנגנת.
בנוסף לכך, בשל גודלה הקטן, רוז מאוד זריזה.
על גופה של רוז יש צלקות - קצת מתחת לעורף שלה, לרוז יש צלקת לבנה ארוכה, שגרם לה החבר לשעבר שלה. אף אחד לא יודע על קיומה של הצלקת הזו, אבל היה ניתן לגלות את זה אם מישהו היה רוכס לרוז את השמלה מאחורה, או עושה תסרוקת בשיערה. צלקת בולטת נוספת שיש לה היא צלקת על הרגל השמאלית שלה, למטה, בצורת סוג של T מעוקמת - את הצלקת הזו גרמה רוז לעצמה. רוז מסתובבת הרבה עם מכנסיים קצרים ולכן הצלקת הזו חשופה וכבר קרו מקרים בהם אנשים שאלו אותה ממה הצלקת, אך רוז מעולם לא ענתה לשאלות האלו ושתי הצלקות המשמעותיות האלו הן משהו שהיא מחשיבה לפרטי מאוד.
אם אתם מכירים את רוז יותר מדקה וחצי, אתם תשימו לב שרוז תמיד מסתובבת עם שרשרת כסופה דקה ועליה תליון קטן - תליון עגול בצבע כחול-ויולט, התואם בדיוק לצבע העיניים של רוז. היא לא מסתובבת אף פעם בלי השרשרת הזאת, גם כשהיא נלחמת - היא מורידה אותה שנייה לפני שהיא הולכת לישון, ומחזירה אותה למקומה הקבוע על צווארה דבר ראשון בבוקר. השרשרת הזו הייתה של אמא שלה, והיא הדבר האחרון שנותר לרוז ממנה. דבר נוסף שתמיד יש על רוז הוא שתי גומיות שחורות דקות, שתמיד נשארות על זרועה הימנית. הן יעילות במיוחד כשרוז רוצה לקלוע צמות בשיערה, ובמיוחד כשהיא הולכת להתאמן ואוספת את שיערה בזנב-סוס נמוך.
אם יש משהו שרוז לא עושה, זה לובשת לבן. יש לה מספיק מודעות עצמית בשביל לדעת ללבוש לבן. אם יש משהו שנראה יותר מוזר מילדה לבנה לחלוטין עם שיער שחור לחלוטין, זה ילדה לבנה לחלוטין עם שיער שחור לחלוטין שלובשת חולצה לבנה לחלוטין. אז לבן היא לא לובשת. אבל חוץ מלבן, היא די מגוונת בבגדים שלה ויש לה כמה צבעים בארון, אף על פי שהיא בעיקר לובשת חולצות כחולות התואמות את צבע העיניים שלה או אחת מהחולצות השחורות הרבות שיש לה בארון. ביום-יום, המכנסיים שהיא לובשת זה בעיקר ג'ינס קצר, שחור או כחול, חוץ מהזמן בו היא מתאמנת ולובשת בגדי אימונים שחורים. אבל באופן כללי, לרוז לא מאוד אכפת מה היא לובשת והיא זורקת על עצמה מה שהיא מוצאת בארון.
הבגד האהוב על רוז והאחד שיקר ביותר לליבה הוא שמלה כחולה בהירה, מתאימה בדיוק לצבע העיניים של רוז. שמלה פשוטה עם כתפיות דקות שמגיעה לרוז כמעט עד הברכיים, עם קשירה מאחורה שמותירה גב חצי-פתוח. רוז הולכת עם השמלה הזו בפעמים מועטות מאוד ורק כשהיא מאוד שמחה - את השמלה הזו אימה של רוז נתנה לה ביום ההולדתה האחרון של רוז לפני שנפטרה.
אופי:
רקע:
כוחות מיוחדים שיש להם: אל תגזימו, שמרו על גבולות ההיגיון.
מצב התקדמות: מראה גמור
צבע שתרצו שאכתוב את הדמות שלכם: Tan
הערות / הארות / הצעות / לפרסי ואנבת' מגיע יותר:


--------------------
User Posted Image
Yali - 15 - The Shadowhunters Chronicles - Carry On - Percy Jackson - HP - Stranger Things - Arrowverse - The 100 - TVD - TO - and more

---------
הארי פוטר - Hportal.co.il
Top
פורסם ב: Aug 18 2019, 18:12 PM
צטט הודעה




קוסם מתקדם
******

פרטי משתמש
קבוצה: סלית'רין
הודעות: 5046
חרמשים: 19356
מגדר:female
משתמש מספר: 69611
חפצי המשתמש: צפה
תאריך הצטרפות: 09.03.2019


חלי - מאושר, אין הערות(:
נועה - רצוי שלא תשתמשי בתמונה ותתארי הרבה יותר… תסתכלי על המבנה של הטפסים האחרים שנכתבים פה.
יעלי - כבר יש 3 אלים יוונים, אז לצערי את תצטרכי לבחור אל רומי ולשנות את הטופס שלך.

---------
הארי פוטר - Hportal.co.il
Top
פורסם ב: Aug 18 2019, 18:37 PM
צטט הודעה




קוסם מצטיין
*******

פרטי משתמש
קבוצה: רייבנקלו
הודעות: 11962
חרמשים: 392
מגדר:female
משתמש מספר: 39849
חפצי המשתמש: צפה
תאריך הצטרפות: 05.08.2012


הטופס ובייחוד ברקע יכיל תכנים של זנות, ניצול מיני של קטינים ורמזים לשימוש בסמים

שם: ז'אק הייסטינגס
גיל: 18.4
מגדר ונטייה מינית: נער סיסג'נדר, הומוסקסואל, לא שיצא לו לממש אותה מרצון.
ארץ מוצא: הוא אמנם בעל שרשים צרפתיים מאמו, אבל מאז ומעולם היה בארה"ב
הורה אלוהי: Sors - סורס, אל המזל. ובכן, עם המזל לצידו של ז'אק, זה רק מעיד מה גורלו האמיתי נועד להיות.
מראה: ההגדרה המתאימה ביותר לז'אק היא נער שטופח, נזנח, ולאחר מכן נזנח וטופח חליפות. שנים של הזנחה פגמו ביופיו, אך בכל פעם הטיפוח הזמני מעניק בחזרה לפחות מעט ממה שהיה, ואז מתפוגג שוב. 
שנים של חוסר מזון ניכרות עליו, והוא ללא ספק צנום באופן ניכר וכמעט-מטריד. עצמות הבריח והצלעות בולטות מבעד לעור גם כשהוא סתם כך עומד, הוא לא צריך להתכופף כדי שהן יבלטו, הן בולטות מבעד לעור כדרך קבע. הוא אמנם לא סובל מתת משקל חמור, ויש תקופות שהוא אפילו לא סובל ממנו בכלל - אבל רק בכמה גרמים בודדים 'עודפים'.
הכתפיים שלו מחודדות וצרות ככתפיים של ילד. למעשה רוב איבריו מחודדים - כך גם מרפקיו וברכיו. הירך עבה רק במקצת מהקרסוליים שלו, שהן עצמן דקות למדי. הצנימות של זרועותיו גורמות להן להראות ארוכות יותר ממה שהן - האצבעות שלו ארוכות, דקיקות להחריד ובעלות ציפורניים שלרוב דהויות, אולי אפילו כסוסות.
העור של ז'אק גם הוא תורם למראה החולני-מטופח-מוזנח שלו; עורו חיוור, כמעט שקוף,נימי הדם בולטים בגוון כחלכל על פני העור החיוור-שקוף. אם ישנו צבע לעורו, הוא נוטה יותר לגוון צהבהב, לא מאוד, אך זהו הגוון שניתן לשוות לעורוו. בתקופות טובות, העור שלו יהיה רך יחסית, אפילו נעים, אבל במקרים רבים אחרים הוא יהיה יבש ומחוספס.
ייתכן בהחלט שהצורה הלכאורה-מפוסלת של פניו נראית כך רק משום היותו כחוש. הסנטר שלו חד אמנם, אך עצמות הלחיים שלו לא גבוהות במיוחד, ואמנם בולטות - אבל ייתכן בהחלט שהן בולטות מתוך רזון ולא מתוך צורתן המקורית.
אפו קטן וחד, לא היה מושך תשומת לב רבה במקורו. אך הספטום שיש בו - אלוהים יודע למה ז'אק ביזבז את הכסף על זה במקום על פיצה - מושך תשומת לב אל האף שלעצמו לא היה מיוחד. אמנם אפו לא מושך תשומת לב של ממש, אך שפתיו כן; הן עבות יחסית, די בשרניות, התחתונה עבה מהעליונה, ותואמות לחלוטין את השמועות עליו. הן נכונות אחרי הכל, לא? הן בגוון ורדרד-אדמדם, די ממוצע, מאחוריהן שורות שיניים ממוצעות בגודלן וצחורות באופן מפתיע ביחס לשנים ברחובות. הלשון שלו גם היא ארוכה, ובדיוק באמצע שלה בוהק פירסינג. דברים כאלו יכולים להפעיל לקריירה, מסתבר. וז'אק משןם מה מחבב פירסינגים.
עיניו של ז'אק הן ככל הנראה החלק שתמיד נשאר יפה בפניו, הן בהחלט מרשימות; בצורתן המוארכת, מוקפות מסגרת של ריסים ארוכים וסמיכים. גם הצבע עצמו - ירקרק חיוור ללא ספק ייחודי, ייתכן שאף יפה. האישונים קטנים מעט מהממוצע, מה שאולי יכול להראות קצת מוזר, ובצירוף הגבות הדקות, שגורמות לו להראות מתנשא באופן תמידי ייתכן שהוא לא ייראה אדם נחמד ממבט ראשון.  
ההגדרה הטובה ביותר לשיערו הוא קש, כמו שהוא - יבש, מלוכלך וחסר צורה ממשית. ז'אק משתדל לטפל בו ככל שהוא יכול, אבל השיער שלו במצב פחות טוב מאנשים נורמטיביים, באופן די הגיוני. השיער שלו חלק, ומסורק ככל שהוא יכול, קווצותיו מגיעים סנטימטרים ספורים מעל כתפיו של ז'אק. שיערו מסורק לרוב לצד אחד, מסתיר אוזן וחצי-עין, חושף את האוזן השניה שיש בה לפחות חמישה חורים שונים. שוב, פירסינגים הם התענוג האסור של ז'אק.
אופי:ז'אק פיתח דפוס התנהגות ברור; שילכו לעזאזל הדיבורים על הסתפקות במועט וצניעות. הוא יתפוס בידיים את הנתח השמן ביותר, ואם יתפסו עיניו נתח שמן יותר-הוא יתפוס אותו. חמדן? גרגרן? גולדיגר? כל המילים אם ניתכות בו לא מנידות אצלו עפעף. העובדה שחשוב לו להשיג את הג'ינס הכי יקר הופכת אותו לחמדן? אז שיהיה חמדן. למי אכפת מעצם מהגדרות? לז'אק כבר לא משנה. הוא מתמקד בלוודא שהחיים שלו יהיו הכי טובים ומפנקים שאפשר. הוא ישיג את כל מה שהוא רוצה, בין כה וכה הוא בזמן קצוב. הוא לא ממש ידידותי, ההתנהגות שלו לרוב היא מן תערובת של חוצפה ויהירות; חיוך קל בזווית הפה, התנועות האיטיות - כן, במידה מסויימת ז'אק נוטה לפתות אנשים בדרך קבע, באופן אוטומטי. פלרטוטים והתחנפויות הפכו לטבע שני שלו, הוא מפלרטט עם אנשים יותר מאשר משוחח איתם באופן רגיל, הוא מפלרטט עם אנשים שהוא בכלל לא מתעניין בהם. פלרטוט, זו הדרך לשרוד. וז'אק כאמור, הוא טיפוס שורד. מאוד שורד.
אך עליכם לטעות - ז'אק לא פזיז, בהחלט לא, הוא זהיר, ויש שיגידו פחדן. בפני אנשים שהוא קולט כחזקים או מסוכנים ממנו הוא יוריד את הראש. ואז יבחר טקטיקה - טקטיקה חנפנית ומתפתלת כדי להשיג את הנתח שאותו הוא יכול להשיג - ואם זו ללא השיטה, שיטה של התרפסות מוחלטת וכניעה. המטרה העיקרית שלו היאלשרוד. ובכל הנוגע ללשרוד - הכבוד העצמי לא קיים. עד כמה שהתדמית שלו נראית לתחילה כמלאת ביטחון עצמי, שאננות, יהירות - הדבר לא נכון כלל וכלל. ז'אק לא רואה כל הגיון בכבוד עצמי, הכבוד העצמי מסכן אותך, וכשהבחירה היא לשרוד או להיות בעל כבוד עצמי - ברור מה הבחירה הנכונה. העניין הוא, שאף אחד לא הבין שזה המאבד תמיד, לכל אחד: כבוד עצמי או השרדות. וז'אק, שהבין זאת, בחר בהשרדות.
ועל כן, במצב מסוכן, כשהעניינים מתחדדים, ז'אק פונה מייד לגישה המתרפסת, החנפנית. לא אכפת לו אי אז שישתמשו בו כסמרטוט רצפה - כל עוד הוא יישאר חי ושלם, כל עוד זו הבחירה הטובה, שתבטיח לו שלום. יש ללא ספק מי שיסלדו ממנו, מהבחירה שלו לוותר על הכל ולהתחנף. במידה מסויימת, ייתכן שיש שהוא יעורר בהם גועל מעורב ברחמים - שזהו סוג הגועל הגרוע ביותר - אך לטעמו של ז'אק, עדיף מבטים נגעלים והיותו חי על פני גוף מת ומבטים מכבדים.
בסופו של דבר, הוא מפחד, הוא תמיד מפחד - הוא לא טיפוס שיסכן את עצמו, את מה שהשיג - אלא אם יש לו ביטחון מוחלט בהצלחתו. ההשרדות היא ראש מעיינו של ז'אק, ותמורתה, הוא יוותר על הכל.
הודות לכך, הוא לא טיפוס נאמן. חברים לטעמו של ז'אק, הם בונוס נחמד, אבל בונוס. אם הדבר יועיל לו - הוא יבגוד ויתקע סכינים בגב ללא שמץ חרטה. רגשות סנטימנטליים הם לא משהו שיעצור בעדו.
הוא מעדיף להיות מוקף באנשים חזקים, כמובן, אלו שיבטיחו לו הגנה והצלחה, אך בזה בדיוק נעוץ העניין: הוא רוצה אנשים חזקים שיביאו לו בטחון. על כן, הוא לא יהסס לפנות אל קבוצת יריבים - אם אלו יבטיחו לו דבר טוב יותר, מועיל יותר. 
רקע: ז'אק היה טעות, אמו מעולם לא רמזה או התייחסה אליו באופן שכזה, אבל הוא הבין זאת עם השנים, לבדו. גם אם אמו לא הצטערה על קיומו, הוא עדיין היה טעות.
ועל טעויות משלמים.
ז'אק גדל בבית קטן בקצה הרחוב. בית קטן שאת קירותיו המקולפים כיסו תמונות, את המרצפות החסרות שטיח, המזרנים ההרוסים למחצה נעטפו בסדינים בדוגמאות מקסימות. אמו ניסתה לשוות לבית מראה חינני ככל האפשר, בין אם מכורח עבודתה ובין אם לתת לה ולז'אק את התחושה הנעימה ביותר של בית. החלל המרכזי והקטן למדי נחלק למטבח וסלון. המטבח הכיל פחות מחמישים סנטימטרים של שיש, כיריים פשוטים ומקרר ישן בצירוף שולחן קטן ושני כיסאות מתקפלים שסביבו אכלו ז'אק ואמו את הארוחות שלהם. הסלון התהדר בספה שקיבלו כתרומה מארגון הצדקה של הכנסיה - ספה ישנה שכריות חיפו על החלקים בהם היה כבר חסר מילוי וכיסוי מרופט אך שלם כיסה את החורים הרבים בבד. בנוסף לספה הסלון הכיל ארון קטן של ספרים - שלמעשה הכיל את ספרי הלימוד של ז'אק - ולא יותר מזה.
חדר האמבטיה הכיל כיור, מקלחון עם וילון חצי-שקוף ואסלה שאם היו משליכים בה נייר טואלט ולא טישיו הייתה נסתמת. חדר השינה של ז'אק היה צמוד לשירותים, חדר השינה של אמו היה בקצה המסדרון - אם כי המסדרון עצמו לא ארך יותר ממטר. חדרו של ז'אק למעשה היה יותר חדרון-היה בו מקום למיטה, ארונית קטנה לבגדים, וריבוע בקוטר של ארבעים סנטימטרים בין הדלת למיטה - למען האמת לא היה ניתן לפתוח את הדלת אפילו לחצי, וז'אק היה תמיד צריך להדחק כנגד המשקוף בכל פעם שנכנס או יצא.
חדרה של אמו היה גדול ומרווח יותר, הוא היה החלק היפה ביותר בבית - את המסורגים כיסו וילונות ארוכים בגוון היין, המיטה הייתה מיטה רחבה וגדולה עמוסה בכריות. היה ארון גדול וכבד מעץ שהכיל את בגדיה של אמו, ואינספור תכשיטים שנקנו מיד שלישית ורביעית, בקבוקי בושם ותכשירי איפור זולים. ז'אק לא נטה להכנס לחדר, אמו העדיפה שיימנע מכך, למען האמת, אף על פי שהחדר שלה היה החדר הנעים והיפה ביותר בבית אמו לא שהתה בו כל עוד הייתה מוכרחה. אבל ז'אק זכר אותה. בילדותו פעמים רבות הוא היה נשען על המשקוף וצופה באמו, תולה עגילים כבדים על אוזניה, מושכת את שפתיה בשפתון אדום כגוון הוילונות, מיישרת לאחור את שיערה. אמו של ז'אק תמיד נראתה כאילו היא יוצאת לבילוי-לילה נועז במועדון. ז'אק זכר אותה תמיד כך, עיניים מאופרות בכבדות, ציפורניים ארוכות ומטופחות, צבועות. סיגריה תלויה מבין האצבעות הדקות.
הוא לא ידע הרבה כילד, אמו העדיפה שלא לספר לו. אבל הוא ידע תמיד להסתגר בחדר ולשמור על דממה כשירד הלילה, הוא ידע שעדיף לו לבלות אצל חברים בכל סוף השבוע. הוא היה רגיל לראות מבעד לחריץ הדלת של חדרו את אמו פותחת את הדלת, מחייכת למרות העיגולים הכהים שמתחת לעיניה שכוסו באיפור, מצחקקת על אף הרעד בכתפיה הצנומות, ומובילה לחדרה גברים. אלו היו כל כך הרבה גברים. היו את אלו שלבשו חליפות והיו את אלו שהגיעו מוכתמים בבוץ, היו גברים שנראו שעברו את גיל שבעים, היו נערים שנראו בקושי בני שבע-עשרה. לפעמים ז'אק זיהה אותם: בעל חנות המכולת, אבות של ילדים מכיתתו, הכומר שהיה מגיע בכל יום ראשון לכנסיה. אמו לא מסרה פרטים, וז'אק לא שאל. כילד העסיקו אותו בעיקר דברים שמעסיקים ילדים: שיעורי הספורט שבהם המורה נתן להם כדור ושלח אותם לשחק מחניים, המבחנים שחילקה המורה לחשבון בכל יום שישי, להסתיר את החולצה המלוכלכת בקפוצ'ון ולהתעלם מכך שהוא הילד היחיד בכיתה בלי מחדד צבעוני ועם ספרים משומשים ולא חדשים.
היו ילדים שאמרו שז'אק עני; וז'אק, שחשב על הספרים המשומשים והנעליים שלחצו בקצות האצבעות הבין שזה כניראה נכון. היו ילדים שאמרו שז'אק מסריח; אבל ז'אק, שידע שהוא מתקלח בכל ערב ומצחצח שיניים מדי ערב לפני השינה ואחרי הקימה בכל בוקר ידע שזה לא נכון. לא היו לו חברים רבים, למעשה, לא היו לו ממש חברים. היו ילדים ששיחקו איתו, היו כאלו ששיחקו איתו כשאף אחד לא הסתכל, והיו ילדים שחרצו לעברו לשון וצעקו שהוא מסריח. אבל ז'אק השתדל להתעלם מהם.
בכיתה ד' עברה לשכונה משפחה חדשה, ואחת מהילדות הצטרפה לכיתה שבה למד גם ז'אק. בכיתה החלה מייד תחרות על כיבוש לבה של הילדה החדשה. איימי סמית' הייתה ילדה עם שיער בלונדיני ארוך ועיניים ענקיות. הבנים רצו שהיא תעריץ אותם, הבנות רצו שהיא תהיה חברה שלהן. ובאותה ובאותה תחרות ז'אק עצמו נפל מטה מטה. זה לא קרה מייד, אבל בפועל זה מה שקרה. זה היה שבוע או שבועיים לאחר שאיימי הצטרפה לכיתה, והכיתה כולה עדיין הייתה כמרקחה. שיעור חשבון בדיוק נגמר, וז'אק, שהתייאש מחשבון מזמן היה עסוק בלצייר בת ים על דף המחברת במקום להעתיק את התרגילים שנועדו לשיעורי בית. הוא בדיוק עמל על ציור השיער כששיער אמיתי ובלונדיני התפזר על מחצית מהדף. איימי סמית' רכנה לצידו, בוחנת את הדף בעיון. "אתה מצייר ממש יפה." העיניים הענקיות שלה בהו בו, והיא חייכה.
"אל תדברי איתו, איימי." נחפז לכיוונם כריס. "הוא מגעיל."
איימי התרוממה ושילבה את ידיה. "אל תדבר ככה על ילדים אחרים!" היא נזפה, וככל הנראה ילדה אחרת הייתה זוכה למשיכה בשיער אם הייתה מעזה לדבר ככה אל כריס. "אני אדבר עם מי שאני רוצה. בוא, ז'אק." והיא משכה אותו לעמידה. ז'אק למעשה העדיף לשבת ולצייר, אבל נתן לילדה הבלונדינית וגדולת-העיניים להוביל אותו לאורך הטורים אל היציאה.
"אבל הוא באמת מגעיל!" מחה כריס, נרגז מן הסתם על כך שהילדה בחרה בז'אק על פניו. "תשאלי פה את כולם. ז'אק הוא מגעיל!"
"אתה מגעיל כריס!" איימי הסתובבה וחרצה לו לשון. "מי שמדבר ככה על אחרים הוא מגעיל בעצמו!"
ז'אק מצא את עצמו עומד במקום, כשחילופי האשמות והעלבות ניתכים - כריס כלפיו, ואיימי כלפיי כריס. ז'אק עצמו העדיף להתגנב בחזרה ולהתיישב במקום במקום שלו, הוא התחיל לפסוע בצעד זהיר כשטוני התרומם על רגליו. גם אם כריס היה זה שדיבר והיכה - מי שבאמת העריצו ופחדו ממנו היה טוני. כריס היה רק השליח, טוני היה הדבר האמיתי. וטוני נעץ מבט בז'אק. "כריס צודק." הוא היה נשמע רגוע, כמעט כמו מבוגר. "הוא אומר את זה בשבילך איימי. לא כדאי לך להסתובב עם ז'אק." איימי חרצה לשון, אבל טוני המשיך, תולה את עיניו החומות בעיניו של ז'אק. "אני יודע מאיפה אתה, אמא שלך זו הזונה מרחוב אדמס, נכון?"
הייתה דממה בכיתה, דומה ששאר הילדים כולם ציפו לתשובה של ז'אק. ז'אק עצמו שמע את המילה, אבל הוא מעולם לא שמע אותה בהקשר לאמו. כריס שבר את הדממה. "כן! היא זונהזונהזונהזונה-" והוא המשיך לזמר את המילה.
איימי נעצה את עיניה הענקיות בז'אק. "זה נכון, ז'אק?"
ז'אק פשוט הסתובב וחזר למקום שלו, חוזר לעמול על ציור השיער של בת הים.
בערב הוא נשען על המשקוף, צופה באמו. היא לבשה את השמלה השחורה הקצרה - זו שהצווארון ומרבית החלק העליון היה שקוף. השיער הבהיר שלה הוחלק בקפידה. הוא צפה באצבעות עם הציפורניים המטופחות פותחות את מכסה הליפגלוס ומתקרבות לשפתיים.
"מאמה, היום טוני אמר שאת זונה."
אצבעותיה של אמו נעצרו, הליפגלוס מרחף סנטימטרים ספורים משפתיה. ואז היא פלטה אנחה שקטה, התרחקה מהמראה וסגרה את השפתון, מסתובבת אל ז'אק. הוא המשיך לנעוץ בה עיניים. "זה נכון? מה שהוא אמר?"
אמו הנהנה. העיניים שלה נראו עצובות פתאום, אבל היא חייכה אל ז'אק. "כן, זה נכון. בין הבחירות הגרועות שיש בחיים - צריך לדעת באיזו גרועה לבחור." היא הושיטה יד וליטפה את לחיו של ז'אק. "אני עובדת קשה בשבילך, ז'אק שלי. כדי שלא תצטרך לקבל את ההחלטות הגרועות שלי כשתגדל."
ז'אק הבין. הוא רק נעץ מבט בפניה של אמו. "אם לא היית צריכה לבחור בחירה גרועה, מה היית רוצה להיות?"
"מה הייתי רוצה להיות?" אמו חייכה שוב, "לא הייתי רוצה להיות כלום. הבחירה שלי לא היתה גרועה, בזכותה יש לי אותך."
"אבל מה היית רוצה להיות?" הוא התעקש.
אמו נשקה לראשו. "שום דבר אחר. אני רוצה להיות אמא שלך, אבל אם הייתי להיות אמא שלך וגם צוללנית." העיניים שלה היו כעת תערובת של עצב ושמחה גם יחד, וזה היה מוזר לז'אק; עצב ושמחה הם לא הפוכים? "הייתי שמחה." אמו המשיכה. להיות צוללנית. ז'אק זכר את מה שאמרה אמו, וביום למחרת הלך לספריית בית הספר ושאל את הספרנית על ספרים על צלילה.

השנים חלפו ועברו. ז'אק עבר לחטיבת הביניים; ובזמן שהוא הלך וגבה אמו הלכה והצטמקה. הצלעות שלה בלטו מבעד לעור, הסיגריות נקנו ושומשו בקצב מסחרר יותר, ושאלו לא הפחיתו את כאבי הראש והעייפות היא עברה לחומרים אחרים. זה היה עניין של זמן, הוא היה צריך לדעת. הוא לא זכר במדויק את אחוזי הסטטיסטיקה - אבל הוא זכר שהן אמרו שהרוב המוחלט של עובדות זנות מדרדרות לסמים. אמא שלו הפכה לעוד נתון יבש של סטטיסטיקה.
"אתה ילד טוב כל כך, ז'אק." היא עדיין הייתה אומרת לפעמים. "אני לא רוצה שתגדל לחיים שלי, אני לא מסכימה שתגדל לחיים שלי."
אבל כניראה היה מאוחר מידי.
היתה זו שעת ערב מאוחרת כשדפיקות חזקות הלמו בדלת הכניסה. ז'אק ישב על המיטה שלו, הוא שמע את נקישות נעלי העקב של אמו על פני חדרו, הוא שמע אותה פותחת את דלת הכניסה. ואז הוא שמע קול גס של גבר שדרש כבר את התשלום, הזכיר שהכלבה מושכת אותם יותר מידי זמן ואם היא לא תיתן להם את הכסף מייד הם יקחו אותו בכוח כי הוא שלהם.
אחר כך הוא שמע אותם פורצים לבית, הופכים את הסלון והמטבח עד היסוד, ואת פסיעותיהם הכבדות נעצרות לפני דלת החדר שלו.
"אין שם כלום." קולה של אמו נשמע קרוב מאוד, ככל הנראה היא עמדה צמוד אל הדלת. "בבקשה, לכו. אני אשלם הכל.אני נשבעת-"
"תסתמי את הפה וזוזי," נהם אותו קול.
"אין כלום שם." חזרה והתעקשה אמו. ז'אק, שעד כה ישב ורעד, החל להתרומם ממקומו. זה עניין של זמן, הוא ידע, הם יכנסו לחדר בכל רגע, ואסור שידעו שהוא נמצא שם.
ברגע שבו סגר את מכסה הארגז מעל עצמו הוא שמע את הדלת נפתחת בעוצמה - וצליל פיצוח העיד שהיא נשברה מעוצמת החבטה.
"מה זה פה?" נהם קול חדש. "בשביל מה המיטה הזאת?"
"כאן אני ישנה." קולה של אמו אפילו לא רעד, השקר החליק בכזו קלות על לשונה שלרגע אפילו ז'אק עצמו האמין לה. "אני לא ישנה _שם_ כמובן. שם זה חדר העבודה."
"חדר העבודה." גיחך אחד הקולות. "אתה שומע את זה? לזונה יש חדר עבודה משלה, כאילו היא איזו מזכירה מזוינת. מה בדיוק עלה לך לראש שאת חושבת את עצמך מעלינו, כלבה?"
הוא שמע צליל של אגרוף נחתך בבשר, ואז את קולו של הגבר השני, "להחטיף מכות לא יועיל לנו! אנחנו צריכים אותה חיה כדי שהיא תיתן את הכסף!"
כמה דקות אחר כך הוא שמע את צעדיהם הכבדים, ונקישות העקב של אמו מתקדמים אל כיוון חדרה שלה.
_אתה ילד טוב כל כך, ז'אק. אני לא רוצה שתגדל לחיים שלי, אני לא מסכימה שתגדל לחיים שלי._ מילותיה של אמו הדהדו במוחו. הוא הרים את מכסה הארגז בזהירות והחליק החוצה.
משם, מתגנב רק עם הילקוט שלו על גבו הוא יצא מדלת הכניסה, אוויר הלילה הקר מקבל את פניו.
הלילה הוא יצטרך מקום לישון בו. מחר… מחר הוא יבקש ממישהו טרמפ לתחנת הרכבת הקרובה.
בבוקר למחרת הוא התקדם בזהירות במסדרונות החטיבה. הוא שמע קולות מוכרים וכשהתקרב מספיק ראה אותם. כריס נשען יחד עם חבריו על שורת הלוקרים וצחק. השנים היטיבו עם כריס, הוא גבה, התחזק, והתהדר בעגיל באוזן ושיער מרוח בג'ל כבר עכשיו, עוד לא בן חמש עשרה. ז'אק השתעל במבוכה, וקבוצת הנערים הפנתה אליו את מבטם.
"כריס?" קולו של ז'אק היה חלוש, "אני-אמ- תוכל לבקש מאבא שלך להסיע אותי היום בצהריים לרכבת?"
כריס הזדקף במקומו, הוא חייך חיוך לא ברור, ז'אק כבר עמד קרוב אליו מספיק. "כמובן," ענה כריס חלקות, ובתנועה מהירה תפס בשיער של ז'אק - זה כאב - ומשך את ראשו מטה, אל כיוון המפשעה שלו. "אם תמצוץ לי."
צחוק פרץ מפיהם של חבריו של כריס, וכריס עדיין אחז בחוזקה בשיער של ז'אק, המפשעה שלו מילימטרים ספורים מאפו של האחרון. ידיו של כריס רעדו, אבל זיכרון קולותיהם של אותם גברים מהלילה הוביל אותו להחלטה." אם אני אעשה את זה באמת תגיד לאבא שלך להסיע אותי?"
היה רגע של שקט ואז כריס דיבר שוב, קולו מלא הפתעה וסלידה. "תראו, תראו, הוא אשכרה מסכים." הוא משך בשערותיו של ז'אק, מרחיק את פניו ממפשעתו. הוא רכן אליו, ז'אק ראה את עיניו החומות של כריס. "בדיוק כמו מה שאמרתי תמיד. אתה חתיכת שרמוטה קטנה, בדיוק כמו האמא השרמוטה הנרקומנית שלך."
המשיכה בשערותיו הכאיבה לז'אק, אבל הוא רק אמר בקול שקט. "אל תדבר על אמא שלי."
"לא אדבר?" לגלג כריס, "אני אגיד מה שבא לי, חתיכת מתרומם שכמוך. אמא, שלך חתיכת זונה מסריחה ואתה זונה גדולה יותר ממנה. שלא תעז להתקרב או לדבר אליי יותר." ובמילים אלו הוא הטיח את ראשו של ז'אק בשורת הלוקרים שעליה נשען.
כשז'אק התעורר, כמה דקות לאחר מכן, לא היה סימן לכריס ולחבריו בשום מקום. ז'אק התרומם לישיבה ומשם לעמידה. הוא ניסה לסדר במוחו את הדברים. הוא צריך להגיע לתחנת הרכבת לבד. כדאי לו כבר עכשיו ללכת, אין טעם להשאר ליום הלימודים.
הוא פסע בחזרה את כל הדרך, יוצא מבניין בית הספר ומשם מהחצר.
להגיע לבד לתחנת הרכבת.
הוא פסע ברחובות בזהירות, הוא לא ידע כמה זמן, אבל הרחובות החלו להתרוקן, והחשש החל להצטבר בחזהו. לכן כששמע את קריאתו של אותו בעל מכולת. "היי, ילד!" הוא התמלא הקלה. הוא נכנס למכולת, הקול היה מוכר, בעל החנות גם היה מוכר. זה היה אותו אחד, שנהג לבוא אליהם הביתה. הוא חייך חיוך קל אל ז'אק. "מה ילד כמוך עושה ברחוב בשעה כזו? אתה לא אמור להיות בבית הספר? ללמוד ולהיות חכם?"
ז'אק לא ממש הצליח לזהות את נימת קולו של בעל החנות. הוא ענה, "אני צריך כסף." וראה את גבותיו של בעל החנות מתרוממות לרגע ואז בעל החנות חייך חיוך נוסף, ששוב ז'אק לא ממש הצליח לפענח. "אני יכול לתת לך כסף, חמוד. והתמורה שאבקש תהיה קטנה-קטנה."
ראשו של ז'אק התרומם. "באמת?" הוא ידע שהוא נשמע להוט, הוא באמת היה להוט.
בעל המכולת חייך בתגובה. "בדיוק. כל מה שאני מבקש זה נשיקה, נשיקה אחת קטנה ושלוש עשרה דולר יהיו שלך."
ז'אק נעץ מבט בבעל החנות. האם הוא מזהה? אבל לא היה נראה שמץ של זיהוי בפניו של בעל החנות. ולמה שיזהה? ז'אק מעולם לא הסתובב בבית כשאמו קיבלה לקוחות. שלוש עשרה דולר זה המון, הוא יוכל לקנות כרטיס רכבת במחיר הזה. ומה זו נשיקה? בסך הכל נשיקה. הוא ידע שרוב בני הכיתה שלו כבר התנשקו בגלל התערבות או משחק אמת או חובה. הוא לא צריך להתרגש מסתם נשיקה.
הוא הנהן. "בסדר,"
בעל המכולת נראה לרגע מופתע, אבל אז חייך וסימן לז'אק באצבעו. ז'אק התרומם על קצות אצבעותיו, המוכר רכן מעבר לדלפק.
שפתיו של המוכר לא היו נעימות במיוחד, מחוספסות, וכשהלשון שלו החליקה אל תוך פיו של ז'אק, ז'אק היה מבולבל, אבל נענה. זו הייתה נשיקה, לא?
דקה או שתיים אחר כך הוא הרגיש שנגמר לו האוויר והתרחק מהמוכר, מייצב את הנשימה. המוכר צחק, "אתה ממש פינקת, הא? ילד טוב." הוא פתח את הגופה, והחליק לידיו של ז'אק עשרים דולר. "מגיע לך הטיפ, בוא אליי כשתצטרך שוב כסף, הא?" והוא קרץ אליו. ז'אק, מהנהן אם כי מבולבל מעט יצא מהחנות והמשיך בדרכו, בחיפוש אחר תחנת אוטובוס שתוביל אותו לרכבת.
בשעות הערב המאוחרות הוא ירד ממדרגות תחנת הרכבת. הוא הביט סביב, מבולבל, הוא תמיד שמע שניו יורק גדולה,אבל הוא עדיין לא היה מוכן לכל הרעש והאנשים מסביב.
בטנו כאבה מרעב ועשרים הדולר אזלו לחלוטין, הוא מוכרח למצוא מישהו שיסכים לתת לו אוכל, ומקום לישון. הוא יודע לשטוף כלים ורצפה. הוא יוכל להציע לנקות למי שייתן לו לישון אצלו…
הוא ניסה לשאול כמה אנשים, אבל כולם עברו על פניו, ואו שלא שמעו אותו או שבחרו להתעלם. ז'אק כבר התייאש כשבחור צעיר נעצר לצידו, "אתה צריך עזרה ילד?" התעניין. וז'אק, שהיה אסיר תודה ליחס הנהן כמעט בהתלהבות. "כן-תודה - אני צריך מקום לישון בו- אין לי כסף. אבל אני יכול לנקות או לעשות כביסה אם צריך -"
הבחור הצעיר סקר אותו מלמעלה למטה; בוחן את שיערו הפרוע, הקפוצ'ון המהוה והרגליים הדקות-מידי הנתונות בג'ינס שז'אק השתמש בהן כבר ארבע שנים. "מקום לישון, הא?" המהם. "אני חושב שתוכל לישון אצלי, השותף שלי לא במעונות היום."
ז'אק הודה ליקום על המזל הטוב שנפל בחיקו.
שעה לאחר מכן ז'אק נכנס בעקבות הבחור הצעיר לאותן מעונות. ז'אק הביט סביב, חלל הסלון והמטבח היה קטן אף מזה שהיה בביתו שלו, אך היה נעים ונקי יותר; הקירות מסויידים, הספה שלמה וחדשה. "לשטוף כלים?" הוא פנה אל הבחור. "או רצפה? רק תראה לי איפה המגב-"
הבחור חייך. "אני סטודנט, אני יכול לטפל בעצמי במעונות שלי."
ז'אק היה מבולבל. "אז מה אתה רוצה שאעשה? אין לי כסף-"
"לא צריך כסף." חייך הסטודנט. "אתה יכול להחזיר לי תודה באופן אחר." הוא הניח יד על גבו של ז'אק והוביל אותו אל הספה. ז'אק התיישב לצד הסטודנט בצייתנות. הספה הייתה רכה ונעימה - ידו של הסטודנט שנלחצה אל ירכו קצת פחות - אבל ז'אק היה עייף כל כך שרק רצה לישון. הסטודנט עדיין חייך אליו, זה היה כמעט חיוך נחמד. "אל תדאג, ילד, לא תצטרך לעשות כמעט שום דבר." היד שלו עברה אל פנים הירך של ז'אק, והתקדמה מעלה. ז'אק התחיל להבין וזע מעט, הסטודנט הביט בו בשאלה.
"אני-אני-" ז'אק ניסה לדבר בקול אגבי ככל האפשר. "אני מעולם לא- אני עדיין בתול."
הבעתו של הסטודנט השתנתה. "עדיין בתול, הא?" הוא מלמל. "אוקיי, אז לא זה, אל תדאג." הוא עזב את הירך של ז'אק ונעמד, ז'אק עדיין ישב בזהירות על הספה כשהסטודנט שחרר את חגורתו והניח למכנסיו להשמט מטה. לא היה לו מבט מרושע בעיניים, קולו עדיין נשמע אמפטי כשאמר. "זה לא יהיה מסובך או כואב. כמו למצוץ סוכריה על מקל, זה הכל."
ז'אק ישב בשקט. מילותיו של כריס הדהדו במוחו, וכן מילותיה של אמו. ופתאום הוא הבין באופן סופי: אמא אמרה תמיד שהיא לא רוצה שיהיה כמוה דווקא מפני שזה היה הגורל. זה מה שהיה אמור להיות. כשאמו אמרה שהיא לא רוצה שיעשה את הבחירות שהיא עשתה, באותה המידה יכלה לומר שהיא לא רוצה להרטב בגשם. אפשר לדבר נגד המציאות, אבל המציאות תקרה. בגלל זה היא המציאות.
"ברור." קולו היה חרישי, אבל הוא החליק מהספה על ברכיו, כמה שעות קודם היה קרוב בדיוק באותה מידה אל מפשעתו של כריס. "לא מסובך בכלל."
בבוקר הסטודנט העיר אותו. "אני מוכרח לצאת לאוניברסיטה. ארגנתי לך סנדוויץ'." הוא היסס לרגע, "השותף שלי חוזר הערב, אז לא תוכל לישון פה שוב."
"זה בסדר," זה כל מה שהגיב ז'אק כשהתרומם על רגליו. "זו היתה טובה ללילה אחד, לא?"
הוא כבר הבין, מי יודע אם אמו לא התחילה כך? בעצם, כריס צדק. הוא היה גרוע יותר מאמו. לאמו היה בית משלה, והיא הרוויחה כסף. לא כמוהו, שכל מה שהשיג היה שינה של חמש שעות על ספה, בלי שמיכה או מקלחת.
כדאי לו למצוא מעכשיו אנשים עם אמצעים טובים יותר.
הוא בילה לילות במוסכים, מעונות סטודנטים אחרים, ספות של גברים נשואים שנשותיהן נעדרו בדיוק, ולפעמים אפילו במיטה זוגית. הוא בילה לילות בודדים, לפעמים שניים, ובפעמים נדירות יותר בילה אף שבועות באותה דירה עד שגורש או מצא גבר מבוסס יותר. המטרה הייתה ברורה: כמה שיותר, כמה שיותר. עד כה זה השתלם.
ואז זה הגיע, בגיל שבע עשרה.
אחרי כמה פעמים, שבאורח-מקרה אותו הגבר היה תמיד בטווח העיניים של ז'אק, לא משנה באלו שעות, ובאלו מקומות היה ז'אק, הוא הבין שאותו הגבר עוקב אחריו.
מישהו עוקב אחריו, ובאותה נקודה בחייו, הוא הניח שזוהי המשטרה, מה ש- ובכן, חרא מוחלט. אז הוא השתדל להתחמק, להעלם מהעין, אבל אותו גבר היה עקשן וחד עין. שוטרים במרדף אחר פושעים אמורים להיות חדי-עין, אחרי הכל.
כמה שבועות של נסיונות התחמקות נואשים, והגבר המסתורי סוף סוף הצליל ללכוד את ז'אק. במצב הזה, ז'אק היה מוכן לשמוע הכל, כל דבר. בהתחלה, הוא אפילו לא נכנס להלם הראשוני, השוק מההבנה על העולם השלם שהוא פספס. כל מה שהוא חשב עליו זה כמה מזל זה שהוא לא נזרק לכלא.
וכך, בגיל שבע עשרה הוא נכנס למחנה בפעם הראשונה, חסר ידע מוחלט, חסר הבנה מוחלטת, ורק מלא תודה על זה שהוא עדיין בחיים.
אבל, נראה שהוא לא נועד להשאר בחיים זמן רב מידי אחר כך, כי כל הבלגן של בת זאוס התחיל.
אם המזל באמת עמד לצידו של ז'אק, זה היה עצוב מאוד. זה כל מה שהוא יכל לחשוב עליו.
כוחות מיוחדים שיש להם: הכוח המיוחד היחיד שניתן לתת לו הוא כשרון הישרדות. ז'אק מצליח באופן מעורר השראה ממש לצאת בשלום מכל בלגן שהוא יוצר ו/או נקלע עליו. איכשהו, הוא תמיד שורד את זה. אם נעמיק בעניין - ייתכן שאפשר לכנות את העניין מעין קסם אישי, כריזמה. הוא יודע מה לעשות כדי לחמוק מעונש, למצוא חן, כן, כולל השפלה עצמית. השפלה עצמית היא לא משהו שחשוב.
מצב התקדמות: נשאר לי מראה, קצת לעבור על האופי והרקע, ויותר מכל - להחליט על ההורה האלוהי וכוחות. מהמרת שגג עד סוף השבוע אסיים!
בגדול סיימתי!
צבע שתרצו שאכתוב את הדמות שלכם: ירקרק
הערות / הארות / הצעות / לפרסי ואנבת' מגיע יותר: אני ממש מקווה להתחיל בקרוב, צריכה לעשות קצת מחקר קודם כי למעשה לא ממש קראתי את הסדרה.
סיימתי. מקווה שלא אצטרך לערוך שום דבר.
אל שונה וההגעה שלו נוספה. מקווה שעכשיו זה בסדר.


--------------------
יובל | 22 | Vocaloid | אנימה | חוסר חיים | החלפתי כינוי! | יום אחד אני אצור מ"ת | מתפללת שמעט המתי"ם הקיימים לא יינטשו

User Posted Image

---------
הארי פוטר - Hportal.co.il
Top
פורסם ב: Aug 22 2019, 19:56 PM
צטט הודעה




קוסם מתקדם
******

פרטי משתמש
קבוצה: סלית'רין
הודעות: 5046
חרמשים: 19356
מגדר:female
משתמש מספר: 69611
חפצי המשתמש: צפה
תאריך הצטרפות: 09.03.2019


יובל, התקבלת(:
נשאר מקום אחד באלים היוונים.

---------
הארי פוטר - Hportal.co.il
Top
פורסם ב: Sep 10 2019, 14:42 PM
צטט הודעה




מוגל


פרטי משתמש
קבוצה: הפלפאף
הודעות: 2
חרמשים: 429
מגדר:
משתמש מספר: 69694
חפצי המשתמש: צפה
תאריך הצטרפות: 19.03.2019


שם: אנה וייט (- מאטר)
גיל: 14
מגדר ונטייה מינית: נקבה, הטרו.
ארץ מוצא: טורנטו, קנדה (יש לאביה גם בתי קיץ באוטווה, מיאמי, אינוורנס, סן פדרו ופורט דגלאס).
הורה אלוהי: קיאונה אלת השלג (כן, כן אותה קיאונה שהעיפה את ליאו לאוגיגיה...)
מראה: אנה היא נערה יפיפייה בעלת גובה ממוצע ושיער ארוך ובלונדיני בהיר - בהיר כמעט לבן, עורה בהיר ועיניה הגדולות הטורקיזיות והנבונות כמעט תמיד נוצצות בברק של סקרנות, ריסיה כהים וארוכים, סומק קל מעטר את לחייה ושפתיה הדובדבניות משורטטות בצורה ציורית. סימני ההיכר שלה הם כובע גרב בצבע תכלת בהיר עם דוגמאות של פסים בצבע סגול וטורקיז בהיר ושל פתיתי שלג לבנים ומגפונים בצבע מוקה.
אופי: היא טובת לב, מצחיקה ובעלת אופי חם ואוהב אך עם זאת יכולה להיות מנותקת מהרגש שלה ולהחליט החלטות קרות לב, לפעמים זה פועל לטובתה ולפעמים לא, היא יכולה להיות מאוד צינית ואם היא מסמנת מטרה מסוימת היא יכולה לעשות כמעט הכל בכדי להשיג אותה. היא שקטה אבל מרגישים את הנוכחות שלה והיא מסתדרת יותר טוב עם חיות וחפצים דוממים מאשר עם בני אדם.
רקע: קיאונה ואביה של אנה – מייקל הכירו בעיר מולדתו בשוודיה כשעוד היה מייקל נער בן שמונה – עשרה, הוא התאהב בה ממבט ראשון כאשר צפה בה מחליקה במיומנות על האגם הקפוא. והיא, טוב, היא התאהבה בדמותו עוד כשצפתה בו ממרומי האולימפוס. היא התאהבה בשיערו הבהיר, בגופו החסון, בעיניו הטורקיזיות היפיפיות, למעשה היא התאהבה בכולו! והוא אהב אותה בכל ליבו, הם היו צעירים ומאוהבים עד מעל הראש והיא רצתה להישאר איתו לנצח למרות שידעה שהיא לא יכולה. לאחר שעזבה מייקל היה צעיר בן 19 שבור, עם תינוקת קטנה ויפיפיה ביתו שלו לאהבת חייו שעזבה ללא כל סיבה ידועה. ופתק שצורף לעריסתה שבו הייתה בקשתה האחרונה של קיאונה אהובתו: "דאג לילדה אהוב שלי, שמור עליה היא מיוחדת, תן לה למצוא את דרכה אליי וליעודה, אני אוהבת אותך! אותך ואת הילדה היפה שלנו! אף פעם לא עזבתי או הפסקתי לאהוב אני תמיד אשגיח עליך מלמעלה אהיה איתך ואיתה בכל צעד וצעד! אוהבת אותך אהבה! בכל ליבי!" מאז הוא תמיד חשב שקיאונה מתה וליבו נישבר, הוא לא יכל להחזיר את החלק בליבו שנתן לקיאונה הוא ידע שתמיד כשיסתכל על נשים אחרות הוא ישווה אותן לקיאונה אהובתו – והרי אף אחת לא משתווה לה! הוא היגר לקנדה וגידל את אנה לבד עד שהייתה בת בערך 6 או אז הוא גילה שהוא לא נמשך לבנות בלבד וניסה למלא את החור שנותר בליבו באהבה חדשה, והוא הצליח. לבחור קוראים אדם מאטר, אדם מדהים שהצליח לגרום למייקל להאמין באהבה שנייה. השניים נישאו בערך כשאנה הייתה בגיל 7, הוא היה זה שנתן לאנה את סופי החתולה שלה והחברה הכי טובה שלה. בשל היותה בת לאלה זוטרת אין לה דיסלקציה קשה ולא תקפו אותה מפלצות עד גיל 13 וגם זה בקושי, היא מצליחה להסתיר זאת גם עכשיו כיוון שהן לא היו מפלצות רבות או מסוכנות במיוחד. אנה היא הילדה המוזרה של הכיתה זאת שבין היפה לפריקית ולגאונה, אין לה חברות כיוון שהיא לא מסתדרת עם אנשים טוב במיוחד היחידים שמכירים אותה ויודעים עד כמה מדהימה היא באמת הם שני האבות שלה וסופי החתולה האהובה שלה.
כוחות מיוחדים שיש לה: יכולת לזמן קרח, קרחונים, ברד וכדורי שלג, יכולת ליצור סופת שלג מיניאטורית.
מצב התקדמות: אני חושבת שגמרתי
צבע שתרצו שאכתוב את הדמות שלכם: שחור
הערות / הארות / הצעות / לפרסי ואנבת' מגיע יותר:אני שומרת שבת אז...

---------
הארי פוטר - Hportal.co.il
Top
פורסם ב: Sep 16 2019, 19:05 PM
צטט הודעה




קוסם מתקדם
******

פרטי משתמש
קבוצה: סלית'רין
הודעות: 5046
חרמשים: 19356
מגדר:female
משתמש מספר: 69611
חפצי המשתמש: צפה
תאריך הצטרפות: 09.03.2019


ותודה רבה לחלי שפעם ביום מזכירה לי להזיז את התחת שלי ולהגיב כאן
שקד, התקבלת (:

רות, נועה, יעלי, שיר וקס - השמירה שלכן תיגמר במידה ולא תתקדמו בטופס. מזכירה שנשאר מקום אחד פנוי באלים היוונים ושני מקומות פנויים באלים הרומאים. אז או שתתפסו את המקומות שנשארו או שתעשו שינויים באל ובטופס בהתאם.
אישורים מעבר לכמות האלים שאפשר (שלוש יוונים ו - שלוש רומאים) תוכלו לבקש ממני אחרי שכל המקומות כבר יתפסו.

לאחרונה שהגיבה (סלחי לי אבל אני לא יודעת את שמך) - המראה שלך הוא התחלה טובה אבל את צריכה לתאר הרבה יותר. תסתכלי על הטפסים האחרים שנכתבו, ותתחילי לכתוב בפירוט על הכל - צלקות, מבנה גוף, וכו'.
אופי - לפרט יותר. לדוגמה, אמרת שיש לה אופי חם ואחר כך שהיא מחליטה החלטות קרות ומסתדרת יותר עם חיות מאשר עם בני אדם. זה טיפה מתנגש.
נסי להכין רשימה של תכונות, מהתכונה הכי בולטת כשרואים אותה כשמכירים אותה ולתכונות הפחות בולטות, ולפרט על כל אחת מהן.
רקע - הבסיס טוב, אבל צריך לפרט הרבה יותר.

---------
הארי פוטר - Hportal.co.il
Top
פורסם ב: Sep 28 2019, 12:39 PM
צטט הודעה




I'll keep my eyes down
******

פרטי משתמש
קבוצה: סלית'רין
הודעות: 9037
חרמשים: 19093
מגדר:female
משתמש מספר: 55695
חפצי המשתמש: צפה
תאריך הצטרפות: 28.01.2016


(המשך טופס של נאקאמורה צ'יוקו\יארי - התחלה)

רקע: הבית שצ'יוקו נולדה אליו לא היה בית טוב. מוטל ספק אם אפילו אפשר לקרוא לו בית.
היא לא יודעת הרבה על השנים הראשונות של חייה. אין לה תמונות, ציורים בצבעי ידיים או קשתות צבעוניות. אין לה סרטי וידיאו ביתיים או מכתבים מהגננת. ככל, כל מה שהיא זוכרת נאמר לה בצעקות, בהאשמה או מופיע בתעודת הזהות שלה. היא יודעת שהיא נולדה בבבוטסומטסו*, ב-6 ביוני, בשכונה עשירה בקולורדו ספרינגס. שאמא שלה מתה כשהיא הייתה תינוקת, והשאירה את נאקאמורה ריוטקה לגמרי לבד עם ילדה צורחת ומטומטמת, מלוכלכת, זונה.
לאנשים מסוימים יש זכרון הכי מוקדם. לצ'יוקו אין אחד כזה. בשלב מסוים לפני שהתחילה ללכת לבית הספר, הזכרון שלה מתחיל. כל הימים שלה בתור ילדה נראו אותו הדבר: היא הייתה מתעוררת בבוקר - בין חמש לחמש וחצי, יושבת במיטה עם מצעים לחים, בחדר קטן - ארבעה צעדים של אדם מבוגר לאורך, ושלושה וחצי לרוחב. מול המיטה שלה הייתה הדלת, תמיד סגורה. היא הייתה פוקחת את העיניים, מתיישבת מיד במיטה, הידיים והצוואר שלה מלאים בזיעה, הגב שלה ישר כמו של רקדנית בלט מיומנת, והלב שלה דופק מהר. הרגליים שלה היו קרות. תמיד קרות. היא קמה מהמיטה בזריזות, שולפת מהשידה שבחדר שלה זוג תחתונים, גרביים, חולצה ומכנסיים, כולם בגוונים כהים של אפור ושחור. עשר דקות לאחר מכן היא כבר הייתה אחרי מקלחת, לבושה, השיער שלה מסורק ולא אסוף. עד שש בבוקר היא הייתה יושבת בחדר שלה, מסתכלת על הקירות, רועדת. מחכה לרגע שהוא יתעורר.
והוא היה מתעורר. כשהשעון המעורר צילצל בשש, היא ידעה שהוא קם מהמיטה שלו. היא הייתה מחכה, מסתכלת מהחלון, מקשיבה לציפורים ולמכוניות העוברות ברחוב. לא היה לה שעון בשביל לדעת כמה זמן היה עובר, אבל הוא היה מרגיש כמו נצח. בשלב הזה של הבוקר היא כבר לא הייתה מזיעה - היא הייתה מחכה בסבלנות בחדר שלה עד שהוא היה פותח את הדלת, בידיעה שהולך להגיע עוד יום. הוא תמיד היה לבוש בחליפה, עונב את העניבה שלו בדיוק שהוא פותח את הדלת. הראש הקירח שלו עדיין מבריק ממקלחת הבוקר. "את שוב פה, יארימאן*," הוא היה אומר באנגלית והולך לכיוון החדר המשותף שבו שכן המטבח. בלי לומר מילה הוא היה מכין שלוש ביצים - שתיים לו, ואחת לה. היא הייתה מתיישבת ליד השולחן ואוכלת, בלי להוציא הגה. הוא תמיד היה מסיים ראשון ומסתכל עליה עד שתוכל, לא מסיט ממנה את המבט לרגע אחד. כשהיא הייתה מסיימת, הוא היה שוטף את הכלים ומניח אותם בחזרה בתוך הארון, בלי לומר מילה. היא לא זוכרת מה היה קורה בגן - אבל היא כן זוכרת מה קרה אחרי שהיא הייתה מגיעה הביתה. היא הייתה מגיעה הביתה קצת פחות מסודרת - השיער שלה התייבש ונפל על הכתפיים שלה בצורה הלא נכונה, הגרביים שלה לא היו באותו האורך, החולצה של הייתה מקומטת. והוא היה צועק עליה. כשהשעה הייתה ארבע והוא בא לקחת אותה מהגן, הוא היה מסתכל עליה בשקט, בלי לומר כלום. רק היא ראתה את הצל בעיניים שלו כשהוא היה לוקח אותה מהגן והביתה, היא הבינה כשהיא הייתה גדולה יותר. אף אחד לא ראה או שמע, היא הייתה כל כך מסודרת, נקייה. כנראה היא הייתה שמחה בגן, לא בולטת, משחקת ושותקת. אף אחד לא ידע מה קרה בבית של משפחת נאקאמורה.
כשהיא הייתה חוזרת הביתה הוא היה מסתכל עליה באותו מבט שבו הסתכל עליה בבוקר - מבט שגרם לה להסב את המבט שלה ולהתכונן למה שהיה עתיד לבוא. לפעמים הוא נכנס לחדר שלו לפני שהוא היה מתחיל לצרוח עליה, באנגלית, שהיא זונה. שהיא מלוכלכת ושהיא הדבר הכי רע שקרה לו. שהלוואי שהוא היה יכול לזרוק אותה ברחוב, אבל היא מזכירה לו את אמא שלה, שאולי אחרי שהוא ירביץ לה קצת היא תלמד שהיא צריכה להיות ילדה טובה. והוא היה מכה אותה, לפעמים עם חגורה, לפעמים פשוט עם הידיים. הוא היה מכה אותה עד שהיא שכבה על הרצפה, בוכה. הוא היה מצמיד אותה לקיר עם הברכיים שלו בזמן ששאף אוויר והרחיק את הידיים שלו, מתכונן להכות אותה בחזה ובבטן. היא הייתה בוכה, והוא היה צורח עליה לסתום את הפה המלוכלך שלה, שהיא צריכה להקשיב, שאם אמא שלה הייתה פה היא לא הייתה מתנהגת ככה. הוא היה מרביץ לה עד שנמאס לו, עד שהבכי שלה הספיק לו. כשהרגע הגיע, הוא היה מתרחק ונכנס לחדר שלו, מדבר לעצמו ביפנית. המילה היחידה שהיא הבינה הייתה יארימאן - השם שלה. ככה הוא תמיד קרא לה. כשהוא היה עוזב אותה היא הייתה נכנסת לחדר, תופסת סט חדש של בגדים ומתקלחת שוב, מסתדרת את השיער ומתלבשת מחדש, בבגדים מגוהצים שהופיעו בכל יום מחדש בארון שבחדר שלה. היא הייתה יושבת בחדר, מסתכלת דרך החלון, על ההורים והילדים והנערים והמכוניות, מקשיבה לציפורים ולרעש, עד שהוא היה פותח את הדלת ומסתכלת עליה שוב במבט המצמית, מתיישב ליד שולחן האוכל ואוכל. היא הייתה מתיישבת מולו, אוכלת בשקט. אם היא הייתה מלכלכת את הפנים הוא מיד היה שם לב, והיא ידעה שאחרי האוכל הוא יצמיד אותה שוב לקיר והכל יתחיל מחדש. היא למדה אחרי הפעמים הראשונות. היא עשתה כל מה שיכלה לעשות בשביל לאכול בצורה נקיה, ולכן בכל פעם שראתה את הרוטב על האוכל שלה הידיים שלה התחילו להזיע שוב, והיא רק חיכתה לרגע שבו המזלג ישמט לה קצת מהיד וקצוות השפתיים שלה יתלכלכו. בימים שבהם לא הוא הרביץ לה אחרי האוכל היא הייתה נכנסת לחדר ומסתכלת מהחלון - הדבר אף פעם לא שעמם אותה. זה כל מה שהיא הכירה, החלון. בימים שהוא הרביץ לה היא נכנסה ישר למיטה. וכך, בכל יום מחדש.
היא זוכרת את היום הראשון שלה בבית הספר - הוא התחיל באותו הצורה בדיוק. היא התעוררה, התלבשה, חיכתה שהוא יתעורר ויאכיל אותה. כשהוא יצא מהבית היא הלכה אחריו, אבל כשרצתה להכנס למכונית הוא בהה בה לרגע - "את הולכת להסעה," הוא אמר בקול שקט ורגוע לכאורה. היא הכירה את הטון הזה - רגע לפני שהוא התחיל לצעוק. אז היא שתקה ולא נכנסה למכונית, ושמעה אותו מדבר לעצמו ביפנית כשהוא יצא ממנה והוביל אותה לתחנת האוטובוס, מרחק של כמה דקות הליכה ממקום החנייה הקבוע שלו. הוא הושיט לה את התיק שלה - אותו התיק שהיא תמיד לקחה איתה לגן, ועזב. היא זוכרת את הפחד שחשה כשעמדה לבד בתחנה, הידיים שלה מזיעות - הן אף פעם לא הזיעו אחרי שהיא התקלחה. אף פעם. אבל האוטובוס הגיע, והיא עלתה עליו, בתקווה שהיא לא התבלבלה ועשתה את הכל כמו שצריך. כשהיא הגיעה לבניין הגדול והצבעוני היא הבינה שהיא במקום הנכון - בית ספר. היא כבר ילדה גדולה.
היא עקבה אחרי זרם הילדים, לא יודעת לאן היא אמורה ללכת. היא מצאה את עצמה בחדר עצום - גדול יותר ממה שראתה אי-פעם. היו בו כיסאות רבים, לבנים, מסודרים בשורות. לא כמו הכיסאות הצבעוניים שהיא הכירה, אלא כיסאות לבנים. היא התיישבה על אחד מהם, ליד ילדה שנראתה בערך בגילה - בלונדינית, גבוהה ממנה, לבושה בבגדים ורודים ועם קשת בשיער. היא שתקה, והילדה הסתכלה עליה בסקרנות. הילדה הייתה הראשונה שדיברה, ואת השיחה הזו יארי זוכרת לשארית חייה. "שלום, גם את בשנה הראשונה?" שאלה אותה הילדה, מחייכת אליה - היא לא זכרה שמישהו אי-פעם חייך אליה ככה. "אמילי. הייתי בגן של מיס ג'ונסון," הילדה הסתכלה על יארי, ויארי לא ידעה מה לומר. היא ידעה שהדבר הנכון ביותר היה לשתוק, אבל היא מצאה את עצמה מדברת בכל זאת. "יצ'יוקו נאקאמורה. אני בת שש. שלום," הקול שלה היה שקט וחד. היא הרגישה את הגרון שלה מתכווץ והידיים שלה מתחילות להזיע. היא הזיעה, בפעם השניה מאז שהתקלחה. זה לא היה טבעי, לא רגיל. אבל הילדה לא שמה לב, והמשיכה לחייך אליה. אמילי שאלה אותה על הבגדים שלה, ויארי הסבירה שאבא שלה בוחר לה אותם. היא הופתעה, שאלה אותה למה אמא שלה לא בוחרת אותם - ויארי שיקרה, שיקרה שאמא שלה חולה. למרות שהיא ידעה שאמא שלה פשוט לא רוצה אותה, ולכן היא עזבה את אבא שלה. זה מה שהוא אמר לה, אבל השקר יצא ממנה בצורה טבעית, כמעט כאילו היא הבינה שיש משהו לא בסדר במשפחה שיש בה רק אבא.
אחרי השיחה הזו מצאה יארי את החברה הראשונה שלה - ילדה צבעונית ושמחה, בת שש עם אמא ואבא, אמילי. כשהמורות באו ולקחו את הילדים מהחדר העצום - חדר שיארי למדה מאוחר יותר שקוראים לו אולם ספורט, אמילי תפסה את היד שלה וגררה אותה אחריה, כשיארי נגררת אחריה. וכשאמילי התיישבה ליד אחד השולחנות, יארי ישבה בשולחן שלידה. הן לא דיברו הרבה - בבית הספר, אחרי הכל, לומדים. אבל בשיעורי החברה וההפסקות, יארי הייתה יושבת ליד אמילי, שדיברה עם כל שאר הילדות בכיתה, ויארי פלטה מילה מפעם לפעם. הילדות היו קטנות מכדי להבין שיארי שונה מהן, שמשהו לא בסדר איתה.
אחרי הצהריים היא הייתה חוזרת הביתה, בהסעה. היא חזרה לפני אביה, וביום הראשון ישבה ליד הדלת עד שהוא הגיע והבין שהילדה צריכה לקבל מפתח לבית שלה, אחרת היא תצטרך לשבת במדרגות ומישהו מהשכנים עלול לחשוש שהוא עושה משהו לא בסדר. יארי כמובן לא ידעה שזה מה שהוא חשב, מבחינתה הוא פשוט לא רצה לתת לה מפתח. וככה היא הייתה הילדה היחידה בכיתה הראשונה שהגיעה לבית ריק, בלי מטפלת או אמא.
הימים התערבלו בראש שלה - היא למדה את האותיות והמספרים, איך לחבר ולחסר, איך לצחוק עם שאר הילדות ואיך לנסוע הביתה, להכנס לבית הריק ולהכין שיעורי בית. פתאום בבית שלה הופיעו דברים חדשים - לא רק החלון והציפורים שבחוץ, החופש שהיא לא ידעה שאין לה, אלא גם ספרים ומחברות, עפרונות ודפים. וכשאבא שלה מגיע הביתה? היו ימים בהם הוא לא עשה לה שום דבר, אלא פשוט הסתכל עליה יושבת מול המחברות שלה ונכנס לחדר שלו, יוצא רק בערב בשביל להכין לה ארוחת ערב. אבל בימים שהם לא הייתה לומדת כשהוא הגיע הביתה, הכל היה חוזר על עצמו - הוא היה צורח עליה שהיא מלוכלכת, זונה, שאמא שלה עזבה אותם בגללה - ויארי הבינה משהו. היא הבינה שכשהיא חוזרת הביתה, היא יכולה לארגן את עצמה שוב - להתקלח ולסרק את השיער, לישר את הבגדים כמה שהיא יכולה, ואז גם כשהיא תלמד וגם כשלא, אבא שלה לא ירביץ לה. רק המחשבה על כך גרמה לה להרגיש משהו בגוף שלה - משהו שהיא לא ידעה לשים עליו תווית או להסביר. מן שקט, רוגע - הרגשה שמאוחר יותר תלמד לקרוא לה "בטחון". ובהתחלה זה עבד - כשהיא הייתה נכנסת הביתה אחרי הלימודים, היא הייתה מניחה את הדברים בחדר שלה ומתקלחת, מצחצחת מעליה את הלכלוך שדבק בה אחרי כל יום. לאחר מכן הייתה מתיישבת ליד שולחן המטבח ועושה את שיעורי הבית שלה.
בהתחלה זה עבד. בימים הראשונים היא לא ראתה את הצל בעיניים שלה אביה כשהוא נכנס לבית. משהו השתנה בחיים שלה, ככה היא חשבה. הוא עדיין לא התייחס אליה יותר מדי, אבל היה עדין ולא הכה אותה, לא גרם לה לבכות. היא הרגישה שהוא אולי, אולי מתחיל לאהוב אותה - כמו שאמילי סיפרה לה שהורים יכולים לאהוב. אבל אחרי השבועות, לקראת החודש הרביעי או החמישי שלה בבית הספר, אחרי כמעט חודשיים שבהם הוא לא הכה אותה, הגיע היום שבו הכל התחיל להדרדר, שוב. היא הייתה שמחה באותו היום - באותו היום בשיעור חברה אמילי, היא וחברותיה של אמילי שיחקו בקלפים, ויארי ניצחה. בשיעור גאוגרפיה הם למדו על יפן, והמורה שאלה אותה אם היא יפנית ואם היא יודעת מילים - ויארי אמרה בגאווה שהיא יודעת כמה מילים, בלי לפרט. היא ידעה שהמילים שהיא ידעה לא היו מילים יפות, כך לפחות הניחה מהטון של אביה כשצעק אותן עליה. ובכל זאת, היא הייתה שמחה. היא הסתרקה והתקלחה, וישבה להכין את שיעורי הבית בחשבון. השעה הייתה קצת אחרי ארבע כשאביה הגיע, וכשהיא הרימה את עיניה היא ראתה את הצל. הצל שלא ראתה כבר כמה חודשים, שחשבה שעבר לתמיד. הוא הניח את התיק שלו ליד הדלת והתקרב אליה. כשהוא תפס אותה בצווארון החולצה ושלף אותה מהכיסא - כאילו היא נוצה, כשדחף אותה לקיר והצמיד את גופה אליו באחיזת ברזל, היא הרגישה כאילו היא מרחפת. כאילו משהו לא אמיתי קורה. הכל נראה לה כמו סיוט - כמו הסיוטים שתקפו אותה בכל לילה. הידיים שלה הזיעו.
הוא הכה אותה באותו הערב. צעק עליה יותר מאי-פעם. ביום למחרת היא לא יכלה להזיז את יד ימין שלה, והאצבעות שלה היו כמעט כחולות משטפי הדם שנותרו עליהן כשעיקם אותן באכזריות שעלתה על כל מה שעשה לה אי-פעם. היא לא יצאה מהמיטה באותו היום, בפעם הראשונה בחייה - לפחות בחלק שזכרה. והוא לא ניסה להוציא אותה, הוא לא נכנס כלל לחדר שלה בשביל להעיר, כמו שתמיד, שהיארימאן עדיין פה. היא שכבה במיטה והקשיבה לציפורים, הרגישה את הכאב בכל הגוף שלה וניסתה להבין מה - לעזאזל (זו הייתה מילה חדשה שלמדה, והחלה להשתמש בה) - היא עשתה. היא גילתה זאת ביום לאחרת, כשהגיעה לבית הספר, כאילו שום דבר לא קרה. האצבעות שלה הפכו להיות אדומות ולא כחולות, והחולצה הארוכה עם הצווארון הגבוה שהתאים לחורף כיסה את החבורות על צווארה. כשאמילי שאלה אותה למה היא לא הגיעה לבית הספר, היא השתמשה בשקר ששמעה מהבנות האחרות - כאבה לה הבטן. אמילי סיפרה לה שאמא שלה ניסתה להתקשר אליה יומיים לפני ולהזמין אותה לבקר אצל משפחה של אמילי, לאכול איתן ארוחת ערב.
באותו היום היא הפסיקה לדבר עם אמילי. היא הפסיקה לדבר עם הבנות האחרות - בהפסקות היא הייתה יושבת לבד ליד החלון ומקשיבה לציפורים, כמו שתמיד הייתה עושה. עם המורים היא הייתה מדברת - עונה על השאלות שלהם, משקרת לפעמים לגבי מה שעשתה אחרי בית הספר. היא התחילה להבין שמה שקורה אצלה בבית לא קורה לכולם, כשהבנות האחרות הגיעו לבית הספר בשמלות קצרות שהראו את הרגליים החלקות וחסרות החבורות שלהן. היא הבינה שלא לכולם מרביצים, אבל היא ידעה שזה מגיע לה. שהיא הזונה הקטנה, שאבא שלה רק רוצה שאמא שלה תחזור. המורים שלה הבחינו בעובדה שהיא לא מדברת עם אף אחת מהילדות, שהיא יושבת בצד בשיעורי ספורט ושהיא תמיד האחרונה שמצטרפת לעבודה בקבוצות, ולכן יארי מצאה את עצמה אצל פסיכולוגית בית הספר. האישה, שמה גברת טיילור, לא הייתה אישה בלתי נעימה. היא שאלה את יארי שאלות שיארי לא ידעה לענות עליהן, דיברה על עצמה וניסתה לגרום ליארי לצייר "את מה שהיא מרגישה", שיחקה איתה בקוביות וליוותה אותה לשיעורים אחרי הפגישות שלהן. בפעם היחידה שבה היא שאלה את יארי אם מישהו "עושה לה משהו", יארי הסתכלה עליה במבט מבולבל. אף אחד לא עשה לה משהו - זה הגיע לה, היא הייתה הבעיה. היא הייתה מלוכלכת ולא מסודרת, היא הייתה לא בסדר. אז היא הנידה בראשה ואמרה שאף אחד לא עושה לה שום דבר. כנראה שהיה משהו בהבעת הפנים שלה או בטון שלה שגרם לפסיכולוגית להאמין לה. או, לפחות, זה מה שיארי חשבה.
וככה יארי גדלה. השנים עברו, ויארי גדלה. היא כבר לא הייתה הילדה הקטנה והתמימה שגדלה בבית של אביה. כשהיא הגיעה לשנה השלישית, הכיתות התחלפו ואמילי עברה לכיתה אחרת. יארי התחילה לשבת ליד ילדה אחרת, וגם איתה היא לא דיברה. להפתעתה, המכות הפכו להיות פחות תכופות. גם כאשר היא לא ישבה והכינה שיעורי בית, אביה לא היה נכנס לחדר שלה לשלוף אותה בשביל המכות. בדצמבר של השנה השלישית, היא הבינה באחד מימי השבת שבכל אותו השבוע, אביה לא הרביץ לה אפילו פעם אחת. היא שאלה את עצמה מה קרה, אבל לא הצליחה להעלות בדעתה שום הסבר - פרט לעובדה שאולי, אולי, היא הפכה להיות ילדה טובה. שבלי שהיא שמה לב, היא הפסיקה להיות יארימאן, הזונה הקטנה.
במרץ של אותה השנה היא הכירה את קריסטן. אישה יפה ומסודרת, עם שיער מקורזל שלא הפריע לאביה. עם משקפיים דקות וחליפות עבודה מסודרות בגוונים בהירים, דברים שיארי לא יכלה להרשות לעצמה בחייה. ביום הראשון שהיא באה אליהם הביתה, היא באה לארוחת ערב. היא ישבה ליד השולחן ואכלה את האוכל הקבוע של יארי ואביה, ודיברה איתה - ממש דיברה. היא שאלה אותה בת כמה היא, ולאיזה בית ספר היא הולכת, ואם היא אוהבת את שיעורי הספורט. יארי לא הצליחה להבין למה אבא שלה הביא אותה לבית שלהם - את האישה השמחה והפטפטנית שלא התאימה לבית הקר והשותק כמו ששמלה ורודה לא התאימה ליארי. היא הייתה מכינה אוכל שיארי מעולם לא אכלה, ולפעמים הייתה מגיעה לבית הספר לקחת את יארי, לקחה אותה לגן המשחקים או לקולנוע.
באחד הימים במאי של אותה השנה היא שאלה את שכנתה בכיתה אם היא יכולה לקחת ממנה את העט הירוק שהיא השתמשה בו. היא ראתה את כל שאר הילדות מציירות כותרות במחברת שלהן בצבעים שונים, וליארי היה רק עט שחור, עפרון ומחק. שכנתה, ילדה לטינית בשם סופיה, הסתכלה עליה כאילו היא נפלה מהירח, אבל לאחר רגע חייכה והביאה לה את העט. המחנק בגרון שלה יארי נפרם, והיא כתבה באותיות גדולות ויפות, בירוק, את נושא השיעור בחשבון - חיבור וחיסור של שברים. היא החזירה לסופיה את העט וחייכה. ממש חייכה.
הדינמיקה בבית שלהם השתנתה - אביה לא היה מכה אותה יותר, זה היה הדבר המרכזי. בבוקר הוא לא היה נכנס לחדר שלה ומציין שהיא עדיין שם, הזונה. קריסטן - "אמא" - הייתה נכנסת לחדר שלה עם חולצות צבעוניות, אוספת את השיער שלה בצמה, נותנת לה לאכול צ'יריוס בבוקר במקום את הביצים המטוגנות שהייתה רגילה לאכול כל חייה. בארוחת הערב קריסטן הייתה מדברת עם יארי, שואלת אותה איך עבר עליה היום, ואם היא שיחקה היום עם סופיה, מה הם למדו בשיעור גאוגרפיה? היא צריכה עזרה בשיעורי הבית בחשבון? ויארי ענתה, כמובן. בצייתנות, בלי לשאול שאלות. משהו מהעבר שלה נטמע בה - אמנם הוא כבר לא הרביץ לה, אבל היא ידעה שהיא עדיין הזונה הקטנה, שבגללה אמא ברחה מהבית, חסרת המזל, העקשנית. היא עדיין פחדה, פחדה לעבור את הגבול. הסיוטים שלה הפכו להיות מוחשיים יותר - במקום להתעורר בבוקר מזיעה בלי לדעת למה, היא הייתה מתעוררת מזיעה וזוכרת טוב מאד איך באמצע הלילה הוא הצמיד אותה לקיר והרביץ לה, איך הוא צרח עליה שהיא יארימאן. היא גם גילתה מה המשמעות של המילה - היא חיפשה אותה באינטרנט כשלמדה להשתמש במחשב. אבל היא הייתה שמחה. כי כשהיא התעוררה מהלילה אפשר היה לשטוף את הזיעה ולשכוח מהחלום, והיא יכלה פתאום ללבוש מכנסיים קצרים בקיץ בלי לפחד.
בתחילת השנה החמישית נולדה מאי, תינוקת קטנה במשקל של 6 פאונד, עם שיער חום ועיניים שנראו בדיוק כמו העיניים של יארי. כשקריסטן חזרה מבית החולים היא אפילו נתנה ליארי ללטף את התינוקת ולתת לה לתפוס את האצבעות שלה. מאותו היום משהו השתנה שוב בדינמיקה של הבית - קריטסן הייתה עסוקה, ואביה היה עייף. הוא לא היה מכין יותר ארוחת ערב, ויארי מצאה את עצמה אוכלת אוכל משומר ואוכל להכנה מהירה שאביה היה מביא מהחנות הקרובה. היא ידעה שזה דבר שקורה - היא הבינה שמאי שינתה משהו. היא הבינה שכל האהבה של קריסטן אליה לא הייתה אלא זיוף, נסיון עלוב לגרום לבית להראות כמו משפחה עד שהבת שלה תוולד.
כמה שבועות עברו. יארי הפכה להיות צל בבית. אביה גרגר סביב התינוקת כשלא צעקה, וצעק עליה בחזרה כשהיא בכתה. קריסטן לא עשתה דבר בבית פרט ללישון ולשחק עם הבת הקטנה שלה, והלכלוך הצטבר. יארי לא אהבה את הלכלוך, או את העובדה שהיא לא מצאה יותר בגדים מגוהצים בארון שלה. שכשהעט שלה נגמר, קריסטן כמעט צעקה עליה שהיא צריכה ללכת ולקנות עט בעצמה, שהיא ילדה גדולה מספיק וצריכה להפסיק להפריע לה.
ב-2 בנובמבר יארי נכנסה לחדר של אחותה הקטנה ותפסה אותה, הרימה אותה על הידיים בפעם הראשונה. קריסטן ישנה, נהנת מהשעות הספורות שבהן יכלה לישון עד שמאי תתעורר. כשיארי הצמידה אותה לקיר ונתנה את האגרוף הראשון שלה, ישר באמצע החזה - מאי התעוררה ובכתה. לפני שיארי הספיקה להחזיר את מאי למיטה, קריסטן כבר עמדה מאחוריה וצעקה. צעקה יותר חזק מהתינוקת, מן צרחה בלי מילים - צרחה של אמא שמישהו עשה משהו לילדה שלה. מאי החליקה מהידיים של יארי, ויארי מצאה את עצמה צועקת גם כן. צעקה של מישהי שמבינה שהיא עשתה טעות, שמישהו, מישהו הולך ללמד אותה לקח. וככה היא עמדה. היא שמעה את קריסטן צועקת בהיסטריה וקוראת בשמו של ריוטקה, את הדלת נפתחת ופוגעת בקיר בעוצמה. היא הרגישה את הידיים של אביה על הגוף שלה, תופסות אותה כמו שלא נגעו בה זמן כל-כך ארוך, שהיא חשבה שהיא שכחה את ההרגשה. היא לא.
היא צרחה כשהוא הרביץ לה, ושמעה את קריסטן צועקת עליו שיפסיק, יפסיק, יפסיק, מה הוא עושה? מה אתה עושה? מה אתה עושה לילדה? מי אתה? אתה צריך להתקשר למשטרה ולהביא אותה למוסד לעבריינים, למה אתה מרביץ לה?
הצעקות עדיין צלצלו בראש של יארי כשהוא תפס את סכין המטבח וחזר אליה בצעדים כבדים, מצמיד אותה שוב לקיר כשהוא צורח עליה שהיא יארימאן, שהוא ידע שהיא רק תהרוס הכל, שהוא צדק כל הזמן הזה, שלא הגיע לה שום דבר, שהוא היה צריך להרוג אותה כשאמא שלה עזבה. ויארי איבדה את ההכרה.
כשהיא התעוררה היא הייתה בחדר לבן, על מיטה עם סדינים כחולים במרקם שהזכיר לה נייר, על החלון היה וילון ירוק שלא התאים בשום צורה לשאר החדר. היא הרגישה את הצינור מחובר ליד שלה ואת הצינור האחר שנכנס לנחיריים שלה. הידיים והרגליים שלה כאבו, אבל יותר מהכל - בכל פעם שהיא נשמה, הצוואר שלה הרגשי כאילו הוא מתפצח לשניים, נשבר. היא הרימה יד, מנסה להבין מה קרה - כשהיא הניחה את היד על התחבושת העבה שהוצמדה לצוואר שלה, התמונות חזר לראשה - אביה תופס את הסכין ומקרב אותו אליה, דוחף אותה אל הקיר וצועק עליה כל-כך חזק שהאוזניים שלה צלצלו. ההבנה הבאה הגיעה מהר - היא בבית חולים. העיניים שלה התרוצצו, מחפשות את אביה ואת אמה המאמצת, אבל הם לא היו שם. היא שמעה קולות מבחוץ, ורופא צעיר עם שיער מתולתל כהה ועיניים בהירות נכנס אל החדר שלה.
"בוקר טוב, צ'יוקו," הוא אמר בקול נעים לאוזן. שונה כל-כך מהצעקות של אביה, אבל דומה לקול שלו כשהוא לא היה צועק. היא רעדה. "הכל בסדר," היא זוכרת את השיחה הזו כאילו היא התנהלה אתמול. היא מצמצה, פתחה את הפה שלה בנסיון לדבר - אבל הצלילים לא יצאו ממנו. הרופא הביט אליה בחמלה - או מבט שהיא פירשה כחמלה. "יהיה לך קשה לדבר בימים הקרובים, היינו צריכים לעשות לך תפרים בצוואר והגרון שלך נפגע גם-כן. אבל אני שמח שהתעוררת, לרגע חשבנו שאיבדנו אותך," הוא המשיך. הוא הסתכל אל עבר המסדרון, שם הסתובבו עוד רופאים במדי רופא לבנים מעל בגדים שנראו לה כמו שילוב בין נייר וניילון. "עובדת סוציאלית תבוא לראות אותך היום. את יכולה לנסות לדבר עד אז, ואם לא - נביא לך כמה דפים בשביל שתוכלי לכתוב לה. היא התעקשה להגיע היום. אני יכול להבין אותה," הרופא אמר. "אני הולך, תצפצפי בכפתור האפור ליד המיטה שלך אם את צריכה משהו," הוא חייך אליה, ויצא.
היא ידעה למה העובדת הסוציאלית התעקשה להגיע באותו היום. אחרי הכל, היא פגעה באחותה הקטנה. המחשבה הבאה הגיעה כמו הבזץ - היא ניסתה להרוג את אחותה הקטנה. אולי היא אפילו עשתה את זה. הטעם המריר בגרון שלה התגבר, והנשימות שלה הפכו למהירות יותר. הדמעות הציפו את העיניים שלה, והיא הרגישה את המחנק מתגבר ומתגבר כשהן זלגו את לחייה. פיה נפתח, צליל חלול ועמום יוצא ממנו, מה שרצה להיות צעקת מצוקה הפך להיות יללה חלושה. היא לא יכלה להאמין שמשהו מהיום האחרון קרה. בסופו של דבר היא נרגעה. קצת אחרי שהביאו לה ארוחת צהריים שהיא לא הייתה מסוגלת לאכול - היא לא ניסתה, אבל בהתחשב בעובדה שהגרון שלה נפגע והיא לא יכלה לדבר, היא לא האמינה שהיא יכולה לאכול את המקרוני האפור מעט והסלט החתוך בצורה גסה - נכנסה אישה אחרת לחדר, לבושה בבגדי יום-יום שנראו ליארי צבעוניים מדי. היא דיברה איתה - זאת אומרת, האישה דיברה וצ'יוקו שתקה.
היא הסבירה לה מה הולך לקרות הלאה. אביה נמצא עכשיו במעצר, והיא הולכת לפגוש שופט נוער בתחילת השבוע הבא. הרופאים אמרו שעד אז היא תוכל לדבר, כדי שתוכל להסביר מה בדיוק קרה. האם היא הייתה מופתעת? כנראה שלא. האם היא התחילה לנשום כל-כך מהר שהצוואר שלה פעם בכאב והריאות שלה התחננו להאוויר? כן. באותו יום היא הבינה משהו אחד - היא בסף הכל בת אחת-עשרה. היא ידעה מספיק על משפט פלילי - בעיקר מקריאת העיתון היומית בבית הספר - שעונש לקטינים מוטל רק נערים מעל גיל שתיים-עשרה. היא הייתה צעירה מדי בשביל להכנס לכלא. זו הייתה הסיבה שהעובדה הסוציאלית נראתה רגועה ושלווה, ולא כעסה עליה - היא הולכת לראות שופט בשביל למצוא לה בית חדש. וזה היה הדבר האחרון שהיא רצתה.
עם הימים הגרון שלה חזר לתפקד, והיא חזרה לדבר. זה לא אומר שהיא דיברה למישהו, אלא דיברה לעצמה כשאף-אחד לא ראה. הרבה יותר קל פשוט לא לדבר, היא הייתה לא רעה בכך - אחרי הכל, הייתה שנה בבית הספר שהיא דיברה רק עם המבוגרים, לא יהיה קשה להתעלם ולשתוק גם מולם. אז ברגע שמישהו מהאחים, הרופאים או המבקרים היה מעז להתקרב לדלת שלה, היא השתתקה מיד. בפעם הראשונה שהיא ניסתה לדבר היא ידעה מיד מה לומר - שהיא יארימאן. "את שוב פה, יארימאן," הקול שלה היה רועד וחלש, צרוד. אבל זה היה הקול שלה, וזה מה שהיא הייתה. זונה קטנה, ילדה בת 11 שניסתה להרוג את אחותה הקטנה וגרמה לאבא שלה לנסות להרוג אותה. היא הייתה אשמה בכל. בגללה הוא עכשיו בכלא, בגלל שהיא עברה את הגבול. המוח של ילדה בת 11 שנקראה זונה כל חייה, שבמהלך רובם הוכתה על ידי אביה - האדם היחיד בחייה, המוח שלה לא יכול היה להכיל את העובדה שיכול להיות שהבעיה לא הייתה בה. היא גדלה לתוך עולם שבו היא אשמה, תמיד.
אחרי שהסכנה לזיהום חלפה, היא התחילה להתאושש. העובדת הסוציאלית יחד עם שוטר בתפקיד ניסו לתחקר אותה בימים שלאחר מכן. היא סרבה לדבר או להנהן בראש שלה, שותקת. יודעת טוב מאד שהיא יכולה לדבר, אבל לא רוצה. אחרי הכל, מה היא יכולה לומר? שאבא שלה הרביץ לה כשהיא הייתה ילדה? זה הגיע לה. הכל הגיע לה. בשלב מסוים בחייה היא קרה מה קורה לילדים שההורים שלהם מרביצים להם, והיא ידעה שהפתרון האחר יהיה גרוע יותר מכל מכה. אז היא שתקה, וכנראה שגם כל השאר. ככה שאחרי שלושה שבועות הדלת לחדר שלה בבית החולים נפתחה, ובדלת עמד אביה. קריסטן לא נראתה בשום מקום, לא מאז שיארי מצאה את עצמה בבית החולים. הוא נראה נורא - לבוש בבגדים שלא היו שלו, השיער שלו לא מסורק והפנים של אדומות. אבל זה היה אבא שלה, והיא מצאה את עצמה בוכה. היו רגעים שבהם היא חשבה שהיא תוכל להסתדר יותר טוב בלעדיו, שהכל יכול להיות טוב יותר אם היא תעבור למשפחה אחרת, משפחה כמו המשפחה שקריסטן רצתה שתהיה להם. אבל ברגע שהיא ראתה אותו היא הבינה מה הכי טוב. והיא חזרה הביתה.
השינוי המשמעותי היה העובדה שעכשיו פעמיים בשבוע באה עובדת סוציאלית לבית שלהם, הסתכלה על החדרים ועל אביה של יארי ודיברה עם יארי במשך זמן שנראה כמו שעות. זאת אומרת, ניסתה לדבר עם יארי. היא הייתה יושבת מולה ומדברת איתה, בעוד יארי שותקת ומסתכלת על הקירות. בבית הספר המצב לא היה טוב יותר - בימים הראשונים כולם הסתכלו על יארי כאילו היא הולכת להתפוצץ בכל רגע, מסתכלים על הצלקת הבולטת על הצוואר שלה ומתלחששים על העובדה שהיא ניסתה להרוג את אחותה התינוקת ואז אבא שלה ניסה להרוג אותה. הסיפורים הלכו והתגברו - לפעמים היא ממש רצחה את אחותה, ולפעמים היא התנפלה על אבא שלה עם סכין והוא פשוט ניסה להגן על עצמו. גברת טיילור חזרה להפגש איתה בכל שבוע, וגם איתה יארי סרבה לדבר. היא לא הגיבה כשקראו לה בכיתה, ואת המבחנים שלה היא מסרה בלי לכתוב אפילו מילה או לסמן תשובה. בבית הספר היא הפכה להיות צל במקום ילדה, שותקת ולא מדברת, לא מוכנה להשתתף בשיעורים או לשחק עם הילדים האחרים. היא הייתה יוצאת מהבית וחוזרת בלי ששערה אחת תצא מהמקום, ובכל זאת - נדמה היה שכל התקופה עם קריסטן נמחקה. המכות הפכו להיות גרועות מאי פעם, והצעקות הפכו להיות חזקות יותר. ובבית פרטי באמצע רחוב מהודר, עם אבא שלבוש שוב בחליפה, מי היה מנחש? הוא היה כל-כך טוב בלהסתיר את העובדה שהוא פגע בה פעם אחר פעם. והיא לא רצתה לומר לאף אחד, כי היא ידעה מה יקרה אם היא תאמר. היא הייתה ילדה קטנה ומודעת.
היא הריחה את האלכוהול בנשימה שלו בפעם הראשונה חמישה שבועות לאחר שחזרו הביתה. הוא לא הגיע באותו הערב כמו שתמיד הגיע, ויארי מצאה את עצמה יושבת ליד שולחן האוכל ומסתכלת על הדלת בתקווה שהוא יחזור, לא בטוחה אם היא מחכה שהוא יתפוס אותה או רק רוצה שהוא בחיים לא יחזור. אבל הוא חזר, והנשימה שלו הסריחה, ויארי הבינה. היא ניחשה, בכל אופן. היא שמעה סיפורים על ילדות אחרות, ילדות שההורים שלהם התשכרו ונכנסו למוסדות גמילה ונזרקו למשפחות אומנות שרק עשו להם רע. כשהוא תפס אותה באותו היום הוא היה חלש, עצבני, חסר כל הגיון. המכות שלו הפסיקו להיות מכוונות לבטן ולרגליים, הפעם האצבעות שלו נסגרו על האמות שלה והאגרופים שלו פגעו בעיניים שלה עד שדם ודמעות התערבבו אחד בשני. היא לא יצאה מהמיטה ביומיים לאחר מכן, פספסה את הפגישה עם גברת טיילור, שהביאה את העניין לתשומת ליבה של העובדת הסוציאלית, שצעדה לבית שלהם כמו עורכת דין מהסרטים ביחד עם שוטר שאזק את הידיים של אביה, שהשאיר את יארי עם אישה מבוגרת ובית שמסריח מאלכוהול ודם.
באותו הלילה הגברת נשארה איתה כשהיא ישנה, ובבוקר - לקחה אותה לבית המשפט למשפחה בקולורדו ספרינגס. המשפט היה זעיר - עורכת דין ליארי, עורך דין לאביה, הגברת שנשארה איתה, העובדת הסוציאלית, שוטר ושופט. העובדה שאביה ניסה להרוג אותה שישה שבועות לפני כן עלתה לפני שיארי הספיקה למצמץ, ועוד באותו היום השופט קבע כי אביה לא כשיר לדאוג לה, ושהיא תעבור למשפחת אומנה זמנית למהלך המשפט, עד אשר ההחלטה תהיה רשמית. באותו הערב הגברת הובילה אותה לבניין מגורים בן שבע קומות, ויארי מצאה את עצמה בדירה קטנה ואפורה. את הדלת פתחה לה אישה אפרו-אמריקאים בשנות הארבעים שהציגה את עצמה בתור מיס וושינגטון. המחשבה הראשונה שעלתה בראשה של יארי היא שהאישה הזו בחיים לא תוכל להיות אמא שלה. היא אפילו לא ידעה את השם של האישה. היא נכנסה אל הדירה, מסתכלת על הספה האפורה ועל הקירות הלבנים המלוכלכים מעט, על החלונות הפתוחים שהביטו על רחובות מלוכלכים בשכונה לא מוצלחת של קולרדו ספרינגס. היא אף פעם לא הייתה בבית שלא היה הבית של אבא שלה. היא הסתכלה על האישה, והאישה הסתכלה עליה חזרה. בלי למצמץ. נדמה היה האישה מבולבלת כמעט כמו יארי, שעדיין ניסתה לעכל את העובדה שהיא נמצאת בבית חדש, שאבא שלה בבית כלא, ושהיא אף-פעם לא תראה אותו שוב. ככה לפחות היא ראתה את זה באותו הרגע. השתיקה המתוחה נשברה כאשר הגברת שליוותה את יארי הציגה אותה, "נאקאמורה צ'יוקו. היא בת אחת-עשרה. אבא שלה... בכל אופן, תודה שהסכמתם לקבל אותה בהתראה כזו קצרה," היא הושיטה לוושינגטון תיק מסמכים דק ונסוגה לכיוון הדלת. יארי מצאה את עצמה מצטערת שהיא הולכת, משאירה אותה עם עוד אדם חדש. וושינגטון - ככה יארי קראה לה בראש שלה - סימנה ליארי לשבת על הספה והתיישבה לידה, מחייכת חיוך מאולץ.
"את רוצה לאכול משהו?" יארי שתקה. "את יכולה לענות לי, אני לא אעשה לך שום דבר," עוד שתיקה. העיניים של יארי ירדו לרצפה, מסרבות ליצור קשר עין עם העיניים של וושינגטון. "אני מצטערת שקרה לך מה שקרה, אבל אנחנו נעזור לך... אני חושבת שתלמדי להכיר אותנו. אני ובעלי גידלנו הרבה ילדים כמוך, והם גדלו בסדר גמור," הקול שלה היה עדין, מתוק מדי. יארי הרגישה את העיניים המטאפוריות שלה מתגלגלות. אף אחד לא יוכל להפוך את יארי לילדה טובה. היא יארימאן. היא הזונה הקטנה. היא אף פעם לא תהיה טובה מספיק. אבא שלה אמר לה את זה מספיק פעמים, הוא הראה לה את זה. היא ידעה את זה טוב מאד. הידיים שלה נמשכו לפצעים הסגולים על הידיים שלה, משפשפות אותן עד שהעור שרף. וושינגטון ישבה לידה, שותקת. יארי דמיינה לעצמה את הגלגלים מסתובבים בראש שלה, חושבת על העובדה שהפעם - הפעם הביאו לה ילדה באמת רעה.
באותו הלילה יארי ישנה במיטה קטנה עם מצעים ורודים, כל כך זוהרים שיארי הרגישה אותם שורפים את העיניים שלה. הן ישבו על הספה שעה, אולי אפילו יותר - עד שהדלת נפתחה ובעלה של וושינגטון נכנס אל הדלת, וושינגטון הבן. הוא נראה צעיר מאשתו, גם הוא אפרו אמריקאי, בעיר שרובה המוחלט לבנה. יארי תהתה לעצמה מה הם עושים דווקא פה, אבל התהיה נותרה בגדר תהייה בלבד. הוא הכין לה ארוחת ערב - מקרוני עם מה שנראה כמו בשר ששכב במקרר כמה ימים טובים. היא לא נגעה בה, היא לא יכלה. הבטן שלה התערבלה רק מהמחשבה על אוכל, אז היא ישבה ליד השולחן ולא נגעה בכלי האוכל בזמן ששני המבוגרים הסתכלו עליה כאילו היא עומדת להתפוצץ בכל רגע. בסופו של דבר הוא וויתר, והזמין אותה ללכת לחדר השינה שלה. "הוא קטן, אני מצטערת, אבל אני חושב שיש בזה משהו מנחם," הוא הסביר כשפתח את הדלת לחדר הזעיר. הוא היה קטן מהחדר של יארי בבית שלה, לא יותר מחצי מהגודל שהייתה רגילה אליו. חוץ מהמצעים הורודים, גם החדר הזה היה אפור ולבן. הארון הקטן שמול המיטה היה אמור להיות לבן, היא הניחה, אבל האבק ואינספור האצבעות שנגעו בו גרמו לו להיות אפור מלוכלכך למדי. היא נכנסה בין הסדינים, דוחפת את הפנים שלה אל הכרית עד שהיא שמעה אותו סוגר את הדלת. היא התנשמה. האוויר היה מלוכלך, ויותר מהכל - לא האוויר של הבית. האנשים האלו לא אבא שלה. אפילו לא קריסטן. או אפילו מיס טיילור. היא הייתה מחליפה אותם בכל אחד מהם בשנייה, אם היא רק יכלה. היא לא רצתה להיות עם האנשים האלו, והם לא רוצים להיות איתה, גם אם הם לא יודעים את זה עדיין. היא שקעה בשינה.
ביום למחרת חיכתה לה ארוחת בוקר על השולחן, קערת צ'יריוס עם חלב, ועל אחד הכיסאות שכבה תלבושת אחידה מבית ספר שיארי לא ראתה אף-פעם. כנראה שהשניים שמעו אותה, כי כמה שניות לאחר שנכנסה למטבח הם הגיחו מהדלת שבצידו השני והתיישבו לידה. הם פטפטו - על מזג האוויר, על המכונית שהם רוצים לקנות, על זה שהם צריכים לספר את יארי, שהשיער שלה ארוך מדי. רק המחשבה על כך גרמה ליארי להצטמרר בכיסא שלה. השיער שלה... הוא חייב להיות מסודר, יפה, ארוך. אחרת הוא יכעס, כשהיא תחזור הביתה - אם הם יגעו לה בשיער, הוא יצעק כל כך חזק, היא הייתה בטוחה בכך. הרצון העז להניד בראשה, לצעוק עליהם שהם לא יכולים לגעת בשיער שלה - הרצון הזה כמעט ניצח את נדר השתיקה שלה, אבל במקום היא דחפה צלחת צ'יריוס לתוך הפה שלה ולעסה. הם סיפרו לה שהיא הולכת ללכת לבית ספר חדש, שזה "הנוהל" במקרים של הרחקה מהמשפחה, שעדיף להיות מוקף באנשים שלא מכירים ולא יוכלו לומר עליה שום דבר. שזה בית ספר "מקסים" ושהילדים שם "יקבלו אותך טוב מאד", שהם מכירים אותו בגלל הילדים הקודמים שהיו אצליהם. שהם מקווים שהמידה של הבגדים תתאים, אבל אם לא - שתאמר להם, הם יקנו לה בגדים חדשים. כשהיא סיימה לאכול, היא קמה מהשולחן, דוחפת את הכיסא שלה לאחור עד שהתרסק על הרצפה בקול רועד. שניהם קפצו במקום, מופתעים מהרעש שהילדה השקטה להחריד עד אותו הרגע עשתה. העיניים של וושינגטון הבן היו מוצפות בלבול, והעיניים של וושינגטון הבת - כעס. לרגע קצר היא הרגישה הקלה. השפתיים של וושינגטון הבת נקפצו כשהיא הושיטה לה את התלבושת האחידה שלה וכיוונה אותה לחדר השירותים הקטן והאפור. הבגדים אכן היו גדולים עליה, לא מספיק בשביל ליפול, אבל בהחלט לא אלגנטיים כמו שיארי דמיינה שהם אמורים להיות.
הם הסיעו אותה באוטו האפור והקטן שלהם לבית הספר, בניין קטן שקירותיו צבועים בגוונים של צהוב ותכלת. אחרי שיחת טלפון קצרה, אישה בשנות השלושים המוקדמות לחייה ניגשה לאוטו ופתחה את הדלת שלידה ישבה יארי. היא הושיטה לה יד, כאילו מעודדת את יארי לקחת אותה ולצאת מהאוטו. יארי לא זזה, והגברת נסוגה צעד לאחור ופינתה את הדלת, מחכה שיארי תצא. היא יצאה בסופו של דבר, לא לפני שחלפו כמה דקות ארוכות. הגברת חייכה, ויארי הלכה אחריה לעבר הבניין. בזמן שהם הלכו הגברת הציגה את עצמה - קוראים לה לילי, והיא הפסיכולוגית והיוצעת של בית הספר. היא הולכת לעזור ליארי להתאקלם במקום החדש, והיא יכולה לפנות אליה לכל דבר. יארי המשיכה לצידה בלי לומר מילה. היא הובילה אותה לאחת הכיתות, שעליה היה כתוב 5. העדר המספר הנוסף העיד על כך שהייתה זו הכיתה היחידה לתלמידי השנה החמישית. הגברת פתחה את הדלת ונכנסה, ויארי אחריה. שתיקה השתררה בחדר.
כל הילדים הסתכלו על יארי, והמורה התחילה לשאול אותה לשמה, אבל יארי הלכה לשורה האחרונה והתיישבה באחד משני השולחנות הריקים שמצאה, העיניים שלה ממוקדות בנעליים שלה ולאחר מכן בשולחן. המורה השתתקה, ויארי דמיינה אותה מחליפה מבטים עם הגברת שהובילה אותה לכיתה. לאחר כמה שניות של שקט מביך, המורה חזרה לקדמת הכיתה והמשיכה לדבר. המילים נכנסו למורה של יארי ויצאו ממנו מיד, היא לא הבינה מילה. הראש שלה היה עמום, המחשבות שלה כאילו נעלמו - פשוט שתיקה אחת ארוכה. כשהפעמון צלצל, יארי שמעה את כל הכיסאות נגררים לאחור כשהילדים קפצו ממקומם והתקרבו אליה. בהתחלה בשתיקה, ואז התחילו להציף אותה בשאלות - שאלות שיארי לא יכלה או רצתה לענות עליהן. אחת הילדות ממש נגעה בה, ויארי מצאה את עצמה מעיפה את היד שלה באוויר ופוגעת ביד של הילדה בצליל של צליפה. הילדה צעקה וזזה אחורה, דוחפת את הילדים שמאחוריה. "היא משוגעת!" הקול הדקיק של הילדה הדהד בחדר, ויארי מצאה את עצמה רועדת בצחוק, צוקחת בקול רם. העיניים שלה התמלאו דמעות בזמן שהילדים התרחקו ממנה וניסו לנחם את הילדה שנפגעה. ויארי צחקה, צחקה עד שהדמעות בעיניים שלה הפסיקו להיות מצחיקות ונמרחו על הפנים שלה, עד שהצחוק גווע והיא הרגישה את הלחיים שלה מאדימות. המחשבות בראש שלה התחילו להתרוצץ - בניגוד מוחלט למה שקרה עד אותו הרגע. המחשבה על אבא שלה, יושב בבית סוהר, עדיין עם ריח של אלכוהול בפה ועם אנשים לא מגולחים מלוכלכים. היא הייתה עצובה בשבילו, היא ידעה כמה זה כאב לו לראות אותם. הסדר תמיד היה כל-כך חשוב בשבילו.
כשהמורה הבאה נכנסה לכיתה, התלמידים עדיין עמדו. הילדה שצעקה רצה אליה, ויארי שמעה אותה מעל הרעש של כל שאר התלמידים. היא שמעה אותה אומרת שהילדה החדשה - הם אפילו לא ידעו את השם שלה - הרביצה לה, ושצריך לשלוח אותה למנהלת. המורה השתיקה אותה, אמרה לה שזה "בסדר", והיא פשוט "חדשה" והיא "תתרגל", שאם היא רוצה היא יכולה ללכת לאחות שתבדוק את המכה שלה. יארי שמעה את הדלת נתרקת כשהילדה יבבה את דרכה החוצה מהכיתה.
גם המורה הזו ניסתה לגרום ליארי להציג את עצמה, אבל יארי פשוט הניחה את ראשה על השולחן והסתכלה על החלון שעל הקיר השמאלי. ככה היא העבירה את שלושת השיעורים הבאים באותו היום - וכשהילדים יצאו להפסקה, היא המשיכה לשכב על השולחן שלה ולהתעלם. המחשבות שלה שככו שוב. בשלב מסוים, היא נרדמה. היא התעוררה כשיד הונחה על הכתף שלה. היא לא זזה ממקומה, עיניה עדיין עצומות, מנסה לגרום למי שזה לא יהיה שמפריע לה לחשוב שהיא עדיין ישנה. "אני יודעת שאת ערה, צ'יוקו," אמרה האישה. יארי זיהתה את הקול - זה היה הקול של האישה שליוותה אותה לכיתה באותו הבוקר. היא שמעה כיסא נגגר והגברת התיישבה לידה. היא ניסתה לדבר איתה, אמרה לה שהכל בסדר, שהיא שמעה מה קרה עם הילדה האחרת - יארי לא התרכזה מספיק בשביל לקלוט מה היה השם שלה. זה לא שינה שום דבר. היא אמרה שזה יהיה יותר קל מחר, שהיא מבקשת שלפחות תשתדל להשאר מרוכזת בשיעור, וגם שלא תכה את הילדים האחרים. שהיא מבינה שזה קשה, מאד קשה, אבל היא מאמינה שיארי יכולה. היא גם אמרה שההורים שלה מחכים בשער - ורק לרגע הדבר עודד את יארי, כי היא חשבה על אבא שלה, ועל קריסטן, ואז נזכרה בכך שהוושינגטונים מחכים לה בכניסה. שהיא הולכת לחזור לבית אפור ומכוער עם מצעים ורודים ומכוערים.
היא גררה את עצמה אחרי האישה לאוטו שחיכה בכניסה לבית הספר, והתיישבה בהפגנתיות ובשתיקה בכיסא האחורי. וושינגטון הבן היה האחד שלקח אותה, הבת לא הייתה באוטו, ויארי הביטה על הרחובות המלוכלכים מבעד לחלון כשהוא ניסה לדובב אותה ולשאול אותה מה היה בבית הספר באותו היום. היא שתקה. בבית היא נכנסה למיטה שלה, בלי להחליף בגדים, ושכבה שוב מתחת לסדינים. היא ניסתה לישון - היא חיפשה את השקט שיגרום לראש שלה להפסיק לחשוב שוב ושוב על אבא שלה, ועל זה שהיא הרסה הכל כשהיא ניסתה לחנוק אותה. שהיא אשמה בהכל. השינה לא באה, אבל יארי לא יצאה מהמיטה. החדר החשיך בהדרגה, והיה חשוך כמעט לחלוטין כשהדלת נפתחה שוב והיא שמעה את הקול של גברת וושינגטון מזמין אותה לארוחת ערב. היא לא יצאה מהמיטה. בשלב מסוים, גם הפעם, היא נרדמה.
ביום למחרת היא נכנסה לכיתה לפני תחילת השיעור, עם ראש מורם. נחושה לא להראות כמה היא מפחדת מהם. הם השתתקו והסתכלו עליה כמו חיה מסוכנת, ויארי השפילה את מבטה והרגישה את השרירים שלה מתחילים לרעוד כשהיא גררה את עצמה והתיישבה ליד השולחן שבו ישבה יום קודם לכן. היא הייתה צריכה לרכז את כל-כולה בנסיון שלא לתת לרעידות להשתלט על הגוף שלה ולהיראות על ידי הילדים האחרים. היא ידעה כמה ילדים יכולים להיות אכזריים, והיא ידעה שהם ינצלו כל נקודת חולשה שתתן להם. יארי המשיכה להשפיל את המבט שלה במשך כל אותו היום, בלי לצאת מהכיסא אפילו כדי ללכת לשירותים. המורים ניסו לדבר איתה, והיא שתקה ולא הרימה את מבטה. בהפסקות הילדים התקרבו אליה - הם צחקו עליה לפרקים, ולפעמים קיללו אותה על זה שהיא הרביצה לילדה - אמילי. השם גרם ליארי לרעוד מבפנים אפילו יותר.
בסוף היום היא גררה את עצמה למכונית, ובבית - נכנסה למיטה. כשהיא יצאה ממנה בפעם הבאה, זה היה היום השלישי שלה בבית הספר. השבועות לאחר מכן עברו באותה הצורה. המורים הפסיקו לנסות לפנות ליארי, והשיחות עם הגברת - לילי - הפכו להיות יותר ויותר עצובות. הטון של לילי היה כבד כשהיא ניסתה לומר ליארי שהכל יהיה בסדר, שהיא חייבת לנסות - שהיא באמת רק רוצה שיהיה לה טוב. שאם היא צריכה עזרה, היא חייבת לומר - היא לא יכולה לנחש, היא חייבת שיארי תעזור לה בשביל שהיא תוכל לעזור ליארי. אבל יארי שתקה, והסתכלה על הרצפה וחשבה על אבא שלה.
עבר קצת יותר מחודש כשהעובדת הסוציאלית הופיעה בבית של הוושינגטונים. בשלב הזה, הם כבר הפסיקו לקרוא לה לארוחת ערב, וקנו לה מדים חדשים - היא לא אכלה שום דבר חוץ מצ'יריוס בבוקר, והמשקל שלה ירד וירד, והמדים פשוט נפלו ממנה. באותו הערב וושינגטון הבת צעקה עליה לקום מהמיטה, אבל יארי סרבה והמשיכה לשכב במיטה, מתחת לסדינים. אבל הדלת נפתחה עוד פעם, והפעם זו הייתה העובדה הסוציאלית - למרות שיארי לא ראתה אותה יותר מחודש, היא זיהתה את הקול שלה בלי להתבלבל. היא הרגישה את המשקל שלה על המיטה הקטנה, והגברת דיברה איתה בשקט - היא הסבירה לה שמה שקורה עכשיו לא מקובל, שהיא שמעה שהיא לא משתפת פעולה. שמשפט המשמורת שלה הולך להיות בעוד שבועיים, ביום שני, ושהיא חייבת לדבר עד אז - אחרת היא לא תוכל לומר מה קרה לה והחלטת בית המשפט עלולה לפגוע בה. יארי לא ידעה למה הגברת התכוונה ב"לפגוע בה", אבל הייתה לה הרגשה שהיא לא מתכוונת לכך שיארי תמשיך להיות בבית האומנה, אלא שהיא עלולה לחזור הביתה. תקווה קלושה נדלקה בה, כמו נר.
בשבועיים הבאים יארי התחילה לאכול בארוחות הערב, וגם את ארוחת הצהריים שוושינגטון הבת ארזה לה לבית הספר. היא רצתה להיות מסודרת כשהיא תראה את אבא שלה. ביום של המשפט היא סירקה את השיער שלה במשך שלה, במסרק מגעיל ומלוכלך, ממש לא כמו המסרק שלה בבית, עד שהשיער שלה היה חלק כמו משי. היא לבשה את הבגדים שבהם היא באה לבית שלהם - היא מצאה אותם בארון בחדר של הוושינגטונים, שהסתכלו עליה כמו זאבים על טרף בזמן היא זרקה את הבגדים שלהם על הרצפה, עד שהיא מצאה את הבגדים שלה. בשלב מסוים וושינגטון הבת תפסה אותה ביד ומשכה ממנה את המסרק, כמעט גררה אותה אחריה למכונית. הם נסעו לכיוון בית המשפט - ויארי מצאה את עצמה נהנת מכל בית מסודר ולבן שעברו לידו. בתים שהזכירו לה את הבית האמיתי שלה. בבית המשפט היא ישבה ליד העובדת הסוציאלית, ולא פספסה את העבודה שהיא הסתכלה על אביה של יארי במבט מלא בוז וכעס, כמעט כאילו היא כעסה על מה שהוא עשה ליארי. יארי, מצידה, בהתה בו - הוא נראה כל-כך שונה. הוא הפך להיות רזה יותר, חיוור, והשיער שלו היה קצוץ לחלוטין. כשהוא נעמד לענות לשאלות השופט, הקול שלו רעד - יארי בחיים לא שמעה את הקול שלו רועד. אף פעם, רק צועק ומדבר. כשהשופט קבע שיארי תשאר אצל הוושינגטונים והם ימונו להיות האפוטרופוסים שלה, היא רעדה ובכתה. ממש בכתה - יבבות קולניות, שגרמו לעובדת הסוציאלית לתפוס בכתף שלה. יארי צעקה, דוחפת את עצמה בכוח מהכיסא ומועדת לאחור. היא הרגישה את המכה הקשה ביד שלה כשהיא החליקה מעבר לכיסאות שלידם, מוצאת את עצמה בסופו של דבר על הרצפה. היא רעדה, בכתה, צעקה - הכל בו זמנית. הכל היה יותר מדי. היא רק רצתה את אבא שלה, שוב, להיות בבית, שוב, את קריסטן, שוב. שהכל יחזור להיות כמו לפני שיארי ניסתה לחנוק את מאי, או יותר טוב - לפחות שמאי נולדה בכלל. היא רק רצתה שהכל יחזור. העובדת הסוציאלית והוושינגטונים גררו את יארי המתעוותת והצורחת לאוטו, חגרו אותה בחגורת הבטיחות והתעלמו מצעקותיה בזמן שהם נסעו חזרה לבית האפור שהיה שייך להם. הבית החדש של צ'יוקו נאקאמורה.
ביום למחרת יארי סרבה לצאת מהמיטה, וגם ביום שלאחר מכן. ביום השלישי גברת וושינגטון משכה אותה ממנה וממש הלבישה אותה במדי בית הספר, בזמן שיארי נגררה אחריה לכיוון המכונית ובית הספר. בשביל להוציא אותה מהמכונית, וושינגטון הבת הייתה צריכה להתקשר ללילי, שהסתכלה על יארי עד שיארי יצאה מהמכונית והלכה אחריה לכיתה. גם הפעם הכיתה השתתקה כשיארי נכנסה באמצע השיעור, אבל המורה כבר הכירה את התהליך - מתעלמים וממשיכים ללמד, יארי לא תענה. מבחינתם היא הייתה צ'יוקו, כמובן, אבל בראש של יארי היא הפכה להיות יארימאן - הזונה. היא הייתה צריכה להזכיר לעצמה מי היא, מי היא באמת.
באותו היום, בהפסקה הראשונה, כמה בנים התאספו מסביב ליארי. אחד מהם תפס ביד שלה, והיא לא הגיבה. הוא צחק, צחק שהיא יודעת שהיא לא תוכל לנצח אותו - ויארי מצאה את עצמה סוטרת לו בכל הכוח עם היד השניה שלה, והברך שלה פגעה בדיוק איפה שהיא תכננה - הוא התקפל על הרצפה, צועק. ילדים אחרים הגיעו לכיתה, נשמכים לרעש כמו עשים למנורה. היו צעקות, צרחות, צחוק - ויארי עמדה, היד שלה עדיין באוויר והרגליים שלה נטועות בקרקע כמו שורשים של עץ. היא לא יכלה לזוז, אבל ההרגשה? ההרגשה הייתה משכרת. היא הרגישה את הלב שלה פועם והאוזניים שלה צלצלו, הראש שלה זמזם כולו, כאילו היא נכנסה לתוך כוורת דבורים. היא הרגישה את הכוח, הכוח שבידיים שלה.
כשהמורה נכנסה, היא שלחה את יארי למנהלת ואת הילד, שעדיין שכב על הרצפה ויבב, לאחות. יארי לא ידעה לאן ללכת, אז היא מצאה את עצמה בחצר. היא ישבה שם עד הצלצול האחרון - היא ידעה שזה הצלצול האחרון כי היא ראתה את כל הילדים הולכים לעבר שער בית הספר. היא גם ראתה את הסדאן האפורה של הוושינגטונים. היא המשיכה לשבת בחצר, מסתכלת על העצים שבצדדים. היא שמעה את וושינגטון הבן קורא בשם שלה, וגם את לילי - הם מצאו אותה כמה דקות לאחר מכן, והיא הרימה את המבט למספיק זמן בשביל לראות את המבט האוכזב בעיניים של לילי ואת הכעס והבלבול בעיניים של וושינגטון. היא שאלה את עצמה אם הוא תמיד נראה מבולבל.
באותו יום בערב הם הושיבו אותה לשיחה - הם שמעו מה קרה בבית הספר, והם כעסו. זאת אומרת, וושינגטון הבת כעסה. וושינגטון הבן פשוט הנהן ולפעמים הניח את היד שלו על היד של וושינגטון הבת - כשהיא הרימה את הקול שלה הרבה יותר מדי. לפעמים הוא לחש לה להרגע - אבל בכל פעם היא הביטה בו במבט מצמית והוא השתתק. יארי שתקה, והרעש כמו עבר מעל הראש שלה - היא לא הרגישה דבר, היא רק חשבה על הזמזום שבראש שלה ועל הידיים שלה שרעדו, רעד המתוק - ההרגשה של השליטה. הכוח.
ביום למחרת אף אחד כבר לא התקרב אליה, וגם בימים לאחר מכן. החודשים עברו, ויארי כבר הפכה להיות בת שתיים עשרה. המורים התעלמו ממנה, התעודות שלה חזרו ריקות - המנהלת הייתה לוקחת אותה לשיחה בכל שבועיים פחות-או-יותר, וגם של יארי הייתה שותקת. הוושינגטונים היו מסיעים אותה לפסיכולוג חדש כל שבוע, בנסיון למצוא אחד שאיתו יארי תהיה מוכנה לדבר. הם אפילו לקחו אותה לפסיכיאטר, שרשם לה פרוזאק ואפילו אמר שאולי כדאי לשלוח אותה לבית חולים, שם יוכלו לתת לה סביב "מוגנת". יארי הרגישה שהוושינגטונים שקלו את זה לרגע - אבל הם סרבו בקול רם והתנהגו כאילו ההצעה דוחה אותם. יארי הניחה שהם לא רצו שאף אחד יחשוב שהם עשו משהו לא בסדר, או שהם וויתרו. אחרי הכל, אם הם אי פעם רוצים עוד ילדי אומנה, כדאי שהם לא יהרסו לעצמם את הרקורד. את שעות אחר הצהריים יארי בילתה במחשב בבית של הוושינגטונים - היא הייתה קוראת על אלימות, על רוצחים ועל בית המשפט, על בתי הכלא שבקולורדו, שאולי אבא שלה באחד מהם.
באחד הימים באמצע מאי היא יצאה מהכיתה בהפסקה. היא התחילה לאהוב את זה - אחרי השיעור השני, בהפסקה הראשונה, היא הייתה יוצאת מהכיתה ומתיישבת בחצר. היא לא הייתה חוזרת לכיתה באותו היום. באחד מאותם ימים, כשהיא ישבה בחצר, שוב התקרבו אליה. כמעט כאילו כולם שכחו מה קרה בפעם האחרונה שהתקרבו אליה או צחקו עליה - היא אפילו שמעה את אותו הילד שנשלח לאחות ביום שבו היא בעטה במפשעה שלו. הם הקיפו אותה, צועקים וצוחקים. היא קמה מרצפת הבטון באיטיות, הראש שלה התרומם והיא פגשה את העיניים של כמה מהם - מסתכלת עליהם בחוסר עניין והתנשאות. הם היו כל כך קטנים, כל כך חלשים. והיא הייתה חזקה. כשהראשון התקרב אליה, היא צחקה כשהאגרוף שלה פגש את הפנים שלו והיא שמעה את הקול המתוק של האף שלו מתרסק. האחרים התרחקו, מיד, אבל יארי נכנסה לפעולה - הידיים שלה עפו לכל הכיוונים, במהירות שנראתה לא טבעית. רעש ההתפצחות והצעקות, הריח של הדם - הם רק גרמו לה להתעורר יותר. כשהמורים סוף-סוף הגיעו, היא צחקה בקול, ועל הרצפה היו ארבעה ימים, כולם גבוהים ממנה. היא ניצחה אותם, היא הייתה חזקה.
השוטרים הגיעו עשרים דקות לאחר מכן, פחות או יותר. הם הסתכלו עליה כמו מפלצת, והיא הלכה איתם ברצון. היא הייתה בשליטה. היא סוף-סוף חזקה. הגיע להם, כמו שהגיע לה. פתאום היא הבינה הכל, כמו שהיא אף פעם לא הבינה. היא הייתה חזקה.
בימים לאחר מכן הוושינגטונים לא לקחו אותה לבית הספר. היא שמעה אותם מתלחששים בבית - היא ידעה שבדרך כלל הם בעבודה, אבל בשלושת הימים שבין התגרה בבית ספר לבית הפגישה עם העובדת הסוציאלית, הם היו בבית והסתכלו עליה. היא ראתה את הפחד בעיניים שלהם, תוהים אם היא תתחיל להכות גם אותם, אם היא תשתגע. כשהעובדת הסוציאלית לקחה אותה לפגוש את שופט הנוער, יארי כמעט שמחה. זו לא הייתה שמחה מושלמת - היא ידעה שמשהו הולך לקרות, אבל היא הניחה שזה יהיה טוב יותר ממה שהיה בבית של הוושינגטונים - לא הרבה יכול להיות גרוע יותר מהבית של הוושינגטונים.
ההחלטה של שופט הנוער הייתה לשלוח אותה ל"מרכז טיפולי לנוער" - Mount View Youth Services Center, בדנוור. הוושינגטונים לא הצטרפו אליהם כשהשוטרים הסיעו, אזוקה, את מאה קילומטרים שבין קולורדו ספרינגס לדוונר. היא הסתכלה על הנוף - זו הייתה הפעם הראשונה בחיים שלה שהיא יצאה מהעיר, והאדמה החשופה, העצים והשיחים, שדות הגידול - כולם נראו לה כה זרים, שבאותה מידה היו יכולים להיות פני הירח.
הם היו על הכביש המהיר כשהמכונית נעצרה בפתאומיות. השוטר שעל ההגה צעק - מקלל בקול רם. הם היו המכונית היחידה על הכביש, ויארי לא ראתה מה עצר אותם - עד שהדלת הקדמית נפתחה והשוטרים התרסקו אחד על השני, מתגלגלים אל הכביש דרך הדלת הפתוחה. היא שמעה קולות צעירים מקללים - בת ובן. הבן צעק משהו על בלגן, ויארי הסתכלה עליהם בסקרנות - שניהם בלונדיניים, אבל שונים לחלוטין אחד מהשני. הראשונה גבוהה, עם עור שזוף ומבנה גוף חזק - יארי יכלה להעריך את השרירים שלה. הנער, לעומתה, נראה זעיר - הידיים שלו נראו כמו ידיים של ילד בן תשע, והוא נראה נמוך אפילו מיארי, לא יותר ממטר וארבעים סנטימטרים. המילים שהם אמרו לא היו מובנות ליארי - מחנה, חרב, בלגן, אפולו, כירון. היא לא הבינה מה הם אמרו - אבל היא חייכה. הייתה לה הרגשה שמשהו הולך להשתנות, משהו משמעותי. כשהשם שמעו צפירה של מכונית, הם התעשתו - הילדה הפסיקה לקלל והילד הפסיק לנסות להרגיע אותה, לסובב את הסכין ביד שלו, והם הסתכלו על יארי. הילדה מלמלה משהו שיארי לא הצליחה לשמוע, והילד התיישב במושב הנהג. הנערה נכנסה למושב האחורי, לא טורחת לחגור את עצמה כשהילד לחץ על דוושת הגז במלוא הכוח, מעיץ למהירות שיארי לא רצתה לדמיין מה היא. הנערה הסתכלה על יארי בעניין, ויארי הסתכלה עליה בחזרה.
היא הושיטה את ידה. "את יכולה לקרוא לי טי. אנחנו נסביר לך הכל עוד מעט. אני מקווה שאת לא מפחדת מקצת מרדף משוטרים," היא אמרה. הקול שלה היה קליל, כמעט כאילו היא לא נוסעת במכונית שילד בן 13 - יארי החליטה שהוא בן 13 - מסיע. יארי הסתכלה עליה לכמה רגעים. מה שהיא רצתה לומר היה "לא, אני לא מפחדת מקצת מרדף משוטרים, ממילא אני אהיה בבית כלא עוד שש שנים, מה זה משנה לי?", אבל מה שיצא היה "יארי". היד שלה נשארה במקום. הנערה הסתכלה עליה בבלבול, ושאלה אותה אם זה השם שלה. יארי הנהנה. הילד במושב הקדמי בלם בפרעות. "את חושבת שלקחנו את האחת הלא נכונה? אמרו לנו צ'יוקו נאקאסאנט'ינג, אם אני לא טועה," הוא אמר. בלי לחכות לתשובה, הוא לחץ שוב על הגז. "לא משנה, מקסימום נזרוק אותה בדנוור," הילדה צחקה וחזרה להסתכל על יארי, והשתתקה. הם שתקו כשהמכונית עברה לכביש העירוני, וכשעברו את הפקקים העירוניים. אחרי שעה, אולי קצת יותר, הם יצאו שוב מהעיר. אחרי עוד כמה דקות נסיעה - לא הרבה, לעניות דעתה של יארי - הם עצרו שוב, ליד חלקת אדמה חרושה בלי צמחים.
הילד קפץ מהמושב הקדמי, והנערה יצאה מהאחורי. יארי לא יכלה לפתוח את הדלת - הידיים שלה היו אזוקות, מה שנראה שכולם שכחו. "את אמורה לצאת עכשיו," הנערה העירה ודחפה את הראש שלה בחזרה אל תוך המכונית. רק אז היא הבחינה באזיקים של יארי, גלגלה עיניים והתעסקה בהם מספר שניות - והם נפתחו. יארי חייכה. היום הזה הפך להיות מוצלח יותר עם כל רגע. היא הייתה חופשייה. לחלוטין.
היא יצאה מהמכונית, מסתכלת על הנער והנערה, שהסתכלו על השמיים. היא עמדה כמה מטרים מאחוריהם, מביטה אל הנקודה המשוערת עליה הם הסתכלו. נקודה שחורה הופיעה בשמיים, וככל שהיא התקרבה יארי התחילה לראות את הפרטים - משהו שנראה כמו סוס, ואז היא הבחינה בכנפיים - והבחילה התפשטה בבטן שלה. היא יכלה להבין ילד בן 13 שנוהג במכונית וילדה שכל-כך מיומנת בפריצת אזיקים שיכלה לפתוח אותם בשניות, אבל סוס? בשמיים? מעופף? זה היה קצת יותר מדי. היא לקחה נשימה עמוקה, והביטה שוב על השמיים - עכשיו הצורה הייתה ברורה לחלוטין. היא אפילו ראתה כתמי צבע שהתחילו להראות כמו אנשים. כמה רגעים לאחר מכן, שני סוסים בטשו באדמה כשהם מעיפים אדמה לכל הכיוונים. על אחד מהם ישב נער גבוה, גבוה אפילו יותר מהנערה, עם שיער חום ארוך ועיניים כחולות-ירוקות, כל כך בוהקות. הנער הביט ביארי לרגע - הנהן, והנערה והילד סימנו ליארי להתקרב. היא התקרבה, בצעדים רועדים, מסתכלת עדיין על הסוס המעופף. היא לא ידעה מה בדיוק לומר - היא הייתה מובלבלת. היא פחדה. לא, זה לא נכון - היא הייתה מבועתת.
הנער הציג את עצמו - ג'ייס - והושיט לה יד, מושך אותה על הסוס. הוא העיף בה מבט, מסתכל לאחור ועל הבעת הפנים שלה - היא ראתה את ההשתקפות בעיניו, את השיער הפרוע ואת הבעת הפנים המפוחדת. היא התיישרה, מנסה לגרום לעצמה להראות מסודרת, מאופסת על עצמה, רצינית ובוגרת. הוא חייך. "אני מבין שהכל בטח... ממש מוזר. אני אמנם אף פעם לא חוויתי את זה, אבל שמעתי הרבה. סוסים מעופפים על היום הראשון, זה לא קל. אני מבטיח לך שלא תפלי מהשמיים, ושבעוד כמה שעות הכל יהיה ברור יותר. רק תסמכי עליי ותחזיקי חזק," היא עדיין זוכרת את המילים שלו. היא תפסה את המותניים שלו - הפעם הראשונה שהיא נגעה באדם מרצונה החופשי, והסתכלה על האדמה מתרחקת.
היא לא זוכרת את הרגע שבו היא הגיעה למחנה, או את השיחה הראשונה שלה עם אפולו - היא זוכרת שאפולו, כפי שגילתה מאוחר יותר, היה מי שפגש אותה ליד עץ האורן בכניסה למחנה. היא לא זוכרת איך בדיוק הוא בישר לה שיש אלים יווניים, ושהם מולידים ילדים, ושהיא אחת מהן. שאמא שלה - אלה יוונית בשם אניו - היא מי ששלחה אותם לקחת אותה. שהיא עקבה אחריה כבר זמן מה, ולא ידעה מתי יהיה הרגע הנכון להביא אותה. המחשבה על כך שאותה האישה - אמא שלה - ראתה את כל מה שקורה ולא התערבה, גרמה לבטן של יארי לגעוש. היא לא ידעה בדיוק מה היא חושבת על כך. היא לא אמרה דבר במשך כל השיחה - אבל בכל פעם שהוא אמר את השם שלה, צ'יוקו, הבטן שלה געשה שוב. היא לא הייתה צ'יוקו. היא לא הייתה אותה הילדה יותר, היא הייתה אדם יותר. הוא היה באמצע הסבר על הביתנים כשיארי קטעה אותו. "יארי," היא אמרה בשקט. הוא הסתכל עליה במבט מבולבל לרגע. "זה השם שלי. זה לא צ'יוקו, השם שלי הוא יארי," הקול שלה הפך לחזק יותר, יציב יותר. הוא בחן אותה לרגע והנהן. "יארי," הוא אמר. זו הייתה הפעם הראשונה שהיא שמעה את השם החדש שלה נאמר על ידי מישהו אחר. הצליל גרם ללב שלה לפעום חזק יותר, רק לרגע. היא עדיין הייתה מובלבלת כשהוא סיים, ודחקה בכל פעם מחדש את המחשבה על אמא שלה מהראש שלה. היא לא הייתה מוכנה לחשוב על זה, לא עכשיו. אפולו השאיר אותה לכמה רגעים לבד, הלך לקרוא למישהו - ותוך כחצי דקה חזר לחדר, והילד הגבוה וכהה השיער, ג'ייס, חזר ביחד איתו. הילד חייך אל יארי, שהייתה נמוכה ממנו לפחות בשלושים וחמישה סנטימטרים, והזמין אותה לבוא איתו. הוא אמר שהוא יראה לה את המחנה. הוא קרא לה יארי. היא הלכה אחריו כשהוא הראה לה את הביתנים, את חדר האוכל, את הנחל והיער, את זירות האימונים. היא הסתכלה בסקרנות על הנערים שלחמו אחד בשני עם חרבות עצומות בהן אחזו בשתי ידיים. היא פחדה, אבל בו זמנית - היא התרגשה. היא הרגישה שמשהו הפך להיות שלם. היא תוכל להרגיש חזקה, להלחם בהם, ואף אחד לא יעשה עם זה שום דבר. הם אפילו מצפים ממנה לעשות זאת.
ג'ייס החזיר אותה לאזור הביתנים, מוביל לביתן קטן בקצה השורה. הוא נראה מוזנח מעט, בנוי מעץ חום וחלונותיו סגורים. ג'ייס התנצל, ציין שהיא בת האניו הראשונה שהוא ראה במחנה, והוא חי בו מאז שהיה ממש ילד - הוא היה בת 17 עכשיו, הוא הסביר. הוא הושיט את ידו, לוחץ על הידית, ויארי נכנסה לבית החדש שלה.
הדבר הראשון שיארי הרגישה היה האבק - כל כך הרבה אבק. היא כמעט נחנקה ברגע הראשון. היא יצאה החוצה, לקחה נשימה עמוקה, ונכנסה שוב. החדר היה מואר על ידי האור שעבר דרך החלונות הסגורים, והדבר הראשון שיארי עשתה היה לפתוח אותם. למרות האור שחדר דרך החלונות, הביתן עדיין היה חשוך - בלי קשר לכך שהאור התחיל להעלם כשהשמש החילה לשקוע. יארי החליטה את הלילה הזה היא לא תוכל לבלות בו, ותצטרך לנקות את הביתן ביום למחרת, כשיהיו לה את הכלים המתאימים. היא מצאה את עצמה הולכת לכיוון הבניין המרכזי, הרגליים שלה נושאות אותה כשהיא עוברת לבית ביתנים אחרים, מסתכלת על הילדים שהסתכלו עליה והתלחששו בינהם. תחושה רעה הציפה אותה - התמונה של אותם ילדים מתאספים סביבה, צוחקים, עלתה בראשה. היא עצרה לרגע - נשמה נשימה עמוקה, והמשיכה ללכת. היא הייתה במקום טוב, במקום אחר. היא בסדר. כשהיא עמדה ליד הדלת של הבניין המרכזי, היא עצרה את הנשימה. לא היה לה את האומץ, למרות שהיא רצתה. אולי לא היו לה המילים, במחשבה שניה. היא לא ידעה, אבל היא רצה חזרה לביתן, עוברת בין הביתנים האחרים ומקווה שהיא זוכרת את הדרך כמו שצריך.
באותו לילה היא ישנה מתחת לדלת של הביתן, על האדמה הקשה. זה לא הפריע לה.
בבוקר למחרת היא התעוררה למשמע קולותיהם של נערים צוחקים, עוברים ועוצרים לידה לרגע - מסתכלים עליה וממשיכים ללכת, כאילו לראות ילדה ישנה על הדרך זה דבר שהם רואים בכל יום. היא קמה, ניקתה מעצמה קצת מהאבק שדבק בה - היא רצתה להתקלח, היא כל-כך רצתה להתקלח. היא נכנסה לתוך הביתן, שנראה קצת פחות מלוכלך באור היום. הוא נראה קטן, בדיוק כמו שהוא נראה מבחוץ. היה בו חדר מרכזי אחד - שתי מיטות ליד הקירות שמצדי הדלת, מתחת לחלונות, ושלוש דלתות נוספות מולו. היא עמדה לפתוח את הימנית ביותר כשנקישה על הדלת עצרה אותה. זה היה ג'ייס, והוא בא לקחת אותה לארוחת בוקר.
היא לא הצליחה לאכול - העובדה שנערות מוזרות ריחפו באוויר והגישו להן אוכל, והעובדה שהיו כל-כך הרבה ילדים מסביב, גרמו לה לבחילה קלה. ג'ייס אכל לידה, וכשסיים ניגב את פניו והזמין אותה ללכת איתו ביחד לנשקייה. המילה הייתה מספיקה בשביל שיארי תרגיש את הלב שלה מזנק שוב. נשקייה, מלשון נשק. היא לא ידעה איך היא העבירה את כל החיים שלה בלי להניח את הידיים שלה על נשק, עד אותו היום. כשהיא נכנסה לנשקייה היא הרגישה בבית, שוב. המילה בית גרמה לה לעצור. תמונות התחילו לעלות בראש שלה - והיא קפאה. המכות של אבא שלה, הטעם של הדם בפה. המקום הזה? זה לא הבית שלה, הבית שלה הוא עם אבא שלה. והיא שכחה אותו.
היא יצאה מהנשקייה בלי להביט לאחור, וג'ייסון תפס אותה בדרכה החוצה. היא חבטה בו, עם כל הכוח, אבל הידיים שלו עצרו את שלה והוא המשיך לעמוד. היא ראתה את העיניים שלו מתכהות כשהוא הסתכל עליה, והמבט שלו כבר לא היה חביב - הוא היה לא ברור, מופתע קצת, אבל בעיקר כועס. היא לא זוכרת את המילים שלו - היא רצה. קודם לכיוון הבניין המרכזי, וממנו - לביתן שאת הדרך אליו היא כבר זכרה. היא לא שמעה את הצעדים שלו אחריו.
באותו היום היא התחילה לנקות את הבניין - היא פתחה את הדלתות עד שמצאה את האמבטיה, לקחה את אחת משתי המגבות המעבישות ושטפה את האבק מכל הפינות שיכלה להגיע אליהן. היא מצאה סדינים, כריות, נרות, דפים ועפרונות ושאר כלי בית מאחורי הדלת השמאלית ביותר, אבל הרגע הטוב ביותר היה כשעברה בדלת המרכזית - היא מצאה את עצמה בגרסה קטנה יותר של הנשקייה, ממש בתוך הבית החדש שלה - לא, זה לא הבית שלה. היא הייתה חייבת להזכיר זאת לעצמה. עד כמה שהמקום הזה נראה כמו המקום הטוב ביותר שהייתה בו אי פעם, היא הבת של אבא שלה. והיא צריכה להיות איתו.
את שאר היום היא בילתה בביתן, לא יוצאת ממנו לאכול. היא הסתובבה בנשקייה והחזיקה את כלי הנשק, עומדת את הכוח שלהם. היא הניפה אותם במרחב הקטן שהיה החדר המרכזי, מרגישה את המשקל ומרגישה בבית כמעט עם כל אחד ואחד מהם. בבוקר למחרת הכינה רשימה של חפצים שהייתה צריכה - בעיקר הגיינה ובגדים - ויצאה אל עבר הבניין הראשי. היא דפקה על הדלת, וחצי סוס חצי אדם פתח אותה. היא מעדה לאחור, שורטת את הידיים שלה על הרצפה. עד היום היא זוכרת את המבוכה הראשונה בפגישה עם כירון.
באותו היום היא הייתה בפעם הראשונה בזירה, נלחמת מול אנשים שהפילו אותה פעם אחר פעם, אבל לא לפני שהיא נתנה את המלחמה הקטנה שלה. המדריך שרק בהתפלאות, והיא התמלאה גאווה. היא הייתה טובה במשהו, סוף סוף טובה במשהו. בכל פעם שהיא רצתה לחייך, היא עצרה. הקול הפנימי שלה מנע זאת ממנה. המחשבה על כך שאבא שלה רואה אותה מחייכת, ממש מחייכת, בזמן שהוא נרקב על המעשים שהיא בעצמה עשתה - עצרה אותה. היא ידעה בתוכה, מסיבה שהיא לא ידעה עד הסוף, שהיא צריכה עדיין לרצות אותו. שאם הוא היה רואה אותה משתטה, הוא היה כועס, והיא לא יכולה להכעיס אותו. אסור לה להכעיס אותו, לא משנה כמה הוא רחוק. דבר אחד לא השתנה - ג'ייס. היא לא הצליחה להביא את עצמה להתגבר על הכעס שראתה בעיניים שלו אחרי שהוא נגע בה. הוא הזכיר לה את הנערים מבית הספר שלה - בהתחלה הוא היה מתוק, חביב, אבל בפנים הסתתר משהו כל-כך רע. העובדה שכולם העריצו אותה גרמה לה לראות להקיא, כי היא ראתה מי הוא באמת. את הכעס שבעיניים שלו, את המפלצת שמסתתרת מתחת לכל החיוכים.
באותה השנה היא גדלה, היא גדלה כל-כך הרבה. לא רק בגובה - היא גם גבהה, אבל זה לא היה העניין. היא חזרה לדבר - לא הרבה, ורק כשהייתה צריכה, אבל היא דיברה. היא התאמנה הרבה - בין אם בלחימה ובין אם פשוט על הכוח שלה. היא הכירה את האנשים שסבבו אותה, והם הכירו אותה. היא עדיין לא אפשרה לאף אחד לגעת בה, אבל היא אפילו חייכה לפעמים - אבל החיוך המה מלווה בכל-כך הרבה אשמה. היא השתפרה בלחימה - מהר מכפי שהמדריכים ושאר החניכים ציפו, אבל כנראה שהעובדה שהייתה בת אניו תרמה למשהו. היא תהתה אם היא אי פעם תפגוש את אמא שלה, ומה תאמר לה. האמת? היא לא ידעה. היא גם לא ידעה אם היא רוצה בכלל לפגוש את אותה אישה שהרסה את חייו של אביה. היא התחילה לסמוך על האנשים סביבה - בפרט, הסתדרה עם אחת הנערות מביתן אתנה, איתה הן היו יושבות על תוכניות קרב ומשוחחות ימים שלמים - נעמי טוענת שעליהן להיות זהירות, ויארי מעודדת להרס מיידי וחורבן. היא אהבה את הכל, והיא שמחה. למרות הכאב והכעס שתקפו אותה, למרות האשמה שאכלה אותה מבפנים - היא שמחה.
הכל השתנה ביום שהיא פגשה את אניו לראשונה. היא הייתה בת קצת יותר מארבע עשרה, מעל שנתיים עברו מאז שהיא נכנסה למחנה - היא הפכה להיות אחת הלוחמות הטובות ביותר בחרב ובסכין, אחת הנערות החזקות ביותר בהורדות ידיים, וחביבה על רוב הבריות, היא אפילו יצרה קשר לא רע עם כירון - שלעיתים הזכיר לה את הפגישה הראשונה המביכה שלהם. היא הייתה באמצע סירוק השיער הלילי שלה - הוא היה ארוך, ואותו הסירוק הלילי היה תהליך שלם. מישהו דפק על הדלת והיא רטנה, קמה לפתוח אותה - היא מצאה מנעול והייתה נועלת אותה בלילה, למרות העובדה שידעה שכל בן הרמס וגם לא מעט מבני אתנה יוכלו לפרוץ אותה בלי בעיה. כשהיא פתחה את הדלת, עמדה מולה אישה צעירה שהיא לא ראתה בחייה. היא הייתה לבושה מכנסי רכיבה חומים וחולצה קרועה ושחורה, ועל הראש שלה היה זר עלים זהוב שנראה לא במקום להחריד. היא נכנסה, בלי לשאול את יארי, ונעמדה באמצע החדר.
"הפכת את המקום הזה לנעים, צ'יוקו," היא ציינה - עיניה סקרו את הנשקים שיארי תלתה על הקירות.
"יארי," ציינה יארי ביובש. היא לא ידעה מאיפה האישה מכירה את שמה האמיתי - למיטב ידיעתה, היחידים שידעו היו כירון, אפולו, ג'ייס, רון ודאריה - הנערים שהביאו אותה באותו יותר רחוק מדנוור, והם השביעה אותם לא לספר לאף אחד, פרט לג'ייס. האישה הסתכלה עליה בסקרנות. "דווקא אהבתי את השם הזה," הוא ציינה. "אני יודעת מה הוא אומר, ילדה, אבל אני מניחה שאי אפשר להוציא את מה שהוא הכניס בך בכוח, נכון?" היא צחקה - הצחוק שלה היה רע, מרושע כמעט. היא הרגישה את השיערות על הידיים שלה סומרות.
"את יודעת מה הוא אומר?" היא אמרה, מנסה להסתיר את הרעד שבקול שלה. האישה הסתכלה עליה בביקורת. "את רועדת," היא ציינה, ויארי הרגישה את הלחיים שלה מאדימות. הייתה לה הרגשה שהיא יודעת מי האישה שנכנסה לביתן שלה, והיא לא רצתה זאת. היא חשבה על הרגע הזה כל-כך הרבה, אבל הוא הגיע לפני שהיא הייתה מוכנה, והיא? האישה הזו? היא לא רצה לחבק אותה ולומר לה שהיא מצטערת, היא באה וזלזלה בה. כעס הציף את יארי.
"את יכולה לצאת, אני לא רוצה לדבר איתך," היא אמרה בנסיון לגרום לקול שלה להשמע קריר. האישה צחקה שוב.
"אני רוצה ללכת בדיוק כמו שאת רוצה שאני אלך, ילדים הם בלגן כל-כך גדול. אבל באתי לומר לך משהו, ואז אני אסתלק. יש לי חדשות בשבילך. על אבא שלך," הקול שלה הפך לשקט יותר, ופחות רע. כמעט כאילו היה בה שמץ של רגש אנושי.
"א-אבא שלי?" הגמגום היה כל-כך ברור הפעם, עד שיארי ממש התביישה בעצמה. אבא שלה, זה מה שהיא אמרה. חדשות על אבא שלה. היא לקחה נשימה עמוקה, ופספסה את המילים הראשונות של אניו.
"- בבית כלא. הוא התאבד," הקול של אניו היה רגוע, אבל יארי ראתה את המתח בשרירים שלה - כמו כל אדם אחר, השרירים שלה חשפו את הרגשות העמוקים ביותר שלה. זה היה דבר שיארי למדה. היא לקחה נשימה עמוקה, מנסה לגרום לצעקה שטיפסה בגרון שלה להשאר שם. אבא שלה, מת. הוא מת. היא לא רצתה שהוא ימות, היא כל-כך רצתה הביתה.
"ביקרתי אותו, את יודעת," אמרה אניו. העיניים של יארי פילבלו. היא ביקרה אותו? כל החיים שלו הוא צעק על יארי שהוא לא ראה אותה יותר, שהוא רוצה אותה חזרה. "בכלא," היא המשיכה. "הוא היה כל-כך... חלש. הוא כל הזמן דיבר עלייך, על כמה שהוא התגעגע אלייך," היא המשיכה. "אבל אני לא חושבת שהוא התגעגע. הוא התגעגע להרגשה של השליטה," היא שברה שוב את הלב של יארי לפני שיארי הספיקה להבין שהלב שלה התאחה. "אבל אהבתי אותו בכל זאת," יארי עדיין זוכרת את המילים. "והוא אהב אותך, בצורה כלשהי. את צריכה לקחת את מה שהוא הטמיע בך," הקול שלה הפך למריר. יארי עמדה במקום, רועדת, מסתכלת על האישה הזו, האישה שפלשה לחיים שלה. היא הרגישה את הרעל מתפשט בגוף שלה, את המילים האלו. היא לא הייתה טובה מספיק בשביל אמא שלה, היא לא הייתה דומה לאדם שאמא שלה רצתה שהיא תהיה. היא רצתה שהיא תהיה הבת של אבא שלה, האדם שהיא - כנראה - אהבה. "אני צריכה ללכת," אמרה אניו. היא הביטה ביארי עוד פעם אחת, והתפוגגה.
ביום למחרת, וביום שאחריו, יארי לא יצאה מהביתן שלה. כשבאו לדפוק על הדלת, היא עצרה את הנשימה שלה. היא ידעה שהם לא יכולים לשמוע אותה, אבל היא השתתקה בכל זאת. והם עזבו אותה במנוחה, כמעט כאילו הרגישו שמשהו לא בסדר לחלוטין.
ביום השלישי יארי הבינה מה אמא שלה אמרה לה. היא צריכה להיות חזקה, בשביל אבא שלה. בשביל הזכרון שלו, בשביל כל מה שהוא עשה בשבילה, בשביל שהיא תוכל, יום אחד, לזכות בהערכה של ההורה היחיד שנותר לה. היא צריכה להיות חזקה, קרה, מחושבת, רצינית, מסודרת. היא צריכה להיות הכי טובה.
היא גזרה את השיער שלה עם פיגיון מול המראה בחדר השירותים. היא זרקה את הבגדים הצבעוניים שלה, משאירה לה רק את הבגדים הכהים ואת חולצות המחנה. היא התאמנה בביתן עד שהביתן הסריח מזיעה והיא לא יכלה לזוז יותר. וביוםהשלישי, היא יצאה מהביתן. כשהחניכים האחרים שאלו אותה לשלומה, היא שתקה והמשיכה ללכת, כאילו היא לא רואה אותם. היא הפסיקה לבוא לזירת האימונים - היא הייתה חובטת באוויר בביתן שלה, ויוצאת ממנו רק בשביל להגיע לארוחות הבוקר. כמה ימים לאחר מכן, כירון היה זה שהגיע לביתן שלה. הוא ביקש ממנה - ציווה עליה - לצאת. הם הגיעו ליער, שם הוא הושיב אותה והסביר לה, בצורה חד משמעית, שההתנהגות שלה לא מקובלת. הוא יודע מה קרה - היא לא ידעה איך, והיא הניחה שזה לא היה הזמן לשאול - אבל היא צריכה להתנהג כמו חניכה. היא לא יכלה להתעלם מכולם ולנהוג בכולם בגסות כזו. כולם מנסים לעזור לה.
לקח לה זמן למצוא את האיזון בין השניים, וייתכן שאפילו עד היום היא לא מצליחה. היום היא מדברת - אבל היא לא צוחקת. היא מתאמנת - אבל היא לא עוזרת ליריב שלה לקום מהקרקע, וכשהיא נלחמת - היא מרגישה שיכורה, היא מרגישה את הראש שלה מזמזם כמו בפעם הראשונה והיא לא רוצה להפסיק עד שהאדם שמולה הופך לגופה על הקרקע. כשהיא משחקת תפוס את הדגל, היא עובדת כמו חלק מהקבוצה - אבל אף פעם לא נותנת לעצמה להדחק לשוליים. היא התחילה להדריך חניכים אחרים - ללמד אותם להשתמש בחרבות ובסכינים, איך להפוך אותם לחלק מהיד והגוף שלהם, אבל היא לא חברה שלהם, היא המורה שלהם, והם ינהגו בה בכבוד הראוי. כולם נוהגים בה בכבוד הראוי - אחרי שש שנים במחנה, בתור אחת הלוחמות הטובות ביותר - אם לא הטובה ביותר - במחנה, הם נוהגים בה בכבוד הראוי. הם אומרים לה שלום והיא מנידה אליהם את הראש שלה בחזרה, אבל הם לא יושבים לידה בחדר האוכל. הם שואלים אותה לעצתה בנוגע לנשק זה או אחר, תוכנית זו או אחרת - אבל לא מזמינים אותה לשבת איתם ליד המדורה בערב. הם מתנהגים אליה בדיוק כמו שהיא הייתה רוצה.
את השקט הנפשי שלה היא מקבלת בביתן הבודד שלה, יושבת ומסרקת את השיער הקצר שלה בערב, נוגעת בצלקות שעל הבטן והרגליים שלה, נזכרת בכל לילה ולילה באדם שהפך אותה למי שהיא היום. היא אוהבת אותו, למרות כל מה שהוא עשה לה. הוא האדם היחיד שאהב אותה באמת, גם אם היא מבינה שהדרך שלו להראות זאת לא הייתה הדרך הנכונה.
* בוטסומטסו (Butsumetsu) - בתרבות היפנית יש מסורת שעל פיה לכל יום יש מזל, מתוך שישה אפשריים. מתוך ששת המזלות האפשריים, יום בוטסומטסו הוא יום שבו כל היום יהיה מזל רע. האמונה לא נפוצה יותר ביפן ואפשר לראות אותה בעיקר בדורות המבוגרים.
* יארימאן (Yariman) - זונה ביפנית. מילה מאד, מאד גסה.
כוחות מיוחדים שיש להם: אין. היא חזקה אפילו ביחס לחצויים אחרים, ומיומנת מאד בשימוש בנשק.
מצב התקדמות: נשאר רק אופי (וזה יקח עוד שנתיים, כנראה)
צבע שתרצו שאכתוב את הדמות שלכם: Crimson.
הערות / הארות / הצעות / לפרסי ואנבת' מגיע יותר:


--------------------
User Posted Image
22 - את/מעורבת - My nonsense

User Posted Image

---------
הארי פוטר - Hportal.co.il
Top
פורסם ב: Apr 27 2020, 13:29 PM
צטט הודעה




קוסם מתחיל
****

פרטי משתמש
קבוצה: סלית'רין
הודעות: 1708
חרמשים: 5636
מגדר:female
משתמש מספר: 71576
חפצי המשתמש: צפה
תאריך הצטרפות: 02.04.2020


העי. אפשר הסבר קצת על הפורום הזה ואיך משתמשים בו?


--------------------
*חתימה זו נמחקה לצמיתות/ עד שיהיה לי כח לערוך אחת אחרת*
הייתי חייבת להוסיף פה משהו, כי כן אני נואשת.
תשרשרו איתי, זה טעם החיים שלייי (ופליז אל תנטשו).
ג'סט שלחו ינשוף.
QUOTE
הצטרפו לצד האפל, יש לנו וופלים.

QUOTE
קודם אוכלים שוקולד, אחר כך משמידים את העולם.

QUOTE
תנופפו המוזרות שלכם בראש זקוף אנשים

כל הזכויות על הציטוטים שמורות לדוד ריק שיצר את מאגר הציטוטים הנפלא העונה לשם מגנס צ'ייס

---------
הארי פוטר - Hportal.co.il
Top
0 משתמשים צופים באשכול זה (0 אורחים ו 0 משתמשים אנונימיים)
0 משתמשים:

אפשרויות נושאקפיצה לעמוד (2) [1] 2  קפיצה לעמוד V 
נושא נעול פרסם נושא חדש פרסם סקר

 


מממנים


  ניקוד הבתים · תיעוד עריכת הנקודות · חדר הגביעים
גריפינדור הפלפאף רייבנקלו סלית'רין
גריפינדור הפלפאף רייבנקלו סלית
8119 18668 18680 19334


פורטל הארי פוטר הישראלי קיצורי דרך
מיוחדים: הארי פוטר | אודותינו | צור קשר | הפורומים | HPlanet - הסיור הווירטואלי | פאנפיקים | האנציקלופדיה
האנציקלופדיה: אלבוס דמבלדור | לונה לאבגוד | היער האסור | משרד הקסמים | חדר הנחיצות | גילדרוי לוקהרט | קווידיץ' | דראקו מאלפוי | אוכלי המוות | מצנפת המיון | סוורוס סנייפ | סדריק דיגורי | הוגסמיד | סמטת דיאגון | פוטרמור | הקרב על הוגוורטס

עוצב על-ידי Design by JBStyle
© כל הזכויות שמורות ל-All rights reserved to HPortal
2024 - 2007