שאין עליהם מחילה|| קטע קצר

[כתבן]

שם הפאנפיק: שאין עליהם מחילה
דירוג: pg (רק בגלל איזכורים של עינויים. אזהרת טריגר- התעללות בילדים)
ויתור זכויות: כל הדמויות והרעיונות המגולמים ביצירה זו הם קניינה הרוחני של ג'יי קיי רולינג, ואין בכוונתי להרוויח מפרסומו.
_____________
הקוסם המבוגר נכנס לקינג קרוס, תחנת תשע ושלושה רבעים. צעדיו נהיו קלילים יותר בצורה אינסטנקטיבית. הוא ראה את האנשים נרתעים ממנו, מתרחקים בגלל מה שהוא, מי שהוא, אבל זה לא יכל לעצור את ההקלה שהוא חש. כאן הוא הרגיש מוגן בפעם הראשונה בחייו. אבל זה היה פעם, לפני שנים רבות. הוא הידק את גלימותיו המרופטות לגופו והתקרב אל הקרונות, נחוש למצוא תא להסתתר בו כמה שיותר מהר, עד ש... "רשיונות ושרביט בבקשה" הוא שמע קול מוכר מאחוריו. הוא הידק את ידו לצדעיו המקריחים, שעדיין היו מכוסים במעט שיער בלונדיני דק, ועיסה את ראשו בתסכול. 'הייתי צריך לזהות את הליחשושים שמלווים אותו לכל מקום' דארקו חשב בעודו מסתובב באיטיות, בלי לעשות תנועות חדות. עיניים אפורות פגשו במבט ירוק עיניים. הארי בבירור נהנה מכל רגע. דארקו הושיט ידו לגלימתו ושלף את השרביט, מושיט אותו להארי עם הידית קודם. "מצחיק, לפגוש אותך פה" הוא מילמל, מפוחד בבירור. הארי הרים גבה ושאל בקול מאיים "אמרת משהו, אזרח?" "לא, לא, חס וחלילה, אני פשוט מופתע לפגוש פה את הארי פוטר הגיבור בעצמו, ראש המחלקה לאכיפת חוקי הקסם, בביקורת סטנדרטית" דראקו לא הצליח להמנע מהאירוניה לחלחל לדבריו, למרות עמדת הנחיתות הברורה שלו. בלי כסף, בלי השפעה, בלי מעמד, מול הארי פוטר, הילד שנותר בחיים... דראקו כבר הכיר את הסוף. הארי טרח לעשות את ה-'ביקורות' האלה לפחות פעם בשבועיים. "משרד הקוסמים טורח לפקח על כל הקוסמים שזוהו כגורמים מסוכנים לחברה במלחמה האחרונה. או שיש לך בעיה עם זה, אדון מאלפוי?" הנימה המאיימת בקולו של הארי התחזקה. "לא, לא, חס וחלילה. פשוט אתה אותו אחד שבבירור לא היה מרוצה מהמינוי שלי למורה להתגוננות מפני כוחות האופל, אז אני לא יכול לתהות האם יש קשר..." דראקו רמז. הארי נאנח, ואמר בקול סמכותי שלא הסתיר את כעסו "הרגת מישהו, מר מאלפוי. בקללה אפלה. בקללה שאין עליה מחילה. למנות אותך למורה, ועוד למקצוע הזה... זאת בדיחה גרועה. אתה לא יודע כלום על התגוננות מפני כוחות האופל" דראקו הביט לצדדים. רק מבטים עויינים או משועממים הוחזרו לו. מדי פעם הוא יצר קשר עם מישהו שהשפיל עיניים בבושה ומיהר להתרחק. ' אני לא היחיד שמדכאים אותו' חשב מאלפוי במירמור 'אבל הוא לא יעז לעשות לי משהו כאן, בפומבי, נכון? ואם כן, הוא פשוט יקלל אותי וזהו, לא משנה מה יש לי להגיד. אני פשוט יכול לדבר וזהו' דראקו הגיע להחלטה. "בחייך, הארי, שנינו יודעים על מה זה באמת. כל הרדיפות, הפיטורים מהעבודות, הצווים המשפטיים, ביקורות הפתע והחיפושים... אתה נוקם בי. אתה רואה בי אחראי כי לא נשאר אף אחד אחר להאשים על דמבלדור!" הקול שלו הלך והתחזק, עד שהוא הפך כמעט לצעקה. "דמבלדור הנפלא, דמבלדור המושלם, דמבלדור האצילי, דמבלדור שמציל כל תלמיד בכל מחיר, אבל רק אם יש לו נבואה על שמו וצלקת על המצח במקרה..." "אתה, אתה, שלא תדבר עליו ככה!" הארי ממש ג'ינגל מרוב זעם. הוא צעק ושלף את שרביטו. חלק מהצופים התנשפו וצעדו אחורה. צפייה במופע השפלה של אוכל מוות לשעבר זה משהו אחד, אבל מעורבות בדו קרב זה דבר אחר לגמרי. דראקו לא הזיז שריר. היה נראה שהוא רגיל שמכוונים עליו שרביטים, ובעיניו היו רק אימה ועצב. שני הילאים שעמדו מרחוק ניסו לפלס דרך בקהל, אבל הם לא הצליחו לעבור את כל האנשים. הארי המשיך לצעוק "דמבלדור הציל את כולם! את כולם, חתיכת חרא! ואתה הלכת ורצחת אותו! הוא הציל כל תלמיד בהוגוורטס!!" אחיזתו של הארי בשרביט התהדקה, פרקי אצבעותיו הלבינו. קצה השרביט של הארי רעד מרוב עצבים "הוא לא הציל אותי" אמר מאלפוי בשקט, בטון חלול ומת, שגבר איך שהוא על הצעקות של הארי והשקיט אותו לגמרי בבת אחת "אם אתה מתכוון לסחיטה בשנה השישית..." הוא סינן מבעד לשיניים מהודקות. דראקו צחק. "השנה השישית? הו- לא, הארי, אני לא מדבר על השנה השישית. אני מדבר על אמא שלי, שלא אהבה אותי מספיק כדי לגרום לאבא שלי להפסיק, שלא אהבה אותי מספיק כדי לתת לי לברוח. אני מדבר על אבא שלי, שלא אהב אותי מספיק בשביל למנוע עוד לחש משנה תודעה, עוד שיקוי אפל, עוד לחש זיכרון, עוד סמים, עוד סכינים, עוד קללה אפלה... אני לא יכולתי להוריד בגדים ליד אנשים אחרים עד שלמדתי לחש שיעלים את הצלקות, שלא ידעתי בכלל מאיפה קיבלתי אותם! רק ידעתי שאני מפחד אינסטנקטיבית מכל דבר שקשור לבית שלי. מכל מקום שאני אמור להרגיש בו מוגן. מכל אדם שהכרתי.. זאת הייתה מסורת. המסורת המופלאה של בית מאלפוי. אם תפתח ספר תוכל לקרוא על 'טקסי הדמים של בית מאלפוי'. ככה מגדלים רוצחים בדם קר, שיעשו בדיוק את אותו הדבר לילד שלהם" הארי בבירור היה מזועזע, אבל דראקו לא הרפה "ואני כל הזמן הייתי כל כך מסומם, כל כך מפוצץ בלחשי זיכרון שלא ידעתי מה השם שלי אפילו חלק מהזמן. לא סבלתי מגע. פחדתי מכל בן אדם אחר. ודמבלדור ידע, אתה ידעת את זה? בשנה הראשונה הוא זימן אותי למשרד שלו" מאלפוי ליקק את שפתיו העצבנות, הקול שלו רועד "הוא הכניס אותי פנימה ובכה. הוא ניסה לחבר משפטים, מילים, משהו, אבל הוא לא הצליח. אז הוא הכיר לי את ההגיגית. כאילו שיכולתי לברוח כל כך בקלות. כל לחשי הזכרון.. איך יכולתי להפטר ממשהו שלא ידעתי שהוא קיים בכלל? דמבלדור לא הציל אותי. הוא לא נתן לי להשאר בחופשות, הוא לא לקח אותי מההורים שלי, הוא אפילו לא פרסם את מה שקרה לי. על פי החוק, זאת היתה מסורת קסומה, ולאיש אסור להתערב במסורת קסומה של בית אצולה. ההורים שלך אהבו אותך מספיק בשביל למות בשבילך, פוטר. למות. אבא שלי לא אהב אותי מספיק בשביל להניח את השרביט שלו" מאלפוי גילה שדמעות זולגות על לחיו. גם העיניים של הארי היו לחות. "דראקו, אני... אני לא ידעתי" "גם אני לא" דראקו התנשף בכבדות אחרי כל הצעקות, כאילו הוא סיים לרוץ מרתון "גם אני לא. אבל לפני כמה שנים אבא שלי מת. מיד כשגיליתי שאבא שלי, שאהבתי כל כך, מת. כל לחשי הזכרון התנפצו בבת אחת. כל זכרון אפל שב אליי כאילו הוא קרה ברגעים אלה ממש. אני עדיין לא יכול להחזיק את הילד שלי, אני אפילו לא יכול להיות איתו באותו חדר בלי שאני ארגיש את הדחף הקסום הזה להתחיל את הטקס איתו... אני נאבק בהתניות הקסומות ולחשי הענויים האלה כל יום, כל שעה, כל דקה. אני... אני צריך לזוז" הרכבת צפרה לידם ואותתה שהיא עומדת לצאת, אבל סביבם היה מעגל של צופים סקרנים שעמדו בשקט, בלי תנועה. ההילאים הפסיקו להלחם בקהל והקשיבו גם, מרותקים . חלק מהצופים דמעו בגלוי, מבינים איך המלחמה נראתה מהצד השני. ילדים הביטו למעלה אל הוריהם, מבולבלים, לא מבינים למה הם מתרגשים מדראקו מאלפוי, אחד הרעים מהמלחמה האחרונה. זה מה שההורים שלהם תמיד אמרו. אז למה הם בוכים בשבילו עכשיו? "רק יש לי הערה אחרונה למחלקת אכיפת חוקי הקסם, פוטר" אמר מאלפוי בקול שבור "שלוש קללות שאין עליהם מחילה? זה כל כך נאיבי. כל כך חמוד. יש הרבה יותר קללות שאין עליהם מחילה" הארי פתח את פיו, ואז סגר אותו באלם, לא יודע מה להגיד. למולו דראקו התחיל להתקרב לרכבת. לבסוף הוא התאושש ואמר בקול רועד "דראקו, דראקו, חכה!" דראקו נעצר, אבל לא הסתובב. "אני שמח שאתה הולך ללמד את הילדים שלי התגוננות מפני כוחות האופל. אין מי שיותר מבין ממך את המלחמה הזאת. אני מצטער, דראקו" "אתה מצטער?" דראקו צחק צחוק יבש עם הגב אליו "על מה? היינו ילדים. מה כבר יכולת לעשות? אפילו המוגלגים בבית שלך לא היו נחמדים כל כך, שמעתי. לא הייתה יכול לעשות כלום. אף אחד לא יכל" דראקו לא הסתובב, אבל אפשר היה לשמוע שהמילים של הארי נגעו בו מאוד. "בכל מקרה, תודה, הארי" הוא אמר.
...
זה היה המורה הראשון להתגוננות מפני כוחות האופל שהחזיק מעמד יותר משנה,. הראשון מאז שטום רידל קילל את המשרה.

[Marlene McKinnon]

וואו.
אין לי מילים. פשוט וואו.
אף פעם לא חשבתי על הילדות של דראקו ככה.
פשוט מושלם.

[וויליאם אגנס]

א-
אאאאא-
אני המום.
אין, אתה כותב נהדר, מרגש, מחבר אותי לדמות ו-
אוף, אז בתור מנהל הפורום, אני תריך לומר לך להעביר ביטוא על הטופס וכו', אבל נו, זה לא עינוי כמו של לוציוס, נכון?
דראקו מבחינתי הוא הדמות הריאלית, הדמות שאני הייתי עושה אותו הדבר במקומה.
לחשוב עליו כמי שסבל מכאלו התעללויות...
אולי זה מה שגרם לו להיות כל כך אמיתי.
בלי מחילה, וויל.
בעצם, עם מחילה. או-
טוב, נו.
ביי!

[Amy Santiego]

וואו
אחד הפיקצרים הכי טובים שקראתי!
את.ה כותב.ת מדהיםםםם!
נהנתי מאוד לקרוא את זה!
אבל, הייתי ממליצה לך להעביר ביטוא, ולעשות "אנטר" בין השורות