קסם הוא מגיפה, מה אם טום רידל היה נולד סקיב?

יפה מאוד,אשמח שתמשיך מאוד אהבתי את העלילה של הפאנפקיק

פרק 7 – תגליות והפתעות

בימים שלאחר מכן , טום רידל ישב בספרייה אף זמן רב יותר מהרגיל. כעת, לאחר שראה מה דעתם של קוסמים עליו ועל בני מינו, אסור היה לו לנוח על זירי הדפנה. "זה אנחנו או הם, זה אנחנו או הם." המשיך לומר לעצמו שוב ושוב, מזכיר לעצמו כי קוסמים באמת ובתמים רואים את עצמם כנעלים על שאר האנושות – מחשבה מגוחכת, כמובן. לקוסמים אין טכנולוגיה, הם לא יודעים אפילו מהו מטוס , שלא נדבר על רובה. הם חושבים כי באמצעות מקל עץ ודקלום כמה מילים, יוכלו לשעבד את שאר האנושות. אך טום רידל ידע כעת את האמת – המוגלגים חייבים לחסל את הקוסמים, עד האחרון שבהם, אחרת גורלם יהיה עבדים במקרה הטוב , ומתים במקרה הרע.
הוא ישב וחשב איך יוכל לגבש תוכנית שאפתנית שכזו. טום רידל לא השלה את עצמו, הוא לא יוכל לממש את מזימתו לבד. ללא צבא המאבק נגד הקוסמים יהיה חסר סיכוי. אך כדי לגבש צבא, הוא חייב קודם כל לגבש נתינים נאמנים. טום נזכר בארגוס פילץ'. ארגוס היה מועמד טבעי למזימתו. אימו האיומה, הקנאה שהספיקה לשכוך באחיו, כל אלו היו זרזים טובים מספיק כדי לרתום את ארגוס למזימתו. ואולם, טום רידל לא הכיר עוד חסרי קסם שהכירו את עולם הקוסמים.

הוא הציץ בשעונו, השעה הייתה שש בערב, כלומר בינס מחכה לו במשרדו. טום סגר את 'הוגוורטס תולדות', והחזיר אותו למקומו המדויק. כשיצא מן הספרייה לא שכח להביט בעיניה של מדאם אלקטרה ולהניד את כובע הברט שחבש לעברה.
הספרנית הצעירה רטטה בהתרגשות. טום חייך לעצמו, כמה קל להקסים מישהי באמצעות מחווה שולית וחסרת כל היגיון. ועדיין, פעולות כאלה עבדו היטב בשבילו. לא רק עם מדאם אלקטרה, אלא גם עם ויקטוריה לייסטרנג', שלאחר המפגש הקודם בבקתה שלו, שבה לבקר אותו כעת כבר מספר פעמים.
הוא למד ממנה רבות על עולם הקוסמים, ובעיקר על התככים בין משפחות טהורי הדם. טום רצה לשנוא אותה – הרי היא מכשפה, אך ויקטוריה לייסטרנג' הייתה כלי שימושי והיא נראתה כאילו היא באמת ובתמים מנסה לפצות על העוול שעשו הקוסמים לבני מינו, ולכן טרם החליט מה דעתו עליה.
טום צעד במסדרונות בית הספר, מביט באיורים המכושפים שעקבו במבטיהם אחריו. הוא הרגיש כמו נטע זר. אדם חסר קסם סביב כל כך הרבה קסם. זה גרם לו לצמרמורת. הוא כבר חלם כיצד העלה על מוקד את הטירה הארורה הזו, על כל יושביה הסוטים. אם רק היה יכול לבצע זאת...

טום הגיע אל הדלת ונקש בה קלות, ממתין למענה.
"יבוא." נשמע קול רועד לאחר רגעים מספר. טום פתח את הדלת וראה את פרופסור בינס מרחף אל מה שהיה כיסא עץ רעוע וללא ספק שבור. לא היה שום צורך לתקן את הכיסא – בלאו הכי פרופסור בינס לעולם לא יתיישב עליו.
"ערב טוב , פרופסור." אמר טום בנימוס, ובינס חייך אליו בחום. "היכנס נא נערי, היכנס." אמר בינס.
"מה שלומך, טום היקר?" שאל פרופסור בינס והחווה בידו על קערת עוגיות. טום סירב לעוגיות העבשות והמצחינות כמו בכל פעם. מסתבר שרוחות רפאים מסוגלות ל"טעום" מזון ברמה מסוימת, כל עוד המזון עבש ומלא ברימות – אף אדם חי לא יעז לגעת בו.
"שכחתי , כמובן.. " אמר בינס והתנצל,
"אין לך על מה להתנצל. זה אצילי מצידך להמשיך ללמד עשרות שנים גם לאחר מותך. דורות רבים של קוסמים חייבים להם את השכלתם על עולמנו וההיסטוריה העשירה שלנו בזכותך." דקלם טום אוטומטית. מילותיו כצפוי גרמו לבינס להתמוגג. כמה יעילה החנופה, חשב טום.
"ובכן נערי, שנמשיך?" שאל בינס, וטום הנהן.
"היינו בשנת 1612, כאשר מרד הגובלינים הראשון החל בהוגסמיד.." התחיל לומר בינס, " נכון, טוגק השני הנהיג את מרד הגובלינים נגד הקוסמים, לאחר שאחיו גורקוס נהרג בידי כנופיית קוסמים. הם שדדו ממנו את חרב הגובלינים עם אבני הספיר המשובצות לנדנה." אמר טום ובינס פער את עיניו בהתרשמות, "ומדוע אבני ספיר , נערי?"
"החרב הייתה אמורה להוות אנטיתזה לחרבו הגנובה של רגנוק הראשון." אמר טום ובינס חייך , "אתה מדבר כמו גובלין. קוסמים יגידו מיד כי מדובר בחרבו של גודריק גריפינדור."
"אה כן, אך ההיסטוריה נכתבת על ידי המנצחים, לא כך פרופסור? מאין לנו שגריפינדור אכן ביקש מרגנוק הראשון לייצר עבורו את החרב, ואז רגנוק קינא וניסה לגנוב אותה בחזרה. בכל מקרה מהספר "כל מה שרציתם לדעת על גובלינים ולא העזתם לשאול," נכתב כי הגובלינים רואים ביצירותיהם שייכות למי שייצר, ולא למי שקנה אותם. כך שגם אם גריפינדור ביקש לקנות את החרב מן רגנוק, הרי שבעיני הגובלינים חרבו של גריפינדור מעולם לא הייתה שייכת לו." אמר טום , ובינס מחא כפיים , עד כמה שיכל במצבו, "יפה מאוד נערי! יפה מאוד. אני מצר על כך שאתה לא תלמיד שלי טום, יכולת להצטיין בהיסטוריה של הקסם..."
"פרופסור, אוכל לשאול אותך שאלה?" שאל טום, ובינס הביט בו בחיבה, "שאל בני... שאל..."
"פרופסור... רציתי לדעת מה אתה יודע על אבי, טום רידל האב? אני רק יודע שהוא קוסם, ושהוא למד כאן... אבל למרות זאת לא מצאתי את שמו ברישומי בית הספר... אני לא מצליח להבין למה."
בינס בחן את טום, ולבסוף דיבר, "צר לי טום, אך מעטים התלמידים שזכרתי את שמותיהם במשך השנים הרבות שאני מלמד כאן... לצערי ההיסטוריה של הקסם איננו מקצוע נחשק בבית הספר. רבים מן התלמידים מעדיפים את עבודת השרביט על פני להשכיל ולהרחיב את אופקיהם."
"זאת אומרת שאינך יודע מי היה אבי?" שאל טום בתסכול.
"למען האמת... לא. אם אביך הוא שושלת לקוסמים, למה שלא תחפש את משפחת רידל ברישומי בית הספר? אולי שם תמצא מה שאתה מחפש? או, אפשרות נוספת היא חיפוש בחדר המדליות. אולי מישהו מבני משפחתך זכה בפרס כלשהו בימי בית הספר, וכך תוכל לקשר בינו לבינך."
טום ידע שהצדק עם בינס, אך לא יכל להסתיר את אכזבתו מן המורה הוותיק. הוא היה בטוח כי הוא בניגוד למורים האחרים, יעזור לו. טום הודעה לבינס וחזר אל הבקתה שלו. הוא הכין לו כריך לארוחת ערב, לאחר שפספס את ארוחת הערב באולם הגדול, וחיכה להזדמנות שלו ללכת לחדר המדליות. הוא העדיף לעשות זאת סמוך לחצות – כאשר תלמידים חטטנים לא יראו אותו – ובראשם חבורת הסלית'רנים של סרפנוס מאלפוי. לא שפחד להתעמת איתם, אך הוא העדיף בכל אשר קשור לאביו ומוצאו – להיות חשאי. כאשר השעה הייתה קרובה לחצות , הוא יצא מן הבקתה וצעד חזרה אל עבר הטירה. ההליכה הייתה שקטה, ולמעט היתקלות אחת עם פיבס המפחידן, לא נתקל באף איש סגל. פיבס ניסה לעשות על טום את אחד מתעלוליו האינפנטליים בימיו הראשונים שלו בבית הספר. אך טום רידל הבהיר מהר מאוד למפחידן שהוא בניגוד לתלמידים, לא מפחד ממנו. המפחידן עד מהרה החליט להתעלם מטום רידל.
טום כבר חשב שכל הטירה תהיה לרשותו הלילה, וכשעבר במסדרון המוביל חדר המדליות הבין שהלילה, הוא לא לבד. צללית גדולה של אדם נראתה מבעד לאור אחד הלפידים הסמוכים לכניסה אל חדר המדליות.
טום התחבא בין שני שריונות אבירים וחיכה שהדמות תלך. כאשר היה נראה שהדמות הולכת אל כיוונו, הוא התכווץ וקיווה שלא יבחין בו – הוא בהחלט התעניין מי זה שמנסה בניסיון נואש שלא יבחינו בו- כנראה תלמיד. ותלמידים סוררים בלילה אולי יפיקו לו תועלת. טום חיכה בסבלנות שהדמות תחלוף על פניו, אך לא ציפה לראות את מי שראה. רובאוס האגריד צעד במסדרון בניסיון להיות חשאי- ניסיון שהיה מוצלח כמו של פיל שמנסה להסתיר את עצמו מאחורי שיח.
טום רידל הסתקרן – מה יש להאגריד לחפש הרבה מעבר לשעות המותרות לשוטטות בלילה? הוא החליט לוותר על חדר המדליות – תמיד יוכל להגיע לשם בלילה אחר. הזדמנות לראות מה מעשיו של האגריד אולי לא תחזור. הוא נזכר בדבריו של הוליסטר כשהלכו להוגסמיד , "הדבר הזה שלך.." מה היה הדבר הזה?
טום עקב בחשאיות אחרי האגריד. הוא חשב שהאגריד יצעד לכיוון המרתפים אולי, או לאחד מן המעברים הסודיים, אבל כשהאגריד יצא מן הטירה וצעד לכיוון הבקתה שלו , הוא נדהם. האם האגריד רוצה לבקר אותו? ואם כן, יבחין מיד שהוא לא נמצא בבקתה.. אבל אז האגריד עקף את הבקתה של טום והמשיך אל תוך היער האסור. טום נדהם מתעוזתו של האגריד. נכון, תלמידי גריפינדור אמורים להיות אמיצים, אבל טום לא היה בטוח אם האגריד באמת אמיץ או סתם מטומטם. האגריד הביט לכל עבר, מוודא כי הוא לבד, אך לא הבחין בטום שהתחבא מאחורי עץ ומשגיח עליו.
ואז אחרי שווידא שהוא לבד, האגריד לחש, "הרעגוג! הרעגוג! פה אתה? הבאתי אוכל טעים לך , חמוד! "
אז טום הבחין שהאגריד אוחז בדבר מה בידו, היה זה נראה כמו גוש בשר.
לפתע נשמע רחש בין השיחים, ואז מתוך השיחים יצא הדבר האחרון שטום ציפה לראות. עכביש מפלצתי, בגודל של כדור כדורסל, עיניו הנוצצות באור הירח הביטו בהאגריד. העכביש הבריש את רגלותיו השעירות, מרקד הנה והנה כאשר האגריד משליך לעברו את נתח הבשר שהביא עבורו.
טום התחלחל כאשר העכביש זלל בראוותנות את נתח הבשר.
"מה לעזאזל אתה מגדל פה , האגריד?" לחש לעצמו טום. הוא עוד יתעמת עם הנער המגודל בעתיד, אבל בינתיים העדיף לשמור את המידע הזה לעצמו.



טום לא הצליח להירדם בלילה. מדוע רובאוס האגריד מגדל עכביש מפלצתי, ומאכיל אותו בבשר? מה מטרתו של האגריד? האם ייתכן שהאגריד לא תמים ורפה שכל כמו שחשב? ייתכן שהסיבה שהוא מגדל עכביש פשוטה יותר ולא מסיבה אפלה כלשהי?
טום כבר החליט אמש לא לדווח על האגריד ועל מעלליו, יהיו כוונתיו אשר יהיו. כל עוד הוא מחזיק בחיה בשולי היער האסור, ודואג להשביע אותה, לא נשקפת לו סכנה. באשר לשאר התלמידים , חייהם היו חשובים לו כקליפת השום. דם קוסם שנשפך היה דבר מבורך, אחרי הכול.
טום לא שכח גם מדוע יצא אמש החוצה. המטרה האמיתית שלו הייתה אחרי הכול למצוא מידע על אביו. הוא ייצא הלילה שוב, מתוך הנחה שהאגריד לא יסתכן לילה אחרי לילה לצאת החוצה. הוא לא חשש מהאגריד , אבל לא רצה שהאגריד יידע שגילה את סודו.

לאחר שטום סעד בארוחת הבוקר, תוך כדי הקפדה של שליחת מבט פלרטטני לויקטוריה לייסטרנג' שישבה לבדה הפעם בשולחן של סלית'רין, הוא הלך אל עבר החממות, על מנת לעזור לפרופסור גרניום בטיפוח הצמחים הרבים שלה.
פרופסור גרניום התמוגגה מטום רידל, שהרי טיפול בצמחי קסם לא היו חלק ממשרתו, ואולם תמיד מועיל לעזור לסגל המורים, מי יודע מתי יזקק למשהו מצידם?
טום עסק בשלל עבודות משעממות לאורך היום, וכאשר ראה כי יום עבודתו הסתיים, החליט לחזור אל הבקתה שלו. אך לפני שהספיק לעשות זאת, נתקל בויקטוריה לייסטרנג' בכניסה אל עבר הספרייה.
"היי טום , אני מקווה שאני לא מפריעה." אמרה בביישנות.
"לעולם לא, אני תמיד שמח לראותך." אמר טום אוטומטית.
" אני יכולה לדבר איתך? בפרטיות?" שאלה ויקטוריה תוך כדי שהביטה לכל עבר על מנת שלא יוכלו לראות אותם. "אולי, בפנים?" שאלה והצביעה אל הכניסה אל הספרייה.
טום משך בכתפיו, "בוודאי."
כאשר נכנסו לספרייה, מדאם אלקטרה הזעיפה פנים כאשר ראתה שטום הפעם מלווה בלווייתה של ויקטוריה לייסטרנג'.
הם בחרו באחד השולחנות המבודדים יותר שהיו באחת מפינות הספרייה. השעה הייתה שעה בה תלמידים רבים פוקדים את הספרייה, אך טום כבר ידע שזהו הזמן הטוב ביותר להיטמע – כשיש תלמידים רבים כל כך , לא מבחינים בך.
"מצטערת שאני ככה חשאית, אבל רק ככה אני יכולה לוודא שאף אחד מהבית שלי לא ישים לב שאני מדברת איתך," אמרה ומיהרה להוסיף כשראתה את הבעת פניו של טום, "לא בגלל מי שאתה! אלא בגלל שזה נוגע אליך..." אמרה ויקטוריה במבוכה.
"המשיכי." אמר טום בקור, הוא עדיין כעס על דבריה של ויקטוריה.
"טוב, אתמול בלילה ישבתי בחדר המועדון. סרפנוס מאלפוי ישב עם אייברי, גרגור ורודולף. הוא סיפר להם שאתה והוא הלכתם מכות ליד איש החזיר... זה נכון?" היא שאלה בדאגה.
טום הנהן, לא היה טעם לשקר כעת. "הייתה לי הרגשה שזה נכון... טום, הם מתכננים לנקום בך. אני לא יודעת מה בדיוק הם רוצים לעשות, אבל הם אמרו שהם יגרמו לך לעזוב את הוגוורטס."
"אני לא מבין למה את מספרת לי את זה ויקטוריה. חשבתי שאת וסרפנוס חברים..." אמר טום, שוקל מה מטרתה האמיתית של השיחה הזו.
ויקטוריה הסמיקה קשות והביטה על כפות ידיה, "אני וסרפנוס התרחקנו האמת. אני חושבת שהוא יודע שביקרתי אותך בבקתה שלך. וחשבתי.. חשבתי שאנחנו חברים." אמרה ויקטוריה בשקט.
טום הופתע, הוא לא ידע שויקטוריה רואה בו חבר. האם היא יודעת מה דעתו עליה ועל שאר הקוסמים? ברור שכן.
"אני לא דואג מסרפנוס. אם הוא ינסה משהו, הוא ישלם ביוקר." אמר טום בביטול.
"אבל טום! הוא קוסם! הוא יכול להטיל עליך קללה או משהו... אתה לא תוכל להגן על עצמך!"
טום הביט בעיניה של ויקטוריה, "את באמת חושבת שבגלל שאני סקיב אני חסר אונים?"
"ברור שלא, אבל..."
לפתע שמעו השניים בכחכוח גרון, מעליהם עמדה מדאם אלקטרה , משלבת את זרועותיה ומביטה בזעם בשניים.
"זו ספרייה! הדיבור אסור כאן!" אמרה נחרצות, "החוצה! מיד!"
"אז מה? כולם מדברים פה תמיד בשקט, לא הפרענו לאף אחד..." התרעמה ויקטוריה.
"החוצה!!!"
טום וויקטוריה עזבו את הספרייה, בעוד טום מנסה להתנצל בפני מדאם אלקטרה, שכנראה המראה שלו ושל ויקטוריה יחד הכעיס אותה יותר מדי.
כשיצאו מן הספרייה, טום הופתע לראות את ויקטוריה מצחקקת.
"בחיים לא ראיתי את מדאם אלקטרה מגיבה ככה לאנשים שמדברים! מה עובר עליה?"
טום חייך אל ויקטוריה, "יש לי הרגשה שזה קשור אליי."
"בכל מקרה, תודה שאמרת לי ויקטוריה. אין לך מה לדאוג, אני לא מפחד מסרפנוס או משאר החברים שלו."

ובדיוק שטום חשב שלא יקרה עוד דבר מעניין באותו יום, כשחזר אל עבר הבקתה שלו ראה ינשוף העומד על אדן החלון, ומכתב קשור לרגלו של הינשוף.

טום הסיר את המכתב מרגלו של הינשוף, וקרא:

בוא הערב אל משרדי, עלינו לשוחח

פרופ' אלבוס דמבלדור.

המשךךך

פרק 8- דמבלדור

טום רידל פסע שוב ושוב בבקתתו. מה בדיוק פרופסור דמבלדור רוצה ממנו? האם הוא יודע על התקרית שלו עם ספרנוס מאלפוי? הייתכן שראה אותו בינשופייה? לא ייתכן... טום ווידא כי יש לו אליבי מושלם. הוא סגר את כל הקצוות. או לפחות כך חשב... מכל הסגל בבית הספר הוגוורטס, טום חשש אך ורק מדמבלדור. אפילו המנהל דיפט נשבה בקסמו האישי. אך דמבלדור ראה את טום ושנאתו העזה לעולם הקסום, לעולמם של הסוטים. הוא לא יכול להעמיד פנים כי שינה את דעתו, דמבלדור היה חכם מכדי ליפול בפח. בשבועות האחרונים טום עקב בקפידה אחר כל צעד של אלבוס דמבלדור. הוא ראה כיצד המורה לשינויי צורה הוא ללא ספק הקוסם המוכשר ביותר מבין סגל המורים. וזה בדיוק מה שהרתיע אותו. לטום לא היה רצון לרכוש את דמבלדור כאויב. לא כרגע , על כל פנים. טום לא יוכל להתעמת עם הקוסם הזקן כל עוד הוא לבדו, או לכל היותר צבא של שני אנשים יחד עם ארגוס.
על מנת לגבור על הקוסמים, ואלבוס דמבלדור בראשם, הוא חייב לפעול בעורמה ובחוכמה. הוא ידע היטב שכפי שעקב אחרי דמבלדור בשבועות האחרונים, הלה עשה זאת כמוהו, לאן שלא פנה, עם מי שלא דיבר, דמבלדור נעץ בו מבט סקרן במקרה הטוב, וחשדן במקרה הרע.
כאשר הגיע הערב, ליבו של טום פעם בחוזקה. הוא לא יכול היה לשקר לעצמו. זה זמן רב לא הרגיש את הרגש אותו חש כרגע.
פחד. אכן, טום רידל פחד מהצופה לו כעת. הייתכן שהרחיק לכת מדי?
הוא צעד לכיוון הטירה, אל עבר המשרד היחיד אותו לא פקד עדיין. המשרד של המורה לשינויי צורה. כאשר עמד אל מול דלת האלון הסגורה , נשם עמוקות ודפק בנימוס על הדלת.
"יבוא." נשמע קולו הרגוע של אלבוס דמבלדור. הקול ששנא כל כך...
טום פתח את הדלת והציץ בחשש אל תוך משרדו של דמבלדור. דמבלדור ישב אל שולחנו, ידיו שלובות זו בזו. "היכנס נא, טום." אמר דמבלדור וחייך לעברו.
טום נכנס אל המשרד והביט סביבו. כל כך הרבה דברים מוזרים היו באמתחתו של המורה הזקן. מכשירים כסופים ומזמזמים, שלא היה לטום מושג מה שימושם. על גבי שולחנו של דמבלדור ניצב כלי כסוף אותו כן הכיר, המכשיר שכיבה את אורות הרחוב בו נפגש עימו, אותו מפגש שנדמה כאילו התרחש לפני שנים רבות.
הדבר שסיקרן את טום יותר מכל היה העוף המוזר שנמנם לו על מוט בכלוב ציפורים פתוח. העוף היה אדמדם ויפהפה, אך לא דמה לשום עוף שטום ראה אי פעם.
"פוקס הוא עוף חול, טום." אמר דמבלדור והחווה בעיניו לגבי העוף המוזר, כאילו שמע את מחשבותיו של טום רידל. לרגע מחריד אחד טום נבהל כי אולי דמבלדור באמת שומע את מחשבותיו, כי כאשר חשב על סרפנוס מאלפוי , אמר דמבלדור , "אל נא אל תחשוש טום. לא קראתי לך בגלל העימות בינך לבין מר מאלפוי, אם כי אני בהחלט מרגיש כי בתור שומר קרקעות אתה מוצא את עצמך יותר מדי מעורב בחייהם של התלמידים טום. אל תשכח כי אתה חלק מסגל בית הספר..." הוא אמר ועיניו ברקו.
בתגובה הקפיד טום לסגור את ראשו ולחשוב על כלום.
"כמו.. כמובן אדוני. אל תשכח אבל כי התלמידים חלקם בני גילי. אני בטוח שתעדיף שלא היה בודד וארכוש חברים חדשים, לא כך?" אמר טום.
"אני בהחלט מקווה לכך טום, אך לא זומנת לכאן בשל כך, כפי שאמרתי." אמר דמבלדור והחווה בידו אל עבר הכיסא ממולו. טום התיישב והביט בעיניו התכולות של דמבלדור.
"שוחחתי עם פרופסור בינס אמש, טום. הוא אמר לי כי אתה מנסה לגלות עוד על משפחתך, הלא כן?"
טום הופתע. הוא לא ציפה כי לדמבלדור יהיה אכפת מכך שטום מחפש על מוצאו.
"אכן. לצערי החיפושים הרבים בספרייה לא הניבו דבר. לא מצאתי דבר על אבי ועל ימיו כתלמיד בהוגוורטס. גם רישומי בית הספר, ארוכים ככל שיהיו , לא עזרו לי עדיין. אני מבין שקוסמים חיים שנים רבות, כך שייתכן שאבי מבוגר יותר מכפי ששיערתי תחילה, אולי זו הסיבה." אמר טום ובחן את דמבלדור. פניו נותרו חתומות. טום שנא אך עם זאת העריך את הכישרון של דמבלדור לא לחשוף את קלפיו עד אשר יחפוץ בכך.
"אני מבין. אך טום, מה אם אתה טועה? מה אם אביך מעולם לא היה קוסם?" שאל דמבלדור את טום. טום הביט בדמבלדור בתדהמה, "לא יכול להיות. הוא חייב להיות קוסם." אמר טום נחרצות.
"ועדיין, מה אם הייתה זו אימך שהייתה מכשפה?" שאל דמבלדור , וטום נשך את שפתיו. המחשבה הזו עוררה בו חלחלה.
"לא, זה לא יכול להיות... היא הרי מתה בלידה שלי." אמר טום והביט בדמבלדור בחוסר אמון.
דמבלדור הנהן, "כן, כך שמעתי מסגל בית היתומים שלך."
"אז אתה יודע שזה לא נכון, מדוע להעלות השערה מקוממת שכזו?" שאל טום בכעס.
"טום, ייתכן שאתה חושב שקוסמים לא יכולים למות?" שאל דמבלדור ברוך, וטום נחר בבוז, "אני לא אידיוט. קוסמים הם בני אדם, גם אם חלקם חושבים שהם טובים יותר ממוגלגים. ברור שהם יכולים למות. אבל מוות מיותר כמו לידה, כל מכשפה יכולה למנוע זאת עם שרביט. קראתי על כך בספרים. קוסמים לא מתים בדרך כלל מדברים שהורגים מוגלגים.
דמבלדור נאנח בעצב, "ועדיין, זהו תרחיש אפשרי. אני רק מציע לך להרחיב את החיפוש על מנת לגלות את מוצאך טום."
כעת טום הביט בדמבלדור בסקרנות , "למה לך לעזור לי?"
"למה שלא ארצה לעזור לך?"
טום חייך, "זה לא סוד שאתה המורה היחיד שלא שש לקראתי פרופסור. מאז היום הראשון שלי בהוגוורטס, לא החלפנו מילה. אני בהחלט שם לב למבטיך החודרים בשעת הארוחה, פרופסור. אתה לא סומך עליי."
כעת היה זה תורו של דמבלדור לחייך, "אך טום, אתה זה שנמנע בכל מאודיך מלגשת אליי מן היום הראשון. נדמה שאתה חושש יותר משאתה מעז להודות מלשוחח עימי. המבטים נובעים מהעובדה הפשוטה כי סיקרנת אותי טום."
טום ניסה להעריך את מילותיו של דמבלדור. המהלך האחרון היה חכם, שני האנשים שישבו זה מול זה כאילו שיחקו שח אחד נגד השני, ותורו של דמבלדור דחק את טום אל עבר הפינה. אך טום היה חכם, הוא ידע כי כמו דמבלדור, גם הוא מסוגל להביט שלושה מהלכים קדימה.
"לא ייתכן כי השתניתי מאז אותו מפגש בבית היתומים?" שאל טום בתמימות מעושה, אך דמבלדור כמובן לא קנה זאת.
"שנינו יודעים כי התשובה לכך שלילית טום. אין זה מכבודך להמעיט בערכי." אמר דמבלדור בשקט. טום מעולם לא שמע את דמבלדור מדבר כך לאף אדם אחר.
"ועדיין. אין זה מעשי להמשיך ולשנוא את עולמכם בלי תכלית. על מנת לשרוד, היה עליי לקבל את החוקים שלכם ואת המנהגים שלכם. למרות שחלקכם ראויים לפיר האשפה של האנושות," אמר וחשב על סרפנוס מאלפוי, "רובכם לכל הפחות אינם מזיקים." היה זה כמובן שקר , אך טום האמין כי דמבלדור לא חש בכך.
"בכל מקרה, קראתי לך הערב כי ייתכן ואוכל לסייע לך בגילוי על משפחתך." אמר דמבלדור, ולראשונה באותו ערב, גופו של טום רידל נדרך בציפייה.
"אולם," אמר דמבלדור והשתהה לרגע , "עליי לבקש ממך משהו בתמורה." אמר דמבלדור וטום הביט בו בעניין. מה כבר יכול לבקש דמבלדור ממנו?
"עליי לבקש ממך לחדול מעימותיך החוזרים ונשנים עם מר מאלפוי וחבריו. טום נחר בבוז בתשובה. "האם ביקשת אותו דבר ממר מאלפוי?" אמר טום וביטא את השם מאלפוי בגועל.
"בהחלט. ובתור מורה אף הטלתי על מר מאלפוי עונש כאשר עבר על חוקי בית הספר. אך אתה חלק מסגל בית הספר ואינני מעוניין לבקש ממנהל בית הספר לסלק אותך. אני מאמין שלמרות הכל, אתה כן מעוניין להישאר כאן." אמר דמבלדור וטום נשך את שפתיו. דמבלדור כמובן שלא יודע על המזימה אותה מתכננים הסלית'רנים. אך טום יעדיף למות ולא להתחנן להגנה מקוסם. הוא יסתדר לבד.
"בסדר. אבל אם הם ינסו לתקוף אותי, אני אגן על עצמי, לא משנה מה תחשוב על כך." אמר טום ושילב את ידיו.
"אני בטוח שלא נגיע לכך." אמר דמבלדור וחייך אל טום.

טום יצא ממשרדו של דמבלדור, ראשו מוצף במחשבות. הייתכן שזו הייתה מלכתחילה המזימה של סרפנוס מאלפוי? האם הם מנסים לגרום לו להיות מסולק מבית הספר על ידי כך שיתעמת עם טהור הדם הנאלח?
וכיצד דמבלדור יעזור לו בגילוי על משפחתו? כאשר שאל אותו, דמבלדור סירב להסביר לו. היה מתאים לאיש הזקן להשאיר את טום מגשש באפלה.
טום החליט לעזוב לעת עתה את חדר המדליות. הוא יחכה לראות כיצד דמבלדור יסייע לו.
כאשר חזר באותו ערב אל עבר הבקתה שלו, חיכתה לו הפתעה.
וויקטוריה לייסטרנג' חיכתה ליד פתח הבקתה שלו.
"וויקטוריה. איזו הפתעה נעימה," אמר טום, איננו מסתיר את ההפתעה בפניו. "כבר מאוחר, עוד רגע תעבור השעה שמותרת לך להסתובב בשטח בית הספר," אמר טום ובחן את הנערה הבלונדינית בעיניו. "הכל בסדר?"
"טום, זה יקרה הלילה. אני לא יודעת מה בדיוק, אבל שמעתי את סרפנוס וגרגור. הם מתכוונים להפתיע אותך בבקתה שלך. טום, אני דואגת לך." אמרה וויקטוריה ולחצה בעדינות את ידו של טום רידל.
טום רידל סרק את פניה של הנערה המפוחדת. הוא האמין לה. הוא גם זכר את דבריו של דמבלדור... אם ייאבק בטהורי הדם בשטח הבקתה שלו, הוא לבטח יסולק מבית הספר. הוא לא יכול לחזור לעולם המוגלגים. לא עכשיו, שעה שהוא מנסה לגלות על מוצאו.
לפתע, עלה בטום רעיון.
"וויקטוריה, האם תסכימי לתת לי להיכנס לחדר המועדון של סלית'רין?"

וואו ממש יפה זה שאתה כותב סיפור שלם על טום רידל וממש אבל ממש מדייק בפרטים,מאוד אהבתי,מחכה שתמשיך את הפאנפקיק

פרק 9 – המרתף של סלית'רין

הגיע הזמן שטום ינצל את החולשה של וויקטוריה לייסטרנג' כלפיו. כבר זמן מה, מאז שנתקל בחבורת טהורי הדם, שטום היה צמא לנקמה, לערעור הסדר הקיים בעולם אותו שנא. לטום רידל נמאס שטהורי הדם חושבים שהם עליונים , וטום רידל סופסוף מצא פרצה לנקמה שרצה לנקום בסרפנוס מאלפוי. תחילה חשב כי האובדן של חיית המחמד האהובה של סרפנוס תביא לתוצאה הרצויה, אך מכיוון שלא כך קרה, טום ידע שעליו לנקוט בצעד קיצוני יותר. הוא רק לא ידע עד לבואה של וויקטוריה, כיצד יעשה זאת.
טום הלך מאחורי וויקטוריה בשקט ובמהירות, מביט מדי פעם מאחור ומוודא כי שניהם לבד. וויקטוריה גם היא הביטה אל מאחורי כתפיה, אל עברו של טום במבט לא ברור. האם הייתה זו חרטה, או שמא רגש אחר?
"אני מקווה שאתה יודע מה אתה עושה." לחשה וויקטוריה בחשש. "אל תדאגי, זו הדרך הטובה ביותר, את לא סומכת עליי?" שאל טום, וויקטוריה נרתעה בתגובה, הטון הנוקב של טום הבהיל אותה. "ברור שכן, אני פשוט מפחדת שמשהו נוראי ייקרה..."
טום חייך לעצמו. אכן משהו נורא עומד לקרות.
הם ירדו במדרגות אל עבר המרתפים החשוכים, עוברים את כיתת השיקויים של פרופסור סלגהורן. הקול היחידי שנשמע כעת היה הדהוד צעדיהם של וויקטוריה לייסטרנג' וטום רידל. לפתע וויקטוריה נעצרה. טום לא ראה סיבה לכך שנעצרו, והביט בקיר האבן הגדול שמלפניהם. וויקטוריה הסתובבה לעברו של טום והביטה בו בחשש, "אתה בטוח שזה רעיון טוב?" שאלה שוב, וטום הנהן בתשובה.
וויקטוריה נאנחה ולחשה, "זנבקרן!" לפתע, הקיר מלפניהם השתנה, ובמקום נפער פתח דרכו יכלו ויקטוריה וטום לעבור. וויקטוריה פתחה את הדלת, ושניהם נכנסו פנימה. טום חייך. כצפוי, בשעה כה מאוחרת חדר המועדון של סלית'רין היה ריק. ובזכות המודיעין שויקטוריה סיפקה לו, הוא ידע כי חדר המועדון של סלית'רין חשוך מספיק על מנת שגם אם מישהו יביט בו, הוא יתקשה לזהות כי מדובר בשומר הקרקעות, במיוחד לאחר שוויקטוריה העניקה לו את מדיה של סלית'רין (לחש פשוט שביצעה שינתה את הבגדים למידותיו, שאומנם היה יעיל אך הרגיז מעט את טום שנאלץ להיעזר בקסם). טום לא התמהמה להביט בחדר המועדון של סלית'רין, הייתה לו משימה לבצע.
"את תחכי לי פה למטה?" שאל טום, וויקטוריה הנהנה באיטיות.
"כן. טום... אתה מתכוון לפגוע בו?" שאלה וויקטוריה , נימה של חרטה עולה בגרונה. טום נאנח. למרות ששבה אותה בקסמו האישי, וויקטוריה עדיין התעקשה לעמוד על שלה. הוא יהיה חייב ללמד אותה לציית לו יותר בקלות.
"לא יותר מדי." אמר לבסוף והחל לטפס במדרגות אל עבר חדרי הבנים. טום עלה בגרם המדרגות והביט ובדלתות החדרים מצדדיו, עד אשר נתקל בשלט 'שנה שישית'. הוא כבר הושיט את ידו והתכוון להיכנס אל החדר, שלפתע שמע דיבורים מעבר לדלת.
"אתה חושב שזה יעבוד?" הוא שמע את קולו של גרגור.
"חייב להיות. וויקטוריה הטיפשה בטח רצה כבר לספר לו." הוא שמע את קולו של סרפנוס מאלפוי.
"מה קרה לה? היא תמיד הייתה בעד טוהר הדם, אפילו יותר ממך." הוא שמע קול נוסף, שאותו לא זיהה.
"אין לי מושג אייברי. היא כנראה התאהבה ביצור הדוחה הזה." אמר סרפנוס בגועל.
"אין מצב, וויקטוריה לעולם לא תהפוך לבוגדת דם." אמר גרגור בזעזוע.
" זה לא משנה, העיקר שהסקיב יחשוב שאנחנו מתכוונים לתקוף אותו הלילה! הוא בטח יושב עם הפיגיון המוגלגי שלו בתוך דיר החזירים שהוא קורא לו בית." אמר סרפנוס, ונשמע קול חזק של צחוק מבעד לדלת.
זעמו של טום רידל בעבע בתוכו, אך עם זאת לא עשה דבר. הוא חכם מכדי להתפרץ אל תוך החדר כאשר הנערים ערים. אין לו שום כוונה להיות מסולק מהוגוורטס לפני שיגלה על מוצאו.
"אתם יודעים שבינס מלמד את הסקיב שיעורים פרטיים?" לפתע אמר הקול שהיה כנראה קולו של אייברי.
"מה פתאום?" שאל סרפנוס, אך קול לא נשמע בתגובה. טום שיער כי אייברי משך בכתפיו.
"בינס מלמד אותו את ההיסטוריה של הקסם. למה לסקיב ללמוד היסטוריה?" שאל גרגור.
"זה באמת מוזר. אבל הסקיב הזה שונה מכל סקיב אחר. לפחות ככה אבא סיפר לי." אמר סרפנוס.
"אבא שלך מכיר סקיבים?" שאל קול נוסף בתימהון.
"לא באופן אישי, אבל משרד הקסמים מכיר את כל הסקיבים הידועים. רובם המוחלט חי לצידם של המוגלגים. רק מעטים חיים בקרב הקוסמים." אמר סרפנוס.
"אבל לדוגמא יש את האח הזה של הוליסטר פילץ'. הוא סקיב שגר בהוגסמיד. אמא שלו היא אחת מחברי הוועד המנהל. היא מכירה את אבא שלי." המשיך סרפנוס, "אבל אבא טוען שסקיב שחי בתוך הוגוורטס זה חסר תקדים. לא ברור לאבא למה דיפט הסכים לשכור סקיב בתור שומר קרקעות.
"אם תשאלו אותי, הסקיב הזה זומם משהו. השאלה היא, מה." אמר גרגור.
"שמעתי שהוא גדל בבית יתומים." אמר הקול נוסף, וטום פער את עיניו. הוא מעולם לא מסר את פרט המידע הזה לאף אחד בהוגוורטס. מי גילה להם? האם דמבלדור מסוגל לרדת כל כך נמוך?
"אתה מדבר שטויות נוט, עוד מעט יגידו שהוא היורש של סלית'רין!" אמר סרפנוס בביטול, והחבורה צחקה.
היורש של סלית'רין? חשב לעצמו טום.
"אבל תחשבו על זה רגע." אמר גרגור לאחר שהצחוק דעך, "כמה אירוני אם הוא באמת צאצא לסלית'רינים?"
"אין מצב." אמר סרפנוס, "טוב, הוא לא הגיע ממשפחה טהורת דם, אין משפחה טהורת דם בשם רידל שאנחנו מכירים, נכון?" אמר סרפנוס.
" אמא שלו יכלה ללמוד בסלית'רין." אמר נוט. טום זקף את אוזניו. אדם נוסף טוען כי אימו הייתה בעלת דם קסום, ולא אביו.
"אתם חושבים שאפשר להשתמש בדם שלו בשביל אשוח הדם?" שאל גרגור, ולרגע החדר דמם. לא היה לטום רידל מושג מה הוא אשוח הדם.
"אני יכול לשאול את בורגין כשנצא לחופשת האביב. הוא החזיק באשוח הדם לפני שקנינו אותו. הוא בטח יודע אם האשוח מגלה גם את ענפיו הרקובים יותר מדמם של בוצדמים או סקיבים." אמר סרפנוס.
"בחיי, תראו מה השעה! אם לא נקום מחר בזמן לשינויי צורה, דמבלדור יהרוג אותנו..." אמר נוט. החבורה מלמלה מילות הסכמה ואט אט קולות הדיבורים התחלפו בקולותיהם של אנשים המתנשמים בשנתם. טום חיכה עוד קצת עד אשר אזר אומץ, ונכנס פנימה אל עבר החדר של הסלית'רנים.
טום חיכה מספר דקות עד שעיניו התרגלו לחלוטין לחשיכה שבחדר. הוא הביט משמאלו ומצא את שחיפש- מיטתו של סרפנוס מאלפוי. על יד המיטה ראה כי מונח כלוב ציפורים על גבי שידת עץ, ובתוכה מגילת קלף. טום הסתקרן ושלף את פיסת הקלף מתוך כלוב הציפורים.
'לעולם לא אשכח אותך, חבר' היה רשום, ומתחת למילים הייתה תמונה של סרפנוס מאלפוי, על זרועו ינשוף אפרפר ואצילי למראה, עיניו הצהובות והגדולות מביטות על עבר המצלמה.
טום חייך לעצמו, הוא שמח לדעת כי סרפנוס לא התגבר על האובדן שלו. טום ניער את ראשו. הוא לא יכול לבזבז זמן. בכל רגע עלול להתעורר אחד מן הנערים ולראות כי אדם זר שוהה בחדרם. טום רידל החל לחפש בקדחתנות אחר מה שלשמו הגיע הלילה.
טום החל לחטט בחפציו של סרפנוס מאלפוי, אך לא מצא את שחיפש. הוא נבר במזוודתו של סרפנוס, ידיו ממששות את ספרי הלימוד, קדירה, וחפצים שונים ומוזרים שלא עניינו את טום כלל.
לפתע עיניו נחו על חפץ אחד שבצבץ בין הגלימות של מאלפוי. היה זה מעין עציץ אבן מוזר ומסתורי. מתוך העציץ בצבץ צמח קטן ומשונן למראה, עליו של הצמח , לחרדתו של טום רידל, פעמו כמו היו לבבות קטנים. אך במקום שהצמח יהיה נטוע באדמה, חומר מוזר היה בתחתית העציץ. החומר לא היה נוזל, אך גם לא מוצק. החומר היה יותר דומה למעין ערפל. טום כעס על עצמו. כעת לא היה הזמן להתעסק בשטויות. טום הניח בחזרה את העציץ והמשיך לנבור בין חפציו של סרפנוס, עד שלרגע קפא באימה.
סרפנוס זז ממיטתו , וטום רידל לא יכל לעשות דבר מלבד להביט בו בחוסר אונים. אך סרפנוס בסך הכול התהפך במיטתו. טום הביט לרגע נוסף במאלפוי ואז חייך. כאשר התהפך במיטתו התרוממה השמיכה שעטפה אותו, חופשת חפץ קטן שעל המיטה. טום הרים את השרביט ממיטתו של מאלפוי, מביט בו למספר רגעים. היה זה מוזר לאחוז בשרביט, החפץ שטום רידל כה שנא. החפץ שגרם לטום לחוש מושפל. החפץ שביצע כל כך הרבה דברים מחרידים. החפץ שהיה עיוות של הטבע.
הכעס פעם בעורקיו של טום רידל. הוא הציץ בשעונו. הגיע הזמן. הוא אחז בחוזקה בשרביט בשתי ידיו, מכופף את השרביט באמצעות שריריו לכיוונים מנוגדים, עד אשר נשמע קול פקיעה. השרביט נשבר לשניים. טום חייך לעצמו ושלף את הפגיון מכיסו, אותו פגיון אותו סרפנוס מאלפוי מוגלגי.
כמה קל יהיה לשסף את גרונו של הנער היהיר? כל שצריך הוא להעביר את הלהב על גרונו... טום דמיין בעונג כיצד זרזיף הדם ניגר מגרונו של סרפנוס אל עבר הכר, מטביע את סדיניו הלבנים, מכתימם בצבע השני... טום ליקק את שפתיו, הוא רוצה לבצע זאת. הוא מרגיש כי זו חובתו... טום החל להתקרב אל עבר ראשו של סרפנוס, אוחז בלהב בידו הימנית. סרפנוס נראה כה שלו כעת, מתנשם בכבדות, עיניו עצומות.
הלהב התקרב עוד ועוד אל עבר צווארו של מאלפוי. ליבו של טום רידל פעם מהר יותר ויותר. הוא עצם את עיניו, נזכר בעונג כיצד פילח את ליבו של חיית המחמד המטופשת של סרפנוס. הלהב כבר היה מתחת לאפו של מאלפוי, הבל פיו משאיר אדים על המתכת הקרה. טום נאנח, מתענג על איך רצח את הנער החצוף ההוא באותה סמטה, במה שנראה כאילו התרחש לפני שנים רבות...
טום הצמיד את הלהב לצווארו של סרפנוס. עוד קצת... עוד קצת כוח והלהב ייקרע את העור... הבשר... את העורק הפועם בחוזקה, נואש להזרים עוד ועוד דם אל עבר הגוף חסר התועלת אותו הוא משרת...
ואז טום שמע זאת. שיעול. הוא התעורר מהטראנס אליו נכנס והסיט את ראשו מהר ימינה, לעבר הקול. אחד הנערים השתעל בשנתו. אף אחד לא ראה אותו. הוא הביט בזרועו הצמודה אל עברו גרונו של סרפנוס. כמעט ונכנסה לדחף הרצחני שלו, כמעט וקרע לגזרים את הנער שכה שנא... אך לא היה זה הזמן.. לא... עדיין לא...
טום החזיר מהר את הלהב אל כיסו, מביט פעם אחרונה בסימן שהשאיר הלהב שלו על גבי צווארו של סרפנוס מאלפוי. עד הבוקר הסימן ייעלם, אך טום ידע כי סרפנוס כלל לא ישים לב לכך. הדבר הראשון שיגלה סרפנוס עם בוא הבוקר, זה שכעת הוא דומה יותר לסקיב מאשר לקוסם.

יפה

כבר שבועיים מחכה שמישהו יגיב כדי להמשיך את הסיפור! הקטע הזה שאסור לעשות שני פוסטים ברצף פשוט מטומטם

בכל מקרה - הפרק הבא הוא פרק 10

פרק 10- מועדון הסקיבים

השמועות על עזיבתו של סרפנוס מאלפוי את הוגוורטס התפשטו כמו אש בשדה קוצים. הסיבה האמיתית לעזיבתו הפתאומית לא הייתה ידועה לכל, וניתנו לכך מספר השערות מבין התלמידים, כמו למשל שסרפנוס לקה בפתאומיות באבעבועות דרקון, ועד לכך שהוריו החליטו להעביר אותו לדרומשטרנג. רק מעטים דיברו על כך כי סרפנוס הפך בין לילה לכמעט וסקיב – קוסם ללא שרביט נחשב לשום דבר בעולם המעוות הזה. טום רידל הופתע כי סרפנוס עדיין לא שב לכותלי בית הספר , אף על פי שעברו שבועות מאז ביקר בחדר המועדון של סלית'רין. עושרם הידוע לכל של משפחת מאלפוי, היה אמור להספיק על מנת שיוכל לרכוש שרביט חדש. טום הניח איפוא שעל מנת לא להביך את בנם הבכור, החליטה המשפחה לחכות לפני שיחזור אל בית הספר. או ייתכן, חשב טום רידל וחייך לעצמו, האיום המרומז על סרפנוס היה כה יעיל עד כי חששה המשפחה להחזיר את סרפנוס ללמוד. אחרי הכול, השרביט של התלמיד הנאלח נשבר רק מספר שבועות לאחר שחיית המחמד שלו נרצחה באכזריות. וודאי שלא היה מדובר בצירוף מקרים, כך חשבו, ואם כן, מי ייתן לכך ערובה שלא יקרה דבר לסרפנוס מאלפוי?
טום רידל אכן נאלץ להשתמש בכל כוח הרצון שלו על מנת לעמוד בפיתוי לבצע רצח נוסף. הוא ידע כי אין זה מעשי לבצע רצח שכזה במקום שאמור להיות המוגן ביותר. הוא גם ידע שויקטוריה לייסטרנג' תתנער מטום מיד, וקרוב לוודאי תספר לאחר מכן שהיא זו שסייעה לטום רידל להיכנס אל חדר המועדון. מכאן ועד למאסר ממושך הדרך תהיה קצרה.
לא... אם אי פעם יחליט לרצוח את סרפנוס מאלפוי, יהיה עליו לפעול בחוכמה. ויקטוריה לייסטרנג' אכן הזעיפה פנים לאחר שהבינה כי עזיבתו של סרפנוס קשורה לביקור הלילי שלו בסלית'רין. טום היה צריך להפעיל את מלוא קסמו האישי על מנת לשכנע את הנערה כי היה מדובר במעשה הכרחי, ורק כך יוכל לגרום לחבורת הסלית'רנים לחדול ממזימתם לסלקו מבית הספר. ואכן, עד מהרה היה נראה כי הסלית'רנים שכחו מטום רידל כאילו לא היה קיים. מנהיגם סרפנוס היה זה ששיכנע אותם מלכתחילה לזמום כנגדו. כעת, כשלא היה בתמונה הם חזרו לעסוק בלימודיהם ובקווידיץ', כך נראה.
טום, לעומתם, היה עסוק מאוד בשבועות שעברו מאז אותה תקרית לילית. הוא שב לפקוד את הספרייה אף יותר מן הרגיל, נחוש לדלות עוד ועוד פרטי מידע עליהם גילה כאשר צותת לסרפנוס וחבריו.
אחד הדברים שסיקרן את טום יותר מכל, היה המונח "היורש של סלית'רין". הוא גילה לאחר עיון מעמיק ב"הוגוורטס תולדות" כי סלזאר סלית'רין היה מהסוג הגרוע ביותר של קוסמים, אלו שהיו נחושים למגר את בני עמו של טום רידל, המוגלגים. הוא התנער מבני המוגלגים, דבר שאומנם היה מבורך, אך מהסיבות הלא נכונות. האגדה סיפרה כי לפני שסלזאר סלית'רין עזב את הווגורטס לתמיד, הוא החביא מפלצת לכאורה במחבוא בעומקי בית הספר, בחלל שנקרא על פי האגדה "חדר הסודות". האגדה סיפרה כי רק היורש של סלית'רין יוכל לפתוח את החדר ולשלוט במפלצת שבתוכה, ולחסל את כל בני המוגלגים שבתוך הוגוורטס. את מידע זה השלים מויקטוריה לייסטרנג'. מסתבר כי תלמידי סלית'רין העבירו את האגדה משכבה לשכבה במרוצת השנים, וכל תלמיד סלית'רין שמע על היורש. טום המשיך גם לחפש על מוצאו ברישומי בית הספר. עתה, לאחר ששוחח עם דמבלדור, ולאחר שצותת לסלית'רנים, הוא נכנע והרחיב את חיפושו גם אל משפחות קוסמים נוספות מלבד הניסיון לעקוב אחר שם המשפחה רידל. אם באמת ובתמים אימו הייתה מכשפה, הוא ייאלץ להרחיב את חיפושו.
אך עד עתה כל ניסיונתיו עלו בתוהו. לולא שמה של אימו, יהיה קשה מאוד לגלות מי הייתה – אלא אם יימצא רישום כלשהו על נישואים שהתרחשו בין טום רידל האב לבין אימו.
טום נאנח, החיפוש אחר מוצאו לא הניב אף פרי, עובדה שתסכלה אותו עד מאוד. הוא סגר את הספר האחרון שעיין בו, "תולדות תלמידי הוגוורטס במאה העשרים" והחזיר אותו למקומו. עד כמה ששנא את אלבוס דמבלדור, ייתכן שהקוסם הזקן יהיה בהחלט המוצא האחרון שלו.
כאשר יצא מן הספרייה (לא לפני ששלח מבט הרה משמעות אל עבר מדאם אלקטרה), המשיך אל מחוץ הטירה אל עבר החממות, על מנת להמשיך בעבודתו כשומר הקרקעות. בעוד הוא צועד אל עבר החממות, ראה את הוליסטר פילץ' ממהר אליו מן הכיוון הנגדי. "טום!" קרא הוליסטר ונופף לעברו.
"הוליסטר, מה שלומך?" שאל בנימוס.
"בסדר גמור, שמע, ארגוס שלח לי ינשוף אתמול, הוא שאל אם תוכל להגיע הערב אל "פונדק החזיר בהוגסמיד?" הוליסטר שאל, וטום הרים גבה.
"אם ארגוס מעוניין לפגוש אותי, מדוע שלח אליך ינשוף ולא אליי?" הוליסטר רק משך בכתפיו. "הוא אמר שתבין ברגע שתפגוש אותו."
טום הסתקרן. במהלך השבועות האחרונים טום התכתב עם ארגוס מספר פעמים, מספר לו על המתרחש בהוגוורטס. מנגד, ארגוס סיפר לטום על חייו האומללים עם אימו הנוראית, ועל המתרחש בעולם הקוסמים. טום אומנם יכול היה לעשות מנוי אל הנביא היומי, אך העדיף שלא לשלם מכספו ולפרנס עוד קוסמים.
אחד המקרים המעניינים שהתרחשו במהלך השבועות האחרונים, היה הרצח הנוראי של גובלין בשם קורטג, שהיה חבר בתנועת גובלינים שקרא להיפרדות מעולם הקוסמים. בדרך כלל טום לא התעניין בפוליטיקה, אך הידיעה על גובלין שנרצח על ידי קוסם עוררה בו עניין. כבר זמן מה השתעשע טום רידל במחשבה על מלחמה כנגד עולם הקוסמים, ועל אף סלידתו הראשונית מיצורים קסומים , טום לא יכול היה לשקר לעצמו. הגובלינים היו קורבן של הסוטים לא פחות מאשר הסקיבים. אם ירצה להילחם באותם סוטים, הוא יהיה זקוק לצבא, וצבא זקוק לבני ברית. טום נזכר באותו גובלין אשר פגש בגרינגוטס. אם רק יצליח לשכנע אותם בצדקת דרכו...
כאשר הגיע הערב, טום צעד אל הוגסמיד, נהנה מהעובדה שכאיש סגל, יכול היה ללכת אל העיירה מתי שיחפוץ בכך. ההליכה הייתה נעימה, כיוון שאף תלמיד חטטן לא צעד עימו אל עבר הוגסמיד. הוליסטר היה מאוכזב מעט שלא יוכל לראות את אחיו, אך לטום לא היה אכפת. הוא לא זקוק לחברתו של איש.
השעה הייתה שמונה בערב, והעיירה הייתה כבר מנומנמת, כאשר מלבד פונדק שלושת המטאטים, שאר החנויות היו סגורות. טום התקדם אל עבר ראש החזיר, נזכר בערגה באותה קטטה עם סרפנוס.
טום נכנס אל תוך הפונדק שהיה חמים ומזמין , בניגוד לקור המעיק שבחוץ. הפונדק היה אפלולי, כאשר מספר מועט של עששיות מנע אפילה מוחלטת. עובדה זו מצאה חן בעיני טום מאוד. הפונדק היה כמעט ושומם, כאשר מלבד זוג מבוגרים שישבו זה מול זה באחד השולחנות וקבוצה של אנשים נמוכי קומה בפינה הנגדית, לא היה אף אחד אחר בפונדק. אף אחד אחר, מלבד ארגוס פילץ' שישב עם עוד שלושה אנשים בני גילם , פחות או יותר. "טום!" קרא ארגוס בשמחה ונופף לעברו, מחייך חיוך רחב.
"שלום ארגוס. מי אלו שיושבים עימך?" שאל טום בעניין.
"תכף תדע." אמר ארגוס בממזריות.
טום התיישב ובחן את הנערים. הוא הסתקרן, כיוון שכמו ארגוס, גם הם לא לבשו בגדי קוסמים.
"ארגוס, מה קורה פה? למה קראת לי הערב?"
"אז ככה. לפני שבועיים ברחתי מהוגסמיד ונסעתי ללונדון." אמר ארגוס והביט בעיניו של טום. "לא יכולתי לסבול עוד רגע אחד עם התפלצת הזקנה, אתה מבין?" אמר ארגוס וטום הנהנן בעניין, סופסוף ארגוס מאס באימו האיומה. "היא פשוט החליטה שאוסף מטוסי הנייר המוגלגי שלי הוא השפלה לדם האצילי שלה, והחליטה לשרוף לי אותו, מול עיניי, באמצעות כישוף! אבל זה היה רק תירוץ, כי יום לפני כן אחרי שהיא קראה בקול על רצח הגובלין ההוא כמעשה צדק, אמרתי לה שחבל שהגובלינים לא רצחו את הקוסם. עדיין אפשר לראות את הסימן שהיא השאירה לי על הלחי," אמר ארגוס וטום הביט בצלקת קטנה מכוערת על לחיו השמאלית של ארגוס.
"כמובן שבאמצעות קסם, כפי שניתן לנחש." אמר ארגוס, ושאר הנערים הנידו בראשיהם. "בכל מקרה, יום לאחר מכן ואחרי שהיא שרפה לי את המטוסים, ביקשתי טובה מאחד הקוסמים פה, והוא נתן לי להשתמש בפלו שלו על מנת להגיע ללונדון."
"רציתי לתת לה להתבשל קצת לבד, אתה יודע, שתתחרט." אמר ארגוס, וטום הנהן. "אני לא חושב שזה כל כך עבד, כי רק אחרי שבוע היא נזכרה לשלוח לי ינשוף שפקד עליי לחזור הביתה."
"בכל מקרה, ניצלתי את הזמן היטב בלונדון, כי הגעתי למשרד הקסמים. ידעת שבמשרד הקסמים יש רישום של סקיבים? גם השם שלך מופיע שם." אמר ארגוס, וטום רידל פער עיניו בעניין. "באמת? גם המשפחות שלהם היו רשומות ברישום הזה?" שאל טום ונדרך בציפייה, הייתכן שיגלה על מוצאו באמצעות דרך שלא חשב עליה כלל?
"לא שראיתי טום, מצטער." אמר ארגוס, וטום חזר לשבת בכיסאו באכזבה.
"אבל מה שכן ראיתי שם, זה שיש בלונדון מספר לא מבוטל של סקיבים, ביניהם אוליבר וויזלי." אמר ארגוס והצביע על נער אדום שיער שיש מימינו של ארגוס פילץ'.
"נעים מאוד." אמר אוליבר בקול עמוק ומחוספס, מושיט את ידו אל עבר טום. טום לחץ אותה, והתפלא לגלות כמה חזק היה הנער.
"אני לא יודע אם אתה מכיר את משפחת וויזלי, אבל מדובר במשפחה עתיקה וענקית של קוסמים." אמר אוליבר, "אבא שלי עובד במשרד הקסמים, אמא שלי בקדוש מנגו, אבל אני יצאתי סקיב. להורים שלי לא היה כל כך אכפת כי יש לי עוד שלושה אחים , אחד מהם לומדים בהוגוורטס, והקטן ילמד שנה הבאה."
"אבל אוליבר יודע שהוא הכבשה השחורה במשפחה," אמר ארגוס ואוליבר חייך, "בהחלט. אף אחד מהמשפחה לא ממש מתעניין בחיים שלי ובמה שאני עושה בחיים. אתה מבין, כשאמרתי להם שאני מתגייס לצבא הבריטי כדי לעזור במלחמה, הם אמרו לי פשוט למה להתעסק בשטויות של מוגלגים." ארגוס נחר בבוז, "אז הלכתי, וקיבלתי את זה," הוא אמר והפשיל את שרוולו בידו הימנית, חושף צלקת מכוערת. "הגרמנים האלה. טוב, הם יודעים להילחם, זה בטוח." אמר אוליבר.
"אני עדיין לא מבין," אמר טום. "זה נורא פשוט," אמר ארגוס, "אחרי שקראתי את השם של אוליבר וויזלי, הפקיד במשרד הקסמים אמר לי שאבא שלו עובד כאן. נפגשתי איתו, ואבא של אוליבר הכיר בינינו. אוליבר הכיר לי את שאר החבורה," אמר ארגוס והצביע על שני הנערים משמאלו, "טימותי ורגולוס." אמר ארגוס והצביע על נער בלונדיני שמנמן, ועל נער בעל עיניים אפורות וקפואות כקרח.
"נפגשנו כולנו בלונדון לפני שנתיים, כולנו נדחינו על ידי משפחותינו בגלל שאנחנו לא קוסמים." אמר טימותי, "טוב, כולם חוץ מרגולוס."
"מה הכוונה?" שאל טום, ורגולוס חייך. "אני לא סקיב. אני מה שנקרא, בן מוגלגים." אמר רגולוס, וזיק של שנאה נצץ לרגע בעיניו.
"חכה." אמר ארגוס שכנראה כבר הכיר את טום, "הוא לא מה שאתה חושב, נכון רגולוס?"
"זה נכון שאני מסוגל לבצע קסמים. או לפחות יכולתי," אמר רגולוס, וטום הרים גבה, "טהורי הדם קוראים לי בוצדם, אבל קוסמים קוראים לי 'שובר שרביט'. "
"שובר שרביט?" שאל טום, ורגולוס הנהן.
"כשקוסם מחליט להתנער מכל קסם, ולחיות את חייו כמוגל. לעומתכם הסקיבים, שוברי שרביטים נדירים אפילו יותר. אני לא בטוח אם בכל בריטניה יש עוד מישהו כמוני."
טום התפעל. הוא לא האמין שאדם כמו רגולוס יכול בכלל להתקיים. זה נכון, הוא שנא קוסמים, בני מוגלגים במיוחד. אבל אדם שהסכים מרצונו להתנער מהסטייה הזו... היה מדובר במעשה אצילי.
"למה שתסרב להשתמש בקסמים, אם אתה מסוגל לעשות זאת?" שאל טום, ורגולוס הביט בו בפנים חתומות, "זה סיפור ליום אחר. אני לא סומך על אנשים זרים כדי לספר להם זאת." טום לא התרצה, אך החליט שלא להתעקש על כך, עדיין.
"בכל אופן, השבועיים בלונדון היו מלאי עניין. סיפרתי לחבורה עליך, כמובן. הם רצו לפגוש אותך." אמר ארגוס, וטום הביט בהם. סופסוף, חשב. עד היום, היה בטוח שרק הוא וארגוס קיימים. אך כעת, היה בטום תחושה עילאית של ניצחון. כל מה שרצה לעשות יוכל כעת להתרחש, אם רק יתמיד במה שחשוב.
"אני שמח לגלות שאני ואתה לא הסקיבים היחידים כאן. ולמרות הסלידה העמוקה שלי מקוסמים, המחשבה על כך שאתה מסרב להשתמש בקסמים..." טום השתהה, "היא מעוררת כבוד." אמר לבסוף.
"צדקת לגביו ארגוס. הוא באמת יוצא דופן, אפילו לעומתנו." אמר אוליבר, "ארגוס סיפר לנו שאתה חושב שהעולם הזה מעוות. אתה חושב שמגיע למוגלגים לדעת על קיומם של הקוסמים. שטהורי דם שרודפים מוגלגים מקומם לכל הפחות באזקבאן."
"לא מגיע לארגוס להיות מושפל על ידי מכשפה שחושבת שהיא טובה יותר מבנה. ולך לא מגיע לעבוד במקום דוחה כמו הוגוורטס." אמר אוליבר וויזלי, ושאר הנערים הנהנו בהסכמה.
"אם כן, נראה שכולנו תמימי דעים לגבי מקומם של הקוסמים בעולמנו?" שאל טום, והשאר הביטו בו בציפייה.
"ואולם, מוטב שלא יידעו על מפגשנו הערב." אמר טום, והחבורה נשאה אליו עיניים. טן הרגיש שיכור מכוח. הוא לא היה זה שדיבר הערב יותר מכולם, ועדיין, שאר הנערים הביטו בו במבט כמעט מעריץ, כולם הביטו בו כמנהיג שלהם.
"אנחנו צריכים שם", אמר טימותי, "אם אנחנו רוצים להיפגש שוב כאן, או בכל מקום אחר, כדאי שלקבוצה שלנו יהיה שם, לא כך?" שאל טימותי, והשאר הסכימו עימו.
"למה לא, 'מועדון הסקיבים'? זה שם שירגיז את רוב הקוסמים, אני חושב." אמר רגולוס, וטום הביט בו. "מועדון הסקיבים? זה שם כל כך... גנרי." אמר טום, "שם כל כך... מוגלגי." אמר וחייך לעברם.
"נו טוב, שיהיה מועדון הסקיבים לעת עתה. אבל מה איתכם, הלוא אתם צריכים לחזור ללונדון, לא כך?" שאל טום.
"לא בהכרח. נוכל למצוא מגורים בקרבת מקום, או להשתמש ברשת הפלו אם נהיה חייבים בכך. בכל אופן, ארגוס סיפר לנו שיש לך תוכנית, או לפחות אתה מתכנן תוכנית." אמר אוליבר.
"אולי. אך לא משהו שנרצה לעשות בפזיזות. אנחנו עדיין זקוקים לעוד בעלי ברית. לא נרצה לסיים כמו הגובלין שחבר בהתנגדות לקוסמים." אמר טום, ולפתע שמעו חריקה של שרפרף לידם.
אחד האנשים נמוכי הקומה התקרב אליהם. טום לא יכול היה לראות היטב את פניו, אך כאשר נחשף אל האור, עיניו נפערו לרווחה.
"אני זוכר אותך. אתה הסקיב שפגשתי בגרינגוטס." אמר קול גס ונמוך, "טוב לראות אותך שוב, טום רידל." אמר הגובלין קוגקרס.

מטורףףףף