הצלה | אור

שם הפיקצר: הצלה
פאנדום: הארי פוטר
ז’אנר: אין לי מושג
דירוג: G13 או אולי בעצם R
דמויות: נרקיסה ובלטריקס
ויתור זכויות: לרולינג.

אזכור להתעללות בכללי / התעללות בילדים אז כאילו. אם זה קשה לכם אל תקראו

כמה הערות למאו:
1. אני כותבת מלא על הפ ולא מפרסמת את זה זה מאוד עצוב
2. אני אוהבת את מערכת היחסים בניהן תודה והמשך יום טוב
3. אני התקשתי לסיים את הפיקצר הזה הוא נכתב בשנת 2017 למאו אבל סיימתי אותו אז סליחה על הסוף המאולץ

~.~
לפעמים, בעיקר אחרי אזקבאן, נרקיסה הייתה מוצאת את בלטריקס יושבת מול האח וצופה בלהבות.
זה לא היה דבר חדש לה. אחותה תמיד עשתה את זה, גם בתור ילדה. היא הייתה גוררת את עצמה אל האח שבטרקלין, מכסה את עצמה בשמיכה דקה ובוהה בלהבות.
לפעמים, כשבלטריקס הייתה ממש עצבנית, היא הייתה זורקת דברים לתוך הלהבות כדי לראות אותם נשרפים.
״בלטריקס.״ נרקיסה מוצאת את עצמה אומרת בעדינות, וכורעת ליד אחותה. היא לא ידעה מה עובר על אחותה לאחרונה, והיא ידעה שהיא צריכה להיות חזקה עכשיו, גם אם העולם שלה קורס מתחת לרגליה כי אם אחותה בוהה בלהבות באותה אובססיה שהייתה עושה בתור ילדה משהו לחלוטין לא בסדר.
״לא עכשיו, קיסי.״ בלטריקס אומרת בקול שקט, בקושי לוחשת את המילים.
״בלה, תדברי איתי.״ נרקיסה מבקשת. היא לא יודעת איך לטפל בבלטריקס, איך לעזור לבלטריקס.
בלטריקס תמיד ידעה מה לעשות כשזה היה קשור אליה, אבל כשזה ההפך… היא מרגישה חסרת אונים.
דראקו סיפר לה על לילות שלמים שירד לקחת מים מהמטבח וראה אותה פשוט מביטה בלהבות.
זה גורם לנרקיסה לרצות לבכות, אבל היא לא בוכה.
היא מעדיפה שבלטריקס תכעס, או תצעק, או תשבור דברים, כל דבר חוץ מזה.
״הכל כואב.״ בלטריקס אומרת לבסוף, ומרימה את מבטה אל עבר אחותה הקטנה.
בלטריקס לא אחת שמביעה רגשות בצורה בריאה, היא מעולם לא הייתה.
אבל עכשיו נרקיסה מוצאת את עצמה מהנהנת בשקט, בכדי להראות לבלטריקס שהיא מבינה.
למרות שהיא לא. היא מעולם לא הצליחה להבין את בלטריקס. להגן על בלטריקס.
והיא שונאת את עצמה על זה. היא שונאת את עצמה שהייתה נכנסת לארון בחדר של בלטריקס בכל פעם, היא שונאת את עצמה על כך שהייתה בוכה ורועדת כי בלטריקס צרחה כל כך חזק והיה אסור לה לעזור. היא שונאת את אנדרומדה על כך שעזבה וגרמה לבלטריקס כמעט לדמם למוות.
היא שונאת את אמא שלה על כך שהטילה על בלטריקס קורשיו שבלטריקס אמרה לה שהיא לא מוכנה להתחתן עם רדולפוס לסטריינג׳ בגלל שהיא רוצה לשמור את השם בלק.
היא שנאה לשמוע את בלטריקס צורחת. היא שנאה לראות את אחותה בכאבים.
אבל בלטריקס לא יודעת שום דבר אחר חוץ מכאב וצרחות אל תוך הלילה ובהייה בלהבות.
״תני לי לעזור לך.״ נרקיסה ביקשה בשקט, כמעט התחננה. ״בבקשה.״
בלטריקס נעצה את מבטה בלהבות, ואז שלחה את ידה לעברם, קופצת מעט שהרגישה את היד של נרקיסה על כף ידה ועקצוץ קל של ברק.
״על גופתי המתה.״ נרקיסה אמרה, וקולה היה נחוש יותר, חזק יותר. בלטריקס ניסתה להשתחרר מהאחיזה של נרקיסה, ולמרות שהייתה חזקה יותר - העובדה שנרקיסה עוצרת אותה הפתיעה אותה.
נרקיסה מעולם לא התערבה בשום דבר שעשתה. אף פעם.
היא תמיד הייתה מסתכלת עליה במבט מעריץ מפינת החדר, מהנהנת שצריך, ועוקבת אחרי ההוראות של אחותה הגדולה שהתבקשה לכך.
אבל עכשיו, בלטריקס הבינה, שהסתכלה בעיניים הכחולות של אחותה הקטנה, נרקיסה לא משחקת משחקים.
נרקיסה מעולם לא שיחקה.
״אני לא אאבד גם אותך.״ האחיזה של נרקיסה התחזקה והיא הורידה את כף ידה של בלטריקס למותנייה. ״לא כמו שאיבדתי אותה.״
אותה. אותה. אותה. הם כבר לא אמרו את השם שלה, לא מאז שהיא ברחה. ובכל זאת, בלטריקס הבינה, הפחד הכי גדול של אחותה הקטנה זה לאבד את המשפחה שלה.
״את לא הולכת לאבד אותי, קיסי.״ בלטריקס אמרה בשקט, ולאחר מכן הסתכלה שוב אל הלהבות.
״באמת?״ נרקיסה סיננה, מעט בכעס שהתווסף אליו חוסר אונים. ״אני מרגישה שכבר איבדתי אותך.״
״שטויות,״ בלטריקס הפטירה, מעט בכעס ששמעה את דבריה של נרקיסה, לא מזיזה את מבטה מן הלהבות. ״אל תנסי לשחק אותה גיבורה, קיסי. זה לא מתאים לך.״ ואז, לאחר כמה דקות של שתיקה, שאלה בלעג מוחלט; ״אולי תציירי לי צייר יפה?״
״אל תשני נושא.״ נרקיסה אמרה בתקיפות. ״אני לא ילדה ולא צריכה שתגני עליי ותגידי לי מה לעשות.״
בלטריקס נחרה בבוז קל, והסיטה את מבטה מן הלהבות בכדי להביט בנרקיסה - ״את בכל מקרה תעשי מה שאני אגיד לך. את פשוט… לא יכולה אחרת, קיסי.״
״אכפת לי ממך, בלטריקס.״ נרקיסה אמרה בעדינות, מתעלמת מהערה המגעילה של בלטריקס. אולי היא צדקה, אולי באיזשהו מקום - נרקיסה לא יכלה אחרת כי היא לא ידעה אחרת. כל החיים שלה סבבו סביב בלטריקס מנסה להציל אותה ובלטריקס בוכה והיא מכסה ומנקה את כל הפצעים של בלטריקס בלילות.
״אבל אני לא יכולה להציל אותך, יקירתי,״ הקול של נרקיסה היה שקט, מהוסס, כאילו היא לא באמת יודעת את מה שהיא רוצה להגיד.
״למה לא?״ בלטריקס הרגישה כאילו משהו נסדק בתוכה, והיא עצמה את עיניה בחוזקה. ״אני תמיד הצלתי אותך.״ היא לחשה, רועדת. ״למה…״
הדמעות התאספו בעיניה, זה שלא ידעה שהן קיימות, הן חנקו לה את הגרון והיא הוציאה יפחה שקטה. היא הרגישה כאילו כל העולם שלה מתמוטט סביבה והיא לא יכולה לעשות שום דבר בנוגע לזה.
״למה מה?״ נרקיסה שאלה, מרגישה רגשות אשם על מה שאמרה. היא לא זכרה את הפעם האחרונה שבלטריקס בכתה - בעיקר כי חשבה שמעולם לא הייתה פעם כזאת.
״למה את לא יכולה להציל אותי?״
״כי זה לא התפקיד שלי.״ נרקיסה אמרה, כאילו הם חילקו את התפקידים בניהן לפני שנים, ואולי זה באמת היה המצב.
״אני לא יכולה להציל אותך.״ נרקיסה אמרה. ״את תצטרכי להציל את עצמך.״ הסבירה בעדינות, בשקט.
שנה אחר כך, בלטריקס לא הצילה את עצמה כשמתה בקרב על הוגוורטס. היא כנראה לא ידעה איך.
ונרקיסה? נרקיסה אהבה את אחותה, אבל היא אהבה את הבן שלה הרבה יותר. ובינה לבין עצמה, זה מעולם לא היה התפקיד שלה.
אם היא צריכה להציל מישהו, היא תמיד תציל את הבן שלה.

~.~
ת"ב?

אז וואו. ממש אהבתי.
זה בהחלט נותן זווית שאף פעם לא חשבתי עליה... כאילו בלטריקס... ורגשות... לא חשבתי שזה הולך...
בהחלט גרמת לי לרחם על בלטריקס... מה שאף פעם לא יצא לי לעשות...
רק משהו פיצי שלא ממש הבנתי, בהתחלה נרקיסה היתה מאד נחושה לעזור לה, ואז פתאום היא אומרת לה שהיא לא יכולה לעזור לה... אז אממ לא ממש הבנתי מה השתנה שם פתאום....
בכל מקרה, הקטע יפייפה. כתוב בצורה מושקעת ומעניינת מאד.
מחכה לקרוא עוד דברים שלך:)

קודם כל תודה!!!
לגבי מה שלא הבנת, זה בסדר. אני אסביר.
נרקיסה נחושה לעזור לה, היא לא יכולה להציל אותה. היא אף פעם לא הצילה, זה מעולם לא היה (נקרא לזה תפקיד) ה’תפקיד’ שלה.
אם בלטריקס מחפשת מישהו שישיע ויציל אותה, זה לא נרקיסה.
נרקיסה אוהבת את אחותה מאוד, באמת, אבל את הבן שלה היא אוהבת יותר. ונרקיסה לא יודעת איך להציל את בלטריקס (או לפחות, זה מה שהיא אומרת לעצמה, כי אולי זה נוח ומוכר להיות מי שמצילים אותו כל הזמן), אז בלטריקס לא יודעת איך להציל את עצמה, כי היא תמיד דאגה לאנשים אחרים לפניה.
סליחה שבלבלתי אותך אני מצטערת מאוד ><"