קוותה / סיקור דמות

[קלישה מהלכת]

*בפעם האחרונה שקראתי את זוג הספרים קראתי אותם באנגלית, ויכולות להיות טעויות מסוימות בתרגום.

סיקור דמות

קוות'ה

הצלתי נסיכות, גנבתי אותן ממלכים עת נמו בתלי קבורתם. שרפתי את העיר טרבון עד היסוד. ביליתי לילה עם פלוריאן, ובסופו היו לי חיי ובינתי לשלל. גורשתי מהאוניברסיטה בגיל צעיר מגילם של רוב המתקבלים אליה. הלכתי לאור הירח בדרכים שאחרים חוששים לדבר עליהן באור היום. דיברתי עם אלים, אהבתי נשים וכתבתי שירים שהזילו דמעות מעיני המזמרים.
אולי שמעתם עליי.

שם דמות: קוות'ה (Kvothe).
שמות נוספים וכינויים: קוות'ה בן ארלדין (Kvothe, Son of Arliden).
קוטה (Kote).
רשי (Rehsi).
מיידיר (Maedre).
דוליטר (Dulator).
קוות'ה חסר הדם (Kvothe the Blooded).
קוות'ה הארקאנאי (Kvothe the Arcane).
קוות'ה קוטל המלך (Kvothe Kingkiller).
גיל: 15 - 16 (עבר).
שנות ה20 (הווה).
משפחה: אבא - ארלדין (Arliden).
אמא - לוריאן (Laurian).
מוצא: אדמרה רוה (Edema Ruh).
צבע שיער: אדמוני.
צבע עיניים: ירוק.
דירוג כארקאנאי: ר'לאר (Re'lar).
כלי נגינה: לאוטה.
מקומות מגורים: טרביאן (Tarbean).
האוניברסיטה (The University).
הסוס והארבעה (Horse and Four).
אנקר (Anker's)
ניואר (Newarre).

שמותיו

שמי הוא קוות'. לשמות נודעת חשיבות רבה, שכן הם מלמדים הרבה על בעליהם. היו לי יותר שמות מכפי שזכאי אדם יחיד לשאת.

המחלוקת על התרגום

כידוע, בתרגום של שם הרוח של אופוס משנת 2016, על ידי דוקטור עמנואל לוטם, תורגם שמו של הגיבור הראשי בסדרה, Kvothe (פירוש השם: לדעת) ל"קוות'ה" בעקבות טעות שנבעה מהעובדה ששמו מסתיים באות e. עם זאת, הוא בהחלט לא היה הראשון שטעה במקום הזה. במשך שנים הסתבכו הקוראים והתלבטו מהי צורת ההגייה הנכונה לשם הגיבור, עד שפטריק רותפוס עצמו פרסם הודעה ובה הוא כתב:

"The real pronunciation of Kvothe is somewhere between Quoth, Coat, Goethe, and Gotye. "

כלומר, ההגייה הוא קוות', ולא קוות'ה, מה שאומר שהתרגום העברי המקורי היה שגוי. עם זאת, צפריר גרוסמן, המתרגם של פחדיו של האדם החכם, החליט לא להחליף את הטעות התרגומית, כנראה כדי לשמור על אחידות.

קוטה

"אכן כן," אמר בעליצות. "האם אתה מכיר את האמרה, צ'אן ויין אדאן קוטה?"
ניסחתי לפענח את מה שאמר. "שבע שנים... אני לא יודע מה זה קוטה."
"'צפה לאסון אחת לשבע שנים'," אמר. "אמרה עתיקה, ואמיתית לגמרי."

מתורגם לאנגלית מ"Kote".
פירוש השם "קוטה" בסיארו הוא "אסון".
פירוש השם בקריאולית האיטית הוא "היכן".
פירוש השם באלבנית הוא "חסר טעם".
יש להניח, על פי דבריו של בסט, שהשם נבחר בגלל האסון המסתורי שקוות' עבר בעברו, כמו גם במטרה לגרום לו להיראות לא מזיק, וייתכן שאף מאחר שנאלץ לאבד את שמו (במקרה והפר את השבועה המשולשת שנשבע לדנה).

רשי

קראו לי, כמובן, בכינויים נוספים רבים. רובם לא מהוקצעים, אם כי מעטים מהם לא באו לי בזכות.

השם הוא כינוי כבוד שניתן לקוות, בידי מתלמדו, בסט. ייתכן ובא משפת הפיי.
פירוש השם בסנסקריט הוא "חכם" או "מורה".
הוא גם מבוסס על שורשים עבריים, מהמילה "רשף".

מיידר

"זה השם שלך," היא אמרה. "אסור לך לספר אותו לאיש."
"זה "סוד"?" שאלתי.
היא הנהנה. "השם שלך נועד לך ולמורים שלך ולמאגווין. יהיה מסוכן אם אחרים יגלו מה שמך."
"כיצד זה יכול להיות מסוכן?"
ואשט הביטה בי כאילו הייתי טיפש. "כשאתה יודע את השם של דבר יש לך שליטה בו. אתה ודאי יודע את זה."
"אבל אני יודע את השם שלך, ואת שמם של שיהיין וטמפי. מה הסכנה בזה?"
היא החוותה בידה. "לא השמות האלה, שמות עמוקים. טמפי הוא לא השם שניתן על ידי מאגווין. בדיוק כפי שקוותה אינו שמך. לשמות עמוקים יש משמעות."

השם הזה הוענק על ידי אומנית השמות של האיידם, מאגווין, לאחר שעבר את המבחן של הלטנת'ה בהאירט. בניגוד לכינויים אחרים שלו, שנועדו לפאר ולתאר את מעשיו, השם הזה הוענק כ"שם עמוק יותר", ואף אלודין מציין, כשפוגש את קוות' לאחר שהתלמד אצל האיידם, שהוא "סוף סוף קיבל שם אמיתי". ואשט מופתעת כשקוות' מקבל את השם הזה, אף כי היא לא מספרת לו מדוע.
ניתן לייחס את "העץ השבור" ו/או "הרעם" (בהגייה אחרת) לעץ שקוות' מעלה בברק ואש במפגש עם השודדים. ניתן גם לייחס את השם "הלהבה" לשיערו האדמוני.
באנגלית, "מיידיר" (Maedre) הוא אנגמרה של אדמרה (Edmare).
בתרגום לעברית, בספר הראשון תרגם דוקטור עמנאול לוטם את השם כ"מיידר". בספר השני, תרגם צפרירי גרוסמן את השם כ"מאדרה". אני בחרתי לדבוק בתרגומו של לוטם, בהתייחסות אל השם הזה.

דולטור

אהובת האמת הראשונה שלי קראה לי דולטור, משום שצליל המילה מצא חן בעיניה.

עדיין לא ידוע.

קוות' חסר הדם

הוענק לאחר ההצלפה הפומבית הראשונה שקוות' קיבל באוניברסיטה. לפני ההצלפה הוא השתמש בעשב שורש נהל, כדי להקהות את הכאב ולמנוע מהבגדים שלו להתלכלך בדם. כתוצאה מהשימוש בעשב, הוא לא דימם, ומאז אנשים מכנים אותו "קוות' חסר הדם". הוא הקפיד לקחת את העשב גם בפעמים הבאות שקיבל מלקות, כדי לשמור את המוניטין שלו.

קוות' הארקאנאי

ניתן לו על המהירות שבו התקבל לארקנאום ועל יכולתיו כסימפתאי.

קוות' קוטל המלך

"הסיפורים אומרים 'מתנקש', לא 'גיבור'. קוותה הארקאנאי וקוותה קוטל המלך הם שני אנשים שונים מאוד."

ניתן על התנקשות במלך לא ידוע. הוא ציין בנקודה בספר ש"גנב נסיכות ממלכים עת נמו בתלי קבורתם", מה שייתכן שמתייחס למלך המסוים שקטל, ואולי אף ל"אהובתו הראשונה", זו המתקראת שאדיקר (Shadicar) וששה מיתרים (Six-String), כנסיכה המדוברת.

תיאור

מראה חיצוני

"הלהבה" הוא שם מתבקש, אם ראיתם אותי אי פעם. יש לי שיער אדום, בוהק. אילו נולדתי מאתיים שנה קודם לכן, מן הסתם היו שורפים אותי כשד. אני מקפיד לקצר אותו, אבל הוא פרוע. כשאני מניח אותו לתעלוליו, הוא מזדקר לכל עבר, ואז אני נראה כאילו שלוחה בי אש.

אובייקטיבי: לקוות' יש שיער אדום כלהבה, עור חיוור ועיניים ירוקות שמתוארות כמתחלפות בהתאם לעוצמת הרגש שלו. ייתכן ויש במראהו מעט ממורשת הרוה שלו, כיוון שאלודין מתייחס למוצאו עוד לפני שקוות' מלה לו אותו, אבל באותה מידה ייתכן שקוות' חלק את המידע הזה בנקודה מסוימת לאחר שהתקבל לאוניברסיטה והמידע איכשהו גונב לאוזניו של אלודין, או שמדובר פשוט ביכולת ההבחנה יוצאת הדופן של הדמות הזו ספציפית. ישנם מספר רמזים בספר, בעיקר הציורים על הכריכה, שמעידים שהוא שמאלי, אף שקוטה ימני. זה הוביל להרבה תיאוריות מעריצים.
דעתי: הרבה אנשים מתייחסים לקלישאתיות בתיאור של קוות' כבעל שיער אדמוני, יוצא דופן, ועיניים ירוקות שגוונן המדויק מתחלף. אני אישית חושבת שזה תיאור מושלם. קוטה מגולל בפנינו את סיפורו של גיבור אפי, של פעם בחיים. זהו המלך ארתור של ארבע פינות הציוולוזיציה, אולי הדמות המפורסמות ביותר שניתן לחשוב עליה. מאוד הגיוני שהיוא מתאפיין בתכונות יוצאות דופן (פירוט נוסף על כך תכף בסעיף שמתייחס לכישוריו) , ואף במראה בלתי נשכח. בנוסף, תיאור המראה הזה מסייע לקורא צמוד להבין די בקלות את העובדה שהוא בן דודה של האצילה מולאן לקלקס, שכן עיניו מתוארות כדומות לאלו של אמו.

כישורים

"אקורד מי. היו לו המון בעיות עם מי מז'ור ומי מינור.
...
"אני מוכן להתערב שזה לא עיכב אותו זמן רב," אמר בן בשקט. "יש לו ידיים נפלאות; אמי היתה מתארת אותן כידי קוסם."
אבי חייך. "הוא ירש אותן מאמו, עדינות אבל חזקות. מושלמות לקרצוף סירים, מה דעתך, אישה?"
אמי הצליפה בו, ואז תפסה אחת מכפות ידיו בידיה ופרשה אותה לנגד עיניו של בן. "הוא ירש אותן מאביו, חינניות וענוגות. מושלמות לפיתוי בנות אצולה צעירות." אבי ניסה למחות, אבל היא התעלמה ממנו. "עם עיניים כמו שלו וכפות ידיים כאלה, שום אישה בעולם לא תהיה בטוחה כאשר יצא לצוד את הגברות."

אובייקטיבי: קוות' הוא מוזיקאי יוצא דופן; מספר פעמים הוא תואר כמוזיקאי המוצלח ביותר שאי פעם נשמע על ידי אנשים שונים. הוא גודל על ידי האדמה רוה, שבטים שעיקר פרנסתם הן מסעות נודדים של מוזיקה ותיאטרון, מאביו הוא למד לנגן. כשהיה קטן, אמו נהגה לזמזם לו מעל העריסה ארבעה תווים בודדים. פעם אחת, שמעה אותו צועד בין האדמרה ושר לעצמו את ארבעת התווים הללו, השיר הראשון שלו. מאז ילדותו היה מחובר מאוד למוזיקה, וכשנשאל "מי היה האדם הגדול ביותר שאי פעם חי" הוא נוקב בשמו של אילואין, המוזיקאי הדגול מבני הרוה. לאחר שמשפחתו נרצחת, הוא מנגן במשך שעות ביער, ומנסה לחדד ולדייק את נגינתו כמוזיקאי לתחושות מטאפיזיות ולא לשירים מוגדרים - לנגן את התחושה של "עלה מתהפך ברוח" או "העשב נגוע הטל". לאחר שעובר הזמן והוא מצליח לשפר את היכולת הזו, הוא מתבונן פנימה ומתחיל לנגן זכרונות ורגשות אישיים, כמו "צחוק של אמא". הנגינה מסייעת לו להתמודד עם האירוע הטראומתי שעבר. לאחר כמה שבועות, אחד המיתרים פוקע. קוות' ממשך לנגן על הלאוטה למרות זאת, ולומד לשלוט בה ולנגן בה באותה מומחיות שבה ניגן בלאוטה עם שבעה מיתרים תקינים. לאחר מכן המיתרים השישי פוקע, וקוות' שוב לומד לנגן בלאוטה עם חמישה מיתרים. אך לאחר מכן המיתר השלישי פוקע, וקוות' מבין שהוא לא יוכל לנגן על לאוטה עם ארבעה מיתרים, וזה הדבר שמוביל אותו לנסות להתקדם ולחפש עזרה.
בטרביאן, שבירת הלאוטה של אביו היא השלב הראשון שמוביל אותו לקילוף האנושיות שלו ולהפיכה לילד רחוב שמתבסס על צרכים בסיסיים בלבד.
כשהוא נודד עם דנה בשיירה מודגית (?) בדרכו הראשונה לאוניברסיטה, הוא משאיל את הלאוטה של ג'וסן ומנגן בה. הרגע הזה מתואר כמשמעותי מאוד עבורו, כשהוא מתחבר וחוזר שוב למשפחתו והמוזיקה שהיתה כל חייו עד לפני שנים ספורות. נראה שהמנגינה שלו מרשימה מאוד את אנשי השיירה, וג'וסן אף מציע לו לבוא איתו וללמד אותו נגינה.
כשהוא מגיע לאוניברסיטה, אחד הדברים הראשונים שהוא עושה הוא לקנות לאוטה, על אף שאין לו הכסף הנדרש לכך. הוא מנגן בה במשך שעות בכל יום כדי לחזור להתרגל למוזיקה, בחברתה של אאורי. תוך שלושה חודשים בלבד הוא מחליט לנסות את מזלו באיאולי, ושם הוא מנגן על הבלדה על סאווין ואלואין, אחת היצירות המוזיקליות המוררכבות ביותר לנגינה ולשירה. שם דנה שרה את ביתה של אלואין יחד איתו. אמברוז גורם למיתר אחד של הלאוטה שלו לפקוע באמצעות סימפתיה, אבל קוות' ממשיך לנגן ואורג את השיר בחזרה, בשישה מיתרים בלבד. ההופעה הזאת מזכה אותו בחלילי הזהב. אנשים רבים מתרשמים ממנה, בין השאר הרוזן תרפה שמנסה לסייע לו למצוא פטרון, ואף חבריו של קוות', וילם וסימון. סימון אף בוכה מהשיר, שנחשב שכש"מנגן טוב, יגרום לכל אדם בעל לב לבכות" (גם קוות' מגיב בצורה הזאת).
בשלבים מאוחרים יותר, ברגע שבו אמברוז חוטף את הלאוטה של קוות', התגובה שלו קיצונית ולא פורפורציונלית, והוא אף מאיים להרוג אותו. כשאמברוז שובר את הלאוטה, נראה שהאירוע מזכיר לו את הלאוטה של אביו שנשברת בטרביאן, ומעיר בו רגשות טראומתיים עמוקים, כי זה מוביל את קוות' לנקוב בשמה של הרוח.
אצל בני האיידם, כאשר ואשט מתלבטת האם להמשיך ללמד אותו, קוות' מנגן לה בלאוטה שלו, מה שמשכנע אותה להמשיך בלימודיו ולסיים את הכשרתו.
קוות' הוא גם ארקאנאי יוצא דופן, ומצליח להפעיל את "לב האבן" כבר מגיל צעיר מאוד, בהנחייתו של בן. הוא זוכה לכבוד רב באוניברסיטה על יכולותיו כסימפתאי. הוא מסוגל לשבור את ראשו לחמישה חלקים שונים, יכולת יוצאת דופן מאוד, על שאף דווי מסוגלת להביס אותו.
אחת התכונות הבולטות אצל קוות' היא התבונה יוצאת הדופן שלו. כבר מגיל קטן הוא מתואר כחכם מאוד, כמעט גאון, ואף בן והוריו דנים בכך. יכולותיו השכליות הכלליות נמצאות הרבה מעל הממוצע, במיוחד ביחס לגילו (הוא מתקבל לאוניברסיטה בגיל שש עשרה).
קוות' מוכשר גם בתיאטרון, הודות לחינוך שקיבל כשהיה צעיר.
קוות' הוא אף נוקב בשמות מוכשר יחסית. פלה אומנם עקפה אותו ונקבה בשמה של האבן מהר בהרבה ממנו, אבל קוות' ככל הנראה נקב בשמה של פלוריאן. יחד עם זאת, קשה לכמת בדיוק מה המצב של כל אחד מהם כנוקב שמות לעומת השני.
הוא למד לחימה מהאיידם, ולכן כנראה מוכשר בנושא הזה - אם כי - יש לציין, רק ביחס לאנשים אחרים; בקרב האיידם הוא נחשב ללוחם חלש ביותר, ואפילו לא עבר את האבן הראשונה.

דעתי: גם כאן, ישנם האנשים שטוענים שכישוריו של קוות' מוגזמים, גדולים מדי ולא אמינים. אני חולקת עליהם. קודם כל, מדובר כאן בגיבור חד פעמי; אחת הדמויות המפורסמות ביותר בעולמו ואדם שביצע מעשים שנחשבו כמעט בלתי אפשרי. זה אך טבעי שהוא יהיה מאוד מאוד יוצא דופן. שנית, אין ספק שקוות' איננו מספר אמין, ואני מאמינה שהוא מסלף מעט את הפרטים, מגזים וצובע את הסיפור בגוונים שהוא חושב שיראו יותר מעניינים. אין זאת אומרת שאין לו כישורים יוצאי דופן - על כך אין מחלוקת; פשוט שהוא לא לגמרי חף מכשלון - מה גם שבספר מתוארות פעמים רבות שבהן הוא נכשל, טועה, או עושה טעות מטופשת (הוא גם לא מוצלח במיוחד במתמטיקה, מתקשה ללמוד יילית, לא מבין באלכימיה כלל). בנוסף, אני חושבת שהתכונות השליליות והחסרונות שלו מאזנים את הדמות הזאת, לפחות במידה מסוימת. עם זאת, אני כן מסוגלת להבין את הטענה שהוא Overpowered - בניגוד לטענה שהוא מרי סו (/גרי סטו), טענה שאני חושבת ששגויה מיסודה (ופירוט על זה תכף).

אישיות

"אם כך, הוא הכריז שאני שייכת לו?"
"טוב, לא בדיוק. אבל יש פרוטוקולים מסוימים..."
"הסכם ג'נלטמני?" שאלה בחריפות.
"יותר דומה לכבוד בין גנבים, אם תרצי."

אובייקטיבי: קוות' פיקח מאוד. הוא חד לשון ונהנה ממשחקי לשון ותחלופות שנונות (עם דווי או עם דנה). הוא מהיר תגובה, חם מזג ופזיז. על אף שהוא נבון ביותר, הוא יכול לעשות טעויות טיפשיות רבות, ורבים מהמעריצים מתארים אותו כנבל של עצמו. הוא יהיר, מרוכז בעצמו, מתנשא ומזלזל באחרים לעיתים קרובות. יש לו נטייה להפריז בערכו ולא לחשוב על פעולות עד הסוף.

דעתי: אז. לטענה הכי מעניינת.
הרבה מעריצים טוענים שקוות' הוא מרי סו. הוא מוזקאי מחונן. הוא אקראנאי מדהים. הוא שנון, נבון, מהיר תפיסה, לוחם מוצלח, נוקב בשמות ומוכנאי. הוא חסר פגמים, דמות מושלמת. מרי סו. אין הרבה להוסיף על הטענה הזאת. ניתן לבחוש בה אבל היא די ברורה.
אני, כמעריצת קוות', ואדם שנהנה לקרוא את ספרי קינגקילר בין השאר הודות לכתיבה מנקודת המבט שלו, אציב כמה טיעונים נגדיים:
1) נתחיל בפגם המובן מאליו - בו הוא מודה בעצמו - הוא גרוע עם נשים. אבל זה רק על פני השטח. באופן עמוק יותר -
2) לקוות' יש הרבה כבוד עצמי. הוא לא מסוגל לסבול את האפשרות שאנשים לא יעריכו אותו. שוב ושוב הוא מתרברב בכישורים שלו ומאדיר את עצמו באירועים שבהם עדיף היה להתנהג דווקא בצנעה ולא להתלבט. הוא מטריד את אמברוז שוב ושוב, על אף הסכנה שבדבר, פשוט כי הוא לא מסוגל לסבול את האפשרות שמישהו יחשוב שהוא לא מסוגל להביס אותו בהתנצחות מילולית. שוב ושוב הוא מתגרה בו - על אף שאנשים בסביבתו מזהירים אותו על השלכות מעשיו. הוא יוצא מכליו כשאנשים מעליבים אותו - במיוחד לגבי המוצא שלו - והוא תמיד מרגיש צורך לצאת מכל אירוע כשידו על העליונה. הוא לא מוכן להודות עד כמה הוא עני אפילו בין חבריו הקרובים ביותר, גם כשיש סכנה שיושלך לרחוב. עם מופיע עם שיר מורכב מן הצורך באיאולי בפעם הראשונה, למרות שהוא לא התאמן מספיק זמן. כמעט כל אינטראקציה ראשונה שלו עם אדם כוללת ניסיון אובססיבי לבסס שליטה על ידי הפגנת אינטלגנציה או כישורים. רק תראו את האופן שבו הוא מנסח את הסיפור שלו עצמו - הניסוח הדרמטי והמתפאר. קוות' מספר אגדה על גיבור של פעם בחיים. למעשה, יש יסוד סביר להניח שהוא מספר לא אמין - ומסלף חלקים מסוימים בסיפור שלא מוציאים אותו באור הכי חיובי.
3) הוא פזיז. הוא כופת את האוויר בריאותיו לזה שבחוץ. הוא קופץ מגג הבניין כשאלודין אומר לו לעשות זאת. הוא לוקח את הנר לארכיון למרות הטיפשות הברורה בדבר. הוא קונה את הלאוטה שלו על אף שאין בידיו מספיק כסף כדי לממן אותה. הוא משתמש בחום הגוף שלו כמקור אנרגיה באימון פשוט בכיתה (שוב, כיוון שאינו מסוגל לסבול הפסד). הוא פורץ לחדרו של אמברוז וחושב על המעשה רק בדיעבד. הוא תוקף את דווי בלי לחשוב על המעשה עד הסוף. אני יכולה להמשיך לפרט, אבל נראה לי שהנקודה הובהרה.
4) יש משהו אפל בבסיס אופיו של קוות'. אנחנו חושפים אותו לראשונה כשהוא מעלה באש את חפציו של הבריון בטרבון, ולאחר מכן - לרבים ששכחו - מנסה לעלות את הבריון עצמו באש. הוא מתפרץ כשהם מקיפים את המחנה של השודדים. ושט עצמה נרתעת ממנו ואפילו שוקלת לדחות אותו כתלמידה לאחר שהיא - לדבריה - הגיעה למסקנה ש"הפנים המקסימות" הרגילו שלו הן מסכה, שמסתירה את הצד האפל שבו. הוא קוטל באכזריות את משפחת הרוה המתחזה - וצורב את פרסת הסוס על עורו של המנהיג כשהוא עוד בחיים, ומשאיר אותו לסבול מכאבים והזיות למשך שלושה ימים עד למותו.
עד כאן לטיעוני הנגד לטענה שקוות' הוא מרי סו (/גרי סטו).
מצד שני, אני חייבת להודות שאנשים שלא אוהבים את הדמות כנראה לא יהנו מחווית הקריאה. הסיפור מסופר כולו מנקודת המבט שלו, ומעוצב בהתאם לתפיסת העולם שלו. מי שלא יאהב את הדמות, ויותר מכך - ישנא אותה - כנראה יתקשה לבלוע את הספרים הללו, למרות הפרוזה היפהפה של רותפוס.

היסטוריה

חיים מוקדמים

בטרם נתחיל, עליך לזכור שאני אחד מבני אדימה מן הרוה. סיפרנו סיפורים עוד בטרם נשרפה קלופטנה. בטרם היו ספרים לכתוב בהם, בטרם היתה מוזיקה לנגנה. כאשר הודלקה המדורה הראשונה, אנו הרוה היינו סביבה וטווינו סיפורים במעגל אורה המהבהב.

קוות' נולד לארלידן ולוריאן, מנהיגי להקת אדמה רוה בחסותו של הברון גרייפלו. ההשכלה המוקדמת שלו נקודתית ואקלקטית, ומגיעה ממקורות שונים, בעיקר ממטיילים ונודדים.
הלהקה שלו מחליטה לשכור ארקאנאי בשם אבנתי, וזהו רגע משמעותי מאוד בחיוו של קוות'. במהלך הפגישה הראשונה של השנים, הוא רואה את אבנתי קורא בשמה של הרוח - הפעם הראשונה שבה מבחין בנקיבת שמות במציאות, והאירוע שטומן בו את הרצון לבוא לאוניברסיטה ואת המשיכה המסורתית לנקיבה דווקא בשמה של הרוח. אבנתי מלמד את קוות' היסטוריה, כימיה, רטוריקה ואריתמטיקה, כמו גם סימפתיה, ובין השאר מלמד אותו כפיתות ושימוש בלב האבן. הוא מדבר פעם אחת עם הוריו של קוות' עליו, ומציין שלדעתו הוא יכול להצליח בכל מקצוע שירצה, ושהוא יכול אפילו להתקבל לאוניברסיטה, על אף גילו הצעיר. אבנתי עוזב את הלהקה בסופו של דבר, למורת רוחו של קוות', ומשאיר לו ספר רטוריקה עם הקדשה אישית, שיקר מאוד לליבו של קוות'. לאחר עזיבתו של אבנתי, הלהקה עושה כמיטב יכולתה להעסיק את קוות'.
במשך זמן רב, הקרוב לשנה, אביו של קוות' ואימו עובדים יחד על השיר שיעסוק בשבעת הצ'נדריאן. מעט לאחר שאבנתי עוזב, קוות' חוזר יום אחד לאחר שחזר ביער ומגלה שהלהקה שלו נטבחה באכזריות על ידי הצ'נדריאן. הוא פוגש בהם, מדבר עם גחל, שמתעלל בו, אבל הם נעלמים בפתאומיות מחשש מפני נוכחות לא ידועה וכך קוות' ניצל מגורלה של להקתו.

אפשר שהגדולה בסגולות נפשנו היא היכולת להתמודד עם כאב. ההגות הקלאסיות מלמדות על ארבע דלתות הנפש, שכל אחד עובר בהן לפני צרכיו. הראשונה היא דלת השינה. השינה מציעה לנו מפלט מן העולם וכל מכאוביו. השינה מציינת את מעבר הזמן, מעניקה לנו ריחוק מהדברים שהכאיבו לנו. כשנפצע אדם, לעיתים קרובות הוא מאבד את הכרתו. בדומה לכך, השומע בשורות נוראות מתעלף לפעמים. בדרך זו מגינה הנפגש על עצמה מפני כאב; היא יוצאת בעד הדרך הראשונה.
שנייה היא דלת השכחה. יש שפצעים עמוקים מכדי שיחלימו, או מכל מקום עמוקים מכדי שיחלימו במהירות. מלבד זאת, זיכרונות רבים עלולים להכאיב, ואין להם שום מרפא. מכזב כל האומר כי "הזמן מעלה ארוכה לכל פצע". הזמן מעלה ארוכה לרוב הפצעים. היתר מסתתרים מאחורי הדלת הזאת.
שלישית היא דרך השיגעון. לפעמים נוחתת על הנפש מהלומה כזו שהיא מוצאת לה מחבוא באי שפיות. אולי היא אינה נראית כברכה, אבל כזו היא. לפעמים, כשהמציאות היא כאב ותו לו, הבריחה מן הכאב הזה מחייבת את הנפש להותיר את המציאות מאחוריה.
אחרונה היא דלת המוות. המפלט הסופי. דבר אינו יכול להכאיב לנו אחרי מותנו, כך לפחות אומרים לנו.
לאחר הרצח האכזרי של משפחתו והמפגש עם הלאיקס, גחל ושאר הצ'נדריאן, קוות' הטראומי בורח ליער הסמוך בלי דבר מלבד הלאוטה של אביו. לאחר מכן הוא מבלה כמעט חצי שנה בהחלמה, לגמרי לבד. הוא מפתח את יכולתו נגינתו בלאוטה עד לרמה שהוא מסוגל לנגן רגשות ודימויים ספציפים באמצעות תווים. הוא לומד לנגן על לאוטה עם שישה מיתרים ולאחר מכן על לאוטה עם חמישה מיתרים, אבל לאחר שמיתר נוסף פוקע קוות' מבין שהוא לא יוכל לנגן על לאוטה עם ארבעה מיתרים, ומחליט לעזוב את היער. הוא נעזר בחקלאי בשם סת, שמסייע לו להגיע לטרביאן ומציע לו הגנה, אבל קוות' הטראומתי מתקשה להגיב לגילוי חיבה מוחצן שכזה.

אחרי שנהרגה משפחתי, נדדתי אל מעבה היער וישנתי. גופי תבע שינה, ונפשי פתחה את הדלת הראשונה כדי להקהות את הכאב. הפצע כוסה עד שתגיע השעה הראויה להחלמה. כהגנה עצמית, חלק ניכר מנפשי פשוט חדל פעול - נרדם, אפשר לומר.
בעוד נפשי ישנה, יצאו רבים מחלקיו המכאיבים של היום הקודם בעד הדלת השנייה. לא לגמרי. לא שכחתי את מה שקרה, אבל הזיכרון הוקהה, כאילו ציפיתי בו מבעד למלמלה עבה. אם רציתי, יכולתי להעלות מזכרוני את פני המתים, את זיכרונות האיש בעל העיניים השחורות. אבל לא רציתי לזכור. הדפתי את המחשבות האלה מעלי והנחתי להן להעלות אבק בקרן זווית נידחת של נפשי.
חלמתי, אבל לא על דם, על עיניים מזוגגות ועל ריחו של שיער בוער, אלא על דברים נעימים יותר. ואט אט החל הפצע לאבד תחושה...

טרביאן

במשך כל ימי בטרביאן המשכתי ללמוד, אם כי רוב השיעורים היו כאובים ולא נעימים.
...
למדתי שלא לצפות לעזרה משום אדם. בחלקים הרעים של טרביאן זעקה לעזרה מושכת טורפים כמו ריח הדם הנישא באוויר.

ביומו הראשון של קוות' בטרביאן קבוצת בריוני רחוב בראשות נער בשם פייק מכים אותו ושדדים אותו, ותוך כדי כך שוברים את הלאוטה של אביו, מה שגורם לקוות' להתחיל לאבד מאנושיותו. לאחר התקרית הזאת הוא מחליט ללכת לביתו של סת, מפוחד ומבוהל, אבל הוא הולך לאיבוד בעיר ומפספס את ההזדמנות שלו. במהלך שלושת השנים הבאות הוא נאלץ לקבץ נדבות ולגנוב כדי לשרוד. בסופו של דבר הוא מוצא מקלט במקום מפגש בין שלושה גגות מעל חנות נרות, בו הוא ישן ומאחסן את מעט רכושו, כולל ספר הרטוריקה של אבנתי.
במהלך שלושת השנים האלו קוות' גדל כילד רחוב, ולומד לקחים בדרך קשה. פעם אחת הוא עובר את צד המים ומקבץ נדבות בשכונה עשירה. שומר עיר תופס אותו ומכה אותו קשות. זהו חורף והוא היה עשוי למות מהיפותרמיה, אבל הוא ניצל על ידי אדם שמשחק את תפקידו של אנקניס בחגיגות אמצע החורף. זמן קצר לאחר מכן, קוות' נעשה חולה ונעזר בטראפיס, אדם שמטפל בילדים חסרי האונים של טרביאן. לבקשת אחד הילדים, טראפיס מספר את סיפורם של טיילו ואנקניס, הסיפור הראשון מיני רבים שיגרמו לקוות' לתהות על קנקנם של הצ'נדריאן, ואף גורם לקוות' לשקול את האפשרות שטראפיס היה אפור גלימות בעברו. לאחר שהוא מבריא, קוות' שומר על קשרים עם טראפיס.
לאחר שנתיים, קוות' מאתר את פייק, הילד שהרס את הלאוטה של אביו ומוצא את הסמטה שבה הוא גר. קוות' מגלה שיש לו מאגר של חפצים אישיים בעלי ערך סנטימנטלי. הוא מתגנב למקום ומעלה אותה באש, אך פייק מוצא אותו. קוות' נמלט, ובדרכו מעלה את פייק באש, אף שהוא מצליחה להינצל.
זמן קצר לני עזיבתו את טרביאן, הוא שומר על ספארקי, מספר סיפורים שמתארח בחצי התורן. השמועה אומרת שסקארפי יעניק כסף לכל אדם שיבקש ממנו לספר סיפור שהוא איננו מכיר. קוות', כחלק מהרוה, מכיר סיפורים רבים, ומחליט לבקר במקום. ספארקי מספר את הסיפור של לנרה, ששובה את ליבו. קוות' חוזר למקום גם למחרת, באמצע הסיפור על מיר טריניאל. זמן קצר לאחר מכן, ספארקי נעצר על חילול הקודש על ידי שופט טיילני בשם ארלוס, שנראה שסקארפי מכיר, וכומר. לאחר שסקארפי לועג לארלוס, הוא מותקף, ואומר לקוות' לברוח (מה שקוות' אכן עושה). האירוע הזה מניע את קוות' לפתוח שוב את ספרו של אבנתי ולאזור כוחות לעזוב את טרביאן. הוא ממשכן את הספר ושומר קבלה, כדי שיוכל לקנות אותו מאוחר יותר, ועל ידי תחבולות מצליח להשיג בגדים נאותים ולהתנקות כראוי. לאחר מכן הוא נפרד מטראפיס ומקבל מקום בשיירת קרונות בראשות רונט, לכיוון האוניברסיטה. במהלך המסע הוא מכיר לראשונה את דנה.

האוניברסיטה - העונה הראשונה (אביב)

היו סיבות רבות לבואי לאוניברסיטה, אבל זו היתה בלב כולן. בארכיון נמצאו התשובות, והיו לי שאלות רבות, רבות מאוד.
...
כשהגעתי לאמצע הגשר ראיתי את הארכיון לראשונה, מזדקר כמו אבן אפר גדולה מעל העצים במערב.

קוות' מצליח לתמרן את המגיסטרים כדי לקבל אותו לאוניברסיטה בשכר של מינוס שלוש כיכרות, על אף שהוא רק בן חמש עשרה - מהגיל הצעיר ביותר שהתקבל לאוניברסיטה. הוא פוגש את וילם, סימן, מנט וסובוי זמן קצר לאחר הקבלה, ומתיידד איתם במהירות. בשיער הראשון שלו, עקרונות הסימפתיה, קוות' מוצא את הרמה מתחת ליכולות שלו ומנסה לפנות אל המגיסטר המה, המורה, בקובלנה הזאת לאחר סיום השיעור. למחרת, המה מנסה להשפיל את קוות' על ידי הצגת הטענה שהוא ביקש ללמד את הכיתה. קוות' מחליט לזרום עם המה. הוא יוצר צלם של המה וצורב מאת רגליו, כתצוגה לאפשרויות שסימפתיה מציגה. הפעולה הזאת מובילה אותו לשימוע הראשון שלו "בין הקרניים", כשהוא מואשם בשימוש לא מורשה בסימפתיה ובכוונת זדון. כאשר מתגלות הנסיבות של המקרה, נחסך ממנו גירוש ובמקום זאת הוא מקבל שלוש מלקות, וגישה לארקנאום, מאחר והוכיח את מיומנותיו בסימפתיה על ידי ביצוע כפיתה כפולה. המגיסטר קילוון עורב לו, ובתמורה מתחיל קוות' ללמד במוכנייה. קוות' מוצלף בפומבי, וזוכה לשמועות מסתוריות מאחר והוא לא דימם, שכן נעזר בעשב שורש הנהל. הוא מובל למרפאה, שם פוגש את המגיסטר ארוויל, שמציע לו ללמוד במרפאה. כך אכן קורה.
קוות' נמשך באופן טבעי לארכיון האוניברסיטה. מיד כשהוא מגיע הוא מתחיל לחקור על הצ'נדריאן והאמיר, אך מחקרו נעצר לאחר אזהרתו של המגיסטר לורן, שאנשים לא ישימו לב במה הוא עוסק. לאחר המלקות הפומביות קוות' פונה לארכיון, שם אמברוז ג'אקיס מערים עליו וגורם לו להיכנס למדפים כשנר בידו, כנראה בגלל שיפוטו הלקוי של קוות' בעקבות נטילת עשב שורש הנהל. לורן זועם, מסלק את קוות' מהארכיון עד לזמן לא מוקצב.
מוקסם מיכולתיו המסקרנות של אלודין וסקרן מאופיו הלא שגרתי, קוות' מנסה לשכנע את המגיסטר אלודין ללמד אותו נקיבת שמות. אלודין לוקח אותו לקדרייה ומראה לו מה הסיכונים הפוטנציאלים על המוח האנושי שנוצרים מלימוד נקיבת שמות. בנקודה הזאת אלודין מורה לקוות' לקפוץ מהגג, מה שהוא עושה, במחשבה שאלודין יודע את שמה של הרוח ויקרא לה כדי למנוע ממנו ליפול. הוא טועה. הוא מתרסק ונשאר בחיים במזל.

בעודי שוכב כך, מונה את חלקי השלמים והשבורים, נכנס אלודין לשדה הראייה שלי.
הוא הביט בי מלמעלה למטה. "ברכותיי," אמר. "זה היה הדבר הכי מטופש ראיתי אי פעם." הבעת פניו אמרה אי נכונות להאמין למראה עיניו, מהולה ביראת כבוד. "אי פעם."

אלודין מודיע שהוא לעולם לא ילמד מישהו שהפזיזות שלו הובילה אותו לבצע מעשה כה טיפשי, וקוות', כשהוא גם ככה חבול וגאוותו פגועה, מחליט שיעזוב את נקיבת השמות לעת עתה.

האוניברסיטה - העונה השניה (קיץ)

נהפוך הוא. זה מילא אותי בביטחון. קודם הרגשתי כמו דג מחוץ למים, עד שבא אמברוז והבהיר לי, בדרכו היחודית, שאין הבדל כל כך גדול בין האוניברסיטה לבין רחובות טרביאן. אין זה משנה היכן בדיוק אתה נמצא, בני אדם הם בני אדם בכל המקומות.
חוץ מזה, הכעס מחמם את העצמות בלילה, והגאווה הפגועה עשויה לדרבן אנשים למעשים מופלאים.

כדי לשלם את שכר הלימוד עבור העונה השניה שלו, קוות' מחליט לחפש גאלט, ובוחר דווקא בדווי, שנותנת לו את ההלוואה הראשונה שלו. היא לוקחת דם מלקחותיה אם אין להם ערבון, במטרה למכורו או להשתמש בו במקרה ובו לא יחזירו לה את התשלום. קוות' מתנגד בהתחלה, אבל אז לא מצליח לעמוד בפיתוי וקונה לאוטה, ומסכים לקחת את ההלוואה של דווי. עם כסף בכיסו בפעם הראשונה הוא משלם את שכר הלימוד שלו.
קוות' לומד סיגלדריה תחת קילווין, קמר, ומרשים אותו על ידי כך שהוא לומד את היסודות בשבעה ימים בלבד, ולא במשך עונה שלמה, כמו רוב התלמידים. לאחר מכן הוא מתחיל להתלמד אצל מנט.
לימודיו האחרים כוללים רפואה, מתמטיקה וסימפתיה מתקדמת עם אלקסה דאל, במקביל ללמידה לנגן שוב. לוח הזמנים שלו נעשה צפוף והוא בקושי ישן. הוא נותר בלתי מנוצח בדו קרבות סימפתים, אבל וילם וסימון, שחשים שהוא מעמיס על עצמו, מדברים על קילווין והוא אוסר עליו לעבוד שעות נוספת.
עם יותר זמן פנוי, קוות' מחליטה להקדיש יותר תשומת לב לנגינה. בעודו מנגן בחצר, בלילות, באוניברסיטה, הוא מתיידד עם נערה שקטה וביישנית וייתכן שמטורפת בשם אאורי, שגרה איפשהו מתחת לאוניברסיטה. היא תופסת חפצים כבעלי היסטוריה וזהות, ויש לה ולקוות' טקס ובו הם מחליפים חפצים וממציאים עליהם סיפורים. היא נהנית להקדיש למוזיקה שלו. קוות' מרגיש חיבור אליה, ושומר על המפגשים שלהם בסוד.
קוות', וילם וסימן הולכים לאיאולי. קוות' מחליט לנגן את הבלדה על אלואין וסאווין, על אף שהשיר הזה דורש ליווי נשי, מתוך הנחה שלפחות אחת הנשים בקהל תכיר את התפקיד ותצטרף אליו. ואכן, לאחר רגע של היסוס עולה קול נשי מתוך הקהל, והשיר מתפתח באמצעותה של האישה הזרה. אמברוז משתמש בסימפתיה כדי לגרום לאחד המיתרים של קוות' לפקוע, אבל קוות' ממשיך לנגן בכל זאת.
לאחר שהוא מסיים את השיר, הוא מקבל חלילי זהב ונפגש עם אנשים רבים שהתרשמו מנגינתו, בפרט הרוזן תרפה, שינסה בעתיד להשיג לו פטרון, אך יכשל פעם אחר פעם מאחר ואמברוז הרס את שמו בקרב האצולה. קוות' גם פוגש את האישה ששרה את תפקידה של אלואין איתו - זוהי דנה, שעכשיו קוראת לעצמה דיאן, ויוצאת עם סובוי.

צאו החוצה ביום של תחילת החורף, אחרי גל הכפור הראשון של העונה. חפשו שלולית מים שנפרשה עליה יריעת קרח, עדיין חדשה וזכה ושקופה כזכוכית. בסמוך לגדת הקרח יישא אתכם משקלכם. החליקו מעט קדימה. הלאה. בסופו של דבר תגיעו למקום שבו הקרח נושא את משקלכם רק בדוחק. שם תרגישו את מה שהרגשתי אני. את הקרח המתקבע תחת כפות רגליכם. הביטו למטה וראו את הסדקים הלבנים המתרוצצים בקרח כמו קורי עכביש מטורפים, מסובכים. הדממה מושלמת, אבל אתם מרגישים את הרטיטות הפתאומיות והחדות דרך כפות רגליכם.
זה מה שקרה לי כשדנה חייכה אלי.
קוות' והרוזן תרפה ממציאים שיר שצוחק על שם משפחתו של אמברוז ומשווה אותו לעכברוש וקוות' קונה בחזרה את העותק של "מליצה והיגיון" שנתן לו אבנתי מלורן, שקנה אותו בשבילו, ומנסה ללא הצלחה לשנות את האיסור שלו להיכנס לאוניברסיטה. אמברוז מאשים את קוות' בהכפשת שם בגלל השיר שהמציא. על אף שהמגיסטרים פוסקים לטובתו של קוות', אמברוז עובר בין כל הפונדקים המכ ובדים ומכפיש את שמו של קוות' ברבים, וכך מונע ממנו לשכור מקום בנגינה בלאוטה שלו. הוא אף קונה את פונדק "הסוס והארבעה", שעד עכשיו התארח בו קוות' בתמורה לנגינה. הפונדק היחיד שמוכן לקבל אותו הוא של אנקר, שמתעב את את אמברוז. קוות' מציין יותר מפעם אחת שזה בוודאי המקום שבו הוא הרגיש הכי בבית .

האוניברסיטה - העונה השלישית (סתיו)

קוות' מחפש את דנה זמן רב ולא מוצא אותה. בפתאומיות, דנה חוזרת לעיר ומוצאת את קוות' אצל אנקר. הם יוצאים לטיול של שש שעות ולמחרת היא נעלמת שוב, ומשאירה את החשבון שלה ללא תשלום.
מנגנד מציין שהוא גילה דרך סודית לארכיון, אבל לא מוכן לספר עליה לקוות'. קוות' יוצרת מנורת סימפתיה מוגבלת, יוצאת דופן לעונה ראשונה, אל המגיסטר קילווין מכנה אותה כמנורת גנבים. עם זאת, הוא מסכים שהיא נוצרה במיומנות רבה, ומאשר לקוות' לשמור עליה, בתנאי שלעולם לא ייתן או ימכור אותה לאף אדם אחר.
דנה מופיעה שוב ופוגשת את וילם, סימון וקוות' באיאולי. קוות' והיא מבלים את הערב אחד עם השני וקובעים להיפגש למחרת.
למחרת בבוקר, קוות' מציל את פלה משריפה במוכנייה, ומחמיץ את הפגישה שלו עם דנה. הוא פוגש את פלה באיאולי והיא נותנת לו גלימה חדשה כמתנה על כך שהציל אותה, ומצהירה שהיא חייבת לו. הוא מבחין בקצרה בדנה עוזבת, ובוודאי חושבת שהוא דחה אותה בגלל מערכת יחסים רומנטית שהוא מנהל עם פלה, אבל הוא לא רודף אחריה.
שני בריונים חמושים צדים את קוות' בסמטה ומנסים להרוג אותו, או לכל הפחות לפגוע בו. קוות' מצליחה להשתמש בסימפתיה כדי להפתיעה ולעוור אותם מספיק זמן כדי לברוח, מה שמוסיף למוניטין שלו, שכן הבריונים מאמינים שהוא הפעיל עליהם אש וברקים כמו טבורלין הגדול. מאוחר יותר הוא מוצא פתק שדנה השאירה במסגרת חלונו כמה ימים קודם לכן, והיא רומזת שמצאה משהו מעניין שהיא מעוניינת לדבר עליו עם קוות'. קוות' נוקט בצעדים לבלבל את מי ששכר את הבריונים.
למחרת, הוא שומע על חתונה ליד טרבון, והשמועה גורמת לו לחשוב שהצ'נדריאן הופיעו שם ורצחו את כולם. הוא לווה כסף מדווי, קונה סוס ורוכב שישים מיל בחצי יום כדי להגיע לעיירה. בדרך הוא נפגש עם פחח, ומחליף את הסוס תמורת פריטים. בפונדק המקומי הוא שואל על החתונה בתקווה ללקט מידע על הצ'נדריאן, ומגלה שהיה רק ניצול אחד - דנה.
שניהם עוזבים את הפונדק ופונים לכיוון חוות מאוטן, המקום שבו התרחשה החתונה, כדי לראות האם דנה תוכל למצוא חלק מהחפצים שהפילה כשהיתה חסרת הכרה. בדרכם דנה מספרת לקוות' על הפטרון הפוטנציאלי שלה, אבל מסרבת לגלות את שמו או מידע עליו, וקוות' מחליט לקרוא לו זמנית "אדון אפר". הם בוחנים את איזור החתונה השרוף, ודנה מספרת לקוות' שראתה להבה כחולה במהלך הכאוס - אחד מסימניהם הבולטים של הצ'נדריאן. העץ שם רקוב וידית משאבת הברזל חלודה - עוד סימנים לצ'נדריאן.

כשמכחילה האש באח,
לאן נברח? לאן נברח?
מהר החוצה. במרוצה.

אם החרב מחלידה,
מה תדע? מה תדע?
עמוד של אבן. קש ותבן.

ראית אישה לבנה כשלג?
בלי טיפת דם כעין הסלק?
אנה ולאן? אנה ולאן?
צ'נדריאן. צ'נדריאן.

דנה רוצה לחפש את אדון אפר, ולכן הם יוצאים ליער לחקור. הם פוגשים רועה חזירים איתו הם חולקים ארוחת ערב ושיחה. הם מוצאים באיזור דראקוס, וקוות' מבין שהחיה מכורה לעצי דנר - שרף ממכר שמקביל לסמים קשים בעולמנו שלנו. דנה לועסת בטעות מעט משרף הדנר כשהוא מזוקק, אבל לא נהרגת, שכן מספיק לירוק ולשטוף אותו. הם נעזרים בשרף כדי להרוג את הדראקוס, בזמן שדנה המטושטשת מדברת עם קוות' על דברים שונים.
כאשר קוות' מתעורר, הוא מבין שתושבי העיר תופסים אותו כאדם אגדי שבא להצילם מפני הדראקוס, ולא מתקן את הרושם הזה. נערה בשם נינה פונה אליו, ומציגה לו את הכד עם ציורי הצ'נדריאן, זה שככל הנראה הוביל לטבח בחתונה. היא מבוהלת, ולכן קוות' מביא לה קמע שלטענתו קסום, למרות שאין לו ערך ממשי. קוות' לא מצליח למצוא את דנה, לכן הוא עוזב את המקום.
בחזרה באוניברסיטה, אמברוז גונב את הלאוטה של קוות'. כשהוא שובר אותה בטעות, הפעולה מעירה משהו עמוק בקוות' והוא קורא בשמה של הרוח. אמברוז וקוות' מבאים לפני "הקרניים", ואמברוז נמצא אשם בגניבת והשמדת הלאוטה ונדרש לשלם עבורה מחיר כמעט כפול. קוות' נמצא אשם גם הוא וזוכה לשש מלקות וגירוש, אך גירושו מתבטל בעצתו של אלודין. לאחר מכן קוות' מועלה לדרגת ר'לאר והוא רוכש לאוטה חדשה.
אאורי כבר סיפרה לקוות' שהיא גרה ב"תחתון" - מבוך מנהרות מתפצלות מתחל לאוניברסיטה. בנקודה הזאת היא מובילה את קוות' אליו וקוות' מוצא דרך סודית אל הארכיון, בה הוא משתמש לעיתים קרובות.

האוניברסיטה - העונה הרביעית (חורף)

חשבתי על כך לרגע, מתופף בקצה הקהה של הסכין כנגד מגפיי.
"יהיה רעיון רע..." השתתקתי.
חשבתי לרגע. סים הביט בי בציפייה.
"...לקפוץ מהגג?" קולי התכווץ בסיום המשפט, ודבריי נשמעו כמו שאלה.
סים היה שקט. הוא המשיך להביט בי.
"אני מבין את הבעיה," אמרתי לאטי. "אין לי חסמים התנהגותיים."

קוות' מורעל בגלל חומר שהכניס אבמרוז לשקדים שלו, שגרם לו לאבד את כל החסמים ההתנהגותיים שלו.
דנה מספרת לקוות' שהיא יצאה עם אמברוז למשך זמן מה, ונתנה לו את הטבעת השבורה שלה, במטרה שיתקן אותה. לאחר שנפרדו, אבמרוז לא הסכים להחזיר לה את הטבעת. קוות' פורץ לחדריו של אמברוז ומנסה למצוא את הטבעת, אבל לא מצליח, והחל מאותו הרגע הוא סובל ממחלה חמורה. הוא חושב שמישהו מפעיל עליו סימפתיה. לכן הוא מתעמת עם דווי, שמתגוננת וטוענת שהיא לא אשמה. קוות' תוקף אותה ודווי הזועמת מתגוננת, מראה לו שהיא שמרה על הדם שלו ומסלקת אותו.
קוות' מבין שהאדם שמפעיל עליו סימפתיה הוא אמברוז, כי הוא כנראה השאיר דם שלו בחדרו כשפרץ לשם. קוות' וחבריו מתכננים תוכנית שאמורה לסייע להם להשמיד את הצלם שאמברוז משתמש בו. במהלכה, פלה מצליחה לשכנע את דווי להתפייס עם קוות', על אף שיחסיהם נשארים עכורים. קוות' מצליח לשרוף את חדריו של אמברוז, ולהשיג את הטבעת של דנה.
במהלך העונה קוות' לומד נקיבה בשמות עם אלודין, שמנסה להעיר את מוחו הרדום - כמו גם את מוחם הרדום של שאר התלמידים שלומדים איתו, ועליהם נמנית פלה (הראשונה לנקוב בשם כלשהו חמש פעמים, בשמה של האבן)..

וינטאס

קוות' עשוי לקבל שכר לימודים גבוה במיוחד הפעם, וכנראה שלא יוכל לשלם אותו. קוות' שומע לעצת חבריו ומחליט לדלג על העונה הנוכחית. למרבה המזל, הרוזן תרפה מספר לו שהמאר אלבון, אציל רב עוצמה השקול למלך בוינטאס, מחפש מוזיקאי דיסקרטי שיעזור לו במשימה מסתורית. הרוזן תרפה מציע את קוות', וקוות' נוסע אל וינטאס, ובדרכו שורד מתקפת שודדים, מאבד את הגלימה שפלה נתנה לו בים, ומגיע חסר כל, למעט הלאוטה שלו.
המאר שומר את קוות' בחדרים פרטים באחוזתו כדי שיוכל להכיר אותו ולשפוט את אופיו. כל ערב הוא נפגש איתו ודן על נושאים שונים, פילוסופיים ברובם. קוות' המשועמם פוגש את ברדון, אציל חביב שמלמד אותו לשחק טאק ומספר לו על התרבות הוינטאסית. המאר מבקש מקוות' להביא לו את התרופה שלו מארקניסט החצר, קאודיקוס, שכן הוא חולה מאוד ונוטל תרופות באופן קבוע. קוות' עושה זאת, ומסיק, הודות לידע שרכש באוניברסיטה, שקאודיקוס מרעיל את המאר בעוופרת.
קוות' מספר זאת למאר ועוזר לו להתאושש, אבל קאודיקוס בורח לפני שהם מספיקים לתפוס אותו. קוות' מגלה שדנה נמצאת במקום עם הפטרון שלה, אף שהוא עדיין לא פוגש אותו. בינתיים, המאיר מסביר לקוות' מדוע זימן אותו; הוא זקוק לאישה, והיחידה ששתאים לדרישותיו היא מלואן לקלס. אבל היא לא תתעניין בחיזוריו של אדם זקן ולא רומנטי כמאר. לכן קוות' מנסח שירים ומכתבים למלואן, כדי לסייע להם לפתוח את מערכת היחסים, בהתבסס על חוויותיו עם דנה ורגשותיו כלפיה.

אחר כך הייתי חוזר אל חדריי וכותב את המכתב שהתגבש במוחי במשך היום. או שהייתי כותב עבורה שיר. ובמכתב או בשיר אמרתי את הדברים שלא העזתי להגיד לדנה במהלך היום. דברים שידעתי שיפחידו אותה וירחיקו אותה ממני.
אחרי שסיימתי את המכתב או השיר הייתי כותב אותו שוב. הייתי משייף אותו מעט, מסיר אמת אחת או שתיים. מחליק ותופר עד שיתאים למלואן לקלס כמו כפפת עור נעימה ליד.

דנה מציגה לקוות' שיר שכתבה עם אדון אפר. השיר מספר את סיפורם של ארלידן ולנרה, אבל הפעם מציג את ארלדין כגיבור, ולא בתור הלאיקס מזרה האימים המוביל את הצ'נדריאן. הטראומה של קוות' מתעוררת. הוא מתחיל להתווכח עם דנה, והם נפרדים בכעס.
המאר שולח את קוות' להוביל קבוצה קטנה של שכירי חרב לצוד קבוצת שודדים. אחד מהם הוא טמפי, שכיר חרב איידמי, ובזמן שהם מבלים ביחד קוות' לומד את שפת האיידם.
לאחר ימים רבים של סריקת היער, קוות' וצוותו מגלים את מחנה האויב במהלך סופה. דדן , אחד משכירי החרב, מתריע בטעות על מיקומם, למרות שהשודדים רבים ומסוכנים. קוות' משתמש בסימפתיה כדי להרוג חלק מהאנשים. נראה שמנהיג השודדים המשוריין חסין לחיצים של מרטן, אחד משכירי החרב. קוות' משתמש באחד החיצים של מרטן כדי ליצור קישור סימפתי עם עץ במרכז המחנה. הוא משתמש בו כמוליך וקורא בשם הרוח בפעם השניה, וברק פוגע בעץ ומשמיד את המקום. השודדים מתים, המנהיג נעלם, קוות' וצוותו מוצאים את הכסף הגנוב ומתחילים את המסע בחזרה לסברן.

ממלכת הפיי

למדתי כמה דברים. מה שהיא עשתה עם הצל נקרא גרמריה. כששאלתי אותה על כך, היא אמרה שזאת "אומנות יצירת הדברים הקיימים". זה היה שונה מאוד מגלמריה, שהייתה "אומנות יצירת הדברים הנראים."

קוות' נשאב לממלכת הפיי בזכות פלוריאן, ואיתה הוא חווה את החוויות המינטיות הראשונות שלו. הוא מצליח להביס אותה כשנוקב בשמה, וכשמחזיק בשיר שלה כבן ערובה הוא מצליח לשכנע אותה לעזוב את ממלכת הפיי בסופו של דבר.
פלוריאן מלמדת את קוות' על הפיי ועל הפולקלור שלהם. היא תופרת לו שאיד. בנקודה מסוימת היא שולחת את קוות' וזה פוגשת בקהאת'אי. הוא מספר לו שמנהיג השודדים היה גחל, ושהפטרון של דנה מכה אותה. המום רגשית, קוות' בורח לפני שישמע יותר.

האיידם

"אתה כבר יודע יותר מדי מילים."
"יותר מדי? טמפי, אני מכיר רק מעט מילים."
"אלה לא המילים, אלא האופן שבו אתה משתמש בהן. באיידם יש אומנות לדיבור. יש אנשים שיכולים להגיד דברים רבים במשפט אחד. שיהיין שלי היא אישה כזאת. היא אומרת דבר בנשימה אחת ואחרים מוצאים בו משמעויות רבות אפילו שנה לאחר מכן." גערה עדינה. "לעיתים קרובות מדי אתה אומר יותר מהנדרש. אתה לא צריך לדבר באיידמית כפי שאתה שר באטורית, מאה מילים על מנת להלל אישה. יותר מדי. הדיבור שלנו קטן יותר."
"ובכן, כשאפגוש אישה, אני צריך פשוט להגיד, 'את יפה'?"
טמפי הניד בראשו. "לא. אתה פשוט יכול להגיד 'יפה' ולתת לאישה להחליט את שאר המשמעויות של דבריך."
...
אטורית היתה ברכה רחבה ורדודה. היו בה מילים רבות, כולן מסוימות ומדויקות. איידמית היתה כמו באר עמוקה. היו בה פחות מילים, אבל לכל אחת מהן היו משמעויות רבות. משפט שנאמר באטורית הוא כמו קו ישר וחד. משפט שנאמר היטב איידמית הוא כמו קורי עכביש, כשכל אחד מהקורים נושא משמעות מורכבת משל עצמו, בה בשעה שהוא מביע חלק מסך כל המשפט.

קוות' חוזר לסברן, ושם הוא וטמפי יוצאים חזרה אל המאר. קוות' לומד מטמפי על התרבות האיידמית, על שפת האצבעות שלהם ואפילו על הלתאני. טמפי לומד מקוות' נגינה. לוחמי איידם מופיעים ולוקחים את קוות' ואת טמפי להאירט, בגלל שנאסר על לוחמי איידם לחלוק את תורתם עם "ברברים" - זרים.
בהאירט קוות' מתחיל להתלמד אצל ואשט, לוחמת מנוסה, שמסנה לשכנע אותו לעזוב, שכן הוא איננו איידמי. קוות' מוכיח את נאמנותו לטמפי וואשט מתחילה לאמן אותו, בסיועה של סילאין, ילדה צעירה ולוחמת יוצאת דופן. בסופו של דבר קוות' עובר את המבחן שלו, ומסרו הוא שהוא מוכן להקיז את דמו עבור בין הספר. הוא נעזר במהלך המבחן בשם הרוח. הצופים מתרשמים והוא עובר את המבחן.
קוות' מקבל את השם "מיידיר" ואת החרב הקדומה, "סאקירה", ולומד על עברה. הוא מתקבל לבית הספר, ומורשה ללמוד או לעזוב. קוות' בוחר לעזוב.

חזרה מהאיידם

לא היה כבוד במעשה, לא הייתה תהילה. אבל היה בכך סוג מסוים של צדק, ודם, ובסוף אותו לילה, החזרתי את גופותיהם.

קוות' עובר בדרכו חזרה מהאיידם ביער, ובו הוא פוגש קבוצה של בני רוה נודדים. הקבוצה חולקת איתו ארוחה ושירים, ואף מציעה לו משלל הביזה שהשיגו - קוות' תובע מהם לקבל את שתי הנערות שחטפו מהעיירה האחרונה שעברו בה, לגמרי לבדו, ללילה אחד. הקבוצה מסכימה, כאחד משלושת תנאים שקוות' מציב לה בתמורה לכך שיצטרף אליהם וינגן איתם. תנאי הסף הוא ש"הוא יעזוב רק אם כולם יסכימו".
קוות' מרעיל את בני הקבוצה. הוא יוצא, במשך לילה שלם צד אותם ורוצח אותם אחד אחד. לבסוף, עם בוקר, הוא מכין צורה של מעגל שבור, ואותו הוא בבשרם של האנשים; כידוע, צורתם של הרוה הוא מעגל, שנועד לסמל את העובדה שהשם כולם משפחה גדולה ומאוחדת. אבל אם רוה אחד עושה דבר שיש להתבייש בו, ואף עשוי לבזות את שמם של הרוה בכל העולם, נהוג להרוג אותו ולטבוע בעורו את סמל המעגל השבור, כאות למעשיו. קוות' עושה זאת. הוא מגלה שלמעשה לא היה מדובר בבני רוה אמיתיים, אם כי בשודדים שהחליפו את מקומם. הוא עוזב עם שתי הנערות לכיוון עיירת מולדתן, כשאחד מהשודדים עדיין עירני, וסובל מכאבי תופת.

שכבתי ער עוד זמן רב. כשבסופו של דבר נרדמתי, החלומות היו גרועים יותר.

קוות' מצליח לעורר את אחת מהנערות, הסובלת מטראומה עמוקה, ומביא אותן לעיירת הולדתן. הסיפור עליו מתפשט בכל מקום, כמעט כמו השיר שלו על פלוריאן, אלא שהסיפור שומר על צורתו המקורית בצורה פחות מדויקת.
כשהוא חוזר אל המאר, זה מציג לפני את סודה של משפחת לקלס - התיבה העתיקה שלהם, שאי אפשר לפתוח. קוות' מספר למארעל חבורת הרוה המזויפת, ומולאן לקלס מעודדת אותו ושמחה במותם, מתוך הנחה שהם בני רוה אמיתיים. קוות' מציין בפניה שהם לא היו בני רוה של ממש, וכשהיא שואלת כיצד הוא יודע, הוא מגלה לה שהוא רוה בעצמו. תגובתה היא גועל ועזיבת החדר. לאחר ביטוי ברור מאוד של דחייה ממנו, המאר מחליט להרחיק ממנו את קוות'; הוא מעניק לו יכולת למשוך כסף מאוצרו כדי ללמוד באוניברסיטה, ודף אישור שמאפשר לו לנגן בכל מקומות שליטתו.

סיום

"מזג האוויר משתנה," היא אמרה. "כדאי שנחזור לפני שירד גשם."
הנהנתי והלכנו משם. כאשר עזבנו, עננים הטילו את צלליהם על השדה מאחורינו.

קוות' ממשיך לחיות בשלווה באוניברסיטה. אך שיחסיו עם דנה עכורים לאחרונה, יש לו כסף, חברים, והוא נהנה מחייו. אחת היצירות שהוא עבד עליה לפני שעזב - "חסר הדם" - נמכרת היטב ומניסה רווחים נאים, והוא ממשיך ומתקדם באוניברסיטה. זהו, ככל הנראה, הזמן המאושר ביותר באופן יחסי בחייו של קוות'.

דעתי האישית

(נשימה עמוקה)
(אהמ אהמ)
(אז.)
קוות'.
שם הרוח היא אחת היצירות הקרובות ביותר לליבי, וגם רשומות קוטל המלך ככלל (על אף הביקורת שיש לי על החלק האמצעי של פחדיו של האדם החכם). זה סיפור ארוך, אבל בסופו של דבר הסדרה הזאת הפכה להיות משהו שניכסתי לעצמי, מין חוויה אינטימית ואישית שאני נהנית לעבור שוב ושוב ולשחזר ולרפרף ולרפרנס ולצטט ולחיות בתוכה. העולם שבונה רותפוס הוא אחד מהעולמות הקסומים ביותר שיצא לי לשהות בתוכו, והוא בלי ספק שואב אותך. אחד היתרונות הכי גדולים שלו הוא כמה שהפאנדום שלו ידידותי למעריצים פוטנציאלים - הספרים שלו בנויים רבדים על גבי רבדים, שכבות שכבות, כך שבכל קריאה מחדש אתה מגלה עוד ועוד ועוד שמוטמן בטקסט, בזהירות ובקפדנות ובעבודה כל כך מדויקת במידה לא סבירה, שאפשר ממש להרגיש איך יש לפחות עוד אדם אחד שאוהב את הספרים האלה כמוך - רותפוס עצמו. זו אחת הסדרות היחידות שגם קראתי באנגלית, אגב; הפרוזה של רותפוס היא היפהפיה ביותר שיצא לי להתקבל בה, והמורכבות שבבחירת המילים שלו לא עברה לעברית תמיד - למשל, רבים מהמשפטים בני שבע המילים של קוות' אל דנה תורגמו עם סכום אחר של מילים, או לדוגמה הדיאלוג בין פלוריאן לבין קוות', לא תורגם מחורז כמו במקור.
אבל זה לא הנושא.
הנושא הוא קוות'.
וקוות' פילג את עולם הפנטזיה מאז שהספר יצא. יש שאוהבים אותו, יש ששונאים אותו. קשה למצוא מצב ביניים, דרך אמצעית. אם אתה אוהב את קוות', חווית קריאה הספרים האלה היא כנראה נהדרת; אם אתה לא, אתה אומנם יכול לאהוב או להעריך אותם, אבל אני לא חושבת שהחוויה באמת יכולה להיות שלמה.
אני אוהבת את קוות'.
אני חושבת שאפשר להסיק את זה מהסיקור שכתבתי עליו. ובכל זאת, אני רוצה להדגיש את זה. אני אוהבת את קוות'. הוא אולי לא הדמות האהובה עלי ביותר, אבל הוא בלי ספק אי שם ביניהם.
לרותפוס יש נטייה לזרום לאפוסים קלאסיים, דרמטיים ופואטיים. הוא יכול להרגיש מעט קלישאתי או מלומדרמטי בהתחלה, עם משפטים שאצל כל סופר אחר היו גורמים לך להתכווץ כי, קרינג', אבל אצלו איכשהו עובדים. איכשהו, אצלו, לא היה אכפת לי מקלישאות. הוא פשוט... קשה להסביר. הוא פשוט עושה את זה. הוא עושה את זה טוב. הוא עושה את זה כל כך... כל כך פאקינג טוב, אני מתכוונת. כמה פעמים במהלך הספר הראשון מצאתי את עצמי חושבת לעצמי "רגע, זו קלישאה, למה זה לא מעצבן אותי?". אבל אף פעם לא יותר מכמה שניות.
בספר השני זה כבר לא קרה לי.
בקריאות חוזרות, אלו החלקים האהובים עלי.
וזה מה שהופך את קוות' לכל כך... קוות'. האפיות שלו. החד פעמיות שלו. הכישורים המטורפים שלו, לכאן או לכאן. הכשרונות המדהימים שלו כמשקל נגד לרוע והאפלה העמוקים, המושרשים, באישיות שלו. זו דמות שמסוכסכת עם עצמה, שמובילה את עצמה לצרות שאליהן היא נכנסת, שלעולם לא תוכל לחיות בשלום, כיוון שהאויב שלה תמיד יעשה הכול כדי למנוע ממנה לנוח - ומאחר שהאויב הזה הוא היא עצמה, זהו סיפור הטרגדיה המושלם.

אני אוהבת את קוות' הצעיר, התמים, המתנשא. אני אוהבת את הדיאלוגים שלו עם אבנתי, את התיאורים שלו את שאר בני הלהקה, את ההסתכלות האוהבת והמעין - פרטית, קרובה, אישית אל מי שהיו משפחתו. אני אוהבת את האופן שבו הוא מסתכל על הוריו, שבו הוא לומד מהם ומקשיב להם. אני אוהבת לראות אותו גדל ומתפתח ומדי פעם נחבט בקירות וחוזר אחורה, אבל לפעמים חוזר להתרסק אל אותו קיר במשנה מרץ, מנסה כל צורה אפשרית לשבור בו פתח.
אני אוהבת את קוות' של טרביאן, את הרמה הבסיסית ביותר, החייתית ביותר, של קוות'. אני אוהבת לראות מה עובר במוח שלו ברגעים הקשים ביותר, מה האינסטינקטים שלו, הנטיות שלו. מה התגובות הטהורות ביותר, הערומות ביותר, שלו. אני יכולה ממש להרגיש את האומללות שלו, את העצב שלו, להתחבר במידה מסוימת, אבל בכל זאת, הספר הזה תמיד יגרום לי להרגיש "את לא באמת מבינה". זה כל כך עמוק, כל כך בסיסי, שאדם שלא חווה את זה לא יכול להבין. רותפוס יכול לפתוח לנו צוהר לחייו של אדם כזה, אבל לעולם לא באמת לתת לנו לדעת איך זה מרגיש להיות הוא - איך זה מרגיש שחלקים כה טבעיים, בלתי נשלטים, בדפוסי ההתנהגות והמחשבה שלנו פשוט שונים?
אני אוהבת את קוות' הנער, היהיר, שאוהב את חבריו יותר מכל, שגרוע עם נשים וקצת נבוך וקצת ביישן אבל מחפה על הכול בכשרון תיאטרון ודרמה גדול. את שנינות הלשון שלו, שהוא לא יודע מתי לרסן. את הספונטניות שלו ואת תגובותיו במקרה לחץ. את המסויגות הכללית שלו.
גם את קוות' המבוגר אני אוהבת, למרות שעדיין אין לי עליו מספיק מידע כדי לפרט על כך לעומק.
קוות' הוא דמות כל כך מצוינת בהקשרים מסוימים. יצא לי לנהל עליה שיחות על גבי שיחות עם חברים. מערכת היחסים בינה לבין דנה (שאגב, בקריאה ראשונה שנאתי) - ניתן לפרק אותה לחלקיקים קטנים כל כך, ובכל קריאה להוסיף ולהוסיף. התפיסה שלו את העולם, את האנשים סביבו, את המקום שלו. בעבודה של רותפוס יש משהו עמוק, מעריץ, מושקע, אוהב, את העולם שלו, את הדמויות שלו, את העבודה שלו. הוא יעשה הכול בשביל זה - יעביר שנים על גבי שנים בעבודה על ספר אחד, כי הוא יודע שהוא נפל על משהו של פעם בחיים, שניתנה לו האפשרות לכתוב על משהו שהצליח לעבוד בשביל כל כך הרבה אנשים, ולכן הוא יעשה כמיטב יכולתו כדי לשפר ולשפר ולהגיע לרמה האופטימלית, להשיג בשביל המעריצים שלו את מה שהם ראויים לו, את מה שהוא ראוי לו, את מה שהעולם שלו ראוי לו.
את מה שקוות' ראוי לו.

[אם תלחצו פה תקבלו אזהרה]

קלישה זה לא אמיתי
אם זה לא סיקור השנה אני לא יודע מה
זה מטורף, ענקי, מספר כל כך הרבה מידע ועדיין כל כך מתומצת!
זה מדהים באמת אפילו כל התמונות והגיפים והכל כל כך מסודר ונמצא במקום המתאים
לא יודע איך הצלחת לעשות סיקור כזה
אלופהאלופה
כל הכבודדד

[the faceless old woman]

וואו איזה סיקור מטורף.
הוא מפורט בצורה שמתאימה לספר. הוספת כל מיני דברים, כמו הסטוריה ושמות שזה דברים שנורא חשובים למידע עוד הדמות. פלוס נתת דעות של הפאנדום (המרי זו) והגבת עליהם.
סיקור נהדר. רק אני ממליץ לשים הזהרת ספויילר בהתחלה, כי כן יש דברים שלא שמת בלבן
תמשיכו ככה

[Hyunlix]

הסיקור הכי טוב שיצא לי לקרוא.
מאוד מפורט, מסודר, ונעים לקריאה
ממש מגניב
ודרך אגב עכשיו אני יודעת איזה ספר לקרוא

[Michelle T]

וואו. אני לא יודעת אם יש סיקור השנה, אבל אם יש- ממש מגיע לסיקור הזה (ולך) את התואר.
באמת שזה סיקור מטורף, נראה לי הסיקור הכי מפורט שקראתי בפורטל.
ההשקעה שלך ממש ניכרת בסיקור. הסיקור גם כיף לקרוא, הטקסט מסודר בצורה שממש נוח לקרוא, וגם מה שכתבת.
ממש אהבתי את הסיקור :)

[Grover Underwood]

וואו. סיקור עצום! אני מודה שלא קראתי את כולו, אבל ממש יפה!

[Michelle T]

היי יהודה, שים לב שהודעה זו היא ספאם והקפצה. אין להגיב באשכולות שההודעה האחרונה שלהם היא מלפני מעל 3 שבועות. זאת לא הפעם הראשונה שאתה מספים, אז שים לב לא להספים או שתקבל אזהרה. בבקשה תקרא את חוקי הפורום והחוקים הגלובאלים כדי למנוע מקרים כאלה בעתיד