חיזיון בלתי אפשרי|וריאן, Mayday

רציתי לכתוב את הקטע הזה כבר המון זמן. הייתי אמור לכתוב אותו בכלל אחרי שכתבתי את הקטע של מג'יקל מירור (לכו לקרוא אותו הוא מהמם הדבר הכי יפה שכתבתי) וזה פשוט לא קרה. למזלי מיידיי הגיע ונתן לי מוטיבציה אז קחו קצת אנגסט של לינאביה!!!
אני ממהר לפרסם כי קיילב הבטיח לי ת"ב מלא ברגשות.
תהנו!

---

נאביה לקחה נשימה עמוקה לפני שהיא נכנסה אל החדר.
לא היה הרבה מה להגיד על החדר הזה. הוא היה משעמם - לבן וריק - ניגוד גמור לחדר של ליני בביתו, הצבעוני והמבולגן מרוב בגדים שהיו מפוזרים על הרצפה.
נאביה התיישבה לצד המיטה הלבנה ותפסה את ידו של ליני. היא לא הסתכלה על הפנים שלו - היא לא רצתה לראות אותו ככה. היא גם לא טרחה לדבר איתו - היא ידעה שלא יהיה אף אחד שישמע את מה שהיא אומרת.
במקום זה היא רק הסתכלה על האצבעות המשולבות של שניהם בשתיקה. היא הקשיבה לצפצוף הסדיר של המכונות, ולצליל הנשימה של ליני. זה היה מדהים, איך הגוף שלו היה יכול להמשיך לתפקד אחרי כל כך הרבה זמן.
יום הולדתה העשרים התקרב. זה עמד להיות יום ההולדת השלישי שהיא תחגוג בלי בן הזוג שלה.
נאביה ידעה שהיא צריכה לוותר. ליני לא עמד להתעורר יותר, אפילו שרלוט שאף פעם לא הפסיקה להאמין שהוא יחזור ויתקן את החבורה הקטנה שלהם, או אם לינט התעקשה שזה יקרה בקרוב. אבל נאביה אף פעם לא הייתה נערה ששקועה בחלומות כמוהן. לא, היא ידעה לראות את המציאות כמו שהיא, גם כשהיא כואבת.
היא הייתה צריכה לוותר עליו.
היא הייתה צריכה להמשיך הלאה.
כמעט בכל סוף שבוע היא הייתה הולכת לפאבים רק במטרה אחת - להגיד כן לראשון שמציע. לא חשוב אם הוא יפה או מכוער, אם הוא מעוניין או רק מחפש מישהי יפה לשכב איתה, או אפילו אם זאת בחורה! היא עמדה להגיד כן.
אבל נראה שהמילה היחידה שהיא ידעה להגיד הייתה לא.
נאביה לחצה על ידו של ליני מבלי לשים לב.
הלוואי שהוא היה מת כבר. זאת הייתה מחשבה מרושעת, אבל גם מה שליני עשה להם היה מרושע. הוא היה צריך למות כבר, ולא להשאיר בהם תקוות שווא שיש סיכוי שהוא יתעורר בסוף. הרי ברור שזה לא יקרה. הנשמה של ליני עזבה את העולם כבר לפני שלוש שנים - הדברים היחידים שנשארו היו הריאות שהמשיכו לנשום והלב שהמשיך לפעום.
אולי אם הוא היה מת כבר, היא סוף סוף הייתה מצליחה להמשיך הלאה.
אולי אם הוא היה מת כבר, לינט ושרלוט לא היו צריכות להמשיך להיאחז בתקוות שווא.
אולי אם הוא היה מת כבר, פרמינט וקאלוס היו מפסיקים סוף סוף לריב.
אולי אם הוא היה מת כבר, הם היו יכולים להתאבל.
נאביה התחילה להרגיש את הדמעות עולות בעיניה. היא הרימה את ידו של ליני והשעינה אותה על מצחה. היא הייתה חמה.
ליני באמת היה מרושע. הוא לקח ממנה את העתיד שהם תכננו ביחד, והשאיר אותה תקועה בזמן - לא מסוגלת לעזור לאף אחד, לא מסוגלת לעבור הלאה, בגלל שמה אם - מה אם לינט באמת צודקת? מה אם ליני יתעורר שוב? מה אם הוא יפקח עכשיו את העיניים, ודמעות הצער והגעגועים של נאביה יתחלפו בדמעות של אושר והקלה? מה אם הם יוכלו להמשיך את חייהם יחד, כמו שהם תמיד רצו? ליני יהיה שחקן מפורסם, נאביה תהיה חוקרת משטרה. החתונה שלהם תהיה מרהיבה ונוצצת, ורוסלנד, החתול של ליני, יהיה אורח הכבוד - לינט אפילו תתפור לו פפיון וכובע קטנים, בשביל שיראה כמו הג׳נטלמן המהודר שליני תמיד אמר שהוא. ואז הם יגורו ביחד, והאחים שלהם יגורו בבית השכן, בגלל שהם חברים טובים מדי בשביל להיפרד. ויהיה להם ילד אחד - בגלל שנאביה תמיד רצתה ילדים אבל גם הייתה לה מספיק היכרות עם בייביסיטר בשביל לדעת שאפילו ילד אחד יהיה סיוט. ואחרי שהילד יגדל ויעזוב את הבית הם יוכלו לטייל בעולם ביחד, ינסו מאכלים משונים שהם אפילו לא חשבו שקיימים וימדדו בגדים מכל הסוגים והצבעים. והם יזדקנו ביחד ויצאו לפנסיה וכל בוקר הם ישבו ביחד בחצר הגדולה שתהיה להם והחברים שלהם יבואו כל יום לבקר והם יבלו ביחד שישתם כמו שהם תמיד היו מבלים.
אבל כשנאביה הציצה אל הפנים של ליני מזווית העין, כל העתיד הזה התנפץ לרסיסים. העיניים שלו לא נפקחו. והן לא עומדות להיפקח עוד לעולם.
נאביה עצמה את עיניה גם היא, ונתנה לדמעות לזלוג. ״בבקשה,״ היא לחשה בקול רועד, ״בבקשה תלך.״
״נאביה?״
נאביה קפצה במקומה. היא ניגבה את הדמעות במהירות לפני שהסתובבה אל הדלת. לינט עמדה שם, והסתכלה עליה בהבעה מודאגת. וגם קאלוס היה שם לצידה - כמובן, הם תמיד באו לבקר ביחד.
״הכל בסדר?״ המשיכה לינט לשאול. נאביה קיוותה שהיא לא שמה לב שהיא בכתה.
״אל תדאגי, הכל מצויין.״ היא מיהרה להגיד ועזבה את היד של ליני. היא נעמדה בחיפזון והלכה אל הדלת. ״אני אתן לכם להיות איתו.״
״את בטוחה? אנחנו יכולים לחכות-״
״לא, לא. זה בסדר!״ הבטיחה נאביה. ״אני בדיוק התכוונתי ללכת בכל מקרה.״
לינט עדיין נראתה מודאגת, אבל לא אמרה שום דבר נוסף. קאלוס, לעומת זאת, הסתכל על נאביה במבט חלול - למעשה. נאביה לא הייתה בטוחה שהוא רואה אותה בכלל. זה הרגיש כאילו הוא מסתכל ישר דרכה.
״נפגוש אותך אחר כך?״ שאלה לינט לפני שנאביה יצאה.
״ברור!״ נאביה הנהנה במהירות. ״להתראות בנתיים.״
היא אפילו לא חיכתה לתשובה לפני שהיא יצאה החוצה. היא לא רצתה שהם יראו אותה במצב הזה - הרי היא הייתה האחראית מבניהם. זאת שדואגת לכולם. היא לא יכלה לתת להם לראות אותה בוכה.
אבל למרות מה שלינט כנראה חשבה, נאביה לא עזבה. היא נעמדה מחוץ לחדר והקשיבה - הקשיבה איך לינט מספרת לליני על כל מה שקרה לה היום, ואפילו שנאביה לא שמעה שום תגובה מצידו, לינט ענתה על כל השאלות שהוא לא שאל, ממש כאילו היא ידעה בדיוק מה הוא עומד להגיד בכל שלב.
ברור שהיא ידעה.
נאביה נשענה על הקיר הלבן של בית החולים, כיסתה את פניה בידיה, ובכתה.

אפתח באמירה שהקטע הזה הוא יצירת מופת ורציתי לבכות בפעם הראשונה שקראתי אותו. כל התיאורים של נאביה על העתיד שהיא רוצה עם ליני? לינט, שממשיכה להאמין שהתאום שלה יתעורר, גם אחרי שעברו שלוש שנים והסיכוי נהיה קטן יותר וסביר פחות עם כל רגע שעובר בלתי שינוי? שרלוט שיודעת שדברים שבורים עכשיו ומקווה שליני יתעורר ויתקן הכל? וכמובן האזכור לריב של קאלוס ופרמינט, שהידידות שלהם אף פעם לא תחזור להיות כמו שהייתה לפני הקומה.
ואז >:( אם זה לא מספיק >:( הכנסת את כל הרגשות המבולבלים של נאביה. רצון שאהבת חייה יתעורר, אמונה שהוא כבר מת וניסיון להמשיך הלאה שמביא לתוצאות לא מספקות, ולסיום רצון שהוא פשוט ימות כבר כדי שהיא תוכל להמשיך הלאה - ולא רק היא, אלא כל שישתם שנמצאים כרגע במצב המושהה הזה כשליני לא באמת חי ולא באמת מת אלא משהו בין לבין, והם לא יכולים להתאבל עליו למרות שהוא בבירור לא שם איתם. וחוסר היכולת להתאבל עליו בהם פוגע בהם, all of them.

ובכל זאת, כל הפסקה שבאה אחרי זה נשמעת כאילו היא הייתה צריכה לוותר על להמשיך הלאה. היא הייתה צריכה; אם זה צורך עכשיו, זה אומר שהיא עדיין לא הפסיקה לוותר עליו. ואם היא לא ויתרה עליו במשך שלוש שנים, האם היא אי פעם תוכל?
כל הקטע שהיא רוצה לומר כן לאנשים אחרים, רוצה להמשיך אבל לא מסוגלת לומר משהו חוץ מלא, באמת מתאר את המצב שלה. לא אכפת לה במי היא תסיח את דעתה כל עוד זה לא ליני, אבל ליני הוא היחיד שהיא מסוגלת לאהוב כרגע וכל ניסיון לבגוד איכשהו באהבה שלו (אהבה שהוא לא יכול להביע עכשיו, בהתחשב בעובדה שהוא בתרדמת והכל) מסתיים בכישלון.

והיא שונאת את זה, כי הוא לא יכול לאהוב אותה בחזרה עכשיו. והיא מרושעת אליו כי הוא היה מרושע אליהם ראשון (השאיר בהם תקוות שווא), ואולי התגובה הזו תהיה מה שיגרום לו לחזור גם אם רק כדי לכעוס עליה - וזה כל כך מעציב אותי, כי אלוהים, נאביה, מגיע לך כל כך הרבה יותר טוב עכשיו.

והחום הפיזי הזה של הידיים שלו הוא החום היחיד שהיא יכולה לקבל ממנו עכשיו, הנחמה היחידה שהוא יכול לתת לה. הנחמה היחידה שהיא מרשה לעצמה לקבל.

כל כך. כל כך. כואב לי. החיזיון המפואר הזה של עתיד שלעולם לא יהיה להם (ככל שהיא יודעת, לפחות), שהיא מרשה לעצמה לשקוע בו ולדמיין לפרטי פרטים, כשהיא יודעת שזה לא אפשרי. כי ליני לא כאן. והניסיון הזה לנחם את עצמה נכשל, ונכשל, ונכשל ומתפוצץ בפניה כשהיא פותחת עיניים וחוזרת למציאות שבה ליני הוא תמונה ריקה של עצמו בבגדי בית חולים שלא יכול אפילו לעוות אצבע - כי הוא כבר לא איתם. כבר לא איתה. והוא לעולם לא יעבוד בעבודת החלומות שלו, או יקים איתה משפחה, או יזכה להזדקן ולמות בשיבה מוקף במשפחה וחברים; נגזר עליו למות בתאונה של הקרבה עצמית לפני שאפילו סיים תיכון, ולייסר את חבריו ומשפחתו בזיכרון שלו כי הלב שלו פשוט מסרב להפסיק לפעום.

סטיקר אוגר אוונטורין

זו השורה שהכי שברה אותי. באמת בכל פעם שקראתי אותה הלב שלי התכווץ כאילו חתול נדרס על ידי אוטובוס מולי. שזו הייתה התגובה שלי בערך כל הקטע אבל ספציפית כאן הצילו :<

כן זה היה קטע נהדר אני כמעט בכיתי זה היה לא בסדר מצידך להפחית אותי למצב הרגשי הזה ואני אצטרך עוד כמה רגעים כדי לעכל את הרגשות שלי עכשיו. תודה.

אוקיי באמת שאני עומדת לבכות
קודם כל
לינאביה
זה
מדהים
אבל בקטע הזה זה ממש עצוב וכאילו
ליני עומד למות
בקיצור הכתיבה ✨מושלמת וטובה✨ כמו תמיד
הקטע עצמו פשוט אנגסט בצורה הכי טובה שהז'אנר הזה יכול להיות וזה פשוט יצא עצוב ממש אבל לא בקטע שרוצים כבר לסיים לקרוא אלה יותר בקטע של לקרוא את זה עוד פעם ועוד פעם אפילו שזה עצוב ממש
*אני מנסה להשקיע בתגובה אבל אני בחיים לא אגיע לרמת התגובות של נעמה*
כן מצטערת שזה יצא לי די קצר אני לא משהו בלכתוב ת"בים אבל רציתי לפחות לכתוב משהו
אזזזז
כן
בקיצור כל מה שאמרתי בתגובה וקטע מדהים✨✨✨