עשן ועלים נבולים / אשכול משחק

טליה / פרוסטברס / איקורה בראם

"לא," אמאדון קוטעת אותך כמעט מיד, ומנידה בראשה בתנועה עצבנית. "לא, אני לא מתכוונת ביד - זאת אומרת, אני כן מתכוונת ביד, פשוט - אני מתכוונת - " היא נושמת נשימה עמוקה. "תתקן אותה כרגע. כאן ועכשיו."

יולי / צ'וסורה / אמה רוגמן

"זה נכון שבשמיים יש אורות נוצצים?" הנערה מדברת לפתע. היא עדיין לא מסתכלת בך, רק מביטה ישר קדימה, אבל הקול שלה יציב. "אמרו לי ככה. שיש כאן שכבות של אורות ירוקים וסגולים בשמיים. זה נכון?"
היא עדיין לא מסתכלת בך, אבל נראה שהיא מצפה לתשובה.
הערה: את לא יכולה לשלוט באנפיסיז. זאת אומרת שאת לא יכולה להחליט מה דמויות אחרות, שהן לא הדמות שלך, עושות. תזכרי את זה להבא.
אגב, התשובה היא לא, זה לא נכון.

אלכס / צ'וסורה / קאי הייס

והיא נמצאת שם. בניגוד לציפיותך, היא לא עומדת על הראש או מתפתלת מתחת לקרשים רקובים. היא יושבת בישיבה מזרחית באחד האיזורים היחידים במקום שלא נראים על סף התמוטטות. קרן שמש יחידה בוקעת מהרעפים השבורים ומאירה אותה, מרחיפה סביבה גרגירי אבק זעירים שנראים חיוורים בהשתקפות האור. כשאתה נכנס אל החדר, היא מרימה אליך את מבטה. היא נראית שקולה להטריד, והעובדה הזאת, יחד עם הסוריאליזם שבסיטואציה, הופכת אותה למטרידה אף יותר.
חוץ מזה, יש את המראה שלה.
תווי פניה חלקים וגבוהים. שפתיה דקות וכמעט נעדרות צבע. עורה חלק וחלבי בגוונו. השיער שלה אסוף בזוג צמות מוקפדות, שנראות מעט ילדותיות, על אף שכשאתה מנסה לזהות את גילה במראה, דעתך משתנה כל הזמן, כמו שקרה שניסיתי לאמוד את גילה על סמך קולה. היא בוודאי לא זקנה... וגם לא ילדה קטנה. ואולי כן? לחייה נראות רכות ומלאות כמו אלה של ילדה צעירה. היא נראית גבוהה יותר מילדה... בעצם, היא נראית די ממוצעת. נערה? אולי. היא לא נראית כמו נערה. היא גם לא נראית כמו מבוגרת.
אתה בדרך כלל לא ממש חושב על דברים כאלה, אבל כשאתה בוחן אותה את לא מסוגל שלא להבחין כמה שהיא... יפה. היא לא רק יפה, היא יפהפיה. אבל היופי שלה הוא לא מסוג אלה שעשוי להוביל למשיכה מינית או רומנטית; לא. קשה לך להניח על זה את האצבע. זה כמו אגם קרח צונן בשיא החורף? כן, זה דימוי טוב. יופי מסולף, וללא רבב, וקר.
חוץ מזה, יש את העובדה שהשיער שלה לבן כולו, ובעוד עין אחת שלה חומה, זוגתה כתומה בהירה, כמו דבש או להבת נר או... כתום? כתומה פשוט, זו הנקודה. כתום.

חלי / אורליה / לילו ווינצ'סטר

האיש ממצמץ פעם אחת, ואז פעמיים. הפעם לוקח לו יותר זמן לענות. נראה שהוא חושב על התשובה טוב טוב.
"אני... לא משוכנע שהבנתי את שאלתך." הוא אומר בנימוס, אבל מהסוג הקר, שרומז מי האשם בעניין.

אוניסף / אולנאנוס / אלייאס

"אני לא יודע הרבה." מרגין מודה, ונראה קצת מרוגז מהשאלה. "קבוצה של אנשים פנו אלי ושאלו עליך. נראו חשודים. כאילו הם עוסקים במשהו לא חוקי. הם אמרו שהמשימה תיקח זמן, משהו כמו חצי שנה. הם שאלו אם אתה שחקן טוב."

יעל שרה / פרוסטברס / לורין קלרסון

"הא," הנער מעקם את אפו. "את לא מאוד ידידותית, את יודעת? מישהו אמר לך את זה פעם?" ולפני שאת מספיקה לענות, הוא ממשיך הלאאה, משנה את טון דיבורו לעולץ ומחייך חיוך גדול. "באתי הנה כדי לדבר איתך על אמא שלך! נכון שזה נחמד?"

יעל / אולנאנוס / ריין

היום עובר די כרגיל. לינארה יושבת לידך בשתי ההפסקות, בעיקר שותקת כשאת מדברת. חוץ מכשאת מזכירה שאת שוקלת לקחת את האחות שלך לראות את טקסי המיון הערב. מיילי מאוד התלהבה מהאירוע, ודיברה עליו בשבוע האחרון. כשאת אומרת את זה, לינארה מרימה את הראש ואומרת, כשמילותיה מועדות אחת על השניה, "לא, לא! את לא יכולה!"
הערה: את לא יכולה לשלוט באנפיסיז. זאת אומרת שאת לא יכולה להחליט מה דמויות אחרות, שהן לא הדמות שלך, עושות. תזכרי את זה להבא.

"כן. אני לגמרי מוכן למשימה" אני עונה לו. קצת מבויש. "תגיד להם שאני מוכן"

טליה / פרוסטברס / איקורה בראם

קמט נוצר בין הגבות של איקורה כשהוא שומע את הטון והמילים החדות של אמאדון. זה לא היה סוד שהיא הייתה חדה במקצת, ולא רכה כמו שכולם קיוו. אבל היא אף פעם לא הייתה חדה כל כך כמו עכשיו. בדרך כלל הייתה לה סבלנות לאיקורה, או לפחות היא לא הייתה מתעצבנת עליו במהירות כזו על דבר כזה קטן כמו טבעת עץ פשוטה.
הוא תהה אם הטבעת סנטימנטלית לאמאדון, שהיא לחוצה עליה כל כך. אבל זו פשוט הייתה טבעת עץ, טבעות עץ הן תמיד פשוטות, לא? זה מה שאיקורה חשב בכל מקרה. אם היא הייתה לחוצה על שעון שעובר במשפחה, או תמונה של סבה או סבתה הוא היה מבין את ההיגיון ואת הסנטימנטליות. אבל עם הטבעת זה פשוט הרגיש כל כך... מוזר. הוא לא זוכר שאמאדון אי פעם ענדה את הטבעת הזו. או שאולי כן? הוא כבר לא זוכר, כל הזכרונות מתערבבים במוחו.
"אוקיי, אני אתקן אותה עכשיו." איקורה אומר בקול מעט מונוטוני.
כשמישהו כעס או התעצבן עליו, איקורה באופן טבעי היה הופך לטיפה יותר קר ומנומס, בתקווה שזה יעזור לו לרצות את הבן אדם שמולו.
"את רוצה שאני אצור לך אחת חדשה?" איקורה שאל פתאום.
אמאדון הייתה אחת מהאנשים היחידים שידעה שאיקורה הוא להבתן, ומסוגל ליצור חפצים מהאוויר. בדברים שדרושים מוטוריקה עדינה כדי לתקן אותם, הוא העדיף פשוט ליצור העתקים חדשים שנראים אותו דבר. הוא ידע שהלהבות שלו מסוכנות, אבל אם יש דבר שאיקורה שנא יותר מלהבתנות זה כישלון. ומבחינתו לבזבז ארבע שעות, על עבודה שמישהו יכל לעשות בשעה, זה כישלון.

בהיתי בה בבלבול, לא הבנתי שום דבר ממה שהיא אמרה, אבל בכל זאת אמרתי, ''אממ, לא חושבת''. למרות שבאמת לא היה לי מושג. הסטתי את מבטי ממנה, והוצאתי דף ועיפרון מהתיק שלי, והתחלתי לצייר.

הוא חד משמעית מוזר, אני לא בטוחה לאן זה מתקדם מפה. למען האמת, אני לא זוכרת אם אמרו לי את זה, כי בהחלט יכול להיות שפשוט לא היה אכפת לי.
"אתה יכול לגשת לנושא? ואם יש לך משהו עם אמא שלי תפנה אליה."
אחרי רגע הוספתי "ואשמח אם תגיד לי מי אתה."

אני מסתכלת עליה לרגע, די מבולבלת. כל היום היא מתעלמת ממני, ופתאום על המסיבה יש לה דעה. האמת היא שבכל הזמן האחרון היא די אדישה וקרירה, ולא ממש מתייחסת אליי. אני מופתע שהיא בכלל זכרה מי זאת אחותי. זאת אומרת, אם היינו בקשר טוב כמו פעם אולי היה אכפת לי למה היא חושבת שאני לא יכול להביא את אחותי, אבל כרגע זה רק מגביר את הכעס שלי כלפיה.\
"את יודעת מה?" אני אומרת, די בכעס "אני חושבת שאני כן יכולה. למעשה, אני לא חושבת שאת יכולה להגיד לי לא לעשות משהו. או להגיד לי משהו בכלל." אני מסיים בסערת רגשות.
אחרי כמה שניות של שתיקה אני מבינה שאולי עברתי את הגבול. יכול להיות שעברה עליה תקופה קשה והיא הוציאה את זה עליי, ואז עוד מעט המצב היה מסתדר. טוב עכשיו בטוח דפקתי את זה. אם עד עכשיו העמדנו פנים שהכול כרגיל, אז הנה עכשיו היא ראתה שאני כן מרגישה שמשהו השתנה. היא זאת ששינתה אותו.

חלי / אורליה / לילו ווינצ'סטר
אני בוחנת את האיש בשעה שאני מחכה לתשובה, ומנסה לא להיראות יותר מידי כאילו אין לי סבלנות. נראה שכל דבר אצלו יכול לקחת גם שעה.
"אני... לא משוכנע שהבנתי את שאלתך." הוא אומר, ואני מתאפקת לא לגלגל עיניים. מה כל כך מסובך בשאלה שלי?
תנשמי, לילו. את שופטת אנשים, שוב. ובבירור האדם הזה חושב שאת זאת שלא ברורה מספיק.
"לא משנה," אני ממלמלת בסופו של דבר, למרות שזה מאד, מאד משנה.
"אתה יודע משהו על המקום שבו אנחנו נמצאים?" אני שואלת, זונחת את הדיבור המכבד בו אני בדרך כלל משתמשת. זה לא נראה שהאדם הזה מכבד אותי גם ככה, ובכנות, אני יותר מידי מודאגת כרגע כדי לדאוג מאיך אני נתפסת בפני האיש הזה - לשם שינוי.
אני תוהה אם כל זה קשור לאיך שהרגשתי מאז אותו היום. הכל הרגיש מוזר, וקיבלתי... תחושה כזאת מוזרה מהאנשים סביבי. יכול להיות שזה קשור למה שקורה פה עכשיו?

עם כל צעד שהלך, חוסר הביטחון של קאי לגבי כל הסיטואציה גבר.
הוא התחיל לפקפק שוב בקולות ששמע, בטוח שהוא השתגע סופית והמציא את הנערה המסתורית. הוא כמעט קיבל את ההחלטה לעשות סיבוב פרסה ולצאת מהמקום; אולי בכל זאת הוא ילך אל ליילה, היא תגרום לו להרגיש יותר טוב עם עצמו, כמו שהיא תמיד עושה.
יכול להיות שהוא באמת היה עושה את זה אם הוא לא היה רואה אותה שנייה לאחר שהמחשבה עברה במוחו.
אבל הוא ראה אותה. יושבת בישיבה מזרחית על הריצפה המאובקת שנראתה יחסית עמידה יחסית לשאר המקום, בין הקרשים הרקובים-ולא מתחתיהם, כפי שהוא ציפה.
קרן שמש יחידה בוקעת מהרעפים השבורים ומאירה אותה, מרחיפה סביבה גרגירי אבק זעירים שנראים חיוורים בהשתקפות האור.
היא הייתה פשוט יפהפייה, אבל היופי שלה היה משונה. יופייה כמו אגם קרח צונן בשיא החורף - מסולף, חסר רבב, קר, ומסתורי ומסנוור.
כמו הקול שלה, גם מראהּ גרם לו לתהות לגבי גילה. הוא לא מבוגרת, בזה הוא היה כמעט בטוח. הוא גם לא חשב שהייתה ילדה קטנה. ואולי בעצם כן? אבל גופה היה ארוך וגבוה מידי כדי שיהיה שייך לילדה קטנה. גובהּ היה ממוצע, אולי היא הייתה נערה. היא לא נראתה כמו נערה. היא גם לא נראתה כמו מבוגרת. לחייה היו אדומות ונפוחות במעט, כמו שמתאים לילדה. תווי פניה חלקים וגבוההים. עורה חלק וצבעו בגוון חלבי. שפתיה היו דקות וחיוורות. שיערה היה אסוף בשתי צמות ילדותיות למראה. היא לא נראתה כמו ילדה.
שיערה כולו היה לבן, כמו שלג צח. עין אחד שלה הייתה חומה, אבל האחרת הייתה בגוון בהיר של כתום.
ככל שקאי הסתכל אליה יותר, כך היה יותר מבולבל.
היא נראתה נינוחה ושלווה, ולמרות המראה המוזר, משהו בה גרם לו להרגיש בטוח. מזמין.
הוא הלך כמה צעדים נוספים לעברה והתיישב מולה.
היא המשיכה להסתכל עליו והוא המשיך להסתכל עליה.
הוא חיכה לאישה לפצוח את פיה, מקווה שזה יקרה מהר, מקווה שהיא לא מצפה ממנו לומר משהו. הוא לא ידע מה הוא אמור לומר. הוא אפילו לא ידע אם זה מקומו לומר משהו.
אז הוא ישב. והוא שתק. והוא חיכה.

טליה / פרוסטברס / איקורה בראם

"לא," אמאדון אומרת מיד. "חדשה אפשר לזייף. אני רוצה שתתקן את זאת. בעזרת הלהבות. עכשיו."

יולי / צ'וסורה / אמה רוגמן

"לא?" הנערה נשמעת מאוכזבת. היא משתתקת לכמה רגעים, ואז בוחנת אותך, ומקמטת את מצחה. "את מציירת?" היא שואלת, כאילו זה הדבר המשונה ביותר ששמעה מימיה.

אלכס / צ'וסורה / קאי הייס

היא מקפלת אצבעות סביב כתפיה, מסובבת את צווארה ואז מרימה את ראשה בחזרה ומחייכת אליך. בחיוך שלה יש בדלי טירוף, אבל רק שיירים, כמו טיפות צבעוניות על קנבס לבן. "מה השם שלך, ילד?" היא שואלת. "ואיך קוראים לך?"

חלי / אורליה / לילו ווינצ'סטר

האיש מושך בכתפיו. "אכן."
שוב משתררת שתיקה, והוא כבר מתחיל לעלות לך על העצבים. האם הוא מבין את השאלות שלך ובוחר לא לענות עליהן, או שהוא בכלל לא מסוגל להבין אותן? האם הוא מנסה להרגיז אותך?
"קוראים לי ג'קס." הוא חוזר לדבר פתאום. "אני כאן לעזור לך להסתגל. אנחנו בדרך כלל שומרים על החדשים לפני שאנחנו בטוחים שהם הסתגלו, כי אנחנו לא יודעים מה הם יעשו. הם שלחו אותי לעזור לך, כנראה כי הם חשבו שאנחנו... דומים." זווית הפה שלו מתעקלת בהבעה שמבהירה מה דעתו בנושא. הוא מטלטל את ראשו. "שקט." הוא אומר, ומסתכל אל החדר הריק סביבכם. "שקט. שקט. שקט."
הערה: ג'קס הוא לא שם אוראלי, למרות שקשה לשייך אותו לתרבות ספציפית, או לפחות לכזאת שמוכרת ללילו. היא רק יודעת לזהות שאוראלי הוא לא.

אוניסף / אולנאנוס / אלייאס

"יפה מאוד, ילדון," מרגין מחייך בבת אחת ופורע את השיער שלך. "יפה מאוד. רוצה שנפנה אליהם עכשיו? רק אזהרה קטנה. הם רוצים שתיתן להם הדגמה לפני שהם שוכרים אותך."

יעל שרה / פרוסטברס / לורין קלרסון

"היא מתה," מזמזם הילד. הוא מוחא קצת כפיים. "מתה, מתה, מתה!" העיניים שלו בורקות. הוא על סמים? אבל את נדרכת בעל כורחך. איך הוא יודע על אמא שלך? החיוך שלו מתרחב. "אבל זה לא יהיה נפלא להחזיר אותה לחיים?"

יעל / אולנאנוס / ריין

לינארה מסמיקה בבת אחת. "לא!" היא אומרת. "אני לא אומרת לך מה לעשות. אני לא... אבל אתה לא יכול לקחת אותה. בבקשה. אל תקח אותה. בוא... בוא ניפגש."
הערה: לא באמת משנה מה תבחרי, כך שאני ממליצה לבחור מה שהכי מתאים לדמות.

חייכתי "אני בהחלט יכול לעשות דבר כזה" חייכתי אפילו יותר "מה יהיה החימום, איזו כייסות קטנה? להפיל את האום? אתה יודע. דברים רגילים" אמרתי בסרקזם מוחלט

"אנחנו נפגשות" אני אומר לאט "עכשיו." אני מנסה להבין לאן היא חותרת, אם היא רוצה להגיד לי משהו היא יכולה פשוט להגיד אותו. אני מאוד אוהבת את לינארה, אבל בזמן האחרון היא מתחה את הגבול עוד ועוד, ועכשיו כבר באמת נמאס לי. אני לא חייבת להקשיב לה, ואם יש משהו שהיא לא מספרת לי אז זה לגמרי בעיה שלה.אולי היא מצפה שאני אאמין לה כי היא החברה שלי, והיא כנראה צודקת. אני מרגישה שאני צריכה להקשיב לה, היא חברה שלי והיא מן הסתם אומרת את האמת. אבל אני שמה לב לדברים מוזרים שקורים בזמן האחרון, והאמון שלי בה כבר מתחיל להתערער.
"את רוצה שאני לא אביא את אחותי לטקס? תגידי סיבה אחת הגיונית למה כי אני לא רואה כזאת." אני אומרת לה בהחלטיות, וקמה מהשולחן.

הוא לא היה אמור לדעת את זה. וגם אם כן, זה היה אמור לבלבל אותו. הילד הזה לא נורמלי, בכלל לא.
ברור שאני רוצה שהיא תהיה בחיים, אם הייתה אפשרות כזאת זה באמת היה נפלא. אבל אין, וגם אם היה, בטח שלא על ידי הילד המטורף הזה. נמאס לי ממנו ואני צריכה להגיע הביתה.
"זה לא עניינך."
אני מסתובבת ומתחילה להתקדם לכיוון הבית.

״כן״ עניתי לה בשקט. לא ממש הבנתי מה היא רצתה ממני. המחשבה שהיא מנסה להיות חברותית עלתה לראשי, אבל זה פשוט לא הרגיש לי הגיוני, חוץ מרובי, אף אחד לא היה ידידותי אליי…

זזתי טיפה הצידה והסתרתי את הציור עם הידיים שלי.

חלי / אורליה / לילו ווינצ'סטר

האיש שותק שוב, ואני נושמת עמוק ומנסה להיות כמה שיותר מאופקת. האינסטינקט הראשוני שלי הוא להניח שהוא יודע את התשובות לשאלות, אבל בוחר לא לענות לי. הוא חושב שזה מצחיק? לפחות מישהו מאיתנו משועשע.
ואולי הוא סתם טיפש, אני חושבת לעצמי. אני יודעת שזה מתנשא מצידי- אבל הוא ממש עובד קשה כדי לעצבן אותי, ממה שנראה. מכיוון שאני לא רואה סיבה שהוא יחליט להיות סתם מעצבן, האפשרות השניה והמתבקשת היא שהוא פשוט לא מבין את השאלות שלי בכלל. ואז הוא טיפש.
"קוראים לי ג'קס." הוא חוזר לדבר פתאום. "אני כאן לעזור לך להסתגל. אנחנו בדרך כלל שומרים על החדשים לפני שאנחנו בטוחים שהם הסתגלו, כי אנחנו לא יודעים מה הם יעשו. הם שלחו אותי לעזור לך, כנראה כי הם חשבו שאנחנו... דומים." זווית הפה שלו מתעקלת בהבעה שמבהירה מה דעתו בנושא.
אני פותחת את הפה כדי לשאול בערך אלף שאלות, אבל סוגרת אותו כדי לארגן את המחשבות שלי. אני צריכה לחשוב על מה שהוא אמר רגע.
ג'קס זה לא שם מאורליה. זה אומר שיכול להיות שאני לא באורליה עכשיו בכלל, או ש... או שהוא הגיע ממקום אחר לאורליה. אני חושבת שאני מקווה שזו האפשרות השניה.
עכשיו השאלה למה הכוונה בלהסתגל, ומה בדיוק חדש בי. באופן ברור, מישהו חושב שאני מסוכנת- הוא אמר שצריך לשמור עליי עד שאסתגל, כי הם לא יודעים מה אעשה. מי זה הם? חדשה בתור מה?
כמו כן, ברור לחלוטין שהוא לא שמח שאנחנו דומים בעיניהם. אבל זה בסדר, גם אני לא.
הוא מטלטל את ראשו. "שקט." הוא אומר, ומסתכל אל החדר הריק סביבכם. "שקט. שקט. שקט."
אני לא רוצה להפריע לו לנהל שיחה עם דברים לא קיימים בחדר, אז אני שותקת. אם אנחנו דומים באמת, מי יודע, אולי תכף גם אני אתחיל לדבר לדברים שאף אחד אחר לא רואה.
אני מנסה לחזור אחורה בזיכרון לדברים שאני יודעת, וזה מחזיר אותי להרגשה המוזרה שלי מאז היום שהרגשתי לא טוב והתעלפתי.
"זה קשור ליום שהתעלפתי באירוע משפחתי ומאז דברים התחילו להיות שונים." אני מציינת, יותר לעצמי מאשר אליו.
"מאז אני רואה... אני לא יודעת להגדיר את זה. אני מרגישה מתי לאנשים יש רגשות חזקים. כאילו, אני מרגישה שאני יכולה להרגיש את הרגשות של אנשים, כאילו הם... לא רק רגש, אלא ממש משהו גשמי." אני מסבירה, וזה נשמע הרבה פחות הגיוני וחכם מהמילים שאני בוחרת להוציא מהפה בדרך כלל.
"זה קשור לזה?" אני ממשיכה, אבל אני מאד בספק שאקבל תשובה נורמאלית.

היא מקפלת אצבעות סביב כתפיה, מסובבת את צווארה ואז מרימה את ראשה בחזרה ומחייכת אליך. בחיוך שלה יש בדלי טירוף, אבל רק שיירים, כמו טיפות צבעוניות על קנבס לבן. "מה השם שלך, ילד?" היא שואלת. "ואיך קוראים לך?"
הוא נרתע קצת לאחור, הוא לא ידע אם זה היה בגלל הלחץ והציפיה לראות מה תעשה בכל רגע נתון או בגלל המחשבה שחלפה במוחו.
היא לא ידעה את שמו.
למה היא קראה לו אם היא אפילו לא ידעה את שמו?
הוא שוב פקפק בסיטואציה, למה הוא חשב שזה רעיון טוב לדבר עם אישה- ילדה- נערה? שאפילו לא ידעה את שמו?
מה הוא עושה כאן? ואיפה הוריו? בפעם ראשונה מזה שנים רבות הוא רצה לראות את הוריו. הוא רק רצה לחזור הבייתה, לפתוח את הדלת, ולשמוע את הקול שלהם - לא משנה באיזה אוקטבה הוא היה.
אולי היא תוכל לעזור? אולי הוא יוכל לשכנע אותה? אולי אם רק יענה לשאלות שלה...
"קאי," הוא אמר לבסוף, אבל השם יצא כלחישה צרודה. קאי כחכך בגרונו וניסה שוב; "קאי הייס."
הוא חיכה מספר רגעים נוספים, רוצה לראות אם היא תוסיף ותשאל שאלה נוספת.
היא נשארה שקטה.
"ואם יורשה לי לשאול, מי את?"