תאריכו של יום העצמאות||דיון

תאריכו של יום העצמאות||דיון

היי משתמשים,
בכל שנה יש רצף של שלושה מועדים, יום השואה, שבוע אחריו יום הזיכרון ובערב האחרון של יום הזיכרון מגיע היום השמח בשנה, יום הזיכרון.

הרבה זמן ניסיתי להבין למה זה ככה, למה אחרי הימים הכי עצובים, שבהם אנשים שיקריהם נספו מתאבלים מגיע יום כל כך שמח, באופן מיידי, הרבה זמן היה לי ממש קשה עם זה, אימהות שאיבדו את ילדיהם רואות אנשים חוגגים שעה אחרי שהיא התאבלה, אך עם זאת תמיד חשבתי שאנחנו גם צריכים לשמוח, לדעת שהם הקריבו את עצמם לא בשביל שנהיה עצובים עליהם אלא בשביל שתהיה לנו מדינה, ואם לא נשמח זה היה לשווא.
השנה הדיון הזה התעורר אצלי מחדש, עם כל מה שעובר עלינו במלחמה הזאת הרבה דעות השתנו, ואני חושב שהוא רלוונטי עכשיו יותר מתמיד.

אז מה אתם חושבים? צריך להפריד בין יום הזיכרון ליום העצמאות? לתת הפוגה בין השניים? מדוע? כיצד לדעתכם מרגישה משפחה שכולה מרגישה במעבר זה?

דיון נעים ומכבד

האמת הצד של אמא שלי הם משפחה שכולה והם אף פעם לא אהבו את הקרבה של יום הזיכרון ויום העצמאות כי בנינו "הם מתו בשביל שלנו תהיה מדינה" זה בולשיט שלא מעודד אף אחד וזה הרבה יותר מדי מהיר המעבר בין אבל לחגיגה ובנינו זה מרגיש גם לא מכבד.
אבל לא באתי לכאן בשביל זה באתי לכאן בגלל שהניסוח שלך ממש הציק לי.

לא. אף אחד מהם לא "הקריב את עצמו" בגלל שאף אחד מהם לא תכנן למות. הם לא יכולים להקריב את עצמם בשביל שאנחנו נהיה שמחים אם הם אף פעם לא רצו למות ואפילו יותר מזה, המוות שלהם גם לא היה חייב לקרות. מוות של חיילים ומוות של נפגעי פיגועים זה מוות מיותר, ואני לא חושב שזה בסדר להתייחס לזה בתור "הם הקריבו את עצמם בשביל שלנו תהיה מדינה" כי הם לא היו צריכים למות. הם לא הקריבו שום דבר. אם כבר נכון יותר להגיד שהם הוקרבו, אבל גם זה לא יושב לי טוב. אולי פשוט נישאר עם המילה "נרצחו".

יש היגיון בתאריך הזה. נכון, כואב, וזה ממש מאבל לחגיגה. אבל החיילים האלה נרצחו על ידי תועבות פלסטינאציות על מנת שאנחנו נוכל לחגוג את החיים, צריך לזכור שעושים את זה לזכרם ולא כדי לזלזל בהם, חלילה.

לא. אף אחד מהם לא "הקריב את עצמו" בגלל שאף אחד מהם לא תכנן למות. הם לא יכולים להקריב את עצמם בשביל שאנחנו נהיה שמחים אם הם אף פעם לא רצו למות ואפילו יותר מזה, המוות שלהם גם לא היה חייב לקרות. מוות של חיילים ומוות של נפגעי פיגועים זה מוות מיותר, ואני לא חושב שזה בסדר להתייחס לזה בתור "הם הקריבו את עצמם בשביל שלנו תהיה מדינה" כי הם לא היו צריכים למות. הם לא הקריבו שום דבר. אם כבר נכון יותר להגיד שהם הוקרבו, אבל גם זה לא יושב לי טוב. אולי פשוט נישאר עם המילה "נרצחו".

פתחתי ורציתי להגיב על זה למרות שקצת ישן.
אני לא יודעת איך זה בצד של אמא שלך, אבל אני חוויתי לא מעט מוות של מכרים וקרובים מפיגועים ומלחמות וזה לחלוטין לא הרושם שנשאר עלי, לא מחיילים חיים ברוך ה' שחזרו משם ולא, להבדיל, מצוואות של חיילים שנפלו. הם הלכו מתוך כוונה להקריב את עצמם. כמובן שהם רצו לחיות, אבל יותר מזה הם רצו שאנחנו נחיה, שאנחנו נשמח, שתהיה פה מדינה. זאת הללו את פיבסתה כוונתם, של חלקם לפחות. הם נלחמו על זה, ולצערנו הם גם מתו על זה, הם לא תיכננו למות, הם באמת לא היו צריכים למות, אבל זה לא מוות מיותר. לחלוטין לא. אם הם לא היו מקריבים את עצמם, כן, מקריבים את עצמם, באמת לא הללו את פיבסתה מדינה. הם הלכו מתוך תודעת שליחות, הם יסתערו בלי פחד ולא חשבו על עצמם לרגע, הם קפצו על רימון בשביל להציל את חבריהם. הם גיבורים. הם אנשים קדושים.
אני עצמי רוצה להיות חייל, בעזה, עכשיו. אולי אפילו למות שם, לא כי אני רוצה למות, כי אני יודעת שזה דבר כל כך גדול, שזה להבין עד עמקי נשמתך את הדבר הגדול שאנחנו חלק ממנו, כי זה להציל את העם האהוב שלי.
אבל הקרבה הזאת היא לא בגלל זה, היא הפוכה, למען זכרון הנופלים. זה בשביל שנזכור את המחיר של העצמאות שלנו, את האנשים שהקריבו את עצמם למענה, זה בשביל שלא נכנס לחג מתוך שמחה של הוללות, אלא מתוך כבוד לזכרונם והשפעה עמוקה שלהם על השמחה ועל ההבנה של הדבר שבנינו והמחיר הכבד ששילמנו בשבילו. השמחה צריכה להיות, ויש סיבה לכך שהיא באה מיד אחרי העצב, הנופלים והמדינה שזורים זה בזה בקשרי דם חזקים, הדבר הכי מתאחם זה להכנס לתוך שמחת העצמאות לאחר שאיבה מכוחותיהם, עוצמתם וזכרונם של הנופלים, מתוך הבכי על לכתם להגיע לשמחה על הדבר שבשבילו הם הלכו. זה מכוון ומדויק כל כך. וכמובן, קשה להיות בתפיסה הזאת באמת, ומראיה שטחית אכן זה לא מתאים. אבל בעומק, זה כל כך מדויק.
"ואעבור עליך ואראך מתבוססת בדמייך ואומר לך בדייך חיי ואומר לך בדמייך חיי".

אני אגיד דבר אחד לזכות ההצמדה של יום הזיכרון ויום העצמאות, וזה בערך החלק הטוב היחיד שיש בצימוד הזה בשבילי:
בתור מי שהייתה קרובה למוות בשירות הצבאי, ושראתה את הרגע שבו חייל הופך לחלל, העובדה שיום אחרי יום הזיכרון יש יום חופש ממלכתי מאוד מקלה עליי. אם יום אחרי יום הזיכרון הייתי נדרשת להגיע ללימודים, עבודה וכו' כרגיל לא הייתי מצליחה לצאת מהבית.