הרפתקאותיי בתנ"ך || פלג

אוקיי אז זה סיפור שכתבתי בשביל עבודה בתנ"ך (אני יודע, את כל הסיפורים אני כותב בשביל בית ספר הא) וממש אהבתי את מה שיצא לי.
אנחנו לומדים כרגע על יונה ולכן הסיפור די מתמקד בו, למרות שזה לא דרך העיניים שלו.
* המספר הוא אתאיסט (כמוני) ולכן יש פה ושם הערות כאלו ואחרות לגבי אמונה. זה חלק מאוד חשוב בעיקרון כי העבודה היא על אמונה בספר יונה (יו חרוז!), וזה גם מוסיף חלק מצחיק פה ושם. סליחה מראש למי שנעלב, אני מאוד מכבד את כולם (נו טוב, חוץ מההומופובים בכיתה שלי) ואין בזה שום כוונה לפגוע.
(1598 מילים)
נ.ב יש פה רפרנס לאיזשהי סדרה נחמדה. אם תזהו תשלחו לי ינשוףףףףףףףף

~~~~~~~~

שוב זה קורה לי. איך אני שונא שזה קורה לי. אני לעולם לא אתרגל לזה, למרות שזה קרה לי כבר 50 פעמים. איפה אני הפעם? נו טוב, תכף נראה.
רוח חזקה נושבת באזור, וקר לי. יש כאן ים, נראה שאני בנמל כלשהו. אין פה חנויות או מכוניות, מה שגורם לי לחשוב שאני בעת ישנה יחסית.
האנשים פה עם נעליים שנראות כאילו הן עשויות מעור כלשהו, עבודת יד שאינה מאוד מקצועית. הבגדים מאוד בלויים, כאילו אנשים לובשים בד ישן מאוד.
אני רואה במרחק אוניה עשויה עץ, עם מפרשים ענקיים שנראה שהם עשויים מבד. יש עליה כמה אנשים, אך היא עדיין קשורה למה שנראה כמו מזח מאולתר מעץ. באופן כללי, נראה שרוב הדברים כאן עשויים עץ או אבן מסותת.
לא נראה לי שמישהו שם לב אליי עדיין. כולם עסוקים במשהו, בין אם זה באוניה עצמה או אם זה כל עיסוק אחר שיש להם.
עולה על דעתי שכרגיל, אני ורק אני הגעתי לכאן. כדאי לי להשיג בגדים כלשהם לפני שאקבל יותר מדי תשומת לב. הבטתי מסביבי, חיפשתי משהו ללבוש. כל שק, פיסת בד או בגדים שאנשים השאירו יכולים לעבוד כמו שצריך. כשחיים כמוני, צריך ללמוד למצוא דברים מהר, לא להיקשר לאף אחד, ולהסתפק במועט.
כמה מטרים ממני יש שק חום אפרפר, ארוג בצפיפות במה שנראה כמו עבודת יד של אדם שעוסק בזה די הרבה זמן. הוא זרוק על הרצפה, אז אני מניח שאף אחד לא יעשה בו שימוש מלבדי.
אני הולך לכיוונו תוך שאני מחפש משהו חד. כשאני מגיע אליו, אני מרים אותו ומחפש סביב. יש אבן שנראית מחודדת מספיק במרחק של מטרים ספורים ממני, אני מקווה שהיא תעשה את העבודה. אני לוקח אותה וחותך את השק בצד הלא פתוח שלו. החתך אמור להיות קטן יחסית לשק עצמו, אז התחלתי בקטן.
אני מנסה להכניס את הראש שלי דרך החתך. זה לא עובד אז אני חותך אותו עוד קצת, והפעם הראש כן מתאים. קצת מתחת לחתך הזה אני עושה חתך קטן יותר, אחד בכל צד, בערך בגודל של הידיים שלי. אני לובש אותו כמו חולצה.
זאת אמורה להיות חולצה מספיקה לכרגע. השק גדול מספיק כדי להגיע בערך עד הברכיים שלי. אני מקווה שאני לא אצטרך יותר מזה.
אני הולך לכיוון האוניה. כשאני מתקרב, אנשים מתחילים לשים לב אליי. למזלי, בגלל אחד הסימפטומים של המחלה הנדירה שלי, אני יכול להבין ולדבר כל שפה שאני נתקל בה, כאילו הייתה העברית שאני מכיר. אחד האנשים צועק אליי, "אדוני! חיפשנו אותך! אנחנו עומדים לצאת להפלגה בקרוב!"
אחד הדברים שלמדתי מה"הרפתקאות" שלי, זה שאם טועים לטובתך - כדאי לך להנות מזה.
"אני מצטער, עכשיו אני פה," אני אומר. כדאי לי להוסיף משהו שיגרום להם לחשוב שאני מבין במה שאני אומר. "כמה אנשים יפליגו איתנו היום?"
"רק המלחים ועוד נוסע אחד, אדוני," אומר האיש.
"היכן הוא? הוא שילם?" הגיוני שאלה הפלגות בתשלום, נכון?
"הוא ירד לירכתי האוניה. כן, הוא שילם. נראה שהוא ממש ממהר. בבקשה, עלה כדי שנוכל להתחיל," האיש פונה אחורה, הולך לכיוון מה שנראה כמו הגה ומחזיק בו.
אני עולה אחריו. זו אוניה גדולה משציפיתי, יש בה כשבעה אנשים - פחות ממה שציפיתי מאוניה כזו.
"מחכים לסימן שלך, אדוני," איש אחר אומר.
אסור לי להיראות שאנן או מופתע מדי. אני ככל הנראה רב החובל של האוניה הזו, ככה שאני אמור לדעת מה צריך לעשות ברגע כזה.
אני מחכה רגע קטן. אני בוחן את האזור סביבי, כאילו אני מחפש משהו שעלול להפריע לאוניה לצאת לדרך.
"צאו," אני אומר, בקול מלא ביטחון.
איש אחד הולך לחבל שקשר את האוניה למזח. הוא מתיר את הקשר שמחבר אותה למזח ומעלה את החבל לאוניה.
האוניה מתחילה לזוז מיד, עקב הרוח החזקה במפרשים שלה. האיש שעל ההגה מתחיל לסובב אותו קצת לפה, קצת לשם. אחרי כמה שניות אנחנו כבר מתרחקים מהמזח מרחק גדול יחסית.
עברו כמה דקות, אנחנו בלב הים, ואנחנו בתוך סערה חזקה. הסירה מתנודדת בחוזקה, מאיימת להישבר.
המלחים משתגעים. הם מתפללים, זועקים לשמיים או עושים מה שנראה כאילו הם מתווכחים עם עצמם.
איך תפילה למשהו לא קיים תעזור פה? צריך להיות מעשיים, לעשות דברים כדי שהם באמת יקרו.
"חברים! הקשיבו לי! אם נזרוק דברים מהאוניה, היא תהיה קלה יותר ובכך נפחית את הסיכויים ליפול!" אני אומר. המלחים אפילו לא עונים לי, ומתרוצצים סביב בניסיון לחפש דברים שניתן לזרוק.
אני חושב על זה שיש כאן עוד נוסע אחד, בירכתי האוניה. הוא בטח מבוהל כהוגן ולא יודע מה לעשות.
בעודי יורד אל ירכתי האוניה, אני חושב על מה אפשר להגיד כדי להרגיע אותו ולגרום לו לעשות את שאני אומר.
למרבה ההפתעה, אני מוצא אותו ישן; הוא שוכב על הרצפה, עם ידיים על הקרקע ומשתמש בהן ככרית.
לפני כמה שנים, כשהייתי בבר המצווה של מישהו שפגשתי באחת ה"הרפתקאות" שלי, הפרשה שלו הייתה על איזה מישהו בתנ"ך שנרדם באוניה שכמעט טבעה. רב החובל שם אמר איזה משפט. אני יודע בדיוק מה עליי להגיד.
אני מתקרב אליו. "מה לך נרדם?" אני אומר בקול רם מספיק כדי שזה יעיר אותו, תוך שאני מעביר את רגלי על גבו, במטרה להעיר אותו, בעוד שאני נגעל באופן נסתר מזה שאני מצטט עכשיו מהתנ"ך. עכשיו נופל לי האסימון - אני בתקופת התנ"ך! אני מכתיב את מה שקורה בו! סוף סוף אוכל להראות לכולם שאין אלוהים.
הוא מתעורר בבהלה, רואה שזה רק אני ונרגע. "קום קרא אל אלהיך, אולי יתעשת האלהים לנו ולא נאבד," מעולם לא הבנתי את הקטע של המשפט הזה, הרי כולם כבר זורקים דברים אל הים, בעצתי. למרות זאת, אמרתי אותו במטרה לצחוק על אותם אנשים שבאמת חושבים שזה מה שיעזור ולא מעשים. בכל זאת, אני כרגע מכתיב את התנ"ך. מלבד זאת, זה גם גורם להם להאמין שאני חלק מהאזור זמן הזה, כיוון שאני מתנהג כמוהם.
שנינו עולים חזרה אל סיפון האוניה. המלחים נראים כאילו הם עושים הגרלה כלשהי לגבי משהו. בהגרלה יצא "הנוסע", ומיד אני מבין שמדובר בנוסע שכעת לצידי.
"תגיד לנו, מה עשית רע לאלוהיך? מדוע רוצה בהורגך? מה אתה עושה בחייך, בכלל? באיזה ארץ אתה גר? מאיזה עם אתה?" המלחים שואלים אותו, כל שאלה נשאלת על ידי מלח אחר.
"אני עברי, ואני מפחד מפני יהוה," אמר האיש.
וואו, כמה שטויות. אין דבר כזה אלוהים, למה לפחד ממנו? דבר לא קיים לא יכול לפגוע בך. אבל אסור לי להתווכח, אני רב החובל של האוניה וזה ייראה מוזר.
הם ממשיכים לדבר קצת.
"מה נעשה לך כדי שהים לא יסער? הסערה רק מתגברת."
"הפילו אותי לים ובכך הסערה תפסק, אני יודע שהסערה הזאת בגללי."
המלחים מנסים לחזור את היבשה, אך לא מצליחים - הסערה חזקה מדי והים סוער מדי.
פתאום כולם מתפללים לאלוהים, משום מה. אני עושה כמוהם, רק שאני לא באמת מתפלל - סתם ממלמל הברות רנדומליות.
עברו כמה דקות, המלחים משליכים את הנוסע אל הים והסערה פוסקת. צירוף מקרים מעניין.
מיד כשהוא נופל למים, מגיע דג עצום ובולע אותו. וואו, זה כבר באמת צירוף מקרים שקשה להסביר.
המלחים מחליטים שאלוהים אכן קיים, ומעלים את כל הבשר שהיה על האוניה כזבח לאלוהים. וואו, איזה בזבוז.
הם מחליטים להחזיר את הספינה אל היבשה. אני לא מתנגד, בקרוב יחשיך ואני מאמין שאין פה ממש תאורת רחוב.
 
עברו שלושה ימים, מצאתי מקום נחמד לגור בעיר גדולה עם הכסף שקיבלתי מהמלחים, קניתי לי בגדים נורמליים ומצאתי כמה אנשים נחמדים.
אחד מהם אמר שהוא הולך היום לים, והזמין גם אותי. אני בדרכי לשם.
הגעתי. מצאתי אותו, יושב על החול, ומתפלל. הוא עושה את זה כל הזמן, ואני לא יכול להעיר לו על זה כי להתפלל זה אחד הדברים הכי נפוצים שאנשים עושים באזור הזה בתקופה הזו, ואסור לי להתבלט יותר מדי כי מי יודע מה העונש על כפירה.
אנחנו מדברים קצת ועוברים לשבת ממש על שפת החוף.
אחרי כמה דקות, יצא מהים איש. כשהוא מתקרב אני מזהה אותו, זה הנוסע שהיה היה על האוניה.
הוא נראה כאילו לא קרה כלום.
באמצע ההליכה הדרמטית שלו, כשהיה ממש קרוב אלינו, הוא עוצר, עוצם עיניים ונראה כאילו הוא מנסה להתרכז. "בסדר," הוא אומר. הוא פותח עיניים וממשיך ללכת, חדור מטרה.
אחרי כמה דקות, חבר שלי אומר שיש עכשיו העלאת זבח לאלוהים, ומזמין אותי לבוא איתו. אני מסרב בנימוס. בזבוז זמן מוחלט, אם תשאלו אותי.
חזרתי לביתי. בדרך ראיתי איזה שלט עם שם העיר. לצערי לא הצלחתי לקרוא אותו, כי אני יכול רק להבין ולדבר כל שפה, אבל קריאה לא כלולה בחבילה.
עבר יום, והנוסע מגיע אל העיר. הוא מודיע כי עלינו לשנות את "דרכנו הרעה", או שהעיר תיהרס על ידי אלוהים בעוד ארבעים ימים. משום מה, קלי הדעת שידועים גם בתור תושבי העיר, מיד מקבלים עליהם את הגזרה הנוראה, ומאמינים באלוהים, מכריזים על צום כללי על כל העיר ולובשים שקים. למזלי, לא זרקתי את השק שהיה לי כחולצה קודם לכן, אז אני פשוט לובש אותו במקום.
אפילו המלך של העיר, שקיוויתי שהוא לא קל דעת עד כדי כך, עושה כך.
אחרי כמה שעות, הנוסע יוצא מהעיר.
אני מחליט ללכת אחריו, בלי שיראה אותי.
הוא עוצר מחוץ לעיר, ביציאה ממנה. הוא מכין לו שם איזושהי סוכה קטנה, לשבת תחתיה.
כשהוא מסיים, לאחר כמה שעות, אני הולך אליו.
אני מדבר איתו, למרות שלא נראה שהוא זוכר אותי כלל. חוץ מזה, נראה שהוא לא יודע מה זה "אלוהים", או שאיים על העיר שהיא תיחרב, או שיצא מהים סתם כך, או אפילו איך הוא הגיע לפה. למרות זאת, היו לו המון זיכרונות אחרים שהוא שמח לשתף איתי. באופן כללי הוא בן אדם מאוד נחמד, מלבד זה שהוא באמת לא זוכר כלום. מסתבר שקוראים לו יהודה.
לאט לאט אנחנו הופכים לחברים. אני מזמין אותו לביתי הרבה פעמים אפילו, אנחנו משחקים קצת עם איזה כדור שמצאנו, וליד הסוכה צומח צמח שזיהיתי כקיקיון. ככה היה במשך כמעט שישה חודשים.
אני מגיע אליו, כהרגלי, עם כדור כדי לשחק. הוא מתפלל, ובאופן כללי מתנהג מוזר - באופן שמאוד לא מתאים לו. הוא מאוד מופתע מקיומו של הקיקיון ולא מפסיק לדבר על זה שאלוהים עשה את זה למענו. ועכשיו פתאום הוא כן זוכר את כל האירועים שציינתי קודם, ופתאום הוא אומר שקוראים לו יונה ו - רגע אחד, איפה אני? נראה שזה לילה, אבל יש פה פנסי רחוב עתיקים. אני כבר לא בתקופת התנ"ך. זה קורה שוב. איך אני שונא שזה קורה לי. אני לעולם לא אתרגל לזה, למרות שזה קרה לי כבר 51 פעמים.

רצית ת"ב? קיבלת ת"ב.
אוקיי, כרגיל נתחיל בלומר שזה ממש ממש יפה. זה טקסט מיוחד האמת, בשבילי. כי לקחת נקודת מבט מתוך התנ"ך עצמו, נכנסת לתוך סיפור, ודחפת לשם דמות אתאיסטית. זה מעניין. כי כמו שנאמר בסיפור (הדגשתי את החלק העיקרי):

בתנ"ך הדמויות נקבעות על פי אמונה - כאלו שכן מאמינים וכאלו שלא. מי שמאמין הוא הטוב, מי שלא מאמין הוא הרע.
אז הינה משהו שאני רוצה לומר על זה.
הסיפור הזה יכול להילקח להרבה מקומות, ומקום אחד ספציפית שאני מאמינה שזה כיוון שעלה לך לראש זה איך שה"גיבור" מראה לדמויות בתנ"ך מה היא חוסר אמונה באלוהים, ומה טוב בזה. חופש הבחירה.
אבל אני ממליצה לך גם לקחת בחשבון את ההשפעה ההפוכה, את ההשפעה של הדמויות בתנ"ך על הגיבור. כי בסדר, באת להראות שחוסר אמונה באלוהים היא לא דבר רע ושלהתפלל ולהקריב קורבנות זה לא הכל. אבל אפשר גם לתת להם להראות לך שהאמונה כן חשובה, לא משנה איך היא מתבטאת.
אני כמובן לא יודעת מה תכננת לעשות, אבל ממה שקראתי ברור לי לחלוטין שמבחינת הגיבור אלוהים הוא שטויות, שום דבר. אפס. אז להציג גם את הצד השני זה חשוב.
אז אני אומנם לא לגמרי מאמינה בדת, אבל כן, הטקסט היה ממש.. איך לומר? חד משמעי. ואם לי זה היה קצת מוזר לקרוא ככה, אז זה בטח יהיה קשה יותר למישהו שכן מאמין. אז מהבחינה הזו זה טיפה מבטל אחרים, אבל בסדר. אמרת שזו המטרה, ואני מקבלת. כמובן.
אז לגבי הסיפור עצמו.
זה כמובן כתוב מאוד יפה, כיף לקרוא. ברור מהר מאוד מה העמדה של הגיבור כלפי החיים, הדת, האנשים שסביבו.
ממש אהבתי את החלק שבו הוא מבין מה התפקיד שלו בסיפור. הוא ישר יודע מה לומר ומה צריך לעשות ומסקרן ממש לדעת מה יהיה בהמשך כי הוא מדבר לא מעט על ה"הרפתקאות" שלו, איזו שהיא מחלה, דברים שהוא יכול לעשות ודברים שלא, מה עדיף בשבילו, מה לא, ובכללי ברור לקורא מיד שהגיבור יודע מה הוא עושה.
זו לא הפעם הראשונה שלו. הוא לא מבולגן ומבולבל, הוא נמצא בעולם הזה כבר המון זמן ויש לו כבר בראש את התוכנית ולכן מצד אחד לקורא קל מהר להאמין לגיבור, הוא יסמוך עליו במהלך העלילה ששום דבר לא יפתיע אותו. אבל מצד שני זה מבלבל גם כי הוא לא מסביר, אז אין לנו (הקוראים) מןשג לתוך מה נכנסנו.
אני חושבת שזה דווקא שילוב מוצלח, כי לאט לאט אנחנו נבין. ואחרי שנבין, זה יצור מצב שבו גם אנחנו מכירים הכל, וגם הוא (הגיבור) מכיר הכל, ואז זה בכלל יהיה טוב.
אז האמת היא, שבסופו של דבר, הייתי אומרת על הסיפור הזה מילה אחת - מושקע.
כי אני באמת חושבת, ורואים את זה, שהשקעת מחשבה. ולהשקיע זה טוב, כי זה נותן הרגשה לקרוא שאתה כן מתחשב בו וכן רואה אותו. אז יחד עם זאת, צריך לתת מקום גם לאחרים.
בכל מקרה, זה מהמם ואני מקווה שכבר אמרתי את זה מספיק פעמים. ואם לא אז הינה - זה מהמם.
מקווה שלא פגעתי
נתראה בת"ב הבא