מנצחת אחת | טום

[Coriolanus Snow]

שם הפאנפיק: מנצחת אחת
כותב: טום (Part of Me).
תקציר: לאחר סוף טרגי ומותח, קטניס אוורדין בת ה-16 היא המנצחת היחידה של משחקי הרעב ה-74, המנצחת השלישית בהסטוריה של מחוז 12. איך ייראו חייה לאחר החזרה לבית, איך יעבור סבב המנצחים, ומה יקרה כשהיא תדריך בפעם הראשונה נערה שתישלח למשחקי הרעב ה-75, במיוחד שמדובר בגמול רבעוני?
פאנדום: משחקי הרעב
דירוג: R
סוגה ספרותית: פנטזיה, הרפתקאות, דרמה, מתח.
ויתור זכויות: כל הזכויות שמורות כמובן סוזן קולינס, מחברת טרילוגיית משחקי הרעב.
הערות הכותב: הפאנפיק הזה הוא המשך ישיר לסיום הספר הראשון. כלומר, אם מישהו עוד לא קרא את הספר הראשון, ככל הנראה לא לגמרי יבין על מה מדובר. לעומת זאת, כל מי שכן קרא את הספר הראשון אבל לא את הספרים האחרים יכול ומוזמן לקרוא את הפאנפיק, אין כאן שום ספויילרים להמשך הטרילוגיה בעוד שמדובר בסיום שונה לספר הראשון המוביל להשתלשלות אירועים שונה לחלוטין.
כמו בכל ספרי הטרילוגיה, הפאנפיק יהיה מחולק לשלושה חלקים, שבכל חלק בין 8-9 פרקים.

תוכן העניינים

חלק ראשון - ניצחון

פרק ראשון
תאריך פרסום: 24/12/23

[Coriolanus Snow]

חלק ראשון - ניצחון
פרק ראשון

הסיטואציה בה אני עומדת היא סיטואציה בה אף אחד אחר לא היה רוצה לעמוד, אבל איזה מזל שהקפיטול מסדר עבור תושביו רגעים כאלה מותחים ומרגשים.
אני עומדת על קרן השפע. הידיים שלי, שנפצעו מהחום הלוהט של הקרן כשטיפסתי עליה, מותחות ברעד את החץ האחרון שנשאר לי לכיוונם של קייטו ממחוז 2 האוחז בחוזקה בפיטה. מסביבנו להקת הזאבים-מיועדים, או איך שאפשר לקרוא למוטציות שיצר הקפיטול, עוד מנסות לצוד כל אחד משלושתנו.
קייטו לובש את שריון הגוף שלו, אני יודעת שלירות חץ לכיוון גופו לא יעזור, זה כבר לא עזר מקודם, והמבט על פניו מראה כמה הוא בטוח בעצמו.
"תירי בי והוא נופל איתי" הוא אומר וצוחק, ואני מסכימה איתו, אין לי ברירה. הרי אם הוא ייפול אל הזאבים, פיטה ימות ביחד איתו, והוא יודע שאם יהרוג את פיטה הוא יקבל חץ מהיר לראש.
אנחנו עומדים שם כמו פסלים, מהצד זה נראה שההכרעה יכולה גם לא להגיע במשך שעות, או זה לפחות מה שתושבי הקפיטול בטח חושבים בזמן שהם צופים ברגעים האחרונים של המשחק. הקטע הזה בטוח משודר בכל טלוויזיה ברחבי פאנם, הם לא יתנו לאף אחד לפספס את הרגעים המכריעים של המשחק.
אבל אני יודעת שהזמן קצוב, השפתיים של פיטה מכחילות, ואם לא אעשה דבר הוא ימות מחנק. פיטה לא מנסה להיחלץ אבל אצבעו מציירת סימן x ברור על כף ידו של קייטו. אני מבינה מה עלי לעשות.
החצים שלי אף פעם לא מפספסים, ואני יורה חץ מהיר ומדויק. אבל הידיים שלי כואבות, רועדות ומלאות פצעים יותר מאי פעם, אף פעם לא הייתי במצב הזה, ובמקום לפגוע בידו של קייטו אני פוגעת בראשו. הוא מועד לאחור ונופל מקרן השפע, פיטה איתו.
"פיטה!" אני צועקת את שמו, רצה לקצה הקרן ממנו השניים נפלו, אבל זה מאוחר מדי, הזאבים כבר עליהם ולי אין מה לעשות חוץ מלרצות לבכות, חוץ מלרצות להיות בכל מקום אחר שהוא לא פה.
התותח יורה פעם אחת, ומיד אחריה פעם נוספת. אני מבינה, זה נגמר.
בור נפער במישור, והמוטציות שנשארו בחיים רצות לשם ונעלמות במהרה מהזירה. אני מסתכלת על מה שהיה פעם שתי הגופות של פיטה וקייטו, לא ניתן לנחש שאלו היו פעם אנשים, המוטציות חיסלו אותם לגמרי.
אני עוד לא מספיקה להתאושש, וקולו של קלאודיוס טמפלסמית צועק ברקע של קול החצוצרות המכריז על ניצחון "גבירותי ורבותי, אני שמח להציג בפניכם את המנצחת בתחרות השבעים וארבע של משחקי הרעב, קטניס אוורדין! אני מציג בפניכם - את המיועדת ממחוז שתים-עשרה!"
ברקע נשמעים קולות רבים צוהלים ומתרגשים, אני מבינה שאני נמצאת בשידור חי בו אני שומעת כל אחד מצופי הקפיטול שמתרגש לנוכח הניצחון שלי, של הנערה הלוהטת ממחוז 12 שהשאירה עליהם רושם כבר מההתחלה. אני מניחה שאם "פני-שועל" ממחוז 5 הייתה מנצחת, לא היו מריעים עבורה יותר מדי, או לפחות לא כמו שמריעים עבורי.
קולות עורבני החקיין שברקע נעלמים לנוכח הספינה שמגיעה לאסוף אותי, למרות שגם ככה כבר עבר זמן רב מאז שהפסקתי לשמוע אותם. סולם ארוך יורד מהספינה, ואני עוד לא בדיוק מבינה את המתרחש סביבי, ולא מצליחה לחייך למרות הניצחון והתשואות שברקע. אני מחזיקה בסולם והוא מקפיא את שרירי, ומעלה אותי אליו עד שהזירה נעלמת מעיני, אני בטוחה שלא אתגעגע.

אני מתעוררת בתוך חדר לבן, שכובה על מיטת בית חולים. לא זכור לי שנרדמתי, ואני בטוחה שהרדימו אותי ברגע שהועלתי לספינה, אבל לכמה זמן?
אני מנסה לקום לאט ומצליחה באופן מפתיע, ושמה לב שכל הפצעים שזכיתי בהם במהלך המשחקים נעלמו. אפילו הצלקות שהיו לי עוד לפני הימים של המשחק כבר לא שם, אני נקייה לגמרי מפציעות. אני מעבירה את היד מעל הגבה שלי, וגם החתך שקלוב השאירה לי כבר לא שם, וכשאני מזיזה את השיער אני שומעת באוזן השמאלית שלי, איך בדיוק הם הצליחו לגרום לה לחזור לתפקד?
אני קמה מהמיטה, ולידה מונחת תלבושת פשוטה, אני מתלבשת מהר ויוצאת מהחדר אל מסדרון ארוך שבסופו כמה דמויות מוכרות.
"היימיטץ'!" אני חושבת בהתלהבות ומתחילה לרוץ, וכשהוא שם לב אלי, נראה שחיבוק הוא הדבר הטבעי ביותר שיכול לקרות בנינו, למרות שבכל הזדמנות אחרת חיבוק ממנו היה המוצא האחרון עבור כל תרחיש.
"כל הכבוד, מתוקה" הוא לוחש לי באוזן, ואני מחייכת חיוך קטן, וזה עדיין החיוך הגדול ביותר שנראה על פני במשך שלושת השבועות האחרונים.
"תודה" אני אומרת, אבל רואים שקשה לי "פיטה היה צריך להיות כאן איתי".
"אני יודע" היימיטץ' אומר "אבל תסמכי עלי שמהיכרות רבת שנים עם משחקי הרעב, הם לא היו נותנים לשניכם להישאר בחיים בסוף המשחק הזה, אז לפחות אחד מכם יצא מנצח".
הוא מחייך חיוך קטן ומפנה את מקומו לסינה ואפי שמחבקים אותי בהתרגשות. החיבוק של סינה עוטף אותי בחום, כזה שהיה חסר לי במשך כל המשחק, חיבוק שנותן לי להרגיש ביטחון בפעם הראשונה אחרי הרבה זמן.
לא הייתי משחררת את סינה אם אפי לא הייתה מזיזה אותו ממני ומתרגשת "אולי סוף סוף יקדמו אותי למחוז טוב יותר בשנה הבאה!" היא אומרת בהתלהבות, ושוב מוכיחה שהיא אף פעם לא תדע להגיד את הדבר הנכון. טוב בסדר, לפעמים יש לה יציאות חכמות.
בית החולים נמצא בקומות התחתונות ביותר של מתקן האימונים בו ישנו לפני המשחקים. אני עולה במעלית המיועדים לקומה 12, וקולטת עד כמה המעלית ריקה. רק לפני כמה שבועות, עלו איתי כאן הרבה אנשים, היום כולם מתים.
אני נכנסת לחדר שלי וממהרת להתקלח ולהיכנס למיטה. אני עוד לא קולטת את הסיטואציה שאני נמצאת בה כרגע, שנגמרו המשחקים, שניצחתי אותם, שפיטה... שפיטה נהרג בייחד עם 22 מיועדים נוספים. אני לא מצליחה להירדם במשך הרבה זמן, אבל בשלב מסוים העייפות, בשילוב המיטה הנוחה, מכריעות אותי.

הדפיקות החזקות בדלת וקולה של אפי שמכריזה שהיום הוא יום "חשוב-חשוב-חשוב!" מעירים אותי, ואני מתנחמת בתקווה שאולי זאת הפעם האחרונה שאצטרך לשמוע אותה אומרת את המילה הזו.
לא לוקח לי הרבה זמן לקום מהמיטה, אבל עוד לפני שאני מספיקה לשטוף פנים צוות ההכנה שלי נכנס לחדר ולוקח אותי תחת חסותו. הם לא מפסיקים לדבר על המשחקים, על ההתרגשות בלארגן את הזוכה, ואני מרגישה שוב כמו בובה במשחק שבו שולט הקפיטול, משחק אין לי דרך לנצח בו.
אחרי בערך שעה של הכנות, סינה נכנס לחדר ומנפנף את צוות ההכנה שלו. תודה לאל, כי כבר לא הייתי מסוגלת לשמוע את הקול של אף אחד מהם.
"הכל בסדר?" הוא שואל בחיוך.
"כן" אני עונה "במיוחד עכשיו כשאתה פה".
הוא מחזיק בידיו שמלה בצבע שחור, שמלה יפיפיה, כזו שמשדרת אצילות. "אני שוב הולכת לעלות באש?" אני שואלת.
"הפעם לא" הוא אומר וצוחק "בחרתי לך שמלת נצחון שאני יודע שתציג אותך הכי טוב שאפשר, קדימה, תתארגני מהר".
סינה יוצא מהחדר בזמן שאני לוקחת את השמלה מהמיטה עליה הונחה. עבור כל מנצח אחר, שמלת ניצחון הייתה הרבה יותר... שמחה, אבל כבר הספקתי להכיר את סינה, כל דבר שהוא עושה מגיע אחרי הרבה מחשבה. הרי איך הקהל מצפה שאגיב אחרי שהבחור שאמור להיות "הנאהב" שלי נהרג במשחקים? זו אמורה להיות שמלה שמשדרת אלגנטיות אך בו בזמן גם כבוד למתים, במיוחד לפיטה.
עכשיו כשהוא נהרג והמשחק נגמר, הדבר האחרון שבא לי להמשיך לעשות הוא לשחק את הדמות של הנערה חסרת המזל שנבחרה בייחד עם אהובה למשחקים, אבל כנראה שעד שלא אגיע למחוז 12 המשחק לא באמת נגמר, ואני חייבת להמשיך ולתת את ההצגה שנתתי במהלך המשחק.
אחרת, אהפוך לאחת המנצחות השנואות ביותר בתולדות המשחקים, זו שעבדה על הקהל בעיניים כדי שידחוף אותה לניצחון.

[Kaz Brekker]

טום התעורר בבוקר ובחר באנגסט.
ממש אהבתי את הפרק, הוא כתוב טוב ומעניין אותי להמשיך לקרוא.
אהבתי שפה, בדומה לספרים, היה את הנימה הצינית והחוצפה של קטניס.
תמשיך לכתוב!

[Hyunlix]

פאנפיק ממש יפה, לא קראתי משחקי הרעב אבל עדיין הצלחתי להבין אותו.
הכתיבה שלך מאוד יפה ומותחת.